הרפתקה דוט קום

4 בדצמבר 2017 ליאור ודנה מחליטים להמשיך לארץ האש

עם הארוחה של לרכוב את צפון אמריקה

בא התיאבון להמשיך לקצה הדרומי של היבשת

הבלוג האישי של דנה וליאור כאן

אחרי שמורת הRedwood הגענו לסן פרנסיסקו בפעם השנייה, חלפנו מהר על פני העיר אך השעה הייתה מאוחרת ולא הצלחנו למצוא מקום סטנדרטי לשים בו את האוהל. הכל היה מלא או נעול ואפילו למצוא מקום בין השיחים אי אפשר כי תמיד יש גדר בקליפורניה. אחרי שאנחנו מחפשים שעתיים מקום לשים את הראש לכמה שעות ולא לשלם 200 דולר ללילה במוטל, עצרנו בHalf moon bay במגרש חנייה והקמנו את האוהל. וזה שיא חדש ברמת ההומלסיות שהגענו אליה.

כאשר אנחנו שבעים מקליפןרניה עד כדי בחילה ממה שהיא הופכת את התיירים או מוציאה מהם אנחנו מרביצים יום רכיבה ארוך, 700 ק"מ מסן פרנסיסקו ללוס אנגלס חזרה לקורת גג ומשפחה חמה ותומכת.

מגיעים לזרועות פתוחות וחום גדול מהמשפחה, לאותו מקום שממנו יצאנו לפני חמישה וקצת חודשים. מסתכלים אחד לשני בעיניים בהתרגשות וחיוך ענק מרוח לנו על הפנים. המסלול שעליו חלמנו נגמר והוצאנו הנחת רווחה ענקית.

מכבים את הראש ליומיים, לא עושים דבר, לא מקימים את האוהל, לא מבשלים על בנזינייה, לא בודקים את האופנוע אם הכל בסדר, איך לחץ האוויר, כל הברגים במקום, שצריך כבר לעשות טיפול נרחב, לא חושבים לאן רוכבים , איפה נישן, איפה נתדלק רק ישנים, אוכלים ומתקלחים ובהחלט לא יוצאים לתופת שמחוץ לדלת הכניסה, 42 מעלות.

אחרי התאוששות הגירודי ראש חוזרים. אז מה עושים עכשיו? נשאר לנו שבוע וחצי עד התאריך חזרה המקורי שלנו, מוכרים את האופנוע או ממשיכים?! חשבון נפש כמה כוח יש לנו והצצה מהירה לחשבון הבנק ולתקציב לטיול ויש החלטה:

אנחנו ממשיכים לארגנטינה!!!!! טירה דל פוואגו – ארץ האש אנחנו באים!! אנחנו כבר פה עם האופנוע רק צריכים להעלות עליו ולסובב את המצערת, לא נעשה את זה?! אם לא עכשיו אז מתי. קדימה הרגע בורח לנו צריך לתפוס אותו.

קדימה להכנות, מבדיקת כל האופציות, האופציה הכי טובה שמצאנו היא לקנות כרטיס הלוך מהארץ ללוס אנגל'ס וחזרה מבואנוס איירס ככה שאנחנו נבוא לבקר בארץ וננוח כי אנחנו בהחלט צריכים לנוח אחרי חמישה חודשים באוהל ושלושים וחמש אלף ק"מ ביבשת הצפונית. כך שיוצא לנו שלושה שבועות להיות בארץ במשך החגים ולצאת לדרך לכיוון מקסיקו אחרי יום כיפור.
בנוסף זה משאיר לנו מספיק זמן לטפל באופנוע טיפול מקיף, לעשות ארגון מחדש בציוד ובזיווד ולפי התקציב יהיה לנו בסביבות הארבע חודשים לכל פרק ב'.

בארגון מחדש העפנו את התיקים הגדולים שסחבנו במטרה לעשות איתם טיולים וקנינו צמידן קטן אטום למים שבו יהיו כל הדברים שאנחנו צריכים ללינה משום שברוב המקומות התכנון לישון בגסטהאוסים. בהחלט לא ממולץ לישון באוהל האמריקה הלטינית אם אוהבים להישאר עם הציוד ושלמים עם שתי הכליות שיצאנו איתן. נפתרנו מבגדים וציוד שלא השתמשנו בו ובנוסף קנינו שתי כריות Airhawk למושבים בזכות ביקורות טובות ששמענו.

בטיפול החלפנו את כל השמנים (מנוע, גיר ופינל דרייב) רצועת אלטרנטר, מצבר, פלגים, חידוש או-רינגים, תיאום שסתומים, סנכון מצערת ועל הדרך קנייה של חלקים ספייר לדרום אמריקה

כמעט והספקנו את כל הטיפול לפני הטיסה אך בגלל מחסור בכמה כלים מיוחדים שעדיין לא הגיעו נדחה את סוף הטיפול לאחרי שנחזור אך הארגון מחדש של הציוד הושלם ואנחנו ממשיכים הרבה יותר קלים דרומה.
לפני שהספקנו לנשום עמוק בארץ, נשיקות להורים, אחים ולחברים והנה הופ שלושה שבועות חלפו במצמוץ ואנחנו שוב על המטוס בחזרה ללוס אנגלס מתרגשים מחלק ב'.

האופנוע הגיבור מחכה בלוס אנגל'ס לפינישים אחרונים בטיפול ואריזה וכבר מוכן להרים אבק דרום אמריקאי.
יוצאים מלוס אנגילס בסביבות שתיים בצהריים דרומה לסן דייגו, שעה שאסור לצאת בה, 60 ק"מ בשעתיים בשל פקקים אין סופיים אף על פי ניסיונות נהיגה בשוליים , בין הרכבים ומעליהם. סן דייגו מראה כבר אווירה אחרת מקליפורניה עם קצת תחושה אירופאית במיוחד באזור איטליה הקטנה. קבענו בגבול להיפגש עם אבי הרכוב שטיילנו עמו בוושינגטון ועם אנדרו הבחור מאלסקה. החצייה מתרחשת בטיחואנה, עיר מאוד לא סימפטית ושמענו לא מעט סיפורי אימה על מקסיקו ומה שמצפה לנו בהמשך. כך שהתכנון זה לעשות את הביקורת דרכונים ולתת גז עד אנסנדה שהינה עיירת תיירות אמריקאית שכל הקרוזים מגיעים אליה.

יום החצייה מגיע, אנדרו עם בעיות בראדיטור לא מצליח להגיע והוא מודיע לנו שיחצה יום למוחרת עם מק, הבחור האמריקאי הנוסף מאלסקה (ככה נפגשנו חמישה רוכבים מאלסקה בכניסה למקסיקו ). אנחנו ואבי מגיעים לגבול, יש מחסום ומצלמות, המחסום נפתח ואנחנו מתקדמים ומחפשים איפה הביקורת דרכונים והמכס לאישור יבוא זמני לאופנוע. אין כלום, אחרי מאה מטר מהמחסום אנחנו כבר בשיירה דוהרת על אוטוסטרדה בטיחואנה, איך לעזעזל הגענו לפה. שינוי דרסטי בנוף, ביוב זורם ברחוב, חושות ופחונים אנשים חסרי גפיים מנדבים על הכבישים מהירים ואנחנו בלי אישור לאופנוע וללא ביקורת דרכונים. רכבנו בנתיב ללא מוצא בסביבות ק"מ והצלחנו להסתובב חזרה לכיוון הגבול. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס שוב לארה"ב ואז לצאת למקסיקו. מצאנו את הכניסה לארהב ושם יש תור מכוניות שמוערך כשלוש שעות המתנה, היתרון של הדו גלגלי נכנס לפעולה וקיצרנו אותו לעשר דקות, מעט מובכים מבקשים אישור להיכנס שוב לארהב רק בשביל לצאת והפעם מצאנו את המכס והביקרות ממש לפני השער ולא אחרי כמו שסיפרו לנו משלמים ביטוח, פיקדון (460 דולר שנקבל ביציאה 400) וויזות ונכנסים בפעם השנייה לבאחה קליפורניה.


באחה קליפורניה, ארץ מדבר הררית וים. מצד אחד האוקיינוס הפסיפי מצד שני מפרץ קליפורניה

ובאמצע הרי מדבר מדהימים ולכל התענוג הזה יש את האוכל המקסיקני המעורר. שלוות המדבר והים. אנחנו מדלגים מצד האוקיינס לצד המפרץ הלוך חזור. מוצאים מקומות מיוחדים לישון בהם על שפת המים כל פעם ומגיעים דרומה ללה פז. שם לוקחים מעבורת לילה למזטלן שנמצאת ביבשת בערך במרכז מקסיקו. על במעבורת מגיעים מלבדנו עוד 6 רוכבים שמתכננים לטייל במרכז אמריקה על אופנועים קטנים (250 ו 650).
החששות מדובים בצפון אמריקה הוחלפו בחששות מדובים שנראים יותר כמו בני אדם באמריקה הלטינית והחלטנו לדלג כמה שיותר מהר על מרכז מקסיקו עד שנגיע לווחאקה וצ'יאפס, ששתיהן מחוזות מתויירים ויותר מסבירי פנים לפי הסיפורים. עם הנחיתה במזטלן שיירה של עשרה אופנועים תופסים כיוון לגוואדלחרה, האופנועים הקטנים נושרים בדרך ונשארו רק המפלצות הגדולות 1200 ואנדרו הקטן עם הKLR650. מחפשים מקום לישון בגוודלאחרה,

הגענו לשכונה וילה ולגסטאוס ספק מלון שנראה מזמין מאוד לכל מי שחושש לאוטו שלו, כל חדר עם גראג' צמוד. מסתכלים ובטוחים שהמחיר יהיה בשמיים, נכנסים לבדוק ולהפתעתנו המחיר יחיסית זול לאזור, הרמת גבה קלה, בסדר, בואו נבדוק את החדרים. החדרים נקיים ומסודרים, הכל מאוד מטופח ומסודר. נו בסדר, נקח את החדר ונקווה להתעורר כמו שהלכנו לישון. קצת באיחור אבל נפל האסימון. אנחנו במלון בסגנון של תשלום לפי שעה, שבדיעבד התברר שהם נפוצים מאוד במרכז אמריקה וכל האוברלנדרים נתקלים באותה חוויה. אפילו הם מומלצים לישון בהם, בדר"כ הם אמורים להיות בטוחים וזולים.
מגדלאחרה המשכנו לטולה שישנם בה שרידי פרמידות ופסלים מהתקופה האצטקית.

התחנה הבאה וראקרוז שהינה עיר נמל על גדות מפרץ מקסיקו, חוויה נחמדה שהייתה לנו שם היא שישבנו בבית קפה שנראה שנעצר בשנות ה-60, מלצרים בעלי מקצוע מגישים מנות במקצועיות שיא, וגם ציבור הלקוחות עם כובעי קסקט ומעונבים.

ממשיכים לסן קריסטובל, עיר קולונוליאלית יפה ומשומרת שמרכזה הרבה דוכנים ושוק של מקומיים עם מסורת אינדיאנית. מקסיקו השאירה לנו טעם של עוד, הרי היא ענקית ומקווים שיום אחד עוד נחזור. מתאוששים מהלג הארוך שרכבנו ומסתכלים קדימה אל מעבר הגבול לגוטאמלה.

————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדנה וליאור

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

19 במרץ 2015 לירן מרכוס בקוסטה ריקה כתבה 16

על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

resized_20141126_101202.jpg

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

resized_20141128_140040.jpg

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 במרץ 2015 לירן חוצה את הונדורס וניקרגואה – כתבה 15

המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

resized_20141109_114511.jpg

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

resized_20141109_101725.jpg

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

20150217_222404.jpg

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בפברואר 2015 לירן עוזב את מקסיקו – כתבה 12

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

resized_20140929_072726.jpg

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בדצמבר 2014 לירן נכנס מקליפורניה למקסיקו – פרק 9

מקסיקו -טעות או קשיי הסתגלות -באחה קליפורניה

resized_20140904_083109.jpg

באמת אין על הבנאדם, כותב שקדן ומוכשר. צלם בלתי נלאה. קבלו טעימה נוספת מדיווחי המסע של לירן מרכוס:

31.8.14

הלילה האחרון בארה"ב עבר מהר מדי, הלכתי לישון יחסית מאוחר וכיוונתי את השעון לשעה 6:30, אני רוצה לחצות את הגבול בשעה מוקדמת וכך להספיק את תהליך מעבר הגבול כמה שיותר מהר ולהרחיק דרומה, לאחר קשירת התיק הקטן יותר (ללא ציוד הקמפינג) על האופנוע וסיור זריז בחדר לראות שלא שכחתי כלום (כמו בכל פעם לפני שאני יוצא לדרך) חזרה שוב הבדיחה שאני מריץ לעצמי "גם אם שכחת לא נורא יש לך יותר מדי דברים גם ככה" בדיקות אחרונות,ביטוח למקסיקו יש,דרכון יש (אפילו שניים), כסף/כרטיסי אשראי יש, טלפון, מצלמות יש אז קדימה לדרך,כ בר בישיבה על הקרנף עוד לפני שהנעתי אותו אני מרגיש הקלה, פשוט נוח יותר על מושבו של הקרנף , הבדל משמעותי במשקל ובנפח עם התיק הקטן יותר.
הנעתי ויצאתי לתדלק ומשם קדימה למעבר הגבול, הנסיעה למעבר הגבול הייתה קצרה מאוד סה"כ 10 דקות על הכביש המהיר, שלטים המזהירים שאין אפשרות לחזור חזרה מעלים חששות,הכביש ממשיך ואני רואה מולי דגל מקסיקו(México) ענק שמתנוסס מעל הכביש,ממשיך כמו כולם על הכביש המוקף חומות וגדרות משני  הצדדים עד לעמדת הבידוק המשטרתי, שם עוצרים כולם ונבדקים ע"י המשטרה המקסיקנית, מאיפה באת ולאן אתה הולך,היו כאלו שבדקו להם את המכוניות,תיקים,מזוודות וכו' גם לאחד האופנועים שהיה לפני בדקו הכל, משום מה לי ויתרו ורק שאלו אותי את השאלות מאיפה באתי ולאן אני הולך? אני חושב שזה מה שהוא שאל היות והוא דיבר ספרדית ואני לא מדבר את השפה,לאחר שהשוטר רשם את שמי ואת מספר האופנוע הוא אמר לי שאני יכול להתקדם, כנראה שעניתי נכון על השאלות או שפשוט לא היה לו כוח לעוד גרינגו, שאלתי אותו "היכן ביקורת הדרכונים?" והוא סימן לי באצבע, שם בהמשך, כמובן שהמשכתי כמו כולם אל עבר הלא נודע שתושביה מדברים בשפה שאני לא מכיר, אותה ארץ מסוכנת שכולם חוששים מפניה,כ ל מי ששמע שאני מתכוון לנסוע למקסיקו אמר לי "מה אתה נורמלי? מאוד מסוכן שם רוצחים אנשים ברחוב", כששאלתי אם הם היו שם הם ענו תמיד "לא, אבל זה מה ששמענו".

שיניתי את מד המהירות ממיילים לקילומטרים ושוב צריך להתרגל מחדש למהירויות ולמרחקים בקילומטרים, הנעתי והמשכתי כמו כולם המשכתי על הכביש הראשי ומיד הבחנתי בהבדל התהומי בין שתי הארצות שרק גדר,חומה ואמצעי אבטחה מפרידים ביניהן,פתאום הכבישים פחות טובים,נהגים צופרים מכל עבר,לכלוך בשולי הכביש וברחובות,אוטובוסים,משאיות ובעצם כמעט כל רכב שני מעשן כמו קטר, תרבות נהיגה שונה ופחות אדיבה, לכן שמתי את עצמי במוד נהיגה ערני ביותר, חשוב לומר שחוץ מהקטע של תרבות נהיגה שונה עלי להתרגל גם לזה שמכאן ואומר זאת בעדינות ה GPS שלי לא יעיל כמו בארה"ב וקנדה וכמעט שאינו עובד,הסיבה לכך היא שה GPS מגיע עם מפות לצפון אמריקה בלבד וחברת גרמין(Garmin) המהוללת דורשת כ 100 דולר על כל ארץ ממקסיקו ועד פנמה,למה מה קרה? זה פשוט יקר ומוגזם,לצורך השוואה רכשתי את המפות של כל דרום אמריקה כולל פנמה ב 85 דולר,ולכן אני לא מוכן לשלם עבור המפות של כל הארצות שבדרך אז מפה ועד פנמה חוזרים לשיטה הישנה שקוראים לה מפות וחוש התמצאות במרחב.
זכרתי בקריאה בפורומים השונים שביקורת הדרכונים ואישור הכניסה לאופנוע אינם מתבצעים בגבול אלא במרחק מה משם,לכן המשכתי מנקודת הביקורת של השוטרים פנימה אל עבר העיר טיחואנה (Tijuana), מקסיקו מחולקת פרובינציות (מדינות) וטיחואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינת חצי האי- באחה קליפורניה (Baja California), כך אני ממשיך ומתקדם ומעמיק אל תוך באחה קליפורניה, כל העת אני מחפש שלט אימגריסיון (הגירה) או דואנה (מכס)ו פשוט אני לא רואה אחד שכזה, לא מספיק שצריך להתרכז בחוקי התנועה החדשים ואין GPS אני צריך לחפש שלטים בספרדית, לעזאזל מה זה?? איזה בלאגן! אה כן וחם שחבל הזמן, אני פשוט יכול לחצות ככה את כל הבאחה ורק חסר שיבוא לי עכשיו איזה שוטר צמא לשטרות ירוקים ויראה שאין לי אישור כניסה לקרנף ו/או חותמת בדרכון, לאחר כ 25 ק"מ החלטתי שזהו התרחקתי כבר יותר מדי וכנראה פספסתי את נקודת ביקורת הדרכונים,לכן עשיתי פרסה ונסעתי צפונה חזרה, התמלאתי כולי בעצבים ואמרתי "איזה טמטום זה שעמדות ביקורת הדרכונים והמכס שנמצאות בכל שער למדינה נורמלית אינם נמצאים בשעריה של הבאחה ותייר כמוני צריך לחפש אותה לאחר שהוא כבר נמצא במדינתם ותחת חוקיהם ללא אשרה, עצרתי בכמה מקומות ושאלתי בשפה שבורה ובתנועות ידיים כל מיני אנשים כגון:שומר בסוכנות רכב, נהג מונית ואנשים ברחוב פספורטה קונטרול? אימיגרסיון? טמפונה פספורטה ועוד מילים שהוספתי להם S או A בסוף ותאמינו לי זה עבד, כל אחד מהם קידם אותי לכיוון המטרה,המקום אליו הגעתי נמצא בתוך אזור התעשייה והשכונות הצדדיות של טיחואנה, את ההכוונה האחרונה קיבלתי ממתדלק והוא הצביע לי על הכיוון בו אמצא את משטרת ההגירה, לשמחתי הרבה מצאתי בסופו של דבר את המקום ולמזלי זה היה יום ראשון כך שהתנועה בכבישים לא הייתה סואנת במיוחד ובמשרד ההגירה הייתי ראשון ובעצם גם אחרון, הערתי את הפקידים משנתם ואמרתי להם "אולה פספורטה קונטרול?" הם ענו לי "סי" אמרתי להם יופי יאלה תחתימו את הדרכון, השוטר מלמל משהו וחייך והצביע לי על הדלפקים שבחדר הסמוך הבנתי שעליי ללכת לשם וכנראה לשלם עבור הוויזה, למזלי העובד בדלפק דיבר אנגלית שוטפת והסביר לי את הנהלים שכבר היו ידועים לי מקריאה בפורומים השונים, עלי לשלם 25 דולר עבור הוויזה שלי ופיקדון של 400 דולר עבור האופנוע, הפיקדון נועד להבטיח שאצא עם האופנוע ממקסיקו ולא אמכור אותו בתחומי המדינה,את הפיקדון אני אקבל בחזרה כאשר אצא ממקסיקו בדיוק באותו אמצעי בו שילמתי (מזומן יוחזר במזומן וכרטיס אשראי יזוכה בחשבון), סה"כ הייתי שם כשעה ולמצוא את המקום לקח לי כשעתיים וחצי שוב אמרתי לעצמי "איזה מזל שיום ראשון ואין תור "כבר חצי יום עבר ורק עכשיו אני רשמית תייר עם אשרת שהייה ל 180 יום יופי אפשר לצאת לדרך, המפה של מקסיקו שקיבלתי כאשר רכשתי ביטוח די שטחית ולא מפורטת, בכל חנות בארה"ב בה עברתי וחיפשתי מפת כבישים למקסיקו נעניתי בשלילה ולכן זו המפה היחידה שיש לי ואיתה נסתדר.

החלטתי לחצות את באחה קליפורניה משתי סיבות,הראשונה היא הסיבה הביטחונית כל צפון מקסיקו נחשב לאזור מסוכן ובאחה קליפורניה המתוירת נחשבת לבטוחה יותר, הסיבה השנייה היא שכאן מתקיים מרוץ ראלי מפורסם והנופים המיוחדים שיש בבאחה יש רק בבאחה, גם פה אזור הגבול נחשב מסוכן ובשליטת הקרטל ולכן על פי כל ההמלצות של כולם עלי להתרחק כמה שיותר מן הגבול לכיוון דרום, היציאה מטיחואנה אל הכביש הראשי הייתה הרפתקה בפני עצמה החום,פסי האטה ענקיים, כבישים ללא שילוט וכו' כל הדרך אמרתי לעצמי "איזה טעות זה לחצות למקסיקו, היית צריך להישאר בארה"ב" המשכתי לומר גם בקול "איזו טעות!! ומה אני עושה כאן בכלל" ועוד כמה שאלות מורידות חשק ואז בא הצד ההרפתקני שלי התערב ואמר "דבר ראשון נגמרת לך הוויזה לארה"ב בעוד יומיים" דבר שני עזוב אותך שטויות היית במקומות גרועים מזה במזרח אסיה ובאפריקה לשתי האחרונות הגעת כאשר אתה לא מדבר את השפה המקומית ולא יודע מי נגד מי ולבסוף הכל הסתדר ונהנית" אז אמרתי לצד ההרפתקני שבי "תשמע וזה וגם ההוא וגם זה" הצד ההרפתקני ענה בזלזול "עזוב שטויות, תהיה אופטימי והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר"
לאחר כשעה וחצי של ברבורים תרתי משמע גם בקסדה וגם בטיחואנה הגעתי שוב אל הכביש הראשי שמוביל לעיר אנסנדה (Ensenada) שם אני מתכנן לשהות את 2 הלילות הבאים.
החלטתי שממקסיקו ודרומה אני מוריד קצב ומתחיל ליהנות ממקומות אליהם אני מגיע, הדרך לשם הייתה נחמדה ועל כביש סלול ברמה טובה פלוס ועובר על קו החוף מדי פעם אפשר לראות את הים,פתאום הגעתי לנקודת תשלום ואז הבנתי שהכביש שסלול טוב הינו כביש אגרה, שילמתי והמשכתי,חיפשתי שילוט המורה על אנסנדה בכביש אחר שהוא לא כביש אגרה ולקח לי זמן ועוד נקודת תשלום כדי להבין שהכביש המקביל הינו הכביש החינמי, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אעבור לשם וכך עשיתי, למעשה הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני רק על כבישים ללא אגרה,כך גם אחסוך כסף וגם אעבור בכפרים וערים בדרך לאחר כמה שעות הגעתי לאנסנדה בעיר הזו אין יותר מדי מה לעשות, החלטתי להישאר בה יומיים כדי לתת לעצמי אפשרות להתאקלם לארץ חדשה ולשפה החדשה בה אני יודע מילים בודדות כמו שלום,תודה, בוקר טוב ולילה טוב, מצאתי לי מוטל זול והלכתי להסתובב קצת ברגל ולראות מי נגד מי, מצאתי לי מסעדה מקומית נחמדה שמפוצצת במקומיים, הזמנתי לי ארוחה שכמובן הגיע עם סלסת עגבניות חריפה ונאצ'וס (כמו דוריטוס) לאחר שסיימתי לאכול המלצר הגיש לי חשבון מנופח ונעלם, עכשיו לך תסביר למלצר שהחשבון לא שלי ושיש פה טעות, ניסיתי בעדינות והוא אמר "לא זה החשבון שלך!!", ניסיתי שוב קצת יותר באגרסיביות והוא בשלו "החשבון שלך", אולי לא הבנתי? אך ע"פ שפת הגוף זה כנראה מה שהיה זה רק מה שחסר לי אחרי יום ארוך של התברברויות בחום של טיחואנה, כל אותה העת אני מחפש את המלצר שנתן לי שירות מהרגע שהגעתי למסעדה ועד לקבלת החשבון השגוי (הוא גם זה שנתן לי אותו ונעלם) המשכתי לחפש את המלצר אך לא  מצאתי ואז פתאום נשרף לי הפיוז של הצד המרוקאי שלי קראתי לאחראי ואמרתי לו בשפה עילגת מעורבבת באנגלית ובשפת ידיים "זה לא שלי, אני לא גרינגו טיפש כמו שאתם חושבים! איך אני (למרות שאני גדול יכול לאכול כמה מנות בבת אחת?", הוא הסתכל עלי ואמר "צודק, טעות, סליחה" סוף כל סוף הגיע החשבון הנכון שהוא חצי מהסכום הנקוב בחשבון הראשון שהוגש לי, שילמתי אמרתי גרסיאס ועפתי משם, אחלה נחיתה במקום חדש כנראה שכך יהיה מעכשיו והלאה, את היום שלמחרת העברתי בעדכון הבלוג וטיול קטן בעיר, הלכתי לקניות בסופר וראיתי בחור מקומי שעובד במקום עם כיפה וציצית, ניגשתי אליו אמרתי "אולה" והצבעתי על עצמי "ישראל" הוא חיבק אותי ודיבר ספרדית את רב מה שהוא אמר לא הבנתי וחבל, שברנו את השיניים כ10 דקות הוא צילם את האופנוע ואני אותו ונפרדנו.

לאחר 2 לילות באנסנדה המשכתי עד לנקודה בתחילת המדבר בה תכננתי לעצור שוב ליומיים, המרחק מאנסנדה אל העיירה אל רוסריו (El Rosario) הוא 365 ק"מ כך שאפשרי בהחלט לעשות זאת ביום אחד בקצב רגוע בכבישי הבאחה, רב הדרך הייתה לא הרחק מקו חוף, למרות שיכולתי באותו היום להתקדם עוד יותר דרומה החלטתי לעצור שם, מקריאה בפורומים השונים היות ונקודת הלינה הבאה (שאחרי אל רוסריו) נמצאת במלון מבודד בלב המדבר והוא יקר מאוד ביחס לזה שבאל רוסריו ולכן אשן שם ועל היקר אדלג, הדרך לשם הייתה יפה אך כבישי הבאחה נטולי שוליים דבר שהקשה על העצירות לצילום ומנוחה, כאשר ראיתי שבילים שהייתה אפשרות לרדת אליהם ניצלתי את ההזדמנות לעצור למנוחה ולצילום, וכך המשכתי עד אל רוסריו שכל אותו היום אני מנסה להתרגל ומשתדל להינות מהארץ החדשה בה אני נמצא, במקום בו החלטתי לעצור בכניסה לעיירה ישנה מסעדה מפורסמת ולא מזמן הם פתחו צמוד למסעדה גם מוטל, המסעדה בשם "מאמא אספינוזה" (Mama espinoza's restaurant), מסעדה זו התפרסמה בעקבות מירוץ הראלי המפורסם "באחה 1000" וגם ה 500 (אורך המסלולים במיילים) שעוברים במקום ושם הייתה נקודת ביקורת ומנוחה, כל המסעדה מעוטרת בחתימות ותמונות של גדולי הרוכבים בהיסטוריית מרוצי הבאחה, האוכל במסעדה טוב וטעים, היות ואני תותח בספרדית ישר קלטתי שכתוב באחת מהשורות בתפריט "ביסטייק" ישר הצבעתי על זה ואמרתי למלצרית "אני רוצה את זה פורפאבור", בעודי חולם על הסטייק
שהולך להגיע צילמתי קצת את הקירות והתמונות במסעדה והמתנתי בסבלנות לסטייק, הגישו לי שוב נאצ'וס וסלסת עגבניות חריפה וטעימה ואז הגיעה המנה העיקרית לה ציפיתי…. "מרק עם חתיכות בשר" צחקתי לי "מה זה איפה הסטייק?" טוב נו, זה כבר קרה לי במדינות אחרות בהן הייתי ולא ידעתי את השפה המקומית אז לקחתי את זה בקלות למרות שהייתי מת לאיזה סטייק טוב באותו הרגע כמו בכל רגע, את האמת היה טעים מאוד ולמחרת באחת הארוחות הזמנתי את זה שוב, אל המלון הגיעו חבורת של צעירים אוסטרלים נחמדים, הם קנו רכב בארה"ב ותכננו לנסוע איתו ממקסיקו ועד פנמה,ישבנו באותו הערב סביב המדורה שאת גזעיה קיבלנו מבעלת המוטל, תמיד ידעתי שהאוסטרלים אוהבים בירה, עכשיו הם הוכיחו לי זאת, אני שתיתי 2 פחיות גדולות כל אחת (650ml) והם כל אחד שתה לפחות 20 פחיות רגילות במהלך הערב, דיברנו, צחקנו, סיפרנו חוויות וסיפורים והלכנו לישון לפנות בוקר.

היום שלמחרת הוקדש למנוחה לקראת הנסיעה הארוכה(מבחינת זמן)במדבר החם והיבש, בתכנון לעבור את כל הקטע הקשה ביום אחד ארוך וחם עד לעיירה בשם באיה דה לוס אנחלס שנמצאת על קו החוף המזרחי ושמעתי עליה דברים טובים.טוב קדימה ממשיכים-למחרת בבוקר קמתי מוקדם כהרגלי ויצאתי לדרך, הנסיעה המתוכננת היא מ"מאמא אספינוזה" בצד המערבי של חצי האי אל באיה דה לוס אנחלס בצידו המזרחי של חצי האי מרחק של כ 300 ק"מ , החום מתיש לאורך הדרך אך הנוף מפצה על כך למרות החום הכבד אני מוצא לעצמי מקומות טובים לעצירה וכל הדרך אני מחפש סביב את יערות הקקטוסים הענקיים והמפורסמים של באחה קליפורניה,הנוף ומזג האוויר משתנים מרגע לרגע והופך מחם ויבש לעוד יותר חם ועוד יותר יבש,הכביש הוא כביש צר ויחסית במצב טוב,כאשר אני בלב המדבר פתאום הם מתחילים להתגלות, פה ושם אני רואה איזה קקטוסון ומתחיל להתלהב כמו ילד בג'מבורי, לאט לאט הקקטוסים הענקיים מתרבים ונראים בכל צד שאליו אביט, כמות הזנים הגדלים פה מרשימה ונראה שיש פה עשרות אם לא מאות זנים של קקטוסים וכל זן משוויץ ביופיו אחד גדול,שני אדמדם, שלישי לבן, אחר קוצני וכו', פשוט נפלא, הבעיה היא שחם כאן ואני שוב מתחיל לדמיין אינדיאנים וגופות שהעופות הדורסים מחפשים ממעל, אני אומר לעצמי גשם לא היה מזיק כאן לצנן את האווירה, בהמשך כל היום הנוף דיי מונוטוני ומתחיל לשעמם, נמאס לי כבר מלראות רק מדבר, מאז שחציתי את מונטנה לפני כמעט חודש אני רואה רק מדבר, למרות שכל מדבר שראיתי שונה מקודמו זה כבר נמאס, ובמיוחד זה של באחה קליפורניה פשוט שממה, הכביש צר מאוד וללא שוליים קצת מקשה ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולצלם ובכל פעם שאני מבחין במקום בו ניתן לעצור אני עוצר ומצלם. לפני שממשיכים, נכון שנמאס לכם לראות קקטוסים?? תחשבו מה אני הרגשתי שזה מה שראיתי למשך כמה ימים ללא הפסקה, נשבע לכם שחלמתי על קקטוסים בלילה.

יאלה נתקדם, כך אני ממשיך כל אותו היום עד שאני מגיע אל הפנייה לכיוון העיירה באיה דה לוס אנחלס שמרוחקת כ  70 ק"מ מן הכביש הראשי שחוצה את הבאחה ע"פ ה GPS הייתי אמור לפנות כבר לפני כמה ק"מ, אך השילוט הראה שהוא טועה,המשכתי ככה עד לעיירה הנ"ל, סה"כ נסעתי באותו היו 610ק"מ בהגיעי אל העיירה באיה דה לוס אנחלס אני מבחין שאני נמצא בה כמעט לבד, מה שבטוח שאני הגרינגו היחיד בעיירה, חיפשתי לי מקום לישון בו וחם, חם מאוד, מצאתי לי מקום זול וממוזג רצתי למקלחת להוריד ממני את שכבות האבק והזיעה ויצאתי לחפש מסעדה על קו החוף, מתברר שהתחושה הראשונית שאני לבד בעיירה נכונה והעיירה נטושה כמו עיר רפאים, הרבה עסקים סגורים וכך גם כל המסעדות שעל קו החוף, עצרתי במקום אחד שנראה כפתוח אמרתי כמה פעמים "אולה" ולא הייתה תשובה המשכתי הלאה ומשלא מצאתי מקום לאכול בו עצרתי במיני מארקט אחד קניתי לי 2 בקבוקי שתייה גדולים שימלאו את קיבתי וימלאו את גופי נוזלים שהתאדו וחזרתי אל החדר ליהנות מהמיזוג, שוב אמרתי לי "מה זה החום הזה איפה הגשם?" שוב התלוננתי ואמרתי "נמאס לי אני איש של קר וירוק ואפשר גם חמים וירוק ולא יבש וחם ושהכל מת מסביב", יצאתי מהחדר לנשום אוויר כמו חם מייבש שיער ושמתי לב שבעל המלון דובר אנגלית לשם שינוי, ראיתי אותו הולך וחוזר עם נגרר מלא במים איתו הוא ממלא את הבריכה של המלון, שאלתי אותו מה פשר הדבר והוא הסביר לי שאת המים הם מביאים מאזור מרוחק יותר ושיש הרבה בעייות בבאיה דה לוס אנחלס ואחת מהן היא מחסור חמור במים ובמוצרי גלם והממשלה לא עושה כלום בנדון ולכם המון תושבים ואנשי עסקים פשוט קמו ועזבו וחיפשו מקום שיותר קל וזול לחיות בו, פשוט חבל המקום בעל פוטנציאל חופים יפים עם הרים חומים ממול מזכיר קצת את חופי אילת ויש אומרים את חופיה של סיני, בערב אכלתי במוטל, התכתבתי קצת עם המשפחה והחברים, החלטתי שנמאס לי מחום וממדבר ולכן מחר אמשוך כמה שיותר דרומה ובגדול מסיים את חציית הבאחה כמה שיותר מהר, לכן הכנתי את עצמי לעוד יום ארוך ואני מקווה שלא יהיה חם, רקדתי את ריקוד הגשם ועפתי למיטה.

בוקר כולם ישנים רק אני והקרנף מתכוננים ליציאה המטרה היום העיר לורטו (LORETO) המרחק לשם הוא 610 ק"מ וכבר על הבוקר חם כנראה שהריקוד האינדיאני לא עזר ושוב פיללתי לגשם, אמרתי לעצמי "לירן מה זה? בדרך כלל זה עובד שאתה מבקש גשם, אולי פה צריך לבקש בספרדית" יצאנו לדרך מבאיה דה לוס אנחלס ועד לכביש הראשי יש כ 70 ק"מ אותם רכבתי אתמול, לאחר חצי יום רכיבה הנוף לאט לאט להשתנות, פתאום שוב ירוק אמנם ירוק מדברי סטייל אזור באר שבע ודרומה אך גם טוב נמאס לי מהחום והצהוב הזה בעיניים ואיתו מגיע גם הגשם, כן אותו הגשם לו ייחלתי בימים האחרונים, הפעם היה כל כך חם שביקשתי יותר מפעם אחת וכאשר הגשם הגיע הוא הגיע בגדול או אפשר לומר בענק כל אותו היום רכבתי בגשם כנראה שריקוד הגשם בכל זאת עבד,הכביש המישורי, הישר והמשעמם עם רוחות הצד וסופות החול והאבק הפך לכביש מפותל עולה ויורד בין ההרים, לפני כל סיבוב חד יש שילוט ולפעמים פסי האטה, אך אין צורך כי הדרך הקלה ביותר לזיהוי מפגע בדרך או סיבוב חד היא מצבה מעוטרת ומלאה בנרות לזכר מי שלא התייחס לשלטים המזהירים על הסכנה הקרבה, בעצם לכל אורך הדרך אפשר להבחין בכל סיבוב יש מצבה שכזו, או שהם סוגדים לסיבובים או שהיו פה מלא תאונות קטלניות,הגשם והרוחות מתגברים, את הסיבובים אני לוקח בזהירות מרובה היות שאי אפשר לדעת איזו  הפתעה כל סיבוב מכין לי ומה מסתתר מאחורי כל אחד שכזה, אם זה מכשול או סתם נהג שהחליט "ליישר"את הסיבוב, כל הזמן אני מדגיש לעצמי שמקסיקו זו מדינת עולם שלישי אז צריך להתנהג בהתאם, מדי פעם אני מבחין באבנים שהידרדרו מדופן ההר ובבוץ על הכביש והבעיה להבחין במכשול כזה היא בעיקר בסיבובים, הרוח משתנה מצד לצד ומנדנדת אותי ואת הקרנף, בהמשך הדרך זכיתי לראות בשידור חי אבנים בגודל של כדור סל מדרדרות ומתגלגלות על הכביש בעודי עובר ביניהם, במהלך היום אני עובר בעיירות מוצפות וממשיך בדרכי לכיוון לורטו, לאחר כ 400 ק"מ וכשהעיר סנטה רוסליה (Santa Rosalía) נראית באופק שהיא גם נקודת העצירה ללילה בקלסר החרום (למקרה הצורך) אני מגיע אל מעבר בכביש מוצף מה זה מוצף? עובר בו שיטפון וזרימה רצינית של מי גשמים, אני עוצר בצד, גשם יורד כל הזמן ללא הפסקה, למרות הגשם אני מוריד קסדה, מדליק סיגריה ואומר לעצמי "לירן עד כאן על תהיה חמור!! מה לעזאזל אני צריך לעשות?" לחזור חזרה לא עולה בחשבון 400 ק"מ ובעוד כמה שעות מתחיל להחשיך אני כבר קרוב מאוד (3 ק"מ) ולחזור אל העיר הקודמת לא בא בחשבון ואני לא אספיק להגיע לשם לפני החושך, לאחר כמה דקות אני מבחין במשאית שחוצה בהצלחה את זרם המים, לאחר עוד כמה דקות עוד משאית ועוד טנדר, אני שם לב שהנתיב הימני קל יותר למעבר אך גם כך המים די עמוקים והבעיה לא העומק אם כי היא הזרם והפסולת שזורמת בו,סלעים ובוץ בטוח יש ואולי גם ענפים ועוד הפתעות,

למעלה, הקרנף אחר מעבר מכשול המים

אחד הטנדרים עוצר לידי ושואל אם אני רוצה להיצמד אל הדופן שלו ולנסוע במקביל בעת החצייה ואני מסרב בנימוס, זה יכול להיות גרוע יותר בעת החצייה אני יכול לפגוע בו או הוא בי, מה גם שהגלגלים שלו יצרו גלים שאולי יפריעו לי, לאחר כחצי שעה בה צפיתי ברכבים, משאיות ואוטובוסים חוצים וגם עליתי והנעתי את הקרנף כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמרתי לעצמי "מה אתה גנוב? בוא נחכה עוד קצת,מצד שני המפלס לא ירד בשעות הקרובות ואת האמת אין לי ברירה", לבסוף תפסתי אומץ והחלטתי לחצות, אמרתי לקרנף "יאללה חביבי אין ברירה צריך לחצות" עליתי על הקרנף הנעתי והתחלתי להתקרב אל הנהר שחצה את הכביש, כיוונתי לאזור בו חצו המשאיות והטנדרים, כנראה שם יהיה יותר קל היות וגלגליהם פתחו נתיב, נכנסתי בהילוך ראשון אל המים והמים הגיעו עד גובה חצי הגלגל, שמרתי על גז קבוע ואת האמת זה היה פשוט יותר ממה שהיה נדמה לי, ללא נדנודים או איבוד יציבות פשוט ישר לכיוון השני לאחר שחציתי עצרתי לצלם את השיטפון, טפחתי על מכלו של הקרנף ואמרתי לו "איזה גבר אתה, אשכרה קרנף" לצערי הסוללה של הגו פרו נגמרה ולא צילמתי תוך כדי החצייה לקח להמשך, משם המשכתי עוד כ 200 ק"מ עד לעיירה לורטו, הנוף השתנה בבום אחד ושוב הרים רק הפעם עם מבט אל הים בחלק מהמקומות אמרתי לעצמי "בואנה אתה בתאילנד לא במקסיקו" המבט אל המפרצים והלגונות עם הים השטוח והאיים הירוקים פשוט מדהים, בכניסה לעיירה ראיתי המון אנשים ונראה שכל העיירה יצאה לראות את השיטפון שעובר בנחל כאילו שזה מחזה בלתי רגיל עבורם שוב טעות שלי שלא צילמתי את זה, בהמשך אני אבין שזה היה באמת אירוע לא שיגרתי, מצאתי לי מקום לישון ויצאתי להסתובב בעיר ולחפש מקום למלא את קיבתי, הגשם לא הפסיק לרדת וכל העיירה הייתה מוצפת כל הרחובות מלאים במים עד גובה המדרכה ואני כמו ילד נוסע בגשם עם שורט וסנדלים (במהירות איטית כמובן) משפריץ מים לצדדים ומחייך בקסדה כמו איזה שיכור, אכלתי ארוחה טובה וחזרתי רטוב ומבסוט אל המוטל שוב קצת עדכונים מהארץ, פיפי ולישון. למחרת יצאתי לדרך ללה פז מרחק 356 ק"מ לתפוס מעבורת שתיקח אותי ואת הקרנף הרחק מבאחה קליפורניה בחזרה אל היבשת ואל מקסיקו עצמה.

הדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה רוחות צד חזקות מאוד ומשתנות מצד לצד פעם תוקפות מימין ופעם משמאל, הכי כיף שיש רוחות גב הקרנף משייט כמעט בלי גז, בדרך עברתי שוב במקומות מקסימים, חלקם הררים וירוקים, שוב מישור משעמם עם רוחות וסופות חול, שוב הרים ירוקים וגשם, שוב חם ושמיים ללא ענן מעל ים כחול, וואוו כמה שינויים יש ביום אחד במסע שכזה, הגעתי ללה פז ושאלתי היכן המעבורת, התברברתי שוב בתוך העיר כאשר ה GPS לא עוזר בכלל עד שמצאתי את הכביש המוביל אל הנמל, מתברר שהגעתי בדיוק בזמן והמעבורת יוצאת בעוד כשעה וחצי, קניתי כרטיס בשבילי, משם הפנו אותי לעמדת שקילת הרכבים כדי לחשב את עלות השטתו של הקרנף הלבן,

להמשך, דלגו לבלוג של לירן 

דף הפייס של לירן כאן

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »