הרפתקה דוט קום

13 במרץ 2016 לירן בבוליביה – הפרק המסכם

בדרך האתגרית בסאלאר – הרבה חולמים מעטים הגשימו

resized_20150224_111036.jpg

הפרק המסכם את בוליביה, מתוך מסעו של לירן מרכוס המרחף באלטיפלאנו בין בוליביה לצפון צ'ילה. הנה הבלוג המפורט והעשיר של לירן.
בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק ג'.

22.02.15
כ 20 דקות לאחר מכן חזרנו אל הג'יפ ויצאנו לכיוון מדבר המלח,המרחק מאויוני לכניסה למדבר המלח הוא כ 25 ק"מ,נהגי הג'יפים של סוכנויות הטיולים ידועים בתור נהגים שנוהגים בפראות ובמהירות שלא מתאימה לתנאי השטח ולכן קורות הרבה תאונות קטלניות שבהן מעורבים תיירים. לי זכורות 2 תאונות קטלניות בהן היו מעורבים ישראלים,התאונה הראשונה והקטלנית ביותר ארעה בשנת 2008 כאשר 2 ג'יפים התנגשו אחד עם השני וכל נוסעי הרכבים נהרגו-5 ישראלים,5 יפנים ו 3 בוליביאנים(2 נהגים ואישה שעובדת באזור),התאונה השנייה שזכורה לי ארעה בשנת 2011 כאשר ג'יפ התהפך מסיבה "שאינה ברורה" ו2 ישראליות והנהג נהרגו והישראלית השלישית למזלה נפצעה קל.משום מה כל פעם שיש תאונה שכזו ה"סיבות אינן ברורות" אך משיחה עם הנהגים המקומיים עולה שרוב התאונות מתרחשות עקב מהירות מופרזת ויש עדויות שחלק מהנהגים היו גם שיכורים.

הנהג שלנו לא שונה מחבריו הבוליביאנים וגם הוא מתחיל את נסיעתו בפראות.למרות שמנהלת סוכנות הטיולים הבטיחה שהנהג שלה זהיר ואחראי אנחנו מוצאים את עצמנו משייטים במהירות של כ 100 קמ"ש בשבילי עפר מרובים בקפיצות ובחול עמוק.רולנד ואני מוצאים את עצמנו מעירים לו כמה פעמים והנהג בשלל תירוצים מסביר שככה לא מרגישים את הקפיצות ובלה בלה בלה.אך אותנו זה לא מעניין התהפכות במהירות שכזו תהיה קטלנית,אם זה לא מספיק גם הנהגים בנתיב הנגדי (חוזרים מהסאלאר)חולפים על פנינו במהירות מטורפת,כאילו שלא נלמד כאן לקח מהתאונות המרובות שהתרחשו כאן באזור.

resized_20150222_160126.jpg
כעבור כ 20 דקות אנחנו מגיעים אל "הכניסה הרשמית" למדבר המלח והנהג עוצר ואומר "יש לכם 30 דקות להסתובב כאן בשוק המקומי"כולם יורדים מהרכב ואני אומר "מה לעזאזל נעשה כאן 30 דקות,בדוכנים שמסביב מוכרים בדיוק את אותם השטויות שאפשר למצוא בכל מקום אחר בבוליביה וזו עוד דרך למשוך זמן ולגרום לתייר הממוצע להוציא כסף על דברים שהוא לא יצטרך לעולם".
כעבור כ 20 דקות כבר כולם נעמדו ליד הרכב יאללה איזה בזבוז של זמן אני מת כבר להיכנס אל מדבר המלח,כמה דקות נוספות חולפות והנהג מגיע ואנחנו מתחילים בנסיעה קצרה אל עבר תחילתו של מדבר המלח.כבר בכניסה אנחנו רואים שאריות מים מהגשמים שירדו כאן לאחרונה,בתחילה מי המלח די עמוקים ונראה שהג'יפ מתאמץ לחצות את הקטע הבוצי הזה,רולנד ואני אומרים לעצמינו מזל שלא הגענו עם האופנועים,לאחר כמה עשרות מטרים הבוץ הפך למשטח מלח ענק.

כאמור סאלאר דה אויוני(Salar de uyuni) הוא מדבר המלח הגדול בעולם,וגובהו הוא כ 3,650 מטר מעל גובה פני הים,לפני עשרות אלפי שנים היה כאן אגם גדול ולאחר שהאגם התייבש נוצר מדבר המלח ששטחו מתפרס על 10,582 קמ"ר(ק"מ רבועים)לצורך השוואה השטח של ישראל הוא 20,770 קמ"ר וכאשר נכנסים עמוק אל תוך המדבר  קל ללכת לאיבוד היות ולכל כיוון אליו תסתכלו תראו רק מלח פרוס עד האופק.
ע"פ הערכות השכבה העליונה של המלח הוא כ 10 מטר ועומקו הכולל הוא כ 120 מטר לפי הערכות גסות מדבר המלח מכיל כ 10מילארד טונות של מלח,כאשר תעשיות המלח כורות כ 25,000 טונות בשנה כך שהם יכולים להיות רגועים יש להם מספיק מלח לעוד כמה עשרות שנים לפחות.
קדימה מספיק נתונים בואו נמשיך בסיפור,איפה היינו?אה כן,נכנסנו למדבר המלח והנוף השתנה בחדות והפך לפלטה ענקית שמשתרעת עד האופק והמלח באזור הזה אינו לבן כמו שדמיינתי אלא בגוונים של חום ולבן,שלוליות המים יוצרות השתקפות העננים בהן מה שמוסיף על היופי הפראי.
אנחנו עוצרים לצלם פה ושם וההתלהבות בעיצומה,כעבור כמה דקות של נסיעה המלח מתחיל להפוך ללבן יותר ושלוליות המים נעלמות,ואנחנו מגיעים אל מלון שבנוי כולו ממלח,בכניסה למלון נבנה פסל ענק בצורת הלוגו של מירוץ "פריס דקאר" שבעברו היה כשמו הוא מירוץ לרכבי שטח שיצא מפריס והסתיים בדקאר בירתה של סנגל באפריקה ועקב המצב הביטחוני באזור ההוא המירוץ עבר לדרום אמריקה ועבר כאן במדבר המלח,מיותר לציין שהפסל הענק נבנה גם הוא מלבני מלח שסותתו במקום.
כל הסיורים עוצרים כאן לפריסת ארוחת הצהריים שהנהג הביא בבוקר בצידניות,ובזמן שהמתנו שיתפנה שולחן עבורנו יצאנו לצלם ולהצטלם.
מדבר המלח ידוע כמקום ליצירת פוטומונטז" היות והמלח שמתפרס עד האופק יוצר אפקט שגורם לכך שקשה לראות את הקו החיבור בין השמיים והקרקע.
שוב אני אומר כמה מזל שלא נכנסנו עד כאן עם האופנועים היות וגם כאן למרות שאין שלוליות המלח עדיין רטוב ונדבק לנעליים ויוצר שכבה דביקה ועיסתית,אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה מצטבר על הקרנף אילו נכנסתי איתו לכאן.
2 הישראליות הביאו איתן בובה בצורת דינוזאור והתחלנו להשתטות ולצלם תמונות בכל מיני זוויות.
כעבור כחצי שעה התיישבנו כולם מסביב לשולחן ואכלנו צהריים.

לאחר שסיימנו לאכול צילמנו עוד כמה עשרות תמונות ולאחר מכן נכנסנו אל הג'יפ והמשכנו בנסיעה לכיוון ליבו של המדבר,אט אט המלח הפך ללבן בוהק שוב אנחנו עוצרים לצלם ולהצטלם ולאחר מכן ממשיכים בנסיעה וכעבור זמן מה אנחנו מגיעים לאזור שמוצף כולו במים.
האזור הנ"ל מרשים ביופיו וכולם פרצו בשאגות וואוו ואיזה יופי,ההשתקפות של העננים יוצרים אפקט כאילו אנחנו מרחפים באוויר,קו האופק מטשטש ופשוט אין אפשרות לקבוע איפה השמיים מתחילים פשוט מופלא ונהדר.
השלווה והשקט שמסביב יוצרים חוויה מושלמת המרחבים מסביב גורמים לנו להרגיש שוב כמה שאנחנו קטנים בעולם הזה.
לאחר כשעה במקום המופלא חזרנו אל הג'יפ ונסענו בחזרה קצת לפני היציאה נהג הג'יפ עצר ליד האנדרטה שהוקמה לזכר 13 ההרוגים בתאונת הג'יפים שקרתה במאי 2008 עליה כתבתי קודם,הנהג שלנו אמר שהוא הכיר את 2 הנהגים ולפי דבריו אחד מהם היה שיכור ועד היום לא מובן בדיוק כיצד התאונה נגרמה במקום פתוח שכזה,התוצאות הטרגיות גורמות לכולם לחשוב שוב על צורת הנהיגה של הנהגים המקומיים שללא ספק גרמו להתרחשות התאונה הזו.

resized_20150222_164913.jpg
לאחר כמה דקות מול האנדרטה חזרנו לאויוני והלכנו למלון.
לסיכום אומר שמדבר המלח המופלא מדהים ביופיו ושונה מכל דבר אחר שראיתי עד היום,למרות שחלמתי לרכוב על אופנוע במדבר הנ"ל אינני מאוכזב היות והמים שהצטברו על פני המלח גרמו למחזה מרהיב ועצמתי שאין כמוהו וברור שלא הייתי רואה זאת אם הייתי מגיע בעונה אחרת של השנה ומדבר המלח היה יבש,חשוב לומר שהבחירה לא לרכוב עם האופנועים כאן הייתה אך ורק מהסיבה שמי המלח יכולים להסב נזקים חמורים למיסבי הגלגלים,מערכות הבולמים והבלמים ולמערכות החשמל של הקרנף,הדרך עוד ארוכה לפנינו ולכן אני מעדיף לצמצם סיכונים לתקלות עתידיות בהמשך הדרך.
טוב חסל פטפטת וקדימה לתמונות….

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 בנובמבר 2015 לירן מגיע לבוליביה

לרכוב בארץ עניה עם עושר נופי מדהים

resized_DSC_0108.jpg

אל הבלוג הדשן של לירן, בו לא תחמיצו ולו תמונה אחת- כאן

בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק א'.
הערה:כדאי שתתכוננו בהתאם כי גם הפעם יש תמונות עוצרות נשימה ואפילו קפצתי לגיחה קצרה לצ'ילה אז מקווה שתהנו.

02.02.15

לאחר שסיימתי להיפרד מפרו עליתי על הקרנף.שוטר פרואני הוריד את השרשרת שמפרידה בין פרו ובוליביה,שלום נוסף ונכנסתי לשטחה של בוליביה,כמה מטרים לאחר מכן אני מגיע לביקורת הגבולות.
בעמדת הדרכונים אני פוגש קבוצת ישראלים שהגיעו לבוליביה בטיול מאורגן.שיחה קצרה עם אחד המטיילים ואני מבין שלמרות שיש להם ויזה מוכנה מראש רשות ההגירה מערימה קשיים על כניסתם למדינה.
קראתי על כך מבעוד מועד שמאז מבצע "צוק איתן" ממשלת בוליביה מערימה קשיים על קבלת אשרות כניסה(ויזה)למטיילים ישראלים ולכן החלטתי להמשיך ולהשתמש בדרכון האירופאי שלי.
בהמשך עוד אשמע תלונות של בעלי עסקים מקומיים שאוהבים ישראלים ושהמהלך הזה של ממשלת בוליביה פגע בהם קשות היות והמון ישראלים פשוט ויתרו על הבירוקרטיה וכיום הם נמנעים מלהגיע לכאן.
אפשר להתנחם בכך שאנחנו לא לבד בעולם הזה וגם למטיילים עם דרכון אמריקאי או קנדי עושים צרות.
נכנסתי לתור של בעלי אזרחות אירופאית,מלאתי שאלון קצר והשוטר חתם לי מיד על הדרכון ואמר "ברוך הבא".

כמו בכל מעבר גבול עלי לעבור גם במכס ולקבל אישור כניסה גם לקרנף,הפקיד שאל אותי כמה אתם?עניתי ואמרתי לו שאני לבד,הפקיד שלח חיוך לבבי אמר "יופי בוא נסיים כי בדיוק אני יוצא להפסקה בת שעתיים".איזה יופי הגעתי בדיוק בזמן,שוב כמה שאלות,לך תצלם את המסמכים ותחזור אלי,אני ניגש לעמדת צילום המסמכים,מצלם ומשלם על כך וחוזר לפקיד.
הבחור די נחמד ותהליך הכניסה במכס עובר במהירות.
בבוליביה אין צורך לבטח את האופנוע בצד ג' ולכן כל מה שנשאר הוא לעלות על הקרנף ולהתחיל לנסוע במדינה ה- 14 במסע המופלא.
כמו בכל מדינה חדשה גם כאן צפות חששות ותהיות איך תהיה המדינה הזו שנחשבת למדינה המפגרת ביותר מכל שכנותיה בדרום אמריקה.
אני מתחיל בנסיעה וכעבור כמה עשרות מטרים מתחיל גשם חזק מלווה בברד שהפסיק באותה המהירות בה הוא התחיל.הנסיעה אל העיירה הראשונה בה אשן בבוליביה קצרה עד מאוד סה"כ כ 10 ק"מ ממעבר הגבול ובסה"כ כ 145 ק"מ מהעיר פונו(פרו)בה ישנתי בלילה האחרון.
תוך כמה דקות אני מגיע לעיירה קופקבנה(Copacabana).ע"פ מאמר שקראתי השם "קופקבנה" נובע מהשפה האינדיאנית והפירוש ככל הנראה,הוא עיוות של הביטוי "kota kahuana" בשפת האיימרה שפירושו "נוף האגם".
השם ניתן במקור לעיר הזו שעל שפת אגם טיטיקקה בצד הבוליביאני של הגבול,בה התגלתה,על פי אגדה מקומית, מרים הבתולה בפני דייג,שפיסל את דמותה.ולכן דמות הבתולה מקופקבנה אומצה על ידי מלחי בוליביה,ואלה הפיצו אותה למקומות שונים בעולם.
ממש בכניסה אל העיר מצאתי מלון נחמד ודי זול,החדרים גדולים ומרווחים והנוף נפלא.פרקתי את הציוד והלכתי להתקלח במים חמים ונעימים.
מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת אני שומע קול נהמת מנוע של אופנוע גדול,אני ניגש לחלון מיד ורואה בקצה הרחוב אופנוע שנכנס לעיר,נראה שהוא שייך לעוד רוכב זר שהגיע העירה.
על פי צלילו של המנוע אני מבין שמדובר באופנוע מסוג טריומף היות וזהו אופנוע האדוונצ'ר היחיד שמנועו מתהדר ב 3 צילינדרים ולכן הסאונד של המנוע מזכיר את הקול שבוקע מאגזוז של אופנוע ספורט פשוט אי אפשר לטעות בנושא.נראה אולי אפגוש אותו בהמשך הדרך.
כעבור כמה דקות נוספות אני שומע מוזיקה ומיד אני מבין  שמדובר במצעד דרום אמריקאי טיפוסי.
בשבוע האחרון בכל מקום אליו אני מגיע נערך מצעד שכזה.האם הפעם המצעד לכבודי?
צילמתי קצת מחלון החדר ולאחר מכן לבשתי את בגדי התייר ויצאתי לחפש משהו לאכול.

—————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 בנובמבר 2015 לירן נפרד מפרו – חלק שלישי

לחוות את פרו ברכיבה – הגרסה המפורטת

resized_20150125_134839.jpg

לירן מסכם את החלק השלישי של מסעו בפרו. כרגיל מושקע ונוגע כמעט בכל רגע

הבלוג הנפלא של לירן כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ג'.

21.01.15

בבוקר השלישי בקארז התעוררנו מוקדם היות והיום אנחנו ממשיכים בדרך דרומה ובתכנית להדרים כמה שיותר כאשר המטרה הסופית תהיה לימה(LIMA)עיר הבירה של פרו.
לפני שנצא לדרך ישבנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המלון,כרגיל שוב עלתה השיחה בינינו לגבי המסלול והיעד הסופי אליו אנחנו מתכננים להגיע.מישל שוב טען שנספיק להגיע ללימה ביום אחד.
המרחק מקארז ללימה הוא כ 500 ק"מ,אני מצידי אמרתי שע"פ הניסיון שצברנו בפרו יהיה קשה וכנראה בלתי אפשרי לרכוב את המרחק הנ"ל ביום אחד,במיוחד כאשר אנחנו רוכבים בהרי האנדים ולא בכביש החוף שהוא הכביש המהיר ורחב.מישל בשלו שלל בזלזול את כל מה שאמרתי.ואני לתומי חשבתי שהוא למד לקח מהמפנצ'ר שתקע אותנו רק שלשום באמצע שום מקום וגרם לנו לנסוע בשטח כ 40 ק"מ בחושך מצרים על שפת תהום.
את האמת קצת נמאס לי כבר מהשיחות עם מישל בנושא תכנון נתיב הנסיעה.
השעה 8:30 הגיע הזמן להיפרד מבעל המלון הסופר נחמד ומשפחתו ומיד לאחר מכן אנחנו מניעים ונוסעים לתחנת הדלק. הנוף נהדר היות ומזג האוויר נפלא ומרחוק אפשר להבחין בהרים הגבוהים בהם טיילנו אתמול.תדלקנו כל אחד מיכל מלא אמרנו שלום לקארז וקדימה לדרך,את ה 50 ק"מ הראשונים אני רוכב במשנה זהירות היות והצמיג הקדמי חדש והוא זקוק לתקופת הרצה כדי להוריד ממנו את שכבת חומר השימור שנמרחה על הצמיג בעת יצורו,חומר השימור חלק אך נועד לשמור על הצמיג בעת אחסנתו.

בנוסף הצמיג האחורי שתוקן ע"י הפאצ'ר מאכר המקומי ואינני יודע כמה התיקון טוב והאם הוא יחזיק לאורך זמן.
שוב אומר הנוף שמסביב מרהיב ביופיו השדות הירוקים עם הכפרים הפסטורליים כאשר מדי פעם מופיעים באופק הרים מושלגים יפיפים.באחת הנקודות אני רוצה לעצור ולצלם ולכן אני מסמן למישל שאני עוצר אך משום מה הוא חולף על פניי וממשיך הלאה,אני ממשיך אחריו וכעבור כק"מ הוא נעצר לצלם במקום שאין מה לצלם,אני אומר למישל "מה נסגר איתך?למה לא עצרת איפה שהאטתי וסימנתי לך לעצור?" מישל עונה לי ואומר "לא שמתי לב שאתה מסמן לי" נו בחיית מישל קרנף כזה גדול מפעיל וינקר (מה שבדרך כלל אני לא עושה למעט אם אני מתכנן להעיר את תשומת ליבך),ובנוסף אני מסמן לך עם היד איך אתה לא שם לב לזה?
טוב בוא נחזור ק"מ אחורה אל המקום שראיתי".עשינו פרסה וחזרנו אל עבר הנקודה בה נראים ההרים המושלגים בזווית הכי מתאימה לצילום.
ולאחר מכן המשכנו הלאה בכביש הצר והפתלתל שרכס ההרים המושלג שנקרא קורדילרה בלאנקה (Cordillera blanca) מלווה אותנו לכל אורך הדרך וסוחט ממני קולות התפעלות בתוך הקסדה,פשוט נהדרררר.
כל כך נהדר ויפה הנוף שמסביב שאני מוצא את עצמי עוצר לצילום כל כמה מאות מטרים,או לחילופים נותן למישל להתקדם קדימה,מאט טיפה ומצלם תוך כדי נסיעה.

המשכנו קדימה וחצינו את העיר חוארז,כעבור כמה דקות של נסיעה בכביש הראשי שסלול די טוב ולכן אנחנו מתקדמים במהירות סבירה + אני נכנס לפנייה חדה וכאשר אני יוצא מהפנייה אני מבחין בניידת משטרה וגזע עץ שקרס ותלוי מעל הכביש,מיד אני בולם ומעט ומסתכל במראה לראות שמישל שם לב שהאטתי בחוזקה,מישל הבחין במכשול בזמן והאט גם.לאחר שצילמתי את המפגע המשכנו בנסיעה.
כעבור כמה דקות נוספות אנחנו מגיעים לכניסה לאחד הכפרים ואז אנחנו מבינים שהעץ לא קרס סתם כי הוא התעייף לעמוד כמה שנים אלא נכרת כדי לחסום את הכביש,מתברר שהכפרים באזור החליטו לחסום את העורק התנועה המרכזי הזה שמספרו 3N.
בכניסה לאותו הכפר אנחנו שמים לב שיש כאן מחאה כלשהי והמקומיים חסמו את הכביש בסלעים,בולי עץ וצמיגים בוערים,אנחנו עוצרים ובוחנים את השטח מרחוק.כעבור כמה דקות אנחנו מחליטים לעבור את המחסום מהצד לאחר שאחד המקומיים מסמן לנו שנמשיך.
עברנו את המחסום והמשכנו קדימה.כמה דקות לאחר מכן עוד מחסום וגם אותו אנחנו עוברים,בצד הדרך נראו שוטרים רבים שמתארגנים לפיזור ההפגנה.

עלינו לעבור את הקטע הזה במהירות לפני שיתחילו המהומות.
בהמשך כל הדרך זרוקות אבנים ולכן תשומת הלב מופנת אליהם.בהמשך עוד ועוד מחסומים ובאחד מהם אנחנו נאלצים לעבור דרך גינה של אחד הבתים כדי לחצות את החסימה.
לאחר מכן נראה שהכביש פנוי ואנחנו ממשיכים הלאה,עד שבכניסה לכפר הבא נראה שבלתי ניתן להמשיך ושהגענו למרכז ההפגנה,כאן כנראה שלא יתנו לנו לעבור,הכביש חסום ועשרות תושבים עומדים כאשר בידיהם אבנים וסלעים,אנחנו עוצרים קרוב למחסום ואחת התושבות חוסמת בגופה את המעבר.
למרות זאת מישל מתקרב עד לרגליה ומנסה בכוח להזיזה תוך כדי שימוש בצופר,האישה מרימה אבן ומאיימת על מישל,אני כבר מוכן לזנק עליה ולחלץ את מישל משם,אמרתי למישל אגרסיביות לא תעזור כאן.
הורדנו את הקסדות ואמרתי בנימוס לה ולחבריה,"אנחנו גרינגואים ולא באנו לפזר את ההפגנה שלכם ברצוננו אך ורק להמשיך הלאה,תנו לנו לעבור בבקשה" כעבור כמה דקות הם הסכימו ונתנו לנו לעבור לא לפני שאמרו לנו שבהמשך הכביש סגור ושם הרבה יותר מסוכן מכאן.
אמרנו תודה והמשכנו.כעבור כמה דקות של רכיבה הגענו למחסום שאותו כנראה באמת לא נצליח לעבור,שיט הם חסמו את הגשר שעובר מעל נהר גועש.הגשר צר וחסום בעזרת סלעים ענקיים ונראה שאכלנו אותה הפעם.
אנחנו עוצרים על הגשר ומחפשים פתרון ונתיב למעבר עם האופנועים.בפינה של הגשר אני מבחין במעבר צר אך מסוכן היות ובצדו הימני אין מעקה והנפילה מטה תהיה כואבת.

בינתיים עשרות מקומיים מגיעים אל הגשר ומתחילים לדבר איתנו ולומר "כאן אין מעבר סעו בחזרה!!!".
כדי להגיע אל הדרך הראשית בה אנחנו מתכננים לנסוע עלינו לחזור על עקבותינו ולבצע עיקוף של כ 250-300 ק"מ לא נראה הגיוני בכלל.
אני אומר למישל שוב בלי עצבים בוא נדבר איתם בגובה העיניים ונראה מה קורה.אנחנו מתחילים לדבר עם המקומיים ולצחוק איתם.למרות הספרדית השבורה שלי אני שואל "מה קרה שיש פה בלגן שכזה?"המקומיים מתחילים לצעוק ולספר שהממשלה החליטה להתנקש בהם, אני אומר להם "להתנקש??"הם עונים "כן להתנקש!!הממשלה החליטה לסגור את מכרות הפחם והזהב באזור ועקב כך מאות משפחות שמתפרנסות מהעבודה במכרות יישארו ללא הכנסה,ולכן אנחנו מפגינים".
למרות שאני לא דובר ספרדית שוטפת אני מכיר כמה קללות בספרדית ולכן אני זורק כמה קללות לאוויר בצירוף המילה ממשלה ומאותו הרגע כבשנו את ליבם של המפגינים.
מתברר שעקב ההפגנה הכביש סגור כבר שבועיים וכנראה ייקח עוד זמן עד שהוא יפתח שוב לתנועה.נראה שהמשטרה מפחדת לפזר את ההפגנה או שפשוט הם קיבלו הוראה לשבת בשקט ולא לעשות כלום.
כבר בהתחלה שמתי לב שאחד המקומיים שנראה היה שהוא ממארגני ההפגנה דומה להוגו שאבז ולכן התחלתי לקרוא לו "הוגו שאבז" או "סניור הוגו" "פרזידנטה שאבז"וכו',בכל פעם שקראתי לו ככה כולם מחאו כפיים וצחקו עד השמיים ונראה היה שזה מה שסדק ואח"כ המיס את הקרח שקפא בינינו.
כעבור כמה דקות של דין ודברים ספוגים בצחקוקים הם מחליטים לאפשר לנו לעבור ואפילו עוזרים לנו לעבור את המכשול,אנחנו מעבירים את הקרנף ראשון בזהירות מרובה,המעבר כל כך צר ולא מאפשר להוריד רגל. בצד אחד ערימת סלעים ואבנית מכוסה בחול ובצד השני השוליים גבוהים מעל הנהר.
באמת שלא מתאים עכשיו ליפול מגובה של כמה מטרים אל הנהר,אני מבקש ממישל שיניח את המצלמה ויבוא לתמוך את הקרנף ויעזור לי לעבור-זה לא זמן לצלם עכשיו!!!,המקומיים נרתמו לעזור וכעבור 2 דקות שנראו כמו נצח עברתי לצד השני.עם יד על הלב היה מאתגר וקצת מפחיד לעבור שם עם הקרנף שעמוס בציוד ושוקל בסביבות ה 400 ק"ג אולי קצת יותר.עכשיו תורו של מישל וגם את האופנוע שלו אנחנו מעבירים תוך כמה דקות.
לפני שממשיכים הפסקת סיגריה להורדת המתח כמה תמונות וצחוקים עם המקומיים ונמשיך קדימה.
בדיוק כאשר רצינו לצאת אל הדרך הגיעו זוג אופנוענים קנדים,בשיחה קצרה איתם התברר שהם הגיעו מפטגוניה שנמצאת בקצה היבשת והם מתכננים לנסוע הביתה עד קנדה,אני אומר להם שמשם הגענו וצפויה להם המשך נסיעה מדהימה.שאלנו אותם האם יש עוד מחסומים בדרך דרומה והם ענו שלא,אמרתי להם שבהמשך יש עוד כמה מחסומים שאפשר לעבור בקלות,רק צריך להיות נחמד מול המקומיים.
הצעתי להם שנעזור להם לחצות את המכשול שעל הגשר ולעומת זאת מישל שוב התעסק במצלמה שלו ולא עזר,לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהמחסום המדובר.קראתי לחבר שלי "סניור שאבז" תארגן כמה חברים ובו נעזור לקנדים הנחמדים.
תוך חצי שנייה הגיעו כמה אנשים ולאחר כ 5 דקות הקנדים כבר היו בצד השני.
אמרנו תודה רבה לכולם ואיחלנו המשך דרך צלחה לקנדים והמשכנו דרומה.
אמרתי למישל "נראה שלא נוכל להדביק את הפער בזמנים שנוצר בגלל העיכוב במחסומים,היות והעיכובים  גזלו לנו קצת יותר משעתיים של רכיבה.וכמו שכבר אמרתי בבוקר יש הפתעות בדרך וצריך לקחת אותן בחשבון",כמובן שהפעם מישל לא הגיב בזלזול הנהן עם הראש במעין הסכמה שאומרת "לירן שוב צדקת".
מיד לאחר שעברנו את המחסום וחצינו את העיר נתקלנו בשיירה אין סופית של משאיות,אוטובוסים ומכוניות שהגיעו מצדו השני של הכפר.היות והם נמצאים כאן כבר כמה ימים הם חנו בכל מקום אפשרי ולכן נאלצנו לזגזג בין כלי הרכב ולפעמים אף לנסוע בשולי הדרך הבוציים.

באותו הרגע בו אנו חולפים על פניהם עברה בראשי מחשבה ושאלתי את עצמי "מעניין כמה ימים הם עומדים כאן?הרי ברור שהמשאיות הכבדות אינן יכולות להסתובב בכביש הצר הזה".
בהמשך הדרך אפילו סימנו לנהגים אחרים להסתובב ושהכביש סגור.המשכנו קדימה לכיוון דרום מערב,הכביש המתפתל בין ההרים פשוט יפה וסלול ברמה טובה.מדי פעם מתחיל גשם קל ודי קריר היות ואנחנו רוכבים כמעט שעתיים בגובה של 4,000 מטרים.מה שמוזר היום הוא שלכל אורך הדרך כמעט ואין רכבים בנתיב הנגדי.כנראה שדווח באמצעי התקשורת על כך שהכביש סגור.לקראת 14:00 עצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית באחד הישובים,המסעדה בסגנון כפרי ופשוט ומציעה אוכל מקומי ובתפריט אפשר לראות שהם מציעים מכרסם מסוג שרקן(קביה) מטוגן,אני אוהב בשר אך מכרסמים לא נמצאים בשרשרת המזון שלי ולכן אסתפק בבשר קונבנציונלי.הזמנו 2 מנות שכוללות מרק לחימום הגוף ומנה עיקרית שכללה מעין תבשיל שמזכיר גולש מלווה בספגטי ואורז.בזמן שהמתנו לארוחה זוג שוטרים מקומיים התיישב לצידנו.אמרנו שלום והתחלנו לדבר איתם.כמובן שהם שאלו מהיכן באנו ולאן אנחנו ממשיכים ומצד שני עניין אותי לדעת כמה זמן הכביש "סגור",השוטר הנחמד אמר שהכביש סגור כבר שבועיים ושהעסקים בעיירה שלהם נפגעו מכך,אך הם (השוטרים)והתושבים מבינים לליבם של המפגינים ורק ככה הממשלה תשנה את החלטתה לסגור את המכרות.

כנראה שבגלל זה המשטרה יושבת בצד ואינה מנסה לפנות את המפגינים.
לאחר שסיימנו לאכול אמרנו שלום לשוטרים ולבעלת המסעדה והמשכנו בדרכנו.

מהמסעדה והלאה נראה שאנחנו בירידה אחת ארוכה אל עבר גובה פני הים.להזכירכם אנחנו בגובה של כ 4,000 מטרים מעל פני הים,ובשבועיים האחרונים היינו בגובה שנע בין 2,000 ל 4,200 כאשר לרגע אחד ירדנו ל 500 מטרים ומיד טיפסנו בחזרה לגובה הנ"ל.
מד הגובה שעל הGPS לא נח לרגע.הספירה לאחור המשיכה ללא הפסקה וכשירדנו מקו ה 2,000 מטרים הנוף החל להשתנות במהירות ושינה את צבעו מירוק לחום וכך גם הטמפרטורה שעלתה ללא הפסקה.הכביש עדיין פתלתל ועובר בין הרים לצד משהו שנראה כמו נהר עתיק שהתייבש וכעת זורמים בו מעט מאוד מים. כעבור כשעה כבר הגענו למישור.אנחנו כרגע בגובה של כ 500 מטרים,והכביש המפותל נעלם גם הוא והפך לכביש ישר ומשעמם.בכניסה לאחד הכפרים אני מבחין בשוטר שמסמן לנו לעצור ואנחנו עוצרים,אני מוריד קסדה ומדליק סיגריה,לא עשינו כלום ולכן כנראה הוא עצר אותנו לבדיקת רישיונות.
מתברר שהשוטר היה מופתע לראות אותנו מגיעים מהכיוון הזה ולכן הוא עצר אותנו רק כדי לשאול איך הגענו לפה היות והכביש סגור בשבועיים האחרונים וכמעט שלא הגיעו רכבים מהכיוון בו אנחנו הגענו.
כעבור כמה דקות נפרדנו מהשוטר והמשכנו קדימה.לקראת ערב הגענו לעיר בארנקה(Barranca)שנמצאת בגובה פני הים(0-20 מטרים) ולאחר התברברות קלה בעיר מצאנו מלון עם חנייה סגורה.

בשעה האחרונה של הנסיעה הרגשתי את ידית הקלאץ' הופכת לרכה מתמיד.הקלאץ' של הקרנף הוא קלאץ' הידרולי.אסביר בקצרה שבחלק מהאופנועים ידית הקלאץ' מפעילה את הקלאץ' בעזרת כבל ובחלק מהאופנועים בעזרת נוזל הידרולי.היתרונות למערכת שכזו היא רכות התפעול,ויש שטוענים שגם האמינות גבוהה יותר.אני מעדיף את המערכת הרגילה והפשוטה(בעזרת כבל)שקלה יותר לתיקון אך דורשת יותר תחזוקה ותשומת לב.במקרה של תקלה במערכת ההידרולית באמצע שום מקום יכולה להוות בעיה חמורה,לעומת הכבל שאם הוא נקרע אפשר להחליפו במידה שיש אחד שכזה באחד הארגזים או לחילופין להשתמש כפתרון זמני בכבל של אופניים לדוגמה שאפשר להשיג בכל מקום.
החלטתי שמשום מה כנראה שיש אוויר במערכת ולכן קניתי נוזל בלמים(ע"פ הוראות היצרן).לאחר שפרקנו את הציוד ביצעתי ניקוז למערכת ההידרולית וכעת הידית חזרה לתפקד כמו קודם.מוזר אין נזילה ולא ברור מהיכן נכנס האוויר,אני אעקוב אחרי זה.לאחר שסיימתי הלכנו אל קו החוף כדי לראות את השקיעה שהייתה לא משהו בכלל ובערב לקחנו טוק-טוק שהוא מעין ריקשה הודית קטנה ונסענו אל מרכז העיר כדי להסתובב קצת וגם לנשנש משהו לארוחת ערב.
כשסיימנו לאכול חזרנו אל המלון למנוחה לאחר יום ארוך ומעניין בו התחלנו את הרכיבה בגובה של 2,600 מטרים טיפסנו לקצת יותר מ 4,000 מטר וירדנו לגובה פני הים נתקלנו בעשרות תושבים מקומיים שחסמו את הכביש,עברנו מהרים מושלגים לאזור מדברי וחם סה"כ 300 ק"מ מעניינים ומהנים.
מחר נסיעה קצרה ואנחנו נהיה בלימה עיר הבירה.

בשעה 8:00 בבוקר יצאנו מבארנקה המאובקת לכיוון דרום אל לימה הבירה(Lima).המרחק המתוכנן הוא כ 200 ק"מ על קו החוף בכביש מהיר כך שכנראה נגיע לפני הצהריים אל בירת פרו.
הכביש דו מסלולי,סלול היטב וברובו ישר ומשעמם,הנוף מסביב גם הוא משעמם עד מאוד.מדי פעם אנחנו עוצרים לשתות ולחלץ את העצמות,מימיננו אפשר לראות את האוקיינוס הפסיפי שנקרא גם האוקיינוס השקט. לאורך כל הדרך פרוסים לולים ענקיים שמספקים תרנגולות לשוק המקומי וליצוא.עכשיו אני מבין היכן הכמויות האדירות של התרנגולות גדלות.היות ותרנגולות צלויות בגריל הן המאכל הפופולרי ביותר בפרו,בכל עיר או כפר יש חנויות שמוכרות כמויות של עופות בגריל בכל יום.דרך אגב נראה לי שעד כה בדרום אמריקה אכלתי לפחות חצי לול שכזה.

בהמשך עצרנו לאכול משהו בצד הדרך ולאחר מכן המשכנו בנסיעה ונכנסנו ללימה.סיפרתי למישל שחברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה היה כאן בשנת 2009 והיות והוא עוקב אחריי התקדמותי יום יום בלייב בעזרת מכשיר הספוט שברשותי,ולכן כאשר יוני ראה שאני מתקרב ללימה הוא שלח לי הודעה עם שם של הוסטל מומלץ בו הוא שהה בלימה.
בכניסה אל העיר הענקית הזו עומסי התנועה התחילו להפגין את עצמתם,עשרות אוטובוסים,מוניות,משאיות ,אופנועים,ריקשות ומה לא נמצאים על הכביש.ולכן הריכוז מתחלק ל 2 הראשון הוא לשרוד את התנועה שמסביב והשני לנווט אל עבר נקודת היעד.
אני מכניס את שם המלון ל GPS ומוביל אל נקודת היעד.כאשר אנחנו מגיעים מתברר שה GPS הוליך אותנו שולל והגענו למקום אחר.החלטנו לחפש מלון בשכונה אליה הגענו,מסתובבים ומסתובבים ולא מוצאים פתאום אני מחליט לחפש שוב ב GPS.הפעם ברשימת המלונות שנמצאת במפות ה GPS אנחנו מוצאים מלון אך הוא יקר מאוד.טוב עוברים אל השם הבא וגם כאן יקר,וכך הלאה עד שלפתע בתחתית הרשימה מופיע ההוסטל "פליינג דוג"הכלב המעופף

resized_20150124_080737.jpg

resized_20150124_080820.jpg

שיוני המליץ לי עליו,המחירים גם פה בשמיים בכל זאת ההוסטל נמצא במרכז שכונה יוקרתית בעיר הבירה ולכן שוב לקחנו חדר משותף.כמו כן בעל ההוסטל מאפשר להחנות אופנועים בגינת ההוסטל שכדי להגיע אליה עלינו לחצות את הלובי,אח"כ את הסלון והמטבח ורק אז מגיעים אל הגינה.
פרקנו את הציוד,מקלחת ויצאנו להסתובב מעט ואיך לא גם לאכול משהו.

