- הרפתקה דוט קום - https://www.harpatka.com -

יוני רוכב את אפריקה 6

טנזניה, סרנגטי, ספגטי ומשהו אנרגטי

לטנזניה אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אנחנו שם על תקן "בואו להיות תיירים" וזה בסדר גמור, לא כל מדינה באפריקה צריכה שישב בה שגריר מישראל. מה לסוואנות המקסימות כאן ולג'ובים במרכז הליכוד.
עם הכניסה לטנזניה מהגבול הרואנדי, בשלב ראשון מגמת פני הייתה מזרחה ואז צפונה, מתוך כוונה להגיע לשמורת הסרנגטי. ביקור בשמורות בע"הח האפריקניות הוא סוג של חלום ישן. או אם תרצו הכנה וסיור מקדים להמשך שבטח יבוא עם הנכדים שאני מתגעגע אליהם כל הזמן.


הכביש המשיך להיות חוט חיים מקשר בין נקודות ישוב נידחות, עם שמות כמו וונדלה, מקובה, בודושי או טונגורו, שאני מניח שהיו שמות של שבטים שיום אחד הבאסטה ליד הכביש הפכה לשוק, לבתי מלאכה זעירים, לשכונה שהקצתה מקום למלון דרכים ולידו תחנת דלק והיום יש גם בוטקה לנציג המשטרה. וכל הפונקציות האלה תפחו כמו פופקורן בסיר קטן מדי. כך שהכל מונח בחוץ ברחוב על דוכנים שנבנו מזרדים וכיסויי עלי בננה. ה"רחובות" הם בסה"כ משעולי אבק חפור בורות, מנוקד גללי עיזים ותרנגולות מלקטות בין פרות וחמורים מנפנפי זנבות. ילדים בכל מקום חלקם מגלגלים צעצועים שעשו לעצמם מפחיות משקה וחוטי ברזל. הכביש הסלול ומכשירי הסלולר – שנראה כי אין אדם באפריקה שאין לו מכשיר אחד כזה – הם החיבור לעולם הגדול. או לפחות לעיר הקרובה. לא ראיתי הרבה אופנועני מסע כמוני הבוקר… כלומר לא ראיתי אף לא אחד כמוני – מאז נחתתי באפריקה ונראה כי כך גם האנשים לידם חלפתי. רבים עצרו את מה שהם לא היו עסוקים בו – הרימו ראש בתימהון ונעצו מבט כאילו הם עדים לאירוע נחיתת חוצן ברחובם. לרגע זו לא הייתה אפליקציה בטלפון הנייד, כי אם חיבור לחפץ טכני אמיתי. אני המגיע מהמערב השבע, רואה בו משיר בן עשר שנים מהעבר, אך להם זו דרישת שלום ממקפליי (שודאי גם אודותיו טרם שמעו) – משהו שבא מהעתיד. ואם עצרתי לרגע לתדלק או לקנות בננות או סתם לשאול שאלה, כבר הוקפתי באנשים שהתווכחו על מהות האופנוע ותכונותיו. בעצירות כאלה, אני מרים את חזית הקסדה שלפחות יראו פנים מחייכות, ולא איזה אלמוני מאחורי משקף מאיים משהו, ומסביר מה נפח המנוע, לאיזו מהירות האופנוע מגיע, למה אין שרשרת (יש דריישפט) ולאן מועדות פני. זה הסתיים תמיד בהחלפת כאפות של שלום. בדוכן אחד בעיירה אליה הגעתי ביום שוק דחוס וקולני – בו ביקשתי לקנות 2 בקבוקי מים, ניגש אלי בעל הדוכן הצעיר שהיה לבוש גלבייה בצבע בז' ומעין תרבוש כותנה לבן רקום לראשו ואמר לי באנגלית סבירה ובפשטות: "למה אני תקוע כאן במדינה מתפתחת ואתה זכית בחיים טובים" או משהו כזה. הרגשתי טון כועס בדבריו. לא ממש התכוונתי להכנס איתו לשיח אך בכל זאת אמרתי לו שהבחירה בידיו "למה שלא תהפוך את החיים שלך לטובים?"
הגעתי לעיר NZEGA בה פניתי צפונה וחלפתי בשולי העיר SHINYANGA משם המשכתי לכיוון אגם ויקטוריה ולעיר MWANZA. לא ממש תכננתי לחקור את המקום פרט למציאת אתר בטוח ללון בו. ידעתי כי משם אוכל להמשיך למחרת לכיוון שמורות הסרנגטי, הנגורונגורו ולעיר ארושה שהיא מרכז דרכו עוברים רוב המטיילים בשמורות שבין טנזניה לקניה. הגעתי לעיר – שגם תשחד במליונים ראש עירייה הכי דפוקה בישראל, הוא לא יחתום עם המקום הזה ברית תאומות. קלחת דחוסה שניכר שעושה מאמצים להשתפר. רק בפורמט אירגוני שכבר לא בתוקף כמה עשרות שנים. הכל מרושל אבל צבוע ומסומן ושוטרים בכל פינה מנסים להשתלט על כאוס תחבורתי הכי לא מתחשב. רוכלים בכל צומת – כלומר על הכביש. עם זאת, הרגשתי סוג של התחברות – יש למקום קסם, הוא חי, כמו קן רוחש נמלים עצבניות אך עם מטרה ובתוך הלבירינט הלוהט הזה, ניסיתי לפלס דרכי לכיוון TUNZA LODGE קמפינג מבטיח על שפת מימיו המתוקים של אגם ויקטוריה. מצאתי אותו בקצה לשון יבשה חולית, מוקף גדר גבוהה וחבורת מסאים צעירים עטויים אריג כמו וילון קטן קשור במותניים בחוט וחגורים בסכינים, שומרים על מבואותיו.

תמורת 10 דולרים איפשרו לי למקם אוהל על הדשא בין שני צריפי בונגלו. במרחק 20 מטרים מהגלים – נחמד. השיא שלי בהקמת אוהל לא ייקבע לעולם כי כשאני מגיע למקום חדש איני ממהר. הכל באיזי. קודם כל שלום לשכנים אהלן לזה ולהוא. מנסה להבין מי נגד מי, איפה השמש תזרח בבוקר, מה ההטייה הנכונה כך שראשי לא יהיה במדרון – לפני שאני מחליט לאיזה צד יפנה הפתח.
לאחר הרכיבה המאומצת, התנחמתי בבירה קרה במזנון (בירה קילימנג'רו מקומית – בערך 5 שקלים וחצי). והנה מהמרפסת של הבונגלו השכן איש גדול קורא לעברי ברכת ערב טוב. ומספר לי שכבר נכנס לבלוג על סמך הכתובת המרוחה על האופנוע, עשה קצת תרגום בגוגל טרנסלייט ומזמין אותי לשבת איתו ועם בנו לסיים את הבירה. זה היה וולטר ובנו גר (GERR) שהעדיף שאקרא לו גולד. שני דרום אפריקנים דור שני ושלישי לכורי יהלומים וזהב, העושים בטנזניה בעסקי מכרות יהלומים. הם שותפים בשבעים אחוז במכרה הסמוך ומלאים בסיפורי יהלומים וזהב שמצאו לאורך חיי החפירות שלהם. חושבים בגדול. מחזיקים עדיין באופרציות ואופציות ברחבי אפריקה. ולפי סיפוריהם, כל הסדרות הטלויזיוניות של מחפשי זהב למיניהם הם פשוט בדיחה על אנשים לא מקצועיים. או שהחברות המפיקות את הסדרות לטלוויזיה, מארגנות להם תקלות שיהיה מעניין וכו'. גולד שלף כמה צילומים של המכרה וצילום של יהלום בשווי 10 מליון דולר שהם מצאו לאחרונה.

זוג חביב שחי בתוך הרפתקה יומיומית שיש בה הימור, ידע, אינטואיציה וכנראה קשיחות עסקית המאפיינת נהגי מירוצים שצריכים לקבל החלטות גדולות בהרף עין. התחברתי לוייפיי האישי שלהם ולפני שנפרדנו הם הזמינו אותי לבקר ולשהות בבית החוף המיוחד שלהם בסביבות העיר ספרינגבוק בצפון מערב דרום אפריקה – אשקול זאת כשאגיע לשם.
בבוקר יצאתי לתור אחרי הכניסה המערבית לפארק הסרנגטי. הג'יפיאס המרהיב שלי הראה כניסה בדרך מסומנת שעוקפת מצפון את הפארק ומובילה לכיוון העיר ארושה. השחר הפציע והגחתי משער הקמפינג ליום נאה וחמים. הכביש צפונה מוזנח. חרוש תלמים של משאיות כבדות מדי או אספלט רך מדי, שוליים מחורבשים וסביבו נוף של עזובה, שטחי בר שרופים וישובים שצועקים את מצוקתם מכל עמוד חשמל עקום ובית בוץ מחופה בקש וגבבה. והנה, בבת אחת הפך הכביש למשהו חדיש ומבהיק שנחת כאן מגרמניה. בצד ימין של הכביש אני רואה עדרי זברות וגנו משוטטים בינות לעשב היבש. הדופק שלי ממריא. הנה אני מתקרב לדבר האמיתי. הנווטן שולח אותי לעיירה BUNDA ואז מחזיר אותי מעט דרומה לאחור ואז משגר בנינוחות הנחיות – בפניה הבאה, שמאלה, מזרחה. דרך עפר שנראתה ככה ככה אבל יציבה ואיכותית, אני עם הפנים מזרחה. נע קדימה בינות לעצי שיטה סוככנית עצומים, שר לעצמי ומצלם כמה שניתן תוך כדי רכיבה עם גו פרו ואייפון שדרשו בכל פעם עצירה שבעקבותיה בעלי החיים המדגמנים, ברחו. עודי עסוק במלאכת התיור, מגיע מולי ג'יפ טויוטה ירוק כהה, צופר קלות וחוסם את דרכי. ממנו קרא לעברי איש צעיר לבוש כריינג'ר מקומי: חולצה ירוקה רקומה אותות וסמלים של איש חוק. התקרבתי לאט עם האופנוע ליד חלון הרכב הוא פנה אלי בחיוך מאופק ואומר בפשטות "ווצאפ מי פרנד? אתה בתוך שמורת הסרנגטי ולפי החוק זה אסור עם אופנוע!"

בלי כעס או הרמת קול, הצביע לכיוון הג'יפיאס שלי והסביר לי שאני כבר יותר מ-2 ק"מ בתוך העניין ושהוא ילווה אותי החוצה. כן, הג'יפיאס לא ממש מבחין בין אופנוע לרכב וגם לא מכיר בכניסה הרשמית המסודרת בה יש צורך לשלם דמי כניסה וכו' ופשוט הכניס אותי פנימה לדרך שאכן נמשכת עד לארושה. נסעתי לפני הטויוטה בחזרה עד לכביש הראשי. הוא עצר, במקום להוביל אותי לקלבוש בנחושתיים, כי זו נחשבת עבירה חמורה, הוא ניגש אלי ואמר שהבין שטעיתי (אולי לא הייתי הראשון) והראה לי איפה הכניסה הראשית במורד הכביש הראשי. רכבתי לשם ואכן שער וכנופיית בבונים משוטטת בין רכבי סיור מסוגננים בנסיון לגנוב משהו לאכול (זה כנראה מהמקומות הבודדים בעולם בו אפשר לצעוק "בבונים!" מבלי להינזף על לשון נמוכה…) שער הכניסה לפארק מעוטר גולגלות בע"ח, בניין קטן של משרדים, קיוסק, חנות מזכרות וכעשרים תיירים במיטב חליפות ספארי וכמו שהגעתי לשם, רובם הפנו את המצלמות לעבר האופנוע ומבול שאלות ניתך.
שהיתי שם עוד עשר דקות לצילומי פוזה והבנתי כי כדי להגיע לעיר ארושה, עלי לעבור את הגבול לקניה ורק שם יש כביש עוקף שמורות דרכו ניתן להגיע לארושה. משמעות הדבר, מעבר של שני גבולות פעם לקניה ואחר כך שוב וטנזניה, עם כל הפרוצדורה, הויזות, הרשיון לאופנוע והאגרות המנופחות וכמובן שוב מבחני הישרדות אכזריים על כבישי קניה. תודה. ביי. ירדתי לסוף דעתו של מי שכתב "מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא…" אני בעלי חיים כבר אראה בבוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה. לפחות ניסיתי. יאללה חזרה ל-MWANZA עוד לילה של מנוחה על אותו מטר מרובע באותו חניון עם אותה שקיעה איטית מעל לאגם ויקטוריה הרגוע ואורות סירות הדייג הקטנות עד האופק. חזרתי לאותן שיחות על יהלומים והעולם הגדול. וזכיתי במקלחת נהדרת בבונגלו של גולד הנדיב. תודה! זהו אני ממשיך דרומה לעיר טאבורה בכיוון כללי למאלאווי וזמביה. הופעת קריוקי של מיטב זייפני טנזניה על הדשא ממול הנעימה את שנתי.
הרכיבה לטאבורה הייתה נינוחה, חלק גדול ממנה עבר בנתיב שכבר חלפתי בו. הכביש דרומית לנזגה היה ברובו איכותי ולמדתי באיזו מהירות התשתיות משתנות באזורים האלה. מפת מישלן הנחשבת אמינה מאד וברשותי מהדורת 2013, כבר מפגרת לדעתי ב20% אחרי הנעשה בשטח. הנתיב היה ריק מישובים ומרכבים. נכנסתי למרחבים העצומים של הסאוונות האמיתיות של טנזניה. עשב בגובה כמטר, חלקים נרחבים מהעשב הנמוך עלו באש. עצים מדבריים ניצבים עירומים מעלים נראה עליהם כי הם חיים בתנאים קשים של יובש ושריפות קיציות. רובם עצי אקצייה – שיטה. ועוד עצים חסונים שלוחי ענפים זקופים ומדי פעם עץ באובב. ליד אחד מהם שנראה כמו בניין שלוש קומות עם תספורת קוצים כזו – עצרתי לכדי לצלם את האופנוע למרגלותיו להדגשת הגודל.

משהו כביר. מרחוק יש לגזע גוון סגול אדמדם, ממבט קרוב יש לקליפת העץ מרקם כמו עור של פיל. קמוט וטיפה אפור. נגיעה עם הציפורן בקליפה החיצונית הרגשתי שאכן הוא חי ומגיב במין מיץ בהיר. רכבים בודדים שחלפו בסמוך צפרו קלות. בטח חייכו לעצמם, הנה עוד תייר שעומד נפעם מול משהו שאנחנו כבר לא מפנים ראש לעברו. נחמד.
לטאבורה הגעתי אחר הצהריים. קודם כל תדלקתי פול, כולל מיכל ה-5 ליטר הרזרבי והתמקמתי במלון אוריון הוותיק שנבנה עוד בתחילת המאה העשרים בזמן שליטת הגרמנים בחלק הזה של טנזניה. בנייה בסגנון קולוניאלי – כלומר מבנה מרכזי מחופה גג קש ורעפים מעויינים וממנו יוצאים מסדרונות פתוחים לחדרים גבוהי תקרה. הכל משומר ברמה מרשימה. צוות יעיל ואדיב ליווה אותי לכיוון משרד הקבלה. ושם אני… מבקש להקים אוהל. בכל זאת הבדל בין 10$ לאוהל ובין 50$ לחדר. תודה חברים, מצטער אני מסתדר.

הקמתי אוהל מאחור ליד חניית הטרקטורים על פיסת דשא שנלחם על חייו. מחר מחכה לי מסלול של 600 ק"מ שקיבלתי עליו דו"ח עדכני מאחינעם הראל [1] שרכבה בו כחודש קודם. וכמו רץ מרתון ערב לפני מירוץ חשוב בישלתי ספגטי ויאללה לישון.
בוקר בטאבורה. החום התחיל ממש עם שחר – חום יבש מדברי ממש – זה הזמן לתת בגז יש לי טווח לא קטן עד לעיר MBEYA בדרום בואכה הגבול הזמבי והמלאווי. לעסתי את ארוחת הבוקר שהיתה כלולה במחיר המקום לאוהל (!) ויצאתי לרכיבה שהפתיעה אותי לטובה – דרך עפר מטופלת ברובה עם כמה קטעים רכים אם לא שמים לב נופלים -כלומר לאחר כשעה רכיבה נפלתי לא משהו מיוחד. רק ההרמה היתה מורכבת כי הורדתי את רוב הציוד כדי להתמודד עם המשקל. ואז מתישהו באמצע הבוקר, קיבלתי הודעה על מותה של מאשה אמא של גלי.
הגם שלא הופתעתי, הייתי די נסער. הייתי עסוק באיך להיות קרוב למשפחה לפחות וירטואלית. טלפון מקרטע וסמס אינם מתכונת לחיבור ברגעים שכאלה. וחשבתי על דרך להגיע לוייפיי. היה לי ברור שעל המסלול המתוכנן לא יהיה דבר כזה יומיים לפחות. בתחילה חשבתי לחזור לעוד יום למטריית האינטרנט של המלון בטאבורה ואחר כך ראיתי במפה דרך עפר היוצאת מטאבורה מזרחה לכיוון העיר MANYONI ומשם כביש סלול לעיר DODOMA.
חזרתי כעשרים קילומטרים לאחור, תדלקתי שוב בטאבורה ומצומת אחר בתוך טאבורה, עליתי על דרך העפר לכיוון כללי מזרח. וזו הייתה חתכת רכיבה. כ- 240 ק"מ של דרך שגם רוכבי שטח מנוסים ממני היו מגרדים בראש בכמה קטעים. חירבוש של בורות. קטעי חולות בהם רגלי הלכו פשוטות משני צדי הכלב כדי לא ליפול (והקלאץ' מתחיל להסריח) וגם הפתעות של קטעים עבירים וחלקים בעיקר בקרבת נקודות ישוב. אם אפשר לקרוא להן נקודות ישוב – שכונות עלובות עשויות מבני בוץ אדום. עוני שטרם ראיתי בטנזניה.

כמובן נפלתי פעמיים כולל טקס הרמה כשלא היה מי שיעזור. נפילה אחת הייתה כי לרגע שכחתי שאני צריך לרכוב בצד שמאל (וגם הנתיב הטוב היה בימין הדרך) ובשניה האחרונה לפני שהרכב שבא ממול נכנס בי, פניתי במשיכה חזקה שמאלה… ונפלתי כשהכלב הצהוב שוכב לי שוב על ברך שמאל שכמזכרת מקאמפלה, כתם בכחול סגול ירוק, זורח בחלק הפנימי של הירך כבר שבוע וחצי.

כמאמר אלכסנדר (פן) היה רע לתפארת. נהג הרכב וחברו באו בריצה לעברי מודאגים ועזרו לי לקום ולהתיישר… בשליש האחרון, פגשתי זוג תיירים

נחמדים על טנדר לנדקרוזר מדוגם שניחמו אותי שהמשך הדרך נוח יותר…לא ממש דייקו. החום הכה בכל רגע וחיסלתי את כל המים שנשאתי בשני בקבוקים של 2 ליטר שתקעתי בין החבל לשק"ש המחובר לארגז ימין מאחור.
לקצה הקטע הגעתי בשעה ארבע ומשהו בערב. ראיתי מרחוק מבנים לבנים של כפר שגדל לעיר ורכבים נוסעים מהר בניצב לדרך שלי ואינם מעלים אבק. ידעתי, הם על אספלט. וכמו שכבר חוויתי במסעות קודמים (בקארטרה אוסטראל למשל), פשוט צרחתי לעצמי כמו דביל בקול "יש! יש!! יש!!! אספלט!!" (מה אני מספר לכם את זה. נו) ועוד כמה קללות שאשמח לחזור עליהן תמורת פיסת אספלט, אבל בטח לא כאן. הגעתי לעיירה MANYONI ומשם עוד כמאה ושבעים ק"מ של כביש אספלט לעיר הגדולה DODOMA המרוחה על מישור מדברי ענק. בעיר התקיימה איזה ועידה ארצית וכל מקומות הלינה הזולים היו מלאים ועמדות החנייה שלהם דחוסות בלי מקום לשום אוהל. בכל זאת, בחור נחמד בשם סלים שישב בלובי של לודג' "סימבה" במרכז העיר, הוביל אותי למוטל פשוט וסביר לא רחוק מהמסגד הגדול על שם מועמר קדאפי, בו היתה חניה סגורה לכלב וחיבור ויי פיי איכותי. "מישן אקומפלישד" יכולתי להיות קרוב למה שקורה בבית סביב פטירתה של מאשה.
סלים שנראה כמו לוחם WWW ראה בי הזדמנות להפתח לעולם, נעלם פתאום וחזר כעבור חצי שעה לבוש חליפה אפורה מריח אפטרשייב וענוד שעון זהב, כדי לדבר איתי על תכניותיו. נו באמת. סורי סלים, אתה באמת נשמה, אבל נרדמתי תוך כדי שיחה איתו. הוא דיבר על העתיד של טנזניה והחלום של אנשים כאן לפרוץ לעולם עם משהו חדשני.

להפסיק לראות באפריקה עונש כי אם סיכוי. בחור פיקח שאכן הרשים אותי. כיבדתי אותו בארוחה קלה במסעדה עממית בפינת הרחוב ורק אמרתי לו מבין ערפילי ההרדמות שיקח את עצמו וילך ללמוד משהו. שיתחבר חזק לאינטרנט כי בלי אלה יהיה לו קשה לצאת מהמקום הזה אי פעם. שיהיה עצמאי ולא שכיר ושלא יקח שותף. לעולם!
השכמה זריזה וקדימה להמשך, לאמבייה. כ- 670 קילומטרים דרך העיר IRINGA שלוש מאות ומשהו הק"מ הראשונים עברו בקלות על כביש נהדר אך ללא תחנות דלק. אז הגיעה ההיכרות עם תחנות הדלק של בקבוקי הליטר התלויים בצאוורם על מתקן עשוי מוטות עץ, שנראה כמו מובייל ענק ומנצנץ בכניסות לכפרים על הציר ונערים מוכרים אותו במחיר מופקע של עוד 25 אחוזים.
בקטע האחרון לפני אירינגה – לראשונה, הג'יפיאס לא קלט לוויינים ובירבר אותי פתאום ולא רק זאת – לקינוח הוגש תבשיל סיני אנרגטי, 140 ק"מ מהכביש האיכותי לכיוון אמבייה שהובטח במפות, היה באמצע מהלך סיני של סלילה מחדש וכל התנועה עברה לדרך עפר צדדית והזוייה. לאחר קטעי הדרך הדפוקים ביום הקודם דווקא הייתי במצב רוח לרכיבה אתגרית מתקנת ומלא אנרגיות טובות, וטוב שכך, במצב כזה לא מרגישים כלום. חושקים שיניים ונותנים בגז!! במהרה מצאתי עצמי בתוך ענני אבק סמיך נלחם ממש במשאיות על כל קטע שגם הן – המשאיות – נלחמות ביניהן על נתיב עביר,

מרחף מעל בורות ענק, מעיף חצץ במעבר בתוך קערות בוץ ונוטה בזוויות צד שניתן לצאת מהן רק על ידי הוספת מהירות, חולף ליד תעלות מבוטנות מוסתרות ופתוחות ללא התראה וגם באמפרים הם סידרו שם. אין רגע או מצב להסס או לגמגם. קורס רכיבת שטח למהדרין, זה נמשך כמעט עד למבואותיה של MBEYA אליה הגעתי עם שוקיים רועדים וכואבים מרכיבה רצופה כמעט – בעמידה. מצב בו מאמצי השליטה באופנוע נעשים על ידי הזזת הגוף לצדדים, קדימה ולאחור בקיצר, סחט אותי. אך בסגנון "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת". מצאתי עצמי ברחוב ראשי עמוס רכבים של סוף שבוע ונהגים של סוף העצבים. השעה הייתה קרוב לשלוש. השמש כבר התיישבה על הצמרות בצד ימין. אז פניתי לרוכב אופנוע טקסי שרכב לפני והוביל אותי תמורת משהו כמו 3 דולר לחוות גידול קפה מחוץ לעיר שהפכה את מבני החווה ללוג' יוקרתי. לפני חשיכה – התמקמתי במנחת המסוקים המאובק במורד הגבעה עם האוהל, הכלב הצהוב והבנזיניה העתיקה שלי עליה התבשלה בנחת ארוחה חריפה של אורז ברסק עגבניות וכמה פלפלי צ'ילי שקניתי בדרך.


זה היה אחר צהריים שהרגשתי בו איך העצב מחלחל. זה יום קבורתה של מאשה אמא של גלי ושוב לא הצלחתי כל היום ליצור קשר כלשהו עם הבנות. ולמרות כל המאמצים הכנים של צ'ארלס מנהל הלודג' שהזמין אותי לגלוש ממשרדו, לא הצלחתי להתחבר לוייפיי. בכל זאת עלה בידי לקבל בטלפון קצת מידע בזמן אמת מהלווייה.
לא רחוק גיליתי מקלחות מתפקדות. פגשתי זוג הולנדי. נורמן ובטינה, הוא מובטל שממשיך לקבל דמי אבטלה לחשבון הבנק שלו (זה הולנד לא הולילנד) והיא עוזרת פתולוג בחופשה שעזבו ויצאו לשנה כדי להחליט על עתידם. הם רכשו קראוון שטח יד חמישים, בו עדיין עובד מנוע וולוו בן 40 והם היו בכיוון ההפוך לשלי, עם כוונה להצפין עד למצרים. חלקנו טיפים ומחמאות. נשארתי שם יומיים להרגע מהיומיים שעברו. וכאן גם גמלה בליבי ההחלטה – למול הלו"ז שלי ורצוני לבלות זמן איכות בשמורות בבוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה – שאני מדלג על מלאווי. וחותך ישירות לזמביה – הביצוע לא מסובך, בצומת הראשון מדרום לעיר פונים ימינה במקום שמאלה ויאללה לזמביה ששאלתי את עצמי – בדיעבד כמובן, מה מבשרת האות הראשונה בשמה…

כשהרגלית למטה:

זה הכל נקודות מבט:
– עלי לזכור, מה שבשבילי הוא מראה ראשוני, מרתק, מדהים, נחשק, נכסף, חד פעמי, פסגה, שיא, יצירת מופת של הטבע… לאנשים היושבים בתוכו או לידו, זה עוד מראה שגרתי משעמם ואולי מאוס.

– אם אתה רוצה להרגיש ואולי להבין את הלחץ בו נמצא סלב נרדף. סע לבד לאפריקה. לרגע לא תהיה לך פרטיות, בכל מפגש ירצו ממך משהו גם שברוב המקרים תפגוש אנשים עם כוונות טובות.

– אם אתה חושב שאתה תייר הבא להביט, לחוות, ללמוד, להחשף… באפריקה תחשוב הפוך: אתה לא אקספלורר… אתה אקזמפלר, מוצג. מעין ספרייה ניידת של ספר אחד שהאנשים בדרכך רוצים לקרוא.

——————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————–