הרפתקה דוט קום

13 במאי 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 8

רכיבה נינוחה במרכז אמריקה

בניקאראגואה חונים בתוך המלון

מרכז אמריקה – חם ורטוב
לאחר שלושה חודשים על האנדים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה מחוויר קלות, בניגוד לדרום אמריקה שבה כל מדינה שונה מרעותה, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה. מגיעים למרכז אמריקה והכל דומה, האנשים דומים, הנופים דומים האוכל דומה (ואולי זאת תסמונת-סוף-הטיול), אז ניסינו למצוא את השונה ולציין אותו.
פנמה הייתה תחת השפעה אמריקאית במשך קרוב למאה שנה ואכן פנמה סיטי נראית כמו down town של עיר אמריקאית טיפוסית על גורדי השחקים

פנמה סיטי

הכבישים הרחבים ורשתות המזון המהיר בכל פינה. שני דברים מצאנו שלא תואמים את האמריקניזציה: 1) להפתעתנו הפנאמים כמעט ולא מדברי אנגלית, 2) בורות הביוב הפתוחים על המדרכות. אתה הולך על המדרכה ופתאום לפניך בור ביוב סטנדרטי רק בלי המכסה, אתה חושב אוקי שכחו לסגור, אבל עוד 100 מטר עוד אחד ואחריו עוד אחד ואתה מבין שזאת השיטה, לא סוגרים בורות ביוב (למה? ככה!).
אנחנו בתחילת עונת הגשמים כך שמזג אויר לא ממש צפוי, בבוקר ממש חם ואז ללא התראה נפתחים ארובות השמים ויורד מבול מהגהינום למשך חצי שעה וחוזר להיות חם. הזמן בין אין גשם ליש מבול הוא עשר שניות. וכבר נקלענו למבול כזה שהרטיב אותנו עד למתחת לעור.
קוסטה ריקה החליטה באמצע המאה שעברה על פירוק הצבא והיא המדינה היחידה בעולם שהחוקה שלה אוסרת על קיום צבא.

בקוסטה ריקה

למה אני מספר את זה כי בכל הטיול שלנו אנחנו מופתעים מכמות השוטרים, ממכווני תנועה ועד שוטרי מכס. קולומביה אף הגדילה לעשות והוסיפה צבא למשוואה, ובכל נקודה אסטרטגית עומדים חיילים שמסמנים לנהגים שהכל בסדר (יש שם מורדים מכל מיני סוגים).

אל תצלם… בקוסטה ריקה

כל זה נכון עד שאתה מגיע לקוסטה ריקה, לא רק שאתה לא רואה צבא (כי אין) אלא גם שוטרים אתה כמעט ולא רואה, זאת המדינה היחידה שלא עוצרים אותך כל שני מטר לבדוק ניירות, וזאת גם המדינה היחידה שלא מסבירים לך כל הזמן כמה בטוח כאן. מעניין מה היה קורה אם ישראל הייתה מחליטה לפרק את הצבא שלה 😊.
ניקרגואה היא מדינה למודת קרבות,

גראנדה קוסטה ריקה

עד לפני כמה שנים הם טבחו אחד בשני ואז הם נרגעו ומנסים לשדר ביטחון, כל ניקרגוואי שתדבר איתו יספר לך שזאת המדינה הכי בטוחה במרכז אמריקה, ואולי זה היה נכון עד לפני כמה שבועות, כאשר פרצו כאן מהומות נגד השליט המקומי (אורטגה – שבבורותנו חשבנו שהוא כבר לא בשלטון מלא זמן) ובשבוע האחרון נהרגו 40 אזרחים במהומות. מהסיבה הזאת החלטנו לחצות את המדינה במהירות (3 ימים), אך להפתעתנו מה שראינו תוך המסע היה בהחלט נחמד (בעיקר אהבנו את גרנדה וליאון – ערים קולוניאליות תוססות).
נראה לנו שיש בניקרגואה בעיית שמיעה כלל מדינתית, בכל מסעדה/בר/בית קפה, המוזיקה מושמעת בדצבילים לא נעימים לאוזן ואי אפשר לדבר, או לשמוע את עצמך. מסעדה מקומית אחת אף הגדילה לעשות, לאחר שהתיישבנו והזמנו לאכול נכנסו למסעדה, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן, עוצמת הנגינה ממש החרישה, ברמה מציקה, בהתחלה ישבנו וסתמנו את האוזניים (ממש עם שתי אצבעות) ולאחר חמש דקות לא יכולנו לסבול יותר ופשוט קמנו שילמנו ויצאנו. בנוסף עובר מידי פעם ברחוב טנדר ועליו רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה וצעקות לא מובנות שכנראה מנסות למכור משהו, עוצמת הרמקולים כה חזקה שהכל מושבת עד שהטנדר עובר. בעקבות כל הנ"ל החלטנו שיש כאן בעיה גנטית ברמה לאומית או שכמו שציינו חלק מילדנו אנחנו פשוט מזדקנים.
הונדורס – לאורך כל הטיול בחרנו לנסוע בכבישים צהובים (בגוגל מפס) – בניגוד לכבישים לבנים שאתה לא יודע מה אתה מקבל (לפעמים מזכירים רכיבת שטח), כבישים צהובים בדרך כלל במצב סביר. בעיקרון ניתן לומר שמרכז אמריקה הכבישים טובים יותר מדרום אמריקה,

עדיין שומרים אותך ערני אבל סבירים, לפעמים עם חורים שמגיעים לאנטיפוד, לפעמים עם מפולות מהצד, ולעיתים עם באמפר בגובה ההימלאיה ללא שום התראה… כאמור שומרים אותך ערני… כל זה נכון עד הונדורס. בגבול יש שער מתחת לשער (דהיינו פחות ממטר אחד בתוך המדינה), יש בור בכביש שדורש מיומנות לעבור אותו, האם זה מבשר לגבי כל הכבישים במדינה? ואכן החמישים קילומטרים הראשונים הם יותר בור מאספלט. אלא שאז הכביש הופך לדו מסלולי במצב מעולה תאווה לגב. כל זה נכון עד חמישים ק"מ לפני הגבול עם גואטמאלה שבו הכביש הופך עוד פעם לצר ומחורר. סיכמנו אם כך שהמדינה הזאת בלויה בקצוות.
גואטמאלה – בהיררכיה הכלכלית גואטמלה די גבוה בסולם המרכז אמריקאי, היא במצב טוב יותר ממדינות כגון ניקראגווה, הונדורס ואל סלבדור (יתכן מאחר והם הפסיקו להרוג אחד את השני מוקדם יותר), אלא שאתה לא רואה את זה כאשר אתה מסתובב באזור, קודם כל חזרו הבאמפרים ולא סתם אלא שהגואטמאלים לא חושבים שיש צורך להתריע על קיום באמפר (כמו אומרים לעצמם, הרי הבאמפר נועד להאט מהירות, אז תיסע לאט, מה אתה מתלונן…), הלבוש של האנשים (בעיקר נשים) מזכיר סבתות משנות החמישים, הבתים בלויים ולא מטופחים והכבישים אללה יסתור. מעניין לאן הולך הכסף. יתכן שהסיבה היא שלא עברנו דרך מרכז המדינה כך שאנחנו מקבלים רושם לא נכון (מירי רגב בטח חוגגת כעת ואומרת הנה עוד הוכחה שהפריפריה מוזנחת).
טיקל נחשב לאחד מאתרי המאיה המעניינים בעולם.

ואכן המקדשים בני אלפיים שנה ששרדו בג'ונגלים מרשימים ומעלים תהיה לאן הם נעלמו (המאיות), מאחר והאתר די לא בנתיב התיירים (ואנחנו גם מחוץ לעונה), המקום למרות תפארתו ממש נטוש וגם לא ממש מטופח (היינו כאן לפני 20 שנה וכמעט כלום לא השתנה). העיר הקרובה לטיקל היא פלורס, אי שכולו בתי מלון ומסעדות

פלורס ליד מקדשי הטיקאל גואטמאלה

אלא שהזמן לא הפך אותו למקום תיירותי מידי אלא השאיר אותו מקום קסום ומומלץ ובזכות זה נשארנו כאן עוד קצת.


מחר מקסיקו.

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב ואירה ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!