הרפתקה דוט קום

6 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 9

מקסיקו, לרכוב עם קצת ביורוקרטיה

והרבה צבע

 

מקסיקו – ערים קולוניאליות
המקסיקנים לא רצו לתת לנו להכנס למדינה שלהם, וסיפור שהיה כך היה, האופנוע שלנו מקליפורניה ולא רשום על שמנו. מאחר וקנינו אותו בארגנטינה לא יכולנו לעשות שם העברת בעלות. אך יש לנו אישור נוטריוני (בספרדית) שמותר לנו לנהוג באופנוע, עד מקסיקו הכל היה בסדר (13 מעברי גבול סה"כ). מסתבר שהחוק במקסיקו מאפשר להכנס עם רכב רק אם הוא רשום על שמך, מכאן החלו דיונים מה ניתן לעשות בהתחלה מול פקידים שלא יודעים מילה באנגלית (תתפלאו כמה ספרדית צברנו בדרך). לאחר זמן נמצא פקיד דובר אנגלית שהזמין עוד 3 פקידים ויחד עשינו קונסורציום איך בכל אופן להכניס אותנו למקסיקו.
בסופו של דבר נמצא הפתרון, שאושר על ידי כל הדרגים: אנחנו נמלא טופס מכירה של האופנוע מליאור ממנו קנינו את הרכב, ליאור יחתום עליו (אתם זוכרים שליאור בישראל), ובא לציון גואל. הם שלחו אותנו חזרה לגואטמאלה כדי למצוא שם את ליאור 😊, והסבירו לנו איך להכין את המסמך. כולם היו לכל אורך הדרך סופר נחמדים, לדעתנו לא ציפו לשוחד (וגם לא הצענו או שילמנו). ולאחר יום די מפרך אנחנו במקסיקו התחנה האחרונה לפני ארה"ב.

פואבלה

מקסיקו חשבנו, עוד מדינה מרכז אמריקה שכל תושביה רוצים לעבור לגור בארה"ב. ואכן רוב המדינה כזאת, אמנם הכבישים טובים יותר (למרות שכדאי מאד להיות ערניים – במפרים וחורים בכביש ללא כל התראה), אמנם יש פחות שוטרים (למרות שאלו שישנם רוכבים על רכבים עם מקלעים מוכנים לירי), אמנם יש תחושת ביטחון כמעט כמו במערב (למרות שיש ערים לאורך החוף שממליצים לא לנסוע לשם כי יורים באנשים ברחובות)… אבל בכל אופן מדינה מרכז אמריקה קלסית. וכל זה עד שהבנו שאנחנו ממש אוהבים ערים קולוניאליות.
עיר קולוניאלית היא עיר ששימרו בה כמות גדולה מהרחובות מהתקופה הקולוניאלית (המאה ה- 15-16). ויש בהם קתדרלות מרשימות ומבני ציבור מפוארים ממש תאווה לעיניים.

העירייה מבינה שתיירות זה טוב שומרת על הניקיון ועל החזות החיצונית של המבנים (יש לא מעט בתים שיש רק חזית ומאחור מבנה מעץ שמחזיק אותה כדי שלא תיפול). יזמים מרימים עסקים ומלונות בוטיק בתוך מבנים עתיקים, תוסיפו על כך את הצבעוניות המקסיקנית (כתום שולט) ומזג אויר אחלה (רמת מקסיקו בגובה 2000 מטר כך שרוב היום והערב ממש נעים) ויש לך מתכון לפינוק אמיתי.
ערים קולוניאליות במצב טוב יש בכל דרום ומרכז אמריקה,

סן מיגל

כגון אריקפה וקוסקו בפרו, קיטו באקוודור, גרנדה וליאון בניקרגואה אבל ריכוז כמו שגילינו במקסיקו לא ראינו. ביקרנו למשל בפואבלה, סן לואיס דל פטוסי, סן מיגל דה איינדה וזאקאטאקאס (את שני האחרונים ממש אהבנו). בכל עיר כזאת השתכנו במלון בוטיק במרכז העיר העתיקה (לא חייב להיות יקר) ויאללה לצאת להסתובב שעות ברחובות.

זאקאטקס

בנוסף גילינו שחיי הלילה בערים הללו ממש לא דומים לשאר הערים שבדרך כלל נסגרים בשעה שש, כאן יש פעילות תוססת עד השעות הקטנות מוזיקה מכל פתח או מכונית חולפת, הרבה מוזיקה חיה במסעדות ובפאבים, אוכל טוב ומגוון והמון להקות שינגנו לך אישית תמורת חצי דולר.
ולהלן דוגמא – בזאקאטאקאס, אם אתה רוצה לחגוג חתונה, בת מצווה, סיום לימודים או משהו, אתה שוכר חמור (מקושט), להקה של כליזמרים, שניים שלושה מלצרים שמסתובבים עם בקבוקי משקה חריף, ומזמין את החברה, לכל אחד מהמוזמנים תלויה כוס קטנה על הצוואר ומידי פעם ממלאים אותה ודופקים שוט. ויוצאים להסתובב בסמטאות העיר. החמור מוביל, אחריו הלהקה ולאחריהם צועדים כל המוזמנים. בכל כיכר או רחבה (ויש הרבה כאלו) נעצרים, רוקדים קצת, שותים קצת וממשיכים הלאה. הצטרפנו לקבוצה שכזאת ולא היה נראה שמישהו מתעייף או שהמשקה נגמר. ואפילו הציעו לנו משקה (למרות שאנחנו לא שייכים לבעל השמחה – שלא ממש הבנו מה חגגנו).
מחר ארצות הברית

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

21 בדצמבר 2014 לירן מגיע למקסיקו העיקרית – פרק 10

מקסיקו הירוקה. מקסיקו המהפנטת. מקסיקו של לירן והקרנף

resized_20140908_133258.jpg

ישירות מהבלוג של לירן מרכוס – עוד פרק של רוכב מסע כמו שרציתם להיות!

נתחיל ונאמר שכל ההתחלות קשות אך כמו שאתם מבינים מהכותרת התאהבתי קשות במקסיקו,שהיתי במקסיקו חודש וחצי,בזמן זה פגשתי עשרות אנשים,צברתי מאות חוויות וצילמתי אלפי תמונות,קצת קשה להכניס הכל בפוסט אחד וברצוני שתחוו את המקסימום,לכן אנסה לקצר בכתיבה ולמרות זאת אחלק את הפוסט לכמה פרקים.

הגענו אל החוף אל היבשת ואל מקסיקו האמתית אל העיר מסטלן, שחררתי את הקרנף מרצועות הקשירה ויצאנו אל הלא נודע, קפטן הספינה ונהגי המשאיות אמרו לי, להתרחק ממסטלן  וכך עשיתי, מיד לאחר הירידה מהמעבורת נסעתי מלווה בנהגי המשאיות שהתחברתי אליהם במהלך ההפלגה לכיוון היציאה מהעיר, למרות הלילה הארוך על הסיפון ללא שינה נורמלית שמתי לי למטרה להגיע אל אחת מעיירות החוף ואם לא אמצא שם מקום אמשיך אל העיר טפיק (Tepic) הנמצאת כ 280 קמ ממסטלן, מיד לאחר היציאה מהנמל הרגשתי בשינוי מידי באקלים אמנם היה חם ולח אבל פתאום הכל מסביב הפך ירוק זהר ומסנוור בדיוק כמו שאני אוהב, ושוב קיבלתי פלשבק מהמזרח הרחוק, הג'ונגלים שמסביב מכסים כל פינה לא מיושבת ממש תענוג, כמו כן גם צורת הנהיגה וגם הכבישים הם ברמה פחות טובה מבבאחה, פסי האטה הפכו להרי האטה ובכל כניסה/יציאה מהעיר יש כ 2-3 פסים גבוהים ויש כאלו גבוהים מאוד, חוץ מפסי האטה יש גם בורות ולכן צריך להיזהר, פה ביבשת ה GPS ממש לא יעיל ואפילו מפריע לניווט, בבאחה היה כביש אחד מרכזי ככה שאיכשהו עוד הייתי מסתכל עליו אך מכאן הוא פשוט לא מדייק ואפילו מטעה, לכן מצאתי לי פטנט חדש להשתמש בגוגל מפות דרך הטלפון גם כשהוא לא מחובר לרשת האינטרנט, אני פשוט טוען את המפה עם המסלול המתוכנן ולא סוגר את החלון וכך אני רואה כל הזמן את התקדמותי על הנתיב במסך הסמארטפון.באחת הערים בדרך נחסם הכביש הראשי וכל התנועה הוזרמה לכביש אחר העובר בסמטאות צפופות ולא משולטות עשיתי ממממה ופשוט זרמתי כמו כבשה בעדר של כבשים אחרי כל שאר הרכבים וכך מצאתי את היציאה בחזרה אל הכביש הראשי, חשוב לציין שוב שהחלטתי להימנע ככל האפשר מכבישי אגרה ולכן הדרך תהיה יותר ארוכה אך גם יותר מעניינת ויפה. לקראת ערב הגעתי אל העיר טפיק והאתגר למצוא מקום זול לישון בו כשאיני דובר את השפה הפך לקשה ומעצבן,גם ככה אני אחרי לילה ללא שינה טובה וגם יום ארוך חם ולח אני עוד צריך להסתובב בעיר זרה הלוך ושוב ולחפש מלון שיתאים לדרישותיי על פי סדר העדיפויות הבא: חנייה בטוחה לקרנף, עלות חדר ללילה, חדר סביר לפחות עם מאוורר ואינטרנט (רצוי אך לא חובה).

עברתי כמה מקומות ולא מצאתי אחד שמתאים, האחד יקר, השני ללא חנייה, השלישי יקר ומוזנח, כך המשכתי ועברתי כמה מקומות עד שהגעתי לאחד שנראה נורמלי וקצת יותר זול מאחרים עם חנייה בטוחה, אינטרנט ואפילו מסעדה, היות ואני גמור מעייפות החלטתי להישאר כאן הלילה ומחר להמשיך הלאה, אם המחיר היה זול יותר הייתי נשאר אפילו ליומיים, ההבדל במחיר החדרים בין הבאחה לכאן הוא משמעותי, בבאחה היה הרבה יותר זול, אני מאוד מקווה שבהמשך ככל שאתרחק יותר לכיוון מרכז מקסיקו המחירים ירדו בהתאם.
קצת לפני הכניסה למלון שמתי לב לרעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי, בבדיקה זריזה גיליתי שאחד השפיצים משוחרר ויצא ממקומו, תחילה חשבתי שהוא נשבר ורק לאחר שבדקתי אותו באור הבנתי שהניפל(מלשון פיטמה-מן אום מיוחדת) פשוט עף בדרך, למרות היום הארוך והלילה ללא שינה פרקתי את הציוד ומיד הוצאתי את הכלים ועברתי על כל השפיצים בשני הגלגלים, חשוב לציין שבאחורי מצאתי עוד כמה משוחררים וחיזקתי אותם בחזרה, בינתיים אמשיך לנסוע ככה עד שאמצא ניפל שכזה, משם רצתי למקלחת ולאחר מכן לארוחת ערב מרוב שהייתי רעב (לאחר האוכל שקיבלתי במעבורת) והמנות היו קטנות וזולות הזמנתי שתי מנות עיקריות, לאחר מכן חזרתי לחדרי עדכונים מהארץ פיפי ולישון במיטה נורמלית,מה שהתברר כמזרן בדרגת קשיחות של ספסל מבטון כמו בתחנת הרענון בה ישנתי בארה"ב.
המחשבות ממשיכות לרוץ האם מקסיקו היא באמת ארץ שאני רוצה להיות בה? כל הזמן אני אומר בקול "מקסיקו את חייבת להוכיח לי שאת אחרת,יפה ומופלאה, כמו שדמיינתי ושמעתי מסיפורים של אנשים שכבר היו פה".

בעקבות המלצות של אנשים שונים חלקם מקומיים החלטתי לוותר על הנסיעה לאורך קו החוף המערבי עד אקפולקו,היות והדרך לשם עוברת בשטחים בשליטת קרטלי הסמים ונחשבת ללא בטוחה ואפילו מסוכנת גם למקסיקנים,אז מי אני שיבוא לשם וינסה למתוח את הקווים ולחפש לי צרות לכן החלטתי להקיף את מקסיקו סיטי מצדה המזרחי, לכן בבוקר שלמחרת יצאתי לדרכי לכיוון העיר לאון(LEON), הדרך הייתה יפיפייה ועברה בין כפרים ציורים ובין הרים וגבעות ירוקות, פתאום השתחרר לי פקק האבק שהיה תקוע באפי מאז שחציתי לארה"ב, בחודש ומשהו שראיתי רק מדבר חוש הריח שלי אבד ולפתע אני מריח שוב, גשם, ריח של עצים, פרחים, עשן של משאיות, מסעדות שמבשלות על אם הדרך ואפילו חרא של פרות איזה כיףףף אני מוצא את עצמי מנסה להסניף כל דבר, רואה פרחים מרחוק מנסה לראות אם אני מרגיש את ריחם, עובר מעל נחל מנסה שוב, אהה הינה פרה עושה את צרכיה גם מנסה, מוזר אבל אני נהנה.

בדרך עברתי בעיר בשם טקילה (Tequila)כן כמו המשקה או בעצם אולי שם המשקה כמו העיר, זה מעניין בדיוק כמו השאלה עם התרנגולת והביצה, כל השדות לפני ואחרי העיירה מגדלים בכל שדה ועל כל גבעה שיחי אגבה כחולה(Agave tequilana) ממנו ומהליבה של הצמח מייצרים את המשקה המפורסם,הרחוב שחוצה את העיירה מלא במבשלות של טקילה המשקה הלאומי של מקסיקו, אני עובר גם דרך עיר סואנת בשם גוודלחארה, התבדחתי לעצמי וחזרתי ואמרתי בקסדה צדק מי שקרא לעיר "גודל החרא" כמובן שללא GPS התברברתי בעיר עד שמצאתי את היציאה ממנה, שוב אני מבין כמה שאני שונא ערים גדולות, פקקים, נהגי מוניות ואוטובוסים ששמים קצוץ על כולם ובמיוחד על אופנועים, בדרך ראיתי מקומות ששווים עצירה לצילום אך זה היה פשוט בלתי אפשרי לעצור פשוט אין שוליים, היום מתארך והמרחק בק"מ לא משתנה באותה המהירות אליה אני רגיל עד כה, הכבישים ברמה סבירה אך בתוך הערים המצב שונה כמות פסי האטה פשוט בלתי הגיונית, היו קטעים בהם ביליתי שעתיים + במשחקים בין הילוך ראשון לשני, על פסי האטה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם, יש פסים יותר גבוהים ממדרכה סטנדרטית (ראיתי כאלו בגובה של 25 ס"מ), יש כאלו שהם חבל של ספינות, צמיג של משאית שפרוס על הכביש, פסים מרובעים, ועוד כל מיני צורות שאתם רק יכולים לדמיין לעצמכם, פס כזה בקלות לגרום לפנצ'ר וגם יכול לשבור ג'אנט (גלגל), היו מקרים בהם שפשפתי את מגן הגחון למרות שעברתי במהירות אפס!! ולכן היום אני עובר פסים כאלו באלכסון, כל פס כזה מחייב תשומת לב היות והרבה מהם מופיעים בפתאומיות וחייבים לחפשם, בחלק מהמקומות יש תמרורי אזהרה ובחלק פשוט רואים רוכלים שנראה שהם בנו את הפס האטה בעצמם במיוחד כדי להאט את התנועה ולנסות למכור שתייה, פרות ועוד כל מיני שטויות, אפשר לזהות פס האטה גם כאשר רואים משאיות שמאטות ומסמנות באורות החירום או מהתנועה שמגיעה ממול ומאטה ומסמנת גם באורות החירום, גם על תרבות הנהיגה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם או אפילו 2, אקצר ואומר שהנהגים בכביש מאוד אדיבים (למעט בערים הגדולות), לדוגמה: כאשר הדרך פנויה ואתה רוצה לעקוף הם פשוט מסמנים לך עם המאותת השמאלי שהדרך פנויה ואפשר לצאת לעקיפה, כשלא פנוי הם מסמנים עם אורות הבלם ומאותת ימני, ויש עוד הרבה סימנים שחלקם זכורים לי מהטיול לאחר השחרור שעשיתי במזרח אסיה. טוב אז התכנון היה להגיע ללאון ועקב הברבורים בגוודלחארה , פסי האטה מרובים, מעבר בתוך כפרים ועוד מלא סיבות שיצרו עיכובים התחיל להיות מאוחר וכמעט חושך ובמדינות מאין אלו איני רוצה לרכוב בחושך ולכן החלטתי שאני מתחיל לחפש מקום לישון והסיוט התחיל שוב,שוב מעבר בין כפרים ללא מקומות המציעים לינה בתשלום והמשך לעיר או לכפר הבאים, בכל כפר או עיירה אני מחפש מקומות לינה בטוחים לי ולקרנף, פה זה לא ארה"ב שאפשר להשאיר את הקרנף ברחוב וללכת לישון ברוגע ועקב כך מציאת מקום נורמלי לוקחת זמן, כבר סביבות השעה 16:30 כל היום לא אכלתי כלום והבנתי שזה פוגע לי בריכוז ובשלווה, החלטתי במקום הבא שאני רואה אני עוצר לנשנש משהו וכך היה, ראיתי משהו שנראה כמו מסעדת בשר אז עצרתי וגיליתי שזה מסעדת עוף, אוכלים ומשלמים ע"פ המשקל של חתיכות העוף שבחרת, מעולה העמסתי לי צלחת וישבתי לאכול, לאחר שאכלתי ומילאתי את קיבה מס' 1 (יש לי 4) המשכתי עד שהגעתי לעיירה לאגוס דה מורנו (Lagos de Moreno) עיירה קטנה ולא מעניינת יותר מדי, הגעתי למלון נחמד אך קצת יקר שוב (אבל הכי זול בעיירה) לקחתי חדר והלכתי לפרוק את הציוד, בחנייה המקורה פגשתי בחור בשם מנואל שגם עצר לכמה לילות במלון הזה, הוא התלהב מהקרנף וסיפר שהוא גם רוכב אופנועים מושבע, הוא המשיך וסיפר שעבר תאונה קשה לאחר שאיבד שליטה באחד הסיבובים, בתאונה הוא איבד עין וכושר שמיעה באוזן אחת, בתאונה הוא כמעט מת והיה ללא דופק לכמה דקות, אחד הרוכבים שהיה פרמדיק הציל את חייו,הוא סיפר לי שאת אהבת חייו הסוזוקי GSX1100ES הוא שיפץ לאחר התאונה ומכר אותו לחבר טוב בזול אך עם 2 תנאים: הראשון האופנוע הזה לא יימכר לעולם והשני הוא רשאי לבוא ולקחת את האופנוע לרכיבה מתי שמתחשק לו וכך הוא עושה מדי פעם, דיברנו כשעה ואז פרשתי אל החדר לא לפני שמנואל הזמין אותי לקולה ובקבוק מים, למרות שלא רציתי והתכוונתי לשלם בעצמי, אז חזרתי אל משפט הידוע "אם נותנים לך תקח…ולך לפני שיתחרטו" (שיניתי קצת את הסוף שלא תגידו שאני לא מגוון), סה'כ באותו היום רכבתי מעל ל 480 ק"מ כולל הברבורים. לאחר כיומיים שם המשכתי דרום מזרח לכיוון העיר מקסיקו סיטי בה אני מתכנן להיות ביום העצמאות שחל בעוד כמה ימים ולכן עד אז אני רוצה לראות את פירמידת השמש הגבוהה שנמצאת לא רחוק מהעיר הגדולה, התכנון בגדול לישון קרוב לאתר הפירמידה ובבוקר לראותה ומשם לחזור לנוח וביום שלמחרת להיכנס אל התופת שנקראת מקסיקו סיטי.

הדרך הייתה יפיפייה והירוק הזה עם הפרות שרועות בשדות פשוט קונה אותי בכל פעם מחדש, כמובן שהחיוך נמתח מצד לצד יחד עם המוזיקה האהובה עלי שמתנגנת בתוך הקסדה, עליות, ירידות, סיבובים אוויר צח ונעים פשוט נהדר, עברתי גם בין כפרים בהם הבנתי שהמצב הביטחוני ורמת האוכלוסיה נגיד זאת בעדינות לא משהו בכלל, כל הקירות מרוססים בגרפיטי, כל הבתים והחנויות מלאים בסורגים, בקיוסקים הקטנים סגרו את בעל המקום בעונש ונראה שהוא יושב בכלא מאחורי הסורגים, בא לך לקנות משהו? שלם וקבל את המוצר דרך הברזלים, ראיתי את זה כבר באפריקה כך שלא הייתי מופתע.
לקראת אחה"צ שוב קיבלתי נדנודים מאזור קיבה מס' 1 לאחר כמה ק"מ עצרתי להתרענן עם איזה בקבוק של קולה וראיתי שצמוד לחנות יש בחור שמכין אוכל והריח נהדר, ע"פ ניסיוני במקום שכזה אם אין כמה אנשים כדאי להמשיך ולא אני עלול להתחתן עם האסלה לכמה ימים, כמובן שאצלו היו הרבה אנשים אז נגשתי אליו וביקשתי שיכין לי משהו שאוכל להרגיע את קיבתי, את האמת היה טעים, לקראת הערב הגעתי לעיירה ולא מצאתי מקום לישון בו, יורם לביא המליץ לי בזמנו לנסות את האוטו מוטלים, תשמעו זה מוזר, הגעתי אל המקום וישר קופץ עליך בחור ומכוון אותך לעבר חנייה שמעליה יש חדר, אני גרינגו אז עצרתי לפני ושאלתי, כמה עולה? יש אינטרנט? וכו', יש מסעדה עם שירות חדרים בלבד ומתברר שלא יקר בכלל ויש חנייה מקורה עם שער חשמלי וחדר פשוט יפה ונקי, האוטו מוטלים זה מלונות שמשכירים חדרים לפי שעה וכאשר אני לוקח חדר ללילה שלם זה עדיין יותר זול מכל מקום אחר, אל המלונות האלו נכנסים ויוצאים רכבים בלי סוף, כל היום ולמשך כל הלילה, אני קראתי לאוטו מוטלים מלונות של בוגדים ובוגדות אבל לי לא אכפת למה הם נועדו העיקר שהם עומדים בדרישותיי וזה מה שחשוב.

לקחתי חדר ללילה והלכתי להתקלח עד שסיימתי להתקלח המסעדה נסגרה ואל המסעדה הקרובה צריך לנסוע ואת האמת לא היה לי כוח, אז ירדתי לאופנוע שלפתי כמה קופסאות שימורים ממלאי החירום ורוקנתי אותם ברגע ועפתי לישון. בבוקר ארזתי הכל ונסעתי אל פירמידת השמש שנקראת גם טֵאוֹטִיװַאקַאן, לקחתי איתי את כל הדברים היות ובאוטו מוטל לא מקבלים מפתח מכיוון שכל הלקוחות נועלים את הדלת מבפנים ולא יוצאים עד שהם עוזבים את המלון,חוץ ממני גרינגו שכמוני, טוב נראה איך יעבור היום ובמקרה הכי גרוע נחזור לכאן כי היה נחמד וזה קרוב ליעד הבא.
אז הנסיעה לאתר פירמידת השמש הייתה קצרה,לאחר ששילמתי חנייה וכניסה צעדתי דרך שוק מזכרות לגרינגו המצוי ואז ראיתי אותה ממש לפני, וואוו חזרתי לילדות אל תכנית הילדים "ערי הזהב הנסתרות", הלכתי כמו עיוור אל הפירמידה, כל הדרך חיפשתי אותם ולא מצאתי, אתם שואלים את מי? אני אזכיר לכם, את אסטבאן זיאה וטאו מהתכנית המצוירת,כן עד כדי כך הרגשתי בסרט (מקווה שאתם מכירים את התכנית ואם לא אז לא נורא) התחלתי לטפס, המדרגות גדולות וצרות והשיפוע בדיוק כמו של סולם, ממשיך לטפס ולטפס וזה לא נגמר גם ככה האזור כולו גבוה  מעל 2,000 מטר מעל גובה פני הים ועוד הטיפוס הזה, שיואוו אין חמצן,המשכתי לטפס ואז ראיתי שהגעתי לחצי הגובה של הפירמידה, אין לי כוח התייאשתי וירדתי חזרה.
סתם נראה לכם? אני כבר כאן פעם בחיים לא? נחתי כמה דקות והמשכתי לטפס ולטפס ויש אני כבר ב 3/4 הגובה שוב מנוחה וממשיכים, לאחר כמה דקות הגעתי לראש הפירמידה ואת האמת הנוף מלמעלה שווה ביותר ומצדיק את ההתעללות בדרכי הנשימה בדרך למעלה,לאחר שצילמתי כמה עשרות תמונות ניגשתי למרכז הפירמידה, בראש הפירמידה במרכזה יש חור, קראתי ושמעתי שאומרים שאם מכניסים את האצבע לחור מרגישים ומקבלים אנרגיות מהפירמידה, נו נראה מה יש להפסיד? הכנסתי את האצבע לחור הנ"ל ופתאום הפכתי לסופרמן ועפתי משם.

הדרך למטה הייתה יותר קלה מבחינת הנשימה אך לא מבחינת הברכיים ממש לא נחמד לרדת במדרגות המעצבנות האלו, לאחר כמה דקות הגעתי לתחתית ועשיתי סיבוב לראות את שאר העתיקות.
לאחר כמה שעות חזרתי לאוטו מוטל עייף ותשוש והזמנתי (בטלפון) אוכל מהמסעדה שלהם, ראיתי שכתוב בתפריט  JARRA LIMONADA יעני ג'ארה של לימונדה, אמרתי לה בטלפון בבקשה צ'יפס, שניצל וג'ארה של לימונדה, האישה בצד השני אמרה "חרא?" אמרתי לה "מה?" היא אמרה שוב "חרא לימונדה?" עניתי לה "סי פורפאבור" ואז נזכרתי שבספרדית J זה ח' אצלנו כמו שהם אומרים "חרושלים" ובינינו, זו באמת הייתה חרא של לימונדה, לאחר שאכלתי והתעדכנתי בנעשה בארץ,התכתבתי עם ההורים והחברים הלכתי לישון כי מחר נוסעים לסדום ועמורה במקסיקו סיטי.
בפוסט הבא- המשך מקסיקו סן כרסטובל, אגמים, מפלים ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

לבלוג הנהדר של לירן כנסו כאן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

23 בספטמבר 2012 גבי. מהבאחה למזטלן – כתבה 23

הצהוב מתחלף לירוק עמוק

הכבישים הישרים מתחלפים למפותלים

P1060002.JPG

חצר האכסניה שלי בלה-פאז, בדרום הבאחה קליפורניה



הצג את הוראות נסיעה ל-Playa Azul, Salagua, Manzanillo, México במפה גדולה יותר

יום ראשון 16.9.2012
עשיתי את ההכנות הנדרשות לקראת ההפלגה במעבורת לכוון מזטלן, אבל כדי לא להשאיר את הציוד בשמש הרבה זמן, החלטתי שרק לקראת היציאה אני אעביר את הציוד לאופנוע. ההפלגה בשעה 17:00 והיציאה מהמלון בשעה 13:00 לכן ביקשתי להשאר בחדר עוד שעה והם אמרו לי אפילו שעתיים. כדי להעביר זמן קראתי קצת וכמובן שעון נמצא לידי כדי לא לשכוח להתקפל. בשלב מסויים הגיע המנקה ואני שואל אותה בתמימות מה השעה ? והיא אומרת לי 14:30. אני בעוד חצי שעה צריך להיות במעבורת ועדיין לא התחלטי להתארגן על האופנוע, חייתי בטעות של שעה מזה יומיים. התארגנתי במהירות בתקווה שאני לא מפספס כלום ויצאתי לדרך, כאשר אני יודע בוודאות שאני לא מגיע בזמן. החלטתי לא להשתולל בנסיעה ולהשתדל להיות רגוע. כאשר הגעתי לנמל באיחור כמובן – הסתבר לי שלא שילמתי מס נמל וגם זה דורש זמן מה לתשלום. בסופו של דבר עברתי את כל הבדיקות והגעתי לפתח המעבורת והכל בסדר. יש זמן ואני עומד בלוח הזמנים. אני מצלם ובעצם אני מבין שזאת מעבורת ענקית, פי שניים ואולי יותר מהמעבורת שהפלגנו בהן מאלסקה לוושינגטון. אני יורד לקומה שמכוונים אותי ומתחיל את תהליך הקשירה עם הציוד שלי ששמרתי מההפלגה האחרונה ( להם אין ציוד מתאים לתת לי ). מסתבר שאני האופנוע היחיד במעבורת. בהפלגה האחרונה היו עשרות אופנועים. אני עולה 7 קומות עד הלובי ומכוון שלא קניתי מיטה בחדר, מכוונים אותי לכוון אולם הנוסעים עם כל העניים / קמצנים שעל המעבורת. מסתבר שהמקומות מסומנים והמקום שלי באמצע ( מה שלא מתאים לי בכלל ) אני מוצא כסא בודד ומתיישב בתקווה שאף אחד לא יגיע אליו מה שאכן קרה. כך שאני מסודר לפחות בנושא הזה. ההפלגה יוצאת מאוחר מעט ואני יוצא לסיפון לצלם מעט ולהפרד מבאחה. כאשר אני בסיפון אני מבין כמה היא ענקית והתנועה שלה איטית הרבה יותר והתימרון ליציאה מהנמל קשה  יותר. באולם מקרינים סרטים מדובבים אחד אחרי השני 3 במספר עד שמכבים את הטלויזיות ומאפשרים לנסות לישון. למרות הגודל הענקי המעבורת די מתנדנדת למרות שנראה שהים שקט.

יום שני 17.9.2012
ישנתי. לא יודע כמה ואיך אבל ישנתי. אני זוכר שבאוטובוסים שהייתי נוסע נסיעות לילה בטיול הקודם שלי, זה היה בא לי בקלות. כסא Semi Cama כמו שזה ניקרא כאן הייתי ישן בו כמו תינוק. היום זה כבר יותר קשה. העגינה היתה פשוט מהסרטים, היא כל כך גדולה שכדי להתחבר לרציף, היא צריכה עזרה מאותן דוברות שעוזרות בזה (שכחתי את השם שלהן) פשוט מלאכת מחשבת העבודה המשותפת. הייתי בסיפון התחתון אבל היה לנו יותר זמן להתארגן, כך שכאשר הייתי מוכן ליציאה, זה היה בלי לחץ ופשוט עליתי ויצאתי מהמעבורת והנמל. מכוון שהנמל נמצא כמעט בדרום העיר, גם היציאה לא הייתה קשה כדי לעלות על כביש 15 דרום. הכביש בסדר אך איטי ואני כדי לדלג קדימה ולהספיק את המרחק של היום, דילגתי לכביש המהיר לכ- 100 ק"מ שעלה ביוקר אך כדאי. הנוף משלב חקלאות סוב טרופית ( בעיקר אבוקדו ) עם צמחיה בינונית אך ירוקה ממש. בשלב מסויים אני עובר גם ליד שטחים גדולים של אגמים גדולים לא עמוקים ( מכוון שרואים דייגים עומדים  וזה מוסיף לנוף שגם ככה יפה מאד. אני עוצר מספר פעמים למנוחה ( חם ולח, ואני מרגיש קצת עייף ) בעצירה האחרונה לפני Tepic  שזה היעד שסימנתי להיום, קיבלתי המלצה ממקומית להמשיך עוד קצת לעיירה Compostula ומכוון שהיא נמצאת על כביש 200 שזה הכביש שאני הולך לרכוב עליו בשבוע הקרוב, החלטתי להמר על ההמלצה. עקפתי את  Tepic על כביש 15 עד שהגעתי לצומת עם כביש 200 ולקחתי מערבה אליו. בהתחלה עוברים עיירה ( אתם זוכרים : כל 100 מטר עצור וכל 400 רמזור ) ואחר כך יוצאים לאזור גבעות יפה שממש אבל באמת ממש – מזכיר את טוסקאנה שבאיטליה. כמובן שאי אפשר לעצור לצלם ( אין שוליים לכביש) כך שהיום אין לי איך להראות זאת, אולי מחר . אני מגיע ליעד ונעצר ליד מקומית שמציגה את המבחר המקומי שיש ללינה. אני בוחר במוטל שליד הכביש הראשי ומתמקם ולוקח המלצה לארוחת ערב במקום שנמצא בתוך העיירה. אני לא לוקח מצלמה ומה חבל. העיירה יפה והכי מקסיקנית שראיתי עד היום. אני יושב לאכול במסעדה המומלצת ונהנה כל רגע מהאווירה המקומית שבכיכר שם המסעדה נמצאת. בסוף הארוחה אני מסתובב קצת וממש לא מרגיש זר למרות שאני כזה, נהנתי מאד.


יום שלישי 18.9.2012
ישנתי כמו תינוק בגלל העייפות המצטברת של היומיים האחרונים. בבוקר נכנסתי לעיירה כדי לצלם את מה שפספסתי אתמול בערב. הצבעים הרבה פחות יפים, אבל לפחות יש תמונות של קומפוסטלה היפה. המשכתי דרומה על כביש 200 שיורד לכוון העיר התיירותית  Puerto Vallarta הכביש מפותל ולכן התנועה איטית עד העיר. העיר עצמה מלאה במלונות מכל הסוגים ועושה רושם שהיא אכן הצלחה. החלטתי לחצות אותה כדי להתרשם ממנה יותר. הכבישים במרכז העיר עשויים מאבנים משתלבות לא במצב טוב וזה גורם לי לרכוב לאט ביותר. למרות זאת אני עוצר לצלם עד שאיזה שוטר ניגש אלי וכאשר אני מסביר שזה רק לצילום – אפילו זכיתי לאישור לצלם אותו. בהמשך עוד זכיתי להצעה לקנות מריחואנה כדי לנהוג טוב יותר לדבריו, צחקתי והמשכתי לרכוב. היציאה דרומה נוראית לאורך כמה עשרות ק"מ הכביש משובש מאד והוא מצריך אנרגיות אדירות כדי לשמור על יציבות הרכיבה. לוקח לי כמעט שעתיים להגיע לאזור שבו הכביש משתפר ואפשר לרכוב בצורה סבירה וככל שמדרימים, הכביש משתפר. קטע הכביש מהבוקר עד פוארטו וולרטה יפה מאד וזה מרגיז שאין שום ניסיון להציג את היופי הזה על ידי יצירת מפרצונים לעצירה בצד הכביש, שיהיה אפשר לצלם. קשה מאד למצוא מקום לעצור כדי לצלם את היופי. החום והלחות מקשים גם מאד על הרכיבה שהיא איטית ממילא בעיקר בגלל הבמפרים הרבים הנמצאים על הכביש לכל אורכו כל כמה ק"מ. אחר הצהרים המאוחרים, אני מגיע ליעד שהיא עיירת נופש בשם Bara de Navidad שלפי האנשים שדיברו איתי עליה ציפיתי למשהו יפה יותר. התמקמתי והלכתי לאכול אוכל מקומי שגיליתי אתמול וגם עכשו השם פרח מזיכרוני. אבל אכלתי טוב וטעים ובמחיר ממש לא יקר.

יום רביעי 19.9.2012
השעון זז שעה באזור שאני נמצא עכשו והבוקר שמתי שעון על 7:00 ועדיין חושך. יצאתי לבדוק האם לא טעיתי שוב. אבל לא הפעם זה בסדר. אני יודע שהדרך היום ארוכה ומפותלת ואני רוצה לצאת מוקדם ככל האפשר. אני יוצא בשעה 8:00 ורוכב כ – 40 ק"מ ואני מחליט לעצור בתחנת דלק, כדי לקבל עצה איך לעבור את העיר Manzanillo שהיא די גדולה ואני חבול מהניסיון של אתמול בחציית ערים במקסיקו. קיבלתי יעוץ מהמתדלק והלכתי לשתות קפה. כאשר נעמדתי עם הקפה ליד האופנוע הגיעה לרכב שלו בחור עם קפה ובא להכנס לרכב, שאלתי אותו האם הוא נוסע דרומה והוא אישר. שאלתי אותו איך והוא אמר דרך כביש האגרה, הוא מהיר הרבה יותר מהכביש הרגיל שנוסע לאט. ברגע זה קיבלתי החלטה לרכוב איתו. שאלתי אותו עם זה אפשרי הוא ענה בחיוב ואז שאלתי אותו עם הוא מוכן לחכות רגע שאני אשתה את הקפה והוא ענה בוודאי. יצאנו לדרך ואני עוקב אחריו. איזה כיף רק להסתכל על רכב הטויוטה שנוסע לפני ולא לעקוב אחרי כל השלטים של כל הבילבול של עקיפת עיר. הוא נסע במהירות שהתאימה לי בדיוק לאורך כ – 80 ק"מ. בעמדת התשלום לי לקח הרבה יותר זמן מאשר לו אז הוא חיכה לי בצד כ- 2 דקות עד שיצאתי. כאשר הגענו לסוף הוא עצר בצד והדריך אותי איך להמשיך. קוראים לו סרחיו ואני מודה לו מאד. זה חסך לי המון זמן שהיה נחוץ לי היום כמו אתמול. המשכתי דרומה, לאחר שעקפתי את   Tecoman ואז חזרה התמונה של אתמול הכביש לא באיכות טובה. קטעים גדולים בשיפוץ ומעלים אבק נוראי ויחד עם הלחות – המעיל רכיבה כוסה בצבע חום בחלקים הקדמיים. בהמשך, המצב איכות הכביש השתפרה. אבל לאורך כ – 150 ק"מ הכביש מפותל מאד והרכיבה איטית. כך שלוקח לי הרבה שעות להגיע לעיירה Playa Azul שבחרתי להתמקם בה, לאור המלצות מקומיים שאוהבים את המקום. אני מגיע לעיירה ולא רואה את היופי שלה ובטח לא עיירה תיירותית מפורסמת. אני מתמקם במלון איכותי הפעם ומתארגן לקראת מחר.

P1060022.JPG

שבוע טוב וחג שמח

גבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 בספטמבר 2012 גבי מרוכבי קליה, ממשיך למקסיקו – כתבה 22

בתום הפרק הארצות-הבריתי. גבי ממשיך לבד

חוצה לבאחה קליפורניה ושועט במדבר עד לה-פאז

P1050991.JPG


הצג את הוראות נסיעה ל-La Paz, México במפה גדולה יותר

יום ראשון 9.9.2012
הבוקר התעוררתי מוקדם מאד לקראת נסיעה לא ארוכה אבל מסמלת את העובדה שזהו הקטע האחרון של המסלול  בארה"ב. יצאתי על ה – 111 לכוון מזרח ועליתי על ה -74 לכוון דרום. הטמפרטורה בשעה 8:00 בבוקר כבר 35 מעלות, אך עם הפניה דרומה, הכביש עולה לרמה שמקיפה את העמק ומייד הטמפרטורות מתחילות לרדת עד 30 מעלות שזוהי כבר רכיבה אחרת לגמרי. לאחר מכן חברתי ל -371 עד  Aguana ומשם על 79 עד לעיירה Julian שם ציפתה לי הפתעה נעימה, בדמות בית-קפה עם מאפיה ועצרתי לארוחת מתוקים, שכללה עוגת אגוזים עם גלידה טעימה וכוס קפה לנפש. משם המשכתי דרומה על ה -78 ולאחר מכן 67 ובתכנית שלי היה להפעיל את ה GPS ולהמשיך איתו ולעקוף את סן דייגו. אבל למכשיר יש דעה משלו והוא מושך לכבישים המהירים שאני לא אוהב לרכוב בהם ואני מושך לכבישים צדדיים עד שבסופו של דבר, הוא הביא אותי למוטל שהזמנתי – מה שלבד לא הייתי מצליח. רגע לפני שירדתי מהכביש הראשי, ראיתי מולי לפתע דגל ענק של מקסיקו ואת העיר טיחואנה. לא הבנתי כמה קרוב המוטל למעבר הגבול עם מקסיקו שמחר אני עובר אליה – עם לא מעט פירפורי בטן. לא סיכמתי עדיין את הטיול המשותף המדהים שעשינו, נייג'ל יוסי ואני, במשך מעל ל-4 חודשים בארה"ב וקנדה, אבל בימים אלה אני לא מרוכז מספיק לנושא. יותר מדי דברים לא מאפשרים לי להיות רגוע לטובת זה. מקווה שהתנאים במקומות האיכסון בבאחה קליפורניה, יאפשרו את המשך הכתיבה המסודרת של המשך הטיול .

יום שני 10.9.2012
bay US  ו – Hola Mexico  כך התחיל היום שלי. אתמול הלכתי לישון מוקדם כדי להיות טרי לקראת היום אבל זה לא עזר, באמצע הלילה התעוררתי ולא ישנתי טוב יותר. בבוקר התארגנתי ויצאתי לדרך, עליתי על כביש 5 דרום שזורם בסופו לטיחואנה ולמקסיקו. הגעתי למעבר ויש שלטים: במידה ואתה צריך להצהיר כך מסלולים ימניים ולא שמאליים, לי אין הצהרה לקחתי מסלול שמאלי והופ אני במקסיקו. רגע מה עם חותמת בדרכון? מה עם האופנוע? עצרתי בצד, למזלי לא מאוחר מדי. החנתי את האופנוע ואיזה עובד מכס הדריך אותי לאן ללכת. הלכתי לדלפק ההגירה שמילא טפסים ושלח אותי לשלם מס מעבר ובסוף חזרתי אליו לקבל חותמת בדרכון ואז אני שואל האם זה כולל את האופנוע והא עונה לי: אני לא יודע תשאל בדלפק התשלום (Cajerito ) הלכתי אליו והוא אומר לי שעל האופנוע משלמים בבנק בעיר, לאחר דיון קצר בנושא, הוא הודיע לי שאפשר לעשות זאת גם בעיר לה-פז ממנה לוקחים את המעבורת ליבשה. אני הסתדרתי, אבל מה עושה מי שלא מדבר ספרדית? בעיה. ביציאה ממעבר הגבול, עליתי על הכביש 1D מכוון שהוא היה מסומן היטב. יש שני כניסות דרומה ה – 1 כביש רגיל וה – 1D כביש אגרה. רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה נכון ביותר לעשות מכוון שאחרי 100 ק"מ כביש האגרה נגמר והוא מתחבר לכביש 1 שיורד עד הנקודה הדרומית ביותר בלשון, אבל הנסיעה בו היא איטית ביותר ועוד יותר גרוע, כאשר חוצים עיר או עיירה אז כל 100 שלט עצור או רמזור ולכן בעצם אם הייתי צריך לחצות את העיר טיחואנה בצורה כזאת, אולי לא הייתי מגיע היום ליעד. בהתחלה הכביש הולך לאורך החוף אבל ערפל כבד מונע ממני לראות משהו, מאוחר יותר כאשר מתחמם ואפשר לראות – אין מה. החוף לא יפה ועל הבניה הרבה והלא מתוכננת לאורך הכביש לא כדאי לדבר (מכוער). כאשר מתרחקים מטיחואנה, אפשר להתחיל לראות אזורי תיירות יפים יותר. העיר Ensenada מסמלת את סוף אזור התיירות הצפוני וממנה מתחיל מישור גבוהה מדברי בלי כלום, עד העיירה  Colonet שממנה מתחיל אזור חקלאי מרשים, שכולל מאות ואפילו אלפי דונם של בתי רשת וחממות של חברות ענק, פשוט מדהים. כל זה עד העיירה התיירותית La Quintin  שממנה מתחיל שוב מישור גבוהה ללא כלום עד העיירה  El Rosario שאותה סימנתי כיעד להיום. במציאות, היא קטנה ממה שנדמה היה לפי המפה, אבל מצאתי מקום נעים וסגור שיכול לשמור על האופנוע מה שהייתי צריך ליום הראשון שלי במקסיקו. אין ספק זוהי מדינה שונה מארה"ב כמעט בכל דבר: הכבישים, הנהיגה, הסימונים, האדיבות ובעצם בהכל. ממש לא קל להסתגל למצב החדש. אבל עם השעות מתרגלים ומתאימים את עצמך למקום. שכחתי לציין, שבאזור חקלאי ראיתי מחסן גדול של נטפים וזה היה מהנה לראות את זה. כאשר הגעתי לתחנת הדלק, כאן פגשתי לראשונה שני אופנוענים שמטיילים ביחד מזה חודש. אחד מהם ניו זילנדי על אופנוע דקר 650 , מטייל כבר 10 חודשים, בעיקר בכבישי עפר ובא עכשיו לאורך כל דרום אמריקה מאושוואיה בארגנטינה והשני אמריקאי העולה צפונה הביתה למדינת וושינגטון. אכלתי ארוחת ערב משובחת במסעדה מקומית טובה. 3 מנות ושתיה במחיר המבורגר בארה"ב, אז תגידו איפוא זה אמריקה?

יום שלישי 11.9.2012

הבוקר קידם את פני ערפל כבד שהיקשה מאד על הרכיבה שגם ככה היתה איטית מאד. אבל לאחר חצי שעה, התבהר מזג האויר ונהיה נעים והכל כהכנה למה שקרה לי אחר כך; פשוט נוף מדברי נפלא, באורך של לפחות 100 ק"מ של קקטוסים ממינים שונים, בצורות שונות ובגדלים שונים – חוויה מדהימה. שוב חסרה מצלמת הקסדה שתראה ותמחיש את הנוף הנהדר. בקטע מסויים של הדרך, נוסף לזה מדבר של סלעים באלפים שכאילו משהוא פיזר בעשרות ק"מ בצורה יפה בצידי הדרך, כאשר ביניהם ממשיכים לגדול הקקטוסים.  לאחר מכן, שוב רמה מדברית בלי שום נוף מיוחד וככה המשכתי עד שהגעתי ל – Guarrero Negro בה קבעתי את מושבי להיום. החוויה הנוספת היתה משהוא שקרוב לבית וזה המחסומים של הצבא. אתמול היה אחד כזה והיום אחד ולמרות שאני מסתדר יפה עם השפה, אין לי מושג מה מצפה לך בכל מחסום כזה. אני מניח שבעיקר מה שהם מחפשים זה סמים, אבל השאלות שלהם הם מהאגדה של פסח: מאין באת? לאן אתה הולך? ואחר כך מה אתה עושה? לך תדע מה להגיד לו. פעם אמרתי שאני מטייל במקסיקו ואז באה השאלה: כמה זמן? שיבקש את הויזה ויראה כמה זמן קיבלתי אבל לך תעצבן אותו עם תשובה כזאת. היום התפתחתי ועניתי לשאלה לאן אמרתי: גואטמאלה, זה עבד יותר טוב. נראה מה יהיה מחר.


יום רביעי 12.9.2012

היציאה מ –  Guarrero Negro היתה ברכיבה שיגרתית על מישור שהלך ונכנס מזרחה לתוך חצי האי ואז מתחילים להופיע הקקטוסים והנוף היותר מדברי היפה. ברמה גם מזג האויר טוב אבל לקראת ההגעה ל –Santa Rosalia שיושבת על הגולף של קליפורניה הכביש יורד מהרמה וביחד עם זה הטמפרטורות קופצות בהרבה מעלות. העיר משרתת את אזור המכרות העצום שמסביב ואין בה שום יופי מיוחד ולכן גם המשכתי לכוון דרום. עד העיירה Mulege  הנוף שיגרתי אבל העיירה עצמה היא נווה מדבר יפה, שיושבת על נחל הזורם לים ומסביבו התפתחה תיירות. לאחר מכן הכביש זורם לאורך החוף היפה שמורכב ממפרצים שבכל אחד מהם כמעט יש כפרי נופש או מלונות וחושות, כן כמו שאצלינו בסיני היה ככה זה גם כאן. לאחר מכן הדרך נכנסת ליבשה שוב ואז הנוף חוזר להיות מדברי עם קקטוסים והפעם נוסף גם צמחיה נמוכה בצבע צהוב שיוצר תמונה יפה של מדבר פורח. בכלל, לפני מספר ימים ירדו כאן גשמים חזקים מאד שגרמו להרבה נזקים. בעיקר בצפון באחה אך לאורך כל הדרך, רואים את האגמים שנוצרו והמדבר הפך לירוק. בהחלט יום עם נוף מגוון ויפה. התמקמתי ב –  Loreto ומחר בתכנית להגיע ל – La Paz .

יום חמישי 13.9.2012
החום מעיק כבר בשעה מוקדמת של הבוקר, אבל אין ברירה, לובשים הגנה ויוצאים לדרך דרומה. הכביש זורם בהתחלה לאורך החוף וחולף על מספר אזורים תיירותיים כשהגדול הוא Punta Coyote ולאחר מכן הכביש עולה לרמה המרכזית ואז החום מפסיק להיות מעיק וגם הנוף נהיה יפה יותר, כל זאת עד העיר Insurgentes  שמשם דרומה התפתחה חקלאות יפה של שטחים פתוחים ואפילו ראיתי שתי רפתות די מתקדמות. הכביש זורם ישר עשרות ק"מ עד Santa Rita ומשם מתחיל שוב לזרום לכוון הגולף של קליפורניה. לקראת אחר הצהריים אני מגיע ל – La Paz ומוצא את המלון שהמליצו לי להתאכסן בו ( המלון פשוט אבל בסדר ) Oasis. לאחר התארגנות קצרה אני יוצא לקנות כרטיסים למעבורת לכוון  Mazatlan ורגע לפני שאני משלם אני שואל: איפוא המקום שמוציאים אישור לאופנוע? ואז מתברר שהם לא מוכרים כרטיסים בלי האישור. את האישור מוציאים בנמל שנמצא כ – 20 ק"מ מזרחית לעיר. מזיע ורטוב ( הטמפ' נושקת ל – 40 מעלות ) אני יוצא לדרך. למזלי קיבלה אותי יפה הבחורה במקום וחוץ מזה שהייתי צריך ללכת לצלם חלק מהמסמכים, היא לא טירטרה יותר מדי. קיבלתי את האישור במחיר צנוע של 48 דולר ופיקדון של 400 דולר שאני מקבל בחזרה עם היציאה ממקסיקו לגואטמלה, בשני מעברים מסויימים שעכשו אני צריך להתאים את עצמי אליהם. בדרכי חזרה, התחיל גשם והחלטתי למצוא מחסה באחת המסעדות על החוף, למזלי מכוון שהוא הפך לגשם חזק למשך שעה ארוכה. לאחר כמה דקות הגיע בחור מקומי על אופנוע קטן, רטוב לגמרי. לאחר שהגשם פסק, הוביל אותי בחזרה לעיר כאשר עשרות מטרים של כביש היו מוצפים וכל מעבר כולל שיטפון של מים עד המותניים ( חלק מהחוויה של רכיבה על אופנוע ). הגעתי שוב להשלמת המשימה של קניית הכרטיס המיוחל וזה מחייב להשאר עוד 2 לילות בלה פז, מה שמאוד מתאים לי.

P1050993.JPG

יום שישי 14.9.2012
החלטתי לא לעשות כלום היום ולתת לגוף לנוח אחרי 4 ימי רכיבה ארוכים, אבל בכל זאת, יצאתי לחפש האם אפשר למצוא מישהו עם מפות של מקסיקו ל – GPS. הפתרון היחיד הוא לקנות ב – 100 דולר מגרמין. לא מתאים לי הוצאה כזאת לעוד 6-8 ימים שאני במקסיקו, אני אסתדר עם מפות. למדינות ההמשך כמו: גואטמלה, ניקראגואה וקוסטה-ריקה אין תכניות לגרמין.
שנה טובה לכולם ובהצלחה לשותפי עם מכירת האופנועים שלהם. הם שניהם באטלנטה ובחרו לנסות למכור שם את האופנועים.

—————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר.

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!