הרפתקה דוט קום

18 ביוני 2018 אירה ויואב מסכמים מסע של 14 חודשים

רכיבה זוגית באמריקות- סיכום וטיפים חשובים

סיכום הרכיבה מבואנוס איירס לדאלאס
5 חודשים על אופנוע, 20,000 ק"מ, 14 מדינות, 110 מלונות שונים, דורשים סיכום (וסליחה שהוא יצא כה ארוך). הטיול כולו ארך 14 חודשים מפלורידה לקליפורניה דרך אלסקה בקרוואן ומבואנוס איירס לדאלאס באופנוע, יותר מ- 40,000 ק"מ, 15 מדינות, שני אופנועים וקרוואן אחד. אלו הפוסטים הקודמים שפורסמו: ברזיל ואורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה, פרו, פרו2 אקוודור וקולומביה, פנמה קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס וגואטמלה, ומקסיקו.
מילן קונדרה כותב ב"ההנאה שבאיטיות", "האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו… הוא תלוש מרצף הזמן… הוא במצב של אקסטזה… ולכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד ומי שמשוחרר מהעתיד אין לו ממה שיחשוש". ואכן הרכיבה על האופנוע היא מרכז הטיול, יותר מהנוף שאתה עובר בתוכו, האנשים שסביבך, ואפילו אתה עצמך.

התחלה בקראוון

האופנוע – חלק מכל טיול שלנו הוא לנסות אופנוע חדש, בכל טיול אנחנו רוכשים אופנוע ומוכרים אותו בסוף הטיול (זה התחיל מסיבות כלכליות אך הפך לאידאולוגיה), כבר רכבנו על ימהה R6 YZF, שלושה חודשים מרומניה לגרמניה וחזרה, קווסאקי VN 800, בישראל וכן לאורך הים האדריאטי, רוייאל הנפילד, חודשיים בהודו, ממומבאי לקרלה וחזרה, סוזוקי ויסטרום 650, שלושה חודשים מסן פרנסיסקו למיין וחזרה לניו יורק. והפעם BMW GS1200, דואל ספורט, 1200 סמ"ק, 110 כ"ס.

ללא ספק האופנוע הטוב ביותר עליו רכבנו. כל עוד אתה על כביש הוא מספק את הסחורה, קצת פחות בדרכים לא סלולות שכן גובהו ומשקלו (400 ק"ג כולל ציוד ורוכבים) עומד בעוכריו והוא ממש לא סלחני. כמו כן האופנוע אלקטרוני ונשלט על ידי מחשב מה שמקשה על תיקון עצמי של תקלות (ולצערנו היו כאלו), היו שני מקרים שרק מוסך מורשה יכול היה לטפל בבעיה שהתעוררה וכאלו לא ממש מצויים לאורך המסלול בדרום אמריקה (למשל תקלה אחת השביתה אותנו למשך שבוע – ראו כאן).

אנשים

– קשה להכליל 700 מיליון אנשים שחיים ב-20 מדינות (מהם ביקרנו ב- 14), שמגיעים ממוצא כה שונה (מגרמנים ועד אינדיאנים) ובכל אופן יש משהו מאוד דומה באמריקה הלטינית, קודם כל כולם מדברים ספרדית (פרט לברזיל) וכולם לא מדברים אף שפה אחרת (כולל ברזיל). כל האנשים שנתקלנו בהם היו חברותיים ורצו לעזור, למרות קשיי השפה,

בכל פעם שנזקקנו לעזרה מכל סוג שהוא תמיד הרגשנו שאנחנו לא לבד, ללא קשר אם מדובר בפקידי ממשל, עובדי מלון או סתם אדם מהרחוב. למרות השמועות על סכנות ואלימות לא נתקלנו אפילו פעם אחת בתופעות מפחידות או אפילו לא הוגנות. אך ראוי לציין את פרו שכן שם יש תחושה אוטנטית של דרום אמריקה (לא רק עבור תיירים), הלבוש, הערבוב בן מודרנה לשוק הומה, והנאיביות של התושבים, קסם של מקום.

מלונות –

ליתר ביטחון לא לקחנו אתנו אוהל או שקי שינה שלא יעלה אפילו הרעיון בראש מי מאתנו לישון בחוץ. לא היינו בטוחים שיהיו לנו מלונות לאורך כל הדרך אבל בוקינג (Booking.com) לא אכזב. מאחר וסגנון הטיול היה דילוגי הרי כמעט בכל לילה ישנו

במלון אחר וכאמור עברנו מעל ל- 100 מלונות שונים בחמישה חודשים. היו לנו שני תנאים:

1) חדר עם מקלחת, 2) ציון 8.5 ומעלה (על ידי עשרות מדרגים לפחות). כמעט לכל אורך הדרך מצאנו מלונות כאלו מתחת ל- 50 דולר ללילה לזוג (עד שהגענו לארה"ב כאן המקבילה היא 100 דולר פלוס מיסים). גילינו מספר עובדות מעניינות:
• המלונות שהכי אהבנו (ציון 10 שלנו) היו בבעלות זרה (אטלקי, שווצרי, רומני…)
• דווקא בערים הגדולות עם הרבה מלונות תקבל יותר באותו מחיר (תחרות?)
• ניתן לסמוך על הציונים של בוקינג, אנחנו ממש ידענו מראש כמה נאהב את המלון
• מוטל (Motel) איננו מה שאנחנו רגילים אלא מלון אוהבים עם מראות על התקרה, ערוצי סקס בטלוויזיה וחניה סגורה
• הוסטל גם אם עונה על הדרישה שלנו (חדר נפרד, ציון גבוה), בדרך כלל לא יהיה מה שאנחנו מצפים (כנראה המדרגים רגילים לסטנדרט אחר)

כבישים

– לאחר מספר ניסיונות לא פשוטים בדרכי עפר החלטנו לנסוע רק על כבישים סלולים, צהובים ככול האפשר או לבנים אם אין ברירה (בגוגל מפות), מאידך השתדלנו להימנע מאוטוסטרדות ועלינו עליהם רק כשלא הייתה ברירה. בגדול ניתן לומר שהכבישים היו סבירים כמעט בכל המדינות. זה לא מונע את הצורך בערנות, אתה נוסע בכביש ראשי סלול טוב במהירות בין עירונית וחושב שהרוח

שנושבת דרך הקסדה שלך זה טעם החיים, suddenly אתה מוצא את עצמך מרחף חצי מטר באוויר, אף אחד לא נתן לך רמז שיש כאן באמפר בגובה הר תבור באמצע הדרך המהירה, בכל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור, ורוב מדינות מרכז אמריקה (בעיקר גוואטמלה ומקסיקו), אם יש מחלה שחובה לעקור מהשורש היא הבאמפרים. או כביש חדש שסיימו לסלול רק לפני כמה חודשים, הסימונים בצהוב על הכביש עדיין בוהקים ואתה כמו התרנגולת שלא ניחשה מתי היא תהפוך למרק בטוח שהחיים נמשכים לנצח מוצא את עצמך בתוך בור שרק מכונה מתוצרת גרמניה יכולה לצאת ממנו בחתיכה אחת, לכן לאחר מקרה או שניים כאלו (והם ממש לא חריגים כאן) אתה לא מוריד ערנות אפילו לא לשנייה (קריאות הקרב "באמפר", ו-"Hair-pin" נשמעו בקשר לעיתים קרובות) .
לאורך הטיול פגשנו מעט מאוד רוכבים כמונו, מי שפגשנו היו בעיקר ברזילאים (רוכבים בקבוצות) ממהרים לכיוון אלסקה, או קנדים, ואוסטרלים בכיוון ההפוך לארגנטינה. ככל שהמדינה מבוססת יותר פגשנו יותר רוכבים מקומיים (ארגנטינה, ברזיל, קוסטה ריקה…). אנחנו רכבנו בשלווה, יום רכיבה רגיל שלנו נע בין 200 ל- 300 ק"מ עם הפסקות של ימים מלאים לטיולים ופינוקים, אך פגשנו מספר רוכבים שגומעים גם 1000 ק"מ ביום, יום אחרי יום.
ולסיום נושא התחבורה, חידה. מה הדבר הכי שימושי על כבישי אמריקה הלטינית. לא באמפר, גם לא כלי רכב, לא תמרור או רמזור… האביזר השימושי ביותר הוא קונוס אדום לבן שמצביע על כך שיש בור בכביש/ תיקונים בדרך/ רכב מקולקל/ מחסום משטרתי או סתם מונח באמצע הכביש כדי שתאטו וינסו למכור לכם משהו.

אוכל –

אחרי שלושת רבעי שנה בארה"ב וקנדה חיכינו כבר להגיע לטאקוס, בוריטוס, טוסטדוס וטמאלס, גואקמולה ומנגו, סביצ'ה ומריסקוס. בין אחת צמחונית אך אוהבת חריף (הן אוכל והן שתיה) לבין אחד קרבונר מובהק שדומע רק מהריח של חריף אנחנו מכסים את כל מגוון האוכל האפשרי ולכן עוד לפני שאנחנו חוקרים את הנופים והאתרים במדינה אנחנו עושים רשימה של מאכלים שחייבים לטעום. אין בספרדית מילה לצמחוני ואם אתה רוצה מנה צמחונית יש לפרט מה לא לשים במנה דהיינו – ללא עוף, ללא בשר, ללא חמון… אחרת תקבל מנה אמנם ללא עוף אבל עם חתיכות פסטרמה מפוזרות כיד המלך.
בכל המדינות שעברנו בכל קרן רחוב יש דוכן שמתמחה במוצר אחד, תירס עם מיונז וחמאה, עוף מצופה נוטף שמן,

ביצי שלו, נקניקיה בסגנון מקסיקני, טאקו ממולא בדג מעושן, אננס פרוס טרי, מנגו סחוט במקום וכן הלאה וכן הלאה, ואנחנו שאוהבים אוכל עממי חוגגים, היו ימים שהארוחות שלנו היו "ארוחת טעימות", דהיינו מעבר מדוכן לדוכן וטעימה של מה שיש לו להציע (כל אחד "רק בלירה"). אמנם עברנו מלא מדינות אבל בדיעבד מסתבר שאולי השמות מתחלפים אבל הגלובליזציה עובדת גם כאן והמאכלים מאד דומים עם מעט חריגים למשל בפרו שרקן (Guinea pig) הוא מעדן, ובמקסיקו צרעות מטוגנות הן אחלה אבל בדרך כלל המאכל השולט הוא עוף על כל צורותיו.
בסוד נגלה לכם שלאחר ההתלהבות הראשונית (שנמשכה כשלושה חודשים), מצאנו את עצמנו לפחות פעם בשבוע, מחפשים סאבווי כדי לקבל סנדוויץ' כמו שאנחנו רוצים, ועברנו לדיאטת הכל-חוץ-מעוף…

מזג אויר ונוף

– כאשר אתה על האופנוע, הגשם מרטיב אותך, השמש מחממת אותך, והרוח מצננת, ואתה מרגיש את הכביש על כל בליטותיו, עיקוליו והנוסעים עליו. ולכן מזג אויר נוח ממש משמעותי (למפונקים שביננו). הטיול שלנו שהתחיל בדרום בינואר והסתיים בצפון ביוני קלע בדיוק למזג אויר נוח לאופנוע. למעט פעם אחת של גשם סוחף שתפס אותנו בקיטו אקוודור (כולל ברד בגודל מפחיד) ולמעט חום מעיק שהיכה בנו ביוני בטקסס (41 מעלות בשעה שש בערב). סך הכל מזג האוויר היטיב עמנו. אז אין תלונות.


חלק גדול מהטיול נסענו בגובה ככל שיכולנו, הן מאחר ומזג האוויר בגובה בקיץ ממוזג אך גם מאחר ואנחנו אוהבים נוף הררי. ללא ספק אהבנו ביותר את הנוף בפרו ואקוואדור ועוד נחזור לשם (ראה כאן), הן מבחינת הנהיגה בדרכים המפותלות והן בזכות הנוף המגוון (והמצטלם נהדר).

ולסיכום

קהילת האופנוענים הם עם מיוחד, תמיד ינופפו לך לשלום, יחפשו מסעדות אופנוענים לספר חוויות ויעצרו לך בלי לשאול כאשר אתה תקוע. וכמובן קבוצות הרכיבה (ווטסאפ) שתמיד שם לעזור לך בעצה, אירוח או עזרה פיזית במקרה הצורך (אנחנו חברים בקבוצה ישראלית- קבוצת "הרפתקה" הקשורה לאתר זה (תוספת של יוני העורך) (בעברית), דרום אמריקאית (בספרדית) וכלל עולמית (באנגלית). רבים אמרו לנו על המסע שזאת "חוויה לכל החיים" או "חוויה חד פעמית", ואכן היא כזאת עד הפעם הבאה שאנחנו כבר שוקדים על הכנתה.

מחר תל אביב

——————————————————————


כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

6 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 9

מקסיקו, לרכוב עם קצת ביורוקרטיה

והרבה צבע

 

מקסיקו – ערים קולוניאליות
המקסיקנים לא רצו לתת לנו להכנס למדינה שלהם, וסיפור שהיה כך היה, האופנוע שלנו מקליפורניה ולא רשום על שמנו. מאחר וקנינו אותו בארגנטינה לא יכולנו לעשות שם העברת בעלות. אך יש לנו אישור נוטריוני (בספרדית) שמותר לנו לנהוג באופנוע, עד מקסיקו הכל היה בסדר (13 מעברי גבול סה"כ). מסתבר שהחוק במקסיקו מאפשר להכנס עם רכב רק אם הוא רשום על שמך, מכאן החלו דיונים מה ניתן לעשות בהתחלה מול פקידים שלא יודעים מילה באנגלית (תתפלאו כמה ספרדית צברנו בדרך). לאחר זמן נמצא פקיד דובר אנגלית שהזמין עוד 3 פקידים ויחד עשינו קונסורציום איך בכל אופן להכניס אותנו למקסיקו.
בסופו של דבר נמצא הפתרון, שאושר על ידי כל הדרגים: אנחנו נמלא טופס מכירה של האופנוע מליאור ממנו קנינו את הרכב, ליאור יחתום עליו (אתם זוכרים שליאור בישראל), ובא לציון גואל. הם שלחו אותנו חזרה לגואטמאלה כדי למצוא שם את ליאור 😊, והסבירו לנו איך להכין את המסמך. כולם היו לכל אורך הדרך סופר נחמדים, לדעתנו לא ציפו לשוחד (וגם לא הצענו או שילמנו). ולאחר יום די מפרך אנחנו במקסיקו התחנה האחרונה לפני ארה"ב.

פואבלה

מקסיקו חשבנו, עוד מדינה מרכז אמריקה שכל תושביה רוצים לעבור לגור בארה"ב. ואכן רוב המדינה כזאת, אמנם הכבישים טובים יותר (למרות שכדאי מאד להיות ערניים – במפרים וחורים בכביש ללא כל התראה), אמנם יש פחות שוטרים (למרות שאלו שישנם רוכבים על רכבים עם מקלעים מוכנים לירי), אמנם יש תחושת ביטחון כמעט כמו במערב (למרות שיש ערים לאורך החוף שממליצים לא לנסוע לשם כי יורים באנשים ברחובות)… אבל בכל אופן מדינה מרכז אמריקה קלסית. וכל זה עד שהבנו שאנחנו ממש אוהבים ערים קולוניאליות.
עיר קולוניאלית היא עיר ששימרו בה כמות גדולה מהרחובות מהתקופה הקולוניאלית (המאה ה- 15-16). ויש בהם קתדרלות מרשימות ומבני ציבור מפוארים ממש תאווה לעיניים.

העירייה מבינה שתיירות זה טוב שומרת על הניקיון ועל החזות החיצונית של המבנים (יש לא מעט בתים שיש רק חזית ומאחור מבנה מעץ שמחזיק אותה כדי שלא תיפול). יזמים מרימים עסקים ומלונות בוטיק בתוך מבנים עתיקים, תוסיפו על כך את הצבעוניות המקסיקנית (כתום שולט) ומזג אויר אחלה (רמת מקסיקו בגובה 2000 מטר כך שרוב היום והערב ממש נעים) ויש לך מתכון לפינוק אמיתי.
ערים קולוניאליות במצב טוב יש בכל דרום ומרכז אמריקה,

סן מיגל

כגון אריקפה וקוסקו בפרו, קיטו באקוודור, גרנדה וליאון בניקרגואה אבל ריכוז כמו שגילינו במקסיקו לא ראינו. ביקרנו למשל בפואבלה, סן לואיס דל פטוסי, סן מיגל דה איינדה וזאקאטאקאס (את שני האחרונים ממש אהבנו). בכל עיר כזאת השתכנו במלון בוטיק במרכז העיר העתיקה (לא חייב להיות יקר) ויאללה לצאת להסתובב שעות ברחובות.

זאקאטקס

בנוסף גילינו שחיי הלילה בערים הללו ממש לא דומים לשאר הערים שבדרך כלל נסגרים בשעה שש, כאן יש פעילות תוססת עד השעות הקטנות מוזיקה מכל פתח או מכונית חולפת, הרבה מוזיקה חיה במסעדות ובפאבים, אוכל טוב ומגוון והמון להקות שינגנו לך אישית תמורת חצי דולר.
ולהלן דוגמא – בזאקאטאקאס, אם אתה רוצה לחגוג חתונה, בת מצווה, סיום לימודים או משהו, אתה שוכר חמור (מקושט), להקה של כליזמרים, שניים שלושה מלצרים שמסתובבים עם בקבוקי משקה חריף, ומזמין את החברה, לכל אחד מהמוזמנים תלויה כוס קטנה על הצוואר ומידי פעם ממלאים אותה ודופקים שוט. ויוצאים להסתובב בסמטאות העיר. החמור מוביל, אחריו הלהקה ולאחריהם צועדים כל המוזמנים. בכל כיכר או רחבה (ויש הרבה כאלו) נעצרים, רוקדים קצת, שותים קצת וממשיכים הלאה. הצטרפנו לקבוצה שכזאת ולא היה נראה שמישהו מתעייף או שהמשקה נגמר. ואפילו הציעו לנו משקה (למרות שאנחנו לא שייכים לבעל השמחה – שלא ממש הבנו מה חגגנו).
מחר ארצות הברית

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

7 באפריל 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 6

רכיבה בפרו – רק סופרלטיבים

את פרו עשינו מדרום לצפון, במסלול התיירים השחוק, אריקיפה (עיר עתיקה מדליקה, ומנזר סנטה קטלינה מומלץ מאד), קניון קולקה (הכמעט הכי עמוק בעולם ותצפית על קונדורים), העיר פונו ואגם טיטיקקה, קוסקו (עיר המדרגות שבנויה על צלעות ההרים שמסביב), העמק הקדוש עד מאצ'ו-פיצ'ו, כביש 3S ללימה (בפוסט נפרד) ולאורך החוף לאקוואדור (לא התרגשנו מאזור החוף הצחיח של פרו ומלימה ולכן חזרנו לאנדים בכביש 3N ).


אז במה נתחיל, נתחיל במאצ'ו-פיצ'ו – אנחנו לא אנשים של עתיקות, אבל מאצ'ו-פיצ'ו… לכן לא יתכן ביקור בפרו בלי ביקור באתר. הביקורים מוגבלים ל- 2,500 איש ביום בשתי משמרות (מרץ היא מחוץ לעונה, כך שלא נתקלנו בבעיות כניסה), המסע מתחיל מקוסקו, דרך ה"עמק הקדוש" שמכיל מספר אתרי אינקה (אהבנו את מכרות המלח בדרך), לעיירה שאת שמה אי אפשר לבטא (Ollantaytambo), משם ברכבת לעיירה נוספת (Aguas Calientes) ומשם באוטובוס לאתר (זאת הדרך הפשוטה והיקרה ביותר אך אפשר לעשות חלקים גם ברגל, במוניות או באוטובוסים), הארגון מופתי וללא פשרות למרות כמות התיירים הגדולה. אך לדעתנו הייחודיות של מאצ'ו-פיצ'ו איננה באתר שהוא מדהים בתוך נוף עוצר נשימה,

אלא דווקא בסיפור שמסביב, מתחיל בתעלומה, למה בכלל בנו האינקה את העיר על פסגה של הר, ממשיך בתרבות ללא כלים משוכללים, ושלא הכירו אפילו את הגלגל שלקחו על עצמם פרוייקט בסדר גודל שכזה וגומר בעובדה שהכל החזיק מעמד מאות שנים ללא תחזוקה (85% מהאתר נמצא כמות שהוא ורק 15% שוחזרו). אז למרות התיירים ולמרות הבירוקרטיה (לוקח כמה שעות טובות לארגן הכל) והעלויות (כ- 400$ לזוג), האתר ייחודי ובהחלט ברמה אחת עם הסלע האדום, הגרנד קניון והכותל המערבי.
נמשיך בכבישים – הנופים בפרו מדהימים ומגוונים מפסגות האנדים הקרחות בגובה 5000 מטר ועד נוף מדברי לאורך החוף. הדרכים בהם נסענו היו ברמה סבירה, רובם סלולים רוב הזמן, מתוחזקים סביר, עם תנועה דלילה (בעיקר משאיות ותחבורה ציבורית), אבל שומרים אותך ערני כל הזמן, בורות, מפולות, רכבים עוקפים, גשרים איריים, וסתם בעלי חיים. כמות המשטרה הן רכובה והן רגלית מפחידה, רוב הזמן לא ברור מה תפקידם, שכן בדרך כלל לא מתייחסים אליהם בעיקר כשהם מנסים לכוון את התנועה, אך הם תמיד נחמדים גם כשעוצרים אותך וגם כשהיו אמורים לא להיות נחמדים (למשל כשעקפת ניידת על פס לבן, או כשרכבת בעיר בלי קסדה – בכל המקרים שוחררנו לאחר שזיהו שאין לנו שפה משותפת 😊). כלי התחבורה התדיר ביותר הוא ריקשה (טוקטוק), יש ערים שלא תראה כמעט רכב רגיל רק ריקשות

בכל גוון וצבע. גילינו שתמורת האופנוע שלנו ניתן לרכוש שתי ריקשות חדשות, שקלנו את הנושא בכל אופן יותר מרווח בהם והחלטנו פה אחד להמשיך עם הקדילק שלנו.
הערים – כמעט כל עיר/כפר בפרו היא שוק אחד גדול שמתחיל בכניסה ומסתיים ביציאה על כל הצבעוניות והריח והרעש.

פרט לכיכר המרכזית שתמיד מטופחת עם דשא ופסלים (ומלא שוטרים ששומרים על הדשא) ופרט לבתי הספר, בכל עיירה וגם הנידחת ביותר בית הספר הוא הבניין המטופח ביותר, צבוע, שמור, ובולט למרחוק. תופעה מעניינת – ניקיון – הערים לדעתנו נקיות וצריך לזכור שהן נראות כמו שוק ועדיין נקיות (נניח בהשוואה לארגנטינה או צ'ילה), אבל הכניסות לערים הם מזבלה אחת גדולה, הדרכים המובילות לערים מרוצפות ערימות של זבל ומסריחות כמו מזבלה, כששאלנו על התופעה, מסתבר שאין פינוי זבל עירוני בערים ולכן אנשים זורקים את הזבל מחוץ לעיר. ועוד תופעה מעניינת – גימור (פיניש) – כל הבתים בכל מקום מלימה ועד אחרון הכפרים לא סיימו לבנות אותו, תמיד אין טיח בלפחות אחד הקירות החיצוניים, תמיד יש הכנה להקמת עוד קומה וכמעט תמיד יש קומה שטרם סיימו לבנות. גם במלונות תמיד נראה שהם באמצע בניה, כל תחנת דלק בהקמה, והכל מרגיש כמו אתר בניה ונותן תחושה שאם נגיע עוד שנתיים הכל יהיה גמור לתפארה.
אוכל – למרות מה שיאמרו לכם לגבי מאכלי דגים, סביצ'ה, וגיוון באוכל בפרו, המאכל הלאומי הוא רבע עוף עם צ'יפס, בסקר שערכנו ברוב המסעדות זה מה שיש (מניו ב- 8 סול כולל רבע עוף, צ'יפס, סלט ושתיה), למרות שרצינו אחרת בערך חצי מהערבים זה מה שאכלנו בסופו של דבר וחציינו הם בכלל צמחונים 😊. אה ויש גם מרק עוף של סבתא. וסברס מדהימים (חמישה סברס ענקיים בשקל)
ולבסוף אנשים – הפרואנים לא מרבים לחייך, וגם לא מדברים יותר מידי, אבל תמיד נכונים לעזור, לא נתקלנו ולו פעם אחד בפרואני עצבני, לא ניסו לרמות אותנו (וגם אם כן לא הרגשנו), אבל המיוחד ביותר הוא הלבוש ככל שהמקום נידח יותר הלבוש צבעוני יותר והכובעים מוזרים יותר.


לסיכום – פרו היא המדינה שהכי מזכירה לנו את הודו, הריקשות, והכבישים המחוררים, ערב רב של טיפוסים לבושים בצבעים עם כובעים מצחיקים, כאוס בעמודי החשמל והטלפון, הבתים שלא סיימו לבנות וכמות השוטרים ברחובות, אבל בניגוד להודו הנהיגה בכבישים סבירה ומרכזי הערים נקיות. ואף ניתן למצוא פינות חמד שמזכירות את אירופה במיטבה, נקיים, מסודרים, עם ארכיטקטורה קולוניאלית. אהבנו!!!


מחר אקוודור

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומם שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 5

חווייה הררית רכובה חד פעמית

כביש 3S פרו.

כביש 3S מוביל לאורך כ- 900 ק"מ מאזור קוסקו (Cusco) לחוף הים באזור פיסקו (Pisco), על פניו נסיעה שהיא חתיכת עוגייה (Piece of cake), אך מבט קרוב יותר במפה (ראה מפה)

מצביע על כך שמדובר על כביש שפניה שהיא בת "רק" 90 מעלות נחשבת למותרות. הכביש חוצה את האנדים לרוחבם כך שמעבר לטיפוס מספר פעמים ביום לגבהים באזור ה-5000 מטר וירידה לגבהים שנמוכים מ-2000 מטרים גם הטמפרטורות עוברות מ- 2-3 מעלות בגבהים ל- 20-22 בעמקים וצריך להחליף קיץ לחורף ולהפך,

חלק מהזמן נסענו בתוך עננים (ראות אפס, לחות 100%) ולעיתים אף רכבנו מעל העננים.

עד כאן הכל אחלה, הנוף מלהיב, מנוף אלפיני דרך נופי ירח ועד אזורים מדבריים דמוי מדבר יהודה, לעיתים נוסעים בתוך ואדיות עם קירות זקופים משני הצדדים ולעיתים לאורך פסגות הרים כאשר נוף האנדים נשקף עד למרחוק, לעיתים הנחל עובר מתחת לכביש ולעיתים מעליו (כאשר הנחל עובר מעל הכביש ויש ישוב בסביבה, מדובר על הזדמנות עסקית, אפשר לעצור בתוך הנחל ונער זריז ירחץ לך את הרכב במי נחל רעננים – זאת למרות השלטים שמזהירים לא לרחוץ רכב בנחל).

הכביש במצב נהדר, סלול ברובו, מסומן היטב, עם שילוט ומעקי בטיחות שיכלו לפאר אוטובאן בגרמניה והכל היה יכול להיות נפלא. אלא ש… לצידי הדרכים בכל העולם תראו שלטים שמזהירים אתכם מאבנים מתדרדרות, זה תמיד נראה מיותר כי האבנים לא באמת מתדרדרות ואם כן מה בדיוק רוצים שיעשו עם המידע הזה. בכביש 3S אין כמעט שלטים כאלו, זה מיותר

האבנים על הכביש הם עדות ברורה לכך שהיתה כאן מפולת, ולא אחת ולא שתיים … מאות, לעיתים זאת סתם אבן שמונחת באמצע הכביש, לעיתים סלע ולעיתים מפולת שחוסמת נתיב, זה יכול להופיע גם באמצע סיבוב פרסה ואז רצוי שתהיה במהירות הנכונה כי הנתיב שלך חסום לחלוטין ורכב ממולך חוסם את הנתיב השני (מדברים מניסיון).

כמובן שבגבהים יהיו עדרי לאמות ואלפקות ובנמוכים יותר חזירים וצאן, אך לאורך כל הדרך בחום ובקור, בגשם ובשמש בגובה ובנומך, אחת לכמה מאות מטרים ירבוץ כלב (ללא קשר אם יש ישוב בסביבה או לא), וישמור על הדרך, אם אתה על אופנוע יש גם סיכוי טוב שהוא ירדוף אחריך תוך כדי נביחות שמראות מי שולט כאן. לקראת סוף הדרך עוברים לכביש 28 שהוא ללא מפולות אך, עם הרבה מקומות ששכחו לשים את השחור מלמעלה (אספלט), כאילו אמרו "אם אין מפולות על הכביש איך נשמור ערנות של הנהגים".

בקצרה הדרך מאוד מומלצת למי שאוהב לרכב כשהאופנוע לא במצב מאונך. ואגב לא חשוב מה מהירות הנסיעה שלך תמיד יעקוף אותך טרנזיט (מונית שירות).

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 4

סיכום הרכיבה בארגנטינה וצ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואולי קצת בואנוס איירס. אנחנו דילגנו על כל הללו, התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים). אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת ש"חבל על כל טיפה" נתלהב ממפלים יותר מאחרים.

אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד. מדובר על מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (275 מפלים שמקיפים אותך מכל צד). הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם רחב אך צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה. אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם,

אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לתור אחד אין סופי. אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים ונחפש לנו
פינות חמד נסתרות מהעין. כזאת היא חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר שבעת הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת
לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך, ניתן לתמונות לספר את הסיפור.


את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
– אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
– כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
– ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד) ובנוסף יש לנו הרעלת אלפנדאס.
– המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
– המתדלק בתחנת הדלק תמיד ימלא על הטיפה האחרונה שהמיכל יכול להכיל, ולא רק מפני שהוא רוצה למכור לך עוד קצת דלק אלא מפני שהליטר הזה יכול להציל אותך כאשר התחנה הבאה (עוד 200 ק"מ) תהיה סגורה, או שלא יהיה בה את הדלק המתאים והבאה אחריה (עוד 100 ק"מ) בקצה טווח המיכל שלך.


– ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא נביע את דעתנו האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם. – הזמן זורם כאן אחרת, לדוגמא קבענו בחמש וחצי בבוקר שיאספו אותנו, הגיעו בשבע וחצי ולא נראה היה שזה מטריד מישהו (פרט לנו כמובן)


– לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.

מחר פרו.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »