- הרפתקה דוט קום - https://www.harpatka.com -

לירן ממשיך דרומה בארה"ב – פרק 8

פרידה מארה"ב-פלאי הטבע, עיר החטאים וסן דייגו.

לירן מרכוס. ממשיך בהרפתקה שלו. כרגיל טבולה בתשוקה אמיתית של גילוי, מפגש והתלהבות. אל תחמיצו מילה או תמונה. (יוני)
17.8.14

לאחר שסיימתי להסתובב ולצלם ברכס הצפוני של הגרנד קניון  נסענו (הקרנף ואני) לעיירה סנט ג'ורג' שנמצאת ביוטה, כן שוב יוטה, כל הפארקים הנ"ל נמצאים במפגש הגבולות בין אריזונה ויוטה, עיירה זו תשמש אותי כבסיס יציאה ל 2 הפארקים הבאים ברשימה-ברייס קניון(Bryce Canyon) והאתר פארק ציון( Zion National Park),הדרך היוצאת מהגרנד קניון עברה שוב בין הרים ונופים יפיפיים ולאחר כמה עשרות ק"מ הנוף חזר להיות מדברי וחם מאוד, הגעתי קצת לפני חושך לעיירה סנט ג'ורג', פרקתי את הציוד מהקרנף, את הציוד אשאיר במוטל ואסע בלעדיו לפארק המדהים שראיתי רק בתמונות וחלמתי לראות במו עיניי, התקלחתי,הלכתי לאכול משהו וקדימה למיטה.
בבוקר שלמחרת יצאתי מוקדם לפני שיהיה חם ואכן הנסיעה עברה בקלות, אוויר הרי המדבר בבוקר, מרענן וקריר, המעבר בעיירות הקטנות מושכים תשומת לב ומבטים לעבר הקרנף, עצרתי לתדלק ולנשנש סנדוויץ', לאחר כשעה וחצי שכבר הייתי קרוב לפארק הברייס קניון הנוף החל לבשר את מה שעיניי יראו בשעות הקרובות,הדרך עוברת דרך הקניון האדום והנוף התחיל להפציץ בסלעים אדמדמים,צהובים וגם חומים, מכל עבר נראו צוקים ומן צורות שנוצרו עם השנים בעקבות שחיקת הסלעים ע"י מזג האוויר, צורות אלו נקראות ע"י הגאולוגים הודוס( hoodoos).

קצת לפני הכניסה לפארק לאחר אחד הסיבובים אני מבחין שהכביש עובר דרך קשת שנוצרה בסלע,עצרתי מיד לצלם היה פשוט מדהים,לאחר מכן התברר לי שיש עוד קשת שכזו מיד בהמשך פשוט יפייפה,המשכתי לדרכי,שילמתי 10$ קיבלתי מפה ונכנסתי אל הפארק,בגדול גם הפארק הזה בעל כניסה ויציאה אחת, המסלול בברייס קניון אינו מעגלי אלא ישנו כביש מרכזי וממנו יציאות לתצפיות אל הנוף המשונה והנהדר הזה, כבר בתצפית הראשונה המשקיפה אל העמק שמלא בהודוסים, צורות מדהימות שאי אפשר להאמין שהטבע יצר אותן, צבעי הסלעים משגעים ומגוונים, חום בהיר, חום כהה, אדמדמים, צהובים, לבנים, חבל על הזמן קשה להסביר במילים, בכל תצפית שכזו עצרתי וצילמתי פשוט אי אפשר להפסיק לצלם ולהביט אל הנוף היפיפה,בכל תצפית רואים בדיוק את אותו העמק רק מזווית שונה,ניתן לרדת אל העמק ולבצע סיור רגלי במסלולי הליכה ארוכים,הקצר שביניהם אורך כ 3-4 שעות, אני לא יצאתי למסלול שכזה היות והיה כבר חם למעלה בתצפית ולכן תיארתי לעצמי שלמטה יהיה הרבה יותר חם ואני לבוש במכנסי הרכיבה ונועל מגפי רכיבה, אני בטוח שהנוף בתוך העמק למטה מרשים עוד יותר אך אשמור זאת להזדמנות אחרת,כמו כן בברייס קניון נפגשתי לראשונה הטיול עם מטיילים ישראלים, לאחר אלפי ק"מ של טיול התחלתי לשמוע עברית פה ושם, ע"י אחת התצפיות פגשתי את משפחת אלוני,משפחה נחמדה שהגיעה לטייל בארה"ב, דיברנו והחלפנו חוויות מהטיולים שלנו,כמובן שהם רצו לשמוע על הטיול שלי יותר מלספר על הטיול שלהם, לאחר כחצי שעה נפרדנו לשלום נתתי להם מדבקה עם הלוגו כמזכרת ויצאתי לכיוון התצפית הבאה, רציתי לומר בהזדמנות זאת תודה למשפחה הנחמדה, שמחתי לפגוש אתכם ולהשלים פערים בשפה העברית.

הטיפוס לתצפית המרכזית ארוך אך שווה את המאמץ, הנוף משגע ופשוט אי אפשר להפסיק ולצלם וליהנות מעצמתו של הטבע ומהפיסול שיד אדם לא תצליח לעשות בעצמה שכזאת.
המשכתי בנתיב המסומן במפה שקיבלתי בכניסה עד לסיומו ועצרתי בעוד כמה תצפיות,למעשה לאחר התצפית המרכזית אין עוד כל כך מה לראות,בדרך פגשתי כמה אופנוענים שהתרשמו מהקרנף והתעניינו בטיול שלי, גם הם אוהבי ישראל והביעו תמיכה עקב המצב בארץ(מבצע "צוק איתן")דרך אגב כל מי שפגשתי בדרכי בארה"ב,קנדה ואלסקה(שהיא גם חלק מארה"ב) כולם תמכו בישראל ואמרו שצריך לשים סוף למנהרות ולטרור, לקראת אחה"צ חזרתי על עקבותיי לעיירה סנט ג'ורג',בנוהל הרגיל אכלתי ארוחת ערב,עדכונים מהארץ, פיפי ולישון.

למחרת בבוקר יצאתי לראות את הנקודה האחרונה ברשימת האתרים שרציתי לראות באזור הזה והוא פארק ציון( Zion National Park),יצאתי לכיוון הפארק אל הכניסה הצפון מערבית,כאשר הגעתי אליה שילמתי כניסה וקיבלתי מפה ואז התברר לי שהכניסה הנ"ל מובילה לתצפית על צוקים נהדרים אך הכביש הוא ללא מוצא ואינו ממשיך אל תוך הפארק אלא אני צריך לחזור חזרה לאחר התצפית הנ"ל ולנסוע כ 65 ק"מ אל הכניסה הדרומית, מה??? לעזאזל אז למה אתם מפרסמים באתר שזו אחת מהכניסות לפארק אם בעצם זו רק תצפית אחת מסכנה ואי אפשר להמשיך ממנה לשאר הפארק?טוב אני כבר פה אעלה ואראה במה מדובר,הדרך לתצפית היא כ 15 ק"מ וכבר בכניסה האספלט השחור משנה צבעו לאספלט אדוםםם,כן כביש בצבע אדום חום עם פס הפרדה בצבע צהוב,איזה יופי פשוט משתלב נהדר עם הנוף מסביב,פעם ראשונה שאני רוכב על כביש אדום שכזה, הפליאה והשמחה בקסדה הרקיעו שחקים, למעשה התפעלתי מצבעו של הכביש לא פחות מהנוף עצמו, שוב בתצפית זוג אמריקאים ניגש לדבר איתי ולשאול על המסע, כמובן שהם התפלאו שאני מישראל ושעשיתי את כל הדרך מלוס אנג'לס לפרודו ביי וחזרה עד יוטה,ג ם הם שוב הביעו תמיכה במדינת ישראל וביקשו להצטלם איתי ועם האופנוע, אני לא נשארתי חייב וצילמתי גם אותם.

נפרדנו יפה ומשם יצאתי לכיוון הכניסה הדרומית אל הפארק הדרך הייתה דיי משעממת אך השתנתה במהרה כבר בעיירה הציורית ספרינגדייל שנמצאת בסמוך לכניסה אל הפארק הנוף החל להראות את עצמתו,בכניסה כמובן שלא הייתי צריך לשלם שוב היות ולכל הפארקים הלאומיים התשלום עבור כניסה תקף לשבוע ללא הגבלת הכניסות ו/או היציאות.
מסלולי הנסיעה בפארק ציון מחולקים לשניים,בראשון אפשר להשתמש ברכב הפרטי/אופנוע ובשני נוסעים באוטובוס ללא תוספת תשלום.
התחלתי במסלול הראשון, הכביש האדום עם הפס הצהוב במרכזו פשוט עשה לי את היום, הכביש התפתל בין הרים וצוקים ענקיים והנוף הייחודי של פארק ציון הדהים אותי ביופיו,לאחר כמה עצירות לצילום הגעתי לפקק תנועה,מיד הבנתי שזו הכניסה למנהרה המפורסמת של הפארק,מנהרה ארוכה שנחצבה בהר וחוצה אותו מצד לצד,במנהרה התנועה זורמת בכיוון אחד בכל פעם ולכן נוצר פקק בכניסה למנהרה,לאחר שהשיירה שהגיעה ממול חלפה על פנינו הגיע תורינו לחצות לצד שני,המנהרה ארוכה מאוד כ 2 ק"מ ומדי פעם בדופן המנהרה יש חלונות שמהם אפשר לחטוף מבט על הנוף שבחוץ,אך אסור לעצור ולצלם,באותו הרגע מה שעולה לי בראש הוא הסאונד של המנוע ואיך הקרנף היה נשמע עם אגזוז פתוח,בכל מקרה נהניתי גם מהסאונד האנמי שיש לו עם האגזוז המקורי בכל פתיחת מצערת לרווחה שומעים את לועות היניקה יונקות אוויר הרים בהנאה מרובה, לאחר היציאה מהמנהרה אני ממשיך בכביש המתפתל בנוף המופלא ומגיע לשער היציאה מהפארק, אני אומר לעצמי"מה זהו?" היות ואני רוצה לעשות את הסיור באוטובוס אני צריך לחזור את כל הדרך חזרה,הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יששש עוד פעם חוצים את המנהרה הארוכה" ואכן כך עשיתי את כל הדרך חזרה כולל המנהרה הארוכה וכמו שכבר אמרתי הרבה פעמים אותה הדרך באותו הכביש רק לכיוון השני נראית כמו דרך חדשה, המשכתי כך עד למרכז המבקרים(משם יוצאים האוטובוסים) השארתי את הקרנף לנוח בצליו של אחד העצים ועליתי לאוטובוס,המסלול באוטובוס אורך כשעתיים הלוך וחזור, תפסתי לי מקום ליד החלון וגיליתי שאי אפשר לפתוח את החלון שלידי או כל אחד אחר באוטובוס יותר מ 5 ס"מ, לעזאזל מה זה?? ככה אי אפשר לצלם!! בסדר אתם רוצים להגביל את פתיחת החלון לצורך בטיחות אבל למה רק 5 ס"מ אפילו קיסם שיניים אי אפשר לזרוק החוצה, היה חם באוטובוס ומזגן לא היה, לפחות קיבלנו הסבר מפורט מנהג האוטובוס,כמו כל ישראלי טוב הצלחתי למצוא שיטות כדי לצלם דרך החריץ ולמעשה יצאו כמה תמונות לא רעות בכללל.


לאחר שהסיור באוטובוס הסתיים חזרתי לאוכפו של הקרנף ונסענו חזרה אל העיירה סנט ג'ורג', היה חםם ושוב הרגשתי כמו העוף בתנור של שישי בערב רק עם ריח פחות נעים ומגרה.
בערב חיפשתי מלון בלאס וגאס עם דיל טוב וביצעתי הזמנה באינטרנט, בכל מלון בלאס וגאס יש קזינו ולכן המלונות בלאס וגאס מציעים חדרים במחירים זולים כדי למשוך אליהם לקוחות שימלאו את בתי הקזינו של המלון,הדיל שמצאתי הציע 20$ ללילה ואני זקוק למנוחה לאחר כחודשיים בדרכים,לכן הזמנתי חדר לשבוע ימים אותם אנצל למנוחה ועדכונים לבלוג.
בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לדרכי, אתמול התלוננתי שחם אז מישהו סידר לי מבול ועוד איזה מבול!! כל הדרך במדבר לכיוון לאס וגאס שבמדינת נבדה היה גשם כבד, מצד אחד התבאסתי שיורד כזה גשם ומצד שני שמחתי שלפחות לא חם,אחה"צ הגעתי לפאתי לאס וגאס,כבר מרחוק נראית העיר ההזויה והמדהימה בתפארתה, המשכתי למלון שהזמנתי בדרום העיר וציפיתי למקום נחמד, מה שהתברר הוא שהגעתי למלון מפואר בסטנדרטים שלי לא של וגאס, יש חנייה מקורה, נהגים שחונים את הרכבים עבור הלקוחות בריכה, קזינו, שירות חדרים, תמרוקים, חדר כושר, ועוד אפילו שירות צחצוח נעלים וכל זה ב 20$ ללילה מי היה מאמין, נעלתי וכיסיתי את הקרנף אמרתי לו "זכית בשבוע חופש" וכך היה הוא לא ראה אור שמש למשך כמעט שבוע.


פינקתי את עצמי בתספורת וגילוח, הרי אני לא יכול להסתובב בלאס וגאס כמי שנראה כמו הומלס למרות שראיתי פה אנשים ממש אבל ממש מוזרים.
מה עוד אפשר לכתוב ולספר על לאס וגאס שלא סופר כבר,כמו שכבר כתבתי תכננתי לנוח פה לשבוע מה שהתברר כבלתי אפשרי,הפאר וההדר במלונות היוקרה משכו את תשומת ליבי ובכל יום טיילתי ב 2-3 מלונות אחרים,קניתי כרטיס אוטובוס שתקף ל 3 ימים בכל קו וכיוון שאבחר, עליתי לאוטובוס ונסעתי לרחוב הסטריפ המפורסם(רצועת מלונות יוקרה)כל אותם הימים חזרתי ואמרתי לעצמי בלב ולפעמים גם בקול "לא נורמלים, פשוט משוגעים האמריקאים האלו" כל לובי של מלון נראה פשוט כארמון, המלון הכי פשוט וצנוע שם בכיס הקטן כל מלון אחר שראיתי בחיי, כל מלון בנוי על בסיס אטרקציה שונה אך ורק כדי למשוך תיירים, מלונות עם שמות מפוצצים וערים בעולם,פריז, ניו יורק, רומא, ונציה, מצריים, מלון קיסר, בלאג'יו, אי המטמון ועוד.
כאשר נכנסים לכל מלון שכזה לא יודעים מה מצפה מלבד קזינו מפואר שיש בכולם,ספינות פיראטים,לונה פארק,דולפינים,אריות לבנים,טיגריסים לבנים,מסעדות יוקרה,חנויות,מכוניות פאר פשוט טירוף.
הטירוף נמשך גם ברחובות ובמועדונים, אנשים מחופשים, פעלולני רחוב, ציירים, אלפי אנשים, חלקם גם חסרי בית ושיכורים, תפאורת אורות הרחוב מנצנצת מכל עבר ובכל צבע פשוט נהדר ולפעמים מוגזם, אנשים מרחפים מעל הרחוב במאין "אומגה" כך העברתי לי שבוע בו טיילתי ברגל ללא הקרנף (מה שלא אופייני לי) בשבוע בו תכננתי לנוח לא נחתי לרגע ותפרתי עשרות ק"מ במלונות וברחובותיה של לאס וגאס.

החדר שלי 20 דולר ללילה

הרבתי בתמונות כך שמי שלא היה יוכל ליהנות גם.אחר שישה ימים בהם חרשתי את כל המלונות בלאס וגאס הקדשתי יום אחד כדי לנסוע לסכר הובר המפורסם,הקרנף היה מופתע לראותי היות והבטחתי לו שבוע חופש,שחררתי אותו ממנעוליו ואמרתי לו "קדימה יוצאים לנער את האבק שהתאסף מתחת לכיסוי שכיסה אותך",הקרנף הניע ללא בעיה ויצאנו לדרך,לאחר כחצי שעה של נסיעה הגענו לסכר המפורסם, תחילה חציתי את הסכר על הכביש עובר מעליו ורק אח'כ עצרתי לצילומים מהתצפיות השונות,לאחר מכן נסעתי לכיוון הגשר הגדול שעל הכביש הראשי,שם השארתי את הקרנף בחניה ויצאתי להליכה על גשר, הנוף מהגשר צופה הישר אל הסכר האדיר הזה וזה פשוט יפה, הרוח במרומי הגשר הגבוה חזקה ולכן צריף להחזיק טוב את המצלמה, ב 15 דקות ראיתי ארבעה כובעים של אנשים שפשוט עפו מראשם אל הנהר שלמטה צילמתי עוד כמה תמונות וחזרתי אל הקרנף ומשם לאגם שצמוד לסכר ובחזרה ללאס וגאס. סיכמתי לי את הביקור בלאס ווגאס במסעדת הארד אטק (התקפת לב), זו דוגמא קטנה כמה שהעיר הזאת הזויה ומופרעת,הסועדים במסעדה לבושים בחליפת חולה כמו בבית חולים, המלצריות והטבחים לבושים כמו אחיות ורופאים, משקאות אלכוהולים מגיעים בשקיות אינפוזיה והסועדים מחויבים לסיים את הארוחה ולא המלצרית מחטיפה להם בישבנם עם מטקה מעץ (כמו של הים) בעוד המצלמה מצלמת את פרצופם המביע כאב, כל זאת בזמן שכל קהל המסעדה מוחא כפיים ומעודד את הלקוח המוכה, לאחר מכן בתוספת תשלום כמובן התמונה תודפס על חולצת טישרט כמזכרת על האירוע הכואב.

בכניסה למסעדה יש משקל והמסעדה נותנת ארוחות חינם לאנשים במשקל של כ 150 ק"ג ומעלה, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה אדם שמן ששמח לעלות על המשקל והאנשים מסביב מוחאים לו כפיים על זה שהוא שמן.
הזמנתי לי המבורגר "קטן" (ראו תמונה) והצבתי לי מטרה לסיימו, לא מתאים לקבל מכות מול כולם, שאלתי את המלצרית "אם אני לא מסיים את מחטיפה לי?" היא אמרה "כמובן" אז שאלתי שאלה נוספת "ואם אני מסיים אני מחטיף לך?" היא צחקה ואמרה "מה פתאום זה מאוד כואב" נו לך תבין היא יודעת שזה כואב אבל היא מחטיפה לאנשים מכל הלב, רק מהצליל של המכה כבר כואב לכל הלקוחות שמסביב.

בבוקר שלמחרת התארגנתי ליציאה לכיוון סן דייגו, התכנון להגיע כמה שיותר קרוב לגבול ולהתארגן לקראת החצייה למדינות עולם שלישי, בין ההכנות אני מתכנן לבצע טיפול לאופנוע ולקנות רפידות בלם קדמי+אחורי (לשעת צורך) ועוד פיצ'פקס, לבטל את הביטוח של האופנוע (תקף רק בארה"ב) לעשות ביטוח למקסיקו, לפגוש את דניאל (לכל מי שלא זוכר-דניאל חבר שלי מתקופת הצבא), לשלוח את הציוד קמפינג לארץ ולבקר בנושאת המטוסים מידוואי.

רב הדרך לסן דייגו הייתה די משעממת ומזג האוויר חם ויבש למעט גשם פה ושם שציננו את האווירה,הגעתי לסן דייגו מצאתי מקום זול לישון בו למשך חמישה ימים,
אסכם בקצרה את חמשת הימים:
כבר למחרת התחלתי לארגן את עצמי ואת האופנוע לקראת החצייה ביצעתי טיפול( שוב בעצמי) קניתי רפידות בלם ספייר, מצתים, תרסיס שמן, משפך ועוד שטויות, ביטלתי את הביטוח ועשיתי אחד חדש למקסיקו, קניתי תיק קטן יותר לשאר הציוד שנשאר איתי ואת התיק הגדול עם ציוד הקמפינג דניאל הציע שאשאיר אצלו וקבענו שנלך ביחד לנושאת מטוסים וכו'.
בשבת בבוקר דניאל הגיע מלוס אנג'לס לפגוש אותי בסן דייגו, שוב נפגשנו צחקנו, דיברנו אכלנו והפעם גיוונו והלכנו לבקר בנושאת המטוסים מידוואי (Midway) שהיא כיום מוזיאון ואפשר לטייל עליה ולראות כיצד חיו בה ואיך נראית נושאת מטוסים מבפנים וכמובן המטוסים שעליה, בימיה הטובים שהו עליה כ 5,000 איש, ממש עיר קטנה כאשר יש בה הכל והיא בנויה לשהות בים לתקופות ארוכות מאוד, הסתובבנו על הנושאת מטוסים כשעתיים ומשם הלכנו לנשנש איזה סטייק טוב לארוחת צהריים,משם חזרנו למלון, נתתי לדניאל את ציוד הקמפינג, דיברנו עוד כמה דקות ושוב נפרדנו עם חיבוק ומילות פרידה ובתור הפתעה קיבלתי שקית של במבה שעשתה לי את היום.

לסיכום פרק הטיול בארה"ב:
ארה"ב כמו שכולם יודעים ארץ מופלאה בה אפשר להשיג כמעט הכל (למעט בוקסות מילימטריות כמו שאני חיפשתי) שמתי לב שככל שעולים צפונה האוויר קר יותר והאנשים יותר קרירים ומסוגרים, וככל שמדרימים לעבר המדינות החמות האנשים יותר פתוחים ונעימים, השוויתי את התופעה לחבילות החציר שראיתי בדרך כאשר בצפון הן עגולות (מעגל-משהו סגור) ובדרום החבילות מרובעות כמו שאנחנו מכירים, למרות זאת כל האנשים שפגשתי בדרך למעט אחד או שניים פשוט נפלאים ואדיבים, רובם אם לא כולם אוהבים אופנועים/רוכבים על אופנועים, אוכל נהדר וגם מתועש, סופרים ענקיים וחנויות מפלצתיות, רכבים מכל הסוגים ועם כל השיפורים האפשריים, סוכנויות אופנועים משגעות בגודלן ובמבחר ההיצע, שירות נפלא, נופים מדהימים ועוצרי נשימה, ממישורים חקלאים להרים גבוהים ומושלגים מיערות אין סופיים ועד למדבריות יבשים וצחיחים, פשוט נפלא, אהבתי את השהיה בארה"ב ואין ספק שיום אחד אחזור אליה שוב, אז שוב תודה רבה לכל מי שפגשתי בארה"ב, יש לכם ארץ נהדרת בכל יום בשבוע ולא רק ביום שישי.

בפוסט הבא- החציה לבאחה קליפורניה-מקסיקו.

תודה שקראתם ומקווה שנהניתם מהפוסט.

כל המידע הנוסף והמון צילומים בבלוג של לירן מרכוס [1]

עמוד הפייס [2]של לירן מרכוס

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————