בלימה אנחנו מתכננים להישאר כמה ימים,כאשר בתכנון לבצע טיפולים לשני האופנועים,לטייל בעיר וגם קצת לנוח.
ביום הראשון החלטנו לטפל באופנועים ולאחר מכן להסתובב בעיר.לכן למחרת מוקדם בבוקר לאחר שחצינו שוב את כל הכניסה הצרה להוסטל נסענו למוסך ימאהה,קניתי שמן מנוע,מסנן שמן ורפידות בלם אחורי אותן אשמור בארגז עד שיגיע מועד החלפתן.
המוסך המרכזי גדול ומנהל שירות הלקוחות מסרב לאפשר לנו לבצע טיפולים בעצמינו.לכן אניו שואל אותו היכן ניתן לבצע את החלפת השמנים לאופנועים בעצמינו והוא מפנה אותנו למוסך מורשה ימאהה כמה רחובות משם.
לאחר שמישל רכש גם שמן נסענו למוסך השני ובעל המקום קיבל אותנו ללא בעיה.בעל המקום הסופר נחמד התלהב עד מאוד כאשר הוא שמע מאיפה הגענו ולאן אנחנו נוסעים.נראה לי שלא הרבה תיירים רכובים על מפלצות הגיעו לטפל אצלו ומיד הוא הורה לעובד שלו לאפשר לנו לטפל באופנועים.המנהל אפילו פינה לנו מקום בתוך המוסך ואפשר לנו להשתמש בכלים שלו(לי יש כלים ולכן רק מישל הזדקק לכלים נוספים שלי אין),כעבור כשעה לאחר שסיימנו להחליף את השמנים שאלתי את בעל המוסך כמה אנחנו חייבים לו? והוא ענה "כלום סעו לשלום" נתתי לו מדבקה עם הלוגו שלי וגם הוא נתן לנו מדבקות עם הלוגו שלו,אמרתי למישל שנדיר למצוא אנשים טובים שכאלו,לא קנינו ממנו כלום והבן אדם הכניס אותנו בידיים פתוחות ונתן לנו לטפל באופנועים מבלי לדרוש כלום.ולכן סיכמנו בינינו לתת לו טיפ של 20 דולר בשבילנו זה קצת אך בשבילו זה המון,במיוחד כאשר הוא לא ציפה לכך.אמרנו תודה כמה פעמים,צילמתי כמה תמונות ונסענו בחזרה להוסטל.

לאחר שהחזרנו את האופנועים אל גינת ההוסטל יצאנו להסתובב ברחובות העיר הנהדרת הזו,המון מטיילים אינם מקדישים זמן להסתובב ברחובותיה של לימה הבירה אלא רק עוצרים בה כנקודת מעבר בין הערים.
העיר יפיפייה והאווירה נפלאה.אהבתי במיוחד את אזור העיר העתיקה,מבנים ישנים צבועים בצבעים שונים בכל כיוון שאליו אסתכל.
התחבורה הציבורית(מטרו)משתמשת באוטובוסים שנוסעים ברחבי העיר בנתיבים מיוחדים ולכן היא יעילה ומהירה.
משום מה פרוסים ברחבי העיר שוטרים שמצוידים באמצעי לפיזור הפגנות בעיקר בקרבת משכנו של הנשיא אך הם אינם מורגשים והשקט מסביב משתלט ויוצר אווירה נפלאה.

בעודנו מסתובבים בכיכר נגשה אלינו בחורה והציעה לנו לקחת סיור באוטובוס תיירים.הסיור עובר ברחובות העיר ועולה גם לתצפית גבוהה מעל העיר,המחיר כ 2.5 דולר לאדם ולכן ללא היסוס אנחנו מסכימים והולכים אחריה אל עבר האוטובוס.
לאחר המתנה קצרה הגיע האוטובוס ולאחר שעשה כמה סיבובים בעיר נסענו לעבר התצפית,כל אותה העת אנחנו מקבלים הסבר מפורט בספרדית בלבד ולכן אני מבין כ 70% ממה שהוסבר לנו.לא נורא אני מנחש ש 30% הנותרים הם סתם מילים כדי להעביר את הנסיעה.

הטיפוס לתצפית די רציני ונשמע שמנוע האוטובוס עובר התעללות רצינית לאחר כ 20 דקות הגענו אל התצפית הגבוהה ולימה הבירה נפרסה לרגלינו.וואו איזו עיר ענקית לא פלא שחיים בה כ 10 מיליון תושבים,כ 2 מיליון תושבים יותר מכל ישראל.

למרות מזג האוויר האביך די נהניתי בתצפית.התרשמתי מגודלה של העיר שאילולי עלינו הנה לא יכולתי לתאר לעצמי כמה שהעיר הזו עצומה.
כעבור כשעה מצאנו עצמינו שוב בעיר ולאחר שאמרנו תודה למדריכת הטיול והנהג המשכנו להסתובב עוד בעיר.באחד מהגנים הציבוריים שכמותם יש רבים בעיר היפה הזו נתקלנו בקבוצה של אנשים שכל אחד עולה בתורו ונואם את נאומו כנגד הנשיא,מתברר שכאן האופוזיציה יוצאת לנאום בפארקים הציבוריים,מאוחר יותר מצאנו משהו לאכול ולקראת חשיכה חזרנו עייפים אך מרוצים להוסטל.
בכניסה להוסטל שמענו מוזיקה ושירה מתנגנים ולכן הלכנו לראות במה מדובר.במרכז הגן הציבורי ראינו קבוצה ענקית של אנשים מבוגרים בחלקם שקמים כל אחד בתורו ושרים שירים מקומיים כשהקהל מצטרף אליהם ושר יחד איתם,משהו שנראה כמו שירה בציבור,לאחר ששאלנו מה פשר הדבר הסבירו לנו שהאנשים הנ"ל חברים במועדון קשישים ומגיעים לערבי שירה כאן בפארק פעם בשבוע.

resized_20150123_211218.jpg

לסיכום:  שהיתי בפרו חודש ימים בהם רכבתי כ 4,000 ק"מ.כמה מילים נאמרו על פרו ואני יכול לכתוב עליה ללא בעיה עוד כמה פוסטים.פרו היא ארץ מופלאה ויפיפיה מעין כמותה מהמדבר היבש בצפון ועד לדרום ההררי והירוק.הנוף משתנה בכל יום בו אני רוכב וכך גם מזג האוויר,ללא ספק אומר שהתאהבתי בפרו הארץ וגם בפרו המדינה,תושבי פרו נחמדים ומסבירי פנים.הערים הגדולות נפלאות ביופיין העתיק והחדש,הכבישים בפרו סה"כ טובים כשיש כביש וכשאין דרכי העפר ברובם מתוחזקים ברמה טובה.כמו כן הנהגים מכבדים אופנועים והרגשתי די בטוח לנהוג בכבישי המדינה. אשמח לחזור לכאן שוב בעתיד ולכם אני ממליץ לנסוע ולבקר בה.
אז אסטה לואגו פרו נעמת לי מאוד ונתראה בעתיד.

בפוסט הבא- בוליביה בליבה של דרום אמריקה.

תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

—————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 באוגוסט 2015 לירן מגיע לפרו – חלק ראשון

פרו מפציצה את לירן בנופים ואנשים של פעם בחיים

resized_20150112_133757.jpg

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק א'.

לבלוג הסופר מפורט וכייפי של לירן נא הכנסו כאן
11.01.15

בוקר אחרון באקוודור, אני מתעורר כחצי שעה לפני השעון המעורר ויוצא למרפסת החדר ומעשן סיגריה,מולי באופק פרוסים הרים גבוהים שנמצאים מעבר לגבול אקוודור עם פרו.
כעבור כמה דקות אני אורז את הציוד והולך לארגן את הקרנף לקראת יציאה אל ארץ חדשה.
בחנייה אני פוגש את מישל שגם קושר את הציוד שלו,הוא שואל אותי "מה קרה?אני רואה שהתעוררת מוקדם היום? "אני עונה למישל "כן,אני מת כבר להגיע לפרו וכנראה שזו הסיבה".
לאחר שסיימנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר ואח"כ אמרנו תודה לבעל המלון ויצאנו לדרך מוקדם מהתכנון המקורי.
הדרך למעבר הגבול קצרה ביותר ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ומתחילים את נוהל המעבר בין משרדי ההגירה והמכס, מעבר הגבול הזה קטן מאוד ומשני צדדיו יושבים פקידי ההגירה והמכס במכולות שעברו הסבה למשרדים.
בצד האקוודורי תהליך היציאה קצר ביותר 2 דקות מקסימום,חתימה בדרכון והחזרת הדף אותו קיבלנו בכניסה לפקידי המכס ואנחנו מורשים לחצות את הגבול.
מישל כהרגלו רץ קדימה ולא מחכה,אני מוציא את המצלמה ומצלם תמונות אחרונות במעבר הגבול בצד של אקוודור.
אמרתי לשוטרים "תודה רבה יש לכם ארץ מדהימה" וחציתי את הגבול לפרו.

כעבור כ 50 מטרים נמצאים רשויות ההגירה והמכס של פרו,גם כאן אנחנו ראשונים ותהליך הכניסה לפרו די קצר,חתימה בדרכון ואח"כ ניגשים למכס,פקיד המכס אומר לנו "ללא ביטוח(צד ג')אני לא נותן לכם אישור כניסה,גשו למסעדה שנמצאת כ 30 מטרים מכאן עשו ביטוח ותחזרו לכאן" עניתי לו "אין בעיה" ונגשנו למסעדה,כשהגענו למסעדה בעל המקום שהמתין בחוץ אמר לנו "באתם לעשות ביטוח?" ענינו לו בחיוב והוא הוביל אותנו לחלקה האחורי של המסעדה,בעל המקום הדליק מנורה קטנה מעל דלפק חברת הביטוח החשוך ומילא ידנית את פוליסות הביטוח שלנו,שלמנו כל אחד 15$ אמרנו תודה וחזרנו אל המכס.
הצגנו לפקיד המכס את תעודות הביטוח חתמנו בטביעת אצבע על הטפסים,אמרנו תודה ויצאנו לדרכינו.

מתחילים לנסוע אני לא מאמין אני בפרו המדינה ה 13 במסע המופלא הזה,הנוף משתנה בחדות והופך למדבר צחיח היות וירדנו בגובה וכעת אנחנו בגובה של 80 מטרים בלבד מעל גובה פני הים ולכן חם בטירוף הכבישים ברמה סבירה,הכביש די שומם וישר ברובו.
כעבור שעה אנחנו מגיעים לעיירה טאמבוגרנדה (TAMBOGRANDE) ומחליטים לחפש כספומט(ATM)כדי להוציא כסף מקומי,אני מעדיף לשמור את הדולרים שבכיסי לארגנטינה שם אקבל שער חליפין גבוה עבור הדולרים.
הכבישים מוצפים בנהגים חוצפנים שנוהגים ביצור מוזר שקרוי "מוטו טקסי",היצור הזה נראה מקדימה כאופנוע ומאחור נראה כמו ריקשה,מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של מוטו טקסי ואפילו נראה לי שגם בהודו ראיתי פחות ריקשות ממה שראיתי שם פשוט הזוי הקטע הזה,התברברנו קצת בעיירה ולבסוף מצאנו את מבוקשנו ומשכנו כסף מקומי שנקרא "סול".
החום מעיק והאזור כולו יבש ומאובק,מד הטמפ' מראה 42 מעלות ואני אומר לעצמי שוב "איך שאני שונא חום שכזה" אפילו שיר אפשר לכתוב על זה "כשחם לי אני פחות נחמד,כשחם לי עדיף שאהיה לבד,כשחם לי אני עצבני,כשחם לי אני פחות סבלני,אז אנא ממכם תבינו אותי ותנו קצת ספייס כי אותכם איני רוצה לבאס" ובקיצור תפסו מרחק לרגע עד שמזג האוויר יתקרר.
הכבישים סה"כ טובים אך צריך לשים לב היות וכל כמה דקות אנחנו מופתעים ממעברי מים שיצוקים בכביש,איך אתאר זאת?מעבר המים הוא מעין מעבר מבטון נמוך ממפלס הכביש,פתאום באמצע כביש ישר מופיעה ירידה חדה לאחר מכן קטע ישר ואז שוב עליה,לפעמים ישנו שלט המציין על התקרבות למעבר שכזה ולפעמים הם מופיעים לפתע ואז יש לבלום בחוזקה,ביציאה מהם אני משתדל להאיץ בעליה ולצאת ממנו בווילי על הגלגל האחורי כשהקדמי מכוון גבוה לשמיים,משום מה כל פעם זה גורם לי לתת איזה חיוך דבילי בקסדה.
בנוסף למעברי המים אנחנו נתקלים בכמות עצומה של פסי האטה,הפעם האחרונה שנתקלתי בכל כך הרבה פסי האטה הייתה במקסיקו פשוט מעצבן.
כעבור כשעתיים עצרנו לאכול צהריים פשטנו את המעילים והזמנו מנה בשרית,כשהאוכל הגיע נשארתי בהלם,מה זה?מה עשיתם לבשר?מנסה לאכול אולי זה יהיה טעים אך לא הבשר יבש יותר מהנגב ואני אומר למישל "מה זה יש לבשר טעם של שטיח!" אני מוסיף ואומר "הרגו את הבשר פעמיים,פעם אחת שהרגו את הפרה ובפעם השנייה שיבשו אותו",מתברר שהבשר שהגישו לנו הוא בשר מיובש מה שלא תרם למצב רוחי.ללא ספק הארוחה הגרועה ביותר עד כה בטיול נקווה שקבלת הפנים לפרו תשתנה במהרה.

לקראת 13:30 בצהריים הגענו למרגלות ההרים ואט אט התחלנו לטפס בגובה,ההרים שינו את צבעם והפכו מחומים ויבשים לירקרקים.הכביש הפך פתלתל והאספלט הפך לבטון ובהמשך הפך לשביל עפר,כל אותה העת אנחנו ממשיכים לטפס בגובה הטמפ' צנחה ל 12 מעלות,לאחר שחצינו את הגובה 2000 מטרים מעל פני הים נכנסנו לערפל כבד,השביל עליו אנחנו נוסעים צר מאוד ובוצי והתהום שברב הדרך נמצאת לשמאלינו עמוקה להחריד.באחת העצירות לצילום הבחנתי שפנס אחד בחזיתו של הקרנף הפסיק לעבוד ומישל אמר לי שגם הוא שם לב שאחד הפנסים של הקרנף הפסיק לדלוק אך הוא לא יחס חשיבות לכך..לכן גם ביקשתי ממישל שיוביל היות ויש לו פנסי ערפל ובמידה ויגיע רכב  ממול הוא יראה טוב יותר את הפנסים שלו מישל אמר "לא אינני רוצה להפעיל את פנסי הערפל מהסיבה שהם יגמרו לי את המצבר".אמרתי למישל "מה? נראה לך הגיוני מה שאתה אומר?אז למה מותקנים לך פנסי ערפל אם אתה לא משתמש בהם?" לקחתי שאיפה מלאה באויר קריר ורטוב מהערפל ושוב הסברתי למישל "אתה הביטחון שלי ואני הבטחון שלך,אם אתה רואה משהו לא תקין באופנוע שלי אתה צריך לומר לי ולהיפך.כמו כן האופנוע שלך אמור לספק מספיק מתח להפעלת הפנסים וטעינת המצבר כך שלא אמורה להיות בעיה כלשהי".הוספתי ואמרתי למישל "הביטחון שלך מעל לכל!!מה אתה מעדיף שרכב שבא ממול בערפל כבד שכזה ובסיבובים החדים האלו לא יראה אותך?,גם ככה תנאי הדרך בוציים וגרועים אז לפחות תקטין את הסיכון ותשתמש בפנסי הערפל והמאותתים"? מישל אמר לי שאני צודק ושהוא לא חשב על זה.
טוב לאחר דין ודברים המשכנו בדרכנו ולאחר כשעה כשאנחנו כבר בגובה 3000 מטרים יצאנו מהערפל ויכולנו להנות מהנוף הירוק שמסביב שהחל להפציץ ביופיו,שבילי העפר התייבשו אך לא לגמרי והפכו למהנים יותר היות והעפר היה מהודק יותר ופחות חלק ודביק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 ביוני 2015 לירן רוכב את קולומביה-3

לירן חוצה את בוגוטה

ומדרים בדרך לאקוודור

resized_20141228_122812.jpg

לאחר הפסקה קלה.

לירן חוזר עם הפרק המשלים על המעבר בקולומביה, כרגיל ביסודיות. ויש הרבה גם באתר הדשן של לירן כאן.

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 3.
20.12.14

הערה:לפני שתקראו את הפוסט הנ"ל גשו למטבח והכינו קנקן של קפה משובח.פוסט זה מסכם את החלק הקולומביאני של הטיול ולכן הוא ארוך ומוצף בתמונות.

שבת בבוקר יום יפה,אנחנו יושבים בבית קפה צרפתי.העוגות והעוגיות בנוסח צרפתי אך הקפה שמוגש הוא קפה קולומביאני טהור,איזו ארומה ואיזה טעם שחבל על הזמן פשוט מעולה.
כן אנחנו  בבוגוטה (Bogota) בירת קולומביה, שמעתי וקראתי המון סיפורים על העיר הזו.
חברים טובים שלי איציק ונדב היו פה בשנת 1998 כשבוגוטה הייתה עוד מסוכנת. אנשים אחרים סיפרו לי שזו עיר משעממת וגם מסוכנת מאוד, מלחמות רחוב בין קרטלי הסמים והמשטרה ועוד עשרות סיפורים על תיירים שנשדדו.
אני רציתי להגיע לבוגוטה כדי לראות אותה בעצמי, מישל החליט להגיע לבוגוטה כדי לקנות צמיגים ולטפל באופנוע שלו, ולכן החלטנו ביחד שנשאר כאן כמה ימים.
האזור בו אנחנו ישנים הוא העיר העתיקה של בוגוטה, באזור הזה של בוגוטה הבתים והמבנים ישנים מאוד ובנויים בסגנון קולוניאלי עתיק וזה מה שיפה כאן.
לאחר שסיימנו לשתות את הקפה הנהדר הזה החלטנו לעלות לתצפית על העיר בוגוטה, אל התצפית אפשר להגיע ברכבל היוצא ממרגלות ההר שמשקיף על בוגוטה או לטפס על ההר ברגל, בחרנו באפשרות הראשונה. בוגוטה נמצאת בגובה של כ 2,640 מטרים מעל לפני הים, כן העיר הנ"ל גבוהה יותר בכ 400 מטרים מפסגת החרמון (בצד הישראלי) ולכן יש אנשים שסובלים מקשיי נשימה.
התחלנו ללכת אל תחנת הרכבל שנמצאת כ 40 דקות הליכה מהמלון בו אנחנו שוהים. רחובות העיר צרים וברובם חד סיטריים. הבניינים והבתים מסביב ישנים וחלקם גם מוזנחים.
כמעט בכל רחוב אנו נתקלים בקירות מקושטים בגרפיטי וציורי קיר יפים להפליא אפילו יפה יותר מהקירות שצילמתי בקרטחנה, הגרפיטי בבוגטה נראה ומרגיש הרבה יותר כואב וממורמר מהגרפיטי שראיתי בקרטחנה.
הגרפיטי הוא פשוט אומנות רחוב בו האמנים מראים את רגשותיהם האמיתיים, כל כמה צעדים אני נתקל בציור קיר אחר שגורם לי להתפעל ולומר ואוו ואיזה יופי, תותח הצייר הזה ועוד משפטים בסגנון.
בהמשך הדרך ראינו המון שוטרים וכאשר שאלנו אותם "כיצד מגיעים לרכבל?" הם הסבירו לנו כיצד להגיע ובנוסף אמרו לנו ללכת אך ורק ברחובות הראשיים היות והשכונות באזור מסוכנות לתייר המצוי, כמו כן השוטרים אמרו לנו להכניס את המצלמות לתיקים בכדי לא למשוך את תשומת לבם של הגנבים. המשכנו ללכת וכעבור כ 20 דקות נוספות הגענו לתחנת הרכבל, כרטיס הלוך ושוב עולה כ 6$ כאשר ישנה אופציה לעלות בקרון רכבת חשמלית ולרדת ברכבל או הלוך וחזור ברכבל. אנחנו בחרנו באופציה הראשונה.

קרון הרכבת מוזר במקצת ומחולק לתאים משופעים ומדורגים בהם אנשים עומדים בזוית לא נוחה ונזקקים להישען על דפנות הקרון. כאשר הקרון מתחיל לטפס העמידה הופכת לנוחה וזקופה היות ורצפת הקרון מתוכננת להיות מאוזנת בעת הטיפוס.
לאחר כ 15 דקות בהן הקרון טיפס כ 600 מטרים הגענו לפסגת ההר שנמצאת בגובה של 3,200 מטרים וכעת בוגוטה פרוסה לרגלינו במבט פנורמי יוצא מן הכלל, איזו עיר ענקית!!.
מזג האוויר הנפלא מאפשר לנו מבט על העיר שנפרסת כמעט עד לאופק, כמו כן בתצפית ישנה כנסיה עתיקה ויפה המוקפת בגינות נוי נהדרות, נשארנו בתצפית קצת יותר משעה, פשוט ישבנו ונהנינו מהנוף.
את הדרך מהתצפית מטה עשינו ברכבל לאחר כמה דקות הגענו למרגלות ההר.
מיד לאחר שיצאנו מהתחנה פגשתי את ולרי דיילת בחברת דלתא שהגיעה לבוגוטה לכמה ימים, ולרי שאלה אותי "כיצד מגיעים למרכז העיר?" הסברתי לה והוספתי "אנחנו גם הולכים לשם רוצה להצטרף אלינו?" ולרי ענתה בחיוב ואמרה "כן אני אשמח" אז קדימה נמשיך ביחד.
בעודנו הולכים ברחובות העיר התחלנו לדבר ולספר על הטיול שלנו וולרי סיפרה על עצמה. לאחר כשעה הגענו אל הכיכר המרכזית, התיישבנו על אחד הספסלים ואכלנו פירות טריים דיברנו, צחקנו והצטלמנו עם המבנים העתיקים והמרשימים שבנויים סביב הכיכר.
משם המשכנו לטייל ובאחד הרחובות ע"י הכיכר המרכזית הבחנו במחסום צבאי בו החיילים בודקים את כל מי שנכנס אל הרחוב. ע"פ השלטים הבנתי שכאן נמצא ארמונו של הנשיא, שיחה קצרה עם החיילים שחמושים ברובי "גליל" וכדי לשבור את הקרח אני אומר להם "זה רובה גליל מישראל!! הרובה הכי טוב בעולם" הם מיד שואלים איך אני יודע, ואני מסביר להם שאני מישראל. החיילים מיד מבקשים להצטלם איתי ופותחים לנו את השער, אנחנו לוחצים ידיים ואומרים המשך יום טוב אחד לשני. כמו כן אנחנו מורשים ללכת צמוד לגדר של ארמון הנשיא ולצלם את משמר הנשיא וארמונו, שאר האזרחים שמורשים לעבור שם עושים זאת מעברו השני של הכביש רחוק מהגדר ממש VIP אנחנו.

בעודנו ממשיכים להסתובב בעיר אני מתחיל להבחין בתושבים מקומיים שמסמנים לנו סימנים, נהג מונית אחד צופר ומסמן "לא"עם האצבע המורה שלו, בחור אחר עם אופניים זורק איזו מילה, אישה אחרת אומרת "גרינגו לא", בחור אחר מסמן בידיו על המצלמה שמישל נושא על חזהו. כמו כן אני מבחין שהמון שוטרים מתהלכים ברחובות, כנראה החשדות שלי אמתיים והגענו לאזור מסוכן ולכן הארתי את תשומת ליבם של מישל וולרי וגם היא אמרה שהיא שמה לב לכך ושזה קצת מוזר. אמרתי סבבה בוא ונשאל את השוטרים מה קורה כאן.
נגשנו לקבוצת שוטרים בצומת הרחובות ומישל שאל אותם "האם האזור בטוח לתיירים?" השוטרים השיבו בשלילה והוסיפו שגם להם כשוטרים האזור מסוכן וכדאי שנכניס את המצלמות לתיק ונעשה פרסה ושנחזור על עקבותינו. במקרים שכאלו צריך להקשיב לשוטרים ולקרוא את שפת הגוף של התושבים שמסביב.
חזרנו על עקבותינו והמשכנו להסתובב בשאר רחובות העיר כאשר אנחנו עוצרים מדי פעם בבתי קפה,ו גם מסעדה מקומית לארוחת צהריים לקראת ערב ישבנו לארוחה נוספת ומשם חזרנו למלון.
למחרת היום מישל שכנע אותי לבוא איתו לראות כמה מוזיאונים. אני שאינני חובב מוזיאונים הסכמתי לבוא, מה כבר יכול להיות אולי זה כן ימצא חן בעיניי. בימי ראשון בחלק מהמוזיאונים הכניסה חופשית ואינה כרוכה בתשלום. המוזיאון הראשון בו ביקרנו היה מוזיאון הזהב,מוזיאון זה מציג חפצי אומנות ופריטים ארכיאולוגיים מזהב שנמצאו בקולומביה. כמו כן מתואר תהליך מציאת הזהב עיבודו והאזורים בו נמצאו הממצאים, סה"כ נחמד במוזיאון הזה דווקא מצאתי עניין.משם המשכנו לעוד כמה מוזיאונים שברובם באמת שהשתעממתי.
לקראת צהריים ביקרנו במוזיאון לאומנות מודרנית. אני עובר בזריזות ומסתכל על המוצגים ומישל לעומת זאת מקפיד להסתכל על המוצגים ולהתעכב על כל תמונה שהוא רואה ואני חושב לעצמי כמה זמן אפשר להסתכל על אותה התמונה?
השקט במוזיאונים פשוט הורג אותי, במוזיאון האחרון היה כל כך מעניין שנרדמתי לחצי שעה על אחד הספסלים שנמצא בגינת המוזיאון, כאשר מישל מצא אותי ישן על הספסל הוא התחיל לצחוק ואמר "אני רואה שאתה נהנה מהמוזיאון" עניתי לו "כמובן מה יותר טוב מנמנום קל על הספסל לצד קולות מזרקת המים והציפורים?"
בנוסף אמרתי למישל "אני מילאתי את מכסת המוזיאונים שלי לעשר שנים הבאות וכעת בוא נלך לאכול משהו", הלכנו למסעדת בשרים טובה ולאחר מכן המשכנו להסתובב עד שעות הערב.
בבוקר השלישי בבוגוטה מישל קם מוקדם העמיס את הצמיגים החדשים ונסע אל המוסך שגונזלו (יבואן הצמיגים) המליץ עליו. אני קמתי לי מאוחר ויצאתי לשתות קפה של בוקר, בימים האחרונים אמרתי למישל שאת הצמיג האחורי שלו לא יחליף היות והוא עדיין במצב טוב, אך מישל החליט להרכיב את הצמיג החדש בכל זאת, ולכן שכנעתי אותו לקחת את הצמיג הישן בחזרה ולהשתמש בו כצמיג ספייר למקרה חירום, וטוב שהוא עשה ככה בהמשך אנחנו נזדקק לו.

resized_IMG-20141222-WA0056.jpg

במוזיאון בוטרו -בוגוטה


בזמן שמישל היה במוסך אני הסתובבתי שוב ברחובות הסובבים את המלון, אכלתי חומוס בגסטהאוס "הבית של יפתח"עדכנתי את הבלוג ואפילו נחתי קצת, אחה"צ מישל חזר למלון עייף מיום המתנה ארוך במוסך.
לקראת 20:00 יצאנו לאכול ארוחת ערב ומשם למלון מחר אנחנו ממשיכים דרומה. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, המטרה שלנו היא העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) שם נפגוש את ניקולס איש הקשר שלנו אשר יקח אותנו לחוות הקפה שבבעלותו, מישל קיבל המלצה על המקום מג'יל הצרפתי (בעל המסעדה במדג'ין) כדי להגיע לצ'ינצ'ינה עלינו לבחור באחת מהדרכים הנ"ל: לחזור על אותו הכביש אליו הגענו לבוגוטה ולעבור שוב דרך העיר הונדה או לבחור בכביש אחר בו עדיין לא נסענו ולעבור דרך העיירה סלנטו (Salento).
בחרנו באפשרות השנייה היות ובכביש הזה עדיין לא נסענו, כך גם יצא לנו לראות עוד עיירה בה עדיין לא היינו.
בשעה 7:30 מישל ואני הלכנו אל החניון שנמצא ברחוב המקביל כדי להביא את האופנועים לפתח המלון.

"בוקר קרנף!! מה שלומך?כבר 4 ימים שאתה נח והגיע הזמן להמשיך הלאה אז קדימה תתעורר", לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה והקרנף התעורר מתרדמתו.
עדיין קר בחוץ אך ההליכה הלוך וחזור עם הציוד מהחדר לקרנף חיממה את גופי, קשרתי את תיק הציוד והצמיג החדש לאוכפו האחורי ונגשתי לחדר להביא את ציוד הרכיבה,היות ואנחנו רוכבים בזוג האופנועים לא נשארו לרגע לבד ברחוב,כאשר אני נכנס למלון מישל משגיח על האופנועים וכאשר הוא נכנס אני שם.
בשעה 8:00 יצאנו לדרכנו, מרחק הנסיעה לסלנטו הוא כ 300 ק"מ, אך קודם כל עלינו לצאת מהעיר העמוסה הזו.יום שני בבוקר והעיר מתעוררת מסוף השבוע, רק 8 בבוקר והכבישים כבר עמוסים, כדי לצאת מהעיר עלינו לעבור כ 20 ק"מ בהם אנו נאלצים לפלס דרכנו בתנועה הסואנת, למרות העומס הפעם זה עבר בקלות ובזריזות. כעבור כשעה הגענו אל כביש מספר 40 בו נמשיך עד לעיר סלנטו. מיד לאחר שיצאנו מהעיר הנוף הקולומביאני חזר לצבעו הירוק זוהר, הכביש רחב וסלול ברמה גבוהה, מזג האוויר שמשי ונעים פשוט מושלם. כמו בכל יום רכיבה בקולומביה גם היום הזה עמוס בעליות, ירידות, משאיות מעשנות, עשרות אופנועים קטני נפח, מכוניות, אוטובוסים ואיך לא פיתולים בלי סוף.
במהלך היום עצרנו מדי פעם למנוחה ורענון וכמובן שניצלתי זאת גם כדי לצלם קצת. כביש 40 ברובו הוא כביש רחב אך היו גם קטעים צרים בעלי נתיב אחד לכל כיוון,בהם מצאנו את עצמנו עוקפים בלי סוף את כל אותם הרכבים הכבדים שמטפסים את העליות בכבדות או שזוחלים בירידות.

לקראת צהריים עצרנו לנשנש איזה סטייק ולאחר ששבענו המשכנו להתפתל שוב במעלה אחד ההרים אך הפעם הרגשתי שהטיפוס ארוך מקודמיו, הפעם במהלך הטיפוס הטמפ' ירדה באופן כזה שאפילו התחיל להיות קריר, אני מביט במד הטמפ' ורואה 48F (מעלות פרנהייט) שהן כ 9 מעלות צלזיוס, אנחנו כבר בגובה העננים ועדיין ממשיכים לטפס, מדי פעם העננים מכסים את הכביש ואנחנו עוברים בתוך הערפל, כל הזמן אני מציץ אל ה GPS ורואה את מד הגובה ממשיך לטפס, כאשר בשיא הטיפוס מד הגובה מראה 3,283 מטרים הכי גבוה שרכבתי עד כה בטיול.
הנוף הירוק והאין סופי לא נגמר וכמה פעמים שאומר זאת לא אצליח לבטא ולהסביר כמה שהכל כל כך ירוק וכל כך יפה.

לקראת אחה"צ הגענו לעיירה סלנטו הרחובות בנויים בזווית כל כך חזקה שמקשה על העצירה בצידי הרחובות, כאשר מישל ניסה לעצור באחד הפעמים ליד מלון הוא כמעט ונפל היות וקשה להחזיק בהמה ששוקלת כמעט 500 קילו בזוית שכזו. בכיכר המרכזית חיכו עשרות מאכרים או יחצ"נים של הוסטלים שאמרו בו אקח אותכם למלון טוב, אך העדפנו להסתדר בעצמנו וכעבור כמה דקות מצאנו מלון ברמה טובה מאוד+חניה+אינטרנט ומים חמים והכל ב 15$, מגניב בכל השאר רצו יותר ונתנו פחות אז לקחנו 2 חדרים ללילה אחד.
פרקנו את הציוד מקלחת וקדימה יצאנו לסיבוב בעיירה הרגועה הזו.

רחובות העיירה מרוצפים באבנים מסותתות, והמקום נראה כישוב מתויר. בשיחה עם אחד המקומיים שדיבר אנגלית אנחנו מבינים שדעות התושבים חלוקות בנושא פיתוח העיירה, חלקם תומך בפיתוח והגדלת העיירה וחלקם מתנגד נחרצות לכך. למרות זאת נראה שכל תושבי סלנטו מחייכים ושמחים במעט שיש להם, כמו כן אותו בחור המליץ לנו לטפס על ההר שמשקיף על העיירה, הוא הוסיף ואמר "עליכם לטפס רק 200 מדרגות ואתם בתצפית" מה??רק 200 מדרגות? אמרתי בקול ומישל החל לחייך, אמרתי למישל "עזוב אותך אין לי כוח לטפס לשם" אך הוא שכנע אותי וטיפסנו במעלה המדרגות הנוף היה יפה אך לא "וואו" כמו שהבחור אמר.
התיישבנו על הדשא והמתנו לשקיעה, כמה דקות לאחר שהשמש שקעה, התברר לנו שבצידה השני של הגבעה ישנה תצפית נוספת המשקיפה על עמק יפייפה שמוקף בחוות שמגדלות קפה. כמו כן שמתי לב שאל התצפית השנייה מגיעים רכבים, בדיקה קצרה ואכן יש כביש גישה מסודר. היות וכבר חשוך אמרתי למישל מחר בבוקר לפני שנצא לדרך נעלה לכאן עם האופנועים נצלם קצת ונשקיף על הנוף ואח"כ נצא לדרכינו.
חזרנו מטה אל העיירה דרך כביש הגישה, לפתע בעודנו הולכים בסמטאות הרחנו ריח חזק של קפה משובח, עקבנו אחרי הריח עד לבית הקפה. התיישבנו ונהנינו מכוס קפה משובח ונפלא, משם המשכנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שהייתה זוועה ומשם למלון.
7:30 בבוקר העיירה סלנטו שקטה כמעט לגמרי למעט ציוץ הציפורים, היום אנחנו מתכננים לנסוע אל העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) הנמצאת במרחק נסיעה קצר מאוד, רק 60 ק"מ ולכן היום אנחנו איננו ממהרים לצאת אל הדרך. כעבור כמה דקות מישל מגיע עם שני קרואסונים חמים ומציע שנלך לשתות קפה במקום בו הוא רכש את הקרואסונים. מובן שהסכמתי והלכנו לשתות קפה איכותי ומאפה טעים לפני היציאה.
לאחר ששתינו והתעוררנו יצאנו אל הדרך אך לפני שנעזוב את העיירה נעלה לתצפית, נסיעה קצרה ואנחנו שם כמו בכל יום מזג האוויר נפלא והנוף מהתצפית אל עבר עמק הקפה פשוט מדהים, שוב פגשנו מקומיים שהתלהבו מהאופנועים וביקשו להצטלם יחד איתנו. לאחר שסיימנו לדבר ולהצטלם יצאנו מהעיירה.

הדרך מסלנטו לכיוון צ'ינצ'ינה נפלאה והאספלט משובח כמה ק"מ לפני היעד הכביש הרחב הפך לכביש צר שעובר בין שדות ויערות לפרקים, מדי פעם אני מבחין בחוות קפה והמחזה פשוט נפלא.
לקראת השעה 12:00 הגענו לכיכר המרכזית בצ'ינצ'ינה, והמתנו שם כחצי שעה עד שניקולס הגיע לאסוף אותנו.
כאשר ניקולס הגיע הוא הסביר לנו שבחווה בה נישן אין מטבח ואין מה לאכול שם, מה?? היינו בשוק, מישל הסביר לו שאנחנו מתכננים לשהות שם כמה ימים ופשוט ליהנות מהשקט ומהנוף שמסביב ואיך לא גם מהקפה ולכן אנחנו רוצים למצוא פתרון לנושא האוכל, לאחר מחשבה קצרה ניקולס הציע שהוא יכין אוכל בבית העובדים שבחווה ושאנחנו נשלם לו על הארוחות, הסכמנו על מחיר ויצאנו לכיוון החווה.
"קדימה ניקולס סע ואנחנו בעקבותיך" ניקולס נוהג בג'יפ 4X4 ומוביל אותנו ברחובות העיר לכיוון החווה, מיד לאחר שיצאנו מהעיר הדרך הסלולה הפכה לדרך חתחתים שלפעמים הנתיב בו אנחנו נוסעים יצוק מרצועות בטון.
השיפוע כל כך חזק שפשוט אי אפשר לעצור, ניקולס נוסע לפני לאט ואני מסמן לו להתקדם, היות והוא גורם לי לנסוע במהירות אטית ולא נוחה לזווית הטיפוס בשביל הצר הזה, לאחר כמה דקות אני מבחין שמישל כבר לא מאחורי, בעזרת הצפצפה אני מסמן לניקולס לעצור בהזדמנות הראשונה בה אנחנו נמתין למישל.
לאחר כמה דקות אנחנו מבינים שמישל כנראה עצר או נתקע או חלילה נפל ולכן הוא לא מגיע, אני אומר לניקולס שחייבים לחזור ולראות מה קרה למישל ולכאני מסתובב וחוזר על עקבותיי וכך גם ניקולס.
לאחר כמה דקות של נסיעה אני מגיע למישל המיוזע ולאופנוע שלו ששוכב על הצד, מתברר שצדקנו ומישל באמת נפל, למזלנו לא קרה לו כלום למעט פגיעה באגו שלו.
מישל ועוד שני מקומיים ניסו להרים את האופנוע אך ללא הצלחה עקב השיפוע החזק, נסינו שוב כולם ביחד וכלום, פשוט בלתי אפשרי, מישל נכנס ללחץ והחל להפליא בקללות בצרפתית, אמרתי לכולם בואו נסובב את האופנוע לכיוון הירידה וננסה שוב וכך עשינו, ניסיון נוסף והאופנוע עמד על גלגליו.
resized_IMG-20141227-WA0056.jpg
מישל החליט שהספיק לו להיום והוא אינו מתכוון להמשיך אל החווה כשהוא רכוב על האופנוע, ולכן שאלנו את ניקולס היכן אנחנו יכולים להחנות את האופנועים לכמה ימים בביטחון מוחלט, ניקולס הציע שנחנה אצל חבר טוב שלו שהוא גם בעליו של חניון סגור ומאובטח. ניקולס הבטיח לנו שהמקום בטוח, סמכנו עליו שאכן המקום בטוח היות ואנחנו אורחים שלו אין מצב שהוא ידפוק אותנו.
נסענו חזרה העירה החנינו את האופנועים ולקחנו את הציוד שנצטרך בג'יפ של ניקולס, בדרך לחווה ניקולס עצר בסופרמרקט שנקנה לנו כמה דברים, בנוסף עצרנו לאכול צהריים באחת ממסעדות העוף בגריל שכל כך פופולריות בכל עיר בקולומביה, מישל הזמין חצי עוף ואילו אני הזמנתי לי עוף שלם שהיה טעים להפליא.
לאחר מכן נסענו בג'יפ אל החווה, בדיעבד שמחנו על ההחלטה לחזור העירה כדי להחנות את האופנועים שם, מתברר שמצב הדרך רק נעשה גרוע יותר ויותר ככל שמטפסים, סיבובים חדים באופן כזה שהג'יפ אינו יכול לקחת את הסיבוב ללא צורך בנסיעה אחורנית פעם אחת לפחות, שיפועים בזווית לא נורמלית בוץ ומה לא, הנסיעה בג'יפ הופכת להרפתקה בפני עצמה.
לאחר כשעה הגענו אל החווה, שוב ניקולס הפתיע אותנו ואמר שאין חדרים נפרדים, למרות שבהתכתבויות עם מישל הוא הבטיח שיש מקום לאכול בו ושיש חדרים נפרדים, נו מה לעשות אנחנו כבר פה וזה המצב אז לא נורא ניקח חדר משותף.
זה לא שאנחנו מתפנקים מדי אבל לא תמיד מישל ואני באותו הראש, אני אוהב ללכת לישון מאוחר ומישל מוקדם ואז יוצא מצב לא נעים שאני מפריע לו, ובבוקר המצב הפוך הוא מתעורר ב 4:30 ולא יכול לזוז ולהרגיש בנוח היות ואני עדיין ישן, כמו כן למישל היו עוד כמה דברים אישיים שאין זה המקום לפרטם שהפריעו לי ולכן העדפתי לישון לבד.
אני בטוח שגם לו היו סיבות שכאלו אך אינני יודע היות ולא דיברנו על זה.
בחוות הקפה פגשנו את קרלוס אביו של ניקולס ואת נטליה אישתו של ניקולס.

קרלוס הוא מרצה באוניברסיטה המקומית והיה גם יו"ר מגדלי הקפה תקופה ארוכה הוא פשוט אנציקלופדיה מהלכת ויודע הכל על צמח הקפה. במהלך 3 הימים בחווה קרלוס השתדל להסביר לנו כמה שיותר על תהליך גידול הקפה, כל כמה דקות שתינו קפה טרי שנקלה ונטחן במקום.
קרלוס לקח אותנו לסיור במטעי הקפה ונתן הסבר מפורט על סוגי הקפה שהוא מגדל, על כמה שהעבודה במטעי הקפה מפרכת וקשה בעיקר עקב התחזוקה שמסביב לעצי הקפה. עצי הקפה גדלים על מדרונות ההר וקשה מאוד ללכת לידם עקב השיפוע החזק. היות ומזג האוויר טרופי כאן עשבים טפילים גדלים ללא הרף ובמהירות ומאיימים על עצי הקפה ולכן יש להשמידם בהקדם האפשרי.
הקטיף נעשה 3 פעמים בשנה בצורה ידנית ורק מלחשוב על זה וכבר אני מתעייף.
קטפתי כמה פולי הקפה מן העץ, קילפתי את הקליפה וטעמתי את הפולים, הטעם הוא של קפה והמרקם של הפולים חלק, פשוט סוכרייה של קפה.
קרלוס מוסיף ואומר שלצערו ניקולס הבן אינו רוצה להמשיך את מסורת אבותיו וחלומו להקים במקום מלון בו הוא יארח תיירים.
כמו כן הוא עסוק בגידול עדר פרות המונה 17 פרות ולכל פרה יש שם כאשר לאחת מהן קוראים נטליה על שם אישתו, על פי ניקולס זו הפרה היפה מכולן ולכן היא קרויה על שם אישתו, לכו תבינו אותה זה דווקא מצחיק. אני רוצה לראות מה היה קורה בארץ אם בעל היה קורא לפרה על שם אישתו, לדעתי במקרה הטוב הוא היה ישן במרפסת לכל החיים.
באחד הימים אמרתי לקרלוס וניקולס שיש לי קפה טחון שהגיע מישראל והצעתי להכין פינג'אן כדי שיטעמו ממנו, הסברתי להם שהקפה לא גדל בישראל אלא רק נקלה ונטחן בארץ.
את שקית הקפה טורקי הנ"ל קיבלתי מיוני מבית חב"ד בניקרגואה ושמרתי אותה לאירועים מיוחדים, פתחתי את השקית ונתתי לקרלוס להריח את הארומה שבקעה מהשקית. קרלוס חייך ואמר שהריח מעולה, ניגשתי למטבחון ובישלתי את הקפה על האש. ריח קפה הטורקי נישא באוויר וקרלוס חייך ללא הפסקה, לאחר שמזגתי את הקפה ישבנו במרפסת לצד הנוף הירוק ולגמנו ממנו בהנאה, קרלוס האב ניקולס ומישל התלהבו מאוד מהטעם של הטורקי, קרלוס הוסיף ואמר שהקפה מעולה ושהוא התרשם ממנו לטובה, כיף לשמוע זאת מאנציקלופדיית הקפה המהלכת שכל חייו סבבו סביב הקפה אותו הוא מגדל.
באחד הימים קרלוס הציג בפניי את יומנו בו הוא נוהג להחתים את אורחיו והראה לי שהיו כמה ישראלים פה לפני כמה שנים וביקש שגם אני אכתוב ביומן וכך עשיתי.
לאחר 4 ימים בהם שתינו קפה, אכלנו, שתינו שוב קפה, נחנו קצת, שוב שתינו קפה, שוב אכלנו ושוב שתינו קפה החלטתו שאנחנו ממשיכים, נפרדנו מכולם ואמרנו תודה רבה היה ביקור מאלף ומענג ועזבנו את החווה. ניקולס ונטליה החזירו אותנו העירה. מצאנו את האופנועים בריאים ושלמים, העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. ניקולס ונטליה(אישתו) התעקשו ללוות אותנו עד ליציאה מהעיר צ'ינצ'ינה. נפרדנו שוב מניקולס ונטליה ויצאנו לדרכנו דרומה לכיוון העיר פופאיאן (Popayán).
מחוות הקפה אל העיר פופאיאן מרחק הנסיעה הוא כ 370 ק"מ.

האספלט איכותי ורחב ידיים, לאחר שהנמכנו בגובה מזג האוויר השתנה והפך ללוהט. הנוף מסביב השתנה גם הוא והפך מהרים ירוקים לשדות רחבים הנמתחים עד לאופק, מדי פעם היה אפשר לראות משאיות וטרקטורים גוררים עגלות אשר מועמסות בכמות בלתי נתפסת של קנה סוכר, בצידיי הכביש אפשר לראות מדי פעם מקומיים שיוצאים מהשדות ומתהלכים עם מצ'טות בידיהם, שמתי לב שבאזור הזה המקומיים נראים שונים ביחס לאחיהם בצפון כאן הם נראים כצאצאים של יוצאי אפריקה לא כולם כמובן אך הרבה ביחס לצפון קולומביה.
לקראת אחה"צ הגענו לפופאיאן ולאחר כמה סיבובים בעיר מצאנו מלון נחמד עם חנייה. הבעיה שהמחיר גבוה, בזמן שמישל הלך לחפש מלון אחר בקצה הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים יצאה אלי פקידת הקבלה ואמרה שהיא מוכנה לתת לנו הנחה, התמקחתי איתה כמה דקות היות והבנתי שאם היא יצאה אלינו לרחוב כנראה שהיא זקוקה ללקוחות, כעבור כמה דקות של התמקחות היא הסכימה שניקח 2 חדרים במחיר שרצינו, מישל בדיוק חזר וכאשר הוא שמע את המחיר החדש הוא הסכים ולקחנו מיד 2 חדרים.
חנינו בלובי המלון פרקנו את הציוד החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב ברחובות העיר.
פופאיאן היא עיר פשוטה ונעימה הבנויה בסגנון קולוניאלי יפייפה. העיר גם נקראת העיר הלבנה היות ורוב הבתים והמבנים בעיר צבועים בצבע לבן. לאורך השנים העיר פופאיאן הייתה ביתם של 17 מנשיאי קולומביה.
המשכנו להסתובב בעיר ומצאנו בית קפה איכותי שמגיש קפה בכל צורה, מישל הזמין קפה הפוך ואני הזמנתי אייס קפה על בסיס אספרסו, עוד לפני שטועמים מהקפה אפשר להבחין בצורת ההגשה הנפלאה שעל הקצפת שמעטרת את האייס קפה מפוזרים פירורים מוזהבים, הארומה נפלאה והטעם משגעעע.
לקראת ערב חזרנו למלון והחלטנו שלא שבענו מהעיר ולכן נשאר כאן עוד יום אחד לפחות.
למחרת בבוקר נתבקשנו להזיז את האופנועים היות והמקום הופך למסעדה לקראת הצהריים, פקידת הקבלה אמרה לנו שיש להם הסכם עם המלון הסמוך ואנחנו יכולים לחנות שם ללא תשלום, אמרנו אין בעיה והעברנו את האופנועים למלון הסמוך. משם המשכנו לבית הקפה מאתמול ולאחר מכן המשכנו להסתובב בעיר הלבנה, הלכנו לראות גשר עתיק, ולאחר מכן ביקרנו באוניברסיטה ובביתו של ראש העיר שהיה גם אחד מנשיאיה של קולומביה.
שוב הזמן טס ומצאנו את עצמנו שוב במלון רק לאחר שהחשיך.

בבוקר שלמחרת ב 8:00 העמסנו את הציוד על האופנועים אמרנו שלום ותודה רבה לאנשי המלון הידידותיים להפליא ויצאנו לדרכנו לעבר עיירת הגבול איפיאלס (Ipiales) שנמצאת במרחק של כ 340 ק"מ מפופאין. לאחר כשעה מאז שעזבנו את "העיר הלבנה" שוב הנוף החל להשתנות, שוב טיפסנו בהרים לגובה של 1,700 מטר והסתנוורנו מהירוק זוהר של הצמחייה הטרופית, ומזג אוויר נעים מאוד.
בהמשך הדרך ירדנו בגובה לכ 500 מטר הנוף השתנה שוב, ממש מדבר בו גדלים קקטוסים ומזג האוויר הפך לחם ויבש, אך עדיין קצת ירוק פה, באזור הזה אני מבחין פתאום באנשים שיושבים בצידי הדרכים ומושיטים יד לתרומה, העוני נראה מסביב ונראה שהאזור מוזנח עד מאוד, אפילו הכבישים כאן סדוקים ופשוט זה נראה כמו מדינה אחרת, למרות זאת כאשר אנחנו עוברים בכפרים המקומיים משפריצים עלינו מים בעזרת דליים או שקיות, בהמשך נבין שיש היום חג וזו המסורת ולכן זו הסיבה שחלק מהרוכבים המקומיים לבושים בשכמיות גשם באזור חם ויבש שכזה.
אני התעצבנתי מהקטע הזה של זריקת המים לעברנו וכך גם מישל, לא נעים לקבל כמות גדולה של מים תוך כדי נסיעה פשוט המסה הזאת שפוגעת בך מורגשת כמכה רצינית, ותוך כדי בלימה או סיבוב זה מסוכן עד מאוד.
מהר מאוד הבנתי את הקטע ולכן בכל פעם שמישהו המתין בצד הכביש או שראיתי סימני מים על הכביש האטתי עד כדי עצירה וסימנתי ואמרתי למקומיים "לא!!!" ולרב הם כבדו את בקשתי, מישל ראה שהשיטה עובדת וגם הוא עשה כך.
בהמשך הדרך החלנו לטפס שוב, הפעם הטיפוס היה ארוך ומזג האוויר השתנה שוב והפך לנעים ואפילו קר הנוף שוב ירוק שנראה עד האופק, האספלט השתפר מעט אך עדיין במצב פחות טוב ממה שראינו בשאר הכבישים בקולומביה, אפילו מחסומי הדרכים של הצבא נראו מאוימים יותר ולכן החיילים כאן עומדים עם קסדות ושכפצ"ים לגופם, באחד המחסומים אחד החיילם סיפר לנו שהאזור הנ"ל מותקף על ידי המורדים ולכן יש יותר מחסומי דרכים, אנחנו לא הרגשנו מאויימים אפילו לא לאלפית השנייה.
באחד הקטעים הגבוהים והערפליים ראיתי ב GPS במד הגובה 3,180 מטרים,הטמפ' ירדה ל 10 מעלות ואנחנו כבר קרובים לאיפיאלס העייפות מראה את אותותיה ולמרות שרכבנו רק כ 300 ק"מ אנחנו נמצאים בדרך המקסימה הזו כבר למעלה משש שעות. בהמשך הדרך נחסמה עקב תאונה, הפקק היה עצום אך למרות זאת השתחלנו בין המכוניות וכעבור כמה דקות הגעתי לראש הטור, בדיוק שהגעתי לראש הטור השוטר סימן שאפשר לנסוע, מישל היה מאחורי אז התחלתי בנסיעה. לאחר כמה מטרים ראיתי אוטובוס הפוך ומרוסק על דופן ההר, היות והכביש צר אין היכן לעצור ולכן לא הספקתי לצלם תמונה מאזור התאונה, כעבור כמה דקות אני מבחין שמישל אינו מאחורי ואני עוצר וממתין לו, היות ובנתיב הנגדי עומדות עשרות מכוניות, משאיות ואוטובוסים איני יכול לחזור על עקבותיי ולראות היכן הצרפתי נעלם, כעבור כמה דקות מישל מגיע אני מסמן לו להמשיך ומיד דולק בעקבותיו, מכאן והילך התנועה זרמה ללא עיכובים נוספים.
לקראת חשיכה הגענו לאיפיאלס העיר נראית זוועה ונראה שהביטחון אליו היינו מורגלים בקולומביה אינו שורר כאן, לאחר כחצי שעה מצאנו מלון מעופש בו נשהה את הלילה.
איפיאלס זה מקום שאינו מזמין ונראה כעיר רפאים, כל התושבים בהם נתקלנו בעודנו מחפשים מלון נראים מוזרים ומחשידים ולכן היום אנחנו לא מסתובבים בעיר. חנינו בחנייה של המלון קרוב לכלב מאיים ועצבני כבר קר כאן והיום נישן בגובה של 2,980 מטרים, כן גבוה בכ 800 מטרים מהחרמון הישראלי.
לקראת ערב נעשה קר ואפילו בלובי המלון ישבנו עם מעילים. את ארוחת הערב אכלנו במלון כאשר הטבחית ובתה שמעו שאני מישראל הן התלהבו נורא, אמרתי לה "אני גר 45 ק"מ מחרוסלם (ירושלים) המשפט הזה הוציא את האמא משלוותה והיא ביקשה שאבוא איתה לכנסייה כדי שנתפלל ביחד. אך אני סירבתי בעדינות ואמרתי לה שאני עייף, הן אף ביקשו להצטלם איתי וכל הערב האם ובתה לא הפסיקו להוציא קולות התפעלות מוזרים כגון: אההה, יוווו, אייי דבר שהפך עם הזמן לבדיחה ביני לבין מישל.

ללא ספק אחד המקומות המוזרים ביותר בהם עברתי עד כה.
לאחר יום ארוך ומתיש התקפלתי לחדר המעופש לסיכום, התחלנו את היום ב-29 מעלות בגובה 1700 מטר אח"כ המשיך להתחמם ל 43 מעלות כאשר היינו בגובה 500 מטר ובהמשך התקרר ל 6 מעלות כשההינו בגובה 3,180 ובלילה באיפיאלס הטמפ' ירדה ל 3 מעלות בגובה 2,980 מטרים.
החלטנו לעצור באיפיאלס משתי סיבות: הראשונה היא כשעוד התכוננתי לצאת למסע ראיתי שיש כנסייה יפיפייה כאן שחייבת ביקור ולאחר שהראיתי למישל תמונות בגוגל הוא הסכים שזו נקודה שחייב לבקר בה,  והסיבה השנייה היא שזו עיר גבול בה נישן לפני החצייה לאקוודור.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, עדיין קר בחוץ, אפילו הכלב האימתני שקשור ליד האופנועים ונבח ללא הפסקה אתמול אינו מעז להוציא את אפו מהמלונה.
העמסנו את הציוד על האופנועים, אך לפני שניסע לראות את הכנסייה שנמצאת כ 15 ק"מ מהמלון עלינו לתדלק, נורית הדלק החלה להבהב כבר אתמול בכניסה אל העיר אז ניגשנו לתחנת הדלק ליד המלון, מיד המתדלק קפץ ואמר לנו שאין בנזין במשאבה ושעלינו לנסוע לתחנה אחרת בצד שני של העיר, נו טוב זה בדרך לכנסייה אז קדימה לדרך, כעבור כמה דקות הגענו לתחנת הדלק וגם כאן נאמר לנו שאין בנזין ושיש מחסור בכל העיר, החלטנו להמשיך אל עבר הכנסייה ואם לא נמצא דלק נתדלק בחזרה איפשהו בדרך למעבר הגבול.
היות והכנסייה בנויה על צלע ההר בתחתית העמק אפשר לראות אותה מרחוק כבר מכמה ק"מ. כעבור כמה דקות הגענו למתחם הענק של הכנסייה, אחד השוטרים כיוון אותנו לעבר החנייה שנמצאת כחצי ק"מ מהכנסייה עצמה, השומרת בכניסה לחניון דרשה שנשלם חנייה, ראיתי שיש כביש המשך המוביל אל הכנסייה ובצחוק אמרתי לשומרת "אין לנו כסף ושרק באנו לראות את הכנסייה", לא הספקתי למצמץ או לקרוץ ולומר לה שזו בדיחה והיא מיד ענתה "אין בעיה סעו בהמשך הכביש המוביל מטה שם יש חנייה בחינם" לא התווכחנו ומיד נסענו מטה, מתברר שהכביש הנ"ל מגיע עד לכנסייה שם יש חניון אחר בחינם, יפה יצא לנו טוב.
בעודנו צועדים אל הכנסייה ניתן היה להבחין בנהר שזורם תחת הגשר שמוביל אל הכנסייה, בתחתית ההר ישנה תחנה הידרואלקטרית שמייצרת חשמל.

בכנסייה מרשימה ביופייה ונראה שהושקעה כאן המון מחשבה וירידה לפרטים, מאוד שמחתי שלא ויתרתי על האתר הנ"ל היות והכנסייה מרשימה מאוד.
לאחר שסיימנו לבקר בכנסייה חזרנו על עקבותינו והמשכנו בחיפוש אחר תחנת דלק, לכל תחנה שהגענו נאמר לנו שאין דלק, ונאמר לנו "סעו לתחנה אחרת", בסופו של דבר איכשהו חזרנו לתחנה הראשונה בה היינו בבוקר כן זו שצמודה למלון, כאשר אני נכנס לתחנה אני מבחין במתדלק מוציא את הצינור מפתח המילוי של מכונית ואומר לנהג סע לשלום, אני אומר לו "שלום גאזולינה פורפאבור" והוא אומר לי "אין דלק" אני אומר לו "עכשיו תדלקת את המכונית הזאת וגם אני צריך דלק", הוא עונה לי "זה היה דיזל פה זה לא אמריקה" פה כבר נשרף לי הפיוז, הורדתי קסדה ונגשתי אליו ואמרתי לו "תגיד לי אתה חושב שאני מטומטם? אני מכונאי אז אל תספר לי סיפורים זו הייתה מכונית עם מנוע בנזין,ככה אתה מקבל פני תיירים? ודרך אגב אני ישראלי ולא אמריקאי", מנהלת התחנה שמעה אותי ויצאה החוצה אמרה לי "אדוני,כבר חודש לא שלחו לנו אספקת דלק והדלק במכלים נועד לרכבי ממשלה, אבל רק בגלל שאתה תייר ועוד מארץ הקודש אנחנו נתדלק לך את האופנוע, אנחנו מכבדים ואוהבים תיירים".

resized_20150625_123953.jpg
לאחר שתדלקנו אמרנו תודה ונסענו למעבר הגבול עם אקוודור.

 

קולומביה לסיכום: רכבתי בקולומביה כמעט 3,000 ק"מ ב-28 ימים , קולומביה ארץ מדהימה בעלת תרבות עשירה. האנשים בקולומביה מופלאים וחמים עד מאוד, למרות שכולם אמרו לי על קולומביה "השתגעת מה אתה נוסע לשם ועוד עם אופנוע?" קראתי כמה שהיא מסוכנת ולא מסבירה פנים, מלחמות הקרטלים סביב הסחר בסמים ומה לא? אני לעומת זאת לא הרגשתי ולו לרגע אחד מאוים או במצב סכנה, הנוף ההררי בקולומביה עוצר נשימה והירוק זה מכל עבר עושה נפלאות לנפש האדם, הקפה המהולל בעל טעם חזק וארומה איכותית-פשוט תענוג.
כבישי קולומביה מרשימים באיכותם ויותר מפעם אחת הרגשתי כמו במסלול מירוצים.
תרבות הנהיגה והכבוד לאופנוען נראים כל רגע רכיבה נתון.
אשמח עד מאוד לבקר במדינה המופלאה והמקסימה הזאת בעתיד ולכל מי ששואל קולומביה היא מדינה חובה בטיול שכזה.

עוד מידע:

הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן

בפוסט הבא-אקוודור ארץ קו המשווה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »