עם אופנוע, תמיד חוצים עולם על גשר צר –

בפנמה אפילו יותר!

לירן מגיע לקצה הדרומי של מרכז אמריקה. קבלו דיווח מסחרר מרוכב מחוייב וסוער – או כנסו לבלוג המפורט של לירן כאן

30.11.14

למחרת בבוקר העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי מפוארטו חימנז (Puerto Jiménez) אל הדרך לכיוון הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה,לקראת השעה  12:00 הגעתי אל מעבר הגבול, הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות יחסית, ניגשתי אל עמדת החתמת הדרכונים והשוטרת הנחמדה שלחה אותי לשלם מס יציאה כן שוב גובים תשלום מוזר עבור יציאה ממדינה בה התייר כבר הוציא המון מזומנים "אז אם זה אפשרי ניקח עוד קצת על הדרך" חשבה לעצמה הממשלה של קוסטה ריקה,חיפשתי את המשרד בו אני אמור לשלם ולאחר כמה דקות מצאתי את ה"משרד" בתחילה חשבתי שזו תחבולה,הבחור יושב עם מחשב נייד בתוך רכב בחנייה ועליו כתוב "שלם כאן את מס העזיבה",שאלתי שוב כמה אנשים וכולם אמרו לי שכן זהו ה"משרד" שילמתי לבחור וביקשתי קבלה,הוא אמר שאין לו קבלות אבל הנתונים מועברים באמצעות המחשב,הוא רשם את פרטי הדרכון במחשב ואמר לי אתה יכול לחזור אל השוטרת בביקורת הדרכונים היא תראה ששילמת,לא נראה לי כל העסק הזה ולכן אמרתי לו "בחורצ'יק אם אין לך קבלה בוא איתי ותגיד לה ששילמתי" ואכן כך היה הבחור בא איתי ועמד לידי עד שהדרכון הוחתם,משם אל משרד המכס בו המוכס ביקש את הדף שקיבלתי בכניסה לקוסטה ריקה ואמר לי "סע לשלום" מבלי שהוא בא וראה את הקרנף יופי טופי וביי ביי קוסטה ריקה,הנעתי את הקרנף וניגשתי אל עבר הצד של פנמה,בחנייה מול משרד המכס  ראיתי אופנוע מסוג KTM 990 Adventure עם מספר שווייצרי ואני מבין שהוא גם נוסע דרומה,לאחר כמה שניות הגיעו רוכבי האופנוע,זוג שווייצרי בשם דניאל וסילביה וגם הם מטיילים באמריקות,הם הכווינו אותי אל עבר עמדת ביקורת הדרכונים,ניגשתי לשם והייתי ראשון בתור אמרתי "הולה" הפקיד אמר לי "יש לך כסף? אמרתי לו "כמובן מה חשבת שתייר מגיע לכאן ללא כסף?"

הראיתי לו שיש לי בארנק כ 200 דולר הוא ענה ואמר "עליך להציג 500 דולר במזומן ואם אין לך אתה יכול לגשת לבנק ממול ולמשוך את היתרה?" מה?? לעזאזל עכשיו אני צריך ללכת בחזרה אל הקרנף לפרוק את הצמיג הרזרבי ולחפור בתיק ולהוציא את יתרת הכסף, שאלתי את דניאל וסילביה האם גם מהם ביקשו לראות מזומנים והם אמרו שכן והציעו לתת לי 300$ אמרתי להם תודה אבל אני כבר אקח מהקרנף אולי הפקיד יראה שלקחתי ממכם ויעשה לי בעיות,חזרתי אל הפקיד והראיתי לו חופן שטרות בכף ידי,הפקיד אפילו לא ספר כמה יש שם ופשוט חתם בדרכון ואמר לי לגשת למכס, הלכתי בחזרה אל המכס,דניאל וסילביה עדיין ממתינים לפקידה שתזין את פרטי האופנוע במחשב, הם אמרו לי שהם כבר כחצי שעה ממתינים ושעלי לצלם את הרישיונות והדרכון ולעשות ביטוח לפני שאני מגיע לדלפק של המכס,הלכתי בזריזות צילמתי את המסמכים ועשיתי ביטוח,חזרתי אל המכס ודניאל וסילביה עדיין שם, הפקידה חזרה אל הדלפק ולקחה ממני את המסמכים הסתכלה עלי במבט מדוכא ואמרה "תמתין", בזמן ששלשותינו המתנו למסמכים התחלנו לדבר ולהחליף חוויות מהטיולים שלנו,דניאל וסילביה מתכננים לחצות מפנמה לקולומביה באוניית מפרש שיוצאת פעם בחודש במסלול שאורך כ 5 ימים בים ,גם כריס ולורי(שפגשתי בקוסטה ריקה)יפליגו איתם,הם סיפרו לי שלאוניית המפרש צריך להזמין מקום ולשלם מראש ושהם הזמינו כרטיסים כבר לפני כחצי שנה ושילמו כ 1,500 דולר היות והם זוג עם אופנוע,אבל לרוכב יחיד זה כ 1,000 דולר,הם שאלו אותי האם גם אני באונייה יחד איתם ואמרתי להם שלא,הם שאלו אותי כיצד אני מתכנן לחצות מפנמה לקולומביה?אמרתי להם ששמעתי על "מעבורת רפאים",בשם פרי אקספרס(Ferry xpress)מדוע אני קורא לה כך? קראתי על כך שקיימת מעבורת כלשהי שכולם טוענים שזאת שמועה ואין אחת כזו,אפילו אדון גוגל מתקשה למצוא נתונים על המעבורת הנ"ל,אבל אני אופטימי והכל יסתדר לטובה,לאחר כ 45 דקות בעודנו מדברים הפקידה חזרה שוב עם הטופס של דניאל וסילביה,כאשר הם בדקו את הנתונים שהוזנו הם מצאו המון טעויות,כגון מספר שילדה לא נכון, ארץ רישום האופנוע שנת יצור ועוד,נתונים אלו חשובים ביותר ובמידה ויש טעות ברישומם כנראה שתהיה בעיה בעת היציאה מהמדינה,דניאל וסילביה הראו לה שיש טעויות והיא חזרה אל המחשב לתקנם,בזמן ההמתנה שמנו לב שהמקומיים עוברים בזריזות את המכס ושאלנו מדוע זה כך והם הסבירו לנו שיש רק פקידה אחת לרכבים של תיירים(מספר זר) ושנמתין בסבלנות,אמרתי להם באמת? אנחנו כמעט שעתיים ממתינים ואנחנו 2 האופנועים/רכבים היחידים של תיירים שחוצים היום את הגבול,דרך החלון אפשר לראות שהפקידה אינה עובדת,היא מדברת בטלפון בזמן שאנחנו ממתינים,אח"כ הפקידה ניגשת למקרר לוקחת גלידה ואנחנו עדיין ממתינים,אח"כ היא שוב ניגשת למקרר ולוקחת פרי,אנחנו עדיין ממתינים,לאחר כ 45 דקות נוספות הפקידה עם הפרצוף החמוץ מגיעה עם הטופס המיוחל של דניאל וסילביה וכן שוב טעות,שוב היא ניגשת למחשב שנמצא מאחורי הקיר ואנחנו ממתינים בחוץ לאחר כחצי שעה היא חוזרת וניחשתם נכון שוב טעות,מה לעזאזל כל כך קשה?? כבר כמעט 3 שעות את עובדת על אותו המסמך ועדיין יש טעויות כשהיא מתקנת נתון אחד היא טועה בשני וכו' ממש כישרון נולד הפקידה הזו,נו יאללה כבר אחה"צ וצריך להתקדם לפני שיחשיך, לאחר כשעה נכנסתי אל המנהל לשאול מה קורה???אנחנו פה כבר 3 שעות, כמה זמן צריך לחכות למסמך עלוב אחד? הוא אמר "אל דאגה יש בעיה במחשב ולכן לוקח זמן" לא רציתי לומר לו שהבעיה בפקידה שמקום לעבוד היא מרוקנת את המקרר בשיטתיות,כעבור חצי שעה נוספת היא חזרה לדלפק,דניאל וסילביה בדקו והפעם חיוך מילא את פניהם "אין טעויות" הם אמרו בקול יששש,נפרדנו והם יצאו לדרכם,אני נשארתי להמתין כעבור 30 דקות הפקידה חזרה עם הטופס שלי וניחשתם נכון יש טעות,הראיתי לפקידה שמספר השלדה לא נכון ושעליה לתקן זאת,היא הסתכלה עלי ברוגז וכמעט נתנה לי ביס,אמרתי לה כבר 16:00 ועוד מעט מחשיך בבקשה תזדרזי אני רוצה להספיק להגיע לעיר בשם דויד(David) שנמצאת כ 55 ק"מ מכאן לפני רדת החשיכה,לאחר כחצי נוספת הפקידה חוזרת והפעם אין טעויות יופי,מאברוק,שיחקת אותה וכל הכבוד מגיע לך צל"ש רק שלוש וחצי שעות להדפיס מסמך אחד!!!, ללא ספק זהו מעבר הגבול הכי ארוך שהיה לי עד כה בטיול למעלה מ 4 שעות מבוזבזות בהמתנה אין סופית, כמו כן הכסף המקומי בפנמה נקרא בלבואה אך בקושי אפשר למצוא אותו ולכן דולר אמריקאי נחשב כמטבע הרשמי לכן אין צורך להמיר כסף בגבול הנעתי ויצאתי לדרכי אל עבר העיר דויד לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר נגד חרקים.

מיד לאחר שהתחלתי לנסוע התחיל מבול ועוד איזה מבול,כל טיפה בגודל של שקית שוקו,תוך שנייה הכל היה מוצף למזלי הציוד רכיבה האיכותי שלי השאיר אותי יבש,לאחר כ 10 דקות עברתי את שבר הענן ונסעתי אל היעד בעיר דויד שנקרא "הקיבוץ של ריטה" שמנוהל ע"י מוטי בחור ישראלי שהתחתן עם ריטה בחורה מקומית וביחד הם מנהלים את המלון,מוטי מוציא טיולים באזור וריטה מנהלת את משק הבית ומכינה שקשוקה נהדרת ודואגת לאורחים,בגינה שלהם אפשר למצוא אין ספור בעלי חיים: עשרות  ציפורים,קופים וכלבים.
מיד כשמוטי הגיע הוא הכין לי קפה שחור(מקומי)מעולה,ישבנו ודיברנו הוא סיפר לי על עצמו ועיסוקיו ואני על הטיול שלי,מוטי יוצא למחרת לשבועיים כדי להדריך טיול מאורגן של חברי ילדות שלו ולכן זו הפעם היחידה שראיתי אותו,המקום נחמד מאוד שקט ורגוע ולכן החלטתי להישאר כאן כמה לילות כדי לנוח ולצבור כוחות,יצאתי לאכול משהו בעיר וכשחזרתי למלון פגשתי חברה ישראלים שכבר פגשתי בגואטמלה ואח"כ שוב בניקרגואה אז היה עם מי לדבר ולשחק ביליארד בשולחן המוצב בין החדרים.
ביומיים הבאים שיחקתי עם הקופים הצקתי לתוקן(סוג של ציפור) שניסה לתקוף אותי יותר מפעם אחת אכלתי שקשוקה עם סלט ישראלי בבקרים ועדכנתי את הבלוג בעיקר נחתי.

ביום הרביעי בפנמה לאחר שאכלתי שקשוקה העמסתי את הקרנף,אמרתי לריטה תודה רבה ונסעתי אל העיירה בוקטה(Boquete)החלטתי לנסוע לעיירה בוקטה היות והיא נמצאת בהרים בגובה של קצת יותר מ 1000 מטר מעל גובה פני הים, קצת נמאס עלי מהלחות והחום של ניקרגואה וקוסטה ריקה והתגעגעתי אל אוויר ההרים,הנסיעה קצרה מאוד,קצת פחות מ 50 ק"מ,כ 20 דקות לאחר שיצאתי מהעיר דויד התחלתי לטפס בגובה,רב הכביש ישר ואינו נראה כעליה מד הגובה ב GPS הוא האינדיקציה הראשונה שלי וכך אני רואה שאני מטפס בגובה,כשמד הגובה ציין שהגעתי לגובה 600 מטר הגיעה האינדיקציה השנייה והיא הטמפ' החיצונית שהחלה לרדת לרמה שאני אוהב,כאשר הגעתי לבוקטה היה אפילו קריר,איזה כיף אני מת על זה,אוויר הרים צלול כיין בלי ריח של אורנים כי הם פשוט לא גדלים כאן, אבל תמיד כשאני מטפס בגובה אני נזכר בשבתות בהן רכבתי בכביש 1 עם חבריי לכיוון ירושלים וצור הדסה וכאשר היינו מגיעים לאבו גוש הטמפ' הייתה יורדת פלאים והאוויר הנקי היה ממלא את נחיריי אפי,לאחר שהגעתי לבוקטה חיפשתי מקום לינה במחיר סביר אך ללא הצלחה, המשכתי לשוטט בעיר הקטנה הזו ולפתע בתחנת הדלק הבחנתי באופנוע מסוג סוזוקי וי סטרום 1000 עם מספר רישוי מקליפורניה עמוס בציוד ובזוג רוכבים,ניגשתי לברר איתם ולומר שלום,הרוכבים הם זוג בשם פיליפה וסילביאנה זוג מצ'ילה שחי בארה"ב וגם הם יפליגו באוניית המפרש לקולומביה,אמרתי להם שבדיוק הגעתי ואני מחפש מקום לינה,הם אמרו שהם בדיוק עוזבים ושהם שהו במקום נחמד וזול ושאם אני רוצה הם יראו לי היכן הוא נמצא,אמרתי להם "סבבה אני עוקב אחריכם" לאחר כ 2 דקות הגענו למקום,לחצנו ידיים והם המשיכו בדרכם לא לפני שאמרנו אחד לשני שבטח נתראה בהמשך הדרך לקצה העולם,פרקתי את הציוד מהקרנף ונכנסתי אל החדר,התחברתי לאינטרנט וחשכו עיניי,קיבלתי מלא הודעות שאנשים לא מצליחים לראות תמונות בפוסט האחרון שפרסמתי, אמרתי אין מצב,לא יכול להיות וכאשר פתחתי את הפוסט ראיתי שזה נכון,מה??איך זה יכול להיות??פתחתי פוסטים אחרים וגם שם אין תמונות,מה זה לעזאזל?איזה עצבים כל ההשקעה והזמן בהעלאת תמונות והן פשוט נעלמו ברגע,שלחתי הודעה לעומר חברי הטוב ושאלתי מה יכולה להיות הסיבה לכך?בינתיים ניסיתי לחשוב מה גרם לכך ואז נפל לי האסימון שיטטט אתמול גוגל שלחו לי הודעה ואמרו שחשבון הגוגל שלי כמעט מלא ועלי לנקות מידע שנשמר במערכת או לרכוש חבילת זיכרון מוגדלת מהם, אני שאינני גאון מחשבים החלטתי למחוק תמונות מגוגל פלוס,כיצד יכולתי לנחש שזה ימחק גם את התמונות שנמצאות בבלוג ששייך לגוגל, איזה עצבים אני עומד להתפוצץ,עכשיו צריך להעלות את כל התמונות מחדש פוסט אחרי פוסט (למחרת בבוקר עומר גם אמר לי שזו הסיבה) התחלתי להעלות תמונה אחר תמונה, במשך כל היום שהיתי מול המחשב כמו איזה חמור ורק העליתי תמונות,לקראת ערב אני שומע מישהו קורא מחוץ לחדר "לירן,לירן" אמרתי לעצמי "מי זה יכול להיות?"יצאתי החוצה לראות מי זה ואת מי אני רואה מולי? מי אם לא את כריס ולורי (זוג הקנדי שפגשתי בקוסטה ריקה כמה פעמים), איזו שמחה,"ראינו את האופנוע שלך חונה בגינה,אתה בא לאכול משהו? " הם שואלים "לאכול?בטח שאני בא,אמרתי לכם שנפגש שוב",יצאנו למרכז העיירה ומצאנו מסעדה נחמדה הזמנו מהמלצר אוכל ושתייה,דיברנו,צחקנו וסיפרנו חוויות,לכריס יש יומן בו הוא מתעד את מסעותיהם והמדבקה שנתתי לו בקוסטה ריקה מודבקת בתחילת היומן מגניב!! לאחר כשעתיים הזמנו חשבון וכאשר באתי לשלם את חלקי נאמר לי שהחשבון כבר שולם,אמרתי להם "מה שילמתם גם את חשבוני?" והם ענו "כן היום אנחנו החלטנו להזמין אותך לארוחת ערב" וואוו אמרתי "תודה רבה כבוד הוא לי להכיר זוג נהדר שכמותכם" צעדנו אל המלון והמשכנו לפטפט כל הדרך,בפתח המלון שלהם נפרדנו וכריס ולורי אמרו שוב "להתראות לא בטוח שנפגש שוב היות ואנחנו ממהרים להגיע דרומה לפטגוניה" אמרתי להם "גם לאחר שחצינו לקוסטה ריקה אמרתם לי זאת ומאז נפגשנו כבר פעמיים ולכן אני בטוח שנפגש שוב איפשהו בדרך דרומה",שוב אחזור ואומר שכריס ולורי הם זוג מיוחד אנשים פתוחים,חייכנים ונחמדים להפליא ואני מקווה שאפגוש אותם שוב בהמשך הדרך.

ביומיים הבאים המשכתי להעלות תמונות אל הפוסטים הקודמים,תכננתי להיות בעיירה בוקטה כדי לנוח וליהנות מהעיירה השקטה הזו,כמו כן לנצל את הזמן לכתוב פוסט חדש ולהסתובב באזור ובמקום זה אני מוצא את עצמי יושב כמעט כל היום ועד השעות הקטנות של הלילה ומעלה תמונות אל הפוסטים הישנים,היות והבלוג נכתב עבורכם הקוראים(כאלו שקראו וכאלו שיקראו בעתיד) אני מרגיש אחריות לעשות זאת על הצד הטוב ביותר ולא יכול להיות מצב שחסרות תמונות שמעבירות את תחושת החוויה,הנוף,החיות,הצבעים והאנשים בצורה שאף מילה אינה יכולה לתאר,אני יכול לספר ולכתוב מהיום ועד מחר מה שראיתי הרחתי וחוויתי אך מבט אחד על תמונה כלשהי יכולה לתאר את החוויה בצורה מידית(למעט הריח כמובן) שכן "תמונה אחת שווה לאלף מילים".
לאחר שהשלמתי את העלאת כל התמונות ופרסמתי גם פוסט חדש החלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיירה אל ואיה דה אנטון(El Valle de Anton)  (בספרדית ל' כפולה הוגים כאות י' ),עוד עיירה בהרים בה אוכל ליהנות מאוויר צלול וטמפ' נוחה ונעימה,הדרך אינה ארוכה ונמצאת במרחק של קצת יותר מ 380 ק"מ מבוקטה העמסתי את הקרנף ויצאתי לדרך,הדרך חזרה לעיר דויד הייתה ברובה ירידה ארוכה,הטמפ' עלתה ואיתה גם הגיעה הלחות האופיינית לאזור,רב הדרך הייתה די משעממת למזלי יש לי מוזיקה בקסדה שהנעימה את זמני,הכביש שנקרא פאן אמריקנה(Carretera Panamericana) שהוא בעצם מערכת של כבישים ומוגדר ככביש הארוך ביותר בעולם ומשתרע לאורך כ 48,000 ק"מ כבר נסעתי עליו כמה פעמים במהלך המסע שלי ועוד אסע עליו אלפי ק"מ נוספים בהמשך,כאן בפנמה הכביש ברובו סלול היטב וחלקו יצוק מבטון,למעט כמה קטעים שכרגע בשיפוץ וקטע אחד מבטון באורך כ 100 ק"מ שמוזנח ומרובה בבורות וסדקים עמוקים לאורך ולרוחב הכביש,מה שקצת העיר אותי מהתופעה שהגדרתי כ"נמנמת הכביש המהיר",כמו כן בדרך יש גם כמה נקודות ביקורת של המשטרה וגם של המכס בהן אני מתבקש להציג רישיונות ומיד ממשיך הלאה,לאחר קצת יותר מ 3 שעות פניתי אל הכביש המוביל אל העיירה אל ואיה דה אנטון ואז שוב התחיל גשם,הכביש מפותל ומטפס במעלה ההרים,הנוף ירוק משגע וכמו שכבר הבנתם אני משוגע על הירוק הטרופי הזה שמפציץ בשלל צבעיו כל גבעה,מישור והר,הצמיג האחורי שלי כבר עייף והאחיזה שלו גרועה בקטעים הרטובים,כן זה אותו הצמיג שהתקנתי באלסקה והוא כבר עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ולכן הוא כבר חלק,כאשר אגיע אל הכפר אחליף אותו בצמיג חדש אותו אני או יותר נכון הקרנף סוחב מגואטמלה סיטי,המשכתי בנסיעה איטית בגשם השוטף כחצי שעה וקצת לפני שהגעתי אל העיירה אל ואיה הגשם פסק,מיד לאחר שמצאתי מלון פרקתי את הציוד וניגשתי לפרק את הגלגל האחורי במטרה להחליף את הצמיג השחוק,ניסיתי להחליף את הצמיג בעצמי,פעולה שעשיתי עשרות פעמים בעבר אך ללא הצלחה,

הצמיג הזה עקשן ושפתותיו דבוקות אל החישוק,שמעתי מרוכבים אחרים שצמיג זה ספציפית (מסוג היידנאו מהדגם K60) מאוד קשה להחלפה ידנית היות ודפנות הצמיג קשות ואינן גמישות,ניסיתי לדרוך על הצמיג,ניסיתי ללחוץ עליו בעזרת הרגלית המרכזית(ג'ק אמצע) של הקרנף וכלום הצמיג לא מראה סימן של "קדימה עוד קצת לחץ ואני יוצא",היות וידעתי שהצמיג הנ"ל קשה להחלפה וידאתי לפני הפירוק שיש פנצ'רמאכר בעיירה בעל מכשיר להחלפת צמיגים ובמידה ולא אצליח אגש אליו ואכן כך עשיתי,הבחור נמצא ממש מעבר לרחוב כך שהמיקום מושלם,לקחתי את הגלגל והצמיג החדש וניגשתי אליו,שאלתי כמה עולה להחליף את הצמיג הישן ובצמיג החדש והוא אמר 3$, נתתי לו את אישורי והוא החל לעבוד, הצמיג העקשן נפרד מהחישוק לאחר שנלחץ בכוח ע"י מכשיר פנאומטי יעודי והצמיג החדש הורכב במקומו,חשוב לציין שוב שהצמיג הנ"ל הגיע מאלסקה לפנמה ועבר תלאות ומזגי אוויר משתנים,מחום לקור,בגשם,בשמש,בחול, בסלעים ובבוץ ולמרות זאת שרד כל כך הרבה ק"מ,מעולם לא היה לי צמיג של אופנוע שהחזיק כל כך הרבה, רב הצמיגים שנסעתי איתם בעבר נגמרו מקסימום אחרי 4-10 אלפים ק"מ והצמיג הנ"ל מסוג היידנאו K60 עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ותוכנן במיוחד עבור רוכבים שרוצים צמיג עם אורך חיים מופלג שכזה,כמובן אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה,הרצון להאריך את חיי הצמיג בא על חשבון התפשרות בדברים אחרים כגון:אחיזה בתנאים רטובים בשבילי עפר ובאספלט.
לאחר שהמכונאי סיים אמרתי לו תודה רבה נתתי לו 5 דולר ואמרתי לו שעם העודף יקנה גלידה לילד שלו, חזרתי למלון והרכבתי את הגלגל,לאחר מכן עליתי לכיוון חדרי ובלובי שליד החדר פגשתי זוג אמריקאים בשם רוג'ר וויקי,אמרתי יפה שלום וכאן נוצר הקליק בנינו התחלנו לדבר על כל העולם ואחותו,רוג'ר הוא בחור יהודי והוא מאוד שמח לשמוע שאני מישראל ואני מטייל באמריקות,רוג'ר כבר עבר את גיל ה 70 והידע שלו נרחב בכל תחום,הוא טייל בלמעלה מ 90 מדינות ואפשר לומר שהוא הקיף את העולם,העיסוק בעיקרי שלו הוא מוזיקה והוא הבטיח לי שישלח אלי הביתה לישראל דיסק עם אלבומו הראשון,את ויקי הוא מכיר עשרות שנים והיא אהבתו הראשונה ולמעשה הם לא חיו ביחד במהלך חייהם עד לשנים האחרונות, הם הגיעו לפנמה במטרה לברר את תנאי ההגירה לכאן היות והם מאסו מקצב החיים בארה"ב והחליטו לגוון קצת לעת זקנה ולחיות את שנות הזהב בשקט ובשלווה במדינה טרופית שכזו,לאחר שישבנו כמה שעות החלטתי שהגיע הזמן ללכת ולאכול או יותר נכון הקיבה שלי קראה לי ואמרה "יאלה מספיק לדבר צריך לנגוס במשהו לפני שיהיה מאוחר והכל ייסגר"

יצאתי למסעדה שליד המלון הזמנתי משהו נחמד שכולל בשר כמובן וחזרתי למלון,כמובן שרוג'ר היה שם ואנחנו המשכנו לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה,רוג'ר הזכיר לי את חברי הטוב ויקטור(ממקום עבודתי האחרון) גם ויקטור בסביבות הגיל הנ"ל וגם איתו היה לי חיבור מושלם ממש מהרגע הראשון שהכרנו וכאשר היינו באפריקה ביחד בכל סוף יום ישבנו ודיברנו ללא סוף וכאשר הוא חזר לארץ מסיבותיו האישיות שמרנו על קשר טלפוני קבוע.
לקראת השעה 2:00 לפנות בוקר אמרנו לילה טוב וקבענו ל8:30 בבוקר לצאת לגן החיות המקומי הידוע במגוון החיות שבו ואכן כך היה 8:30 בול בזמן יצאנו אל עבר גן החיות העיירה שקטה מאוד והמרחק אל גן החיות הוא כ 1.5 ק"מ,כמובן שכל הדרך דיברנו וצחקנו ולאחר כ 20 דקות הגענו אל גן החיות,הפקידה בכניסה אמרה לנו שאנחנו ראשונים ולפי דעתי גם היחידים בהמשך היום,שילמנו כניסה והתחלנו להסתובב,מגוון הציפורים רחב ומה שהדהים אותי במיוחד הם הפסיונים הצבעוניים,איזה צבעים מדהימים יש להם,היו גם טפירים,קופים,תרנגולות,כבשים,צבים,מכרסמים וצפרדעים נדירות,גן החיות אינו גדול או מטופח אבל הוא פשוט יפה ומגוון וממוקם באזור הררי ופסטורלי וזה כנראה הקסם שבו,טיילנו כמה שעות בגן החיות עד שהחלטנו לחזור אל העיירה,לאחר הצעידה חזרה ישבנו בבית קפה מקומי והזמנו משהו לאכול ולשתות,אני הזמנתי אמפנדות ממולאות בעוף ובבשר משהו קר ולסיום קפה כך גם רוג'ר וויקי,לאחר שנגסתי באמפנדה השנייה הרגשתי סחרחורת,הסתכלתי לצדדים והרגשתי משהו זז תחת כפות רגליי,מיד הבנתי שזו לא סחרחורת אלא רעידת אדמה,אמרתי מיד לרוג'ר וויקי "רעידת אדמה!!!",רעידת האדמה נמשכה כ 25 שניות והייתה דיי חזקה,המקומיים היו מופתעים ומבוהלים ואפילו העצים מסביב התנדנדו לצדדים,זו פעם ראשונה שאני מרגיש רעידת אדמה ואת האמת דיי נהניתי וחיוך נמרח על פניי,כשהרעידה עצרה חיכיתי לנוספת שכן שמעתי שתמיד יש את הרעידות הקטנות שאחרי אך לצערי ולשמחת הסובבים אותי הן לא הגיעו,רוג'ר שאל את אחד המקומיים האם יש להם הרבה רעידות שכאלו והמקומי אמר שאחת ל 3-5 שנים יש רעידה שכזו וכל שאר הזמן הרעידות חלשות וקצרות יותר,אמרתי להם יופי הרווחנו התבדחתי ואמרתי להם יש אנשים שמשלמים המון כסף על אלכוהול,סמים או כל דבר אחר להיות מסוחררים ואנחנו קיבלנו את זה בחינם,כולם צחקו והמשיכו לפטפט,בסיום הארוחה רוג'ר ניגש אל הקופה ושילם את החשבון,אמרתי לו "מדוע שילמת גם עלי?"הוא אמר "היום זה על חשבוני",חזרנו למלון וישבנו שוב עד מאוחר בלילה רוג'ר אמר שלמחרת בבוקר הם עוזבים עם האוטובוס של שעה 9:00 אל עבר העיר סנטיאגו,אמרתי לו שאני אתעורר בזמן ואומר שלום.
בבוקר נפרדנו לשלום בחיבוקים ובאיחולי הצלחה,החלפנו אימיילים ורוג'ר וויקי הבטיחו שהם יעקבו אחרי המסע שלי בבלוג הנ"ל ושאנחנו נשמור על קשר.
אנצל מקום זה ואומר שרוג'ר וויקי הם אנשים מדהימים מעניינים להפליא שהחליטו ללכת בעקבות לבם ואהבתם ולחיות ביחד בפרק ב' של החיים,אז שוב רוג'ר וויקי אם אתם קוראים שורות אלו אז אומר שכבוד הוא לי להכיר בני אדם טובים שכמותכם ורוג'ר כמו שהבטחת הדיסק עם האלבום הראשון הגיע אל בית הוריי אז שוב תודה רבה ונפגש בעתיד.לאחר שרוג'ר וויקו יצאו לדרכם העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי לדרכי אל עבר עיר הבירה פנמה סיטי(Panama city), התכנון הוא לברר האם "מעבורת הרפאים" אכן קיימת ואם כן כיצד אני עולה עליה במעט המידע שכן הצלחתי למצוא על המעבורת הבנתי שיש להכין שלל ניירת ואישורים ושהמעבורת מפליגה פעמיים בשבוע,היום יום ראשון כך שהכל סגור אז אגיע לפנמה אתמקם במלון ומחר יום שני בשעות הבוקר אברר במשרדי החברה האם יש או אין מעבורת לקולומביה ואם כן אסדר את האישורים הנחוצים,

הנסיעה לפנמה סיטי שוב הייתה על כביש הפאן אמריקנה המשעמם,קצת לפני העיר החל שוב מבול,פניתי בטעות אל אחת הערים וירדתי מהכביש הראשי,הצמיג החדש קצת מחליק על הכביש הרטוב וגורם להרגשת אי נוחות,לאחר הרכבת כל צמיג חדש יש לרכוב כ 50-100 ק"מ בזהירות יתרה היות ולאחר סיום תהליך היצור הצמיגים מצופים בחומר שימור על בסיס סיליקון היוצר שכבה חלקה לצורך הגנה לאורך זמן בעת אחסנתם,הצמיג הנ"ל גם ככה אינו מספק אחיזה טובה בכביש רטוב ועם חומר השימור המצב הופך לחלקלק ביותר כאשר יש גשם,פתאום משמאלי אני קולט M צהובה,ביצעתי פרסה והלכתי לנשנש דאבל במקדונלדס עד שיעבור ענן הגשם הנ"ל, לאחר שסיימתי לאכול הגשם כמעט ופסק המשכתי אל עבר העיר פנמה סיטי,בכניסה אל העיר נמצא גשר מרשים ביופיו הבנוי מעל לכניסה לתעלת פנמה המפורסמת ונקרא "גשר האמריקות"הגשר בנוי בצורת קשת ואורכו 1,654 מטרים,רוכבי האדוונצ'ר מאמינים באמונה תפלה שיש לחצותו לפחות פעמים כנגד עין הרע,אני חציתי אותו 3 פעמים,בסוף הגשר(בכיוון היציאה מפנמה צפונה) ישנה נקודת תצפית על הגשר,היות ואסור לפנות שמאלה אל התצפית וגם ככה אני מתכנן לחצותו שוב החלטתי להמשיך ולעצור שם בחזרה,הגשר גבוה והנוף משני צדדיו מרהיב ביופיו,לאחר שחציתי את הגשר עצרתי בצד ורציתי לעשות פרסה,חיכיתי ששוטר תנועה שעמד במקום לא יסתכל עלי והופלה אני שוב על הגשר,שוב נהניתי מהנוף ולאחר הגשר עצרתי בתצפית לצלם את הגשר המפורסם הזה,משם המשכתי לכביש העובר תחתיו וחוזר אל הגשר,חציתי אותו בפעם השלישית והמשכתי אל העיר פנמה סיטי,הכניסה אל עיר הבירה ביום ראשון מקלה עד מאוד כמעט ואין תנועה על הכבישים,מצאתי מלון באזור הכניסה לעיר, פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גורדי השחקים נראים מכל עבר,כבר המון זמן שלא ראיתי עיר שכזו, הכבישים והרחובות נקיים ואני מופתע מכך לטובה,הלכתי אל עבר החוף ומצאתי תצפית יפיפייה אל עבר הנוף העירוני,משם המשכתי עוד קצת להסתובב וחזרתי למלון,בעל המסעדה במלון שאל אותי מה ברצוני לאכול ואמר שהם סוגרים ב 18:30,אמרתי לו סבבה אני אזמין את מנת הבשר עם תפו"א אך קודם אלך להתקלח ואח"כ בשעה 18:00 אבוא לאכול,בשעה 6 אפס אפס הגעתי אל המסעדה והיא הייתה סגורה,פקיד הקבלה הגיש לי קופסת קלקר ואמר "הנה ארוחת הערב שלך" אמרתי לו "מה ת'לגיד?מה זה?נראה לך באמת שאני אשלם מחיר של מסעדה על אוכל קר שמוגש בחמגשית?" הוא אמר "אתה יכול לחמם במיקרו שכאן" אמרתי לו "חביבי אתה יכול לחמם את זה ולאכול את זה בעצמך,מנהל המסעדה אמר לי ואתה שמעת בעצמך שהם פתוחים עד 18:30 וזו לא צורה להגיש לי את האוכל",המשכתי ואמרתי לו תוך כדי חיוך "דיר באלק אני רעב,והבשר שלך נראה רך מאוד בעיקר באזור הידיים" הוא חייך ואמר "אתה צודק ככה לא מגישים אוכל,אם אתה רוצה יש פה מקדונלדס ממש מעבר לפינה" אמרתי "סבבה שאתה מבין אותי" ועפתי לנשנש דאבל.

למחרת בבוקר ניגשתי לחפש את משרדי "מעבורת הרפאים" לאחר שיטוטים מצאתי את המשרד הקטנטן שלהם אך הוא היה סגור,קראתי באחד הפורומים שכדי לצאת מפנמה במעבורת הנ"ל נדרש אישור מהמשטרה והרשויות ניגשתי לתחנת המשטרה בכניסה לעיר והם אמרו שהיום זה חג ולכן הכל סגור כולל המשטרה ורק מחר אוכל לבוא ולקבל את האישור הנ"ל,בעקרון תכננתי לקנות כרטיס למעבורת ולקבל אישור יציאה מהרשויות ביום שני,ביום שלישי לבקר בתעלת פנמה וביום רביעי להפליג לקולומביה ועכשיו הכל השתנה ולכן החלטתי לשנות את הסדר ומיד נסעתי אל תעלת פנמה.לאחר כרבע שעה הגעתי לאתר התיירותי שמאפשר צפייה בתהליך חציית האוניות בתעלת פנמה, התעלה מאפשרת מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ולהפך,בעבר האוניות שיצאו מהארצות שנמצאות במערבה של יבשות אמריקה(הצפונית והדרומית)היו צריכות להקיף את דרום אמריקה ומצרי מגלן כדי לשוט מזרחה ובניית התעלה קיצרה משמעותית את אורך מסלול השייט,בגדול במרכז התעלה יש 2 נתיבים שהם בעצם תאי ציפה,הבדלי הגובה בין שני האוקיינוסים  הוא כ 16.5 מטר ובכדי להתגבר על הפרשי הגובה,ניבנו 3 שערים בכל נתיב כאשר השער הראשון נפתח האונייה מכוונת את עצמה אל עבר תא הציפה ונעה בכוחות עצמה,האונייה מחוברת בעזרת כבלים לקטרים חשמליים המכונים מיולים(פרדות) שעוזרים לרב החובל לכוון את האונייה בקו ישר,לאחר שהאונייה נכנסה לתא הציפה השער מאחוריה נסגר,כעת האונייה נמצאת בתא סגור,ע"י תעלות מים התא מתמלא במים ומגביה או יותר נכון מציף את האונייה ב 16.5 מטרים(חוק הכלים השלובים)תהליך שלוקח כחצי שעה,לאחר שהמפלסים הושוו נפתח השער האמצעי והאונייה מתקדמת בכוחות עצמה קדימה והמיולים רק עוזרים בהכוונתה לאחר שסיימה להתקדם השער האמצעי נסגר ורק לאחר מכן השער השלישי נפתח והאונייה ממשיכה במסעה(מקווה שהצלחתי להסביר כמו שצריך היות וקל יותר להבין כאשר רואים זאת בשידור חי)היות והגעתי לשם בצהריים ראיתי רק 2 אוניות ענקיות חוצות את התעלה ועוד כמה יאכטות פרטיות,סה"כ מבנה מרשים ומחשבה הנדסית מתוחכמת,מרשים לראות איך מיכלית דלק ענקית חוצה את התעלה,לאחר כשעתיים של צפייה באוניות וסירות שחוצות את התעלה חזרתי למלון אכלתי משהו והלכתי לישון.

למחרת בבוקר יצאתי שוב לתחנת המשטרה,כאשר הגעתי לחנייה פגשתי עוד רוכב בשם מיגל מספרד גם הוא שמע על "מעבורת הרפאים" והגיע לקבל אישורים,יופי לא רק אני שמעתי עליה,המתנו כחצי שעה לשוטר שיבוא ויבדוק את האופנועים,שוב פעם ניירת,2 צילומים של רישיון הרכב,2 צילומים של הדרכון,2 צילומים של רישיון הנהיגה,השוטר בדק את מספרי השלדה השווה נתונים ואמר "הכל טוב תגיעו ב 15:00 למשרדי ה DIJ משרד לחקירות משפטיות (Direccion de Investigacion Judicial)שמעבר לכביש" וצמוד לפוליסיה נסיונאל,סבבה אמרנו תודה לשוטר נתראה ב 15:00 אמרתי למיגל עכשיו רק 9:00 יש לנו זמן אולי נלך לרכוש כרטיסים למעבורת?הוא אמר קדימה בוא ניסע לשם,לאחר כרבע שעה היינו במשרד המצ'וקמק של החברה פרי אקספרס(Ferry xpress)התור היה ארוך והמתנו שם כשעתיים בזמן הזה הגיעו עוד ועוד אופנוענים,כולם לא שמעו על תהליך הביורוקרטי של הרשויות והמשטרה,בזמן ההמתנה סיפרנו להם על התהליך וכאשר הגיע תורינו(מיגל ואני)כבר הבנו שיש מעבורת אמיתית שמפליגה מפנמה לקולומביה,ביקשנו לרכוש כרטיסים וכאשר אמרנו שיש גם אופנועים הם סירבו בתחילה למכור לנו כרטיסים היות ולא סיימנו את התהליך הביורוקרטי,אמרנו להם שהמסמכים יהיו מוכנים בעוד כמה שעות ולא בטוח שנספיק לחזור עד השעה 17:00 שהמשרד נסגר,הפקידה הסכימה ומכרה לנו 2 כרטיסים בחדר זוגי הכי פשוט שיש במחיר 309 דולר לאדם+אופנוע,החלטנו לקחת חדר היות וזמן ההפלגה הוא כ 19 שעות ועלינו להיות בנמל בשעה 8:00 בבוקר לצורך בידוק והעמסת האופנועים וההפלגה יוצאת רק בשעה 19:30 ולכן קצת יותר יקר אבל נוכל לישון כמו בני אדם לאחר יום ארוך,הפקידה במשרד שוב ביקשה צילומים של המסמכים וכו' לאחר ששילמנו הפקידה אמרה את הכרטיס תקבלו לאחר שתציגו את האישורים שתקבלו מהרשויות,אמרנו סבבה נתראה מאוחר יותר,מאוחר יותר נבין שאנחנו האופנוענים היחידים שהיא הסכימה למכור להם כרטיסים ללא הצגת האישורים,אמרתי למיגל שאני צריך לקנות רפידות בלם אחורי לקרנף והוא אמר "סבבה אני בא איתך" הגענו למוסך ימאהה חיכינו בתור עד שאחד הנציגים התפנה,"שלום אני רוצה לקנות רפידות אחוריות לסופר טנרה" הנציג אמר "בסדר מיד" הפקיד התיישב מול המחשב וחיפש את המספר הקטלוגי שלהן,לאחר שהוא מצא את המספר הוא הדפיס על דף ואמר "גש עם הדף למחסן ותראה אם יש במלאי"ניגשתי למחסן עם הדף והמחסנאי אמר כן יש במלאי וחתם על הדף,חזרתי אל הפקיד הראשון ואמרתי לו "כן יש במלאי" הוא אמר "יופי" והדפיס דף חדש עם המחיר ואמר "גש עם הדף הנ"ל לשלם בקופה" ניגשתי לשלם והפקידה ספרה את הכסף והדפיסה דף אחר בשני העתקים ואמרה "בבקשה,חזור אל הפקיד הראשון"חזרתי ואמרתי לו שילמתי, הוא לקח העתק אחד וחתם על השני והדפיס עוד דף חדש עבור המחסנאי ואמר "תודה שקנית גש עם הדף הזה למחסנאי והוא יתן לך את הרפידות" קיבלתי את הרפידות וגם סחרחורת במתנה סה"כ כ 45 דקות כדי לקנות רפידות,רק שתבינו שלושתם יושבים במרחק שלא עובר את ה 10 מטרים מהראשון לאחרון,פשוט מצחיק ומעצבן באותה מידה כמה ניירת וכמה סיבובים בחדר קטן אחד מה כבר רציתי לקנות כולה חלק זול ולא משמעותי אם זה ככה במוסך כיצד זה מתנהל בדרגים הגבוהים יותר ובממשלה שלהם?
זו דוגמה קטנה מדוע קראתי לפוסט הזה "פנמה ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת",משם מיגל נסע למלון שלו ואני הלכתי לאכול וקבענו להיפגש בשעה 15:00 בתחנת המשטרה,הגענו בול בזמן,השארנו רישיון נהיגה בשער הכניסה וקיבלנו תג אורח,אחד האופנוענים מצרפת בשם מישל הגיע ושאל מהו התהליך?הפניתי אותו למשרד שמעבר לכביש ואמרתי לו שאנחנו מסרנו את כל המסמכים שם ושעליו לגשת לשם ביחד עם האופנוע כדי שהשוטר יאמת נתונים,לאחר כמה דקות אחת השוטרות הגיעה ואמרה תמתינו בסבלנות ונעלמה באחד המשרדים,היו שם עוד מלא אופנוענים לאחר כ 40 דקות אחת השוטרות יצאה וביקשה עוד צילומים של המסמכים לעזאזל כמה צילומים אתם צריכים?כולם מסרו לה את הצילומים והיא נעלמה שוב, מישל(הצרפתי)חזר והשוטר בכניסה סירב להכניסו היות והוא הגיע במכנסים קצרים השוטר אמר לו לך תחליף למכנסיים ארוכים ותחזור,הוא ניסה להסביר והתחנן שהמלון רחוק ועליו להפליג מחר אך השוטר בשלו,למרות זאת הוא הצליח להתגנב ולמסור את הצילומים לשוטרת,כל פעם שהשוטר נכנס הוא גירש את מישל החוצה,מוזר אבל לגבר אסור להגיע בשורט בעוד שחלק מהפקידות מסתובבות בחצאיות,נו לכו תבינו את הראש שלהם,הזמן עובר והשוטרת לא חוזרת,השעה כבר 16:00,עוד 10 דקות חולפות וכלום עוד פחות משעה המשרד של המעבורת נסגר והוא נמצא בצידה השני של העיר,16:25 וכלום השוטרת לא נראית באופק 16:35 השוטרת יוצאת ומחלקת את המסמכים אותם עלינו להציג במשרדי חברת הספנות ומחר בנמל,מיגל ואני החלטנו לטוס למשרדי המעבורת ולקבל את הכרטיסים לפני שהם סוגרים,הנענו את האופנועים וטסנו משם,בדרך לקצה השני של העיר הייתה תנועה ולכן רכבנו על נתיב התחבורה הציבורי עד שקפץ שוטר והורה לנו לעצור היות ומיגל עצר עצרתי גם אני,השוטר הגיע ושאל שאלות אני עניתי לו בעברית ומיגל פנה אל ליבו בספרדית והסביר לו שאנחנו ממהרים ולא ידענו שבפנמה אסור לרכב על הנתיב הזה, השוטר אמר "אתם משוחררים רק על תיסעו על הנתיב הזה" מיגל אמר אחלה ומה אתם חושבים?כמובן שהמשכנו כי אין זמן ואנחנו חייבים לכופף קצת את החוקים,לאחר כמה דקות ראינו שוב שוטר אך הפעם ראינו אותו בזמן עברנו 3 נתיבים שמאלה,עברנו את השוטר וחזרנו לנתיב הפנוי,הגענו למשרדי המעבורת בשעה 16:53 קיבלנו את הכרטיסים ונאמר לנו להתייצב בנמל של העיר קולון(Colon)שנמצאת כ 75 ק"מ מפנמה סיטי בשעה 8:00 ביום שלמחרת,אמרנו תודה וניפגש מחר,מיגל אמר שהוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע ושנפגש כבר שם,אמרתי סבבה לא רוצה לרכב ביחד לא צריך,בכל מקרה אני לא מתכוון להעיר את הציפורים בנמל ולכן תכננתי להגיע לשם בשעה תשע או תשע וחצי.

בבוקר שתיתי קפה העמסתי את הציוד ויצאתי לדרך בשעה 8:30 לאחר כ 45 דקות הגעתי לעיר קולון ומתברר שיש 2 נמלים שם אחד לאוניות משא ואחד לאוניות הנוסעים,בנמל הראשון נאמר לי שעלי לחצות את העיר לצידה השני ושם אמצא את הנמל,לאחר כרבע שעה אכן מצאתי את הנמל ומתברר שמישל(הצרפתי)כבר שם הוא הגיע ראשון בשעה 8:15 ועד עכשיו אף אחד לא דיבר איתו,אני ידעתי שזה מוקדם ולכן החלטתי להגיע ב 9:30 אחרי הגיעו עוד ועוד אופנועים,התחלנו את התהליך ביקורת הדרכונים והמכס,הפקידה שם דרשה עוד צילומי מסמכים ואח"כ היא ביקשה שוב צילומי מסמכים נוספים,לאחר כשעתיים הגיע שוטרים ופקידי מכס ושוב,ניחשתם נכון,הם ביקשו עוד צילומי מסמכים ושוב בדקו את מספרי השלדה של האופנועים לעומת הצילום והמקור,אח"כ הגיעו עוד פקחים שמפקחים על השוטרים שבדקו ואימתו את מה שהשוטרים מאתמול כבר בדקו ורשמו וחוזר חלילה פשוט ליצנות לשמה,לקראת השעה 15:30 "מעבורת הרפאים" הגיעה לרציף ונאמר לנו לנסוע אל עבר הטרמינל,שוב הגיעו שוטרים אך הפעם הם לא ביקשו צילומים אולי כי הם הבינו שכבר מסרנו להם צילומים בכמות שהצריכה כריתת עצים של חצי יער,הפעם השוטרים אמרו לנו לרוקן את כל תכולת הארגזים של האופנועים ולהניחם על הרצפה כמעין מסדר צבאי,כמו כן את התיקים יש להניח בצמוד לשאר הציוד,לאחר שכולם סיימו לרוקן את הארגזים הגיע שוטר עם כלב לרחרח את הציוד,כמו שכבר הבנתם לכל שוטר יש שוטר אחר שבודק שוב וככה גם עם הכלבים,לאחר שהכלב השני סיים לרחרח את הציוד,הכביסה המלוכלכת והאבק של 15 אופנועים וציודם קיבלנו הוראה להעמיס את הציוד חזרה לא לפני שנעביר את התיקים הגדולים במכונת השיקוף,

הייתי אומר שהם קצת הגזימו בתהליך הביורוקרטי שלהם והכלבים שלהם חיפשו כנראה סמים,התבדחתי ואמרתי מי הטיפש שירצה להבריח סמים מפנמה לקולומביה בירת הסמים של דרום אמריקה כיוון ההברחות הוא בכלל הפוך,העמסנו את הציוד בחזרה על האופנועים ונסענו לרציף,שוב ליצנות היות והנמל אינו ערוך להעמסת רכבים אנחנו התבקשנו להכניס את האופנועים ברכיבה דרך אחת מדלתות הצד של המעבורת ועל מנת לעבור בפתחה הצר עלינו לפרק את אחד הארגזים כדי שנוכל להיכנס,לאחר כשעה נוספת התחלנו להכניס את האופנועים אחד אחרי השני,המעבורת הזאת ענקית ויכולה לקחת בבטנה כ 500 מכוניות ומשאיות קטנות,אך היות והרציף בנמל אינו ערוך לכך כל מה שיהיה בבטנה הוא 15 אופנועים בלבד כמו כן המעבורת בנויה לשאת 1,200 נוסעים והיות אינה מפורסמת ומשווקת כראוי הלילה יהיה על סיפונה 170 אנשים בלבד, שוב אומר ליצנות לשמה ולכן השם שנתתי למעבורת כמה חודשים לפני שהגעתי לפנמה מתאים לה בהחלט,אז כן את קיימת ונעים להכיר "מעבורת הרפאים" שכמותך.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.

פנמה לסיכום:

שהיתי בפנמה 12 ימים מתוכם 3 ימים הייתי עסוק בהעלאת תמונות אל הבלוג ועוד 2.5 ימים הייתי עסוק סביב ניירת וביורוקרטיה בשאר הימים רכבתי קצת יותר מ 700 ק"מ,מנקודת מבטי האישית אומר שהאנשים בפנמה נחמדים מאוד והנוף טרופי וירוק להפליא,מגוון החיות במדינה הוא עצום,פנמה שימשה עבורי ארץ מעבר ולכן חקרתי אותה קצת פחות,פנמה ידועה באיים הקסומים שלה בים הקריבי אך לשם לא הגעתי היות ולא רציתי להשאיר את הקרנף מאחור לכמה ימים,רב הכבישים בהם נסעתי היו סה"כ ברמה טובה,המטבע המקומי הוא דולר אמריקאי מה שגורם לרמת מחירים יקרה יחסית למרכז אמריקה,פנמה סיטי היא עיר מודרנית ומתקדמת בה אפשר למצוא הכל,מה שהפחית לי את ההנאה ולפעמים גם הרגיז אותי היא כמות הניירת והזמן המבוזבז על ביורוקרטיה שאינה נחוצה החל ממעבר הגבול בצידה הצפוני דרך קניית החלקים במוסכים ועד למעבר הגבול בצידה הדרומי ולכן קראתי ככה לפוסט הזה,לא חושב שאחזור אי פעם לפנמה ואם כן אז ארצה לראות חלקים שלא ראיתי כגון האיים בים הקריבי.

 

————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

גואטמלה על אופנוע. דרכים צדדיות

והנציגות הישראלית לחופי אטיטלאן

לירן ממשיך לרקד עם הקרנף בשבילי מרכז אמריקה קבלו טעימה וקישור לבלוג האישי והגדוש כל טוב שלו

17.10.14

גואטמלה המהפנטת

כאשר הגעתי לגבול גיליתי שאיבדתי את צרור המפתחות שלי בו היו מפתחות של מנעולי התיקים,מנעולי הארגזים של הקרנף,מנעול הדיסק ומנעול הכבל של הקרנף, איזה עצבים ואכזבה תפסו אותי באותו הרגע, אני לא רגיל לאבד דברים, חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי כנראה שהשארתי אותם על אחד הארגזים כאשר העמסתי את הציוד בבוקר, כעת אני עם המפתחות הרזרביים ועלי לשמור עליהם מכל משמר.

בצדו הבליזי של הגבול נתבקשתי לשלם 30$ בליזי עמלת יציאה לתיירים בלבד,"מה לעזאזל השטות הזאת? ואם אין לי כסף לא תתנו לי לצאת?" גם ככה אני כועס על עצמי עם הסיפור של אבדן צרור המפתחות ועוד באו לי עם השטות הזאת של עמלת יציאה לתיירים, טוב אין ברירה ועלי לשלם, שילמתי קיבלתי חותמת בדרכון והמרתי את שארית הכסף הבליזי לקאצל(Quetzal) גואטמלי, מעבר הגבול בצדו הגואטמלי עבר גם כן במהירות יחסית בנוהל הרגיל, ביקורת דרכונים,מכס הצגת רישיון רכב ונהיגה,בדיקת מספר שילדה, נשלחתי לצדו השני של הרחוב כדי לצלם את הרישיונות והדרכון ותוך כשעה יצאתי לדרכי לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר כלשהו, במעבר הגבול נאמר לי שאין צורך לעשות ביטוח וביטוח אינו חובה בגואטמלה, שאלתי בכל זאת היכן אפשר לעשות ביטוח (צד ג'-הוא הביטוח היחיד שחברות הביטוח מבטחות תיירים)אמרו לי שבעיר הסמוכה אולי אמצא אבל זה גם לא בטוח,יצאתי לדרך ובעיר הראשונה שנמצאת על הגבול חיפשתי ולא מצאתי מי שמבטח,  המשכתי בדרכי ומיד לאחר היציאה מהעיר הבחנתי שהכביש סלול היטב וואוו אחרי בליז סוף סוף כביש נורמלי בלי בורות וסדקים עמוקים נקווה שימשיך ככה, המטרה שלי היא העיירה פלורס  (Flores) שנמצאת על אי באגם המקושר ליבשה ע"י גשר, המרחק ממעבר הגבול לפלורס הוא קצת יותר מ 90 ק"מ ולאחר כשעה ו 20 דקות אני מגיע לפלורס כמה סיבובים ברחובותיו הצרים של האי עד שאני מוציא לי מלון במחיר סביר ועם חנייה, בעודי פורק את הציוד ניגש אלי תייר אחד ומתחיל לגמגם לי באנגלית "איזה יופי, מה מטייל עם אופנוע? מאיפה באת?" אני עונה לו מה קורה גבר" בעברית כמובן, הבן אדם נדהם ואמר בעברית "מה אתה ישראלי?" "כמובן" אמרתי לו, דיברנו כמה דקות וקבענו שנפגש בערב לכוס בירה, הכנסתי את הקרנף לחנייה ואת הציוד שמתי בחדר, התקלחתי ויצאתי קצת להסתובב באי, פגשתי עוד חברה ישראלים הסתובבנו ביחד באי וישבנו לאכול משהו, בערב פגשתי את הבחור שקבעתי איתו בצהריים שתינו בירה ופטפטנו קצת, משם חזרתי למלון קצת עדכוני אינטרנט והתקפלתי לישון.

למחרת היום ניצלתי את היום לסיבובים באי ומנוחה וקצת עדכונים מהארץ, היום אני הולך לישון מוקדם מחר אני נוסע לכפר בשם לנקין (Lanquin)ממנו אצא לראות את פלא הטבע בשם סמוק שמפיי ( Semuc champey) יצאתי בבוקר מפלורס ולאחר התברברות קלה בעיר הגעתי אל הכביש הראשי, כזכור ה GPS שלי מראה לי בערך את הכיוון הכללי וזהו,הכביש סלול ברמה טובה והנני מופתע מכך, שמעתי שבגואטמלה הכבישים גרועים אך עד כה אני מרוצה, הכביש עבר בין שדות והרים ירוקים, מצדי הדרך אנשים מברכים אותי בהינף יד לשלום בעודי חולף על פניהם, לאחר כחצי שעה הכביש נגמר בנהר רחב ידיים, כן בדיוק מה שקראתם הכביש הראשי נגמר לפתע בלי התרעה,את הנהר יש לחצות ברפסודה ממונעת שעושה הלוך וחזור עם כל הרכבים, משאיות, אופנועים והולכי רגל שרוצים לעבור את הנהר הזה, פשוט מצחיק איך כביש ראשי ואיכותי שכזה נחצה לפתע ע"י הנהר, חיכיתי כמה דקות עד שהרפסודה תחזור ותפרוק את הרכבים והנוסעים שהגיעו מצידו השני של הנהר,מחיר החצייה עולה כ 5 קאצל שהם קצת פחות מדולר, חציית הנהר נמשכת כחמש דקות ולאחר הירידה מהמעבורת הכביש היפה נמשך, לאחר כחצי שעה נוספת פניתי אל הדרך המובילה ללנקין מפה והילך כל מה ששמעתי על כבישי גואטמלה התברר כנכון, פה או שהכביש מעולה או שאין כביש ממש כמו האנשים שחיים פה בגואטמלה או שיש להם הכל או שאין להם אפילו מים בברז, שוב אספלט אני שמח ופתאום אני שם לב מרחוק לענפים המונחים באמצע הכביש,סימן היכר עוד מימיי באפריקה כהתראה בפני מכשול,אני מאט ואכן כך, חצי מהנתיב בו אני נוסע חסר!! ומה הכוונה חסר? הוא פשוט איננו נפל ונעלם כתוצאה מהגשמים, בהמשך נתקלתי בתופעה שוב ושוב והיו מקומות שכבר גידרו סביב בבטון מה שמצביע על כך שהמפגע קיים המון זמן, פתאום בצד אני מבחין בנהר עם אגמון כחלחל עצרתי להפסקה ונהניתי מהמחזה, לאחר כמה דקות המשכתי כמה טוב שעצרתי להפסקה כי מפה הכביש הפך לשביל עפר רטוב וחלקלק,בעודי מטפס על השביל תנאי הדרך הפכו לגרועים ביותר, סלעים רטובים ודרדרת (אבנים בגודל כדור טניס) חלקלקה, הקרנף לעס הכל, רציתי לעצור ולצלם אך בתנאים שכאלו בעודי בעליה אינני עוצר ושומר על המומנטום, המשכתי כך כ 80 ק"מ איך שהייתי רוצה ביום שכזה להיות עם אופנוע קליל יותר ובעלי אופי שטח קרבי יותר,הקרנף לא התלונן אפילו פעם אחת, עברתי בין כפרים והמקומיים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, ילדים רצו אחרי וצעקו "גרינגו, גרינגו" היו כאלו שבכו וברחו לביתם,

לאחר שהסיפור עם צעקות הגרינגו קצת נמאס עלי,שיניתי גישה וכל ילד שראיתי צעקתי לו "גרינגו" לפני שהוא צעק, הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים המבולבלת שלהם, מה הקטע עם ה"גרינגו" הזה ואם הייתי קורא להם אינדיאנים הם היו אומרים שאני גזען, טוב נו ממשיכים לאחר כשעתיים הגעתי למחסום,הבחור אמר לי "אמיגו עבודות בכביש,הכביש סגור עד לשעה 14:00" אמרתי לו "מה אתה גנוב אין זמן והדרך עוד ארוכה בחיית זום זום תן לי לעבור" הוא עמד על שלו ולא הסכים,לאחר כ 40 דקות עברה משאית עם עובדים של האתר והוא אמר לי "קדימה סע אחריהם" סבבה הנעתי ונסעתי אחריהם לאחר כ 20 ק"מ הכביש הפך שוב לאספלט,"יששש"איזה שמחה תפסה אותי,לאחר כ 5 ק"מ ראיתי שלט שמאלה ללנקין פניתי ושוב דרך עפר גרועה מאד,שאלתי נהג לאחר הפניה "כמה ק"מ ללנקין?" הוא אמר לי "17 ק"מ", סבבה נסעתי כבר למעלה מ 100 ק"מ בדרכים גרועות מה יכול להיות? אז זהו שיכול להיות השביל התפתל בירידה וחלוקי הנחל היו חלקים מתמיד, מערכת ה ABS פעלה יותר מפעם אחת, כמובן ששוב אמרתי בקסדה אופסס ואוי אוי וגם שיואו יותר מפעם אחת,

הגעתי ללנקין ותכננתי להגיע לגסטהאוס ישראלי,אחד המקומיים הצביע לי על הכיוון ואמר שהדרך לא טובה,אמרתי סבבה ננסה מקסימום נחזור ואכן כך השביל הפך לבוצי וחלק יחד עם סלעים ושיפועים לא הגיוניים,לאחר כ 5 ק"מ כאשר כבר מתחיל להחשיך אמרתי לעצמי "עד פה, שרדתי את כל היום הזה ללא נפילות ולא מתאים עכשיו באמצע שום מקום להיתקע או ליפול יש מספיק מקומות לינה בלנקין" עשיתי פרסה בקושי וחזרתי על עקבותיי,מצאתי מלון סביר במחיר טוב יש מזגן וחנייה,אמרתי להם בקבלה שאשאר ליומיים שילמתי עבור הלילה הראשון, נאמר לי שבשבע בבוקר עוברות הסעות לסמוק והמחיר הוא כ 1.5 דולר לכל כיוון וכל שעלי לעשות הוא לחכות על השביל,הלכתי להתקלח ולאכול ומשם לישון,בבוקר קמתי מוקדם ותפסתי את הרכב הראשון שעבר,כן בשביל 3 דולר הלוך וחזור אני מעדיף לתת לקרנף לנוח ומזל שכך, הרכב שאסף אותי הוא בעל הנעה כפולה 4X4 ואיך שהוא סבל, עליות מטורפות עם בוץ, סלעים ושלוליות,כך זה נמשך כ 40 דקות עד שהגעתי לכניסה לפארק הסמוק,הייתי ראשון שם מה שהקנה לי הזדמנות לצלם את הנוף ללא הפרעות, לאחר תשלום הכניסה פקיד הקבלה הסביר לי לאן ללכת, כיוונתי את רגליי לעבר התצפית, שמעתי שיש המון מדרגות אך לא תיארתי לעצמי שיהיו עד כדי כך המוןןן, היו מדרגות מכל הסוגים מדרגות מ:אבנים,אדמה,סלעים שנחצבו,מדרגות עץ וכו' המשכתי בטיפוס היות ורציתי לראות את הנוף מלמעלה כמו שראיתי בתמונות, לאחר כשעה הגעתי רטוב מזיעה אל התצפית ואכן הנוף היה עוצר נשימה, הסמוק שמפיי הוא מקום ייחודי, מדובר בנהר העובר בגאי כאשר במרכז הגאי הנהר חודר אל מערה מתחת לפניי האדמה ומעל המערה נוצרו בריכות בצבע טורקיז מטמטם שמתמלאות ע"י מפלים קטנים הנשפכים מצדי ההרים,מלמעלה אפשר לראות את זרימתו של הנהר כאשר הוא מגיע בצבע חום, באמצע הבריכות הכחולות ולאחר מכן שוב הנהר זורם בצבע חום פשוט לא יאומן ומשגע לכל הדעות.

לאחר כשעה בתצפית ירדתי אל הבריכות(לא באותה הדרך) שוב מדרגות מכל הסוגים ובשיפועים מוזרים, לאחר כ 45 דקות הגעתי אל הבריכות, כבר מרחוק שמעתי את זרימתו של הנהר, הורדתי את החולצה וקפצתי לאחת הבריכות, איזו הקלה ואיזה רענון לאחר הלחות המעיקה של הג'ונגל, צללתי, שחיתי, ישבתי להירגע ולנוח לקראת השעה 13:00 הרגשתי את קיבתי קוראת לי והחלטתי לחזור אל המלון,חיכיתי בשער הכניסה ואין שום רכב הסעה שיוצא כרגע אז התחלתי ללכת ברגל,לאחר כ 400 מטרים עצר לידי טנדר עם משפחה שהיו פה בחופשה ובדיוק חזרו מהסמוק ועצרו לי טרמפ ללנקין,ישבתי מאחורה בארגז יחד עם הדוד והבן שלו,בדרך פטפטנו בספרדית שבורה סיפרתי מאיפה באתי ולאן אני הולך,לאחר כ 40 דקות הגעתי למלון, הנהג עצר לי לחצתי את ידיי כל המשפחה ואמרתי תודה רבה והלכתי למלון. כאשר נכנסתי למלון ניגשתי לקבלה כדי לשאול אם המסעדה כבר פתוחה והם אמרו שכן,יופי אלך לנשנש משהו אך לפני זה אני מעוניין לשלם עבור הלילה הזה, נאמר לי "אין בעיה"הוצאתי את הכסף ואז הגיע מנהל המלון ואמר לי שהחדר שלי כבר ניתן למישהו אחר ואם אני רוצה יש חדר אחר ללא מזגן באותו המחיר, התעצבנתי ואמרתי "אמרתי לכם אתמול שאשאר יומיים אז מה הסיפור הזה עכשיו?"המנהל אמר חכה התקשר לבחור שהזמין את החדר כבר לפני שבוע ושאל אם הוא מוכן לקחת את החדר השני,כמובן שהוא אמר "לא", המנהל חזר אלי ואמר אין אפשרות עליך לעבור חדר,

אמרתי לו "נראה לך שזה הגיוני מה שאתה עושה? אם היית אומר לי אתמול שהחדר לא יהיה פנוי הייתי הולך למקום אחר" הוא חזר ואמר סורי סר אמרתי לו "מה שאתה עושה לא טוב לעסק שלך ושאני עף מפה" לא נראה לי שזה הזיז לו, כבר 14:00 עלי להתארגן הכי מהר שאפשר וצאת משם,עליתי אל החדר ארזתי את הציוד ועפתי משם לעבר העיר קובן(Coban) קצת יותר מ 60 ק"מ מלנקין, דרך היציאה מלנקין עברה בקלות יחסית היות שהפעם הדרך הייתה בעלייה,בדרך ראיתי את המשפחה עם הטנדר נופפתי להם לשלום ולאחר כ 17 ק"מ הגעתי שוב אל האספלט מרחוק נראו ענני סערה,עצרתי החלפתי את הכפפות לכפפות עמידות בגשם כיסיתי את תיק המיכל בכיסוי נגד מים והמשכתי בנסיעה ואכן לאחר כ 5 דקות השמיים נפתחו ומבול שטף אותי,את האמת דיי שמחתי, הגשם ישטוף את הבוץ ממני וגם מהקרנף,הכביש הפך לחלקלק בטירוף ולכן הורדתי את מהירות הנסיעה בהתאם, היו מקומות בהם רציתי לבדוק את רמת האחיזה ובלמתי עם הבלם האחורי והרגשתי שה ABS מתערב מוקדם מהצפוי מה שאומר שעדיין חלקלק ועליי להמשיך לנסוע במשנה זהירות ובמהירות נמוכה לפחות בחצי מהמהירות בה הייתי נוסע אם הכביש היה יבש,במהלך הנסיעה הרגשתי שידית הגז (מצערת) אינה מסתובבת חלק ולפעמים אינה חוזרת בעצמה כאשר עוזבים את היד, סבבה אטפל בזה שאגיע לקובן, לקראת 16:00 הגעתי לעיר קובן לאחר שעברתי כמה מלונות שחלקם נראו כמו כלא במדינות עולם שלישי מצאתי מלון נחמד, פרקתי את הציוד ולפני שהתקלחתי החלטתי לטפל בידית הגז(מצערת),
הוצאתי את הכלים ופירקתי בזריזות את ידית הגז, שמתי לב שהגריז המקורי תחת הידית הפך לג'יפה, היות והידיות של הקרנף בעלות גוף חימום כנראה שעם הזמן הגריז הותך ואגר לכלוך שהפך לעיסה דביקה, ניקיתי את העיסה,באותו הרגע לא היה לי גריז אז שמתי קצת שמן עד שאקנה גריז,הרכבתי חזרה את מנגנות הידית, והידית חזרה לתפקד כמו בהתחלה,הלכתי להתקלח לאכול,קצת עדכונים באינטרנט ועפתי לישון מחר אסע לאגם אטיטלן (Lago de Atitlan).

למחרת יצאתי מקובן בשעה 8:15 בבוקר ע"פ גוגל הדרך אמורה להיות 303 ק"מ, מדוע אני אומר הדרך אמורה להיות 303 ק"מ היות ועד כה תמיד זה היה יותר מהנתון שגוגל קבע, הדרך התחילה בכביש סלול היטב ובנוף נהדר, מהר מאוד הדרך הפכה לגרועה עד מאוד, פתחתי את היום עם נסיעה של 70 ק"מ בשבילי עפר רטובים, עברתי דרך כפרים מוזנחים בסוף העולם, מפולות של סלעים חסמו חלק מהנתיבים ובמקומות אחרים נאלצתי להתרחק ולנסוע כנגד התנועה כל עוד הכביש ריק ולנסות להתרחק כמה שיותר מהקיר המאיים להתמוטט בכל רגע, דווקא במקומות האלו לא עצרתי לצלם, הפעם מהמחשבה שהתמוטטת נוספת צפויה בכל רגע ועלי לעבור זאת כמה שיותר מהר, התכנון להגיע אל כפר ציורי על שפת האגם בשם סן פדרו לה לגונה (San pedro la laguna) בעקבות קריאה בכמה בלוגים של אנשים שונים וביניהם של יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום, נכתב שהדרך מצידו הצפון מערבי של אגם אטיטלן אליו אני מתכנן להגיע גרועה עד בלתי עבירה לאופנועים גדולים כמו הקרנף, לכן החלטתי להגיע מצדו הדרום מזרחי של האגם דרך הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan), בהמשך הדרך חזרה שוב להיות סלולה ועברה בין כפרים נידחים הרים עצומים, נהרות, נחלים, מפלים פשוט נוף נהדר ללא סוף, שוב המקומיים בהו בי כמי שהגיע ממאדים ובינינו הם האדימו יותר כאשר חייכתי או פניתי ודיברתי אליהם, היו מקומות בהם האספלט הפך להיות גלי בצורה לא הגיונית עקב האדמה שזזה תחתיו,

חלק מהכביש הראשי עובר דרך ערים ושווקים, כאשר כבר הייתי קרוב לאגם אטיטלן עצרתי כמה פעמים לשאול אנשים ולקבל הכוונה אל עבר הכביש בו אני רוצה לנסוע, היו אנשים שאמרו שאין דרך, היו אנשים שאמרו שאי אפשר לנסוע לשם באופנוע והיו כאלו שאמרו שהכל סבבה, הנוף בדרך ממשיך להיות נהדר וכאשר אני מבחין באגם לראשונה כמעט ואני נזקק לשיניים תותבות, איזה מחזה מרהיב פשוט נפלא, אגם אטיטלן נחשב לאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה ובשנות ה50 פאן אמריקן רצו לפתח את ענף התיירות והדייג במקום והביאו לאגם זן של דגים בשם בס שחור (Black bass) מה שגרם לחיסול של זנים מקומיים והכחדה של עוף מים מזן הטבלן הענק שחי אך ורק באגם הנ"ל, עד כה גואטמלה מהממת אותי בכל רגע מחדש,כאשר אני חוצה את הכפר סנטיאגו אטיטלן אני מבחין במבטים מוזרים מצד תושבי הכפר, אני עוצר ושואל הוראות הכוונה וגם כדי לשמוע מה יש להם לומר כולם אמרו סע ישר כל הזמן, כמה ק"מ אחרי הכפר הכביש הופך לשביל והשביל הופך לגיהנום,סלעים ומדרגות סלעים שחלקם בגודל של כדור רגל ומדרגות סלע בגובה של 20-30 ס"מ אני נשאר עם גז קבוע בהילוך ראשון הקרנף לועס הכל בקרת האחיזה במוד הראשון מתחילה להפריע ואני מעבירה למוד שני,צמיגי החצי כביש שלי מספקים אחיזה טובה אך לא כמו של צמיג שטח 100%,
אחח כמה שהייתי רוצה פה אופנוע שטח גזעי, אחרי כל מדרגה שכזו אני נושם לרווחה ולא מאמין, פשוט לא מאמין שהקרנף עובר אותם, ניסיון השטח שלי מהשנים האחרונות אומר לי להמשיך ולא לעצור למרות שאני רוצה לצלם כדי שכולם יבינו את מה שאני מנסה לתאר כאן, כל ג'יפ שבא מולי אני צופר לו שיתן לי לעבור ולא יגרום לי לעצור, לאחר אחד המכשולים שהיה בפניה חדה תוך כדי עליה מגיחה מולי ניידת הפעם נאלצתי לעצור ולתת לה לעבור, השוטרים עצרו לידי ושאלו "אם הכל בסדר?", אמרתי ש"כן ושאלתי עוד כמה זמן אראה אספלט?" הם ענו "עוד 20 מטרים" אמרתי גרסיאס דיוס" (תודה לאל) הם צחקו והמשיכו, מאוחר יותר אבין שהם לא שאלו מתוך נימוס אם הכל בסדר, הגעתי אל האספלט וכעבור 25 דקות ולאחר כ 325 ק"מ ולא כמו שגוגל חישב הגעתי לסן פדרו,החלק הקשה ביותר עד היום במסע היה קצת יותר מ3 ק"מ שנראו כמו נצח,טפחתי לקרנף על מיכלו ואמרתי לו "איזה גבר אתה על זה מגיע לך מיכל דלק פרימיום ומנוחה לשבוע לפחות", חיפשתי לי מקום לינה עם חנייה, ניגשתי למקום שקיבלתי עליו המלצות גסטהאוס ישראלי בשם קאזה בלנקה,בקבלה נאמר לי שיש רק חדרים משותפים ושאין חנייה לקרנף אמרתי לא תודה,לא מתאים,מספיק שמשהו מהציוד שלי יעלם וזה יעלה לי המון,כמו כן את השירות הצבאי שלי סיימתי מזמן ואיני רוצה להידחס עם עוד 6 אנשים בחדר קטן ומה גם שאין חנייה, אז המשכתי לחפש, עברתי ליד בית חב"ד ובחור שעובד שם בשם צמח הפנה אותי למלון 20 מטרים משם עם חנייה, אינטרנט, חדר פרטי, מקלחת עם מים חמים והכל בהבדל של פחות מדולר ללילה, חדר שכזה עלה כמעט 9 דולר ללילה, מחיר שאני יכול להרשות לעצמי להתפנק בו, אז לקחתי את החדר לכמה ימים.

הערה:
מכאן והילך הכביש הפך לגרוע ולכן אני מצטער אבל אין תמונות, פשוט לא יכולתי לעצור.

טוב נמשיך, הגעתי לסן פדרו ולאחר שפרקתי את הציוד, כיסיתי את הקרנף ואמרתי לו להתראות בעוד כמה ימים, התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לאכול.
כל מי ששמע שהגעתי עם אופנוע מהצד הדרום מזרחי דרך הכפר סנטיאגו, אם זה מקומיים או ישראלים שחיים שם המון שנים אמרו לי שאני לא נורמלי, הכביש נחשב בלתי עביר ולא בטוח בעליל, נשדדים שם אנשים על ימין ועל שמאל אפילו ביוטיוב יש סרטון על אופנוען שנשדד שם כחודשיים לפני (כנסו ליוטיוב ותרשמו motorcycle in guatemala  ותראו בעצמכם) היה לי מזל גדול ולכן השוטרים שאלו אותי אם הכל בסדר.

סוף היום ואני רעב, התחשק לי אוכל ישראלי אז קפצתי אל הקאזה בלנקה, הזמנתי לי מעורב ירושלמי וצלחת של חומוס היה טעים כמו בארץ ואני התענגתי על כל ביס וביס, פשוט ליקקתי את הצלחות
בנוסף נאמר לי שבעל הקאזה בלנקה מארגן על האש מחר לכל הישראלים ללא תשלום, אמרתי תודה אני אבוא מחר ואכן כך היה, אריק בעל הבית קנה נתחים ענקיים של בשר וירון צלה אותם על הגריל היו מלא ישראלים והיה פשוט נהדר אריק פינק את כולם בבשרים וסלטים והיה פשוט יוצא מן הכלל וטעים בטירוף,היו אנשים בארץ שיצאו למסעדת בשר בעקבות התמונות ששלחתי להם.
חזרתי אל הקאזה בלאנקה כמעט מדי יום והשלמתי פערים בטעמים מן הארץ שהיו חסרים לי, פגשתי שוב את שלישיית המוסקטרים מסן קריסטובל במקסיקו ועוד מלא ישראלים, גם פגשתי שוב את החברה הישראלים דניאל ואסף שפגשתי בפלורס וגם הכרתי עוד מלא חברה על הכיפאק, באחד הערבים פגשתי גם את ענבר מהקאזה של יגיל במקסיקו שהגיעה לסופה"ש, העולם פשוט קטן , ביקרתי בבית חב"ד שמנוהל ע"י הרב אברמי עם הצוות שלו מנחם וצמח, פגשתי שם חברה נהדרים, אכלתי שם ארוחת יום שישי, באחד הימים הפלגתי אל העיירה פנחצ'ל עליה שמעתי המלצות את האמת השתעממתי שם בטירוף ולאחר כשעה וקצת כבר הייתי על המעבורת חזרה אל המקום הנפלא הזה שנקרא סן פדרו,אצל עופר משדרות שפתח מסעדת פלאפל ביקרתי כל יום, הפאלפל שלו פשוט נפלא והחומוס שלו עם טעם של חומוס אמיתי ולכן פרגנתי לו ואכלתי אצלו שוב ושוב, יש גם דוכן של שייקים שנקרא "המלאכיות" ובעלות המקום מקומיות דוברות עברית ומכינות מעדני פירות טריים,גם שם ביקרתי כל יום,בסופו של דבר נתקעתי בסן פדרו שבועיים, בהם נחתי, טיילתי, עדכנתי את הבלוג, פגשתי אנשים חדשים ובעיקר אכלתי אוכל נפלא וטעים במיוחד.

באחד הימים יצאתי לטיול מאורגן מבית חב"ד אל ראש ההר "האף האינדיאני" שנמצא מעברו השני של האגם מול סן פדרו, הייתי צריך להגיע לבית חב"ד שנמצא כ 20 מטרים מהמלון ב 3 לפנות בוקר,משם אסף את הקבוצה רכב,לאחר כ 40 דקות נסיעה בכביש המטפס אל ההר הגענו לכפר,מפה יש הליכה במסלול תלול אך לא ארוך משהו כמו 30-40 דקות, הגענו בזמן כדי לראות את הזריחה מראש ההר כעבור כ20 דקות השמיים החלו להאיר והצבעים השתנו מרגע לרגע, הנוף היה מדהים שאי אפשר לתאר, הצבעים המשוגעים, ורוד, כתום, צהוב, כחול, עננים ועם נוף נפלא מסביב, אחד ההרים הגעשיים שבאופק מעשן בלי הפסקה, ללא ספק היה שווה את המאמץ בטיפוס המייגע מילים רק יהרסו כאן,

כמו כן הוגשה לנו ארוחת בוקר-מלאווח עם ביצה, חריף רסק, עגבניות וסלט, ללא ספק אחת הזריחות היפות שראיתי וגם החברה שעובדים בבית חב"ד אמרו שלא כל יום זה ככה ושזכינו למראה נפלא, אז מספיק וקדימה לתמונות.
לאחר כשבועיים החלטתי שזהו עלי להמשיך למרות שיכולתי להישאר שם עוד, סן פדרו הוא מקום שאי אפשר לתאר במילים אגם כחול מוקף בהרי געש חלקם פעילים ומוציאים עשןבערב שלפני נפרדתי מכל האנשים הנפלאים שהכרתי שם והלכתי לארוז את הציוד ולישון.

בבוקר קשרתי את הציוד ויצאתי לדרך, הפעם ביציאה מסן פדרו אקיף את האגם מצדו הצפון מערבי ואסע אל העיר העתיקה בשם אנטיגואה גואטמלה(Antigua Guatemala)הדרך לשם אינה ארוכה רק כ 140 ק"מ הקרנף הניע בשמחה והתחלנו לטפס על הכביש שמלא בפניות פרסה בזוויות ובשיפועים מטורפים חלק מהכביש לא היה סלול אך יחסית לכביש בו הגעתי לסן פדרו כביש זה היה אוטוסטרדה, הנוף מעלף והתמונות שאתם הולכים לראות ישאירו אותכם פעורי פה ואולי אף יגרמו לכם להתפטר או לעזוב הכל ולצאת למסע שכזה בדיוק כמו שאני עשיתי, לאחר סיום הטיפוס האספלט הפך למשובח מאוד, עצרתי לתדלק והקרנף אמר לי "זוכר מה הבטחת שהגענו לסן פדרו?" עניתי לו "כמובן" ותדלקתי לו מיכל מלא בפירמיום גואטמלי.

לקראת הצהריים הגעתי לאנטיגואה לקח לי זמן למצוא מלון עם חנייה והמחירים כאן כמעט כפולים מאלו שבסן פדרו,השומר אמר לי אתה יכול להחנות בחוץ ללא דאגה,אז שאלתי אותו "רגע אז למה אתה מחנה את הקטנוע שלך בפנים?"הוא התחיל לגמגם,המשכתי ואמרתי לו באנגלית "אני חונה בפנים ולא מעניין אותי מה שתגיד" וכך עשיתי בלילות חניתי בתוך הלובי שמשמש כמשרד טיולים ביום,הלכתי להחליף בגדים ויצאתי לטייל בעיר העתיקה שכל רחובותיה עשויים מאבנים מסותתות,אנטיגואה הייתה בעבר עיר הבירה של גואטמלה עד שרעידת אדמה החריבה אותה ותואר הבירה עבר לגואטמלה סיטי, נשארתי באנטיגואה 4 לילות,פגשתי שם חברה שפגשתי במקסיקו וגם בסן פדרו, באחד הימים יצאתי עם בחורה ישראלית בשם מי-בר לטיול סביב העיר עם הקרנף, הבטחתי לה סיבוב עוד בסן פדרו, טיפסנו לתצפית על העיר ואח"כ המשכנו לטפס עוד אל הכפרים שמעל היה יום מהנה ביותר,

בוקר אחד נסעתי לעיר הבירה הסואנת גואטמלה סיטי אל מוסך BMW, שמעתי שבכל מרכז אמריקה וגם בדרומה זה המקום היחיד שאפשר לקנות את הדגם של הצמיגים בו אני מעוניין בדיוק כמו אלו שרכשתי באלסקה (איידנהו K60 סקוט) לאחר ברבורים קלים ותנועה סואנת עם פקקים לרב הגעתי אל המוסך וביקשתי לקנות צמיג אחורי ונאמר לי שהצמיגים האחוריים במחסן בצידה השני של העיר ושהצמיגים יהיו אצלם בשעה 14:00, שיט, מה לעזאזל שתיים בצהריים עכשיו רק 11 הפקידה אמרה לי "אתה יכול לצאת קצת להסתובב בעיר או לשבת כאן ולהמתין" עניתי לה " הספיק לי כבר מהפקקים והבלגן של העיר בדרך לכאן" הסתובבתי קצת ברגל ברחוב הראשי בין השאר נכנסתי לסוכנויות אופנועים אחרות לשטוף קצת את העיניים, חשוב לציין שבגואטמלה סיטי לא כלכך בטוח וזה נראה מכל עבר, בכל חנות, תחנת דלק, מוסך או עסק גדול יש שומר עם שוטגאן כלומר רובה צייד, ישבתי לאכול פיצה ואח"כ חזרתי לסוכנות BMW בשעה 14:00 הגיע הצמיג שילמתי ויצאתי לדרכי, המחיר היה יקר ב 10 דולרים יותר ממה שאפשר לקנות בארה"ב הבדל לא משמעותי ומחיר טוב לכל הדעות, חזרתי לאנטיגואה בכביש האיכותי בו נסעתי בבוקר,יצאתי שוב לפגוש חברים ולהסתובב בעיר, בערב הייתה מסיבת יום הולדת לאחד החברה והיה מגניב,לאחר מכן נפרדתי מכולם מחר אסע לעיר שקרובה לגבול בה אשן לילה אחד ולמחרת אחצה את הגבול להונדורס הבעייתית שעליה שמעתי אין ספור סיפורים במיוחד על מעבר הגבול המושחת שלה ורמת הפשיעה הגבוהה שבה.

למחרת יצאתי מוקדם לקראתי כ 210 ק"מ אל העיר השוכנת קרוב לגבול הונדורס  בשם צ'יקיומולה (Chiquimula) שם אשן לילה,הדרך הייתה לא ארוכה אך מזג האוויר ההררי והנעים הפך לחם והנוף השתנה גם כן, לקראת אחה"צ הגעתי לעיר עם השם המוזר ומצאתי מלון עם חנייה צמודה לחדר,בעודי מחפש מלון הבחנתי בדגלי ישראל על אחת החנויות עצרתי לברר מה פשר הדבר ובעל החנות יצא לקראתי, אמרתי לו שאני מישראל והוא מאוד שמח, החנות מוכרת מים מינרלים ובעל החנות אמר לי שהוא אוהב ישראל וכך גם כל העיר ונתן לי כמה שקיות עם מים קרים לדרך(כן במדינות האלו מוכרים מים בשקיות כמו של שוקו)לאחר מכן שמתי לב שבאמת ברחבי העיר אנשים ממש אוהבים את ישראל.

בערב תדלקתי את הקרנף בפרימיום שוב וקיבלתי שטיפה חינם שמח ומבריק הקרנף ואני חזרנו אל המלון מחר חוצים להונדורס.

גואטמלה לסיכום:

רכבתי בגואטמלה קצת יותר מ1200 ק"מ (לא כולל התברברויות), גואטמלה היא ארץ מדהימה ומגוונת, אנשים נהדרים וכבישים או שהם במה טובה או שהם זוועה, רמת הפשיעה חוגגת שם ולכן יש להיזהר ולפתוח עיניים, אני לא נתקלתי במקרי אלימות אך פגשתי אנשים שכן הותקפו, הנופים בגואטמלה עוצרי נשימה ומזג האוויר שם בדר"כ נעים, הרי הגעש מרהיבים ביופיים והמחירים זולים בטירוף, אם אתם מתכוונים לבקר בגואטמלה אני אהיה מהראשונים שאמליץ לכם לעשות זאת ואם יזדמן לי בעתיד אני אשמח מאוד לחזור לשם שוב.

בפוסט הבא- חצייה זריזה של הונדורס והמעבר לניקרגואה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מימוש חלום של איש מיוחד

החוֹוֶה את תשוקת המסע בכל החושים

לירן – אופנוען מנוסה ומחוייב, יצא לרכוב באמריקות לאחר תכנון יסודי, התארגנות ולימוד – מבלי לוותר על שום חלק, פריט או הנאה. קבלו טעימה מהבלוג הנפלא שלו. כתיבה מפורטת וצילומים בשפע.

 כנהוג כאן, אכניס מדי פעם איזכורים על מסעו של לירן וקישורים לבלוג שלו. בהצלחה אמיגו! (יוני)

קודם כל סרטון טרי מהרכיבה לסקויה פארק

(נא להגדיל מסך ולסמן בגלגל השיניים רזולוצייה 1080)

הרפתקה של פעם בחיים

שלום לכולם אז איך מתחילים סיפור שכזה שכולל יציאה אל הלא נודע עריכה וכתיבת בלוג אישי,קניית ציוד ואופנוע(על הציוד והאופנוע ארחיב בהמשך).
אז נתחיל -קצת עלי:
שמי לירן בן 37 חיי ונושם אופנועים מאז שאני זוכר את עצמי, את החלום לצאת לטיול עם אופנוע, לא חשוב לאן אני חולם כבר המון שנים, במהלך השנים האחרונות חלמתי על טיול באמריקות (צפון,דרום ומה שבאמצע) ולאחר תקופה די ארוכה באפריקה במסגרת העבודה (6 שנים+) החלטתי לעזוב את הכול ולצאת לדרך.
מספיק עם השיטוטים בפורומים השונים וקריאת מאמרים מטיולים של אנשים אחרים וכן התמונות שראיתי לא נותנות לי מנוח,הגיע הזמן ועכשיו תורי.

אז התחלתי כך:
התפטרתי ממקום העבודה וקניתי כרטיס טיסה  לתאריך ה 11.06.2014 היעד הוא ד.מערב ארה"ב לעיר לוס אנג'לס שבקליפורניה,
חבר שלי בשם עומר הכין לי לוגו לטיול נפרדתי מהמשפחה והחברים ויאלה לשדה"ת.
אם אתם שואלים מדוע לשם?אני אענה שפשוט קליפורניה היא ארץ האופנועים ולוס אנג'לס וסן פרנסיסקו מלאות בחנויות של אופנועים וציוד לאופנועים,כמו כן שוק היד שנייה נותן מגוון עשיר יותר לבחירת החתן המיועד,
אם לא שאלתם מדוע לשם?בכל זאת קיבלתם תשובה.

הנחיתה בלוס אנג'לס הייתה לאחר דרך ארוכה ומיגעת שהחלה בטיסה מוקדמת להולנד(4.5 שעות) ועיכוב של 3 שעות בטיסת המשך עקב תקלה במנוע,לאחר שהתקלה תוקנה המראנו ללוס אנג'לס לטיסה ארוכה של 11 שעות,לאחר הנחיתה קיבלתי קבלת פנים בשדה התעופה עם שוטרי מעבר גבול שעובדים בעצלתיים וכעבור שעתיים יצאתי מהשדה תעופה סה"כ 25 שעות מרגע שיצאתי מהבית ועד שהגעתי למלון.
ביציאה מהשדה חיכה לי חבר מהצבא בשם דניאל שהודעתי לו שאני בא והוא מיד נרתם לעזרתי ומאז שהגעתי הוא עזר ועוזר בכל מה שהוא יכול,נסענו למלון הנחנו את המזוודות ויצאנו לאכול בשר….
אחחח איזה סטייק נהניתי מכל נגיסה הסטייק היה כל כך רך שהוא נחתך עם סכין הפוך לאחר כמה חיתוכים שמתי לב לכך.

בבוקר שלמחרת התעוררתי מוקדם ללא ג'ט לג ובהצעתו של דניאל שכרתי רכב וGPS והתחלתי לחרוש את כל האזור של לוס אנג'לס,
בכמה ימים נסעתי כ 750 מייל(1מייל=1.6ק"מ)בהם חיפשתי אופנוע וציוד,כל האופנועים שראיתי עוד כשהייתי בארץ באתר בשם קרייגליסט (כמו יד 2 אבל אמריקאי)נמכרו וקצת הייתי מאוכזב  חזרתי למלון וסגרתי את היום הראשון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

בדרך האתגרית בסאלאר – הרבה חולמים מעטים הגשימו

הפרק המסכם את בוליביה, מתוך מסעו של לירן מרכוס המרחף באלטיפלאנו בין בוליביה לצפון צ'ילה. הנה הבלוג המפורט והעשיר של לירן.
בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק ג'.

22.02.15
כ 20 דקות לאחר מכן חזרנו אל הג'יפ ויצאנו לכיוון מדבר המלח,המרחק מאויוני לכניסה למדבר המלח הוא כ 25 ק"מ,נהגי הג'יפים של סוכנויות הטיולים ידועים בתור נהגים שנוהגים בפראות ובמהירות שלא מתאימה לתנאי השטח ולכן קורות הרבה תאונות קטלניות שבהן מעורבים תיירים. לי זכורות 2 תאונות קטלניות בהן היו מעורבים ישראלים,התאונה הראשונה והקטלנית ביותר ארעה בשנת 2008 כאשר 2 ג'יפים התנגשו אחד עם השני וכל נוסעי הרכבים נהרגו-5 ישראלים,5 יפנים ו 3 בוליביאנים(2 נהגים ואישה שעובדת באזור),התאונה השנייה שזכורה לי ארעה בשנת 2011 כאשר ג'יפ התהפך מסיבה "שאינה ברורה" ו2 ישראליות והנהג נהרגו והישראלית השלישית למזלה נפצעה קל.משום מה כל פעם שיש תאונה שכזו ה"סיבות אינן ברורות" אך משיחה עם הנהגים המקומיים עולה שרוב התאונות מתרחשות עקב מהירות מופרזת ויש עדויות שחלק מהנהגים היו גם שיכורים.

הנהג שלנו לא שונה מחבריו הבוליביאנים וגם הוא מתחיל את נסיעתו בפראות.למרות שמנהלת סוכנות הטיולים הבטיחה שהנהג שלה זהיר ואחראי אנחנו מוצאים את עצמנו משייטים במהירות של כ 100 קמ"ש בשבילי עפר מרובים בקפיצות ובחול עמוק.רולנד ואני מוצאים את עצמנו מעירים לו כמה פעמים והנהג בשלל תירוצים מסביר שככה לא מרגישים את הקפיצות ובלה בלה בלה.אך אותנו זה לא מעניין התהפכות במהירות שכזו תהיה קטלנית,אם זה לא מספיק גם הנהגים בנתיב הנגדי (חוזרים מהסאלאר)חולפים על פנינו במהירות מטורפת,כאילו שלא נלמד כאן לקח מהתאונות המרובות שהתרחשו כאן באזור.

כעבור כ 20 דקות אנחנו מגיעים אל "הכניסה הרשמית" למדבר המלח והנהג עוצר ואומר "יש לכם 30 דקות להסתובב כאן בשוק המקומי"כולם יורדים מהרכב ואני אומר "מה לעזאזל נעשה כאן 30 דקות,בדוכנים שמסביב מוכרים בדיוק את אותם השטויות שאפשר למצוא בכל מקום אחר בבוליביה וזו עוד דרך למשוך זמן ולגרום לתייר הממוצע להוציא כסף על דברים שהוא לא יצטרך לעולם".
כעבור כ 20 דקות כבר כולם נעמדו ליד הרכב יאללה איזה בזבוז של זמן אני מת כבר להיכנס אל מדבר המלח,כמה דקות נוספות חולפות והנהג מגיע ואנחנו מתחילים בנסיעה קצרה אל עבר תחילתו של מדבר המלח.כבר בכניסה אנחנו רואים שאריות מים מהגשמים שירדו כאן לאחרונה,בתחילה מי המלח די עמוקים ונראה שהג'יפ מתאמץ לחצות את הקטע הבוצי הזה,רולנד ואני אומרים לעצמינו מזל שלא הגענו עם האופנועים,לאחר כמה עשרות מטרים הבוץ הפך למשטח מלח ענק.

כאמור סאלאר דה אויוני(Salar de uyuni) הוא מדבר המלח הגדול בעולם,וגובהו הוא כ 3,650 מטר מעל גובה פני הים,לפני עשרות אלפי שנים היה כאן אגם גדול ולאחר שהאגם התייבש נוצר מדבר המלח ששטחו מתפרס על 10,582 קמ"ר(ק"מ רבועים)לצורך השוואה השטח של ישראל הוא 20,770 קמ"ר וכאשר נכנסים עמוק אל תוך המדבר  קל ללכת לאיבוד היות ולכל כיוון אליו תסתכלו תראו רק מלח פרוס עד האופק.
ע"פ הערכות השכבה העליונה של המלח הוא כ 10 מטר ועומקו הכולל הוא כ 120 מטר לפי הערכות גסות מדבר המלח מכיל כ 10מילארד טונות של מלח,כאשר תעשיות המלח כורות כ 25,000 טונות בשנה כך שהם יכולים להיות רגועים יש להם מספיק מלח לעוד כמה עשרות שנים לפחות.
קדימה מספיק נתונים בואו נמשיך בסיפור,איפה היינו?אה כן,נכנסנו למדבר המלח והנוף השתנה בחדות והפך לפלטה ענקית שמשתרעת עד האופק והמלח באזור הזה אינו לבן כמו שדמיינתי אלא בגוונים של חום ולבן,שלוליות המים יוצרות השתקפות העננים בהן מה שמוסיף על היופי הפראי.
אנחנו עוצרים לצלם פה ושם וההתלהבות בעיצומה,כעבור כמה דקות של נסיעה המלח מתחיל להפוך ללבן יותר ושלוליות המים נעלמות,ואנחנו מגיעים אל מלון שבנוי כולו ממלח,בכניסה למלון נבנה פסל ענק בצורת הלוגו של מירוץ "פריס דקאר" שבעברו היה כשמו הוא מירוץ לרכבי שטח שיצא מפריס והסתיים בדקאר בירתה של סנגל באפריקה ועקב המצב הביטחוני באזור ההוא המירוץ עבר לדרום אמריקה ועבר כאן במדבר המלח,מיותר לציין שהפסל הענק נבנה גם הוא מלבני מלח שסותתו במקום.
כל הסיורים עוצרים כאן לפריסת ארוחת הצהריים שהנהג הביא בבוקר בצידניות,ובזמן שהמתנו שיתפנה שולחן עבורנו יצאנו לצלם ולהצטלם.
מדבר המלח ידוע כמקום ליצירת פוטומונטז" היות והמלח שמתפרס עד האופק יוצר אפקט שגורם לכך שקשה לראות את הקו החיבור בין השמיים והקרקע.
שוב אני אומר כמה מזל שלא נכנסנו עד כאן עם האופנועים היות וגם כאן למרות שאין שלוליות המלח עדיין רטוב ונדבק לנעליים ויוצר שכבה דביקה ועיסתית,אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה מצטבר על הקרנף אילו נכנסתי איתו לכאן.
2 הישראליות הביאו איתן בובה בצורת דינוזאור והתחלנו להשתטות ולצלם תמונות בכל מיני זוויות.
כעבור כחצי שעה התיישבנו כולם מסביב לשולחן ואכלנו צהריים.

לאחר שסיימנו לאכול צילמנו עוד כמה עשרות תמונות ולאחר מכן נכנסנו אל הג'יפ והמשכנו בנסיעה לכיוון ליבו של המדבר,אט אט המלח הפך ללבן בוהק שוב אנחנו עוצרים לצלם ולהצטלם ולאחר מכן ממשיכים בנסיעה וכעבור זמן מה אנחנו מגיעים לאזור שמוצף כולו במים.
האזור הנ"ל מרשים ביופיו וכולם פרצו בשאגות וואוו ואיזה יופי,ההשתקפות של העננים יוצרים אפקט כאילו אנחנו מרחפים באוויר,קו האופק מטשטש ופשוט אין אפשרות לקבוע איפה השמיים מתחילים פשוט מופלא ונהדר.
השלווה והשקט שמסביב יוצרים חוויה מושלמת המרחבים מסביב גורמים לנו להרגיש שוב כמה שאנחנו קטנים בעולם הזה.
לאחר כשעה במקום המופלא חזרנו אל הג'יפ ונסענו בחזרה קצת לפני היציאה נהג הג'יפ עצר ליד האנדרטה שהוקמה לזכר 13 ההרוגים בתאונת הג'יפים שקרתה במאי 2008 עליה כתבתי קודם,הנהג שלנו אמר שהוא הכיר את 2 הנהגים ולפי דבריו אחד מהם היה שיכור ועד היום לא מובן בדיוק כיצד התאונה נגרמה במקום פתוח שכזה,התוצאות הטרגיות גורמות לכולם לחשוב שוב על צורת הנהיגה של הנהגים המקומיים שללא ספק גרמו להתרחשות התאונה הזו.

לאחר כמה דקות מול האנדרטה חזרנו לאויוני והלכנו למלון.
לסיכום אומר שמדבר המלח המופלא מדהים ביופיו ושונה מכל דבר אחר שראיתי עד היום,למרות שחלמתי לרכוב על אופנוע במדבר הנ"ל אינני מאוכזב היות והמים שהצטברו על פני המלח גרמו למחזה מרהיב ועצמתי שאין כמוהו וברור שלא הייתי רואה זאת אם הייתי מגיע בעונה אחרת של השנה ומדבר המלח היה יבש,חשוב לומר שהבחירה לא לרכוב עם האופנועים כאן הייתה אך ורק מהסיבה שמי המלח יכולים להסב נזקים חמורים למיסבי הגלגלים,מערכות הבולמים והבלמים ולמערכות החשמל של הקרנף,הדרך עוד ארוכה לפנינו ולכן אני מעדיף לצמצם סיכונים לתקלות עתידיות בהמשך הדרך.
טוב חסל פטפטת וקדימה לתמונות….

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!