הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מהקטגורייה 'יוני בן שלום'

24 במאי 2011 פרשי החלום בסיבוב לנורדקאפ 1

מסע לנורדקאפ. מעֵבֶר לחוג הקוטב הצפוני.

"החיים זה כמו רכיבה על אופנוע; אם לא נותנים בגז, נופלים!"

שלושה חברים מצטרפים להרפתקה דוט קום. תוכלו ללוות את המסע הכי קרוב להתרחשותו. סיפורים וצילומים ככל שהם ימצאו לנכון לשתף. 🙂

to nordkapp.jpg

המסלול יוכנס עם היציאה לדרך: התחלה-מינכן (סימון ירוק). יעד-נורדקאפ (סימון אדום)

"ב-26 במאי 2011 אנחנו יוצאים, 3 רוכבים. לממש חלום; הגעה רכובה לנורדקאפ בצפון נורבגיה. התכנית בגדול: טיסה למינכן, השכרת אופנועים ויציאה צפונה. קילומטרז' מתוכנן: כ-12,000ק"מ. מדינות במסלול: גרמניה, דנמרק, שוודיה, נורווגיה, פינלנד, רוסיה, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, צ'כיה, אוסטריה. חזרה: 28 ביוני. יש תכנית מפורטת של יום ביומו. אך ניתן לאירועים ולהחלטות שבדרך להוביל את הסיפור.

פרק 1: רגע לפני נקודת היציאה.

מי אנחנו?

CIMG1385.JPG

מיכאל פופקין:
"בשנת 1962 בהיותי בן 15, נפגשתי לראשונה עם רוכב דו- גלגלי. 'השאלתי' את הוספה מאחי מריו ויצאתי לסיבוב.
באחד הצמתים, בסנטה-פֶה בארגנטינה מקום הולדתי, צץ לו פתאום רוכב אופניים שניסה ללא הצלחה לעבור את הצומת. הפגישה הייתה בלתי נמנעת – נכנסתי בו בחוזקה באמצע אופניו.
ושנינו, הזר ואנוכי, החלקנו על האספלט החם עד שנעצרנו בשפת הכביש. קמתי, נעמדתי לידו, כול גופי היה מרוח ב'דם', כן! הבחור הוביל למערתו, שני כדים גדולים של יין אדום שהתנפצו על האספלט ביחד איתנו ושנינו היינו ספוגים באדום המשכר. למזלי, לא היה זה דם…
בשנת 1967 במלחמת ששת-הימים, עליתי לארץ לבד, במסגרת הנוער הציוני לקיבוץ עין-השלושה, כדי להציל את המולדת. עוד לא נחתתי והמלחמה נגמרה. לא לדאוג, היו לי מספיק מלחמות גם אחרי זו. בארץ חזרתי לחלומי הישן והתחברתי שוב לרכיבה על דו-גלגלי. במשך השנים קיימתי כמה מסעות רכובים בארץ וברוב מדינות אירופה. גם עם אשתי ועם חברים.
תכנון המסלולים היא מלאכה אהובה עלי. ההכנות הן חלק מרתק ולא פחות מרגש מהמסעות עצמם. בתכנון המסלולים לרכיבה משותפת, אני ער למשמעות הרכיבה הקבוצתית, בה ברור כי כולנו תחת אותם שמיים – אך לא רואים את אותו האופק."

CIMG4394.JPG

אורי חכימיאן:
"אני יליד 1955, משנת 1978 הפכתי אהבה למקצוע ועבדתי כמורה לנהיגה ומשנת 1984, במשך כ-17 שנים, לימדתי רכיבה על אופנועים. כיום בעל בי"ס לנהיגה – 'עתיד הנגב' בבאר שבע. כמי שבשבילו רכיבה היא קודם כל אהבה, הצטרפתי מדי פעם לטיולי אופנועים עם חברים מהדרום. לימים, רכשתי אופנוע מסוג בנדיט 1200 מודל 2001 והצטרפתי רשמית למועדון רוכבי האופנועים הדרומי – שועלי המדבר. בשנתיים האחרונות אני מעורב בפעילותו ומשתדל לתרום, יחד עם חברים נוספים, לעיצוב אופיו של המועדון.
בשנה האחרונה הצטרפתי למועדון האופנועים הישראלי אך חשתי כי הוא כמועדון, לא כל כך עונה על צרכָי, מכיוון שאינו מכיר בייחודיות של רוכבי הדרום. לפני כשנה, אחד מחברי למועדון 'שועלי המדבר', העלה את הרעיון למסע ארוך באירופה… כמובן שנדלקתי. מסע שהוא הזדמנות להגשמת חלום אישי. יחד עם מיכאל פופקין, שמשקיע ועובד נמרצות למימוש הנסיעה ועם איציק שפר שהצטרף למסע ועובד שעות נוספות מול סוכן גרמני שאנו אמורים לשכור אצלו אופנועים…
הנה אנחנו, שלושה שועלי מדבר ותיקים, מלאים בנסיון חלומות ותכניות, עם כל ההתרגשות והציפיות, אני מתחיל במשפט פשוט: 'שניסע בשלום ונחזור בשלום'..."

CIMG1386.JPG

איציק שפר:
"מהיום שאני זוכר את עצמי, אהבתי מוטוריקה ומכונאות בכלל ודו"ג בפרט. פירקתי, הרכבתי ולמדתי הרבה תוך כדי התנסות אישית.
המפגש הראשון שלי עם דו"ג ממונע ואמיתי אחרי רכיבה ארוכת שנים על אופניים, היה כמו מגנט, כבר לא יכולתי לחכות יותר…ובגיל 15, כשהיה בידי סכום כסף אותו חסכתי מעבודה בחלוקת עיתוני בוקר, הלכתי ורכשתי וספה 50 בצבע תכלת, מודל 1968 – ועם האגדה הזו, התחלתי את מסע חיי בעולם הדו-גלגלי הממונע. כמובן, שרישיון לא היה וגם לא יכול היה להיות לי, מפאת גילי. אז פירקתי והרכבתי, קלקלתי ושברתי, שיניתי וצבעתי. ואחרי הלימודים ובסופי שבוע, רכבתי בשבילי הגינה וגם העזתי לחרוג לדרכים בשכונה, עד להוצאת הרישיון המיוחל… התרגשות שסחפה אותי כמעט בכל רגע, לאורך 34 השנים שעברו מאז. רכבתי על מגוון קטנועים ואופנועים: הונדה 50. ג'ילרה.  "תרנגול" – ב.ס.א.350. "גמל" – מצ'לס. וספה ראלי 200, בתקופת השירות הצבאי, ימאהה סופר טנרה XTZ (הרבה שנים) ועוד רבים. "מטפס" בנפחים, בשנתונים ומתרגש בכל פעם מחדש…כאילו זו הפעם הראשונה. עד לאופנוע הנוכחי שלי: BMW 1200 RT המהמם.
האהבה לאופנועים וחיידק הרכיבה עוברים כנראה בתורשה. שלושת ילדי המקסימים, רוכבים גם הם על אופנועים (HD125 ,BIG800 ,DL1000).
לצאת לטיול משפחתי או סתם לארוחת צהרים כשכולם לבושים היטב ורכובים על אופנועים, זו חווייה מדהימה בפני עצמה. טיולי אופנועים בארץ ובחו"ל (מחברות במועדון ישראלי, פרלמנט, שועלי המדבר, חברים מילדות ועוד…) כמו גם, סתם רכיבת חופש בשישי בצהרים או שבת בבוקר הפכו לחלק מחיי. כשהגעתי לגיל חצי מאה…הגיע הזמן לקבל מתנה דו"גית ליומולדת ובגדול!!!
הרעיון לצאת לטיול האופנועים לנורדקאפ (הנקודה הצפונית ביותר באירופה אליה ניתן להגיע בכלי רכב) נולד במוחו הקודח של פופקין לפני כשנה ומיד קסם ודגדג, ברור היה לי, שאני מצטרף.
התחלנו בחשיבה, הכנות, קניות, גלישות באינטרנט, חיפוש אחר אופנועים וחנויות השכרה, בחינת עלויות, בחירת מסלולים מעניינים ומאתגרים, אתרים ונופים.
ברצוננו לשתף חולמים ורוכבים אחרים, בסיפור המסע שלנו ובחרנו באתר הרפתקה דוט קום, לחלוק דרכו את החוויות איתכם, לנסות ולתת לכם את האווירה וההתרגשות שבהגשמת חלום, על פני 12,000 ק"מ. מסע שיחצה 15 מדינות במשך 32 ימי רכיבה. נדווח מדי פעם מהדרך ונצרף צילומים או מפות. נשמח לתגובות או שאלות.
והמשאלה שלי: 'שנצא חברים ונחזור, עוד יותר חברים'…"

תודות:

מסע שכזה אינו סיפור זול. נכון, יש חסכונות ויש תקציב, אך תמיד יש הוצאות בלת"מ ותקלות. למזלנו, יש סביבנו אנשים שיודעים לתת כתף ולהשתתף:

"אריה נגררים" מדרך חברון 9 בבאר שבע, יצרן מפלטים, רדיאטורים, ארגזי רכב ונגררים איכותיים מעל 20 שנה. בפיקוח מכון התקנים. באריה נגררים ניתן להתקין ווי גרירה לרכבים פרטיים או מסחריים, לתקן רדיאטורים גם לאופנועים וטרקטורונים. ניתן לבצע תיקוני ריתוך בכל מתכת – ומי כמונו האופנוענים יודע להעריך זאת – אלומיניום, נחושת, כסף פלדה ועוד. גם הוא נרתם ותרם.

אנא כנסו לקישור כאן ותוכלו לקבל עוד מידע על הספונסר הנדיב שלנו. תודה!

{נכון הקטע הנ"ל נראה כמו פרסומת. לא ממש אכפת לי. ההיפך, מי שתורם לענף הדו-גלגלי יקבל פרסומת והרבה! (יוני)}

להתראות. נמשיך לעדכן מהדרך.

———————————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————————

.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

15 במאי 2011 אריקה ויניב ממשיכים צפונה בדרום אמריקה. פרק 2

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

P1050167.JPG

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

P1040667.JPG

P1040666.JPG

P1050358.JPG

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

P1050344.JPG

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

P1050359.JPG

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

P1050298.JPG

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

12 במאי 2011 צחי: מערב-אוסטרליה-מעורב. פרק 5.

צלילה עם כרישים, פארק חבוי ומפגש עם ענקי הכביש.

Zac-map5.jpg

229352_191261377586607_153738271338918_467369_3039251_n.jpg

226409_189234051122673_153738271338918_456470_7150437_n.jpg

לאחר המפגש הקרוב והמהמם עם הדולפינים במאנקי-מיה, המשכתי במעלה נתיבי החוף המערבי של אוסטרליה, לחקור את נפלאות הדרך שנפרשה הרחק לפני.
שמעתי על נינגאלו ריף Ningaloo reef בהזדמנויות רבות ואחרי שצללתי במחסום השוניות הגדול במזרח אוסטרליה ובים האדום נמלאתי התרגשות וסקרנות לגלות מה אמצא בנינגאלו.
היתרון הגדול של הנינגאלו ריף על הריפים האחרים שהזכרתי הוא בכך שאינך זקוק להפלגה ארוכה בסירה ואפליו לא לרשיון צלילה כדי לראות את הריף, הוא ממש בקצות אצבעות רגליך מהרגע שאתה פוסע אל תוך המים …(טוב אולי 20 מ'). הריף שוכן כ -1200 קילומטרים מצפון לפרת' ונמתח לאורכם של כ- 260 ק"מ. המקום מפורסם בעיקר בזכות עונת הרביה של לוויתני כריש, אך אחזור לכך בהמשך.

215758_189232874456124_153738271338918_456449_6086929_n.jpg
העיירות הטובות ביותר לגישה נוחה לריף הן קוראל-ביי Coral Bay ואקסמות' Exmouth . דילגתי על קוראל-ביי ורכבתי אל אקסמות' השוכנת על חצי אי והיא חלק מהפארק הלאומי "קייפ ריינג'" 'Cape Range.
חניתי בקמפינג מחוץ לעיירה, בתוך הפארק הלאומי והתחלתי לחוש את הלחץ של סוף השבוע הארוך של חג הפסחא שעמד בשער. מאסות של אנשים זרמו לתוך הפארק, מצויידים בסירות ענק. והגרוע מכל עוד עמד לפני… חופשת בתי הספר אמורה להתחיל בעוד יומיים. נו.
למרבה הצער אין לי צילומים של פני הריף מתחת למים. אך האמינו לי הוא  מ ד ה י ם!

225403_189232657789479_153738271338918_456446_2122703_n.jpg

למעלה: חוג הגדי בדרך לקוראל ביי

הרשתי לעצמי להצטרף לספינת תיור ועשיתי סיבוב שכלל צלילת שנורקל עם כרישי לווייתן. זו העונה הטובה ביותר לצפות בהם וספינות הסיור הרבות היו דחוסות מרוב תיירים.
מוקדם בבוקר, עולים כמה מטוסי סיור ותצפית קלים לאויר, מנסים לזהות את בעלי החיים הענקיים האלה, בזמן שהם מגיעים קרוב לחוף לסעוד על דגיגים ופלנקטון. היום התחיל בשחיית שנורקל מהנה קרוב לריף. מקום בו ניתן לראות הרבה דגים צבעוניים וכרישי ריף. שאלתי את עצמי לא אחת, אם הכרישים האלה יודעים שעליהם להיות "רעים"… בשעת ארוחת הצהרים לערך, נקראה הספינה "שלי" ברדיו לנקודה מסויימת ומייד היינו כולם במים עם שנורקלים ומסיכות. המדריך הצביע לנקודה כהה בעומק הים ובתוך דקות, ראית את הדבר הזה שוחה לעברי. חייב להודות – החסרתי כמה פעימות. שם לפני, שחה רכיש לווייתן אדיר באורך שבעה מטר ועשרים סנטימטר, פער את פיו הענק ובלע כמות אדירה של מים בתקווה שיכילו כמות גדולה של יצורי פלנקטון זעירים. הכריש המסויים הזה שראינו, מוכר כבר באיזור זה, הוא ביקר כאן בעבר. הוא חסר את סנפיר הגב שננגס פעם במאבק שהיה לו עם עמלץ לבן. הדג הענק הזה, שוחה לידך בעודך מנסה לעמוד בקצב שלו. המדריכים מקפידים מאד על הכללים; לא יותר מעשרה צוללים במים בכל פעם ועליך לשמור על מרחק של 3 מטרים מהגוף וארבעה מטרים מהזנב. וזה אכן חכם לשמור על הכללים, כי הדג הזה מסוגל לשנות כיוון בשניות וחבטת זנב יכולה לפרק עצמות של צוללן לא זהיר. היתה זו חווייה יוצאת דופן שלא אשכח לעולם.
ככל שהתקרב סוף השבוע הארוך והמוני אנשים על סירותיהם הענקיות וילדיהם החלו לצוץ בכל פינה, החלטתי לפנות לתוך היבשת, לפארק שלא שמעתי אודותיו אך קיבלתי המלצה חמה ממטיילים אחרים שפגשתי בימים האחרונים.
הרכיבה מהחוף לפארק היתה ארוכה (כ- 600 קילומטרים) וחלפה בתוך נופים ריקים – כלום, פרט לחול אדום וכמה שיחים נמוכים. היום היה לוהט וחיישן החום בלוח החיווי לפנָי הראה 38 מעלות צלזיוס, עצרתי (בסככה היחידה שראיתי מהבוקר) כדי למלא את מיכל הקאמל באק שלי במים ללעוס חטיף אנרגיה – כשמכונית עצרה לידי. שלושה אוזים צעירים קפצו מתוך רכב השטח שגרר סירה, כדי להתחלף בנהיגה (זה די נחמד שיש מי שיחליף אותך בנהיגה כשאתה גמור) בעודנו מדברים, משך אחד מהם מתוך המכונית ציידנית וכולנו דגנו מתוכה פחיות בירה קרה ששחו בקוביות קרח. שם באמצע שום מקום, ב-38 מעלות, זו היתה הבירה הטובה ביותר שטעמתי מעולם.

העובדה שלא ידעתי כלום על קאריניג'י Karijini , היתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמקום מצא חן בעיני כל כך – לא ציפיתי לכלום מעבר לנוף שממה יבשה וטמפרטורות גבוהות. ואיזו הפתעה היתה לי!
הפארק הלאומי קאריניג'י שוכן באיזור פילבארה Pilbara , היבש והלוהט כ- 1100 ק"מ צפונית לפרת'. ככל שמתקרבים לאיזור הפארק, הנוף משתנה והרים מתחילים להופיע. הדרך מטפסת באיטיות ואוספת קוי גובה, כי הפארק נמצא בסמוך לעיירה טום-פרייס Tom Price. שהיא הגבוהה ביותר במערב אוסטרליה.

ביליתי שלושה ימים בפארק וסיירתי גם בקטעי רכיבת שטח בדרכים נטושות. המקום נחשב לפארק השני בגודלו במערב אוסטרליה, עם קניונים עוצרי נשימה; בריכות צלולות כלואות בין סלעים, מפלי מים וכל הרטוב הזה, מוקף בסלעי חול בגוון אדום עמוק. אחד הדברים הייחודיים בפארק היא העובדה שהכל נגיש. תוכל לעצור בחניה, לצעוד 50 מטר ולהכנס לתוך קניון בעומק מאה מטרים, כדי לצפות במפלי מים ובריכות בצבע איזמרגד.
כשרכבתי החוצה מן הפארק, נזכרתי שהמקום שוכן ליד שני מכרות עפרות הברזל הגדולים באוסטרליה. האחד הוא "ניומאן" Newman והשני "הר טום פרייס" Tom Price mountain. רכבות כביש ענקיות, שאינן עוצרות אפילו לסוף השבוע הארוך של הפסחא, דוהרות לכיוון ערי החוף קאראת'ה Karratha ופורט-הדלנד Port Headland . עמוסות באבק אדום שהוא הבסיס לכל הברזל המוכר לנו, ושבות ריקות להעמסה חוזרת שוב ושוב. בשנה שעברה הפיקו שני המכרות האלה כ- 13% מתפוקת עפרת הברזל העולמית(!). הם משתמשים בהמון משאיות ענק לשנע את החומר לחוף משם הוא ישלח– רובו לסין.

224791_191261400919938_153738271338918_467370_3894944_n.jpg
באחד מקטעי הכביש, רכבתי במרחק כ- 500 מטרים מאחורי רכבת כביש שכזו בת 4 עגלות, שהיתה עמוסה בעפרות ברזל. שמתי לב כי העגלה האחרונה מזגזגת מצד לצד בהשפעת רוחות צד. נשארתי מאחור ואז זה קרה… משאית 4 עגלות ריקה הגיעה מכיוון החוף, כשהיא עברה על פני המשאית שאני הייתי מאחוריה – כנראה שגל האויר שהיא דחפה לפניה, היכה את העגלה האחרונה (במשאית שאני הייתי מאחוריה). ראיתי איך העגלה שהייתי בעקבותיה, נזרקת הצידה מהכביש הסלול, וברגע שהצמיגים ירדו מהאספלט לשולי הדרך, עלה ענן אבק אדום וענק לגובה של כ- 10 מטרים וחסם את כל שדה הראיה. האטתי מיידית – תוך מבט למראה, לוודא ששום רכב שטח מאלה שנסעו מאחור, לא נכנס בי והתקרבתי באיטיות לענן האבק. ציפיתי לראות את המשאית הפוכה בצד הדרך. רוחות הצד החזקות העיפו את שאריות ענן האבק עד שסגרתי את המרחק בן ה- 500 מטרים ביני לבינו. ראיתי את המשאית הרחק לפנים, ממשיכה בדרכה, בעוד העגלה הנגררת האחרונה, ממשיכה לזגזג בפראות.
עצרתי בצד הדרך כדי לאפשר למשאית להתרחק וכדי להחזיר את הדופק לקצב סדיר ורק אז המשכתי ברכיבה.
העיר בה אסיים את הרכיבה במדינת מערב אוסטרליה, היא ברום Broom ועל כך בהמשך.


זהו בינתיים. ממשיך צפון מזרחה,

ZAC

———————————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי

———————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

9 במאי 2011 יניב ואריקה עושים את דרום אמריקה. ועוד איך! פרק 1

P1030295.JPGאקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

Americas-Small1.jpg


IMG_1633.jpg


P1010040.JPG

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה


סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

6 במאי 2011 אוז, עם השעון ועם אופנוע. פרק 4

חופים, צמרות ודולפינים.

צחי מטפס צפונה, לאורך האוקיינוס ההודי.

Zahi Aus 4 map.jpg

בחיי שאני חולה…ניסיתי לדחוק את העובדה הזו הצידה בעשרים וארבע השעות האחרונות, אבל השיעול והנזילה מהאף רק מחריפים… נצטרך לדאוג שהמצב לא יתדרדר למשהו גרוע יותר.
אספרנס Esperance ואולבני Albany היושבות על החוף הדרומי של היבשת מקסימות ביופיין (אך מאד תיירותיות). עיירות קטנות על חופי האוקיינוס הדרומי. חופים לבנים וארוכים, איים קטנים ממש קרוב לחוף. רציתי לבלות שם לפחות יומיים, אך מזג האויר היה גשום וסוער ובנוסף הרגשתי רע, כך שזרקתי כמה מבטים מהירים סביב והמשכתי בדרכי – מקווה שמזג האויר ישתפר.

בהמשך הדרך לכיוון רייבנסת'ורפ Ravensthorpe נתקלתי ברוחות צד חזקות והחלטתי לעצור ללילה בהופטאון Hopetoun . ואיזה לילה זה היה. הופטאון היא עיירת כורים קטנה שלא ממש זוכה לביקורי תיירים… מאחר והגעתי ביום שישי, החלטתי לרכוב לתוך העיר לפאב המקומי, להתחבר לארוחה חמה ובירה קרה. כשנכנסתי, המקום היה גדוש עד אפס מקום. כולם (כמאה איש) הפסיקו באחת לדבר. מהדממה שהושלכה ניבטו אלי עיני כל הנוכחים… הסצנה היתה חסרה רק את אותו פסנתרן שאמור להפסיק לנגן…חייכתי במבוכה אך בחלוף עשר דקות, כבר הייתי למייט הכי טוב של כולם  הוזמנתי למשחק דארטים מול נבחרת המורות המקומית ואז עברתי לשולחן הביליארד עם הכורים ועם הרבה שאלות על האופנוע ועל המסע שלי. סיימתי את הערב בשכרות קלה נשלטת ובמצב רוח טוב, רכבתי בזהירות את חמשת הקילומטרים בחזרה למעון החמים שלי.

DSCF1145.JPG

כאשר נחתי בקמפינג על החוף בקוזי ביץ' Cosy Beach, פגשתי את עבאס, אוסטרלי יליד אירלנד שהתאסלם וחי כמה שנים בעזה. הוא ידע פרטים אודות עזה שניתן לדעת אותם רק אם היית שם. השתכנעתי שהוא יודע על מה הוא מדבר. הבחור נשוי לשתי נשים. אחת יפנית והשניה אינדונזית וחלומו לחזור לגור שוב בעזה. איחלתי לו בהצלחה והמשכתי לכיוון "עמק הענקים" 'Valley of the Giants'  למסלול הרקיע…
מסלול הרקיע (הצמרות) מוביל אותך על גשרים תלויים בגובה 40 מטר, בין ענקי אקליפטוסים. הגבוהים והרחבים שראיתי מעולם.
אוגוסטה Augusta , הנקודה הכי דרום מערבית באי האוסטרלי, היתה היעד הבא שלי. מראה מפגש האוקיינוס הדרומי משמאל, לאוקיינוס ההודי מימין. מנקודה למרגלות המגדלור בקייפ-לייואין Cape Leeuwin – פשוט עוצר נשימה.
באוגוסטה הלכתי סוף סוף לרופא וקיבלתי אישור שריאותי נקיות וכי אני סובל רק מצינון והמלצה שיהיה חכם יותר להמנע מרכיבה בגשם…

208358_185945371451541_153738271338918_435554_8352500_n.jpg

התחנה הבאה שלי איפשרה לי בדיוק אתה זה; שלושה ימים בחווילתו המפנקת של ניק בעיר פרת' Perth.
לאחר שלושה ימי מנוחה בפרת', בה קיבלנו טיפול: האופנוע  בסוכנות של ב.מ.ו ואני במבשלת הבירה של 'Little Creatures' brewery. התחברתי שוב לדרך ולהמשך המסע. כמאתיים קילומטרים צפונה מפרת', הגעתי לפינאקֶאלס Pinnacles. צורות מוזרות של סלעי גרניט התקועים ומציצים מתוך דיונות חול.

226058_189231721122906_153738271338918_456424_7644104_n.jpg

כשירדתי מהדרך הראשית, קפץ לפתע קנגורו מתוך השיחים בצד הדרך. משהו כמו חמישים מטרים לפני. שנינו נבהלנו כהוגן. ואם הברנש היה עוצר (דבר שקורה לעיתים במצבים כאלה) ודאי הייתי מתנגש בו, כי הייתי על כ-110 קמ"ש ואין מצב לעצור בתוך חמישים מטר. למזלנו הוא המשיך לעבר השני של הדרך ונעלם בין השיחים.
העצירה המשמעותית הבאה הייתה בדנהם/מאנקי מִייה Denham/Monkey Mia. מקום בו מתקיימים שני דברים יוצאים מן הכלל.

222133_189232024456209_153738271338918_456430_672327_n.jpg

227758_189232194456192_153738271338918_456434_5760971_n.jpgלמעלה: בכניסה לדנאהם אזהרה מפגישה עם דיירי המקום

226553_189232377789507_153738271338918_456440_2137187_n.jpg

הראשון היא בריכת הֶמלין Hemlin עם הסטרומוטוליטיז Stromatolites . הלוואי והיה לי זמן להאריך ולכתוב על כך, אך אם הצלחתי לעניין אתכם בכתיבתי, לכדי הגעה לקטע הזה…עשו לעצמכם טובה ותגגגגלו את השם. מדובר בגשר-חיבור בין תקופה של לפני שלושה וחצי מיליארד שנים (!) לחיים על כדור הארץ, כפי שהם מוכרים לנו היום. האטרקציה השניה, הם הדולפינים במאנקי-מִייה. דורות על דורות של דולפינים מיגעים לחופים האלה מדי בוקר, לאכול ולזרוק מבט לכל התיירים המגיעים לראות אותם…

יאללה. המשך יבוא.

להתראות

ZAC

————————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך קלילות-יוני. כל הזכויות לטקסט ולצילומים C שמורות לצחי

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »