הרפתקה דוט קום

26 באוגוסט 2017 דין רוכב את צפון דרום אמריקה בדרך צפונה

מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.


הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.


הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.


מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 ביוני 2015 לירן בקולומביה 2

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 2.

resized_20141217_131856.jpg
17.12.14

לירן מרכוס ממשיך להפליא בדרכי קולומביה הירוקות והמפותלות. הנה עוד פרק.

לעיון מעמיק בבלוג השקדני של לירן כנסו בבקשה לכאן

מדג'ין היא עיר גדולה בכל מובן המילה,אינני חובב ערים גדולות אך את מדג'ין אהבתי ולכן שהיתי בה 3 לילות.
בבוקר הרביעי במדג'ין לאחר שהכנו לעצמנו חביתה ושתינו קפה עם סיגריה של בוקר לבשנו את חליפות הרכיבה,(במקרה של מישל זה ג'ינס ומעיל רכיבה) והעמסנו את הציוד על האופנועים.התכנון להיום הוא לנסוע אל עיירה מיוחדת ביופייה עליה שמעתי וקראתי עוד לפני צאתי למסע.שמה של העיירה הוא גואטפה(Guatape),
הנסיעה ממדג'ין לגואטפה קצרה מאוד רק 90 ק"מ ואמורה להימשך לכל היותר שעתיים,מישל לא שמע על המקום אך לאחר שהראיתי לו תמונות בגוגל הוא השתכנע והחליט שהוא גם רוצה לראות את המקום הזה. אמרנו יפה תודה לבעל הגסטהאוס ואישתו ויצאנו לדרכנו,היות ויצאנו מוקדם היציאה מהעיר הייתה קלה ומהירה.הכביש בו בחרנו לנסוע מטפס בפיתולים אין סופיים אל התצפית שמשקיפה על העיר,האוויר הקריר והנקי עם ריחות הצמחייה מסביב,מעצים את החוויה. וכמו בכל סופה של עליה מגיעה ירידה ארוכה ומהנה.
הנוף הירוק זוהר של קולומביה פשוט משגע וסוחט המון קריאות וואוו בתוך הקסדה.

כעבור כשעה וקצת אני מתחיל מדי פעם לראות את המטרה אליה רציתי להגיע,מדובר בסלע ענק שנמצא באמצע עמק עם נוף מרהיב ביופיו ונקרא לה פדרה-האבן של אל-פנול (La Piedra Del Penol)הסלע הענק הזה בגובה של כ 200 מטר נראה מרחוק מאוד,הסלע הנ"ל בולט בשטח ונראה כאילו הוא נפל מהשמיים,בכל האזור מסביב אין עוד אחד כמותו או קטן ממנו.
על הסלע הנ"ל אפשר לטפס באמצעות מאות מדרגות שנבנו עליו ומראש הסלע אפשר לראות נוף עוצר נשימה.היות ואנחנו לבושים (לפחות אני),בחליפת רכיבה ומגפיים כבדים וגם האופנועים עמוסים בציוד נמשיך קודם כל אל העיירה ונמצא מקום לינה.כמו כן נפרוק את הציוד ואחליף את ציוד הרכיבה הכבד והחם במשהו יותר קליל ומאוורר.
הכביש המפותל עובר למרגלות הסלע ובעודנו חולפים ליד הסלע אני מנסה שלא להביט לכיוונו ולשמור את החוויה לכשנגיע אליו.המשכנו אל העיירה גואטפה שנמצאת כ 5 ק"מ מהסלע.כעבור כמה דקות מצאנו מלון זול וחנייה ברחוב ממש מתחת לחלון,גואטפה מתוירת מאוד ולכן בטוחה מאוד,השוטרים מסתובבים ברחובות העיירה ורמת הפשיעה נמוכה.עקב כך אני מרגיש בטוח לחנות את הקרנף ברחוב,למרות זאת כיסיתי ונעלתי בשני מנעולים,מישל אינו סוחב איתו מנעול ולכן קשרתי את הגלגלים שלנו יחד.

במהלך הטיול מצאתי סימן היכר שקל לזהות וכך אני יודע האם הגעתי למקום בטוח או למקום שרמת הפשיעה בו גבוהה,הסימן שלי הוא סורגים.בערים שהפשע חוגג בהן יש סורגים על כל שער וחלון,לא משנה אם זו מסעדה,בית מלון,פיצוציה או כל מבנה אחר וכאשר אני מגיע למקום בו אין סורגים בכלל אני יודע שהגעתי למקום בטוח.
טוב ממשיכים,החלפנו בגדים בזריזות ונסענו כ 5 ק"מ חזרה אל הסלע,ההתרגשות בעיצומה,הפעם אני מביט אל הסלע מרחוק,ככל שאנחנו מתקרבים אליו הוא נראה יותר ויותר מרשים,לסלע קוראים "לה פדרה" שבתרגום חופשי הוא האבן ובעצם מדובר בסלע גרניט עצום המתנשא לגובה של כ 200 מטר וניצב במרכזו של עמק ציורי ירוק שמוקף באין ספור אגמים וישובים קטנים.
האגמים שמסביב נוצרו בעקבות בנייתו של סכר ענק באזור שגרם להצפת שטחים גדולים מסביב לגואטפה.
כאשר הגענו אל החניה למרגלות הסלע העצום הזה החיוך נמתח על פניי,באותה השנייה אחזה אותי שמחה אדירה,כל כך רציתי לראות את הקסם הזה,כבר בחנייה הנוף מסביב מהמם ביופיו ומספיק מבט חטוף כדי להוציא קריאת וואוו ואיזה יופי.אך אני השתדלתי שלא להביט ולשמור את הבום שאקבל שאראה את הנוף מראש הסלע.שילמנו כניסה ועכשיו כל מה שנותר הוא לטפס את גרם המדרגות האדיר הזה.מתחילים לטפס, המדרגות ממוספרות בצבע צהוב בקפיצות של 25,זווית הטיפוס לא קשה במיוחד והמספרים מעודדים ומקלים פסיכולוגית על המטפסים,

יאלה קדימה 100 מדרגות,ממשיכים לטפס,250 מדרגות וממשיכים לטפס,הנוף מסביב כבר מראה את אותותיו,400 מדרגות והסוף לא נראה באופק,אני עוצר למנוחה והסדרת נשימה,בסיס הסלע וגואטפה נמצאים בגובה של 2,135 מטרים מעל גובה פני הים,כמעט כמו פסגתו של הר החרמון ולכן צריך לנוח ולהשלים את המחסור בחמצן אז סיגריה וממשיכים,500 מדרגות,אני מביט מטה והקרנף נראה כנקודה קטנה בחנייה,600 מדרגות,675 מדרגות,700 והסוף נראה קרב ובא עוד קצת ואני בפסגה,725 מדרגות,כן רק עוד 15 בלבד ואני רואה את המספר המיוחל,כעבור 10 שניות הגעתי למדרגה האחרונה 740 מדרגות,ישששש סיימתי אני בראש הסלע,החיוך שנמרח על פניי שוב והפעם לא בגלל שסיימתי את הטיפוס אלא בגלל הנוף האדיר ועוצר הנשימה מסביב, "לה פדרה" איזה יופי,כל כך רציתי להגיע לכאן ועשיתי זאת,אני פשוט מאושר וגאה בעצמי.
היינו בתצפית קצת יותר משעה,צילמתי ללא הפסקה ומכל זווית אפשרית,לאחר שסיימתי לצלם פשוט התיישבתי ונהניתי מעצמתו של הטבע שבמקרה הזה גם יד אדם גרמה לו להראות ככה,ללא ספק המקום הזה הוא דובדבן אדום ומתוק בנוף המהמם של קולומביה.
עכשיו הדרך למטה מתחילה,מה שיפה בקולומביה זה בכל מקום שיש בו מדרגות או הרבה אנשים יש נתיב לכל כיוון וכך גם פה,יש גרם מדרגות לאנשים שעולים ואחד כזה לאלו שיורדים,כאן המדרגות אינן מסומנות ולכן אינני יודע כמה מדרגות היו בירידה מן הסלע,אך הירידה עברה בקלות ובמהירות.
לאחר כעשרים דקות הגענו לחנייה.אמרתי למישל שאני חייב תמונה יחד עם הקרנף והסלע.
ע"י הקרנף חיכה לי בחור שביקש לצלם את בנו עם הקרנף,הוא שאל אותי את סדרת השאלות הרגילה והתעניין במסלול הטיול,לאחר שהוא צילם את בנו לא נשארתי חייב והצטלמתי איתו גם.מיד לאחר מכן הנעתי את הקרנף שמנועו כבר התקרר לגמרי ונסעתי לקצהו של חניון הכורכר,מישל החליט לבוא לשם ברגל ואת האמת נראה לי שהוא הצטער על כך היות והוא ביקש להצטלם כאשר הוא יושב על הקרנף(האופנוע שלו נשאר בכניסה אל החניון),תיירים מקומיים ביקשו גם הם להצטלם עם הקרנף ונראה שהוא היה אטרקציה גדולה יותר מאשר הסלע הענק שמאחור.
לאחר שסיימנו את הביקור בסלע המדהים הזה חזרנו אל העיירה גואטפה,חנינו ליד החדר במלון ויצאנו להסתובב בעיירה המיוחדת הזו.
מה שמיוחד בגואטפה הוא המנהג שלהם לקשט כל דבר מסביב ובמיוחד את הבתים,כל בית מעוטר בקישוט יצוק בקיר הבית או העסק ע"פ הזמנה אישית,יש חברה מיוחדת שזו עיסוקה והעיטורים פשוט מדהימים,יש מי שיעטר את ביתו בפרחים,אחר בחיות,אחר במשאיות וכו'.

באזור הכיכר המרכזית בעיירה כל בית צבוע בצבע אחר.חלקם צבועים בכמה צבעים
אי אפשר להאמין כל דבר בעיירה הזו מקושט וצבוע בשלל צבעים,מכוניות,ריקשות(תלת אופן), משאיות,חנויות,המוצרים בחנויות,כל רגע המבט נמשך לכיוון אחר,האנשים ברחוב מחייכים והאווירה נינוחה ומהנה.
מעולם לא ראיתי עיירה כל כך צבעונית וכל כך מקושטת,והכוונה לקישוטים קבועים ולא כאלו של יום העצמאות. במילה אחת-מדהים ובשתי מילים פשוט מדהים.
לקראת ערב ישבנו ואכלנו במסעדה שצמודה למלון ולאחר מכן חזרנו אל המלון למנוחה,המיטות בחדרים היו כל כך קשות שברגע שהתיישבתי על המיטה חשבתי שזזה לי חוליה,גם מישל אמר לי שהוא היה בשוק ובעל המלון אמר שככה הם אוהבים את המיטות שלהם,ההרגשה שלי הייתה כאילו שישבתי על ספסל מבטון,בדקתי מתחת למצעים ואכן זהו מזרן.

למרות המזרן הקשה ישנתי טוב ובבוקר בשעה 8:00 נפגשנו לארוחת בוקר ומשם נסענו אל עבר בירתה של קולומביה עיר בוגוטה(Bogota),כשתכננו את הנתיב לבוגוטה עוד כשהיינו במדג'ין אמרתי למישל שיש עוד מקום שאני רוצה לראות בדרך לשם,המקום אותו אני רוצה לראות נקרא הסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)שהוא מבצרו של פאבלו אסקובר.המרחק מגואטפה לנאפולס הוא כ 100 ק"מ.החלטנו לצאת מוקדם היות ולאחר שנבקר בנאפולס עלינו להמשיך לכיוון בוגוטה המרחק המשוער מגואטפה לבוגוטה הוא כ 550 ק"מ,מישל אמר "סבבה נצא מוקדם,נבקר בנאפולס ומשם נמשיך לבוגוטה",עניתי לו "לפי דעתי לא נספיק הכל ביום אחד,550 ק"מ בכבישים מפותלים כולל עצירות לתמונות והפסקות רענון+ביקור בביתו של פאבלו אסקובר,זה קצת לחוץ ולכן עלינו למצוא נקודת עצירה חלופית ללילה" מישל אמר "אל תדאג אנחנו נספיק הכל" ,אמרתי לו "כשמתכננים נתיב נסיעה,עלינו לחשוב ולחשב גם דברים נוספים כגון:פקקים,עבודות בכביש,תקלות,משאיות איטיות וכו' ולא לחשב ולתכנן על יבש" כן כבר אמרתי לו את זה כמה פעמים אך הוא נשאר בשלו,אז סבבה אני אבדוק אופציה חלופית ואשמור אותה במגירת ההפתעות שלי,יצאנו לדרכנו מהמקום הציורי והנפלא הזה שנקרא גואטפה,ב 30 הק"מ הראשונים עברנו באותו הכביש בו נסענו אתמול בצהריים,כמו שכבר אמרתי בעבר גם הפעם הדרך בכיוון ההפוך נראתה כמו דרך חדשה והנוף שהיה במראה אתמול הפעם הופיע בחזית,הרים וגבעות מכוסים בעשבים בצבע ירוק זוהר,מאות עצים פזורים מסביב
ריח הצמחייה נשאב לאפי,פשוט התענוג.
בדרך אנחנו נתקלים בכמה מחסומי דרכים,חלק מהמחסומים הוקמו עקב שיפוץ ועבודות בכביש וחלקם הם נקודות בדיקה של הצבא או המשטרה הקולומביאנית.
באחד המחסומים עצרתי בצד והתחלתי לפטפט עם החיילים,כל החיילים נושאים רובי גליל וכאשר הם שומעים שאני מישראל החיילים מתלהבים ואומרים שישראל הכי חזקה בעולם ומתחילים לשאול שאלות.
סיפרתי לחיילים על הטיול של מישל ושלי והם כל כך התלהבו מזוג התיירים המוזרים שרוכבים על מפלצות עמוסות בציוד.החיילים אינם דוברים צרפתית ולכן שאלתי את מישל בצרפתית, "רוצה להצטלם על הטנק?" הוא ענה לי שהוא מעולם לא טיפס על טנק,ניצלתי את הרגע החברותי עם החיילים ושאלתי  אותם "אפשר לטפס על הטנק שלכם?"הם לא יכלו לענות בשלילה ואמרו "בטח שכן",לא חיכינו יותר מדי ומיד מישל ואני טיפסנו כל אחד בתורו על הטנק.הקלקנו כמה תמונות עם הטנק ועם החיילים אמרנו תודה רבה והמשכנו בדרכנו.

בהמשך נתקלנו בעוד מחסומי דרכים הפעם לרגל עבודות בכביש בכל אחד שכזה עצרנו לכמה דקות,זמן ההמתנה הארוך ביותר היה כחצי שעה.בכל מחסום שכזה האופנוענים מחכים בראש התור וכאשר זמן ההמתנה ארוך נוצרת קבוצה ענקית של אופנועים ברובם אופנועים קטני נפח.מישל ואני מנצלים את ההזדמנות למנוחה ולפטפוט עם המקומיים.בכל מפגש שכזה אנחנו אנחנו עונים על השאלות הרגילות שבדרך כלל נשאלות ע"פ אותו הסדר כאילו שכל מקומי קיבל דף "שאלון לתייר המזדמן",מאיפה באתם?,לאן אתם הולכים?,איזה נפח המנוע?,וכמה הוא עולה?.
הנושא הזה של השאלות הנ"ל הפך לבדיחה בינינו(מישל ואני)מישל אוהב להתבדח וכך גם אני ולכן אנחנו צוחקים הרבה כמעט על כל דבר.
כעבור כמה דקות עובד המחסום מקבל הוראה במכשיר הקשר לפתוח את הדרך ולאפשר לנו להמשיך בדרכינו,בכל פעם שכזו כל האופנועים יוצאים מהמחסום כמו בזינוק למירוץ,אנחנו נותנים להם לזנק לפנינו שירגישו טוב עם עצמם וכעבור כמה פניות בהמשך הם כבר ינופפו לנו לשלום כאשר נחלוף על פניהם ונביט בהם במראה שלנו.לקראת 11:00 הגענו אל הכניסה להסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)אחוזתו של פאבלו אסקובר.
פאבלו אסקובר ברון הסמים קולומביאני מהמפורסמים בהיסטורית הפשע המאורגן.פאבלו החל כגנב פשוט והפך עם השנים למבוקש מספר 1 ע"י ארה"ב,יש הטוענים כי בשנות השבעים והשמונים הוא שלט ב 80% משוק הסחר בקוקאין ועמד בראש ארגון אכזרי ביותר,שלא בחל ברציחת שוטרים,שופטים,אזרחים,פושעים או כל אחד אחר שעמד בדרכו,אפילו מועמדים לנשיאות חוסלו ע"י אסקובר,בנוסף כחלק מהלחימה ברשויות ארגונו אפילו הפיל מטוס ופיצץ בניינים,למרות זאת בעיניי העניים הוא נחשב כ"רובין הוד" הקולומביאני

היות והוא הרבה בתרומות לקהילה הענייה בעיקר בעיר מדג'ין בה הוא גדל,הוא בנה בעיר כנסיות,בתי חולים, מגרשי כדורגל,רשת בתי מרקחת ועוד,בזכות הקרטל שלו הוא הפך לדמות מוערצת עד מאוד שהטילה אימה על כולם.בשיא ההצלחה שלו הוא דורג ע"י מגזין "פורבס" במקום שביעי בעולם כאשר הכנסתו השנתית עמדה על כ 30 מיליארד דולר בשנה.
פאבלו היה חובב מכוניות וגם השתתף במירוצים שהתקיימו במדינה,הוא ניצח בהמון מירוצים וכנראה לא מהסיבה שהוא היה נהג כל כך טוב לעומת מתחריו,אלא מהסיבה שמתחריו פחדו לעקוף אותו.עד היום בקולומביה אנשים מפחדים כאשר הם שומעים את שמו ומפחדים לדבר עליו לטוב ולרע,פאבלו השתמש במשפט השכנוע שלו שאמר פלטה או פלומו (plata o plomo)והכוונה לכסף או עופרת,או שתקבל את השוחד או שתקבל כדור.בדצמבר 1993 לאחר שנים מרובות בהן המשטרה הקולומביאנית בסיוע ארה"ב ניסו לתפוס אותו הוא אותר במדג'ין ולאחר קרב יריות מול המשטרה הוא נהרג.יש הטוענים שהוא שהוא הוצא להורג ע"י השוטרים אך אין הוכחה לכך.
את הכניסה לאחוזה הסיאנדה נאפולס מעטר שער ועליו דגם של מטוס ישן שאיתו ביצע אסקובר את הברחת הסמים הראשונה לארה"ב,בתוך האחוזה הענקית הזו יש גן חיות בו אפשר לראות,פילים,היפופוטמים,אריות, נמרים ועוד.החיות הנ"ל הוברחו מאפריקה לקולומביה ע"י אדון אסקובר.כחלק מהמלחמה נגדו הממשלה הלאימה את כל נכסיו ומסרה אותו לידי האנשים העניים שגרים באזור הנכס,כך גם האחוזה הזו שכיום משמשת כגן חיות ציבורי ומוזיאון המציג את אורח חייו המפואר.שילמנו כניסה ונסענו בדרך עפר לסרוק את האחוזה,כמו בכל קולומביה גם פה הכל מסודר,השבילים מסומנים.
כמו כן יש הסבר על המפה המצוירת אותה קיבלנו בכניסה אשר מראה ומספרת בקצרה על כל נקודה בשטח העצום  הזה, סה"כ 20 ק"מ מרובע שכולל: אגמים, עצים,חיות,מסלול המראה,מכוניות מפוארות(כיום גרוטאות),אופנועים,מסלול מירוץ,בית עם בריכה ובקיצור כל מה שכסף יכול לקנות הבן אדם חי כמו מלך.

כיום הבית שנהרס ברובו מעוטר בפוסטרים ותמונות שפורסמו בעיתונים והחדשות בה הוא מוצג כרוצח נבזה שרצח מאות אזרחים,אז כנראה ש"רובין הוד" הוא לא היה.
קראת 14:30 סיימנו את הביקור באחוזה המפוארת וחזרנו אל הכביש הראשי,סוף סוף קצת אוויר זורם בפתחי האוורור של חליפת הרכיבה והקסדה.החום הכבד ששורר באזור הנ"ל מכביד מאוד בעיקר כשרוכבים לאט.לאחר כחצי שעה עצרנו לרענון בצד הדרך,המרחק לעיר הבירה בוגוטה הוא כ 270 ק"מ כבר 15:00 וע"פ חישוב מהיר אנחנו זקוקים לקצת יותר מ 5 שעות כדי לגמוע את המרחק הנ"ל.כן למרות שרב הכבישים סלולים ברמה טובה פלוס המהירות הממוצעת בכבישי קולומביה נעה סביב ה 50-60 קמ"ש.היום כנראה כבר לא נגיע לבוגוטה,זה הזמן לשלוף את אופציה ב' מהמגירה,היעד החדש תהיה העיר הונדה(Honda)כן בדיוק מה שקראתם,יש עיר בשם הונדה,התבדחתי עם מישל שאולי לא יכניסו אותנו העירה היות ואנחנו מגיעים עם ימאהה ו BMW.

המשכנו בנסיעה וקצת לפני חשיכה הגענו העירה ועצרנו ליד המלון הראשון שמופיע ב GPS.בנוהל הרגיל מישל נכנס לבדוק ואני נשארתי להשגיח על האופנועים.משום מה כל מי שעובר ברחוב מסתכל עלי בחשש כאילו שאני רוצה לאכול אותו,אולי בגלל שאני גדול?אולי בגלל שאני קרניבור?או אולי בגלל הזקן שגדל על פניי בחודשים האחרונים.בכל מקרה זו האסטרטגיה שלי במרכז ודרום אמריקה,כאן מכבדים אנשים מזוקנים.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמלון יקר(ִִִִ20$ לאדם) ויש רק חדרים משותפים,אמרתי למישל "לא!! גם יקר וגם חדרים משותפים,בוא נמשיך למלון הבא,יש לי עוד אחד ב GPS סע אחרי",המשכנו למקום הבא וכעבור כדקה הגענו להוסטל נחמד,מישל נכנס לבדוק ולשאול את השאלות הרגילות,"יש חנייה?,יש אינטרנט?יש מקלחות?"וכו' כן אנחנו כבר מתורגלים ועלינו לשאול הכל מראש כדי שלא נופתע לאחר קבלת החדר.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמקום לא כל כך נראה לו וגם אין אינטרנט,נכנסתי לראות ואמרתי למישל "לא כל כך נורא,אבל אם לא מתאים לך בוא נמשיך לבא בתור" בעל ההוסטל המליץ לנו על מקום אחר בהמשך הרחוב,מישל הלך ברגל לבדוק וחזר מחויך,שאלתי אותו נו איך?מישל אמר"קדימה בוא ניסע לשם,המקום נראה מעולה הכל חדש רק 12$ לחדר פרטי ויש חנייה ענקית!!",אמרתי לו "סבבה,נשמע טוב,אם זה מתאים לך אז מתאים גם לי" נסענו לסוף הרחוב,חנינו בחנייה,פרקנו את הציוד,מקלחת וקדימה לאכול הבטן שלי כבר נדבקה לגב.
יצאנו לחפש מקום לאכול,העיר הונדה אינה מעניינת במיוחד ונראה שהתושבים פשוטים למדי,העיר הזו נמצאת במקום נמוך בין ההרים ולכן חם פה.כמו שכבר הבנתם אינני אוהב את מזג האוויר הזה אך אין ברירה זה חלק מההרפתקה ואני לוקח זאת בקלות.כאשר הגענו להוסטל שמנו לב שלא רחוק משם יש גשר תלוי גבוה ויפה שחוצה נהר רחב ידיים ולכן לפני שיחשיך הלכנו לצלם קצת,בעודנו צועדים על המדרכה שבנויה על הגשר שמתי לב שברגע שמשאית כבדה חוצה את הגשר הוא מתנדנד קלות,וואו הרגשה מוזרה בהחלט, צילמנו קצת והמשכנו בחיפוש אחר מקום שימלא את קיבותינו,האנשים ברחוב מביטים בנו כאילו שנפלנו מהירח,כנראה שאין הרבה תיירים שעוצרים כאן,לאחר כמה דקות האף שלי תפס שובל של ריח שהוביל אותנו למסעדה שצולה עופות על הגריל,הזמנו עוף שלם כל אחד והיה ממש טעים.

resized_20141218_185557.jpg

משם חזרנו ישר להוסטל ולקראת חצות הלכנו לישון,מחר נגיע לעיר הבירה הענקית בוגוטה.מחרת בבוקר לאחר ששתינו קפה יצאנו לדרכנו עוד כ 170 ק"מ אנחנו נגיע לבוגוטה,לאחר שיצאנו מהונדה הנמוכה והחמה התחלנו שוב לטפס בכבישים המפותלים של קולומביה,שוב עולים ויורדים בין ההרים.הטמפ' שוב קרירה וצוננת והנוף ירוק כמו שאני אוהב,גם כאן אנחנו נתקלים במחסומי דרכים עקב עבודות בכביש וגם כאלו של הצבא,לקראת הצהריים הגענו לכניסה לבוגוטה,היעד הראשון שלנו בעיר הזו הוא יבואן צמיגי היידנאו בקולומביה.מישל יצר קשר והתכתב עם היבואן וקבע איתו שנגיע לקנות צמיגים,הצמיגים של מישל כמעט וגמורים במיוחד הקדמי שלו,אצלי המצב טוב יותר-אחורי חדש(כמה מאות ק"מ)והקדמי הורכב באלסקה אך עדיין תקין,ע"פ מה שנאמר לי בדרום אמריקה קשה למצוא צמיגים במידות שאנחנו צריכים ולכן כדאי לקנות כאן.
הכניסה לעיר הפקוקה והסואנת הזו אינה נעימה כלל,במיוחד כאשר רוכבים על מפלצות במשקל 450 ק"ג ברוחב של חצי מכונית.היות ואנחנו רוכבים ביחד הסיפור הופך למסובך יותר,כמו בכל כניסה לאזור עמוס שכזה עברתי למוד ריכוז מקסימלי,המוזיקה בקסדה הופסקה,ועכשיו כל מה שנותר הוא:

להיזהר מכל הנהגים שמסביבי,קטנועים,אוטובוסים,משאיות,מוניות,הולכי רגל וכו',לשים לב לחוקי התנועה,לשמור על קשר עין עם מישל שגם מנסה לשרוד את התנועה הכבדה הזו ולשים לב להכוונות הGPS.
סתם לדוגמה כל כך צפוף כאן והנהגים חסרי סבלנות כמו בכל עיר גדולה,פעם אחת בעודי עומד בין המכוניות בפקק אני מרגיש נדנוד קל,אני מסתכל שמאלה ואני רואה פגוש של מרצדס יוקרתית נצמד ונוגע בצידו של ארגז המתכת של הקרנף,סימנתי לנהג בתנועת יד ים תיכונית "מה אתה דפוק איפה העיניים שלך?"נראה לי שהוא נבהל מהאיש המגודל שצועק עליו.הסתכלתי שהוא לא גרם לי לנזק וכעבור שניה התנועה התחילה לזוז,נתתי גז ובמבט חטוף הספקתי לראות שלמרצדס נשארה שריטה מכוערת על הפגוש,למזלי זה לא קרה באשמתי אז שיתמודד עם התוצאות בעצמו .
לאחר כשעה בה נסענו כ 10 ק"מ בלבד הגענו ליבואן הצמיגים,מישל צלצל בפעמון וכעבור דקה נפתחה הדלת ואיש נחמד ניגש לעברנו לחץ את ידינו ואמר "שלום שמי גונזלו,בואו תכניסו את האופנועים פנימה".
מתברר שגונזלו רוכב בעצמו על אופנוע מסוג BMW מדגם GS1200R Adventure בצבע אדום בדיוק כמו ששקלתי לקנות בעודי מפנטז על המסע הזה.בזמן שאנחנו יושבים ושותים קפה במשרדו של גונזלו הוא סיפר לנו שהוא מתעסק ביבוא חלקי חילוף למשאיות ובעל חברה ענקית בתחום.הנושא של יבוא הצמיגים הוא עסק צדדי ופחות למטרת רווח ובעקרון הוא נועד לעזרה למועדון האופנועים בו הוא חבר.ע"פ דבריו קשה מאוד למצוא את הצמיגים הנ"ל כאן והוא היחיד בדרום אמריקה שמייבא את הדגם הנ"ל.לכן הוא החליט לקחת זאת על עצמו ולייבא אותם בעצמו עבורו ועבור חבריו ומדי פעם גם תיירים שכמונו עוצרים אצלו להתחדש בצמיגים.

גונזלו מוכר את הצמיגים אך לא מתקין אותם,כדי להתקין את הצמיגים יש לגשת למוסך אופנועים שנמצא לא רחוק משם,מישל קנה זוג צמיגים ואני החלטתי לקנות צמיג קדמי בלבד אותו ארכיב בהמשך הדרך,מישל היה מופתע הוא לא תיאר לעצמו שגונזלו אינו מתקין את הצמיגים,אמרתי לו גם ככה אתה מתכנן להכניס את האופנוע לטיפול אז קח איתך את הצמיגים ומחר או מחרתיים ירכיבו לך אותם במוסך.שילמנו לגונזלו על הצמיגים ואת האמת המחיר היה טוב מאוד,שילמתי בדיוק את אותו המחיר כמו באלסקה.מישל אמר "אין בעיה נעשה ככה אני אקשור את הצמיגים מאחור ואתקין אותם במוסך".גונזלו אמר "מה פתאום תגיד לי איפה אתה מטפל והצמיגים ישלחו לשם מיד על חשבוני,בנוסף עכשיו כבר 2 בצהריים אז בואו נלך לאכול משהו", אמרנו לו "מתאים לא אכלנו כלום היום קדימה אחריך" ויצאנו יחד עם גונזלו לקניון שנמצא כ 3 רחובות ממשרדו.גונזלו שאל אותנו מה אנחנו רוצים לאכול ואמרנו לו "מה שמתאים לך מתאים גם לנו" הוא אמר "יאלה בואו תנסו משהו מקומי".הזמנו ארוחת צהריים טיפוסית ע"פ המלצתו של גונזלו.
גונזלו לא הסכים שנשלם היות ואנחנו אורחים וככה זה בקולומביה.
ניגשנו אל השולחן ולאחר כמה דקות הזמזם אותו קיבלנו זמזם וסימן לנו שצריך לגשת אל הדלפק כדי לקבל את מה שהזמנו.ניגשנו לדלפק וכל אחד קיבל מגש עם אבוקדו,אורז,צלפים,כמה רטבים מרק ירקות עם חתיכות עוף ותירס ואפילו סוכריה,

resized_20141219_145323.jpg

resized_20141219_153429.jpg

המשכנו לדבר ולספר חוויות.לאחר שסיימנו לאכול המשכנו לסניף של רשת בתי קפה קולומביאנית מפורסמת בשם חואן ולדז (Juan Valdez) אחחח איזה ניחוח נישא באוויר והקפה פשוט מעולה,גם כאן גונזלו לא נתן לנו לשלם היות ואנחנו אורחים שלו.בזמן ששתינו את הקפה ארובות השמיים נפתחו ומבול שטף את הרחובות,חיכינו כשעה עד יעבור זעם וחזרנו לקחת את האופנועים והצמיגים החדשים.פרדנו לשלום מגונזלו הסופר נחמד אמרנו תודה רבה ונסענו לדרכנו.מישל אמר שהוא קרא על הוסטל מומלץ בו אנחנו יכולים לישון ולאחר כרבע שעה הגענו לשם,מישל נכנס לברר וחזר עם תשובה שלילית,"אין מקום וגם אין חנייה"אמר מישל,למזלי קראתי על מקום מומלץ בשם הוטל פלאזה ששייך ליהודי באזור העיר העתיקה,נסענו לשם וכאשר הגענו גם שם לא הייתה חנייה.לא רחוק משם נמצא מקום מפורסם בקרב התרמילאים הישראלים בשם "הבית של יפתח",כאשר צלצלתי בפעמון נשאלתי דרך האינטרקום "מי זה איתך?" עניתי "זה מישל הוא צרפתי ואנחנו מטיילים ביחד" נאמר לי שהמקום הוא לישראלים בלבד,לא צריך נישן במקום אחר,חזרנו להולטל פלאזה,לקחנו חדרים ונאמר לנו שברחוב ליד ישנו חניון מאובטח בו נוכל לחנות את האופנועים תמורת תשלום,ניגשנו לחניון וסגרנו על מחיר טוב עבור 4 ימים מלאים.
לאחר שהחנינו את האופנועים קשרתי אותם אחד לשני עם מנעול שקניתי בארה"ב(למישל אין מנעולים) חזרנו למלון וקבענו להיפגש  בלובי בעוד כעשרים דקות.
קפצתי להתקלח,בעודי פותח את המים השטוצר(הצינור שיוצא מהקיר)ניתק ונופל על הראש שלי,ניגשתי מיד לקבלה ודרשתי להחליף חדר,פקיד הקבלה שאל אותי "מי ישלם על הנזק?" אמרתי לו בחצי חיוך "עוד רגע וגם לך יהיה נזק,תן לי מפתח לחדר אחר" נראה לי שהוא נבהל ממני ומיד ללא היסוס הוא שלף מפתח אחר ונתן לי אותו. חזרתי אל החדר התקלחתי ופגשתי את מישל בלובי,יצאנו להסתובב קצת באזור המלון.אכלנו שתינו,צחקנו ודיברנו,אני לא מאמין,כן אנחנו בבוגוטה בירת קולומביה.חזרנו למלון אמרנו לילה טוב מחר נצא לחרוש את העיר.בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.

—————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!