הרפתקה דוט קום

7 באפריל 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 6

רכיבה בפרו – רק סופרלטיבים

את פרו עשינו מדרום לצפון, במסלול התיירים השחוק, אריקיפה (עיר עתיקה מדליקה, ומנזר סנטה קטלינה מומלץ מאד), קניון קולקה (הכמעט הכי עמוק בעולם ותצפית על קונדורים), העיר פונו ואגם טיטיקקה, קוסקו (עיר המדרגות שבנויה על צלעות ההרים שמסביב), העמק הקדוש עד מאצ'ו-פיצ'ו, כביש 3S ללימה (בפוסט נפרד) ולאורך החוף לאקוואדור (לא התרגשנו מאזור החוף הצחיח של פרו ומלימה ולכן חזרנו לאנדים בכביש 3N ).


אז במה נתחיל, נתחיל במאצ'ו-פיצ'ו – אנחנו לא אנשים של עתיקות, אבל מאצ'ו-פיצ'ו… לכן לא יתכן ביקור בפרו בלי ביקור באתר. הביקורים מוגבלים ל- 2,500 איש ביום בשתי משמרות (מרץ היא מחוץ לעונה, כך שלא נתקלנו בבעיות כניסה), המסע מתחיל מקוסקו, דרך ה"עמק הקדוש" שמכיל מספר אתרי אינקה (אהבנו את מכרות המלח בדרך), לעיירה שאת שמה אי אפשר לבטא (Ollantaytambo), משם ברכבת לעיירה נוספת (Aguas Calientes) ומשם באוטובוס לאתר (זאת הדרך הפשוטה והיקרה ביותר אך אפשר לעשות חלקים גם ברגל, במוניות או באוטובוסים), הארגון מופתי וללא פשרות למרות כמות התיירים הגדולה. אך לדעתנו הייחודיות של מאצ'ו-פיצ'ו איננה באתר שהוא מדהים בתוך נוף עוצר נשימה,

אלא דווקא בסיפור שמסביב, מתחיל בתעלומה, למה בכלל בנו האינקה את העיר על פסגה של הר, ממשיך בתרבות ללא כלים משוכללים, ושלא הכירו אפילו את הגלגל שלקחו על עצמם פרוייקט בסדר גודל שכזה וגומר בעובדה שהכל החזיק מעמד מאות שנים ללא תחזוקה (85% מהאתר נמצא כמות שהוא ורק 15% שוחזרו). אז למרות התיירים ולמרות הבירוקרטיה (לוקח כמה שעות טובות לארגן הכל) והעלויות (כ- 400$ לזוג), האתר ייחודי ובהחלט ברמה אחת עם הסלע האדום, הגרנד קניון והכותל המערבי.
נמשיך בכבישים – הנופים בפרו מדהימים ומגוונים מפסגות האנדים הקרחות בגובה 5000 מטר ועד נוף מדברי לאורך החוף. הדרכים בהם נסענו היו ברמה סבירה, רובם סלולים רוב הזמן, מתוחזקים סביר, עם תנועה דלילה (בעיקר משאיות ותחבורה ציבורית), אבל שומרים אותך ערני כל הזמן, בורות, מפולות, רכבים עוקפים, גשרים איריים, וסתם בעלי חיים. כמות המשטרה הן רכובה והן רגלית מפחידה, רוב הזמן לא ברור מה תפקידם, שכן בדרך כלל לא מתייחסים אליהם בעיקר כשהם מנסים לכוון את התנועה, אך הם תמיד נחמדים גם כשעוצרים אותך וגם כשהיו אמורים לא להיות נחמדים (למשל כשעקפת ניידת על פס לבן, או כשרכבת בעיר בלי קסדה – בכל המקרים שוחררנו לאחר שזיהו שאין לנו שפה משותפת 😊). כלי התחבורה התדיר ביותר הוא ריקשה (טוקטוק), יש ערים שלא תראה כמעט רכב רגיל רק ריקשות

בכל גוון וצבע. גילינו שתמורת האופנוע שלנו ניתן לרכוש שתי ריקשות חדשות, שקלנו את הנושא בכל אופן יותר מרווח בהם והחלטנו פה אחד להמשיך עם הקדילק שלנו.
הערים – כמעט כל עיר/כפר בפרו היא שוק אחד גדול שמתחיל בכניסה ומסתיים ביציאה על כל הצבעוניות והריח והרעש.

פרט לכיכר המרכזית שתמיד מטופחת עם דשא ופסלים (ומלא שוטרים ששומרים על הדשא) ופרט לבתי הספר, בכל עיירה וגם הנידחת ביותר בית הספר הוא הבניין המטופח ביותר, צבוע, שמור, ובולט למרחוק. תופעה מעניינת – ניקיון – הערים לדעתנו נקיות וצריך לזכור שהן נראות כמו שוק ועדיין נקיות (נניח בהשוואה לארגנטינה או צ'ילה), אבל הכניסות לערים הם מזבלה אחת גדולה, הדרכים המובילות לערים מרוצפות ערימות של זבל ומסריחות כמו מזבלה, כששאלנו על התופעה, מסתבר שאין פינוי זבל עירוני בערים ולכן אנשים זורקים את הזבל מחוץ לעיר. ועוד תופעה מעניינת – גימור (פיניש) – כל הבתים בכל מקום מלימה ועד אחרון הכפרים לא סיימו לבנות אותו, תמיד אין טיח בלפחות אחד הקירות החיצוניים, תמיד יש הכנה להקמת עוד קומה וכמעט תמיד יש קומה שטרם סיימו לבנות. גם במלונות תמיד נראה שהם באמצע בניה, כל תחנת דלק בהקמה, והכל מרגיש כמו אתר בניה ונותן תחושה שאם נגיע עוד שנתיים הכל יהיה גמור לתפארה.
אוכל – למרות מה שיאמרו לכם לגבי מאכלי דגים, סביצ'ה, וגיוון באוכל בפרו, המאכל הלאומי הוא רבע עוף עם צ'יפס, בסקר שערכנו ברוב המסעדות זה מה שיש (מניו ב- 8 סול כולל רבע עוף, צ'יפס, סלט ושתיה), למרות שרצינו אחרת בערך חצי מהערבים זה מה שאכלנו בסופו של דבר וחציינו הם בכלל צמחונים 😊. אה ויש גם מרק עוף של סבתא. וסברס מדהימים (חמישה סברס ענקיים בשקל)
ולבסוף אנשים – הפרואנים לא מרבים לחייך, וגם לא מדברים יותר מידי, אבל תמיד נכונים לעזור, לא נתקלנו ולו פעם אחד בפרואני עצבני, לא ניסו לרמות אותנו (וגם אם כן לא הרגשנו), אבל המיוחד ביותר הוא הלבוש ככל שהמקום נידח יותר הלבוש צבעוני יותר והכובעים מוזרים יותר.


לסיכום – פרו היא המדינה שהכי מזכירה לנו את הודו, הריקשות, והכבישים המחוררים, ערב רב של טיפוסים לבושים בצבעים עם כובעים מצחיקים, כאוס בעמודי החשמל והטלפון, הבתים שלא סיימו לבנות וכמות השוטרים ברחובות, אבל בניגוד להודו הנהיגה בכבישים סבירה ומרכזי הערים נקיות. ואף ניתן למצוא פינות חמד שמזכירות את אירופה במיטבה, נקיים, מסודרים, עם ארכיטקטורה קולוניאלית. אהבנו!!!


מחר אקוודור

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומם שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 5

חווייה הררית רכובה חד פעמית

כביש 3S פרו.

כביש 3S מוביל לאורך כ- 900 ק"מ מאזור קוסקו (Cusco) לחוף הים באזור פיסקו (Pisco), על פניו נסיעה שהיא חתיכת עוגייה (Piece of cake), אך מבט קרוב יותר במפה (ראה מפה)

מצביע על כך שמדובר על כביש שפניה שהיא בת "רק" 90 מעלות נחשבת למותרות. הכביש חוצה את האנדים לרוחבם כך שמעבר לטיפוס מספר פעמים ביום לגבהים באזור ה-5000 מטר וירידה לגבהים שנמוכים מ-2000 מטרים גם הטמפרטורות עוברות מ- 2-3 מעלות בגבהים ל- 20-22 בעמקים וצריך להחליף קיץ לחורף ולהפך,

חלק מהזמן נסענו בתוך עננים (ראות אפס, לחות 100%) ולעיתים אף רכבנו מעל העננים.

עד כאן הכל אחלה, הנוף מלהיב, מנוף אלפיני דרך נופי ירח ועד אזורים מדבריים דמוי מדבר יהודה, לעיתים נוסעים בתוך ואדיות עם קירות זקופים משני הצדדים ולעיתים לאורך פסגות הרים כאשר נוף האנדים נשקף עד למרחוק, לעיתים הנחל עובר מתחת לכביש ולעיתים מעליו (כאשר הנחל עובר מעל הכביש ויש ישוב בסביבה, מדובר על הזדמנות עסקית, אפשר לעצור בתוך הנחל ונער זריז ירחץ לך את הרכב במי נחל רעננים – זאת למרות השלטים שמזהירים לא לרחוץ רכב בנחל).

הכביש במצב נהדר, סלול ברובו, מסומן היטב, עם שילוט ומעקי בטיחות שיכלו לפאר אוטובאן בגרמניה והכל היה יכול להיות נפלא. אלא ש… לצידי הדרכים בכל העולם תראו שלטים שמזהירים אתכם מאבנים מתדרדרות, זה תמיד נראה מיותר כי האבנים לא באמת מתדרדרות ואם כן מה בדיוק רוצים שיעשו עם המידע הזה. בכביש 3S אין כמעט שלטים כאלו, זה מיותר

האבנים על הכביש הם עדות ברורה לכך שהיתה כאן מפולת, ולא אחת ולא שתיים … מאות, לעיתים זאת סתם אבן שמונחת באמצע הכביש, לעיתים סלע ולעיתים מפולת שחוסמת נתיב, זה יכול להופיע גם באמצע סיבוב פרסה ואז רצוי שתהיה במהירות הנכונה כי הנתיב שלך חסום לחלוטין ורכב ממולך חוסם את הנתיב השני (מדברים מניסיון).

כמובן שבגבהים יהיו עדרי לאמות ואלפקות ובנמוכים יותר חזירים וצאן, אך לאורך כל הדרך בחום ובקור, בגשם ובשמש בגובה ובנומך, אחת לכמה מאות מטרים ירבוץ כלב (ללא קשר אם יש ישוב בסביבה או לא), וישמור על הדרך, אם אתה על אופנוע יש גם סיכוי טוב שהוא ירדוף אחריך תוך כדי נביחות שמראות מי שולט כאן. לקראת סוף הדרך עוברים לכביש 28 שהוא ללא מפולות אך, עם הרבה מקומות ששכחו לשים את השחור מלמעלה (אספלט), כאילו אמרו "אם אין מפולות על הכביש איך נשמור ערנות של הנהגים".

בקצרה הדרך מאוד מומלצת למי שאוהב לרכב כשהאופנוע לא במצב מאונך. ואגב לא חשוב מה מהירות הנסיעה שלך תמיד יעקוף אותך טרנזיט (מונית שירות).

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

17 ביולי 2017 דין רוכב את דרום אמריקה

ממוצ'ילה לאופנוע

מסע שמתהווה תוך כדי

דין אלבו יצא לטיול מוצ'ילרים והבין שצריך להוסיף פלפל. 

איך מתחילים, מסבירים על רצון לעשות משהו שונה, עם אהבה אליו, מעשה שאנשים אחדים עושים אותו,על אחת כמה וכמה אנשים בגילי, טוב היו כבר כמה ולמזלי אחד חבר טוב, גיא מרמור, איש יקר אבל נזכיר אותו בהמשך.
כמו שאמרתי, משתחררים, עובדים המון, טובים לטייל להנות ובעיקר לחוות, לראות ולהכיר מקומות ואנשים חדשים.
אז הגעתי לדרום אמריקה בתחילת דצמבר עם חבר קרוב והתחלנו לטייל בק-פאקינג ברחבי פטאגוניה, באותו הזמן, לוקחים אוטובוסים רצחניים של 20 שעות ומעלה כדי לחצות מדינות ובעצם מפספסים את הדרכים עצמן, מה שכן בדרך רואים את כמות הרוכבים שעושים את הפאן- אמריקן ואין איך להילחם בהרגשה שאומרת: "בעצם למה לא אני, אני גם יכול במיוחד אחרי שגיא כבר בדרך לאלסקה!!"
אז מה עושים? כמובן שמדברים עם חברים ומתייעצים עם כל אחד שעשה, ומוכן לעזור כמובן שגם ב-hubb הפורום הענקי הזה לא חסר מידע ותכנים עוזרים, בכל מקרה אחרי חודשיים של באק-פאקינג אמרתי לעצמי מספיק, זה החלום וצריך את האומץ ליישם אותו, גם אם זה אומר לטייל לבד ולהיזרק ללא מודע שזה בעצם חלק גדול מהעניין.
אז התחלתי להתעניין ולחפש אופנועים, מה שעלה בגורל זה bmw gs 650 שנת 2007 וdr650se שנת 2010,
הייתי נעול על הג׳י אס, לפי איך שהיה נראה, הייתי צריך לקבל בעסקה שלל ציוד מרשים, הכולל מיגונים יקרים, חלפים, כלים ושאר דברים שכל רוכב חייב שיהיו לו, דיברתי עם הבחור וסיכמנו שהוא יורד מבוליביה אל צפון ארגנטינה ואנחנו ניפגש בכלל בברזיל, אני בכלל עולה למעלה ולא רוצה לוותר על ברזיל – הרי אני יודע שכמעט אף רוכב לא נכנס לברזיל, היא גדולה מדי, המרחקים עצומים ואין מעבר צפונה דרך ונצואלה, שלא לדבר בכלל על זה שהיא לא זולה בכלל.
בדיעבד, לשמחתי העסקה על הג׳י אס ירדה לטמיון ולא יצא לפועל (הבחור לא הספיק להגיע למקום שקבענו בזמן, ולפחות הודיע לי על זה שבועיים מראש)
אז התחלתי במשא ומתן עם דניאל הקנדי ולהתעניין ממש ב-dr כלי ניו זילנדי, שעשה כבר מסע וחצי בדרום אמריקה, האופנוע התחיל להיראות יותר ויותר מושך, אין בעיות, קלאץ׳ חדש, המון המון כלים וחלפים, רק לקנות מיגון, ולצאת לדרך.
קאץ׳ רציני, האופנוע יושב בפוז דה איגוואסו בדרום ברזיל על משולש גבולות ארגנטינה ברזיל פראגוואי והעניין היותר רציני, הבחור בכלל לא ביבשת, הוא חזר הביתה והשאיר את האופנוע אצל חבר עורך דין בשם רודולפו שלהפתעתי ממש מעורב בכל הקהילה של horizons unlimited ( הhubb שהזכרתי קודם ) ובעצם עזר בכל הקניה והעברת בעלות שלא הייתי צריך לעשות כלום, חוץ מלחתום עליו ולשלם כמובן.
אז ביליתי שבוע בפוז, התחברתי עם המקומיים וביליתי שבוע בין הטובים יותר בטיול שלי שכלל שיעורי קפוארה בפארק המרכזי של העיר, גיחות קצרות לקנות בקלאוות ואוכל ערבי מהמהגרים בפראגוואי ועוד שלל של פעילויות.
אז סיימנו את כל הניירת, ואני מעביר את הכסף לחשבון של דניאל הקנדי את הכסף דרך משפחה באמריקה, ומשאיר את האופנוע אצל בן אדם מדהים בשם ג׳ו שבהוסטל שלו התארחתי בפוז, הרי אמרנו שלא עושים את ברזיל על אופנוע ואחרי שיחות מעמיקות עם אחותי אני מחליט לא לפספס את ברזיל ובכלל את הצפון, אחת ההחלטות החכמות שעשיתי ( תום תודה לך אני אוהב המון).
חודשיים אחרי, ואני חוזר לאיגוואסו ולג׳ו, מגלה שהמצבר הלך להפתעתי, לא טיפש, ג׳ו הניע אותו פעמיים בשבוע ( אולי קצת טיפש כי ביקשתי שרק יניע ולא יסיע אותו )


אז בכל מקרה גם התחברתי עם האוכלוסייה המקומית וסידרתי שיטעינו לי את הבטריה ב-10 ריאל (בערך 11 שקל) בעזרת חברים אני דוחף את האופנוע למוסך ואחרי כמה שעות אוסף אותו ומחליט שיום אחרי אני יוצא לכיוון מעבר ברזיל בוליביה.
הבוקר מגיע, אני מעמיס את האופנוע בכל טוב עם ברכת הדרך של גיא " תיפטר מהתיק הגדול הזה, לא צריך מוצ׳ילה זה לא נוח לאופנוע, וכבר יש לך יותר מדי משקל וציוד שאתה לא צריך " ואני נאיבי.
כמובן שאני מתחיל לסובב את האופנוע, הוא נופל, ואני נאבק להרים, מטלה לא פשוטה בכלל עם 33 ליטרים והמון ציוד ושהרצפה מחליקה מדלק, למזלי ג׳ו בחור טוב ועזר לי וביחד סידרנו הכל בחזרה.

אני יוצא לדרך, כמו שאמרתי אני יוצא למעבר גבול, 1,100 קילומטרים, טיפה יותר מפוז, וזו נסיעה ראשונה, אני לא מקשיב לטיפים וחושב שזה יהיה קליל, אני מעיף את הנסיעה הזו היום והולך לישון בגבול, אחרי 12 שעות נסיעה חוסמים אותי וכמעט מעיפים אותי מהכביש באזור העיירה בוניטו ( שלוש שעות נסיעה מהיעד שלי), במקום להתעצבן אני קולט שהמוצ׳ילה שלי עולה באש, מסתבר ש-12 שעות שהבד נלחץ לתוך אגזוז רותח גרם לכך שהבד נשרף, ואיתו בערך כל מה שגיא ייעץ לי להיפטר ממנו, כי " זה סתם משקל ואתה לא צריך את זה" ( תודה גיא!) ועם כל זה, גם כמה דברים יותר חיוניים כמו כל הבוקסרים שלי ושקש לא זול בכלל. אז מכבים לי את האש ובאותה נשימה כל האופנוע מרוסס בחומר כיבוי, אז צוחקים ואומרים חוויה וכמובן שממשיכים לנסוע, הרי אמרתי שמגיעים לגבול.

בוליביה
לאחר בילוי שבוע כיף ממש בגבול הברזילי-בולביאני, והמון המון ספקולציות על למה לא מקבלים ויזה אנחנו נכנסים, אני מכיר שלושה ברזילאים ואני נוסע איתם לכיוון סנטה קרוז, בדרך לסנטה קרוז אנחנו מתפצלים ואני יוצא לתדלק, ערוך בהכנה. מוקדמת אני יודע שאני צריך להתווכח על מחירי הדלק בבוליביה, כי הם לא מוכרים לגרינגויים, יש המון השערות מדוע לא, ביניהם שמשתמשים בדלק לזיקוק סמים קשים למיניהם או דברים כאלה, בחור ספרדי שרכבתי איתו, סיפר חודש אחרי שהממשלה בבוליביה מסבסדת את הדלק לאזרחים והמחיר יוצא באזור ה 3.7 בוליביאן לליטר, מי שלא מכיר, זה יוצא טיפה פחות מ-2 שקל!!! נכון דלק לא הכי נקי, אבל עושה את העבודה.


אז מתווכחים על המחיר ויוצא שכל מה שבאזור ב5-6 בוליביאן לליטר זה בסדר מבחינתי, בכל זאת 3 שקלים זה סביר. אז אני צריך לתדלק, ואני מוצא את עצמי בעיירה שיש בה תחנת דלק אחת, ה-ypbf הראשית של בוליביה, והעובדת לא מסכימה לתדלק לי ואני חייב דלק אז מה עושים, אני נוסע אחרי נהג מוטו טקסי ( אופנוע שהוא בעצם מונית) אליו הביתה, הימור מפוקפק, הוא מסכים לתדלק לי בשביל 5 בוליביאן לליטר ( 2.5 שקל לליטר) ואני מסכים, ואז כמובן בשמיים כי ירוויח עלי 20 שקל בערך ובינתיים שהלך לתדלק בשבילי בג׳ריקנים אישתו בכלל פינקה אותי באוכל ומיץ טרי, אני מספיק לשחק עם הילדים ולעצום קצת את העיניים ותוך שעה אני כבר על הדרך.
אז אני מגיע לסנטה-קרוז פוגש שם חבר קרוב אומרים שלום שלום ואני ממשיך משם לסוקרה בדרך לסוקרה האופנוע לא מפסיק לכבות לי על סלד נמוך ואני מבין ( בייעוץ עם גיא) שזה מפני שהמנוע לא מקבל מספיק חמצן והולך למוסך מומלץ שיסדרו לי את כל העסק, מה שכן, ריקארדו עושה עבודה מדהימה, ואפילו מנקה לי ספארק פלאגס ולא גובה לי על זה שקל, גם העבודה זולה בטירוף, שלוש שעות עבודה חמישים שקל.
בכל מקרה, סוקרה היא העיר עם האוניברסיטה הראשונה בדרום-אמריקה ועיירה מגניבה ביותר, אוטנתית עם המון המון תיירים ואחלה חיי לילה, שבוע שם וממשיך לאויוני עם הסלאר המפורסם.
בואו נדבר על זה, אויוני עיירה לא סימפטית בכלל קר ולא יפה שם בכלל, העיקרון אין מה לראות או להישאר שם מעבר לסלאר עצמו,


אז ישנתי שם לילה בודד ויצאתי לסלאר עצמאית, אני האופנוע, פקל קפה והמון המון חופש, אין הרבה מילים שיתארו את החופש שמרגישים ברכיבה שם, אין גבולות, אין כלום, רק אדמת מלח לבנה ואם תרצה תרכב לכל כיוון שרק תרצה, מה שכמובן עושים, והדבר ממצה את עצמו מאוד מהר ומשם חוזרים לאויוני ללילה ומשם יציאה ללה פז.
ללה פז מגיעים דרך הירידות של אל אלטו וכמובן שגם שם חייבים שיהיה משהו, באחת העליות אני מחליק ושובר את השמשה הקדמית, לא סיפור סתם מהדברים שמבאסים ולוקחות אנרגיה וזמן.
לה פז עיר לא יפה במיוחד, אבל היא מגניבה, המון המון אטרקציות ומשם יוצאים לטרקים כאלו או אחרים ומה גם, יש שם את דרך המוות המפורסמת,

גילוי נאות, דרך יפה מאוד, לא כל כך מסוכנת, צריך להיות מאוד מאוד מוכשר כדי להתהפך או לעוף מהצוק, מסיים את דרך המוות, חוגגים בהוסטל עם החברים ועולה על האופנוע לכיוון קוסקו, פרו.
פרו
יומיים נסיעה. שכוללים מעבר בזירה דרך אגם טיטיקאקה ומעבר גבול לתוך פרו ששוב,

מצוייד בידע מוקדם אני אצטרך לשחד שם את הפקידים בכניסה למדינה כי להוציא כסף מתיירים הם טובים מאוד, לפרו יש חוק שאומר שחייבים להיכנס למדינה עם ביטוח רכב פרואני, אבל, וזה אבל גדול, אין דרך לעשות את הביטוח מחוץ לפרו, מה גם שבגבול עצמו אין דרך מי לעשות את הביטוח, רק בפונו (העיירה עם האיים הצפים) או בקוסקו עצמה, כמובן שמבחינת הפקידים, תשאיר את האופנוע ותלך לעשות ביטוח ולחזור. יום נסיעה לכל כיוון, מכאן הצורך לשחד, לא סכום גבוהה אך עדיין מרגיז, הזכרתי קודם את הספרדי שהסביר על הדלק הבוליביאני, בחור בשם ברוק, טייל כמעט בכל העולם על ה-gs800f שלו ובכלל אחלה גבר, אז אנחנו יוצאים משם וישנים בפונו, מתדלקים, בלי וויכוח או התמקחות ומשם יוצאים לכיוון קוסקו.
בקוסקו נשארתי חודש וחצי, בן דוד שלי גר שם ובכלל יש שם מלא ישראלים שהשתקעו באזור, השהייה שם כללה המון נסיעות שטח בעיקר בעמק הקדוש ובכלל להכיר את האזור, בלב שלם, באזור ההררי של קוסקו והעמק הקדוש ( כל הדרך ללימה) בין הדרכים היפות שראיתי בחיי.


למעלה, בכיכר המרכזית של קוסקו, ביקור בפאב נורטון המיתולוגי מצאתי מזכרות משני רוכבים ישראלים שביקרו כאן לפני גיא מרמור ולירן מרכוס

מקוסקו יצאתי לכיוון לימה, נסיעה של שלושה ימים, היום הראשון כולל פיתולים וירידות ונופים ירוקים דרך עיירות וכפרים עד שמגיעים לעיירה בשם אבנקאי, עיירה מגניבה שהגעתי בדיוק לאחד הפסטיבלים ואיפשרו לי להנות מהמקום ולא רק להעביר את הלילה.


כאשר הגעתי פגשתי שני אופנוענים ברזילאים, אותם פגשתי על הרי האנדים והמשכתי איתם דרך קווי נאסקה, איכה (והאווקאצ׳ינה – נווה המדבר ) ועד הפראקאס הדרך הזו, מנאסקה עד איכה, מדבר שהיה יכול להיות מדהים אבל תפסו אותנו סופות חול וערפל שלא איפשר לראות את הדרך, ממליץ בחום להירגע בנסיעה באזורי "zona de neblina " (. אזורי סופה), לילה באיכה ומשם לפאראקס לראות ציפורים וחיות ים אחרות
נפרדתי מהברזילאים והמשכתי ללימה, לא יכול לומר שקיים מחזה מרגש בדרך מפאראקס ללימה חוץ מהים עצמו, לאחר כמה חודשים בלי לראות אותו, זה מרגש אבל הריגוש מתחלף מהר מאוד בדריכות , הרי הרוחות שמקבלים מהצד המערבי בנסיעה צפונה מכריחות אותך להחזיק בידיות ואת מיכל הדלק ברגליים ולא להרפות לשעות, בסוף מגיעים ללימה ונחים מספר ימים, לראות את העיר, אין ברירה.

לימה עיר נחמדה, בשבילי לא יותר, קריר שם והמים עוד יותר – מה שלא גורם לגלישה להיראות מושכת יותר ההיי לייט בעיר, המוסך של קריסטיאן, בחור מוכר בפרו שעוסק לקורסים לא משנה אם הם לכיוון צפון או דרום, טיפלתי באופנוע, הצטיידתי בקסדה חדשה העמסתי את האופנוע ויצאתי מהעיר לכיוון מנקורה, ריסורט בצפון פרו, חם, חופים, גלישה והכי חשוב וייב מרגיע.

הדרך למנקורה כמובן לקחה יומיים, כלומר שני לילות שחוץ מכבישים הרוסים, ורכיבה מונעת מחורים והריבוץ בכביש לא היוו נופים משגעים או ראויים להיזכור.
בכל מקרה, מנקורה עיירת חוף מגניבה שבאים אליה להירגע במהלך השבוע ולחגוג במסיבות המקומיות בסופש, הגעתי לעיירה בידיעה מגיא ויובל ( רוכבים וחברים שטיילנו פה בעבר ) שאני מגיע להוסטל הלוקי, מדבר עם הבעלים דרה, ומטייל איתו באזור על הדי אר הנאמן על הארלי דוידסון המשוגע שלו.

———————————————————–

כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 בספטמבר 2015 לירן מגיע לפרו – חלק שני

לרכוב באנדים הפרואנים. קניון דל פאטו וחוארז

resized_20150118_173117.jpg

לבלוג המדליק של לירן, כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ב'.
לכבוד השנה החדשה ברצוני לאחל למשפחתי,לחבריי,לקוראי הבלוג ובעצם לכל עם ישראל חג שמח ושנה טובה, שנה של בריאות, אושר, הצלחה, שגשוג והגשמה עצמית.
שנה מתוקה לכולם.

17.01.15

לאחר 3 לילות בקאחמרקה החלטנו להמשיך דרומה, הרגל והיד של מישל עדיין כואבים מהמפגש עם המדרכה אך למרות זאת מישל מחליט שהוא יכול לרכוב ככה.
בשעה 8:00 אנחנו כבר מוכנים לצאת לדרך, אמרנו לבעל המלון תודה רבה הנענו את המנועים ויצאנו לדרך.
מיד בתחילת הנסיעה אני מרגיש שהקרנף מגיב יותר טוב לכל פתיחת מצערת, אך אני מזכיר לעצמי שיכול להיות שהכל רק בראש, לפעמים האפקט הפסיכולוגי לאחר החלפת חלק מסוים בכלי הרכב גורם לנו להרגיש טיפה שונה. עצרנו לתדלק ולאחר מכן המשכנו בנסיעה, את השפעת החלפת המצתים ומסנן האוויר אני אראה בהמשך ע"פ צריכת הדלק וכך אדע האם באמת אני מרגיש שינוי או האפקט הפסיכולוגי פעל הפעם.
התכנון להגיע אל העיירה סנטיאגו דה צ'וקו (SANTIAGO DE CHUCO) והמרחק המשוער הוא כ 280 ק"מ כך שהיום הזה הולך להיות ארוך, כן, לנסוע בפרו 280 ק"מ יכולים לקחת יום שלם ולפעמים גם יותר מיום אחד. פשוט אי אפשר לדעת מה צופה לנו הדרך בהמשך. שמתי לב שבפרו גם כאשר הכביש שמופיע במפה ככביש ראשי/ציר מרכזי, במציאות מדובר בשביל עפר צר ומפותל. אני חוזר ומסביר זאת למישל כאשר הוא מציג מסלול בו הוא מעוניין לנסוע לדוגמה: מישל אומר "תראה הכביש הזה נראה ישר וטוב אפשר לתכנן יותר מרחק היום" אני אומר "סבבה" ואז נכנס למפה בגוגל מפות או ב GPS ונכנס בזום ומוכיח למישל שהכביש מפותל עד מאוד, כמו כן בפרו כמעט כל הכבישים צולמו ע"י גוגל ואפשר לראותם בגוגל "מבט רחוב" (STREET VIEW) כך שאפשר לראות האם הכביש הוא כביש או בעצם שביל עפר. מישל קצת עקשן וגם אני כזה ולכן לפעמים אני מוצא את עצמי חוזר על משפטים קבועים איתו כגון: "כאשר מתכננים עדיף לתכנן אופציות נוספות למקרים ותגובות ולא לתכנן על יבש ללא מחשבה" או "עדיף להתכונן לגרוע מכל והכי הרבה להיות מופתעים לטובה". יכול להיות שהחינוך שאנחנו הישראלים מקבלים במהלך שנותינו ובעיקר בצבא גורמים לנו להתנהג כך, אך אני מעדיף זאת ומישל מקבל את דעתי יותר מפעם אחת, מישל חוזר ואומר שמבחינת הגיל אני יכול להיות הבן שלו אך מבחינת הניסיון בחיים הוא יכול ללמוד ממני הרבה. המון פעמים מישל גם אומר שאני סתם מגזים ואני עונה "סבבה, נראה בסוף היום מי צודק", ועד כה בכל הפעמים שאמרתי לו זאת הוא אמר לי בסוף "צדקת לירן".
כמו בכל ימי הרכיבה האחרונים, גם היום הזה מתחיל נהדר מזג האוויר נפלא הנוף עוצר נשימה והדרך ברובה טובה.
בהמשך הדרך אנחנו חוצים עשרות גשרים שרובם בנויים ממסגרת ברזל וקורות עץ, מדי פעם הכביש הופך לשביל עפר ומדי פעם האספלט חדש ואיכותי.

כעבור כשעה אנחנו נמצאים כבר מעל ל 3,500 מטר הכבישים המפותלים יפיפיים , עולים ויורדים בהרים, הנוף משתנה ומזג האוויר משתנה גם הוא. לפעמים השמש מציצה מבעד לעננים ונראה שאנחנו רודפים אחרי הגשם ולא הוא אחרינו הכבישים רטובים ונראה שירד פה מבול רק לפני כמה דקות, ולכן מהירות הנסיעה יורדת בהתאם. מסביב אפשר להבחין באגמים אין ספור.
היות ואנחנו נוסעים בגובה שכזה (מעל ל 3,500 מ') האוויר הופך לצלול וקריר, יש שיגידו שאפילו קר אך אני אינני דוגמה לאדם הסובל מקור ולכן אומר קריר, מדי פעם משבי רוח מנדנדים אותנו קלות אך סה"כ לא נורא בכלל.
כמעט כל היום אנחנו נוסעים בגובה שנע בין 3,500 ל 4,200 מטרים מה שאומר המון עליות וכמובן גם המון ירידות, זו הפעם הראשונה בטיול שאני וכך גם מישל רוכבים כל היום מעל לגובה 3,500 מ' עד כה בטיול טיפסנו לגובה הנ"ל וכעבור כמה דקות ירדנו לגובה סביר של כ 2,000 מ', ולכן אנחנו נהנים ומזכירים זאת בכל עצירה בהמשך הדרך.
השיא היה בהמשך בו נסענו מעל לשעתיים במעין מישור בגובה שעובר את ה 4,000 מ', כן בדיוק מה שקראתם מעל לשעתיים נסיעה ללא עליות/ירידות חדות מעל ל 4,000 מ'. רק להזכירכם במונחים ישראלים הגובה הוא כמעט כפול מגובהו של הר החרמון האימתני.וואוו פשוט מרשים.

בהמשך אנחנו חוצים ישובים קטנים בהם נראה שהתושבים בהם נראים פשוטים עד מאוד. נראה שרוב תושבי האזור עוסקים בחקלאות ובמכרות הפחם והזהב. אחד הישובים אותו חצינו בדרך נראה ממש עיר מרחוק, עד אשר אנחנו מתקרבים ונכנסים אליו. רוב הבתים עשויים מבוץ וגגות המבנים מכוסים ביריעות פח. מזג האוויר האפרורי והגובה הרב בו אנחנו נמצאים גורם לתחושה שהעיירה הזו ממש אבל ממש ענייה, רחובות העיר מלאים בבוץ ובלכלוך וכנראה שזו בעצם עיירת כורים שעובדים במכרה הפחם שנמצא ביציאה מן העיר. ולכן אנחנו רק חוצים את העיר ואפילו לא חושבים לעצור בה אפילו לא שנייה אחת. בהמשך הדרך היות וירדנו קצת בגובה הנוף משתנה בחדות שוב ונראה ירוק יותר.
לקראת 17:00 הגענו לסטיאגו דה צ'וקו. העיירה נראית פשוטה עד מאוד. עצרנו בכיכר המרכזית וחיפשנו מלון. יש רק 2 אפשרויות ולכן נתתי למישל לבחור היות והוא יותר בעייתי בנושא, לי לא אכפת כל כך זה רק ללילה ואחרי יום רכיבה ארוך שכזה בו נסענו קצת יותר מ 280 ק"מ כל מה שמעניין אותי כעת הוא לנשנש איזה ארוחת צוערב ואח"כ ללכת וליישר את הגב במצב מאוזן. בזמן שמישל בדק את החדרים עשרות תושבים בהו בי, נראה שהם לא רואים פה הרבה תיירים, את האמת גם אני לא רואה תיירים ולא רק פה מהרגע שנכנסנו לפרו לא ראיתי אפילו לא תייר אחד, גם בקאחמרקה שנחשבת למתוירת לא נתקלתי בתייר כלשהו כנראה שהסיבה היא מכיוון שעונת התיירות הסתיימה לפני למעלה מחודש. לי זה לא אכפת ואפילו טוב, בכל המקומות יש מקום והמחירים זולים יותר. מישל חזר ואמר שהחדרים לטעמו אך החנייה נמצאת באחד מהרחובות הסמוכים, אמרתי לו אין בעיה, פרקנו את הציוד ולאחר מכן בעל המלון רץ לפנינו אל צידה השני של הכיכר והראה לנו את החנייה שהיא בעצם מחסן קטן ומוזר בו הוא מייבש פיסות של בשר. כדי להיכנס אל המחסן צריך לטפס 2 מדרגות כאשר הראשונה היא המדרכה והיא די גבוהה. מישל לוקח זאת קשה ומתחיל להתעצבן ולדבר לא יפה "מה זה זה? זו החנייה?" הוא שואל ובעל המלון אומר לו "כן וכדאי לכם לחנות כאן בחוץ מסוכן להשאיר את האופנועים" מישל ממשיך לקטר ואומר "איך נכניס את האופנועים? אין לך קרשים מה אתה רוצה שניפול פה?" את האמת מישל סתם נלחץ אמרתי לו "מישל תרגע, אין בעיה להכניס את האופנועים, זוז הצידה ואני אכנס ראשון" ואכן כך קצת גז והקרנף מטפס בזלזול את המדרגה הראשונה (35 ס"מ) עוד קצת גז ואני מזגזג בין פיסות הבשר שתלויות על "חבל הכביסה", אני אומר "עכשיו תורך" , מישל שקצת מפחד ולחוץ מהסיטואציה מביא כמה קרשים מהמחסן, אני אומר לו מישל "הקרשים האלו לא שווים כלום אין צורך בהם עלה ותן גז אני אתמוך אותך מאחורה ", מישל מתעקש ושם את הקרשים, הגלגל הקדמי מטפס בקלות, לא לפני שהוא שובר את הקרשים לחתיכות, כן האופנועים האלו כבדים עד מאוד וכולל הרוכב המשקל עובר בקלות את ה 400 ק"ג.עכשיו בעיה חדשה, הקרשים שנשברו נתקעו בין מגן הגחון של האופנוע לבין המדרכה מה שגרם לגלגל האחורי להיות באוויר, מישל בלחץ וכולו אדום מתחיל להתעצבן ולקלל בצרפתית, הרחוב נמצא בשיפוע ולכן הוא מגיע רק עם רגל אחת לקרקע, למזלו אני תומך אותו ולכן הוא לא נפל,

אני משכנע את מישל לדרדר אחורה ובפעם השניה ללא קרשים הוא מצליח להיכנס לחנייה. משם הלכנו לאכול משהו, המסעדה היחידה בעיר שמגישה ארוחת ערב נפתחת ב 19:00 ולכן עלינו להמתין כשעה אז ישבנו לנו בכניסה למסעדה והפכנו להיות אטרקציה לילדי המקום, נראה שהם היו סקרנים מאוד לגבי הגרינגואים המאובקים שהגיעו העירה, בהתחלה הם קצת חששו ואולי אף פחדו להתקרב אך בסופו של דבר לאחר כמה חיוכים הם התקרבו אלינו, כעבור כשעה המסעדה נפתחה והזמנתי לי עוף שלם, מישל הסתפק בחצי עוף, המסעדה משפחתית והעוף בגריל פשוט רך וטעים בזמן שהאמא מבשלת הבת בת ה 9 אחראית לכל השאר מסביב,

resized_20150117_173554.jpg

סידור השולחנות, לקיחת הזמנות, הגשת האוכל וקבלת התשלום עבורו, בארץ ילד בן 9 אפילו לבית ספר הוא לא הולך לבד, פה עקב המצב הקשה והעוני הילדים מתנהגים ועובדים כמו בוגרים. לאחר שסיימנו לאכול שילמנו ולקראת חשיכה חזרנו למלון וכל אחד הלך לחדרו.
מוקדם בבוקר התעוררתי לצד צעקות של אחת הנשים שמוכרת שתייה חמה ברחוב, ארזתי בזריזות את הציוד וירדתי ללובי פגשתי את מישל וישבנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר של החדר, משם הבאנו את האופנועים לפתח המלון והעמסנו את הציוד עליהם.
היום אנחנו מתכננים לנסוע לקאראז (CARAZ) המרחק הוא כ 300 ק"מ,ע"פ מה שראיתי בגוגל הכבישים אל קאראז אינם טובים וברובם אינם סלולים וגם מנהל המלון אישר זאת.אמרתי למישל "נראה לי שהיום לא נספיק לנסוע את המרחק העצום הזה לקאראז, הכבישים אינם טובים ואם הכל יהיה בסדר אנחנו נגיע כשיחשיך", מישל אמר "אתה כל הזמן דואג, זה מה שתכננתי ואנחנו נעשה את זה, יש לנו 300 ק"מ ויקח לנו 6 שעות נסיעה", עניתי לו "שוב מישל אתה חושב שאתה לבד? אתה לא לבד פה ואתה יודע את זה נכון, אתה צריך להקשיב גם מה לי יש לומר ולא לזלזל במה שאני אומר,6  שעות נטו הן לפחות 9 שעות ברוטו, אולי יהיו מחסומים, אולי גשם כבד, כבישים סגורים, תקלות או משהו שכזה" מישל  ענה לי "מצטער לא הבנת אותי נכון ומה שאתה אומר נכון" אמרתי לו "סבבה אז בוא נצא לדרך ונראה מה יהיה היום."
מיד לאחר שיצאנו מסנטיאגו דה צ'וקו הכביש הפך לשביל עפר צר מאוד עם פניות עיוורות, הכנסנו את המנהג שלמדתי בהודו וכך אני עושה מאז שהגעתי לפרו, בכל כביש הררי צר שכזה אני צופר לפני הסיבוב, כך שאם מישהו הולך ברגל או מגיע מהכיוון הנגדי ישים לב וידע שאני מתקרב, שמתי לב שגם חלק מהמקומיים נוהגים לצפצף אז אני לא ארגיש כאן עוף מוזר, אני זוכר שבתחילה ובקולומביה בפרט מישל היה מתעצבן מצפצופים בעיקר בערים הגדולות והיום הוא כבר צפצפן ראשי ומצפצף בהנאה.

לאחר שהרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו כאשר אני מאיר את הגלגל והחלקים בעזרת פנס ראש וכעבור כמה דקות המשכנו קדימה. סה"כ בחישוב גס הייתי תקוע שם כ 3 שעות לצערי חצי מהדרך בקניון דל פאטו המפורסם אנחנו נאלץ לרכוב בלילה  חושך מצרים מסביב השביל בו אנחנו נוסעים צר מאוד. לשמאלנו אפשר רק לשמוע את הנהר הגועש. אנחנו יודעים שהתהום עמוקה אך אין לנו שמץ של מושג כמה היא עמוקה. מדי פעם אנחנו חוצים גשרים מעץ ומנהרות ארוכות שנחצבו בסלע.
קניון דל פאטו המפורסם במיוחד לרוכבי אופניים ורוכבי אתגר והרפתקה (אדוונצ'ר). אין לנו ברירה אלא להמשיך קדימה עד לעיירה הבאה בה נמצא מקום ללון בו.
הדרך בקניון עוברת בצמוד לנהר הרוחש הזה והקניון הטבעי מפריד בין 2 רכסי הרים הקורדילרה בלאנקה והנגרה (CORDILLERA BLANCA & CORDILLERA NEGRA)בעונה הגשומה הדרך הופכת לקשה יותר מאשר בעונה היבשה, שלוליות ש"מחביאות" בורות עמוקים ובוץ חלקלק שיכול לשלוח אותך לעשות רפטינג בנהר.
בקטעים היבשים האבק עולה ויוצר מיסוך ולכן בכל פעם שמגיע רכב ממולי אני מאט עד כדי עצירה.
הפנס של הקרנף מפתיע לטובה ויחסית הוא מאיר את השביל בצורה טובה. מישל נוסע מאחור ולכן עלי לשמור על קשר עין. כל הדרך אני חושב על מה שהיה ואיך לעזאזל לא הצלחתי לתקן את הפנצ'ר בעצמי. גם בנושא של מישל רצות לי מחשבות מצד אחד הוא סירב בתוקף לעזור לחבר בעת צרה איך אוכל לסמוך עליו מהיום ומצד שני לאחר אין ספור ניסיונות שכנוע הוא הסכים ועזר ובזכותו אנחנו עכשיו מתקדמים. כנראה שהוא הבין שזו הדרך הנכונה לנהוג בה ושאין מצב שבמצב שכזה הוא אומר לא! ומסרב לעזור.
כעבור כשעה אנחנו מגיעים לישוב קטן בשם יונגאי פמפה(YUNGAY PAMPA)בכניסה לישוב ממש על ה"כביש הראשי" יש קצת אורות ואיזו מסעדונת דרכים וקיוסק קטן על ידו אנחנו עוצרים ומבררים לגבי מקום ללון בו. הבחור מפנה אותנו לבית שמעליו ואומר שם יש מלון. מה שמתברר כאכסנייה כנראה היחידה בעיר, מברור קל נראה שהמקום די מעופש. אך בשעה 22:00 לאחר 260 ק"מ מתוכם 200 ק"מ בשבילים מאובקים, בבוץ ובבורות אנחנו לא מתפנקים, המחיר לחדר הוא המחיר הכי זול עד כה בטיול 2.5 דולר ללילה, ולכן אנחנו שואלים שוב היות והמחיר נשמע לנו תמוהה. כאשר הבחורה חוזרת ואומרת שאכן המחיר הוא 2.5$ אנחנו לוקחים 2 חדרים, פורקים את הציוד מהאופנועים וניגשים לאכול במסעדה שממול.

לפני שאנחנו יוצאים למסעדה מישל מבקש מבעלת האכסנייה מגבת ונייר טואלט היות ולא היה בחדר. התשובה לה הוא זוכה הייתה כך "מגבת אין לנו ונייר טואלט אתה יכול לקנות בקיוסק שלמטה", מה אני אומר לכם חשבתי שראיתי כבר הכל אז הנה הפתעההה פשוט נפלנו מצחוק והלכנו למסעדה.
במסעדה המחירים היו גם נמוכים וב 2 דולר קיבלנו ארוחה חמה שכללה מנת מרק כמנה ראשונה ובשר ותפו"א כמנה עיקרית, לקינוח קנינו 1 ק"ג מנגו בחצי דולר.
במסעדה הזכרתי למישל את נושא השיחה הכמעט יומית שלנו על למה לא מתכננים מסלול על "יבש" היות והיום הייתה לנו דוגמה נהדרת למה שאני טוען כבר המון זמן.מישל אמר "אתה צודק היום סוף סוף הבנתי את זה", תוך כדי חיוך מישל מוסיף "ואני עוד חשבתי לעצמי שנעשה 300 ק"מ ב 6 שעות".
אמרתי למישל עוד כמה וכמה פעמים תודה על זה שבסופו של דבר הוא עזר לי ובזכותו הלילה הזה אנחנו ישנים במיטה ולא על השביל הצר. לילה טוב.

למחרת בבוקר לאחר שארזנו את הציוד נגשנו לאכול ארוחת בוקר במסעדונת שממול וישבנו ודיברנו וכעבור כשעה יצאנו אל הדרך הנסיעה לקאראז קצרה ולפנינו רק 50 ק"מ של שבילי עפר, קטן עלינו אתמול רכבנו 200 ק"מ בשטח דומה ולכן היום יש לנו זמן לעצור ולצלם ולעבור את היום בנסיעה רגועה.
ע"פ הגשם שירד כל הלילה והבוץ שנשטף ברחוב הראשי נראה שמצפה לנו דרך לא פשוטה.
אז קדימה יצאנו לדרך, מיד לאחר שנגמר הקטע היצוק מבטון ברחוב הראשי ממשיכה דרך העפר בה רכבנו אתמול, למרבה הפתעתי שבילי העפר טובים יותר מהשבילים בהם הגענו עד הלום, קטעי הבוץ שמופיעים לפעמים אינם קשים במיוחד ואנחנו עוברים אותם בקלות, הצמיג האחורי (הישן של מישל) שמורכב כעת על הקרנף מספק אחיזה די טובה, הצמיג הנ"ל מסוג מצלר קארו 3(METZELER KAROO 3) הצמיג אמנם ישן אך יכול בשקט לעשות עוד כמה אלפי ק"מ, למרות זאת מישל החליט להרכיב צמיג חדש ולשמור את הישן כרזרבי.
לאחר כ 25 ק"מ אנחנו מגיעים לעיירה קטנה המשמשת את תושבי המפעל ההידרואלקטרי שמייצר חשמל ע"י הזרמת מי הנהר דרך טורבינות. כאן בעצם אנחנו מבינים ומופתעים מכך ששביל העפר מסתיים והאספלט שנסלל פה לפני כשנה וקצת ממשיך עד ליעד שלנו העיר קאראז.

בכל מקרה הדרך מופלאה ועד כה עברנו 4 מנהרות ארוכות ומכאן והלאה ממתינות לנו עוד כ 35 מנהרות.
לאחר הפסקה של כמה דקות אנחנו ממשיכים, סוף סוף קצת אספלט. לא ראינו אספלט כבר מאתמול בצהריים וכעת אנחנו ממשיכים עד ליעד על האספלט, הכביש החדש סלול די טוב אך עדיין צר ושופע בסיבובים, לפני המנהרה הראשונה אנחנו מבחינים בשלט המורה על שימוש בצופר כדי להתריע לרכבי המגיעים ממול, כך גם יהיה לפני כל מנהרה. מנהרה ראשונה וארוכה ואחריה עוד כמה מנהרות קצרות, בתוך חלק מהמנהרות הכביש עדיין לא סלול ובחלקן יש גם מים, להזכירכם יש כ 35 מנהרות אשר נחצבו דרך ההר. חלק מהמנהרות ארוכות ובחלקן יש גם סיבובים עיוורים שלא מאפשרים לראות האם מישהו מגיע ממולנו ולכן בתוך המנהרות אנחנו מאיטים. עקב מפולות החול והסלעים גם כאן הצטברה לה שכבה של חול ושברי סלעים במרכז הנתיב ולכן צריך לבחור מסלול או צמוד לשפת הצוק או קרוב לצלע ההר.מדי פעם אנחנו מבחינים במפלים שוצפים ומדי פעם אנחנו עוברים ממש קרוב לנהר השוצף.
כעבור כרבע שעה אנחנו מבחינים במפל ענק שיוצא מהסכר ההדרואלקטרי, כמובן שאני עוצר וכך גם מישל.מצלמים כמה תמונות וממשיכים הלאה. לקראת צהריים אנחנו מגיעים אל העיר קאראז ומוצאים מלון טוב וזול צמוד לכיכר המרכזית.בעל המלון מרשה לנו לחנות בלובי המלון שמשמש גם כמסעדה.
סה"כ יום נפלא 35 מנהרות מדהימות ומזג האוויר נהדר.

לאחר שהתמקמנו במלון יצאנו לחפש פנצ'רמאכר לקחתי איתי את הצמיג עם החור וגם את הצמיג הקדמי החדש. בימים האחרונים הצמיג הקדמי מספק אחיזה גרועה במיוחד בתנאי בוץ וחול עמוק. הצמיג הקדמי הנ"ל הורכב באלסקה, כן בדיוק מה שקראתם ורכבתי איתו כבר 32,500 ק"מ מרחק מרשים ומכובד לכל הדעות עבור צמיג של אופנוע.כמו כן בזמן האחרון הצמיג התחיל להכניס רעידות לכידון במהירויות נמוכות 40-60 קמ"ש דבר שהציק לי בכל פעם שרציתי לעזוב ידיים לרגע. הצמיג יכול לנסוע עוד כ 1,000 עד 2,000 ק"מ אך היות והכבישים בפרו לא משהו החלטתי להרכיב צמיג חדש.
סיבוב קצר בעיירה ואני מוצא מוסך של הונדה, מנהל המקום שמח ונרגש לראות אופנועים גדולים שהגיעו מצידה השני של אמריקה אך לצערו הוא לא מתעסק עם צמיגים ולכן הוא עולה על אחד האופנועים ואמר "סעו אחריי ואראה לכם היכן אפשר להחליף". כעבור כדקה הגענו לפנצ'ריה ובעל המקום אמר שהוא לא מפרק גלגלים של אופנועים ובטח לא של קרנף שכזה. אמרתי לו "אל דאגה גם ככה אינני רוצה שתפרק את הגלגלים אני אפרק אותם ואתה תחליף את הצמיגים", הוספתי והסברתי לאדון "את האחורי אני רוצה שתתקן ותרכיב בחזרה לגלגל שלי ואת הקדמי תפרק את הישן ותרכיב חדש". הפנצ'רמאכר עונה ואומר "אין בעיה הכל יעלה ביחד 8 דולר", אני לא מתמקח על המחיר המצחיק הזה למרות שאני יודע שזה מחיר מיוחד לגרינגואים וניגש לפרק את הגלגל האחורי. בזמן שאני מפרק עת הגלגל האדון מתקן את הפנצ'ר ולאחר מכן מפרק את הצמיג (של מישל)ומרכיב את הצמיג המתוקן בחזרה למקומו, אני שואל האם התיקון הזה יחזיק מעמד והאדון עונה "כן, יש לך אחריות לכל החיים" טוב נו נקווה שאתה צודק אני עונה, הצמיג הזה יכול לעשות עוד 10,000-15,000 ק"מ ופשוט חבל לי לזרוק אותו, כמו כן איפה לעזאזל אני אמצא היידנאו בפרו.

בדיעבד אני אגלה שאפשר לקנות צמיגי היידנאו בקוסקו אבל אני אבין זאת רק כאשר אהיה בבוליביה.
לאחר שהרכבתי את הגלגל האחורי בחזרה למקומו פירקתי את הגלגל הקדמי ונתתי אותו לאדון, תוך כמה דקות הוא סיים להרכיב את הצמיג והרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו לא לפני שבדקתי את מצב רפידות הבלם הקדמיות. נתתי לאדון 10 דולר (8תשלום +2 טיפ על השירות המהיר) אמרנו תודה רבה ויצאנו לחפש מקום לשטוף בו את האופנועים.
כעבור כמה דקות מצאנו שלט שכתוב עליו "שטיפת מכוניות ואופנועים", בעל המקום איננו שם אך הבנות שלו שם ואומרות שנחזור מחר, כאשר אני אומר להם אנחנו צריכים רק מים וסבון ואת השטיפה נבצע בעצמנו הן מסכימות ומראות לנו כיצד לפתוח את המים.
מה שמצחיק כאן הוא שצינור המים מחובר למשאבה חשמלית ושואבת מים מהנחל הסמוך וכל שעלינו לעשות הוא להרים את המפסק.
שטיפת האופנועים חשובה ביותר היות ונצברו כמויות של בוץ על האופנועים בעיקר על המנוע ובאזור הגלגלים והמתלים, שטיפה שכזו תמנע תקלות עתידיות בכל מה שקשור למיסבים ולמתלי האופנועים, כמו כן קירור המנוע ע"י האוויר שזורם סביבו תהיה טובה יותר ללא כמות הבוץ שמודבקת עליו.

לאחר מכן חזרנו אל המלון, יצרתי קשר עם המשפחה לומר שהכל בסדר וכמובן שסיפרתי את מאורעות האתמול.
באזור קאראז יש מספר אגמים יפיפיים שאליהם תכננתי להגיע, אשר נמצאים בפארק לאומי חוארסקארן(PARQUE NACINAL HUASCARAN) מישל שמע עליהם רק ממני והחליט שגם הוא רוצה לראותם ולכן החלפנו בגדים ויצאנו לחפש חנות מידע לתייר.
המידע שקיבלנו אמר שיש אגם אחד נפלא שתיירים ממעטים להגיע אליו היות והוא מרוחק ורב התיירים נוסעים לטייל באגמים שקרובים לעיר חוארז(HUARAZ)שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית אלינו.בנוסף נאמר לנו שהדרך אל האגם במצב גרוע עקב הגשמים המרובים באזור ואפשר להשכיר רכב 4X4 כולל נהג במחיר של 30 דולר ליום.שמו של האגם אותו אנחנו רוצים לראות נקרא לגונה פארון(LAGUNA PARON)מישל אמר שהוא לא רוצה להסתכן ולנסות להגיע לשם עם האופנוע ואת האמת המחיר טוב ולכן גם אני אמרתי שאם הדרך אכן הרוסה כדי שניסע ברכב, הנפילה הכי קטנה תעלה לנו יותר כך שהסיכון אינו משתלם.

בעל המלון אמר לנו שכדאי שנדבר עם מוניות פירטיות שחונות בכיכר שגם מוציאות טיולים שכאלו, סימן ההיכר למונית פירטית בפרו היא טויוטה סטיישן לבנה את זה אנחנו כבר יודעים היות ונתקלנו בעשרות רכבים שכאלו.
ניסיתי את מזלי ודיברתי עם כמה נהגים וכולם הציעו לי "מחיר גרינגו" (גבוה ממחיר למקומי)ולכן אמרתי לא תודה וסגרנו סיור למחרת בבוקר.
לפתע מרחוק שמענו מוזיקה חזקה ולכן הלכנו לראות במה מדובר, מתברר שחוגגים כאן איזשהו חג לאחד הקדושים ולכן נערך מצעד בעיר. לאחר שהמצעד חלף הלכנו לאכול משהו במלון ולנוח קצת.
לקראת ערב יצאנו שוב לארוחת ערב במסעדה סינית מקומית שצמודה למלון ולאחר מכן התקפלנו לישון.
למחרת בבוקר הנהג שקבענו איתו (מסוכנות הטיולים) הגיע למלון בדיוק בזמן ויצאנו אל הדרך.

תוך כמה דקות כבר היינו מחוץ לקאראז בשביל המוביל במעלה ההר, מזג האוויר נראה סגרירי ומעונן ואנחנו מקווים שהוא ישתפר מאוחר יותר.
כעבור כחצי שעה השמש יצאה מבין העננים והנוף הירוק שוב נראה מכל עבר והמעבר דרך כפרים ציוריים יפייפים מעלה את המורל, הנסיעה אורכת כשעתיים וסה"כ השביל בו אנחנו נוסעים די טוב ביחסית למה שסיפרו לנו, פה ושם היו קטעים שנהג הטויוטה שפשף את גחון המכונית וחצה כמה שלוליות אך בסה"כ יכולנו בקלות לעשות את הדרך הזו עם האופנועים אני מתנחם בכך שלא הייתי צריך ללבוש את מכנסי הרכיבה והמגפיים, מישל גם ככה נוסע בג'ינס ונעליים למרות שבימים האחרונים הוא התחיל לנעול גם את המגפיים שלו ובכפפות הוא משתשמש כמעט תמיד, לפחות את זה הצלחתי לשנות במישל.
כל התושבים המקומיים שאנחנו חולפים לידם מחייכים ומנופפים לשלום, השמורה נמצאת בגובה 3,400 מטרים ולכן העליה מתמשכת וארוכה, לרגע אני מבחין שמד הטמ"פ של הרכב נמצא בטווח האדום ואני מעיר את תשומת הלב של הנהג שמיד עוצר. אני מבקש מהנהג שידומם את המנוע וכמו כן שיפתח את מכסה המנוע. מבט זריז ואני רואה שלא חסרים מים והבעיה כנראה ממאוורר הקירור של הרדיאטור שלא נכנס לפעולה בזמן, בדיקה זריזה ואני מוצא שפיוז (נתיך) המאוורר שרוף. אני שואל את הנהג האם יש לו פיוז חליפי שכזה אך מצפה לתשובה שלילית היות וזה אינו פיוז רגיל, כמובן שהתשובה שלילית ולכן בעזרת חתיכת מתכת שאני מכין (מנעל כבל ישנה) אני מקצר את מחבר החשמל של יונית המאוורר שמפעילה מיד את המאוורר שמעכשיו יעבוד קבוע עד שהנהג יחליף את הפיוז השרוף בחדש.

כעבור כמה דקות אנחנו ממשיכים בדרך לא לפני שמישל והנהג אומרים כמה פעמים "איזה מזל שיש מכונאי בדרך", אני מתבדח ואומר "אל דאגה החשבונית בדרך איך אתם רוצים לשלם?"
קדימה ממשיכים-ההרים מסביב גבוהים ומרשימים ביופיים, עשרות מפלי מים חלקם גדולים וחלקם דקיקים נשפכים מראש ההרים אל התהום שלרגליהם, הנוף עוצר נשימה ומדי פעם אפשר לראות את העמק בו שוכנת קאראז, עשרות מילות וואו, מדהים, איזה יופי, פשוט מושלם ועוד כמה הגיגים יוצאים מפיותינו.
פשוט מקסים הנוף הזה שמסביב.

זהירות: המשך הצפייה בתמונות הבאות יכול לגרום להתקפי קנאה חריפים או רצון עז לנסוע למקומות הללו. לכן שימו לב:סימני הזיהוי הם אמירה מרובה של מילות וואוו,מקסים,פשוט מושלם ואיזה יופי.ראו הוזהרתם.

בכניסה אל הפארק הלאומי חואסקארן יש שער עם שומר שכעבור כמה צפירות הוא כנראה מתעורר ויוצא מהבוטקה שלו. אפשר להבין אותו בעונה הזו של השנה אין הרבה מטיילים ובאגם הזה בפרט. נהג הטויוטה משלם את הכניסה (כלול במחיר ההסעה) ואנחנו נכנסים אל הפארק בדרכנו אל האגם שעונה לשם לגונה פארון. אנחנו ממשיכים כרבע שעה בנוף עוצר נשימה כאשר הצוקים היפייפים נמתחים משני צדי הרכב. קצת קשה לצלם אותם (צוקים) היות ובשעה הזו של היום השמש נמצאת מאחורי הצוקים אך למרות זאת הם יפים כל כך והשמש גורמת להם להראות קצת אחרת עם הברק של הסלעים הרטובים מיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לחנייה.

אנחנו יוצאים בזריזות מהרכב כאשר פיותינו פעורים לרווחה ולא בגלל האוויר הנקי אלה מהנוף שמסביב לאגם פארון (Paron) הכחול טורקיז שניצב ממולנו, ההרים שמסביב מכוסים בחלקם בשלג והעננים מסתירים בתוכם את היופי הזה.
אנחנו מתחילים לצעוד לצד האגם והשקט פשוט מדהים, נתתי למישל להתקדם קדימה וכל מה שרציתי הוא אך ורק להנות מהרגע, כל כך יפה כאן שפשוט מתחשק להישאר כאן, לפרוס שמיכה ולהנות מהיופי השליו שמסביב.
המשכנו להסתובב מסביב לאגם כשעתיים ולאחר מכן חזרנו לנקודת ההתחלה וניגשנו לשפת האגם, הקפצתי לי כמה אבנים על המים השקטים, ולאחר מכן הלכתי לשבת בספסל שממוקם ליד ביתו של פקח השמורה.
לאט לאט העננים החלו להתפזר וברגע קטן נראה שההר המושלג יהיה נקי מעננים לגמרי, חווית המתח האם נראה את ההר המושלג לפני שיגמר זמננו ונצטרך לחזור לקאראז העצימה את החוויה.
אלפי מילים לא יכולות לתאר את עוצמת החוויה ודבר אחד אני יכול להבטיח לכם, המקום הזה נכנס בקלות לרשימת עשרת הגדולים שגדלה כבר ל  20(בחיוך שחצני) ברשימת המקומות היפים ביותר עד כה בטיול.
אז מספיק דיבורים וקדימה לתמונות.

כבר אחה"צ והגיע הזמן לחזור לקאראז, הנסיעה חזרה אורכת כמעט שעתיים וההבדל הוא שכעת השמש נמצאת בצדו השני של העמק ולכן הנוף נראה שונה ביופיו היות והשמש כרגע מאירה את הצוקים האדירים מהכיוון ההפוך. השמיים נקיים יחסית לבוקר ולכן צבעים שונים מיתגלים לעיננו.

פתאום הנחלים נראים כחולים, ההרים חומים ומבריקים, הצמחייה ירוקה-פשוט נפלא.לאחר שהגענו בחזרה לקארז ישבנו לאכול שוב במסעדה של המלון שמציעה כמו בכל פרו "מנת היום" שכוללת בדרך כלל מרק כמנה ראשונה, ומנת עיקרית שכוללת עוף או בשר.לאחר מכן הלכתי לחדר לנוח קצת ותוך כדי גם עדכנתי את המשפחה והחברים שבקבוצת המנשמע שלי במאורעות היום. לקראת השעה 22:00 בערב אנחנו יוצאים לאכול פיצה בכיכר המרכזית ומשם חוזרים למלון לשנת לילה ערבה כאשר יש לנו מספיק צבעים בראש שנוכל לחלום עליהם.נגשתי לקרנף ואמרתי לו "מחר צפוי לנו יום ארוך בהמשך הדרך דרומה אז לילה טוב ונפגש מחר".

resized_20150121_075504.jpg
בפוסט הבא- פרו ממשיכה להפציץ בנוף יפה ומגוון-ביקור במאצ'ו פיצ'ו ובאגם טיטיקקה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 באוגוסט 2015 לירן מגיע לפרו – חלק ראשון

פרו מפציצה את לירן בנופים ואנשים של פעם בחיים

resized_20150112_133757.jpg

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק א'.

לבלוג הסופר מפורט וכייפי של לירן נא הכנסו כאן
11.01.15

בוקר אחרון באקוודור, אני מתעורר כחצי שעה לפני השעון המעורר ויוצא למרפסת החדר ומעשן סיגריה,מולי באופק פרוסים הרים גבוהים שנמצאים מעבר לגבול אקוודור עם פרו.
כעבור כמה דקות אני אורז את הציוד והולך לארגן את הקרנף לקראת יציאה אל ארץ חדשה.
בחנייה אני פוגש את מישל שגם קושר את הציוד שלו,הוא שואל אותי "מה קרה?אני רואה שהתעוררת מוקדם היום? "אני עונה למישל "כן,אני מת כבר להגיע לפרו וכנראה שזו הסיבה".
לאחר שסיימנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר ואח"כ אמרנו תודה לבעל המלון ויצאנו לדרך מוקדם מהתכנון המקורי.
הדרך למעבר הגבול קצרה ביותר ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ומתחילים את נוהל המעבר בין משרדי ההגירה והמכס, מעבר הגבול הזה קטן מאוד ומשני צדדיו יושבים פקידי ההגירה והמכס במכולות שעברו הסבה למשרדים.
בצד האקוודורי תהליך היציאה קצר ביותר 2 דקות מקסימום,חתימה בדרכון והחזרת הדף אותו קיבלנו בכניסה לפקידי המכס ואנחנו מורשים לחצות את הגבול.
מישל כהרגלו רץ קדימה ולא מחכה,אני מוציא את המצלמה ומצלם תמונות אחרונות במעבר הגבול בצד של אקוודור.
אמרתי לשוטרים "תודה רבה יש לכם ארץ מדהימה" וחציתי את הגבול לפרו.

כעבור כ 50 מטרים נמצאים רשויות ההגירה והמכס של פרו,גם כאן אנחנו ראשונים ותהליך הכניסה לפרו די קצר,חתימה בדרכון ואח"כ ניגשים למכס,פקיד המכס אומר לנו "ללא ביטוח(צד ג')אני לא נותן לכם אישור כניסה,גשו למסעדה שנמצאת כ 30 מטרים מכאן עשו ביטוח ותחזרו לכאן" עניתי לו "אין בעיה" ונגשנו למסעדה,כשהגענו למסעדה בעל המקום שהמתין בחוץ אמר לנו "באתם לעשות ביטוח?" ענינו לו בחיוב והוא הוביל אותנו לחלקה האחורי של המסעדה,בעל המקום הדליק מנורה קטנה מעל דלפק חברת הביטוח החשוך ומילא ידנית את פוליסות הביטוח שלנו,שלמנו כל אחד 15$ אמרנו תודה וחזרנו אל המכס.
הצגנו לפקיד המכס את תעודות הביטוח חתמנו בטביעת אצבע על הטפסים,אמרנו תודה ויצאנו לדרכינו.

מתחילים לנסוע אני לא מאמין אני בפרו המדינה ה 13 במסע המופלא הזה,הנוף משתנה בחדות והופך למדבר צחיח היות וירדנו בגובה וכעת אנחנו בגובה של 80 מטרים בלבד מעל גובה פני הים ולכן חם בטירוף הכבישים ברמה סבירה,הכביש די שומם וישר ברובו.
כעבור שעה אנחנו מגיעים לעיירה טאמבוגרנדה (TAMBOGRANDE) ומחליטים לחפש כספומט(ATM)כדי להוציא כסף מקומי,אני מעדיף לשמור את הדולרים שבכיסי לארגנטינה שם אקבל שער חליפין גבוה עבור הדולרים.
הכבישים מוצפים בנהגים חוצפנים שנוהגים ביצור מוזר שקרוי "מוטו טקסי",היצור הזה נראה מקדימה כאופנוע ומאחור נראה כמו ריקשה,מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של מוטו טקסי ואפילו נראה לי שגם בהודו ראיתי פחות ריקשות ממה שראיתי שם פשוט הזוי הקטע הזה,התברברנו קצת בעיירה ולבסוף מצאנו את מבוקשנו ומשכנו כסף מקומי שנקרא "סול".
החום מעיק והאזור כולו יבש ומאובק,מד הטמפ' מראה 42 מעלות ואני אומר לעצמי שוב "איך שאני שונא חום שכזה" אפילו שיר אפשר לכתוב על זה "כשחם לי אני פחות נחמד,כשחם לי עדיף שאהיה לבד,כשחם לי אני עצבני,כשחם לי אני פחות סבלני,אז אנא ממכם תבינו אותי ותנו קצת ספייס כי אותכם איני רוצה לבאס" ובקיצור תפסו מרחק לרגע עד שמזג האוויר יתקרר.
הכבישים סה"כ טובים אך צריך לשים לב היות וכל כמה דקות אנחנו מופתעים ממעברי מים שיצוקים בכביש,איך אתאר זאת?מעבר המים הוא מעין מעבר מבטון נמוך ממפלס הכביש,פתאום באמצע כביש ישר מופיעה ירידה חדה לאחר מכן קטע ישר ואז שוב עליה,לפעמים ישנו שלט המציין על התקרבות למעבר שכזה ולפעמים הם מופיעים לפתע ואז יש לבלום בחוזקה,ביציאה מהם אני משתדל להאיץ בעליה ולצאת ממנו בווילי על הגלגל האחורי כשהקדמי מכוון גבוה לשמיים,משום מה כל פעם זה גורם לי לתת איזה חיוך דבילי בקסדה.
בנוסף למעברי המים אנחנו נתקלים בכמות עצומה של פסי האטה,הפעם האחרונה שנתקלתי בכל כך הרבה פסי האטה הייתה במקסיקו פשוט מעצבן.
כעבור כשעתיים עצרנו לאכול צהריים פשטנו את המעילים והזמנו מנה בשרית,כשהאוכל הגיע נשארתי בהלם,מה זה?מה עשיתם לבשר?מנסה לאכול אולי זה יהיה טעים אך לא הבשר יבש יותר מהנגב ואני אומר למישל "מה זה יש לבשר טעם של שטיח!" אני מוסיף ואומר "הרגו את הבשר פעמיים,פעם אחת שהרגו את הפרה ובפעם השנייה שיבשו אותו",מתברר שהבשר שהגישו לנו הוא בשר מיובש מה שלא תרם למצב רוחי.ללא ספק הארוחה הגרועה ביותר עד כה בטיול נקווה שקבלת הפנים לפרו תשתנה במהרה.

לקראת 13:30 בצהריים הגענו למרגלות ההרים ואט אט התחלנו לטפס בגובה,ההרים שינו את צבעם והפכו מחומים ויבשים לירקרקים.הכביש הפך פתלתל והאספלט הפך לבטון ובהמשך הפך לשביל עפר,כל אותה העת אנחנו ממשיכים לטפס בגובה הטמפ' צנחה ל 12 מעלות,לאחר שחצינו את הגובה 2000 מטרים מעל פני הים נכנסנו לערפל כבד,השביל עליו אנחנו נוסעים צר מאוד ובוצי והתהום שברב הדרך נמצאת לשמאלינו עמוקה להחריד.באחת העצירות לצילום הבחנתי שפנס אחד בחזיתו של הקרנף הפסיק לעבוד ומישל אמר לי שגם הוא שם לב שאחד הפנסים של הקרנף הפסיק לדלוק אך הוא לא יחס חשיבות לכך..לכן גם ביקשתי ממישל שיוביל היות ויש לו פנסי ערפל ובמידה ויגיע רכב  ממול הוא יראה טוב יותר את הפנסים שלו מישל אמר "לא אינני רוצה להפעיל את פנסי הערפל מהסיבה שהם יגמרו לי את המצבר".אמרתי למישל "מה? נראה לך הגיוני מה שאתה אומר?אז למה מותקנים לך פנסי ערפל אם אתה לא משתמש בהם?" לקחתי שאיפה מלאה באויר קריר ורטוב מהערפל ושוב הסברתי למישל "אתה הביטחון שלי ואני הבטחון שלך,אם אתה רואה משהו לא תקין באופנוע שלי אתה צריך לומר לי ולהיפך.כמו כן האופנוע שלך אמור לספק מספיק מתח להפעלת הפנסים וטעינת המצבר כך שלא אמורה להיות בעיה כלשהי".הוספתי ואמרתי למישל "הביטחון שלך מעל לכל!!מה אתה מעדיף שרכב שבא ממול בערפל כבד שכזה ובסיבובים החדים האלו לא יראה אותך?,גם ככה תנאי הדרך בוציים וגרועים אז לפחות תקטין את הסיכון ותשתמש בפנסי הערפל והמאותתים"? מישל אמר לי שאני צודק ושהוא לא חשב על זה.
טוב לאחר דין ודברים המשכנו בדרכנו ולאחר כשעה כשאנחנו כבר בגובה 3000 מטרים יצאנו מהערפל ויכולנו להנות מהנוף הירוק שמסביב שהחל להפציץ ביופיו,שבילי העפר התייבשו אך לא לגמרי והפכו למהנים יותר היות והעפר היה מהודק יותר ופחות חלק ודביק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »