הרפתקה דוט קום

23 באוקטובר 2014 לירן חוזר דרומה מאלסקה לקנדה – דיווח 6

להתראות אלסקה, שלום לך קנדה

ושוב – להתראות קנדה ושלום ארה"ב.

resized_20140802_163909.jpg

עוד פרק במסעו של רוכב יחיד מסוגו

כמה טיזרים מהבלוג המאד מפורט ומחמם הלב של לירן מרכוס

1.8.14

"לאחר נסיעה ארוכה בחזרה מפרודו ביי הגענו בשלום בשעה 23:30 לאוניברסיטה בפיירבנקס.
סבסטיאן רצה להחליף את הצמיג האחורי שלו ביום שלמחרת, לצמיג כביש אותו הוא סחב כל הדרך מטקסס וביקש שאעזור לו בפירוק הגלגל והרכבתו במוסך ימאהה כך הוא ישלם פחות על העבודה, קבענו ליום שלמחרת בשעה 9:30 בלובי, הלכתי להתקלח קצת עדכונים בחדשות מהארץ ונפלתי שדוד על המיטה".

בלילה הזה ישנתי טובבב (רציתי לכתוב כמו תינוק, אבל תינוקות מתעוררים באמצע הלילה אז כתבתי טוב) הלילה עבר מהר, לשם שינוי התעוררתי ב 9:00 התארגנתי מהר וירדתי לשתות קפוצ'ינו מהמכונה שנמצאת בלובי של האוניברסיטה,סבסטיאן הגיע גם, דיברנו על יום האתמול כמה שכיף ואנחנו שמחים שעשינו זאת, יצאנו לכיוון האופנועים וראינו שני אופנועים שחנו לידינו בפרודו ביי האחד קאוואסאקי KLR 650 והשני דוקאטי ישן ומקורר אוויר שאלוהים יודע איך הוא הצליח לעשות את כל הדרך הזו, במבט מקרוב על הדוקאטי נראה שהוא חווה תאונה קטנה ולאופנוע נגרם נזק, מאוחר יותר פגשנו את הבחור הצעיר שהגיע מהולנד והוא אמר שהוא איבד שליטה במהירות 80 קמ"ש ולמזלו הנזק היה מועט, הנזק הגדול ביותר היה למשאבת הבלם הקדמי, כוסית נוזל הבלם התפוצצה לחתיכות והם נאלצו להיות מגייוורים וסידרו איזו קומבינה בעזרת מזרק וכך המשיכו עד פיירבנקס, האמת רעיון מעולה וההוכחה היא שהבלם עובד, כל שאר הנזק הוא שפשופים ועיקומים שאפשר לסדרם או פשוט לחיות אתם.

הקוואסאקי והדוקאטי הפצוע בחניית האוניברסיטה.

לאחר שצילמנו את האופנועים הנ"ל (סבסטיאן ואני) נסענו למוסך ופירקנו את הגלגל האחורי של האופנוע שלו ומסרנו אותו למכונאי שיחליף צמיג ויאזן אותו על המכונה, לאחר שסיימנו להרכיב את הגלגל בחזרה למקומו נסענו לשטיפת מכוניות אוטומטית בכדי לשטוף את הקרנפים, בארה"ב וקנדה יש עמדות אוטומטיות לשטיפה עצמית פשוט בוחרים את האופציה המתאימה בלוח הבקרה (שטיפה בלחץ, עם סבון, ווקס, מטאטא עם סבון, חומר לשטיפת מנועים ועוד) משלשלים כמה מטבעות והופ אפשר להתחיל איזה מגניב, אבל צריך להזדרז ולא להתמזמז כי השעון רץ אחורה במהירות, לאחר שהפעלתי את המכונה כ 5 פעמים כל פעם 2$ הקרנף היה נקי ונוצץ כמו שיצא מהסוכנות, אמרתי לו"אתה רואה הבטחתי לך שטיפה יסודית אם תתנהג יפה עד פרודו ביי וחזרה" הוא חייך אלי בחזרה בפנסיו הבוהקים, סבסטיאן שוב הסתכל עלי בצורה מוזרה ואמר לי "הקרנף אמריקאי אבל מבין עברית" צחקנו מהבדיחה ויצאנו לנשנש משהו בסופר מרקט, לאחר מכן נסענו לסוכנות אחרת של ימאהה וגם של הארלי דווידסון סתם בשביל לשטוף את העיניים ומשם חזרנו למנוחה באוניברסיטה שכן למחרת יש נסיעה ארוכה והמטרה לחצות את הגבול ולנסות להתקרב כמה שיותר לעיירה וויטהורס שבקנדה,קבענו להיפגש ב 8:00 בבוקר ליד האופנועים כאשר הכל מוכן לתזוזה,לקחתי את התיק עם הציוד שהשארתי לשמירה בקבלת האוניברסיטה והלכתי להתקלח ולנוח. בבוקר נפגשנו ולפני יציאה הזכרתי שוב לסבסטיאן שהפעם עוצרים ליד השלט "ברוכים הבאים לאלסקה" ושאני חייב תמונה אז שיזכור זאת, הדרך חזרה לכיוון מעבר הגבול הייתה משעממת וארוכה, קצת לפני העיירה טוק זכרתי שראיתי בכיוון הלוך מן כלי רכב עם גלגלים ענקיים וכל הדרך חיפשתי אותו, פתאום בצד הדרך אני רואה את הדבר האימתני הזה, סימנתי לסבסטיאן שעוצרים ומתברר שזו עגלה, כנראה להעברת בולי עץ ענקיים, ביקשתי מסבסטיאן שיצלם אותי שתראו כמה זה גדול, בזמן שאנחנו מצטלמים הגיחה מאחורינו אישה מבוגרת ואמרה "כדאי לכם לבקר בבית שנמצא מאחורי העגלה, בעלת המקום אישה מבוגרת והיא תשמח לראותכם, לא כל יום עוצרים תיירים פה בדרך כלל כולם פשוט ממשיכים וחולפים על פני המקום", בדרך לבקתה נראה שבעלה אהב לאסוף כל מיני דברים ובעיקר אופנועי שלג, נכנסנו לבקתה וראינו שזו בעצם חנות מזכרות ומשחקי מזל, צילמנו ושוחחנו קצת עם האישה והמשכנו בדרכינו (היא סרבה להצטלם), לאחר עצירה לתדלוק בטוק המשכנו בנסיעה ארוכה לכיוון מעבר הגבול, מיד לאחר המעבר בו לא עצרנו בכלל, נעצרנו לצילום עם השלט "ברוכים הבאים" לאחר מכן המשכנו שוב כמו בדרך הלוך כ 30 ק"מ עד לביקורת הדרכונים הפעם הקנדית, שוב שאלות קצרות "מאיפה באת ולאן אתה הולך?" החתמת הדרכונים וקדימה ממשיכים, ושוב קנדה מראה את עצמתה ואת נופיה המהממים, אגמים ונהרות, הרים ויערות, עליות וירידות, סיבובים וישורות, גשרי מתכת ונוף מדהים ללא סוף פשוט קנדה את מהממת התאהבתי בך קשות, לא הפסקתי לומר וואי ווואו למרות שכבר נסענו בדרך הלוך לאלסקה בדיוק באותו הנתיב,היות ואין אחד אחר, הדרך נראתה כדרך חדשה והחיוך יחד עם המוזיקה המתנגנת בתוך הקסדה הפכו את החוויה למושלמת.

פתאום בצד הדרך אני רואה משהו גדול וחום האטתי מיד ודרדרתי לכיוון הגוש החום לאט לאט אני מזהה דב ועוד איזה דב משהו גדול כזה וחום יכול להיות רק גריזלי, ניסיתי להתקרב כמה שיותר בכדי לצלמו וכל הזמן אני אומר לעצמי "רק שלא יברח", בזריזות שלפתי את המצלמה והקלקתי "יששש הצלחתי לצלם אותך דב מדהים שכמותך" ממש שניות מעטות מרגע הזהיו ועד לצילום התמונה ואז הוא ברח,סוף סוף דב בטבע צולם בעדשתי, איזה מגניב, התחלתי להצטער שקניתי ספריי נגד דובים הם כאלו פחדנים שוב אולי כי אני גדול.
המשך באחת מעצירות לתדלוק פגשנו עוד ועוד אופנוענים ואפילו אחד שדומה לזה שיש לי בארץ (XR600R) רק 650 מזווד שגם הגיע מאלסקה רק לא מהחלק שבו אנחנו היינו, המבט על ה XR650 העלה בי געגועים לבהמה שלי אהוב ליבי שממתין לי בארץ, מקווה שלא סיפרו לו שיש לי רומן עם קרנף בארץ זרה.
כך המשכנו בנופים מדהימים המשתנים כל רגע במהלך הרכיבה, לאחר כ 800 ק"מ ולקראת החושך הגענו לעיירה היינס ג'אנקשן, כאן פגשתי את סבסטיאן בדרך הלוך לאלסקה, מאז עברנו המון ביחד ולמרות שמבחינת הזמן התקופה היא דיי קצרה חווינו חוויות מופלאות ביחד, התמקמנו במוטל זול והלכנו להרביץ ארוחה במסעדה סינית הסמוכה למוטל היה ממש טעים והייתי כל כך רעב ששכחתי לצלם, משם פיפי ולישון מחר יום חדש.

בבוקר התארגנו בנוהל הרגיל, קפה, סיגריה ויצאנו לכיוון וויטהורס, אמרתי לסבסטיאן שאני נכנס לעיר ושאתעכב שם כדי להוציא כסף ולחפש מתאם 12V לUSB היות ושלי עושה קצת בעיות, סיכמנו שהוא ימשיך היות והוא לחוץ בזמן לחזור לטקסס, נפרדנו ואמרנו תודה ושהיה כיף לרכב ביחד החלפנו אימיילים ואמרנו שעוד נפגש בהמשך היות ואנחנו נוסעים לאותו הכיוון אז הסיכוי הוא גבוהה, כאשר עצרתי ליד הכספומט הבחנתי שהתוספת שהרכבתי על הרגלית צד עומדת ליפול ושהברגים השתחררו מהרעידות, הוצאתי את הכלים וחיזקתי אותם, לאחר מכן הוצאתי כסף ולא מצאתי מתאם ל USB כמו שרציתי, סה"כ התעכבתי כשעה+ בוויטהורס סבסטיאן כבר רחוק ואין סיכוי שאסגור את הפער בינינו, המשכתי בדרך לכיוון העיירה ווטסון לייק (watson lake) בה יש מקום אותו אני רוצה לראות, יער השלטים המפורסם בו יש שלטים ולוחיות מכל העולם, אנשים פשוט עוצרים תולים או מדביקים את השלט או מה שמתחשק להם וממשיכים בדרכם,בדרך לשם שוב עברתי בשיפוצי הכבישים בהם יש רכב המלווה את הרכבים העוברים בו והפעם אחרי פרודו ביי ועם הצמיגים החדשים היה פשוט תענוג, בהמשך הדרך לאחר כמה שעות אני מבחין באחת מתחנות הדלק(כאשר אני חולף על פניה) במי אם לא אדון סבסטיאן, הוא אוהב לעצור בכל תחנה ואני רק שצריך, עצרתי ועשיתי פרסה,מגניב אדון סבסטיאן נפגשים שוב שמחנו כאילו לא התראינו שנים כולה חצי יום, וכך המשכנו יחד עד לעיירה ווטסון לייק.
התמקמנו במוטל והלכתי שוב לתחנת שטיפה אוטומטית הצמודה למוטל כדי לשטוף שוב את הקרנף, הרי הוא צריך להראות טוב ביער השלטים,לאחר מכן חצינו את הכביש (הקרנף ואני) ועשינו סיור ביער השלטים, חיפשתי את הלוגו של יוני בן שלום מנהל ובעל אתר בשם הרפתקה דוט קום שעשה טיול דומה בשנת 2009 וסיפור מסעו היה כחלק מהשראה שלי לטיול, היות וקראתי עשרות מאמרים ובלוגים על טיולים דומים כולם באנגלית באתר הנ"ל נהניתי מאוד שכן זה בעברית ובהווי ומנקודת מבט ישראלית, חשוב לציין שיוני מפרסם את סיפור המסע שלי ושל עוד רבים אחרים שם ואנחנו בקשר פייסבוקי, הוא נותן עצות וטיפים על חם היות והוא עוקב אחרי התקדמותי דרך המכשיר איתור לוויני שברשותי (ספוט).
בהזדמנות זו אומר ליוני אתה מלך!!! אמנם לא נפגשנו פנים מול פנים אך אני מרגיש שאנו מכירים שנים. (תודה, אך פורסם תחת מחאה. יוני)
כמובן שלא מצאתי את המדבקה שיוני הדביק כאן בשנת 2009 ולאחר כ-40 דקות התייאשתי והפסקתי לחפש, זה מה שנקרא למצוא מחט בערימה של שחת, הדבקתי את המדבקה שלי במקום גבוה שבקושי אני הגעתי אליו, צילמתי כמה תמונות וחזרתי למוטל.

בבוקר התארגנו ויצאנו,המטרה פורט נלסון המרחק קצת יותר מ 500 ק"מ,משם נמשיך ביום שלמחרת לדוסון קריק שזה עוד כ 450 ק"מ ומשם לרד דיר 740 ק"מ, ברד דיר נישן את הלילה האחרון בקנדה וביום שלמחרת נחצה את הגבול לארה"ב משם לגרייט פולס 680 ק"מ ומשם לוייט סולפור ספרינג 160 ק"מ כך שהימים הקרובים כמו בשבועות האחרונים הולכים להיות ימי רכיבה ארוכים.
המרחק המצטבר בשבועיים האחרונים ועד לוויט סולפר ספרינגס עומד על 8,850 ק"מ ע"פ גוגל (מוונקובר לפרודו ביי וחזרה עד מונטנה ארה"ב) נוסיף סיבובים למציאת מקומות לינה+נסיעות קצרות סביב מקומות הלינה עבור צילומים+התברברויות+סידורים אפשר לומר בשקט 9,100 ק"מ ואולי קצת יותר, אין ספק חוויה מאתגרת ובלתי נשכחת בה מגלים מקומות חדשים בגוף.גם למחרת עד לעיירה דוסון קריק שבקנדה עבר בכיף למרות המרחקים העצומים,הנופים הנהדרים, ההרים האגמים, הנהרות, הריחות, הנוף שמשתנה בכל יום מקצה לקצה וכו'.
אי אפשר לתאר זאת, גם החלק הזה של קנדה העובר בהרי הרוקי פשוט יפיפה, בדרך מווטסון לייק לפורט נלסון אני מבחין שוב בגוש שחור, האטתי וסבסטיאן חלף על פני, הוא הבין שאני עוצר לצלם, והפעם הגוש השחור לא ברח וכן סוף סוף הצלחתי לצלם את הדב השחור די מקרוב, לאחר שהוא הבחין בי הוא נמלט אבל כבר צילמתי אז לא היה לי אכפת שהוא ברח,שמח ומאושר שהצלחתי סוף סוף לצלם אחד במצלמתי,

resized_P1030232.jpg

20141008_160024.jpg

מהג'י פי אס: המסלול הלוך וחזור מארה"ב לפרודו ביי (המזלג המערבי) וחזרה דרומה (המזלג המזרחי)

ההמשך באתר של לירן כאן

—————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

10 באוגוסט 2014 שלומי ובת' ממשיכים בערבות אסיה

עונת המסעות הרכובים במרכז אסיה בעיצומה

חלקי חילוף, מעברי גבול וכבישים דפוקים

10425188_483721205064744_2316428636790047123_n.jpg

שלום חברים
אני שולח סיפור דרך קצר שלנו במרכז אסיה שכבר כתבתי מזמן ולא שלחתי. אנחנו בעצם כבר שבוע במונגוליה, תקועים כרגע בעיר מונגולית בשם tosontsengel, גשום כבר יומיים ואי אפשר לזוז עם האופנועים בבוץ הזה. הצלחתי לקנות כרטיס סים כדי שיהיה קצת אינטרנט. אנחנו חמישה אופנועים מנסים לחצות את מונגוליה בבוץ. את הסיפור המלא אשלח כשזה יגמר באולן בטר, לא ידוע מתי.

מרכז אסיה
חלקי החילוף הגיעו ועזבנו את טביליסי ג'ורג'יה לכיוון רוסיה על הדרך הצבאית, the georgian militery road, הדרך מקסימה ומטפסת על הרי הקוקז, השיא הוא בכפר kazbegi, וההר באותו השם, וכנסית gergety trinity, קשה לעזוב נוף כזה ונשארנו יומיים ,טיפסנו על חצי הר,ביקרנו בכנסיה, ונפרדנו מהאוכל הגרוזיני הטעים.
משם המשכנו לכיוון גבול רוסיה. אימא רוסיה קיבלה אותנו כמו שרק אימא רוסיה יכולה. תור אינסופי של כלי רכב , נהגי משאיות שצורחים עלינו להזיז את האופנועים ושוטר רוסי נחמד שניסה לעשות סדר בבלאגן ולא הפסיק לצחוק שיש לי מדבקה של בוב מרלי על לוחית הרישוי איפה שצריכה להיות מדבקה עם דגל ישראל. אינסוף ניירת ופקידת מכס שהחזירה אותנו שלוש פעמים להכין מסמכים ברוסית מכיוון שהיו לנו טעויות. אחרי שש שעות זה נגמר ומצאנו את עצמנו במלון דרכים קרוב לגבול.
משם המשכנו לכיוון Astrakhan, שם אמורים לחכות צמיגים וגלגל שיניים לאופנוע של בת' שהזמננו מחנות במוסקבה. אלף קילומטר בכבישים ישרים ושוממים בנוף שטוח של מדבר טרשי עם חניית לילה בעיירה רוסית קטנה ומוזנחת עם תושבים בודהיסטים נחמדים בעלי מראה אסייתי. ניסינו להימנע מנסיעה דרך צ'צ'ניה ודגסטאן, רוכבים רוסים שפגשנו בג'ורג'יה סיפרו לנו שצ'צ'ניה בסדר אבל בדגסטאן צריך להיזהר,לתדלק ולנסוע. אולם הגיפיאס חשב אחרת ולקח אותנו דרך דגסטאן בכל זאת. עבר בשלום.
הקילומטרים האחרונים היו בדלתת נהר הוולגה לפני שהוא נשפך לים הכספי ולפחות זכינו לקצת נוף אחרי כל המדבר הזה.
Astrakhan היא עיר קטנה ונחמדה וגם קצת מוזנחת, מיקומה על נהר הוולגה הופך אותה לבעלת קסם.

10525630_483721691731362_6498527433082779555_n.jpg

מיד כשנכנסנו לעיר עצרה מכונית לידנו ויצאו ממנה שתי בחורות עם חיוך גדול, בלי שום מילה באנגלית עזרו לנו למצוא בית מלון עם חניה לאופנועים, התברר שהן אופנועניות בעצמן ובעזרת תירגום אינטרנטי קבענו להיפגש בערב לסיבוב עם האופנועים. ובאמת בערב הופיעה נדיה עם אופנוע ספורט נוצץ ולקחה אותנו למפגש האופנוענים במרכז העיר. אז הבננו שזו עיר מלאה באופנועים, מכל פינה צצו חבורות אופנוענים מרעישים שנוסעים במהירויות שאסורות בתוך עיר. מצאנו את עצמנו רוב הלילה רוכבים בחבורת אופנועים שלקחו אותנו לראות את כל האטרקציות בעיר.
בבוקר חשבנו שנאסוף את הצמיגים ושאר החלקים, נרכיב אותם ונמשיך. הגענו למוסך האופנועים שנקבע כמקום האיסוף אך הצמיגים לא הגיעו. אי אפשר היה לתקשר על בעל המוסך שלא מדבר מילה באנגלית והדבר היחיד שהבננו הוא , zavtra , מחר. ואת אותה תשובה שמענו כל יום במשך שבוע. וכך מצאנו את עצמנו מחכים לצמיגים במשך שבוע באסטרחאן, כבר מצאנו את המסעדות החביבות עלינו, עברנו למלון קרוב יותר למרכז, תיקננו את המכשירים הסלולרים שהתקלקלו, פגשנו עוד אופנוענים, וצעדנו רבות לאורך נהר הוולגה.

לאחר שבוע הגיעו הצמיגים ושאר החלקים, הרכבנו אותם במוסך חביב שהמליץ לנו אחד האופנוענים שהכרנו וביום המחרת כבר ארזנו וברגשות מעורבים אמרנו שלום לאסטרחאן והתחלנו את דרכנו לכיוון קזחסטאן רק כדי לחצות אותה ולהגיע לאוזבקיסטן.
זה היה הביקור הראשון שלנו ברוסיה, תמיד ריגשה אותי המחשבה על ביקור ברוסיה הגדולה ולו רק בגלל שהיא רוסיה. הרוסים התגלו כחביבים למדי, למרות שיש גם כאלה שצורחים עליך נייט כשהם לא מבינים מה אתה רוצה. לפעמים קשה לתקשר איתם, בכל מקום אחר הצלחנו לתקשר עם האוכלוסיה בשפת סימנים, ברוסיה זה לא עובד. וקשה למצוא דוברי אנגלית. האנשים התקשורתיים ביותר שפגשנו היו האופנוענים. רוסיה הייתה חוויה טובה. עוד נשוב לרוסיה במסע הזה יותר מפעם אחת. אני כנראה עוד אחצה את רוסיה ממזרח למערב בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת.
מעבר הגבול לקזחסטן היה מהיר יחסית. ידענו שיש לנו בערך אלף קילומטר וחשבנו שייקח יומיים. לאחר מספר קילומטרים הבננו שזה ייקח יותר , הכבישים בקזחסטן הם הגרועים ביותר שראיתי וקשה להתקדם. הנוף עדיין מדברי ושטוח וחוץ ממשאבות נפט פה ושם כמעט ואין כלום בדרך. עצרנו ב Aktau וב beynau ואת שמונים הקילומטרים האחרונים רכבנו בדרך לא סלולה ובוצית עד גבול אוזבקיסטן.

חצינו את הגבול לאוזבקיסטן אחרי מעבר גבול יחסית מהיר, שוב הרבה ניירת ובדיקות בטחוניות אבל אחרי גבול רוסיה זה נראה קליל.
התחלנו לרכוב ,הנוף עדיין מדברי ושטוח אבל הרבה יותר חם. אחרי מאתיים קילומטר הבננו שאין תחנות דלק, למזלנו מכרו לנו דלק במסעדה היחידה שהייתה בדרך. קיבלנו עשרים ליטר בבקבוקי מים מינרלים, בלי לדעת מה איכות הבנזין שפכנו אותו למיכלים. נתנו לנו גם חדר לישון ובילינו את הערב עם נהגי משאיות רוסים שיכורים מוודקה שסיפרו לנו סיפורים על דרך הרי הפמיר, pamir highway
בימים הבאים הבננו שבצפון מערב אוזבקיסטן אין תחנות דלק, יש, אבל הן סגורות. ומשיגים דלק במסעדות בצידי הדרכים במחיר מופקע או בשוק השחור. אי אפשר למצוא בנקומט ומחליפים כסף בשוק. בילינו מספר ימים במערב אוזבקיסטן וביקרנו בים ארל המיובש.

ביקרנו בחיוה, בוכרה וסמרקנד. בהחלט שלוש מקומות מיוחדים במינם עם הרבה הסטוריה וארכיטקטורה. פגשנו לא מעט אופנוענים שעושים את דרכם ממערב למזרח וההיפך.
חם באוזבקיסטן, חם מאוד אפילו לכאלה שבאים ממדינה חמה כמו ישראל. הכבישים מחורבנים והנוף עדיין מדברי ושטוח. מחיוה לבוכרה צריך לחצות חמש מאות קילומטר של מדבר לוהט ושומם, משימה לא קלה. השוטרים באוזבקיסטן מציקים, יש הרבה תחנות ביקורת ששוב ושוב בודקים את הדרכון ומכניסים עוד רשומה לאיזה ספר. ושוטרי התנועה מתרוצצים עם מצלמות מהירות ,ברור שעצרו גם אותי, זה עלה לי עשר דולר שוחד לשוטר עד שעזב אותי לנפשי.

ואי אפשר שלא להזכיר את הכסף האוזבקי, עבור מאה דולר אתה מקבל שלוש מאות שטרות של אלף, מה שמחייב אותך להסתובב עם כמויות גדולות של כסף בכיסים, מזל שיש לי ארגזים גדולים באופנוע.
המשכנו לתשקנט, toshkent, שם הייתי צריך לעשות את הויזה האחרונה במסע הזה, ויזה לקירגיסטן.
משם חצינו לטג'יקיסטן ורכבנו לכיוון עיר הבירה dushanbe, בדרך עברנו במנהרת anzob tunnel הידועה לשמצה שאנחנו קוראים לה the tunnel of doom,
רוכבים רבים שפגשנו הזהירו אותנו מהמנהרה הזו, ורבים מעדיפים לנסוע שבע מאות קילומטרים ורק לא לעבור שם. מדובר במנהרה באורך חמישה קילומטר, חשוכה לחלוטין, בורות בעומק שני מטר מוצפים במים, ברזלים בולטים מהקירות, גזי פליטה של משאיות ובעיקר נהגים שנוסעים במהירויות מטורפות לשני הכיוונים. זכינו להיתקע שעתיים בתוך המנהרה בגלל משאית שהתנגשה ברכב כבד אחר. עברנו את זה בשלום וידענו שאם נצטרך לנסוע פה שוב נעשה את המעקף של שבע מאות קילומטרים. יש דברים שאתה צוחק עליהם בדיעבד, על המנהרה הזו אני לא צוחק, זו סכנת מוות לאופנוענים.

10446028_10204633276538874_9066330220896599161_o.jpg

מנהרתanzob tunnel

 

10348446_488154704621394_2702822003407090465_n.jpg

הגענו לדושנבה בדרך יפהפיה שם התכווננו לקבל אישור נסיעה בדרך הפמיר, the pamir highway,ניגשנו למשרד ה ovir אולם השוטר הודיע לנו שלא נותנים אישורים כרגע. בדרך חזרה לבית מלון פגשנו שני אופנוענים נוספים שקיבלו את אותה תשובה. רון ודין מאוסטרליה, Ron and Dean. רון ודין, שני אוסטרלים בשנות החמישים לחייהם, רוכבים מלונדון לוולדיווסטוק במזרח רוסיה על אופנועי סוזוקי 650 והם בערך באותו מסלול שלנו.

ביחד ניסינו משרד תיירות שהבטיחו לנו שינסו לסדר לנו אישור אולם ביום המחרת הודיעו שאי אפשר ולא ידוע מתי יחליט הצבא לתת שוב אישורים. שמענו על הרבה תיירים שיושבים ומחכים שזה יקרה מכיוון שזו הסיבה שהגיעו לטג'יקיסטן. החלטנו שלא נחכה ומאוכזבים שלא נבקר בהרי הפמיר החלטנו לבקר בעוד עיר בטג'יקיסטן ולהמשיך לקירגיסטן. ארזנו ויצאנו לכיוון kulob.
בתחנת דלק ביציאה מהעיר נשברה רגלית צד באופנוע שלי, מה שחייב אותנו לחזור לבית המלון ולתקן את הרגלית. הרגלית תוקנה בשעתיים, אך בזכות זה פגשנו בדרך לא דרך אופנוען מקומי, בין היחידים במדינה הזו, שסיפר לנו הרבה על דרך הפמיר וגילה לנו שאם נננסה בעיר קולוב נקבל אישור בלי בעיה.
מהססים נסענו ל kulob ומצאנו את משרד ה ovir ואכן תוך שעה ולאחר תשלום זעום בבנק המקומי היה בידינו אישור נסיעה בדרך הפמיר.
שמחים וטובי לב שמנו גז לכיוון הפמיר, לא לפני שהודענו לרון ודין שעדיין מחכים בדושנבה על ההצלחה שלנו. הם כבר יהיו יום אחד אחרינו.
דרך הפמיר היא הדרך היחידה המקשרת בין מרכז אסיה לסין ונוסעת בחלקה על גבול אפגניסטן ועד לקירגיסטן. התחלנו בדרום על גבול אפגניסטן והגענו עד לעיר khoroug.
הדרך, שקילומטרים רבים ממנה אינם סלולים, עוברת במקומות בלתי הגיוניים, הנוף מהמם וזהו בהחלט אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. החלקים הלא סלולים הם רכיבה לא קלה שכוללת כמה חצית נהרות. האופנועים נשברים וזהו בהחלט מבחן לקור הרוח שלי.
ב khoroug שוב פגשנו את רון ודין, מסתבר שהם רוכבים יותר מהר מאיתנו.

משם יצאנו ביחד לכיוון murgab בגובה הרי הפמיר. אנשים בדרך הזהירו אותנו ממחלת גבהים בפמיר. בדרך למורגב כבר חשתי מוזר וככל שעלינו בגובה זה החמיר עד למצב שהייתי צריך לעצור כל חצי שעה למנוחה ונשימה. גם רון הרגיש דומה ורון ודין נתנו גז כדי להגיע מהר, אנחנו המשכנו לאיטנו, מדובר בדרך לא סלולה שרובה קפלי קרקע ששוברים את האופנוע ושוב מעמידים את העצבים שלי למבחן. הגענו למלון במורגב בשארית כוחותי, נזרקתי על המיטה וישנתי יממה שלאחריה הרגשתי יותר טוב.
במורגב, עיר בגודל של כפר שהמבנה הגבוה ביותר היה שתי קומות של בית המלון, פגשנו הרבה טיילים מכל הסוגים, רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים וכאלה שהולכים או נוסעים בטרמפים. השהייה בעיר המרוחקת הזו הייתה נעימה.
ממורגב המשכנו לכיוון קירגיסטן וחצינו את המעבר הגבוה בהרי הפמיר, הדרך לא סלולה וזה בהחלט היה השיא של דרך הפמיר. הנוף מעורר השתאות.
מעבר הגבול הקטן היה המהיר ביותר שחווינו, שלושה שוטרי גבול ושער. תוך שתי דקות יצאנו מטג'יקיסטן. עשרים קילומטר נסיעה בנוף מדהים iהגענו לשער הקירגיזי. שני שוטרים ושער, עוד שתי דקות וכבר היינו בקירגיסטן.
בכניסה לקירגיסטן הנוף משתנה מהרי הפמיר הצחיחים להרים ירוקים,הנוף הזה ילווה אותנו עד שנעזוב את קירגיסטן.
המשכנו לעבר הכפר sary tash ושוב פגשנו את רון ודין שהגיעו לפנינו. התמקמנו בבית הארחה וקיבלנו חדר חם ואת הארוחה הקירגיזית הראשונה שלנו שכללה כנראה בשר סוסים.
בבוקר בבדיקה כללית לאופנוע הבחנתי שהבורג שמחזיק את הבולם האחורי באופנוע שלי שבור, זה מה שקורה כשרוכבים בפמיר עם אופנוע עמוס מאוד. זו בעיה קשה ובכל זאת החלטתי לרכוב לעיר אוש, osh עם בורג שבור בתקווה למצוא בורג חליפי.
רכבנו לאוש ביחד עם רון ודין , אנחנו רוכבים ביחד כבר כמה ימים, התוכניות שלנו זהות ויכול להיות שנמשיך ביחד עוד הרבה קילומטרים.
באוש יצרנו קשר עם חברה להשכרת אופנועים שמנוהלת ע"י שני שוויצרים, muztoo, אחד מהם פגשנו בפמיר. הגענו למוסך שלהם ופטריק המכונאי עזר לי לחלץ את הבורג השבור ומצא לי בורג חליפי שיקח אותי לפחות עד ברנאול ברוסיה לשם כבר הזמנתי בורג מקורי.
וכאילו לא חסר צרות, אחרי שעזבנו את אוש ברכיבת שבילים נקרע לי צמיג אחורי, הצלחנו לתקן משהו ולחזור מאתיים קילומטר לאוש, שוב לפטריק שהרכיב לי צמיג חדש.
העברנו כמה ימים באוש ונסענו בדרך מקסימה במשך יומיים רכיבה לבישקק. שם נפרדנו מרון ודין וקבענו להיפגש בברנאול ברוסיה. הם נוסעים לאלמטי בקזחסטן לטפל בויזה למונגוליה ואנחנו נעביר עוד כמה ימים בקירגיסטן. רכבנו עם אופנוען טורקי שפגשנו כמה שבועות לפני באוזבקיסטן, ושוב בבישקק.
העברנו עוד שלושה ימים בקירגיסטן היפה. רצינו יותר אבל צריך להתקדם מזרחה ,רצינו להגיע למונגוליה בתחילת אוגוסט.
עברנו לקזחסטן, שוב. אלף ומשהו קילומטר עד לגבול רוסיה, אנחנו נוסעים לברנאול ברוסיה שם מחכים לי צמיגים ועוד חלקי חילוף אחרים, בעיקר בורג לבולם האחורי. אני רוכב עם בורג משומש שנקנה בשוק באוש ואני לא ממש סומך עליו.
קזחסטן לא איכזבה אותנו, הכבישים מחורבנים בדיוק כמו שציפינו. לו הכבישים לא היו כל כך גרועים אפשר היה גם להנות מהנוף המדברי. אני בטוח שיש לקזחסטן מה להציע לתיירים, אבל החוויה שלנו היא דרכים קשות, בחלקן לא סלולות, מזג אויר קשה, חם מידי, ושוטרים עם מצלמות מהירות בכל פינה.
שלושה ימים ואנחנו שוב ברוסיה. הפעם מעבר הגבול היה קל יותר ולא כלל מכס. אולי בגלל שעשינו מכס בקזחסטן. יש שמועות שיש למדינות האלה הסכמי מכס. או שאחרי שנכנסים פעם אחת לרוסיה הפעמים הבאות יותר קלות. בכל מקרה הכניסה לרוסיה לוותה באנחת רווחה, סוף סוף קצת אספלט לא שבור. אחרי חודש בדרכים של מרכז אסיה הרכיבה על אספלט היא תענוג עילאי. והכניסה לרוסיה היא חזרה לעולם מערבי.
הגענו לברנאול , רון ודין הגיעו יום אחרינו.

פגשנו את אנדריי, איש הקשר שלנו לחלקי החילוף, קיבלנו את הצמיגים וחלקי החילוף, רון ודין קיבלו את חלקי החילוף שלהם.
בילינו עוד שבוע בברנאול, עשינו טיפולים גדולים לאופנועים, תיקון תקלות והחלפת ברגים שבורים. חידשנו ציוד קמפינג ושתינו קפוצ'ינו אמיתי. וכל זה כהכנה לקראת החלק האחרון במסע הזה, מונגוליה.
רון ודין עזבו יום לפנינו וקבענו להיפגש בעיר olghi במונגוליה. העברנו עוד יום עבודה על האופנועים ויצאנו לכיוון גבול מונגוליה. ההתרגשות גדולה, כל כך הרבה סיפורים שמענו על מונגוליה מרוכבים שפגשנו בדרך, קיבלנו הרבה מידע שרק בילבל אותנו יותר, נגיע ונראה מה יהיה.
רכבנו יומיים על הרי האלטאי ברוסיה , נהנים מהאספלט האחרון שנראה בזמן הקרוב.
מרכז אסיה היא בהחלט חויה בלתי רגילה. אלו מדינות עולם שלישי עם נגיעה מערבית. בערים הגדולות יש הגל אבל בכפרים רוב האנשים חיים בתנאים שאנחנו נקרא להם עוני,ובכל זאת יש הרבה חיוך על הפנים. כשרוכבים על אופנוע פוגשים את התושבים, בכל מקום שאתה עוצר מתגודדים סביבך אנשים ומתעניינים במעשיך. המפגש מרתק ולפעמים גם מצליחים ממש לנהל שיחה. השאלות הנפוצות הן אד-קודה, מאיפה אתה? וסקולקה, כמה עולה האופנוע? הלוואי שיכולתי להישאר פה יותר אבל צריך לזוז. אולי עוד נחזור.

5302_10204633287099138_973887145359820717_n.jpg

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לבת' אנדרסון ושלום בן-צבי קזז

————————————————————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

20 ביולי 2014 רום בן אליהו סוגר את דרום אפריקה

לפני העליה לנמיביה

נגיעה בטיפ של הקצה של אפריקה

cape1 (3).jpg

סיכום הפרק הדרום אפריקני. דיווח מלא השראה, כמו שרק רום יודע לזקק.

המשכתי דרומה לנקודה הדרומית והדרמטית ביותר ביבשת אפריקה, הקייפ פוינט, מנקודה זאת כיוון הרכיבה מקבל זוית של 130 מעלות צפונה. מכאן כל מטר שאתקדם יקרב אותי אל היעד הסופי…ישראל.
לאורך כל שהותי בדרום אפריקה, אני שומע על קייפטאון וזה עתה סוף סוף הגעתי לעיר המדוברת.
אני חושב שזהו העיר היפה והעצמתית ביותר שראיתי בחיי.

קשה להשאר אדישים כשבהינף מבט אחד העיינים נשטפות בכל כך הרבה דברים.
מהחופים הלבנים אל הר השולחן הכביר [שנבחר לאחד מ-7 פלאי עולם] לראש האריה, לעיר,  כל כך הרבה לראות.
לקייפ טאון הגעתי ממש דקות ספורות לפני כניסת השבת.
חבר ביוהנסבורג קישר אותי לאחד הרבנים והגעתי ישר אליו לארוחת שישי מסורתית.
יום למחרת הגעתי לרונן, שגר באיזור הכי יפה של העיר. רונן, רוכב אופנועים מושבע לקח אותי לרכיבה דרך כביש פתלפל חצוב בהר מעל הים למראות עוצרות נשימה עד להרמאנוס, לראות להקנות של לוייתנים.
לרונן יש אופנוע גדול, הכי גדול, בעצם הכי גדול בעולם. טריומף עם 2300 סמק על מרכב ששוקל 300 קילו ומייצר 140 כ"ס. המכונה הזאת משתגרת כמו טיל בליסטי ומשאירה אבק לרב אופנועי הכביש התחרותיים.
אולי בגלל זה קראו לאופנוע הזה הרוקט 3…עובדה נוספת על קייפטאון היא שכמות הבחורות עולה על כמות הבחורים פי 2, ומסיבות בא בלי הפסקה. החלטתי להשאר עוד כמה ימים בעיר לבדוק את העניינים.

טיפסתי על כל הר באיזור, עליתי לפרנצ'וק, עיירת יין משגעת לא רחוק מקייפטאון, השארתי את האופנוע לנוח ורכבתי עם אופניים עד לקייפ פויינט, הנקודה הדרומית ביותר בדרום אפריקה.לאחר שבועיים וחצי של טיפוסים, ומסיבות מסביב לשעון עזבתי את העיר המופלאה הזאת וכיוונתי פעמוני צפונה, אל היעד הבא, נמיביה.

אחרי הקילומטר ה600 הנוף התחיל להשתנות וכך גם הטמפרטורות שהתחילו לעלות ככל שהעמקתי אל תוך המדבר.

הגעתי לעיירה מדברית כמה עשרות קלמטרים מהגבול.

ראיתי רכב עמוס עם ציוד מלא לטיול והחלטתי לעצור ולדבר איתו.
הוא המליץ לי להאריך דרכי דרך שמורת הרוג'רס בלייד הידועה בתור אחת מתוך שתי מדבריות הסלע היחידות בעולם.

אחרי הכותרת המפוצצת הזאת החלטתי להאריך את החצייה ולהספיק לראות עוד משהו במדינה המופלאה הזאת.

הכנסתי להילוך לראשון והתחלתי לנסוע כששמעתי מן מכה כמו של אבן שפוגעת בגלגל הקדמי, הסתכלתי אחורה וראיתי בורג גדול מתגלגל על הכביש. חשבתי שסתאם עליתי על איזה בורג והמשכתי לנסוע עוד כמה מטרים. משום מה, זה הציק לי והחלטתי לחזור לבדוק. חשכו עייני כשראיתי שזה הבורג המרכזי מהקאליפר של הבלם הקדמי שלי, עצרתי ובדקתי את הברקס, הוצאתי אותו עם היד… משמע, רכבתי 600 ק״מ עם ברגים משוחררים בברקס הקדמי. אם הייתי נותן עוד ברקס אחד הקאליפר היה מתנתק מהמקום שלו ורץ עם הדיסק, סביר להניח שלא היה עוצר ואני הייתי ממשיך עד לדבר הבא השהיה עוצר אותי.

איזה מזל!!!

הוצאתי את ערכת הכלים שלי, תיקון זריז, בדיקה שהכל תקין והמשכתי הלאה.

לאט לאט הדרך הפכה כורכר ומכורכר לדרך עפר משובשת.
מאות קילומטרים של במפים שלא איפשרו לי לרכוב יותר מ40- ק״מ בשעה.

החום הכבד, השמש שהיכתה בפניי והדרך המשובשת עייפו אותי מאוד והתחלתי להרגיש שאני מאבד ריכוז. החלטתי להמשיך עוד 20 קמ ולהתחיל לחפש מקום להעביר את הלילה.רגע ליפני שהשמש שקעה מצאתי חורשת מדבר טבעית על שפת הנהר הכתום (orange river). בישלתי אורז עם מלח ופלפל שחור, הוספתי קצת פפריקה בשביל הבארק׳ה ונכנסתי לתוך האוהל. בלילה התעררתי מצרחות מוזרות, זה הפחיד אותי אבל החלטתי שאין לי מה לעשות בדקתי שהאולר לידי והמשכתי לישון. רעשי דפיקות העירו אותי שוב לפנות בוקר , פתחתי את עייני וראיתי צללית של דמות מוזרה שנוגעת באופנוע, שקלתי עם להשאר בשקט אבל החלטתי לצאת לתקוף את הפולש.
פתחתי בשקט את הסכין ולאט לאט את הרוכסן של האוהל, כדי לקבל זוית טובה יותר לראות מי נוגע לי באופנוע.

לפתע שתי עיינים הציצו אל תוך האוהל, מהבהלה יצאה לי צרחה שגרמה גם ליצור לצרוח ולברוח. הוצאתי את הראש וראיתי שימפנזה ענקית נסה על נפשה. הלב  של פעם בחוזקה ולא הצלחתי להמשיך לישון.
דירבקתי קפה שחור כדי להתעורר ויצאתי לכיוון הפארק.

אחרי הדרך המתישה הזאת סוף סוף הגעתי לכניסה לפארק.
שמח ומחוייך ירדתי לשלם לפקידה בכניסה, והיא בלי להסתכל לי בעיינים אמרה בזלזול שאין כניסה לאופנועים!

הלסת נפלה לי מרב עצבים, עברתי את כל הדרך הזאת ואף פקידה לא תעצור אותי. "או שאת קוראת למנהל, או שאני נכנס גם בלי האישור שלך". נכנסתי למשרדו של המנהל שהיה מלא בתמונות ישנות שלו במדי צבא. ״איש צבא" חשבתי לעצמי, "זה יהיה קל״ כמעט שעה ישבתי עם מנהל השמורה והעברנו חוויות מהצבא. ״משמעת, אני אוהב אנשים עם משמעת״ הוא אמר.

קיבלתי אישור לכנס.

ככל שהעמקתי פנימה אל תוך הפארק הדרכים הפכו חוליות יותר וקשות עבורי לרכוב, אני מנסה לשמור על הקו אחיד אך האופנוע הכבד נזרק מצד לצד. אני אוחז את הכידון, מחבק עם הברכיים ומנסה למנוע מהאופנוע לשקוע וליפול.

10 שנות רכיבת אנדורו עושות את העבודה ואני מצליח לפלס את דרכי עם האופנוע הכבד בין חול טובעני לאבנים חלקות. בערב הגעתי לקאמפ סייט, כנוע מהיום המתיש, התחלתי להכין לי סנדוויץ להרגיע את הבטן.
קופיף קטן וחמוד הגיע והתיישב על ידי, זרקתי לו חתיכת בשר מיובש [טעות חיי] והמשכתי במלאכת החיתוך. כשהרמתי את ראשי לחפש את הקופיף העץ שלמולי התמלא ב-13 קופים נוספים. הנפתי את מבטי לאחור וזיהיתי עוד ארבעה קופים נוספים שמנסים להתקרב עלי ולגנוב לי את הסנדוויץ שזה עתה סיימתי להכין. למרות שהייתי מוקף מכל כיוון לא איבדתי אישתנות וגם ולא התכוונתי לוותר על הסנדוויץ.

התחלתי עם אבנים, עברתי למקלות וכשראיתי שהם לא נרתעים עברתי לנשק יום הדין והוצאתי את הפפר ספריי שאמור ליהיות נגד אריות. ריססתי שניים מהפולשים הקטנים והם ברחו בצרחות ואחריהם שאר הלהלקה. בלילה החלה רוח חזקה לנשוב ואחריה גשם זלעפות. עוד לא יצא לי להיות עם האוהל הזה בגשם ולא ידעתי איך אתעורר בבוקר. למזלי קמתי בבוקר יבש לחלוטין, האוהל עמד במבחן בהצלחה רבה. קרירות הבוקר הקשתה עלי לקום מהשקש אך הקופים, שהתחילו להתקרב שוב לא נתנו לי ברירה ונאלצתי לקום. למרות שבדקתי בלילה שאין שום יתושים באוהל קמתי עקוץ בכל גופי, זה היה ניראה עקיצות שונות משל יתושים וכשראיתי את אחד הקופים שעמד מעלי מתגרד לו הבנתי שהצטרפו אלי כמה פשפשים בלילה..

DSCN3129.JPG

זרקתי כמה אבנים לשחרר את התסכול שלי על הקופים, ארזתי ויצאתי לדרך..

הבוקר אחרי הגשם היה בהיר ונקי כקריסטל וריח האדמה הרטובה רוממה את רוחי. הגעתי למעבר גבול מיוחד במינו שנחצה על ידי נהר צר שוליים.

למוד קרבות ממעברי גבול, הגעתי מוכן עם כלל המסמכים ועם סיפור שאני מצלם אותם לסרט דקומנטארי שיגיע לטלויזיה בקרוב.

ובפעם השנייה בחיי אני עולה עם אופנוע על סירה. הפעם המבט מופנה אל נופה של דרום אפריקה המתרחק לאט לאט.

שניות לאחר מכן כבר היינו בגדה שבצד השני. אני, האופנוע והפשפשים החדשים שלי ירדנו לתוך מדינה חדשה.

border passing.jpg

נמיביה היר איי קם.

(כאן הוכנס רק הסיפור שטרם הופיע באתר זה) למלוא הכתבה, נא הכנסו לסיכום של רום או לבלוג המסע של רום או לדף הפייס של רום

——————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

27 בדצמבר 2013 אור ובר רוכבים מדרום אמריקה צפונה-1

אור הרפז ובר הולצר בפטאגוניה

שיבוש התוכניות היא ההרפתקה אמיתית.

(פגשתי את אור הרפז ובר הולצר ממעוז חיים, בבית קפה סמוך לביתי, כדי לתרום למסע שלהם כמה טיפים. קיבלתי במתנה 5 קילו תמרים והבטחה לכתוב לאתר הזה, אז הנה תיהנו – יוני בן שלום)

1525162_10202615639340822_1891300461_n.jpg

אור מימין ובר שמשמאל ליד האופנוע שקנו לפני רגע בפוארטו נאטלס

שלום שמי אור הרפז, איני כותב גדול. מה שכן, אשתדל לעדכן מדי פעם.
החלטנו להתחיל את המסע הרכוב שלנו בדרום אמריקה ולעלות צפונה. כלומר עכשיו בפאטגוניה קיץ והכי הגיוני לעלות עם מזג האויר הטוב צפונה. בתכנית שלנו לרכוש שני אופנועים בחלק ההוא של העולם ולהשתדל לעלות כמה שנוכל. הרבה לפני היציאה לדרך עמדנו בקשר דרך אתר "הורייזן אנלימיטד" עם שני חבר'ה אמריקאים (בנפרד) וניסינו לתאם שנקנה מהם את האופנועים. הם בדיוק מסיימים את המסע שלהם מהצפון דרומה.

ביום רביעי ה-4 בדצמבר ב- 6:00 בבוקר עלינו על טיסה מנתב"ג לבונוס איירס, עם עצירה במדריד.
ב-5 בדצמבר נחתנו בבונוס איירס בשעה 9:40 ( שעון ארגנטינה) שזה ג'ט לג לא רחוק ממה שאנשים חוווים כשהם טסים לניו יורק.
משדה התעופה הגענו להוסטל של ישראלי בשם עינב. (קאסה דה פהפה) על מנת להחליף כסף ולהעביר את השעות עד הטיסה ליעד הבא.
בשעה 5:20 אחה"צ כבר היינו על טיסה ל- rio gallagos בפינה הכי דרומית של פטגוניה המזרחית.
לאחר שנחתנו בשעה 9:00 תפסנו מונית לתחנה המרכזית, כדאי לקחת אוטובוס לפונטה-ארנס היושבת בצד הצ'ליאני המערבי של פטגוניה, ממש מול טיירה דל-פואגו היא ארץ האש.
( בתחנה המרכזית היינו עדים לנסיון התאבדות של אחד המקומיים אבל זה נגמר בשלום).
לפני הכול חשוב לציין שהטיול שתכננו כרוך בהרבה פרוצדורות, ניירת, מסמכים ובירוקרטייה (כמו שקוראי האתר הזה כבר יודעים) אבל בנוסף לזה חווינו עוד כמה קשיים, כמו העדר מידע רלוונטי על עניין תקנות רישיון לאופנוע בדרום אמריקה (לנו יש רישיון לאופנוע עד 500 סמ״ק 33 כוח סוס והולכים לרכוב על אופנוע של 650 סמ"ק) אין לנו ויזה לארצות הברית כדי להבטיח הוצאה של האופנוע מדרום אמריקה לארץ המוצא של האופנועים (ארה"ב) ולכן נאלצנו להסתמך על אופנועים יד שניה שאנחנו לא יכולים לבדוק לפני שאנחנו מגיעים  תיכננו לרכוש שני אופנועים ובאותו מקום.
הגענו לפונטה-ארנס ביום שישי ה-6 בדצמבר בשעות אחר הצהריים.

1526508_783224458361008_1848135837_n.jpg

כאמור, עוד בישראל היינו בקשר עם כמה אנשים שבינהם שניים הייו רלוונטים ביותר, אחד מהם חיכה לנו כבר יומיים ואחד אמר שיגיע בימים הקרובים,
כשהגענו לפונטה-ארנס, הלכנו להוסטל בכתובת שקיבלנו מאחד האנשים ושם פגשנו את זאק ( אמריקאי מקליפורניה ). הספרדית שלנו חלשה מאוד וגם באנגלית לא הצטיינו בבית הספר.
לאחר דיבורים והרבה התכתבות בגוגל טרנס לייט התחלנו את תהליך העברת הבעלות. מאחר והגענו מאוחר, משרדי הנוטוריונים היו סגורים ונאלצנו לחכות ליום ראשון. בינתיים נסענו לסונה פרנקה ( אזור הסחר החופשי בפונטה ארנס וקנינו ציוד רכיבה וכלי עבודה לאופנוע).
תוך כדי שאנחנו שם, אני מקבל מייל מהבחור השני שאומר לי שהיו לו בעיות ויקח לו בין שבועיים לשלושה להגיע לפונטה ארנס, עשינו בינינו חושבים והחלטנו שאנחנו מתחילים את המסע על אופנוע אחד ושנפגוש אותו בהמשך.
ביום שני ה-9 בדצמבר, יצאנו לדרך והיעד הראשון הוא פורטו-נטאלס ומשם טראק הטורסים, לאחר ארבע ימים מדהימים, וגם קצת גשם, חזרנו ולאחר לילה המשכנו בדרכנו לאל-קלאפטה, עברנו את מעבר הגבול הראשון בין צ'לה לארגנטינה עם האופנוע ואחרי תהליך עשיר במסמכים וניירת, הצלחנו לעבור.
כשהגענו לאל קלאפטה, גילינו לרוע המזל שיש לנו חור ברדיאטור, ראשית ניסינו לסתום את החור עם דבק אפוקסי אבל זה לא צלח. לאחר בירור על קניה של רדיאטור חדש, למדנו שבפטגוניה יהיה מאוד קשה להשיג רדיאטור ואם נמצא אחד, זה יעלה הון ויקח הרבה זמן, החלטנו לאטום את הצלע ״הפצועה״ כולה באפוקסי, ובזה נגמר העניין.

לאחר אל-קלאפטה והביקור בקרחון הפריטו מורנו הסמוך (כ- 70 ק"מ) המשכנו צפונה ממזרח לרכס האנדים שהתרומם משמאל למסלול והגענו לאל-צאלטן עיירה/כפר תיירותי למרגלות גמלוני הסלע העצומים של פיץ-רוי. כדי לעשות את טראק הפיץ רוי, שהינו במקום שלושה ימים.
חשוב לציין שתוך כדי תנועה, אנחנו מנסים להתכתב עם בעל האופנוע השני כדי לבדוק את האפשרות לקנות ממנו את האופנוע באמצע הדרך, אך לא מקבלים תשובות. דממה.
בינתיים אנחנו רכובים על אופנוע אחד וזה הולך מצויין.
בבוקר יום ראשון ה22/12 יצאנו לכיוון נקודת הישוב באחה קרקולוס שנמצאת על דרך ארבעים בכוונה לישון שם את הלילה ולהמשיך צפונה ולעבור שוב לחלק הצ'יליאני של פטגוניה, לעיירה צ'ילה צ'יקו שנמצאת על שפת אגם חנראל-קאררה הענק ומסמנת את תחילת כביש 7 הקראטרה אוסטרל המפורסם.
היום ה23/12 , מחר אנחנו יוצאים לקראטרה שהיא אחת הדרכים היפות בעולם ( על פי ״ יודעי דבר״ ).

שוב הרבה תודה

אור הרפז ובר הולצר

——————————————————————————————————————-

חלק מהצילמים בכתבה נעשו בידי יקי בן אקוט. כל הזכויות C לטקס ולצילומים שמורות לאור הרפז

——————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 בנובמבר 2013 עודד ויטאליס סוגר את אפריקה. (כתבה 18)

הדרך נגמרת בצפון אתיופיה

עודד מסכם ומבטיח עוד

עודד, בשם קוראי הרפתקה דוט קום, תודה לשיתוף ולהזדמנות להציץ לסיפור מרתק. מחכים להמשך.

למעקב אחר המסלול של עודד על תוכנת הניווט שלו נא הקליקו כאן

סוף ק ורס 002.JPG

לא יכול הייתי לבקש שני ימי רכיבה אחרונים באתיופיה ובאפריקה כמו אלו שהיו לי. נפרדתי מבלה לליבלה לכיוון אדיס א(ס)בבה. הדרך כל כך יפה, מתפתלת על אספלט משובח והאופנוע שש לסל"ד.

על הג'יפיאס פנסיון בארו באדיס – נעים לחזור למקום מוכר (שהיתי פה לילה בדרכי צפונה), מה שעורר אצלי מייד את הגעגוע הביתה.

אפריקה לא השאירה בי לא תא אחד ולא חוש אחד אדישים. לא פגשתי שמחה ואנשים מחייכים כמו באפריקה אבל גם עצב. מצב חלק מהאנשים, הנשים, הילדים ובפרט הבנות. המראות והצבעוניות אבל גם תנאי מחייה קשים. המוסיקה הנפלאה והרעש. המרחבים העצומים אבל אתה לשניה לא לבד באפריקה – עצירת השתנה במקום הכי נידח ואני מייד מוקף בסקרנים. אוויר משכר ואבק. הרבה, הרבה מאד סקרנות לאחר.

מספר ימי התארגנות להטסת האופנוע למינכן, שם יעלה על יצועו לשנת החורף. מכונה מדהימה שהיתה אתי בכל תנאי השטח והשגיונות – 50,000 ק"מ – ולא הכזיבה לכל אורכם.

אתם שליוויתם אותי – הורגש ועזר.

20131106_125243 (Mobile).jpg

האופנוע (מימין) לאחר הנחיתה – בחניה בבית במינכן – (ליד  אחיו)

————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעודד ויטאליס

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »