לאחר שובם לארץ, נעם ומתן העלו לרשת בפברואר 2016 סרטון מסכם ונפלא (מומלץ להגדיל למסך מלא).
תודה חברים שלקחתם אותנו איתכם!
[youtube_sc url="https://youtu.be/qpZRLphSQfw" modestbranding="1" fs="1" rel="0" nocookie="1"]
—————————————————————-
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי
—————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
נעם ומתן ממשיכים צפונה – הבלוג כאן
אחרי שסיימנו את הרכיבה הדרומית, חזרנו לאל בולסון לקאסונה דה אודיל, הגסט האוס שכל כך אהבנו ושסיפק לנו תחושה של בית. בטיול ארוך, שבו כל הזמן פורקים ומארגנים, פורקים ומארגנים את הציוד וחוזר חלילה, כיף לחזור למקום מוכר, לפנים מוכרות ששמחות לקבל אותך בחזרה. בינתיים האביב כבר היה בשיאו, ותורמוסים בורוד וסגול פרחו בכל פינה. שוב נהננו מהגינה הירוקה, הדשא, והנהר שזורם מאחורי הבית. שוב הכרנו מטיילים מכל רחבי העולם.
בשלב הזה, אחרי שירדנו את כל הדרך מבואנוס איירס דרומה, חצינו את ארגנטינה, נכנסנו ויצאנו חמש פעמים לצ'ילה, וכבר רכבנו 10000 קילומטרים, התכנון המקורי מהארץ היה לחזור לבואנוס איירס, למכור את האופנוע ולהמשיך לברזיל. יש לנו ביד כבר שלושה כרטיסי טיסה פנימיים בברזיל שקנינו מבעוד מועד, כבר פירסמנו את האופנוע ואפילו כבר היה לנו קונה. אבל… אחרי חודשיים של רכיבה הרגשנו שעוד מוקדם להיפרד מהבהמה, ומטיילים שהיו בכיוון הנגדי וירדו מהצפון דרומה הדליקו אותנו על פרו ובוליביה. נזכרנו שאנחנו בטיול של פעם בחיים (לפחות עד המסע הבא), ואחרי שלל עידודים מהחברים התומכים, קיבלנו החלטה להאריך את הטיול בחודש נוסף, ולעלות לפרו ולבוליביה.
בהתרגשות גדולה התחלנו לתכנן מחדש את המשך הטיול, דחינו את הטיסה חזרה לארץ, ואת הטיסות הפנימיות בברזיל. הודענו לקונה שאנחנו ממשיכים ושכרגע לא נמכור את האופנוע. התחלנו בהתייעציות עם חברינו האופנוענים שכבר רכבו במדינות הללו וכבר הכירו את נתיבי התחבורה המרכזיים והאטרקציות הרלוונטיות עבור דו גלגלי. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו הולכים לעבור במעבר חד משתיים מהמדינות המפותחות ביבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לשתיים מהמדינות הלא מפותחות ביותר ביבשת (בעיקר בוליביה). הבנו שלא נוכל למצוא דלק באוקטן גבוה 95, הבנו שאנחנו צפוים לרכב בהרבה דרכים לא סלולות, הבנו שאנחנו הולכים לרכב בגבהים של למעלה מ4000 מטרים, ובאופן כללי הבנו שאנחנו עוברים למדינות עולם שלישי.
בשלב הבא היה צורך לטפל באופנוע ולהכין אותו. לצורך המשימה הזו, ובהעדר האפשרות למצוא את כל החלקים הדרושים במקום אחד (בכל זאת דרום אמריקה…), היינו צריכים לדלג בין ארגנטינה לצ'ילה. חצי טיפול בוצע במקום אחד בארגנטינה, וההמשך בצ'ילה. החלפנו צמיגים שיתאימו לרכיבת שטח, החלפנו פילטר שמן ומילנו שמן חדש, כיוון שסתומים ועוד מגוון החלפות ותיקונים. ושיא השיאים, מצאונו פילטר אוויר חדש! מצחיק כמה שזה קשה למצוא פריטים שבכל מוסך מדרכה בארץ אפשר לקנות.
עכשיו נותר לנו עוד אתגר אחד קטן, חצייה של כל צ'ילה לאורכה, 4000 קילומטרים. אילו היינו מתכננים לרכב את פרו ובוליביה מראש, הדבר ההגיוני היה לעלות מבואנוס איירס ישר לפרו ובוליביה, ואז לרדת דרומה אל צ'ילה וארגנטינה. היות וההחלטה להאריך את הטיול הייתה ספונטנית, כעת היינו צריכים לעלות בחזרה את כל מה שכבר ירדנו. 10 ימים לקח לנו רכב 4000 קילומטרים. בחלק מהימים רכבנו 700 ק"מ ביום, פעם אחת אפילו שברנו את השיא שלנו ורכבנו 900 ק"צ ביום אחד. עלינו על כביש האגרה הצ'יליאני, כביש מס' 5, ורכבנו איתו צפונה. אחרי כ-1500 קילומטרים החלטנו לדלג על הבירה סנטיאגו, ובמקומה לרכב לעיר הנמל ואלפאראיסו.
ולפאריסו
ואלפראיסו היא עיר נמל היסטורית ששוכנת לחופי האוקיינוס הפאסיפי, ועד לבניית תעלת פנמה הייתה תחנת חובה בדרך מאירופה אל החופים המערביים של אמריקה. העיר, שמתהדרת בציורי קיר של אמנים מרחבי העולם והייתה ביתו והשראתו של המשורר הצ'יליאני הלאומי פאבלו נרודה,
ציור קיר עם פניו של פבלו נרודה
הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי לשימור בתחילת שנות ה-2000. חלק מהמסורות העתיקות מימי הספנות המפוארים של העיר נשמרו עד עצם היום הזה. למשל, הספינות היו מביאות איתן פח גלי, ממנו היו נפטרות בנמל העיר. התושבים היו מנצלים זאת בבניית הבתים. עד היום משתמשים בפח הגלי לבנות בתים בעיר, אפילו שהספינות כבר לא מביאות אותו לעיר. חזיתות הבתים נצבעות בשלל צבעים, מה שמשמש לאיתור כתובות. כך במקום להגיד אני גר ברחוב אבן שושן 6, אומרים התושבים אני גר בבית האדום שנמצא בשכונת…
כמו חיפה, גם ואלפראיסו בנויה על פני מספר גבעות. עבור מי שגדל ורכב כל חייו במישור החוף וגוש דן, זה היה סיוט. הרכיבה במעלה הגבעות, ברחובות צרים ותלולים, היא מתישה ומעייפת. ואם מוסיפים לכך כלבים מציקים שרודפים אחרי האופנוע, זה הופך לחוויה מרגיזה, שלא לומר מסוכנת. מצד שני יש יתרון בולט, והוא הנוף שנשקף אל המפרץ. שכרנו חדר יפהפה בגסט האוס שהקימו זוג סלובנים בני 27.
הנוף מהחדר היה מרהיב, ובלילה יכולנו לראות את כל ואלפאראיסו מנצנצת ואת השתקפות הירח על מי האוקיינוס. עם התמונה הזו ובקבוק יין הלכנו לישון.
בבוקר שוב ארזנו את הדברים והתחלנו ברכיבה לאורך האוקיינוס הפסיפי. בדרך עברנו בנמל העיר כדי לראות אריות ים ולהאכיל אותם בראשי דגים. בנמל יש דוכני רבים של מוכרי דגים, אולם מה שמשך את עיניה של נעם היה דוכן שבו פתחו צדפות טריות, שפכו עליהן לימון וקצת מלח, ואכלו. בעיני מדובר במאכל מעורר בחילה, אולם עבור נעם מדובר במעדן אמיתי והיא נהנתה ממספר צדופת. אריות הים והעגורים, דרך אגב, יושבים מטרים בודדים מאחורי הדוכנים, ומתינים לדייגים שישליכו לעברם את שאריות הדגים.
המשכנו בדרכנו ורכבנו לאורך האוקיינוס, בהתחלה עברנו דרך עיירות נופש עשירות ששוכנות לצד החוף. לאט לאט המרחקים בין העיירות גדלו, קו החוף הפך לשומם יותר ויותר, והנוף לצידי הדרך הפך לשטוח ומדברי. צד אחד כחול ומנגד צד צהוב. באותו לילה הגענו ללה סרינה, עוד עיר נמל, לא מעניינת במיוחד, שאכלנו בה את הסושי הגרוע ביותר שנתקלנו בו. באופן כללי הצ'יליאנים חושבים שהם מתמחים בכל מה שקשור בדגים ובפירות ים, אולם בפועל מבחר הדגים קטן מאוד, הם מבשלים אותם יתר על המידה, ולטונה האדומה אין לא טעם ולא צבע.
למחרת המשכנו בדרכנו ולאט לאט עזבנו את קו החוף ונכנסנו עמוק יותר ויותר אל תוך מדבר אטאקאמה, הצחיח ביותר בעולם. שטפונות בשנה שעברה גרמו לתופעה מפתיעה במדבר, מרבדים של פרחים ורודים אשר צמחו מתוך פקעות רדומות שהתעוררו בעקבות גשמים. הורוד הכניס קצת עניין בתוך המדבר השטוח, הצהוב והמשעמם למדי. ועדיין, הרכיבה במשך מספר ימים במדבר היתה סוג של לוחמה פסיכולוגית, שעות של רכיבה בתוך כלום ושום דבר במטרה אחת יחידה- להגיע כבר לקו הגבול הנכסף של פרו.
2700 קילומטר שכמו שהגשש אמרו רק "חול וחולרה", מדבר חום ומשעמם ללא עיקולים, ללא שום התפתחות משמעותית בתכסית ובנוף. מידי כמה מאות של קילומטרים הגענו לאיזו עיירה שוממת, כפילתה של העיירה השוממת הקודמת שעברנו לפני 300-400 קילומטרים, מאובקת, בודדה ועצובה. בעצירות המנוחה שעשינו בשולי הכביש לא היה מפלט מהשמש החזקה, לא טיפת צל להתנחם בה והמים שבארגז האחורי התחממו. מדבר.
תחנות הדלק, כמו הערים, החלו להתרחק זו מזו ולהדאיג אותנו. אמנם לוי-סטרום יש מיכל גדול יחסית לאופנוע, של 21 ליטר, אבל לא גדול כמו של מכונית. להיתקע בצד הדרך כשרק פעם בחצי שעה בערך חולפת משאית שיש לה רק דיזל במיכל היה נראה כמו רעיון רע שלא לומר סיוט.
ובדיוק שם באמצע כלום ושום דבר בצבע חום, עשינו חישוב שבעוד 200 קילומטרים יגמר הדלק. עצרנו ליד משאית עמוסת בצל שהחליפה צמיג ווידאנו את מיקום התחנה הבאה. הנהג הבטיח שבעוד 100 קילומטר לכל היותר ישנה תחנת דלק. רק כדי לוודא ואחרי שהסברנו לו שהמרחק קריטי עבורנו שאלנו שוב וכמעט ונרגענו כשהוא השיב לנו בביטחון גמור כמי שנוהג בדרך הזו חדשות לבקרים שהתחנה לא רחוקה ושבעוד 100 אולי 150 קילומטרים ניתקל בה.
עברנו 100 קילומטרים וגם 200 והתחנה לא התגלתה. נורית הדלק לעומת זאת החלה להראות סימני מצוקה. אחרי 230 קילומטר הגענו למחסום ביקורת של המכס ומשמר הגבול. ניגשנו לשוטר ששמח על ההזדמנות למלא לנו דלק מג'ריקן של המשטרה ולשלשל לכיסו פזוס ציליאני. וכך, אחרי 4000 קילומטר של רכיבה אין סופית, יצאנו ממדבר אטקמה הצחיח, חזרנו לאוקינוס הכחול והגענו לבסוף לעיירת הגבול והגלישה אריקה, שם בילינו את הלילה האחרון שלנו בצ'ילה.
——————————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי
—————————————————————
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
פעמיים דרך 40
ארגנטינה
נובמבר, 2015
יצאנו מהקראטרה אוסטרל, בחזרה לארגנטינה, אחרי 9 ימים של מזג אוויר מושלם, באזור הפכפך מהבחינה הזו. היה לנו מזל גדול ואפילו לא ידענו עד כמה, בהמשך הטיול שלנו נפגוש רוכבים שיספרו לנו שהם רכבו באותו אזור בגשם ואפילו בשלג.
הגענו לפריטו מורנו (העיר, לא הקרחון), עדיין עם גרי וג׳ים, שני הרוכבים האמריקאים שפגשנו, והתחלנו בחיפושים אחר מקום לאכול. צ׳ילה אמנם יפה מאוד, אבל בגזרת האוכל… אפשר לומר שהתגעגענו מאוד לארגנטינה. הבעיה היחידה הייתה שהשעה הייתה 16:00 ביום ראשון וכל מקום בעיר היה סגור. אחרי כשעה של שיטוטים ברחבי העיר ניגש אלינו חורחה, שראה אותנו מחפשים משהו וביקש לעזור לנו למצוא משהו לאכול.
פרידה מהמארחים הנדיבים בעיירה פריטו מורנו
לאחר שגם בעזרתו לא הצלחנו למצוא מסעדה פתוחה בעיר הוא הציע לנו לבוא אליו הבית, כי הם בדיוק סיימו לאכול את האסאדו של יום ראשון ונשארו הרבה שאריות. מתן ואני קפצנו על ההזדמנות והסכמנו בשמחה, מבחינתנו זו הזדמנות מצויינת לזכות להכיר עוד קצת מהאנשים והתרבות הארגנטינאית היפה. ג׳ים וגרי, לעומתנו, היו המומים וחשדניים. עודדנו אותם לקבל את הצעת הכנסת האורחים (בהמשך הם הודו לנו על כך) ועקבנו אחרי חורחה לביתו. המשפחה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות והאכילה אותנו בבשר משובח וסלטים שונים.
לאחר ששבענו אנחנו החלטנו להמשיך לרכב עוד באותו יום לכיוון אל צ׳אלטן במטרה לקצר את הדרך למחרת, ואילו גרי וג׳ים החליטו לסיים את הרכיבה ליום זה, ולנסות לרכב את כל המרחק למחרת. נפרדנו מהם בתקווה כי יצליחו להשיג אותנו מחר וניפגש שוב.
התחלנו ברכיבה דרומה על כביש 40, הכביש שחוצה את כל ארגנטינה, מהצפון בגבול עם בוליביה, עד הדרום, אושוואיה. כבר רכבנו חלק ממנו, כשהתחלנו את הרכיבה ממנדוזה, לאחר שלא הצלחנו לחצות לצ׳ילה. על הקטע אותו התכוננו לרכב עכשיו שמענו הרבה סיפורים, שאין איפה לישון בדרך, שחצי ממנו לא סלול, שאין עליו כמעט תנועה ואם תהיה לנו תקלה או בעיה יכולות לעבור שעות עד שמישהו יעבור, שלמות רצות בו חופשי, ושיש בו רוחות מאוד מאוד חזקות.
מהר מאוד גילינו שעניין הרוחות אכן נכון, והרוחות באזור חזקות. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת ויש לפנינו כ-120 ק״מ עד העיירה בה נאמר לנו כי יש מלון בו נוכל לישון. מזל שאנחנו בדרום והשמש שוקעת מאוחר. אז רכבנו, בדרך שאין בה דבר מסביב לראות, רכבנו לאט בגלל הרוח ובגלל הפחד להיתקל באיזו למה סוררת שהחליטה לחצות את הכביש. לאחר כשעה וחצי של נסיעה, בשעת דמדומים, ראינו לבסוף אורות המבשרים על היעד המובטח שהתגלה כעיירה עם שלושה וחצי בתים, תחנת דלק קטנה ומלון דרכים שנראה כאילו יצא מתפאורת סרט אימה.
נכנסנו אל המלון שמשמש גם כחנות ומסעדת דרכים קטנה. בחנייה ראינו עוד שני אופנועים קטנים, וכשנכנסנו אל המלון גילינו את בעליהם, שני ברזילאים שנראו כאילו שדדו חנות בגדי עור, מאובזרים מכף רגל ועד ראש בעור שחור. אחד מהם דיבר רק פורטוגזית ואילו השני דיבר גם אנגלית וספרדית. אל מתן הוא פנה באנגלית ואילו אליי התעקש לפנות רק בספרדית, במבטא ברזילאי כבד כל כך שלא הייתי בטוחה מה בכלל יוצא לו מהפה. איכשהו הצלחנו לתקשר, והם סיפרו שהם באו מריו דה ג׳נירו דרך פרגוואי והם מתכוננים להגיע כל הדרך לאושוואיה על כביש 40.
בכלל, עוד נפגוש בדרך המון מטיילים שעושים מסע לכל אורכו של כביש 40 המפורסם, מהצפון ועד לאושוואיה. כמו חבורת הרצים שעברנו בדרך וכמו רמי, רוכב אופניים הצרפתי, שרוכב כל יום 150 ק״מ עד לאושוואיה, כי התפנו לו כמה חודשים אז למה לא בעצם.
אז בילינו את הלילה במלון באמצע שום מקום, 120 ק״מ צפונה ו-200 ק״מ דרומה עד העיירות הקרובות, ולמחרת התחלנו ברכיבה לאל צ׳אלטן. שני הברזילאים יצאו לפנינו אבל אמרו שהם רוכבים לאט, אז בוודאי עוד נפגוש אותם בדרך. ברוח הייתה חזקה והכיוון בו היא פוגעת בנו משתנה בהתאם לעיקולים של הכביש. פעם היא מגיעה מימין ופעם משמאל, כשהיא פוגעת בנו מקדימה מרגישים הקלה, ואם יש לנו מזל היא מגיעה מאחורינו ועוזרת לאופנוע ברכיבה. לפעמים היא כל כך חזקה שמתן רוכב ״בהשכבה״ (בזווית של 45 מעלות). לאחר כשעה של רכיבה הגענו אל הברזילאים, שאכן רכבו לאט. האופנועים שלהם קטנים והרוח קשה עליהם יותר ומטלטלת אותם מצד לצד. בעצירה הבאה בתחנת דלק כבר לא הצלחתי להתמודד עם ההתעקשות לדבר רק אליי בספרדית פורטוגזית לא מובנת, והחלטנו להמשיך לרכב בלעדיהם.
דרך 40 בקטע סלול – בסביבות אל צ'אלטן
מהנקודה הזו הדעות חלוקות לגבי המשך הכביש. יש שאמרו לנו שמכאן ועד לאל צ׳אלטן הוא לא סלול בכלל, ואילו האנשים מהאזור התעקשו שישנם רק 70 ק״מ לא סלולים. למדנו, ועוד נחזור ונלמד בהמשך הטיול, שכשזה מגיע לתנאי דרך וכביש עדיף לשמוע למי שחי כמה שיותר קרוב לדרך המדוברת. במדינות שאנחנו רוכבים בהן האנשים לא מטיילים הרבה ולרוב לא מתרחקים מהאזור בו הם חיים. על כן מידע שאנחנו מקבלים ממי שלא חי באזור יכול להיות מבוסס על ידע מלפני 4-5 שנים, וכבר אינו מעודכן. ואכן, גילינו כי רוב הכביש סלול ובמצב טוב.
התחלנו לראות תמרורי אזהרה מפני למות (למעשה מדובר בגוואנקו, קרובי משפחה של הלמות והאלפקות) וגם התחלנו לראות אותן בכמויות גדולות. בעיקרון ישנן גדרות שמיועדות לשמור אותן הרחק מהכביש, אך בפועל הן פשוט מדלגות מעל הגדרות ומשוטטות חופשי. ראינו גם כמה מהן מוטלות מתות בצידי הדרך, ככל הנראה מפגיעת רכבים.
לאחר כ100 ק״מ נוספים של רכיבה אנחנו מגיעים לקטע לא סלול, שנמצא בעבודות לקראת סלילה. שלא כמו בצ׳ילה, פה הם לפחות משאירים נתיב חלופי שלא מכוסה באבנים שלא מאפשרות רכיבה, ואנחנו עוברים את הקטע ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות אחרי שאנחנו חוזרים לכביש סלול, עובר אותנו רוכב אופנוע נוסף ואנחנו מזהים מיד את האופנוע ואת הקסדה, ג׳ים! הוא וגרי יצאו מוקדם בבוקר והצליחו להשיג אותנו.
בכניסה לאל צ'אלטן ברקע גמלוני הסלע של פיצרוי
מכאן אנחנו כבר ממש קרובים לאל צ׳אלטן, כשעה נוספת של רכיבה, והרוחות הולכות ומתגברות ככל שהשעות חולפות. אנחנו ממשיכים עם ג׳ים וגרי על כביש 40, עד הפנייה לאל צ׳אלטן. ברגע שאנחנו משנים כיוון נסיעה, הרוחות מתחזקות. הן ממשיכות להתחזק ככל שאנחנו מתקרבים לעיירה ומגיעות לעוצמות שלא הכרנו, כל כך חזקות שכשאנחנו יורדים לרגע מהאופנוע כדי לצלם תמונה של הפיץ רוי, הרוח כמעט מעיפה אותי מהרגליים. כאמור, רוחות בעצמה שלא הכרנו.
אחרי נסיעה איטית וזהירה אנחנו מגיעים לאל צ׳אלטן בסיומו של יום רכיבה ארוך. זו עיירה קטנה ויפה, למרגלות הר הפיץ רוי המרשים, מלאה בבתים בסגנון בקתות עץ שנותנים תחושה של עיירת סקי. בערב אנחנו יוצאים עם גרי וג׳ים לארוחת ערב מצויינת, נהנים שוב מהבשר של ארגנטינה שכל כך התגעגענו אליו בצ׳ילה. אנחנו מחליטים לקחת עוד יום באל צ׳אלטן ולנוח, ולמחרת לטפס אל הפיץ רוי. גרי וג׳ים, שרוכבים עם אופנועים שכורים ומוגבלים בזמן, מחליטים להמשיך כבר למחרת בדרך דרומה. אנחנו נפרדים מהם בצער וממשיכים במסעות שלנו בנפרד.
פרידה מג'ים וג'רי באל צ'אלטן
את היום הבא בילינו בעיירה הקטנה, שבמהלך היום היא מנומנמת ואילו בערב, כשכל המטיילים חוזרים מהטרקים השונים באזור, היא מתעוררת לחיים. למחרת יצאנו גם אנחנו לטרק הפיץ רוי, והחלטנו לעשות אותו ביום אחד במקום לבלות לילה בקמפינג ולקום לזריחה. המסלול יפה והעלייה לפסגה מפרכת ומלאה ברוחות חזקות. כשהגענו למעלה, פסגת הפיץ רוי הייתה מכוסה בענן, קצת מאכזב, אבל המחזה של ההר והלגונה הקפואה למרגלותיו עדיין יפה ומרשים.
הטיפוס לפיצרוי
מבט כללי על אל-צ'אלטן
כשיצאנו מאל צ׳אלטן יום לאחר מכן, הרוחות שוב לא נתנו לנו מנוח. הנסיעה לאל קלאפטה, היעד הבא שלנו, קצרה יחסית, אבל הרוחות החזקות כל כך הופכות את הנסיעה לקשה ומעייפת מאוד. הרוחות מגיעות מהצד, במהירות של 50-80 קמ״ש, והן קשות גם לנו וגם לאופנוע, שצריכת הדלק שלו עולה. באמצע הדרך הרוחות מעייפות אותנו כל כך שאנחנו עוצרים בצד הדרך, במקום מסתור מהרוח, שוכבים על האדמה ונחים.
לבסוף אנחנו מגיעים לאל קלאפטה מותשים. אנחנו רוצים לנסוע לקרחון פריטו מורנו המפורסם, אבל כבר עייפים מדי, אז החלטנו לדחות את זה ליום הבא. אבל, מזג האוויר היה הפעם לרעתנו, למחרת הרוחות לא נחלשו והצטרף אליהן גם גשם. תחזית מזג האוויר לא הצביעה על שינוי, ולכן החלטנו לדחות את הביקור בקרחון ולרכב קודם לפוארטו נטאלס ולפארק טורס דל פיינה, בצ׳ילה.
כמובן שגם במהלך הנסיעה לפוארטו נטאלס הרוח לא הרפתה. ההקלה היחידה הורגשה כשהפיתולים כיוונו את הרוח כך שתהיה בגבנו. בכל שאר הזמן ההרגשה היא שאנחנו נלחמים ברוח וכמעט מפסידים. הגענו לבסוף לפוארטו נטאלס ומיד נכנסנו להרצאה המסבירה את המסלולים השונים בפארק, כשהמפורסם בהם הוא טרק ה-W האורך ארבעה ימים. כשנגמרה ההרצאה הלכנו לשכור ציוד קמפינג ולקנות אוכל לטרק, כי רצינו לצאת כבר למחרת. סיימנו את כל הארגונים בשעת לילה מאוחרת והלכנו לישון מוכנים לצאת לטרק מוקדם בבוקר.
אבל כשהתעוררנו למחרת נזכרנו שבעצם אנחנו לא באמת אוהבים קמפינג וטרקים של כמה ימים, ובעצם יש לנו אופנוע, אז למה להתעקש? החזרנו את כל הציוד ששכרנו וקנינו, ויצאנו לרכיבה בפארק, שנמצא כשעתיים נסיעה מהעיר. כשהגענו אל הפארק נגלו אלינו הטורסים, שלושת עמודי הגרניט שנותנים לפארק את שמו. רכבנו בתוך הפארק בין סוגים שונים של חיות; שועלים, גוואנקו, סוסים, ארנבים (שרצים מול האופנוע במהירות אדירה), והמון סוגי ציפורים. ראינו נופים מדהימים, אגמים בצבע טורקיז, הרים מחודדים ומשוננים, ונקודת תצפית אחת בלתי נשכחת.
מזג האוויר בפארק משוגע לחלוטין, הרוחות בו חזקות ומקפיאות והעננים זזים במהירות. רגע אחד אנחנו רוכבים תחת שמש ושמיים בהירים, רגע אחר כך זז מעלינו ענן ומתחיל להוריד גשם. חמש דקות נוספות והשמש חוזרת, וחוזר חלילה. אנחנו רואים את ההרים מתכסים בעננים ומתבהרים לסירוגין. אני בהחלט שמחה שהחלטנו לוותר על הטרק ולרכב במקום, כי הרוחות והקור העז שבאזור כבר מתחילים להקשות עליי.
אנחנו חוזרים לעיר, אוכלים ארוחת ערב מצויינת, הטובה ביותר שאכלנו בצ׳ילה, ומתכוננים לנסיעה למחרת. פוארטו נטאלס היא הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה במסע שלנו, שכן החלטנו לא לרכב לאושוואיה, ומכאן אנחנו מתחילים להצפין חזרה.
אנחנו מגיעים שוב לאל קלאפטה, לאחר עוד נסיעה מאתגרת, הפעם אנחנו נוסעים ישר לקרחון פריטו מורנו שנמצא במרחק 80 ק״מ מהעיר. אנחנו מגיעים ומתחילים לטייל על המרפסות שבנו כתצפית אל הקרחון הענק שמזכיר את החומה ממשחקי הכס. בהתחלה קשה להבין את הגודל, אבל ככל שמתקדמים מבינים שהדבר הזה עצום, בגובה של עשרות מטרים ונפרש אחורה קילומטרים על גבי קילומטרים. שמחנו שזה הקרחון האחרון שנראה בטיול, כי כנראה שאם היינו רואים אותו לפני הקרחונים האחרים שראינו היינו מתקשים להתלהב מהם.
בשלב זה בטיול לי נשבר לגמרי מהרוחות וממזג האוויר הקפוא בדרום הרחוק והיפה של ארגנטינה. זכרנו את המיקרו אקלים של אל בולסון, שיושבת בתוך עמק ומזג האוויר בה תמיד חמים יותר בכמה מעלות טובות מהסביבה הקרובה. וכבונוס היא גם נטולת רוחות. החלטנו לחזור לשם כמה שיותר מהר. המרחק הוא כ-1300 ק״מ, אם נתאמץ נצליח להגיע לשם ביומיים.
מול קרחון פריטו מורנו
יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, בכוונה להגיע חזרה לפריטו מורנו, העיר ממנה התחלנו את הנסיעה דרומה. הדרך לאל בולסון משעממת מאוד, אין נוף יפה ואין הרבה מסביב חוץ מהרבה גוואנקו. אחר הצהריים הגענו לתחנת דלק והחלטנו לעצור להפסקת התרעננות. דלק נמלא כשנסיים. ישבנו בתחנה כשעה, אכלנו כריכים ושתינו קפה, בזמן שברקע מכוניות מתדלקות. כשאנחנו מתכוננים להמשיך בנסיעה וניגשים לתדלק, המתדלק מבשר לנו שנגמר דלק 95 ונשאר רק קצת 97, והוא מתדלק לנו את ששת הליטרים האחרונים שנשארו. אוקיי, אמור להיות לנו מספיק כדי להגיע לתחנה הבאה, תחנת הדלק ליד המלון באמצע שום מקום, שמוכר לנו מהדרך הלוך.
אנחנו ממשיכים בנסיעה שהופכת לקשה יותר ויותר ככל שהשעות חולפות והרוח מתגברת. אני לא יכולה לשבת ישר ולאורך כל הרכיבה אני יושבת בהטייה לצד ימין, הגב כבר כואב לי מאוד ואני מתקשה להמשיך. אנחנו כבר קרובים לתחנת הדלק כשהאופנוע מתחיל להשתנק מעכשיו האופנוע נוסע על אדים ואנחנו מתחילים להכין את עצמנו להליכה ברגל. הרוחות קשות גם לאופנוע וצריכת הדלק שלו עולה, כך שהדלק נגמר מוקדם מהצפוי. אנחנו כבר רואים את האורות שמבשרים על העיירה ומפצירים באופנוע שימשיך רק עוד קצת, רק עוד כמה קילומטרים. איכשהו, בקושי רב ותוך שהוא נכבה מספר פעמים בדרך ומותנע כל פעם מחדש, הוא מצליח לעבור את העליות והירידות עד לעיירה, ולבסוף את 100 המטרים האחרונים בירידה הוא פשוט מתדרדר עם מנוע כבוי ונעצר ממש מול התחנה המיוחלת. אנחנו חשים הקלה עצומה, עד שאנחנו רואים את תור המכוניות המחכות לתדלוק. כן, גם כאן נגמר הדלק.
לא האמנו שנחזור לבלות עוד לילה במקום הנטוש הזה, שמזכיר תפאורה של סרט אימה, בעיירה שנלקחה מתוך סרט אימה, עם עובדים שמזכירים דמויות מסרט אימה. החלטנו לחכות למשאית הדלק שאמורה להגיע. נחכה עד 20:30, שעה לפני שמחשיך כדי שיהיה לנו גם זמן להגיע לעיר. אם לא תגיע עד אז, נבלה פה עוד לילה בלית ברירה. ב20:40 המשאית מגיעה. לא האמנו למזלנו הטוב ומתן מיד יוצא לנסות לתדלק, אלא שמעדכנים אותנו שייקח עוד שעה לפחות עד שהמשאית תסיים למלא את המשאבה, ורק אז ניתן יהיה לתדלק. הבנו שאין ברירה ונאלץ להישאר פה עוד לילה.
העיכוב הבלתי צפוי יעלה לנו ב-130 ק״מ נוספים של רכיבה למחרת, או ביום נוסף בדרך לאל בולסון. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת להגיע לאל בולסון כבר למחרת, למרות שזה אומר שלפנינו יום של כמעט 800 ק״מ רכיבה, יותר מכל יום רכיבה עד כה. היום הבא הולך להיות מאתגר במיוחד.
קמנו בשעה מוקדמת במיוחד, אכלנו ארוחת בוקר, תידלקנו, ויצאנו לדרך הארוכה. אמנם הרוחות הולכות ונחלשות ככל שאנחנו מצפינים, אבל הן עדיין חזקות והגב שלי עוד כואב מאתמול. הדרך ברובה משעממת, אבל מזג האוויר המשתפר והמחשבה על אל בולסון, האזור היפה כל כך וההוסטל שהתאהבנו בו וכעת נחזור אליו, עוזרים לנו להחזיק מעמד. לבסוף, אנחנו מגיעים אל העמק. באופן פלאי ממש, המעלות עולות בן רגע, הכל מסביב נעשה ירוק ופורח, והרוח נעלמת. לאחר שלושה שבועות של רוחות בעוצמות שלא הכרנו, שלא פוסקות ולו לרגע אחד, הגענו לאל בולסון, והכל נרגע.
———————————————————
כל הזכויות C ללסיפור ולצילומים שייכות לנעם ומתן בללי
———————————————————–
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
לבלוג של נעם ומתן כאן
11 בנובמבר 2015
נעם: למחרת מזג האוויר התבהר. יצאנו מלונקימאי והתחלנו לרכב, למעשה רואים את צ׳ילה בפעם הראשונה. אם ארגנטינה היא מישורים עצומים, רוחות נושבות ודרכים פתוחות, צ׳ילה היא אלף גוונים של ירוק. הדרכים מתפתלות וסגורות יותר, מוקפות בעצים ובגבעות ירוקות. אני מרגישה כאילו אנחנו רוכבים דרך תיאור של יער מהאגדות. הגענו לפוקון אחר הצהריים ומצאנו עיירה תיירותית כמעט ריקה מאדם, שוכנת למרגלות הר געש מכוסה לבן. בילינו בה שלושה ימים, במהלכם טיילנו וחווינו את האזור היפהפה בו שוכנת פוקון, הר געש, פארקים לאומיים ומעיינות חמים.
פוקון
מתן: מלונקימאי המשכנו לפוקון ולהר הגעש הפעיל ויאריקה ששוכן למרגלות העיר. בשל התפרצות הר הגעש במרץ האחרון, ההר מעשן וכל העת רואים עשן לבן יוצא מפסגת ההר. מראה מרהיב וייחודי לראות ולהפנים שההר חי. שלושה ימים בילינו בפוקון המנומנמת. בעונה מדובר בעיירת נופש מלאת תיירים ושוקקת חיים. שכרנו קבניה (בית עץ) על שפת האגם, ונהנינו בערב מחום האש באח ובבקרים ארוחת בוקר מול האגם. הרכיבות בכבישים המתפתלים בין גווני הירוק השונים ותכלת השמיים, לויאריקה הלבן מהשלג שטרם נמס, יפהפה. מדי פעם וידאנו אחד מול השנייה שהמראות נצרבים לנו בזיכרון כדי שלא נשכח
ברקע הר הגעש ויאריקה
פוקון
נעם: חצינו את הגבול חזרה לארגנטינה והתחלנו בנסיעה לכיוון ברילוצ׳ה. בדרך עברנו בסן מרטין, והיופי של העיירה שכנע אותנו להישאר בה כמה ימים. בין סן מרטין לברילוצ׳ה שוכנת דרך ״שבעת האגמים״ המפורסמת, שציפינו שתהיה אחד השיאים של הטיול שלנו. הדרך מתפתלת בין שבעה אגמים גדולים, סן מרטין שוכנת על שפת הראשון וברילוצ׳ה על שפת האחרון. לצערנו, מזג אוויר פחות מוצלח, ואולי גם ציפיות גבוהות מדי, הובילו לכך שהדרך לא השאירה בנו רושם מיוחד
מבט מהבריכה במלון בבארילוצ'ה
מתן: לברילוצ׳ה הגענו אחרי מספר ימים בסן מרטין דה לוס אנדס. בילינו בברילוצ׳ה מספר ימים, בבית מלון ששוכן על שפת האגם, עם בריכת אינסוף שחלקה מקורה וחלקה בחוץ, שהזכיר לנו שאנחנו בירח דבש. הבשר בארגנטינה בכלל, ובברילוצ׳ה בפרט, מעולה, מה שהוביל אותנו לאכול סטייק ערב אחר ערב, במשך שבוע ימים. בברילוצ׳ה מודדים את המרחק ממרכז העיר וכך מסמנים אתרים וכתובות. בקילומטר ה-17 יש עמדת תצפית אליה עלינו ברכבל ומלמעלה השקפנו על נוף האגמים המקיפים את בברילוצ׳ה. כל כך הרבה אגמים שכבר נדמה שיש החלפת תפקידים, איים כחולים שמוקפים על ידי יבשה ירוקה.נעם: מברילוצ׳ה נסענו לאל בולסון, הדרך לשם מתפתלת ויפהפייה, עוברת דרך הרים מלאי עצים. הגענו להוסטל קסום ששוכן מעט מחוץ לעיר. האווירה הנינוחה בעיר, הטבע מסביבה, האנשים והאווירה בהוסטל גרמו לנו לא לרצות לעזוב לעולם. אבל… הדרך קוראת לנו ומאל בולסון נמשיך לצ׳ילה כדי לרכוב בקרטרה אוסטרל, הדרך הדרומית במדינה. אחרי שבועיים בהם עשינו מרחקים קצרים יחסית, ״חנינו״ במקומות למשך תקופה ממושכת ונתנו לאופנוע לנוח, כעת נצטרך להתרגל שוב לעבור למקום חדש כל יום, ולשגרה שליוותה אותנו בתחילת הטיול.
ליד בארילוצ'ה
15 בנובמבר 2015
הקרטרה אוסטרל– המשמעות המילולית של השם היא ׳הכביש הדרומי׳. כביש שתחילתו בפורטו מונט וסיומו בוילה אוהיגינס. 1200 קילומטרים בדרום צ׳ילה של אזור פראי, כמעט ולא מיושב. כביש שנמצא שנים תחת עבודות תשתית בשלבים שונים, חלקו סלול וחלקו דרך עפר מלאת בורות ואבנים.
חלום הרכיבה על אופנוע בקרטרה אוסטרל הוא חלום שמתבשל אצלי בראש כבר כמה שנים. לפני חמש שנים עקבתי אחרי יומן המסע של יוני בן שלום, שהגדיל לעשות וחצה את האמריקות על אופנוע. הוא נתן לי את ההשראה, דרך הבלוג שלו ״הרפתקה״ (מומלץ לקריאה) נשביתי בתיאורים ובתמונות. בהמשך שמעתי וקראתי תיאורים של רוכבים אחרים על הקרטרה. חלקם תיארו אותה באוזני כדובדבן שבמסע הרכיבה שלהם. כך הפכה הקרטרה אוסטרל לאחת מהדרכים שסימנתי כרכיבת חובה ביום מן הימים.
הנוף בקרטרה אוסטרל הוא נוף מאוד מרוכז. הוא חזק, עוצמתי, בועט בפנים וחודר עמוק עמוק ללב, כמעט משתק. ההרים הם גבוהים ומחודדים ועוטים צורות שונות. האגמים צלולים לחלוטין ונשקפים מהם גוונים שונים של כחול, טורקיז וירוק. הפרות מדושנות, העשב ירוק מאוד ומלא בפריחה צהובה, והעצים פורחים באדום וצפופים על ההרים עד שנדמה כי הם עצמם ירוקים ואדומים. נוף מרוכז שלא מפסיק להפתיע ולהתחדש, אחרי כל עיקול בכביש מתגלה תמונה יותר יפה ועוצמתית מקודמתה.
לא רק הנוף משתנה, גם הדרך מרבה להשתנות ולהפתיע. בגלל העבודות שבכביש, יכול להיווצר מצב שבהפרשים של שעות, אפילו שעה בודדת, הכביש משתנה. כך קרה שבאחד הימים כשרכבנו, נעמד מולנו טרקטור, שהחל לעבד את האדמה הקשה והקלה לרכיבה, הופך אותה לתללים של חול. הזעקות שלנו שימתין דקה וייתן לנו לעבור, לא עזרו. לבחור הייתה תוכנית עבודה ובטח לא אופנוע יעצור אותו. כך עמדנו מול המפלצת הצהובה והאימתניות, שפופים ונפולי פנים וראינו מול עינינו איך ברגע אחד הוא הופך את האדמה לסיוט עבורנו. גם אופנוע שטח היה מתקשה לעבור את הקילומטר שלפנינו. למזלנו, באותם ימים רכבנו עם שני אמריקאים שפגשנו ויחד עזרנו אחד לשני לדחוף את האופנועים דרך הקילומטר המייגע. יום לאחר מכן, כשחזרנו באותה הדרך, גילינו שהאדמה המייאשת חזרה שוב לצורתה הקודמת, שוטחה והודקה.
היו עוד פעמים רבות שעמדנו בניסיונות קשים מול הדרך הפתלתלה והמשתנה. כמו בפעם ההיא שהגענו לקטע כביש שבדיוק שפכו בו 14 קילומטר של חלוקי נחל, שלב אחד לפני ששופכים חול ומהדקים. ניסיתי למצוא טכניקה לרכוב על האבנים האלה, אבל מה שלא עשיתי לא נתן לי או לנעם תחושת יציבות וביטחון. לו הייתי רוכב בודד, עם ציוד של רוכב בודד, אולי הייתי מצליח. ספק רב. אבל כידוע, אנחנו שניים על אופנוע אחד. עם ציוד מלא האופנוע כבד, כבד מאוד, 400 קילוגרם. לא הייתה לו שום אחיזה בדרך החתחתים הנוראה הזו, לא היה לצמיג במה להיאחז. פחדתי. הדרך היחידה לעבור את זה היא להתגבר על הפחד שגורם לאחיזה חזקה מדי של הכידון ולהתנגדות. כנגד האינסטינקטים להגביר את הקצב כדי להקטין את חיכוך הצמיג עם האבנים. להרפות את האחיזה מהכידון, ובעיקר לשכוח מהשימוש בבלמים. כדי להקטין את הלחץ על הכידון רכבתי בעמידה בזמן שנעם יושבת מאחורי, אני לא בטוח מי מאיתנו היה מבוהל יותר. מה יכולתי לעשות שבאמצע הדרך סימן לי עובד בכביש לעצור בגלל תנועת רכבים כבדים מהצד השני? אם הייתי בולם בלימה חזקה היינו עפים ללא ספק, לא נותר לי אלא לצעוק בספרדית עילגת, "No possible!" ולהמשיך לנסוע. לקח לי 40 מטר לעצור. אחרי כמעט שעה ארוכה ומורטת עצבים, סיימנו את קטע הכביש הזה. הרפתקה ביקשנו, לא? מי יודע, אולי יום אחר כך, לאופנוענים אחרים שבאו מדרום, קטע הכביש הזה כבר נראה אחרת לגמרי.
חלק מהרפתקה הגדולה מתבטא בשינויים המהירים בהחלטות שקיבלנו. התחלנו את היום במחשבה על מסלול אחד וסיימנו אותו בהעלאת האופנוע על מעבורת באורך של שעתיים. כל זה קרה במקריות גמורה, ביום שפגשנו שני רוכבים אמריקאים שסיפרו לנו על המעבורת שמקיפה אגם ומאפשרת להימנע מקטע דרך של כ-130 קילומטרים מאוד קשים שהוזהרנו מפניהם על ידי רוכבים אחרים.
רק שעה קודם היינו בכלל על סוסים, מביטים על הנוף ממנו נשקף הר הטירה, שצורתו מחודדת כמו צריחים. בכלל לא ידענו על מעבורת, בכלל לא חשבנו על אפשרות כזו. אני רציתי להישאר ולעשות עוד לילה, נעם רצתה להמשיך לרכוב. החלטנו להמשיך לרכוב. אחרי כמה קילומטרים גילינו שעקב העבודות בכביש הדרך חסומה עד השעה שש. ושם בנקודה זו, באמצע הדרך, פגשנו את גרי וג׳ים, שני חברי ילדות, שבראשית שנות השישים לחייהם עדיין ממשיכים לרכוב על אופנועים. הם אלו שסיפרו לנו על האפשרות של המעבורת, וביחד קיבלנו החלטה לנסוע 10 קילומטר עד לנמל, שם העלנו את האופנועים למעבורת לנסיעה של שעתיים עד לצ׳ילה צ׳יקו. מאותו הרגע, בימים הקרובים רכבנו ביחד עם גרי וג׳ים.
למחרת יצאנו בכיוון ההפוך, בחזרה אל עבר הקרטרה אוסטרל, דרך שנעשה הלוך חזור, כדי לעקוף את קטע העבודות בכביש. הרכיבה ביום הבא מצ׳ילה צ׳יקו לפוארטו ריו טרנקילו, הייתה מרהיבה. רכבנו לאורכו של האגם הכי גדול בצ׳ילה וזכינו שוב לנוף המרוכז כל כך של הקרטרה אוסטרל, המים הכחולים, שרשרת ההרים המושלגת, שמיים בהירים ושמש. כמה מזל היה לנו. זכינו לשבוע של הפוגה באזור לא יציב מבחינת מזג אוויר וכל השבוע רכבנו במזג אוויר נהדר. הגענו לריו טרנקילו ויצאנו לשיט בין מערות השיש שהמים חצבו באגם.
7 ימים בקרטרה, עיירות קטנות, נופים מרוכזים ועוצרי נשימה, הרפתקה גדולה.
——————————————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי
——————————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
מתן בללי כבר רכב במקומות בעולם וגם כתב כאן לפני מספר שנים. עכשיו נשא את נעם ונסע איתה לממש חלום משותף. אתר "הרפתקה דוט קום", נשאל כבר בעבר איך ניתן לשכור או לרכוש אופנוע בדרום אמריקה והנה עיניכם רואות, כי לאחר מצוד וחיפוש דרך לעלות על אופנוע בארגנטינה, הצליחו נעם ומתן לעשות זאת. זה יהיה ראוי לפרק הסבר בסוף… (יוני)
הבלוג של מתן ונעם כאן
ביום חמישי יצאנו מהבית ונפרדנו מהדירה האהובה שלנו לחודשים הקרובים. ב18:30, אחרי דיילי של שעה, התחלנו במסע ירח הדבש שלנו ויצאנו לכיוון בואנוס איירס, דרך פריז. את 13 שעות הטיסה שלנו מפריז לבואנוס בילינו בנפרד, כשכל אחד מאיתנו יושב בין שני זרים, ולא עזרו כל הבקשות, התחנונים וההסברים על כך שאנחנו נוסעים לירח דבש… לא ההתחלה הכי טובה, אבל לא ניתן לזה לעצור אותנו. קיללנו קצת את סוכן הנסיעות שלנו, לקחנו שני כדורי שינה והלכנו לישון.
נחתנו בואנוס איירס אל תוך מזג אוויר חורפי כאשר כל מי שפגשנו חזר והסביר כי זה לא מזג אוויר אופייני לעונה ובדרך כלל באוקטובר מזג האוויר כבר קיצי ונעים. אנחנו מקווים שעד שנתחיל לרכב מזג האוויר ישתפר. משדה התעופה המשכנו ישירות לדירה של שרה וראול, המארחים שלנו. ראול הוא בן דוד של אבא של נעם, והוא ושרה אשתו התגלו כמארחים נפלאים, שהפכו את הנחיתה בארגנטינה לרכה במיוחד.
את היום הראשון בעיר בילינו בסיבוב בשכונת בלגראנו, שם גר ראול, אזור יפה, בסגנון פרברים. באזור הצ׳יינה טאון הקטן אכלנו ארוחת צהריים והמלצר הזדעזע לשמוע שזו הבחירה שלנו לארוחה הראשונה בעיר. הוא המליץ על מסעדת La Cabrera, בפלרמו, כדי לאכול סטייק. על אף הסתייגויותיו של ראול, החלטנו לשמוע להמלצה וכבר באותו הערב יצאנו לחפש את המסעדה. על אף החזות המבטיחה וההגשה המרשימה, גילינו כי אכן נפלנו לתוך מלכודת. אפילו שהסטייק היה טוב (בכל זאת מדובר בארגנטינה) הבשר לא מצדיק את המחיר…
הפיצוי הגיע כבר למחרת. הוזמנו לאסאדו משפחתי אצל דיתה, בת דודה נוספת של אבא של נעם, ביחד עם כל הילדים והנכדים שלה ושל ראול. ענף שלם במשפחה שלא הכרנו ורק שמענו על קיומו. הבשר נשפך כיין וגם יין לא היה חסר… הוגו, בעלה של דיתה, היה אחראי על הגריל והוכיח עצמו כארגנטינאי אמיתי. במהלך האירוע נעם הכירה לראשונה את בני הדודים שלה (מדרגה שנייה) מרינה, מיגל ומרסלה וראינו תמונות ישנות של המשפחה. היה מעניין, חם ומרגש.מאוחר יותר (הרבה יותר) באותו הלילה הצלחנו להתעורר משינה רווית יין ובשרים של כמה שעות, ופגשנו את דגן, חבר ישראלי שחי בואנוס איירס ועזר לנו מאוד בתהליך הקנייה של האופנוע. יצאנו איתו לבר מקומי ומתן היה כבר אפוף התרגשות מהפגישה הקרבה עם האופנוע החדש שלנו. כל כך נרגש שלמחרת התעוררנו ב 7:00 בבוקר לאחר ארבע שעות שינה, כדי לצאת ולפגוש ״אותו״. פגשנו את ניק, הבעלים הנוכחי של האופנוע, בקפה השכונתי שלו, כדי לסכם את הפרטים האחרונים ולראות סוף סוף את האופנוע. מתן כמעט בכה מהתרגשות כשהוא פגש אותו. קבענו להיפגש שוב עם ניק למחרת, לאחר שייגמר הסופש, כדי לסיים עם הצד הביורוקרטי של העברת הבעלות. כנראה שהיינו קצת אופטימיים בהערכת היעילות של הביורוקרטיה הארגנטינאית….
את המשך היום בילינו באתרים התיירותיים המרכזיים של בואנוס איירס, האובליסק, הבית הורוד, השוק בסן טלמו ושכונת בוקה.בואנוס איירס, בחלקה, יפה מאוד. יש בה הרבה סגנון בנייה אירופאי ואת חלק מהבניינים שבה אפשר ממש לדמיין בפריז. האזורים התיירותיים יפים, נקיים ומאוד מזמינים. אבל ברגע שמתרחקים כמה בלוקים מהאזורים המרכזיים, רואים תמונה אחרת, של לכלוך ועוני. לא בטוח שהיינו שמחים להסתובב באזורים האלה אחרי שמחשיך…
ביום שני נגמר סוף השבוע וגילינו כי הביורוקרטיה הארגנטינאית הרוויחה בזכות את שמה הרע כאשר הגענו לנוטריון כדי לבצע את העברת הבעלות על האופנוע, וגילינו כי למרות ששלחנו את הפרטים מבעוד מועד, נדרשנו להגיע עד למשרדי הנוטריון רק כדי לוודא שוב כי הפרטים נכונים. את המסמך עצמו, מאושר וחתום על ידי בית המשפט, נקבל בעוד יום, אולי בעצם יומיים. לאחר שכנועים ועזרה מניק, הצלחנו לחלץ הבטחה כי המסמכים יהיו מאושרים וחתומים כבר ביום למחרת אחרי הצהריים. בינתיים לא נותר לנו אלא להמשיך ולהנות מהעיר, בתקווה כי בעוד כמה ימים נוכל לסיים את התהליך הבירוקרטי ולהתחיל את המסע שלנו.
ביום חמישי יצאנו לדרך אחרי שסיימנו עם הבירוקרטיה הכרוכה ברכישת האופנוע שלנו, ביטוח ארגנטינאי, אישור נוטריון, חתימת אפוסטיל ונסיעה של מתן לגבול עם אורוגוואי כדי לוודא שהכל תקין. התחלנו את הנסיעה לכיוון מנדוזה, בשלושה ימים חצינו את כל ארגנטינה ממזרח למערב. 1000 קילומטרים מבואנוס איירס למנדוזה של מישורים ירוקים חשופים לרוחות שמפעם לפעם מטלטלות את האופנוע, עם סוסים ופרות בצידי הדרך. רכבנו את כביש הסרגל 300 פעמים. לעולם לא נתלונן יותר כשניסע עליו בעפולה. שמענו על המישורים האינסופיים של ארגנטינה, אבל עד שלא חווינו אותם בעצמנו לא יכולנו להבין את המרחקים הבלתי נתפסים.בדרך למנדוזה חנינו בחונין ובסאן לואיס, שתי ערים ארגנטינאיות ללא שום ייחוד, לפחות לא משהו שאנחנו ראינו. הבית שלנו נוסע איתנו לכל מקום, ובכל לילה מגיע איתנו לתחנה הזמנית שלנו. מקום האכסון המצומצם מוביל לקשיים מסויימים אבל גם גורם לנו להבין מהם הצרכים האמיתיים שלנו ואיך אנחנו יכולים להסתדר גם עם מספר מוגבל של פריטי לבוש…
ביום שבת, היום השלישי לרכיבה, יצאנו מסאן לואיס לכיוון מנדוזה, נסיעה קצרה של 250 קילומטרים. זה אמור היה להיות יום קל, תיכננו להגיע מוקדם למנדוזה כדי שנוכל להנות מהעיר, שאמורה להיות מעניינת יותר מהחניות הקודמות שלנו. אבל המציאות התגלתה כשונה למדי מהתוכניות שלנו, מה שיתגלה כמוטיב חוזר בימים הקרובים. מהרגע שיצאנו מסאן לואיס ועד הרגע שהגענו למנדוזה, ירד עלינו גשם. טפטוף קטן, אבל תמידי ומעצבן. עם הקור על האופנוע אפשר להתמודד אבל ברגע שמוסיפים למשוואה גשם זה כבר סיפור אחר לגמרי. אמנם באנו מצוידים עם ביגוד מגורטקס וחליפות סערה, אבל הנעליים של מתן התגלו כלא עמידות למים כפי שהובטח. הן התמלאו במים וכשעצרנו בתחנת דלק כדי לנוח הוא החליף גרביים וקשר שקית ניילון על כל רגל כדי שהגרביים החדשות לא ירטבו גם…
בסביבות 17:00 הגענו למנדוזה עייפים מהנסיעה הגשומה והקרה והתחלנו לחפש חדר להעביר בו את הלילה הקרוב. שוב, זה לא הלך בקלות כמו שחשבנו. מסתבר שהגענו למנדוזה בתחילתו של סוף שבוע ארוך לארגנטינאים, ביום שני הם יחגגו את יום קולומבוס. כנראה שכל הארגנטינאים החליטו לבלות את החופש במנדוזה, כי לא הצלחנו למצוא חדר ב10 מלונות שונים. גם בוקינג וטריפאדביסור לא עזרו. לבסוף הצלחנו להגיע למלון ישן וקצת מעופש, שנראה כאילו נשאר בסבנטיז, באזור לא טוב בעיר, עם חדר פנוי. כשהעובדת הראתה לנו את החדר המיוחל לא ידעתי מה להגיד: היו בו מיטת קומותיים ועוד מיטת יחיד, עם מדף ביניהן כך שאי אפשר אפילו להצמיד אותן. חשבנו להמשיך לחפש חדר טוב יותר, זה בכל זאת ירח הדבש שלנו, אלא שבדיוק נכנס זוג נוסף שחיפש חדר ונאלצנו לקבל החלטה מהירה. וכך, בילינו את הלילה בשתי מיטות נפרדות. ישנתי מעולה…
למחרת התכוונו לרכב באנדים, בדרך שניק (הבעלים הקודם של האופנוע) המליץ עליה ושבגללה מלכתחילה הגענו למנדוזה. מזג האוויר אמנם השתפר מעט, אבל עדיין היה אפור ולא עשה הרבה חשק לטיול. התייעצנו בתחזית והחלטנו לדחות את הרכיבה באנדים ליום שני ובינתיים להנות מהאזור ולשתות קצת מהיינות המפורסמים של מנדוזה. כך הגענו ליקב ״סלנטיין״,
שאת יין המלבק שלהם שתינו במסעדה בסאן לואיס וזכרנו לטובה. למרות שבאותו היום נותרו רק סיורים בספרדית, העובד בקבלה היה כל כך נחמד שהוא ארגן לנו סיור פרטי באנגלית. וכך פגשנו את מרסלו, המדריך שלנו. הסיור היה מקסים, המבנה של היקב מהמם וכל חלק בו מתוכנן ומעוצב לעילא. מהר מאוד התחברנו למרסלו, ואת הסיור סיימנו מסוחררים למדי, למרות שהוא לא היה אמור לכלול טעימות יין…כל כך התחברנו אליו שבאותו הערב לקחנו חדר במלון בטופאנגאטו, העיירה שבה הוא גר, ויצאנו איתו ועם כמה מחבריו.כך התוודענו לכמה מאפיינים מעניינים של הארגנטינאים. קודם כל, הם אוכלים בשעות מאוחרות באופן קיצוני. הגענו לבר ב-22:00 ויצאנו ממנו בחצות כדי ללכת לאכול ארוחת ערב. כשהגענו למסעדה היא הייתה מלאה במשפחות עם ילדים קטנים, ומרסלו הסביר לנו שזה שגרתי לחלוטין, הם פשוט הולכים לישון מאוד מאוחר.
דבר שני, הם ממש נחמדים. מרסלו אסף אותנו מהמלון עם חבר נוסף וביחד הלכנו לבר מקומי ובהמשך הערב הצטרף זוג חברים נוסף. כשסיימנו ועברנו למסעדה לארוחת ערב, הם התעקשו לשלם עלינו ולא הסכימו לקחת מאיתנו פזו אחד. כשיצאנו מהבר אחד החברים הלך לאוטו וחזר עם שני בקבוקי יין שהוא נתן לנו במתנה. את הכנסת האורחים והרצון לעזור פגשנו גם כשהוזמנו להצטרף לחגיגה משפחתית כשרק חיפשנו מקום לישון בלילה, וכשבעל המלון הציע לנו לחנות את האופנוע בלובי כי אין לו חניון.
למחרת התחלנו ברכיבה בהרי האנדים…
——————————————————————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למתן ונעם בללי
——————————————————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
