הרפתקה דוט קום

13 בפברואר 2020 גל רוכב את מזרח אפריקה 1

שיעור ראשון באפריקאית: לעשות שיעורים

שבוע לפני היציאה לדרך על הטנרה שלי כאן בארץ

1 ההכנות למסע
בגיל 20 עשיתי רשיון לאופנוע וביחד עם אבא שלי קנינו אופנוע קאסטום ישן ימאהה ויראגו שתאריך הירידה לכביש שלו זהה ליום ההולדת שלי 20/12/1995. במשך שנתיים כל סוף שבוע כשחזרתי מהצבא ניקיתי, שיפצתי ותיקנתי את האופנוע עד שחזר לימי הזוהר שלו כולל שיפוץ קרבורטור. זו הייתה ההיכרות הראשונית שלי עם אופנועים. כך למדתי לרכב לאט ובזהירות (אופנע קאסטום בכל זאת) ולמדתי מכונאות ותיקון תקלות.
הוויראגו לפני

הוויראגו אחרי

אחרי שנתיים אבא שלי שכנע אותי להחליף את האופנוע העושה צרות לאופנוע חדש. כששמעתי חדש כבר הפסקתי להקשיב איזה. וכשחזרתי מטיול של 5 ימים במכתש רמון האופנוע כבר היה מכור.

כשהשתחררתי הוצאתי את כל החסכון שלי על האופנוע החדש. ימאהה  טנרה 660 האחרון מסוגו והאחרון שהיה למטרו (אחריו הגיע הt7) וככה התחילו היחסים שלי עם רכיבת אדוונצ'ר. סוף סוף אופנוע שמתאים לאופי שלי ויביא אותי לכל מקום שארצה גם בשטח. האופנוע בשבילי הוא כלי לטייל. אני מגדיר את עצמי קודם כל כאיש שטח ורק אחרי זה כאופנוען

המסע הארוך הראשון שלי היה עם עמיר גדנאור בקירגיזסטאן. שם למדתי איך מנווטים, איך מתכננים מסלול, מתקנים פנצ'רים, איך מוצאים מקומות לישון ומאלתרים תיקונים אצל מכונאים מקומיים.

בזמן שכל החברים שלי טיילו כבר בכל העולם דרום אמריקה, הודו ודרום מזרח אסיה כיאה לכל ישראלי משוחרר, אני עבדתי בצופים וחרשתי את הארץ עם הטנרה. תליתי על הקיר בחדר מפה של ישראל וסימנתי בנעץ ירוק כל מקום שהייתי בו.

אחרי שנתיים הנעצים במפה היו צפופים מדי וכבר לא היה אפשר לראות את המפה. הבנתי שיראל כבר קטנה עלי ושזמני לעשות את "הטיול הגדול שלי" הגיע והוא חייב להיות על אופנוע. התחלתי לתכנן כשבראש געגועים למרכז אסיה. אבל זו לא העונה וחוץ מזה כבר הייתי שם.
חיפשתי שותפים, כתבתי בכל קבוצות הפייסבוק הקשורות ובפורומים אחרים. אבל לא מצאתי אף אחד שמעוניין/ יכול לעשות טיול כזה. חציית יבשת על אופנוע, זה לא דבר של מה בכך.
חודשים של תכנון מסלול, למידה על ניווטים, ויזות, ציוד מתאים, תכנון תקציב, מסמכים נדרשים לטיול ארוך על אופנוע, איך בכלל קונים אופנוע בחול? בלבלו אותי לגמרי עד שכבר הייתי מותש והפסקתי לתכנן. גם מחיפוש שותפים עייפתי.

החלטתי שאני צריך לעשות את זה ויהי מה!

ההחלטה היחידה שלקחתי הייתה לאן אני טס. החלום היה חציית יבשת על אופנוע. רציתי לאתגר את עצמי כמה שיותר ומה יותר מאתגר מאפריקה?
החלטתי שאני קונה כרטיס בכיוון אחד לדרום אפריקה ויהיה מה שיהיה. לא היה לי מסלול מתוכנן ותאריך חזרה הביתה ואפילו לא הייתי בטוח שאצליח לקנות אופנוע. המקום היחידי שדקרתי במפה היה נקודה מאוד ספציפית בעיר ניירי שליד ניירובי בקניה שתסמן את היעד הצפוני אליו אני ארצה להגיע. מוזיאון הצופים ומקום מנוחתו של הלורד רוברט באדן פאוול. מייסד תנועת הצופים העולמית.

במשך חודש שלם ארזתי ופרקתי את התיקים שלי בהחלטה מה אני לוקח איתי. מה אם אני לא אצליח לקנות אופנוע? מה אעשה עם כל ציוד הרכיבה? מה אם אני כן אצליח לקנות אופנוע וכל הציוד נשאר בארץ?

מתוך ההחלטה שעם אופנוע או בלי אופנוע אני ארצה להיות בשטח כמה שיותר,
החלטתי לקחת איתי מוצ'ילה 90 ליטר שבה היו לי בגדים לקיץ וחורף וכל ציוד המחנאות שלי כבד ככל שיהיה וברובו: בנזיניה וציוד בישול, שק שינה איכותי, ואוהל איכותי.
לכל מקרה ארזתי את כל ציוד הרכיבה שלי ותוספות אחרות מפנקות בארגז קרטון למקרה שארצה לשלוח את הכל לדרום אפריקה.

ב24/9/2019 עליתי על טיסה בכיוון אחד לקייפטאון דרך אדיס אבבה.
הרבה פחדים היו לי בראש.
להיות לבד בארץ זרה, בלי תכנון. אף פעם לא באמת טיילתי בלי אופנוע טיול כזה. איך מסתדרים עם תחבורה ציבורית? איך אני אתחבר עם אנשים חדשים? איפה אני אשן? מה אם אני אסבול מהאוכל? מה בכלל מצפה לי באפריקה? איך זה להיות אדם לבן לבד באפריקה? מה אם אכנס להלם תרבות?
הייתי בטוח שבכל רגע נתון ינסו לרמות או לשדוד אותי.

החברים והמשפחה הרגיעו אותי
"כולנו עשינו את זה, אם אני טיילתי לבד בדרום אמריקה אז אתה בטוח תסדר"
"כל פעם שאתה מטייל בארץ אתה חוזר מאושר ומספר חוויות מדהימות על כמה נהנית ואיך פגשת חברים חדשים, בטוח שככה יהיה לך גם בחול"
וגם אני חזרתי על המנטרה של עצמי בראש:
"התכוננת לזה שנים, ישנת לבד בשטח מספיק פעמים. הוצאת את האופנוע לבד מהשטח כשהיה שקוע בבוץ, אתה טייל מאוד מנוסה ויודע בדיוק איזה ציוד אתה צריך, יש לך ידיים טובות ונסיון בתיקון תקלות, פירקת והרכבת מנועים ואופנועים ואבא לימד אותך כל מה שהוא יודע. לא תהיה יותר מוכן מזה!"
יהיה מה שיהיה מקסימום אני אחזור לארץ אחרי שבוע..

הערת שוליים;
האמת היא שלא צריך את כל הידע הזה וכל הציוד, וכלי העבודה וחלקי החילוף ונסיון רכיבה. באפריקה וקירגיזסטאן וכמובן ברשתות החברתיות פגשתי אנשים שחוצים את כל העולם על אופנועים או קטנועים שונים ומשונים שלא יועדו מלכתחילה לחציית יבשות, בלי נסיון ברכיבה, בלי כלי עבודה. אנשים שמעולם לא החזיקו מברג ביד. ונחשו מה, כולם נהנו ורובם גם השלימו את המשימה והסתדרו בסופו של דבר.

מבחינתי התברר לי שבמהלך המסע כשהייתי לצד אותם אנשים ללא ידע ונסיון שמחתי מאוד על היותי מוכן. חוסר הנסיון עלה להם בתקלות, ציוד או בחירת אופנוע שלא מתאימים למשימה, כמובן בזבוז כסף מיותר ואפילו בבריאות ופציעות

פרק 2: קייפטאון, או מסע שמתחיל מלמטה

צחי בהכנות האחרונות

לפני שיצאתי מהבית אבא שלי קרא לי אליו לחדר. כמו שהוא תמיד קורא לי שהוא רוצה לדבר איתי ב4 עיניים. הוא אמר לי שהוא רוצה לתת לי משהו. חשבתי בטח רוצה לתת לי משהו שהיה של סבא או איזה מזכרת אחרת. אבל לא. הוא נתן לי סיומת של כבל קלאץ' (מה שבהמשך יתגלה כחלק מציל חיים) ואמר "שיהיה, זה לא תופס מקום" ממש צחקתי. אמרתי שלום לכולם ונסענו לבן גוריון.
נתתי חיבוק אחרון לאבא והלכתי לעשות צ'ק אין. בצ'ק אין אמרו לי שאני לא יכול לעלות על טיסה לדרום אפריקה בלי כרטיס חזור. הו שיט! אבל קניתי כרטיס פיקטיבי! זה לא עזר ומצאתי את עצמי חצי שעה לפני הטיסה קונה כרטיס של אתיופיאן איירליינס חזרה מדרום אפריקה לעוד שלושה חודשים. הוו שיט כנראה שמעכשיו הדברים רק ילכו ויסתבכו…

נחתתי בקייפטאון וישנתי בימים הראשונים long street backpackers שם פגשתי בחור ישראלי וסיפרתי לו על כוונותי לקנות אופנוע. הוא סיפר לי שיום לפני הוא פגש עוד בחור ישראלי שבדיוק קנה אופנוע. לאותו בחור קוראים שחר צידון. יצרתי איתו קשר. הוא הצטרף לחבר אחר שלו שכבר נמצא חצי שנה באפריקה על bmw f800 בשם רועי סידי. שניהם מסתבר עשו רשיון לאופנוע יום לפני שהגיעו לאפריקה. אוקי….
בכל מקרה שחר הפנה אותי לצחי בן ישי. ישראלי שגר בקייטאון ומתעסק באביזרים לאופנועים.

יצרתי קשר עם צחי וכבר ביום למחרת ישבנו על קפה בסוכנות במוו בקייפטאון. צחי עזר לי להשיג את כל הטפסים הדרושים כדי לקנות אופנוע על שמי בדרום אפריקה, לקח אותי לכל סוכנויות האופנועים, כל חנויות האביזרים וכל האופנועים יד 2 שרציתי לבחון עד שבחרתי את האופנוע המושלם עבורי. ההתלבטות לא הייתה קלה. האם ללכת על ימאהה שאני מכיר בעיניים עצומות? או על bmw שרואים בכל פינה בדרום אפריקה והמחירים של במוו שם מצחיקים. אגיד לכם ככה: בין שליש לרבע מחיר ממה שהיה עולה בארץ. איך אוכל לוותר על זה? שלושה שבועות לקח כל התהליך

קייפטאון במבט מהר השלחן

 

וכמובן שבזמן הזה הייתי תייר מן המניין בקייפטאון. ביקרתי באקווריום, עשיתי טעימות יין וטיפסתי על הר השולחן (3 פעמים).
מפה לשם פגשתי בחורה ברזילאית בשם Bruna אבל כולם מתבלבלים וקוראים לה בטעות Brenda.

עם  Bruna

היה לנו חיבור מיוחד כמו שאף פעם לא היה לי. היינו כמעט שבועיים ביחד.
ביום שבו Bruna עלתה על טיסה חזרה לברזיל היה היום בו  סוף סוף הגיע הרגע ורכשתי לעצמי bmw f800gs שנת 2010 במצב חדש! עם 22,000 קילומטר

וכל התוספות שאני מחפש:
משקף גבוהה
מגן גחון
רגליות מורחבות
מגן מנוע
פנסי לד
מנשא לתיקי צד
מגן לפנס הקדמי
מגיני ידיים
צמיגי 50/50 (משומשים)
ג'ק אמצע
קסדת אדוונצ'ר מחברת ספיריט הדרום אפריקאית עם צבעים תואמים לאופנוע.
כל זה במחיר שלישראלי הממוצע ישמע כמו גניבה . 85,000 ראנד.

הוספתי גם:
הרחבה לג'ק צד
מגביהי כידון
מטען 12 וולט לפלאפון וקומפרסור.
מתקן לפלאפון
כיסוי רשת airflow seat cover שצחי נתן לי. זה המוצר שלו שהוא משווק בדרום אפריקה.
[Image 218.jpg]
זו בת הזוג שלי למסע מעטה והלאה ותקרא: איך לא? Brenda.
לצערי אותה ברונה לא זכתה לעלות על האופנוע.

קייפטאון בלילה במט מראש האריה

הוזמנתי לרכיבת סוף השבוע לkaroo שבכף המערבי של דרום אפריקה עם מועדון bmw המקומי. ביחד עם צחי רכבנו בדרכי העפר המטופחות היטב בקארו. איזור יבש אך לא מדברי צפונית מקייפטאון שמתפרש אלפי קילומטרים צפונה ומזרחה עד קימברלי.

הציוד במלון בקייפטאן ערב היציאה לדרך

ישנו במקום מאוד מוכר לoverlanders בשם cederberg oasis. כל מי שיוצא לאפריקה או מסיים את המסע שלו ב/מקייפטאון מגיע לשם בסופו של דבר.

במדבר הקארו

לאחר שחזרנו צחי ואני הלכנו לעשות קניות כדי שאוכל לצאת לדרך. צחי לקח אותי לכל חנויות כלי העבודה ואביזרי האופנועים שקיימות בקייפטאון. צחי הוא גם בעלים לbmw f800 וידע לכוון אותי בדיוק למה שאני צריך

האביזרים שקניתי
תיקי צד 35 ליטר של חברה דרום אפריקאית בשם atg. אחרי 20,000 קילומטר בזמן הכתיבה אני יכול להגיד שאני מאוד מרוצה
מיכל דלק גמיש של 6 ליטר desert fox שגם ממנו אני מאוד מרוצה
מנעול שרשרת
מנעול דיסק
מכנס גשם
מברשת לשרשרת
ספריי שרשרת

בהמשך אספנו את אותה החבילה ששלחתי מהבית

עם כל ציוד הרכיבה שלי:
מעיל קיץ scott
כפפות קיץ nordcap
מעיל גשם scott
מגיני ברכיים fox
מגפי רכיבה forma adventure

עם החבילה הגיע גם "פינוקים"

כמו שאמרתי קודם:
כסא מתקפל
כיסוי לאופנוע
גרילנדת נורות לד
חבלים
בקבוק nalgene
פאצ'ים של צופי ישראלים לחלק לאנשים

וגם כמובן כמה כלים מהבית.

כלי עבודה
תיק שורש
כף להחלפת פנימית
מפתח 24 עם כף להחלפת פנימית
מפתח 17 עם כף להחלפת פנימית
ג'בקה פטנט
משאבה ידנית
קומפרסור חשמלי
ערכה לתיקון פנצ'רים
מברשת לניקוי שרשרת
כבלים
שרינק
כבל קלאצ'
סופיות לכבל קלאצ'
אזיקונים
מצית
תוש שרפי
פרופוקסי פלסטלינה
דבק אפוקסי
דבק מהיר
איזולירבנד חשמל
דבק חבלה
גורילה טייפ
סטיקלייט
צינור
בנדים
סיליקון עמיד בחום
חבל גרירה
רצועות קשירה
מפתח פתוח 13 למתיחת רשרת
ווסט זוהר
סט בוקסות
ראצ'ט
מאריך ארוך
מאריך קצר
מחבר זוית
מברג
ביט פיליפס 2 מידות
ביט שטוח 2 מידות
ביט אלן כל המידות
ביט טורקס כל המידות עד 55
בוקסות כל המידות 6-14

בידיעה שהמסע ייקח לי יותר מ10,000 קילומטר קניתי חלקי חילוף לטיפולים. במהלך המסע התווספו עוד ועוד חלקי חילוף שהייתי צריך לשלוח למדינות שונות בדרך אחרי שגיליתי על תקלות נפוצות באופנוע הזה

סך הכל חלקי החילוף
5 לאגרים ואטמים לגלגלים
רפידות ברקס אחורי
סט 2 רפידות ברקס קדמי
2 נורות h7 ספייר
משאבת דלק
פנימית אחורית
פנימית קדמית
2 פלאגים
2פילטר אויר
2פילטר שמן

להסבר מפורט על רשימת הציוד המלאה נא להקליק
ביחד עם צחי שפצרתי את האופנוע. צחי גם עזר לי בתכנון המסלול בדרום אפריקה.
יום לפני היציאה שלי מקייפטאון לכיוון מזרח ב"דרך הגנים" פגשתי את אותם שני ישראלים משוחררים טריים שרק עכשיו עשו רשיון לאופנוע.
שחר צידון ורועי סידי שבדיוק סיימו רואד טריפ בכל דרום אפריקה עם כל החברים שלהם מהבית.
לשחר ורועי יש גם bmw f800 בדיוק כמו שלי. הם ספרו לי על התוכנית שלהם לעלות לנמיביה בעוד שלושה שבועות ושאני מוזמן להצטרף. אני אשמח להצטרף אבל עוד לא יצאתי בכלל מקייפטאון ואני רוצה להספיק לטייל בדרום אפריקה. נדבר כשתצאו מקייפטאון בעוד שבועיים שלושה.

———————————————————-

כל הזכויות C לתמונות לסרטונים ולטקסטים שמורות לגל אקרמן

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

22 בינואר 2017 יוני רוכב את אפריקה 12

לרכוב לטיפ הכי דרומי של אפריקה

השהייה בקייפטאון כתייר, מאפשרת התמקדות בדברים טובים. זאת כמובן אם לא מעמיקים ולא נוברים בתשתית החברתית השבירה הניכרת כמעט בכל פינה או מפגש. הלבנים עדיין שולטים במדינה. גם אם נציגי השחורים הם הנבחרים הרשמיים. הלבנים הם רוב בעלי אוצרות הטבע הפרטיים, התשתיות, העסקים, המפעלים, חברות המזון, הטלקומוניקציה וכו'. הם מנהלים בפועל את הצדדים המקצועיים של המשרדים הממשלתיים, המדינה חוקקה חוקי אפלייה מתקנת, המחייבת כל עסק להעסיק אחוז מסויים של שחורים ביחס להעסקה של לבנים – אם יש להם מה לעשות וגם אם לא. תסריט של עזיבת הלבנים או נישולם מעמדות הכוח שלהם בכל קונסטלציה – היה ממוטט את המדינה הזו – ראו את מה שקורה בזימבבואה הנחשבת היום לאחת המדינות הדפוקות העניות והמושחתות בעולם ובאפריקה בפרט – לאחר שהשתלטו על רכוש הלבנים ודחקו אותם החוצה. ויחד עם זאת אחוז האזרחים החי מקצבת אבטלה הולך וגדל מה שמביא את כלכלת דרום אפריקה לנסיגה קבועה והחלשה משמעותית של ערך הראנד – מה שעושה אך טוב (לצער שמחתי כתייר) לתיירות נכנסת.

כאמור, ביליתי את הימים עד להגעתה של גלי במנוחה מדודה, אכילה מופרזת והיכרות עם אנשים מרתקים. בעזרתו של יו ביקרתי אצל פיזיותראפיסטית שבדקה את הרגל וחבשה אותה באופן מקצועי כדי להגביל את התנועה, למצב שלא יפגע בעצם אם היא שבורה.. ואמרה בזהירות כי לעניות דעתה אכן העצם שבורה – רק אין לה סמכות מקצועית לקבוע זאת… בהמשך, יצאנו יו ואני לביקור בכמה מוסכים מתמחים בתחום אביזרי אופנועים או טיפול בהם וגיליתי תעשייה מפותחת בכל קנה מידה של אביזרים מקוריים וציוד משלים במחירים מצחיקים…

מוסך מתמחה בהכנת אופנועים לרכיבת אתגר

ושוב נאלצתי להחליף את מצבר האופנוע בחדש, כי זה שהותקן בניירובי נפח את נשמתו כעבור עשרת אלפי הקילומטרים שעברו משם לכאן. שלחתי הודעת ווצאפ לכריס במוסך ג'אנגל ג'אנקשן בניירובי, לא ממש חשבתי שהודעה שכזו תעזור, אך בכל זאת, רציתי שידע כי השירות שקיבלתי ממנו לא ממש עמד בציפיות וכי חוויתי יותר מדי תקלות שלדעתי נבעו מגישה לא מספיק יסודית לטיפול שהאופנוע קיבל שם. (נקרא לזה ככה).

מצבר חדש לאופנוע

ביום החמישי לשהותי בקייפטאון, החלטתי לצאת ללג האחרון של המסע כולו, לכיוון קצה היבשת. לטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה. רבים חושבים כי כיף התקוה הטובה היא הנקודה הדרומית, אך לא, יש מקום דרומי יותר ממוקם דרום מזררחה משם. והתכוננתי לרכיבה של כ-250 ק"מ לכל כיוון.

יצאתי מוקדם בבוקר. השארתי את כל הציוד בחדר המלון פרט לתיק/צ'ימידן האחורי (שקיבלתי פעם מתנה מאיציק שפר, אורי חכימאן ומיכאל פופקין כשחזרו מרכיבה לנורד-קאפ) ובו ציוד ובגדים להגנה במקרה גשם. השתמשתי באפליקציית סיג'יק שיודעת לנווט גם אופליין והובילה אותי באופן מדוייק עד לרמת נתיב בכביש עמוס.

שוב הכבישים הנהדרים, מגוהצים, מסומנים משולטים ונהגים נורמאלים. בקרבת ישובים הרבה נוכחות של כוחות משטרה. יצאתי דרום מזרחה לנוף חמוקי גבעות, בלוריות חורשות, ברק והבהובי נחלים ואגמים קטנים וחוות ששידרו נוכחות מהתקופה של ראשית הקולוניאליזם בדרום אפריקה. וגם ישובים עלובים ומרוטים סבוכי מבני פח כסוף מוארים באמצעות כמה עמודי תאורה מרכזיים – כמו שניתן למצוא בצמתים ענקיים בארץ. בעיירה CALEDON פניתי מכביש 2 לדרך מס' 316 במגמה דרומית יותר לכיוון העיירה NAPIER ואחר כך לעיר המחוז BREDASDORP בה כיבדתי את עצמי בארוחת בוקר ואת האופנוע בתיקון פנצ'ר.

משם הנמכתי למישור שפלת החוף איזור שטוח ומוכה רוחות בכיוון ישר דרומה.

כעבור כארבע שעות רכיבה הגעתי לכפר במבואות קייפ לה-אגולהש ולאחר שוטטות איטית בכביש הצר לאורך חוף הים הגועש, פניתי שמאלה מהמגדלור לדרך עפר מהודקת וכעבור עוד ק"מ לערך, פניתי שוב שמאלה והגעתי לחניון הדרומי ביבשת ולמצבת אבן המסמנת את הנקודה. הנה עוד רגע שאמור להיות מכונן, או לפחות משמעותי. בכל זאת נקודת סיום למסע לא פשוט. אך משום מה לא הרגשתי את התזמורת ברקע, לא את קול תופי הנצחון וגם לא את קול האבוב הקודר. היה באויר משהו מאד תכליתי רציונאלי ואם לדבר על רגש, אפשר לומר בכנות: עצב. תוגה. האם הרגשתי כשלון מול תכניותי עד לכאן לנוכח התקלות שלא פסקו? לא בטוח כי זו הגדרה נכונה. העפתי מבט לח לכיוון צפון, לאפריקה שביצבצה מהרכס שהשקיף מרחוק על החוף ועדפתי לסלוח לעצמי וחשבתי: "עשיתי זאת למרות הכל!". הרגשתי כי המסע הזה העמיד אותי בכל כך הרבה אתגרי הישרדות אמיתיים, שנקודת הסיום הפיסית הזו היא בעצם עוד נקודה בציר המסע ונשארתי דרוך וער לכל המשימות והמנהלות שעלי עוד לקפל, לכנוס ולהמשיך בטיול באפריקה עם גלי שכבר הייתה בדרך לכאן.

עשרות תיירים היו בנקודת הציון הדרומית הזו, מתחרים על כמה שניות להצטלם לבד עם השלט. חיכיתי בסבלנות לתורי. אדם לבוש מדים ביקש שלא אכנס עם האופנוע ממש עד השלט לצורך צילום ולכן החניתי אותו כמאה וחמישים מטרים משם.

כמי שער להתנהגות ותרבות לאורך הציר שעברתי, שמתי לב כי בין כל האנשים שחיכו לתורם להצטלם הייתה קבוצה של תיירים מקוריאה. והם היו הכי בלתי מתחשבים, קולניים, עסוקים בעצמם ולא פינו את המתחם. עד שניגש אליהם בחור אנגלי ואמר להם משהו כנראה מעליב וכשהם הלכו הצידה לחסל חשבונות… החלטתי שהגיע תורי לשלוש דקות של צילום מחייב. אחר כך ניגשתי לשפת המים ונטלתי אבן קטנה שתצטרף לאוסף האבנים הקטנות שהבאתי מאתרים מיוחדים אליהם הגעתי רכוב במסעותי בעולם.

ישבתי לעוד חצי שעה על ספסל אל מול הים הגועש בתפר דמיוני בין האוקינוס האטלנטי ממערב וזה ההודי ממזרח ויצאתי חזרה צפון מערבה לכיוון קייפטאון.

מזג האויר בדרך חזרה הפך סוער וגשום. ומוסיקה קובנית שצעקה לתוך אוזני מהאייפוד הנאמן, חיממה את תחושת ההישג. ואפילו רגל שמאל שכחה לרגע שהיא לא ממש משהו.

בחלוף עוד עשרה ימים, סיימתי להכין את רוב המנהלות להמשך הטיול המשותף של גלי ושלי בדרום אפריקה. ראשית אירגנתי את כל הנחוץ למשלוח האופנוע בדרך הים חזרה לארץ, בעזרת חברה שמתעסקת בסיוע למי שמגיע עם רכבי שטח לקייפטאון או מי שמבקשים לשכור רכב שכזה. פגשתי במקום את דאנקן, בחור אנגלי חביב, המרים את כל הסיפור לבדו.

הוא ממוקם בחווה שכורה, מרחק כשלושים ק"מ צפונית לקייפטאון. בחצר החווה מאוחסנים רכבי שטח ואופנועים שמטיילים השאירו שם כדי לחזור יום אחד ולהמשיך את המסע שלהם. העברתי אליו את האופנוע עם כל הציוד כמובן בסיוע של יו הנדיב.

יום קודם עברתי עם כל הציוד שנשאר לחדר מרווח יותר ובעזרתו של יו שכרתי מכונית מסוג ב.מ.וו סדרה 3 דיזל אוטומטית, לשלושה שבועות והתייצבתי איתה כבר בשדה התעופה. גלי הגיעה לאחר תקופה לא קלה בארץ. מותה של מאשה וכל המנהלות סביב. עומס בעבודה ופרוייקטים שנדחסו עד לרגעים האחרונים לפני צאתה לדרך. שלא לדבר על טיסה מעייפת במיוחד של כמעט 24 שעות עם עצירה ארוכה באדיס-אבבה. כמובן שהפגישה עם בעל צולע שמסתובב צמוד למקל הליכה, לא ממש עשתה לה שמח, אך כל זה היה חסר חשיבות מול הפגישה הנהדרת שלי עם אהבת חיי, שכלכך התגעגעתי לראותה ולחבק אותה הכי חזק.

עשיתי לגלי היכרות עם הדברים החשובים: מסעדות, חנויות, איזור הנמל וקצת שוטטות למרחקים סבירים. יצאנו לבקר בגנים הבוטאניים הנפלאים בסטלנבוש

ויום אחר נהגנו לקצה הכי קצה של כף התקווה הטובה.

ויום אחר הקדשנו לביקור בכמה יקבים הנמצאים ברדיוס של כעשרים ק"מ מצפון מזרח לקייפטאון, איזור נטוע כרמים ומצטיין בתעשיית יינות בוטיק מרשימה.

הגענו עד לשמורת פינגווינים במקום בשם בטי'ס ביי.

גלי הביאה איתה את המצלמה האיכותית שלי וסט עדשות, כך שסוף סוף יכולתי להשקיע קצת זמן בחיפוש התמונה האולטימטיבית המתבקשת מביקור בארץ כלכך עשירה במראות, נופים, טבע ובעלי חיים.

לקח לנו שלושה ימים להתאפס על הסיטואציה החדשה ולאחר שבחנו יחד מסלולים וכיוונים, החלטנו לחצות את דרום-אפריקה לכיוון צפון מזרח עד לפארק קרוגר, לבלות בו שלושה ימים – (זה היה המקום היחיד בו הזמנו מקומות לינה מראש) ואז לחזור לאט לאט דרום מערבה לקייפטאון לאורך נתיב-הגנים הידוע, העיירות וחופי הפרא הייחודיים הנושקים לאוקינוס ההודי. הרגל הפגועה לא הפריעה לי לנהוג  בזכות הגיר האוטומטי, כי ניהול דוושות הגז והבלמים נעשתה ברגל ימין…

ובבוקר יום חמישי אחד, עלינו על ה-N1 ושמנו פעמינו מבעד למדבר-הקרו לכיוון עיר המכרות המיתולוגית קימברלי – כשאני – כתייר וותיק על הציר, כבר הפכתי לסוג של מדריך.

בפוסט הבא, סיפור הטיול המשותף שלנו, בו מיצינו את מה שדרום אפריקה מעניקה לאורחיה כמעט עד תום…

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

9 בינואר 2017 יוני רוכב את אפריקה 11

הרכיבה הארוכה לאיש הטוב בקייפטאון

יו שמידט מלאך דרום אפריקאי 

לאחר לילה בעיבורי סנטוריון, בחניון הצמוד לכביש ראשי מצד אחד ולגן חיות מהעבר השני – כלומר רעש מכוניות ותרועת חיות הנעימו בערבוביה את שנתי… הכאבים ברגל שמאל נרגעו והחלטתי למשוך מזרחה לכיוון קרוגר פארק. יצאתי מוקדם בבוקר. שוב החלטתי לרכוב רק בדרכים צדדיות וכיוונתי לחניון בשם באד-פלאס BADPLAAS מקום שהמליצו לי עליו כמה אנשים שנראו לי מביני עניין – כי נהגו ברכבי שטח מדוגמים… מסלול הרכיבה שתכננתי הכניס אותי לאיזור חקלאי עם נוף גבעות עגולות בהפרשי גבהים שלא עלו על 100 מטרים, רובם חרושים בתלמים חומים אל האופק. הכביש התפתל בנחת וברוחב בטוח כשמדי פעם חלפתי על פני בנייני חווה, יער או נחל. השמים ממעל היו בהירים ועננים מסודרים ברחובות נהרו צפון מזרחה. כל התפאורה נתנה תחושה של איזור פורה בדרום צרפת לפחות. לאחר כארבע מאות קילומטרים, הגעתי לקמפינג מדוגם ברמות עולמיות. כניסה מפוארת ותשתיות אירוח בכל רמה. בונגלוס, צימרים, קוטג'ים, איזור חניית קמפרים ומקום לאוהלים בקצה מעל לנוף עמקים והרים שהזכירו לי מאד את הנוף של רמות יששכר. לפני שהתמקמתי באוהל בקצה הרחוק, נכנסתי למרכז מסחרי קטן שם מצאתי מספרה בה הספרית החביבה גילחה לי את השיער עבור 50 ראנד ובדלת לידה ממוקם בית מרקחת, שם רכשתי משחה מרגיעת כאבים והחלפתי כמה מילים בעברית עם בעלת המקום היהודייה. את האוהל הקמתי בזריזות ממש לפני חשיכה.

התיישבתי מעל לכירה שלי וראיתי איך שני ספלי מנה-חמה הופכים בתוך הפינג'אן שלי לארוחת ספגטי מנחמת ומרגיעה. בערב פגשתי כמה שכנים שבאו להתעניין ולספר על חייהם כקמפרים ברחבי היבשת הדרומית. אחד מהם קרייג, איש חביב בגודל מקרר, הזמין אותי לראות את מקום מושבו הסמוך. הוא ורעייתו הצחקנית היו מזוודים בכל פינוק אפשרי שניתן לגרור לשטח. כמובן חדר שינה מדוגם. מטבח קומפלט ומערך של גריל, ריהוט גינה, גאזיבו מתקפל עטוף כילה. טלויזיות ענק ומערכות קול וכמובן מקרר עצום בו חיכו ארגזי בירה ונתחי בשר קודו. משום מה לא קינאתי באיש מהם, המפגש איתם חיזק את הרגשתי שהדרך הנכונה לשוטט בארץ הזו ולחוש אותה היא בדרך שאני בחרתי וכי מי שבוחר בהעתקת אורח החיים הביתי עם כל הפינוקים, הקישקושים, הבידור, הסרטים, המטבח המושלם וכו' לשטחי בר – מפספס הרבה… ואיפה שהו הרגשתי בדבריהם וביחס שהפגינו כלפי, כי היו מתחלפים איתי בכל רגע – עם כל העושר והנוחות שהיו שרויים בה. אולי לא לתמיד אך בטח לאיזה יום יומיים.

באמצע הלילה התעוררתי בכאבי תופת ברגל הפגועה. יצאתי מהאוהל והתהלכתי הלוך ושוב למקלחות הציבוריות להרטיב אותה במים קרים. נשארתי ער ישוב על הספסל הסמוך כשרגלי מוטה כלפי מעלה עטופה במגבת הרטובה. ברור היה לי כי לפארק קרוגר לא אגיע בשבוע הקרוב. החלטתי לחפש את הדרך הקצרה ביותר לקייפטאון, להתמקם שם למנוחה אמיתית ולחכות להגעתה של גלי לדרום אפריקה בעוד כשבועיים.

קריג השכן התעורר מוקדם והגיע עם ספל תה חם ממש באמצע שהייתי עסוק בחבישת לחץ לקרסול, פתח עיניים מבוהלות "או שיט… אר יו סירייס?" הביט בי כלא מאמין וקרא לאשתו: "תראי ככה הוא רוכב?" "אתה פאקינג ישראלי משוגע!". שוב הרגל התנפחה עד מעל לברך וכואב ככל שזה היה, מה כבר נשאר – צחקתי איתם בקול והבנתי שאם איני נחשב גם בעיני למשוגע עד לכאן, אני בטח מתחיל להשתגע. ארזתי הכל בדילוגים של צעד תימני ויצאתי בזהירות מצוייד במקל הליכה מתכוונן מאלומיניום שקניתי בחנות לציוד ספורט בסנטוריון, כדי שאוכל לעלות בקלות למושב האופנוע וללכת לשירותים כשאצטרך.

זהו, יצרתי קשר עם אחינעם הראל שרכבה את אפריקה לפני ושבה לארץ כשבוע קודם לכן. כי ידעתי שיש בחור בקייפטאון שעזר לה מאד בהתארגנות. והיא יצרה איתו קשר בשבילי וחיברה בינינו. שמו יו שמידט UWE SCHMIDT דיברתי איתו בטלפון ובווצאפ ובלי יותר מדי קישקושים, הבחור, אופנוען אתגרי שיצא לטחון את דרכי אפריקה כמה פעמים על אופנוע וליווה את אחינעם בהכנות בחלק מרכיבתה כאן וגם בקיפול, הבין מי נגד מי והיה מאד תכליתי: "מה אתה צריך שאכין לך יוני?" ביקשתי שימצא לי מלון בעיר אם אפשר בקרבת המים עם תקציב של עד 40$ ללילה ושלא יהיה רחוק מאיזור עם מסעדה וקניית אוכל וגם לתאם לי ביקור במוסך כדי להעביר את האופנוע טיפול 120 אלף ק"מ תקופתי ויסודי. התשובה הייתה עניינית ונטעה בי בטחון שיהיה בסדר.

המרחק לקייפטאון עמד על כ-1400 קילומטרים. הועדתי למסלול הזה על ה-N1 ארבעה ימים. קטע ראשון בו חלפתי מדרום ליוהנסבורג ולעיירה סווטו עד לעיירה קרונסטאד KROONSTAD , הדרך לשם חלפה באיזורים חקלאיים עצומים, שוב שדות חרושים על לאין סוף, ישובים זעירים וחוות מדי פעם, הרכיבה הייתה נוראית, רוחות עזות של עונת מעבר נשבו מהמישורים הפתוחים בניצב לציר הרכיבה משמאל ואילצו אותי לזוויות הטיה מטורפות שמאלה כהתנגדות לרוח ולהוריד מהירות עד כדי גיחוך. היו קטעים שנשרכו מאחורי שיירות של מעל עשר מכוניות במהירות האיטית שלי והסבלנות של נהגיהן הוסיפה לי בטחון. בעיירה קרונסטאד נכנסתי ימינה לרחוב הראשי שנראה כמו עיירה במערב הפרוע של ארה"ב. עצרתי מול חנות לחומרי בניין ליד איש מבוגר שהגיח מלנדרובר דיפנדר חבוט ושאלתי איפה כאן ניתן לישון לילה. הוא כיוון אותי לצידה הדרומי של העיירה ללודג' בשם ארקדיה,

שם נפלתי על מיטה ומקלחת נהדרים והתעוררתי לבוקר שכלל ארוחת בוקר משביעה בקרבת משפחת חתולים מטופחת בגודל של נמרים…

המשכתי על ה-N1 ונכנסתי לתוך מדבר הקארו שערבותיו כוסו בתחילת פריחה כתומה וצהבהבה שהשתרעה לכל עבר.

איזור צחיח כשמדי כמה ק"מ ישוב או חוות בקר ומשאבות מים המופעלות בשבשבות רוח פועלות במרץ להעלות מים מבארות – מילאו שקתות בקר. לקראת ערב הגעתי לעיירה קולסברג COLSBERG  ושוטטתי במעבר מהיר ברחובותיה השוממים והקרים. היה זה ערבו של מוצאי שבת בו כולם כבר בהכנות למנוחת יום א'. בקצה העיירה מצאת מוטל פשוט וזול בשם גאבלס GABLES INN סמוך לתחנת דלק וסופרמרקט. החדר כלל מטבחון, ממש פינוק ששלח אותי להפליא בבישול ארוחה של ממש. השכמה מוקדמת לבוקר קר מאד. לאחר העמסה וקשירה לבישת כל ציוד הרכיבה הכי חם שיכולתי ו… קליק קליק קליק המצבר ריק! אין מתנע ואין כלום. יום ראשון בבוקר גם אין עם מי לדבר. בכל זאת שכני בחדר הסמוך השכימו קום גם הם, הם היו חברי להקה בדרכה הביתה מאיזו הופעה במועדון סמוך וביקשתי אם יואילו לעזור לי לדחוף את האופנוע הכבד במעלה הרחוב כמאה מטרים, עד לתחנת הדלק שלמזלי היה בה מתדלק נחמד. לשאלתי אם יש מצב להזעיק מכונאי לעזור לי להתניע, הוא הרביץ צעקה ומעבר לבניין הגיח בחור בלונדיני של שני מטר ומשהו… הוא המכונאי שבמקרה הגיע הבוקר מוקדם לקחת ציוד בדרכו לחלץ מישהו שנתקע. הבחור הטה אוזן לרגע, הבין מה שהוא שמע הלך להביא כבלים ודראאאאם!! התנעתי בצ'יק. בנוסף מכר לי סט כבלים משומשים אם אצטרך התנעה בהמשך הדרך. מכאן הרכיבה היתה מאד תכליתית רציתי כבר להגיע לקייפטאון ולהרגיע את הכאבים ברגל כך שעצרתי רק בתחנות דלק ובעוד נקודה בה ראיתי קבוצת רוכבים שסימנו לי להצטרף אליהם. הם היו כמה חברים שיצאו לרכיבת סוף שבוע.

עצם המפגש איתי בשמעם שהגעתי כל הדרך מאתיופיה ואני מישראל וכבר עמד תור לצילומי סלפי החלפת חברויות בפייסבוק ודרישה למדבקות מסע. הגעתי בשעה 6 בערב לעיירה ליינגסבורג LAINGSBURG עוד מושבה של בורים דוברי אפריקנס. בכביש הראשי מצאתי אכסניה בסגנון קולוניאליסטי ישן עם סלון מעוצב כאילו זו אחוזתו של מושל באיזו חווה של ציידי קרוקודילים. משהו משפחתי. הבנתי שהם גם בעלים של חברה למילוי מים מינראליים בבקבוקים ובמדבר קארו היבש, נראה כי זה ביזנס לא רע. עד לכאן הדברים מתנהלים כשורה ופרט לשתי נפילות בזמן עצירה בתחנות דלק, כשאנשים סביבי מיהרו לעזור להרים את הכלב הצהוב חשתי את הדחיפה הבלתי נשלטת לקראת הקטע האחרון (כמעט) של המסע. לא האמנתי כמה שפר עלי גורלי עד שאכן שקעתי עד מעל אוזני באמבטיה ענקית שנחה בפינת החדר שהסריח מיושן… כי מקץ כמה חודשים, זו האמבטיה הראשונה שנתנה מרגוע לשס"ה גידי ולאין ספור מכואבי – גם אלה הנפשיים. טבילה שבאה בזמן. מכאן כבר יצאתי בנחת בצהריים שלמחרת ללג האחרון לכיוון קייפטאון.

בקטע האחרון לקייפטאון נתברכתי במזג אויר קייצי ונעים. ככל שהדרך התקדמה הנוף סביב הפך ירוק יותר ויותר.

ישובים טבולים ביערות ומדי פעם ישוב של הפזורה השחורה. נראים כמו מחנות צריפי פח גלי צפופים ומטולאים. מראה של עוני מדכא בו אתה מחפש איפה נמצאת הנצרה שזה רק עניין של זמן שהיא תישלף ויהיה כאן וואחד פיצוץ.

התחלתי לחצות נחלים ואיזורים מטופחים עם חקלאות מודרנית. כרמים, מטעי פירות ועיירות ציוריות שרמזו לי כי כאן חובה לעצור – משהו שאני מתכנן לעשות עם גלי ביחד לכשתגיע – האיזור הגיאוגרפי של הקייפ המערבי מתחיל בבת אחת. הנוף משתנה באיבחה ממש, ירדתי מהרמה הגבוהה של מדבר הקארו, חציתי כמה רכסי הרים חלפתי במנהרה בת 5 ק"מ ויצאתי לארץ אחרת לגמרי. האוקינוס הבהב מרחוק. הר השלחן המפורסם בצבץ מבין היערות והעיירות לפני ומצדדי ואט לאט החלו כבישי הבטון המרהיבים בואכה מרכז העיר, למשוך אותי עוד ועוד להתחבר לעומסי תנועה של סוף יום שזרמו בשטף כמו בלט מתוזמר. ללא פקקים או דחיסות ושוב נימוסי הנהיגה שחיממו את ליבי – נהגים רואים אותי במראה – הם מפנים לי בעדינות את הנתיב ביניהם כדי שאוכל לעבור. בתחילה לא הבנתי ולאחר שני מקרים כאלה כבר זרמתי, כמובן בהבהוב תודה והיו רבים שפתחו חלון והרימו אגודל פירגון. הגעתי למרכז העיר, לרחוב מיין MAIN STREET שחוצה את האיזור הנקרא WATER FRONT כמה קילומטרים של חזיתות בתי מלון קטנים ובנייני דירות נופש מטופחים, הבנויים אחד ליד השני בטור ארוך ופונים בחזיתותיהם צפונה אל קו החוף של מפרץ קייפטאון.

סמוך לרחוב, בולט מעל הכל איצטדיון הכדורגל היפהפה שנבנה לקראת אליפות העולם שהתקיימה כאן ב-2010. שוב, היה משהו נינוח באויר. חניתי בשולי הכביש ליד משבצת חניה בתשלום. פקח חניה שהיה לידי הרים אגודל והרשה לי לחנות בחינם. (אחר כך הסתבר לי כי בקייפטאון לכל קטע חניה יש פקח צמוד שמסמן וגובה ממך עבור עלות החניה עם שובך לרכב – לא שמעו על "פאנגו" או כרטיסי חניה). חיכיתי ליו שמידט מול חנות מסויימת. בינתיים עצר לידי רכב וולוו לבן ממנו יצא בחור ישראלי שהציג את עצמו בשם ירון ואמר שראה את המספר הישראלי על האופנוע ובא לשאול אם אני צריך עזרה. מייד אחריו הגיע עוד איש נחמד, מזוקן וחביב וישר החל לקשקש בעברית. הוא הגיע לכאן ללוות משפחת חבר שנפטר, עבר במקרה ועצר כשהבין שמדובר באופנוע ישראלי. הוא גר בעין-יהב שבערבה. כמובן שהוא מכיר את ג'וחא ידידי החי במרכז ספיר – האופנוען האולטימטיבי שהיה מבין מעצבי תפיסת שילוב רכיבה ופירגון שאני מנסה להשריש סביבי – והבטיח למסור דרישת שלום (ואכן מסר וקבלתי אחת חזרה). המשך הרחוב מוביל לשכונת SEA POINT הנחשבת לשכונה היהודית של קייפטאון. חנויות כשרות, מרכזי מסחר כשרים, כמה עשרות עסקי תיווך וגם כמה עסקים בעלי אוריינטציה מוסלמית או בבעללות מהגרים מהמזרח הרחוק. מבט למעלה, הפגיש אותי עם שיפוליו של הר-השלחן המסמנים יותר מכל ומדגישים את יופיה ויחודה של קייפטאון. הגעתי לאחת הערים היפות שראיתי מעודי.

כעבור כעשרים דקות הגיע יו על אופנוע ענק מדגם R 1200 GS אדבנצ'ר חדש, תוצרת BMW מאובזר מחרטום ועד קצה הארגז האחורי. נראה כאילו חזר הרגע מהרפתקה סובבת עולם – כבר מצא חן בעיני – ממנו דילג בקלילות בחור חביב, ממושקף ומתולתל שניגש אלי ללא טקס מיותר והפך לחיצת יד לחיבוק קל ואמר "וולקאם יוני, לטס גו אנד פיינד יו א' פלייס טו רסט". ראשית רכבתי בעקבותיו לבית המקדש הקולינארי בו הוא מבלה את רוב זמני האכילה שלו: קפה ג'יובאניס.

כאן פגשתי לראשונה גורמה נגיש ובמחיר שווה לכל נפש…ישראלית… קפוצ'ינו נהדר ועוגה במחיר מצחיק של 38 ראנד כ – 11 שקלים. כלומר שאם יפתחו כאן "קופיקס", המחיר כבר יהפוך לשלושה שקלים…

כמאה מטר משם על הרחוב הראשי הפונה לכיוון הים, עמדה שורה ארוכה של מלונות זולים ופשוטים. דידיתי בעקבות יו לבדוק את המצאי. מלון דירות ראשון היה יותר ממזעזע. פשוט, סדוק, מתפורר ומוזנח במחיר של כ- 23 דולר ליום. כמאה מטרים בהמשך הרחוב, עמד מלון "צ'ק אין", שהיה סתמי אך מתוקתק וחדיש.

בחזית הכניסה על הקיר ארגז תאורה עם צילומי חדרים ומחירם – ממש בסגנון מכירת מזון מהיר – המחיר לחדר עם מיטה כפולה, שירותים ומקלחת קטנה (וטלויזיה עם שלג קבוע) כ- 38 דולר ליום – כמובן שזו הייתה הבחירה. חניה מקורה בצמוד למשרד הקבלה ועזרה של אחד העובדים והתמקמתי. סיכמתי עם יו שניפגש למחרת. ולאחר התארגנות קצרה צעדתי לסופרמרקט הסמוך ובמחיר מצחיק מילאתי את השלחן בחדר בכל טוב – שאינו דורש קירור.

בלילה דידיתי פעם נוספת למסעדת סושי – כזו עם קרוסלה של צלוחיות, אכלתי ממש עד עילפון וזחלתי את מאה המטרים בחזרה לחדרי בצליעה מוזרה מעמוד תאורה אחד לשני. לקח חצי שעה.

הבנתי שהמשימה שלי כרגע היא להרגיע הכל. פשוט לנוח כמה שיותר. והכנתי עצמי להיכרות עם קייפטאון באופן איטי ואינטימי. ידעתי גם שמצאתי חבר. איש מדהים עם לב ענק, ידע, נסיון וקשרים שבלעדיהם הייתי חייב לשלם הרבה "רבה געלט". ואף שקייפטאון ממש מחבקת את אורחיה ומעניקה אינסוף הנאה ואפשרויות הוגנות. אין שום מצב שהייתי מתארגן שם באופן כלכך מתוקתק, (ואם לא הייתי שם לב, יו היה מממן לי גם את הארוחות :-))

יו (יוברט) בן 58, נולד וגדל בנמיביה. עסק שנים רבות ברכיבת אופנועי ספורט חצי מקצועית. היה רוכב אופני כביש ואלוף הקייפ בתחום (!) ומאז ילדותו בנמיביה עסק במלאכות הים. בשירותו הצבאי שימש כמדריך צוללנים ומאוחר יותר ירש את ספינת הדייג של אביו ובילה הרבה שנים בדייג טונה לאורך חופי נמיביה ודרום אפריקה. הוא מתגורר בעיירה המקסימה הוט-ביי. עדיין מחזיק יחד עם עוזרתו/שותפתו הנאמנה מישל, בעסק לתמיכה טכנית וציוד מקצועי לדייג-טונה ומקדיש את כל זמנו הפנוי לתחום אופנוענות האתגר. מלווה ומדריך אחד על אחד (בתשלום) רוכבים המבקשים לעבור חלקים באפריקה באופן אתגרי עם רוכב מקצוען, גם כמורכבים. ולרשותו אופנוע נוסף זהה לזה שלו המיועד להשכרה.

למחרת יצאתי עם יו שרכב לפני, לתור את סביבות הר-השלחן ומפרץ הוט HOUT BAY (פירוש המילה "הוט" אינו המילה "חם", פירושו בשפת האפריקאנס הוא חורשה או יער קטן) בו הוא מתגורר ולאורך מפרצונים וחופים ולא הפסקתי לצעוק לעצמי בתוך הקסדה "איזה יופי! מהמם המקום המטורף הזה. גן עדן…" ועוד משפטים הכוללים שילוב מעודן של מילות ברכה, קללות וזעקות תסכול על עיוותים היסטוריים בלתי פתירים.

מצבר האופנוע חזר פתאום לתפקד אך בהתאם לתכנית, מסרתי את האופנוע למוסך דונפורד לטיפול 120 אלף ק"מ גדול ויסודי. מוסך מתוקתק בו שוב נחשפתי למבנה עסקי הכולל בית קפה/מסעדה קלה, ממש בתוך מתחם התצוגה והמכירות. משהו ברמה שמתחרה בכל בית קפה יוקרתי כאן בארץ, רק במחירי… דרום אפריקה.

ושוב התרשמתי מהחיבורים ותחושת הבית שיו מוקף בהם גם במקום הזה, כך שהשירות היה וי.איי.פי ויותר. מכאן צללתי לשגרת מנוחה שמשמעה קימה מאוחרת בכל בוקר. צעידה איטית לארוחה ונסיעה במונית לנמל העתיק והפעיל של העיר, שהפך למרכז קניות ותרבות תוסס והכנתי את עצמי לגיחה המחייבת לקייפ-אגולהס, הטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה כדי לעמוד בהתחייבת שלי לעצמי להרטיב את מגפי בגלי הים ליד הסלע הקטן הזרוק על החוף הנידח בקצה היבשת. ועל כך בפרק הבא.

——————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

———————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

20 ביולי 2014 רום בן אליהו סוגר את דרום אפריקה

לפני העליה לנמיביה

נגיעה בטיפ של הקצה של אפריקה

cape1 (3).jpg

סיכום הפרק הדרום אפריקני. דיווח מלא השראה, כמו שרק רום יודע לזקק.

המשכתי דרומה לנקודה הדרומית והדרמטית ביותר ביבשת אפריקה, הקייפ פוינט, מנקודה זאת כיוון הרכיבה מקבל זוית של 130 מעלות צפונה. מכאן כל מטר שאתקדם יקרב אותי אל היעד הסופי…ישראל.
לאורך כל שהותי בדרום אפריקה, אני שומע על קייפטאון וזה עתה סוף סוף הגעתי לעיר המדוברת.
אני חושב שזהו העיר היפה והעצמתית ביותר שראיתי בחיי.

קשה להשאר אדישים כשבהינף מבט אחד העיינים נשטפות בכל כך הרבה דברים.
מהחופים הלבנים אל הר השולחן הכביר [שנבחר לאחד מ-7 פלאי עולם] לראש האריה, לעיר,  כל כך הרבה לראות.
לקייפ טאון הגעתי ממש דקות ספורות לפני כניסת השבת.
חבר ביוהנסבורג קישר אותי לאחד הרבנים והגעתי ישר אליו לארוחת שישי מסורתית.
יום למחרת הגעתי לרונן, שגר באיזור הכי יפה של העיר. רונן, רוכב אופנועים מושבע לקח אותי לרכיבה דרך כביש פתלפל חצוב בהר מעל הים למראות עוצרות נשימה עד להרמאנוס, לראות להקנות של לוייתנים.
לרונן יש אופנוע גדול, הכי גדול, בעצם הכי גדול בעולם. טריומף עם 2300 סמק על מרכב ששוקל 300 קילו ומייצר 140 כ"ס. המכונה הזאת משתגרת כמו טיל בליסטי ומשאירה אבק לרב אופנועי הכביש התחרותיים.
אולי בגלל זה קראו לאופנוע הזה הרוקט 3…עובדה נוספת על קייפטאון היא שכמות הבחורות עולה על כמות הבחורים פי 2, ומסיבות בא בלי הפסקה. החלטתי להשאר עוד כמה ימים בעיר לבדוק את העניינים.

טיפסתי על כל הר באיזור, עליתי לפרנצ'וק, עיירת יין משגעת לא רחוק מקייפטאון, השארתי את האופנוע לנוח ורכבתי עם אופניים עד לקייפ פויינט, הנקודה הדרומית ביותר בדרום אפריקה.לאחר שבועיים וחצי של טיפוסים, ומסיבות מסביב לשעון עזבתי את העיר המופלאה הזאת וכיוונתי פעמוני צפונה, אל היעד הבא, נמיביה.

אחרי הקילומטר ה600 הנוף התחיל להשתנות וכך גם הטמפרטורות שהתחילו לעלות ככל שהעמקתי אל תוך המדבר.

הגעתי לעיירה מדברית כמה עשרות קלמטרים מהגבול.

ראיתי רכב עמוס עם ציוד מלא לטיול והחלטתי לעצור ולדבר איתו.
הוא המליץ לי להאריך דרכי דרך שמורת הרוג'רס בלייד הידועה בתור אחת מתוך שתי מדבריות הסלע היחידות בעולם.

אחרי הכותרת המפוצצת הזאת החלטתי להאריך את החצייה ולהספיק לראות עוד משהו במדינה המופלאה הזאת.

הכנסתי להילוך לראשון והתחלתי לנסוע כששמעתי מן מכה כמו של אבן שפוגעת בגלגל הקדמי, הסתכלתי אחורה וראיתי בורג גדול מתגלגל על הכביש. חשבתי שסתאם עליתי על איזה בורג והמשכתי לנסוע עוד כמה מטרים. משום מה, זה הציק לי והחלטתי לחזור לבדוק. חשכו עייני כשראיתי שזה הבורג המרכזי מהקאליפר של הבלם הקדמי שלי, עצרתי ובדקתי את הברקס, הוצאתי אותו עם היד… משמע, רכבתי 600 ק״מ עם ברגים משוחררים בברקס הקדמי. אם הייתי נותן עוד ברקס אחד הקאליפר היה מתנתק מהמקום שלו ורץ עם הדיסק, סביר להניח שלא היה עוצר ואני הייתי ממשיך עד לדבר הבא השהיה עוצר אותי.

איזה מזל!!!

הוצאתי את ערכת הכלים שלי, תיקון זריז, בדיקה שהכל תקין והמשכתי הלאה.

לאט לאט הדרך הפכה כורכר ומכורכר לדרך עפר משובשת.
מאות קילומטרים של במפים שלא איפשרו לי לרכוב יותר מ40- ק״מ בשעה.

החום הכבד, השמש שהיכתה בפניי והדרך המשובשת עייפו אותי מאוד והתחלתי להרגיש שאני מאבד ריכוז. החלטתי להמשיך עוד 20 קמ ולהתחיל לחפש מקום להעביר את הלילה.רגע ליפני שהשמש שקעה מצאתי חורשת מדבר טבעית על שפת הנהר הכתום (orange river). בישלתי אורז עם מלח ופלפל שחור, הוספתי קצת פפריקה בשביל הבארק׳ה ונכנסתי לתוך האוהל. בלילה התעררתי מצרחות מוזרות, זה הפחיד אותי אבל החלטתי שאין לי מה לעשות בדקתי שהאולר לידי והמשכתי לישון. רעשי דפיקות העירו אותי שוב לפנות בוקר , פתחתי את עייני וראיתי צללית של דמות מוזרה שנוגעת באופנוע, שקלתי עם להשאר בשקט אבל החלטתי לצאת לתקוף את הפולש.
פתחתי בשקט את הסכין ולאט לאט את הרוכסן של האוהל, כדי לקבל זוית טובה יותר לראות מי נוגע לי באופנוע.

לפתע שתי עיינים הציצו אל תוך האוהל, מהבהלה יצאה לי צרחה שגרמה גם ליצור לצרוח ולברוח. הוצאתי את הראש וראיתי שימפנזה ענקית נסה על נפשה. הלב  של פעם בחוזקה ולא הצלחתי להמשיך לישון.
דירבקתי קפה שחור כדי להתעורר ויצאתי לכיוון הפארק.

אחרי הדרך המתישה הזאת סוף סוף הגעתי לכניסה לפארק.
שמח ומחוייך ירדתי לשלם לפקידה בכניסה, והיא בלי להסתכל לי בעיינים אמרה בזלזול שאין כניסה לאופנועים!

הלסת נפלה לי מרב עצבים, עברתי את כל הדרך הזאת ואף פקידה לא תעצור אותי. "או שאת קוראת למנהל, או שאני נכנס גם בלי האישור שלך". נכנסתי למשרדו של המנהל שהיה מלא בתמונות ישנות שלו במדי צבא. ״איש צבא" חשבתי לעצמי, "זה יהיה קל״ כמעט שעה ישבתי עם מנהל השמורה והעברנו חוויות מהצבא. ״משמעת, אני אוהב אנשים עם משמעת״ הוא אמר.

קיבלתי אישור לכנס.

ככל שהעמקתי פנימה אל תוך הפארק הדרכים הפכו חוליות יותר וקשות עבורי לרכוב, אני מנסה לשמור על הקו אחיד אך האופנוע הכבד נזרק מצד לצד. אני אוחז את הכידון, מחבק עם הברכיים ומנסה למנוע מהאופנוע לשקוע וליפול.

10 שנות רכיבת אנדורו עושות את העבודה ואני מצליח לפלס את דרכי עם האופנוע הכבד בין חול טובעני לאבנים חלקות. בערב הגעתי לקאמפ סייט, כנוע מהיום המתיש, התחלתי להכין לי סנדוויץ להרגיע את הבטן.
קופיף קטן וחמוד הגיע והתיישב על ידי, זרקתי לו חתיכת בשר מיובש [טעות חיי] והמשכתי במלאכת החיתוך. כשהרמתי את ראשי לחפש את הקופיף העץ שלמולי התמלא ב-13 קופים נוספים. הנפתי את מבטי לאחור וזיהיתי עוד ארבעה קופים נוספים שמנסים להתקרב עלי ולגנוב לי את הסנדוויץ שזה עתה סיימתי להכין. למרות שהייתי מוקף מכל כיוון לא איבדתי אישתנות וגם ולא התכוונתי לוותר על הסנדוויץ.

התחלתי עם אבנים, עברתי למקלות וכשראיתי שהם לא נרתעים עברתי לנשק יום הדין והוצאתי את הפפר ספריי שאמור ליהיות נגד אריות. ריססתי שניים מהפולשים הקטנים והם ברחו בצרחות ואחריהם שאר הלהלקה. בלילה החלה רוח חזקה לנשוב ואחריה גשם זלעפות. עוד לא יצא לי להיות עם האוהל הזה בגשם ולא ידעתי איך אתעורר בבוקר. למזלי קמתי בבוקר יבש לחלוטין, האוהל עמד במבחן בהצלחה רבה. קרירות הבוקר הקשתה עלי לקום מהשקש אך הקופים, שהתחילו להתקרב שוב לא נתנו לי ברירה ונאלצתי לקום. למרות שבדקתי בלילה שאין שום יתושים באוהל קמתי עקוץ בכל גופי, זה היה ניראה עקיצות שונות משל יתושים וכשראיתי את אחד הקופים שעמד מעלי מתגרד לו הבנתי שהצטרפו אלי כמה פשפשים בלילה..

DSCN3129.JPG

זרקתי כמה אבנים לשחרר את התסכול שלי על הקופים, ארזתי ויצאתי לדרך..

הבוקר אחרי הגשם היה בהיר ונקי כקריסטל וריח האדמה הרטובה רוממה את רוחי. הגעתי למעבר גבול מיוחד במינו שנחצה על ידי נהר צר שוליים.

למוד קרבות ממעברי גבול, הגעתי מוכן עם כלל המסמכים ועם סיפור שאני מצלם אותם לסרט דקומנטארי שיגיע לטלויזיה בקרוב.

ובפעם השנייה בחיי אני עולה עם אופנוע על סירה. הפעם המבט מופנה אל נופה של דרום אפריקה המתרחק לאט לאט.

שניות לאחר מכן כבר היינו בגדה שבצד השני. אני, האופנוע והפשפשים החדשים שלי ירדנו לתוך מדינה חדשה.

border passing.jpg

נמיביה היר איי קם.

(כאן הוכנס רק הסיפור שטרם הופיע באתר זה) למלוא הכתבה, נא הכנסו לסיכום של רום או לבלוג המסע של רום או לדף הפייס של רום

——————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!