הרפתקה דוט קום

17 באוגוסט 2015 מיכאל חוזר לצפון אמריקה 2

תחילת המסע, מחשבות וחישובים

מגיע הביתה בשקיעה.jpg

יומן מסע חלק ב'
22:40 בלילה , מקום רנדומאלי במינסוטה שמחר כבר אשכח את שמו.
בבוקר עזבתי את שיקגו (שהיתה מדהימה ומומלצת בחום) ויצאתי מערבה. היעד המוגדר הבא הוא הר ראשמור המפורסם והוא נמצא במרחק כ-1000 מייל (1600 ק"מ) , 1000 מייל של שדות תירס.
החלטתי עם עצמי לקחת המסלול באיזי לשם שינוי ולעשות אותו בשלושה ימים, נכשלתי.
מחר כבר אגיע לשם, אני לא מצליח לעשות ימים קצרים אף פעם- ברכיבה המוח שלי עסוק כל הזמן באותם מחשבות שחוזרות ונשנות. לפעמים אני מסיט אותן בכוח וחושב על נושאים שאני מגדיר לעצמי , לפעמים היופי של הדרך לוקח את כל תשומת הלב ולפעמים זה שיר שאני אוהב, שאו שבא בדיוק בזמן ואז אני שר איתו בתוך הקסדה בקול רם. אבל תמיד בין לבין, המחשבות חוזרות והן עוסקות במספרים – המספרים שעל השעון והמספרים שעל הקילומטראז', המוח עסוק בחישובים: כמה זמן רכבתי? כמה זמן בזבזתי בעצירה (ומה המרחק שיכולתי לעבור בזמן הזה?), כמה מייל הספקתי היום וכמה זה יוצא בקילומטרים?
מסתכל בפעם האלף על הג'יפיאס שאומר שהמרחק ליעד הוא 700 מייל וישר מסתכל בפעם האלף ואחד לספידומטר, לראות שאני נוסע על 70 מייל לשעה. לפעמים אני גם עוצר, כשאני חייב. ותמיד זה יוצא גבולי עם הדלק, ביומיים רכיבה כבר פעמיים הגעתי למצב שהצג מראה לי שנשאר לי 10 מייל לפני שיגמר הדלק – היה לי מזל, פעמיים.

גם אם זה ללילה אחד, זה בית.jpg
בעצירות אין כל כך מה לעשות – לדבר שתי מילות נימוס עם העובדים בתחנת דלק ולענות על אותן שאלות מאותם אנשים חביבים שמתדלקים לידי. שיחות נפש ליד המשאבת דלק עוד לא היו לי, גם לא אהבות גדולות או חברויות אמיצות. מה שנשאר לעשות אחרי השיחה הקצרה, התדלוק והשתייה, זה לשבת ולבהות באופנוע, אני כבר מעדיף לשבת על האופנוע ולבהות בכביש, פעם עוד הייתי עוצר לעשן סיגריה, בהחלט סיבה מכובדת – אין יותר אופנוענות מזה, לרדת מהאופנוע מאובק ומזיע להוריד את הקסדה ולעשן סיגריה אבל לשמחתי נפטרתי מהמנהג הזה.
בקיצור, בכל דקת עצירה, אני מרגיש שאני מבזבז זמן סתם (למרות שאני באמת לא ממהר לשום מקום, הרי אין לי שום מקום להגיע אליו) אז אני באמת לא עוצר הרבה. רוכב ורוכב לעבר השקיעה, רק בקצה היום, חצי שעה לפני שקיעה אני מתחיל לחפש מקום לישון, כך הגעתי לפה: מקום רנדומלי במינסוטה שעד שכתבתי את הפוסט הזה כבר שכחתי את שמו וכנראה שאני לא אזכר מחר.
בניתי את האוהל, אכלתי והדלקתי מדורה. מסביבי לא קורה הרבה חוץ מכמה צרצרים, צפרדעים,יתושים וכמה חבר'ה באוהל מרוחק. מעלי לילה בלי ירח ועם אינסוף כוכבים. שמתי לשמוע את השיר "שובי לביתך" של שם טוב לוי והוא גרם לי לחשוב:
האדם הכי קרוב שאני מכיר נמצא 3000 ק"מ ממני וחוץ ממנו אני לא מכיר איש במרחק של חצי עולם. עד עכשיו הייתי עטוף בערים על הפיתויים והריגושים שבהן ולא חשתי את זה, אבל עכשיו זה הכה בי. הרגשה של לבד אמיתי , הרגשה כבדה ומשחררת בו זמנית, סביבה נטולת אסקפיזם – רק אני ועצמי. עכשיו הטיול באמת התחיל.
“מה לך בחוץ ילדה, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.”

גם באמצע שום מקום השקיעות יפות.jpg

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

—————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי     הדפס פוסט

Trackback URI | Comments RSS

הוסף תגובה