הרפתקה דוט קום

6 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 9

מקסיקו, לרכוב עם קצת ביורוקרטיה

והרבה צבע

 

מקסיקו – ערים קולוניאליות
המקסיקנים לא רצו לתת לנו להכנס למדינה שלהם, וסיפור שהיה כך היה, האופנוע שלנו מקליפורניה ולא רשום על שמנו. מאחר וקנינו אותו בארגנטינה לא יכולנו לעשות שם העברת בעלות. אך יש לנו אישור נוטריוני (בספרדית) שמותר לנו לנהוג באופנוע, עד מקסיקו הכל היה בסדר (13 מעברי גבול סה"כ). מסתבר שהחוק במקסיקו מאפשר להכנס עם רכב רק אם הוא רשום על שמך, מכאן החלו דיונים מה ניתן לעשות בהתחלה מול פקידים שלא יודעים מילה באנגלית (תתפלאו כמה ספרדית צברנו בדרך). לאחר זמן נמצא פקיד דובר אנגלית שהזמין עוד 3 פקידים ויחד עשינו קונסורציום איך בכל אופן להכניס אותנו למקסיקו.
בסופו של דבר נמצא הפתרון, שאושר על ידי כל הדרגים: אנחנו נמלא טופס מכירה של האופנוע מליאור ממנו קנינו את הרכב, ליאור יחתום עליו (אתם זוכרים שליאור בישראל), ובא לציון גואל. הם שלחו אותנו חזרה לגואטמאלה כדי למצוא שם את ליאור 😊, והסבירו לנו איך להכין את המסמך. כולם היו לכל אורך הדרך סופר נחמדים, לדעתנו לא ציפו לשוחד (וגם לא הצענו או שילמנו). ולאחר יום די מפרך אנחנו במקסיקו התחנה האחרונה לפני ארה"ב.

פואבלה

מקסיקו חשבנו, עוד מדינה מרכז אמריקה שכל תושביה רוצים לעבור לגור בארה"ב. ואכן רוב המדינה כזאת, אמנם הכבישים טובים יותר (למרות שכדאי מאד להיות ערניים – במפרים וחורים בכביש ללא כל התראה), אמנם יש פחות שוטרים (למרות שאלו שישנם רוכבים על רכבים עם מקלעים מוכנים לירי), אמנם יש תחושת ביטחון כמעט כמו במערב (למרות שיש ערים לאורך החוף שממליצים לא לנסוע לשם כי יורים באנשים ברחובות)… אבל בכל אופן מדינה מרכז אמריקה קלסית. וכל זה עד שהבנו שאנחנו ממש אוהבים ערים קולוניאליות.
עיר קולוניאלית היא עיר ששימרו בה כמות גדולה מהרחובות מהתקופה הקולוניאלית (המאה ה- 15-16). ויש בהם קתדרלות מרשימות ומבני ציבור מפוארים ממש תאווה לעיניים.

העירייה מבינה שתיירות זה טוב שומרת על הניקיון ועל החזות החיצונית של המבנים (יש לא מעט בתים שיש רק חזית ומאחור מבנה מעץ שמחזיק אותה כדי שלא תיפול). יזמים מרימים עסקים ומלונות בוטיק בתוך מבנים עתיקים, תוסיפו על כך את הצבעוניות המקסיקנית (כתום שולט) ומזג אויר אחלה (רמת מקסיקו בגובה 2000 מטר כך שרוב היום והערב ממש נעים) ויש לך מתכון לפינוק אמיתי.
ערים קולוניאליות במצב טוב יש בכל דרום ומרכז אמריקה,

סן מיגל

כגון אריקפה וקוסקו בפרו, קיטו באקוודור, גרנדה וליאון בניקרגואה אבל ריכוז כמו שגילינו במקסיקו לא ראינו. ביקרנו למשל בפואבלה, סן לואיס דל פטוסי, סן מיגל דה איינדה וזאקאטאקאס (את שני האחרונים ממש אהבנו). בכל עיר כזאת השתכנו במלון בוטיק במרכז העיר העתיקה (לא חייב להיות יקר) ויאללה לצאת להסתובב שעות ברחובות.

זאקאטקס

בנוסף גילינו שחיי הלילה בערים הללו ממש לא דומים לשאר הערים שבדרך כלל נסגרים בשעה שש, כאן יש פעילות תוססת עד השעות הקטנות מוזיקה מכל פתח או מכונית חולפת, הרבה מוזיקה חיה במסעדות ובפאבים, אוכל טוב ומגוון והמון להקות שינגנו לך אישית תמורת חצי דולר.
ולהלן דוגמא – בזאקאטאקאס, אם אתה רוצה לחגוג חתונה, בת מצווה, סיום לימודים או משהו, אתה שוכר חמור (מקושט), להקה של כליזמרים, שניים שלושה מלצרים שמסתובבים עם בקבוקי משקה חריף, ומזמין את החברה, לכל אחד מהמוזמנים תלויה כוס קטנה על הצוואר ומידי פעם ממלאים אותה ודופקים שוט. ויוצאים להסתובב בסמטאות העיר. החמור מוביל, אחריו הלהקה ולאחריהם צועדים כל המוזמנים. בכל כיכר או רחבה (ויש הרבה כאלו) נעצרים, רוקדים קצת, שותים קצת וממשיכים הלאה. הצטרפנו לקבוצה שכזאת ולא היה נראה שמישהו מתעייף או שהמשקה נגמר. ואפילו הציעו לנו משקה (למרות שאנחנו לא שייכים לבעל השמחה – שלא ממש הבנו מה חגגנו).
מחר ארצות הברית

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

25 באפריל 2017 ליאור ודנה עושים את צפון אמריקה 1

מסע רכוב כנקודת מבט על מסע החיים

דנה וליאור יצאו בתחילת אפריל 2017 לרכוב את ארה"ב וקנדה ויצפינו עד למפרץ-פרודו באלסקה, הנקודה הצפונית בעולם אליה ניתן להגיע בנסיעה קרקעית רצופה. החומר כאן מועבר מהבלוג הער והמרענן שהם כותבים לאורך הדרך.

 

צעד ראשון
אפריל 3, 2017
איפה הכל מתחיל? מהו הצעד הראשון במסע? הכוונה לצעד מסויים.
אפשר להכליל ולהגיד שכל חיינו מהרגע שבן האדם נולד הם מסע, הוא מתחיל לצעוד בדרך חייו ברגע שנולד עד הרגע שהוא מפסיק לצעוד. בדרך ישנם צמתים, אפילו לא מעט צמתים, צמתים שהמזל או הגורל זימן, צמתים שהאדם זימן לעצמו או צמתים שהסביבה זימנה לאותו אדם.
כל צומת כזה דורש החלטה, באיזה מין השבילים להמשיך לצעוד, אפשר להסס, אפשר לחשוש אבל החלטה חייבת להעשות, גם החלטה לא להחליט ולתת לדרך להגריל את המשכה עדיין בוצעה החלטה והאדם ממשיך לצעוד בדרכו. בכל צומת ישנה עצירה ריגעית, עצירה על מנת לקחת החלטה ובלי שמספיקים לתפוס אותו, באותו רגע ההחלטה כבר נעשתה, הצעד הבא כבר נצעד והדרך ממשיכה. אבל מה שבטוח לאותו רגע, ההחלטה שנעשתה הייתה נכונה לאותו הרגע.

השאלה המעניינת היא מה הוא הצעד הראשון במסע שהוא חלק קטן ממסע חיינו.
אולי זאת המחשבה? עצם המחשבה שותלת את הזרע לתחילת המסע? אבל מה גורם למחשבה להופיע?
אולי זה הרצון שמעורר את המחשבה להופיע? אבל מה זה רצון? מה גורם לנו לרצות? כנראה אם אנחנו רוצים משהו אז אפשר לנמק למה אנחנו רוצים אותו אבל קודם כל צץ הרצון לפני הסיבות. מאיפה לעזעזל הוא הגיע? אולי זה אותו צומת שהגורל זימן.

אז אם אפשר להגיד שפתאום הגיע הרצון, הרצון גרר מחשבה, המחשבה הובילה לצומת, הצומת חייב החלטה, עבר רגע, וההחלטה נעשתה.
אפשר להגיד שזה הצעד הראשון?

אם נפשט את הדברים, מה היה הרצון? הרצון היה לתפוס את הרגע. המחשבה הובילה לצאת להרפתקה ועל ההחלטה אין מה להרחיב, עבר אותו הרגע ורבים אחריו ונעשו מספר החלטות לפי מספר הרגעים כאשר הרגע הראשון כנראה היה הצעד הראשון שהוביל אותו עד התחלת ההרפתקה הזאת.

ואם נחזק את הנימוקים לרצון, יש האומרים שאם נעים במהירות האור הזמן עוצר, כרגע אי אפשר לנוע במהירות האור אבל אם נמצאים בתנועה הזמן מאט, הוא תמיד ימשיך לנוע מהר, אבל הוא יכול להאט אפילו במקצת. כאשר הזמן יותר איטי אפשר להניח שיותר סביר לתפוס אותו. מה שבטוח שאם עוצרים בלתי אפשרי לתפוס אותו, הרגע לא יחכה לנו בשום פינה.

המסע ישמור אותנו בתנועה, כך הזמן אולי יאט ואולי נתפוס את הרגע.

———————————————————————-

הכנות
אפריל 17, 2017
אחרי הרצון והמחשבות הגיע הזמן לרדוף אחרי החלום. אחרי אין ספור הקזות דם, דמעות, תסכול ושעות הסתגרות וישיבה בחדר עד השעות שנקראות כבר מחר מול מסכים עלינו והצלחנו לסיים תואר ראשון! משעות ארוכות מול מסכים להסמכה עברנו לשעות ארוכות מול מסכים לפרנסה. חזרה לתחושת החייל המשוחרר שרודף אחרי משכורת בשביל הגשמת חלום.

התפטרנו מהעבודה, כאשר להתפטר מעבודה אינו מעשה קל בכלל, במיוחד שהמטרה אינה למען קידום תפקידי, הזדמנות מקצועית אחרת אלא למען עצמנו בעוד ששאר חברינו נמצאים במרדף אחרי הקריירה המקצועית לנו התחושה שאנחנו עומדים להישאר מאחור ונצטרך לעבוד קשה להשלים את הפער כשנחזור בע״ה.

איפה מתחילים?

חשבנו על מספר אופציות, בחלק הצפוני של ארה״ב איפה שבד״כ קר אין הרבה אופנועים כי עונת הרכיבה שם קצרה מאוד, ככל שמתקרבים לחלק הדרומי והחם של ארה״ב כמות האופנועים עולה, עד כדי שאמריקאי שמרשה לעצמו לקרוא לעצמו אופנוען חייב להחזיק במינימום שלושה אופנועים והם לשימוש פנאי ולא כאמצעי תחבורה יום יומי.

הוחלט על לוס אנג׳לס, עיר והסביבה שלה מעל 20 מיליון תושבים עם היצע יפה מאוד של אופנועים יד שניה למכירה בקריג ליסט (יד שתיים של ארה״ב), גם אם לא נמצא בלוס אנג׳לס נוכל לעבור לערים מסביבה. בכלל כל קליפורניה שופעת בתרבות רכיבת אופנועים.

קנינו כרטיסי טיסה! ליאור טס שבועיים קודם ללוס אנג׳לס לקנות אופנוע ולהכין אותו למסע.

איזה אופנוע לקנות? אנחנו צריכים אופנוע שיכול לסחוב הרבה משקל, נוח לרכיבות ארוכות עם נוסע, עם יכולות שטח בסיסיות, אמין ופשוט. האמת פה לא הייתה ממש התלבטות מלבד התלבטות קטנה, למרות שיש המון אופציות בשוק בקטגוריה ולכולם יש יתרונות וחסרונות הלכנו על BMW R1200 GS, ותיק בקטגוריה עם תהילת משפחת אופנועי GS. כן, אפשר להגיד שזה היה מכור.

כאשר ההתלבטות הייתה אם לקנות את דגם הAdventure או הרגיל, כאשר היתרון לדגם הAdventure הוא מיכל דלק גדול וברירת מחדל שלו הם מזוודות מאלומיניום שיכולות להיות יותר נוחות לזיווד וקשירת ציוד, החיסרון הוא מחיר גבוה יותר. התלבטות נוספת היא איזה מודל לקנות, כל כמה שנים BMW מבצעים שינויים, החלטנו ללכת על השנים 2008 ל 2009 גם מבחינת מחיר וגם מבחינת אבזור אלקטרוני שהוא המינימלי יחסית לעומת החדשים.

ריצות הסידורים החלו, לאחר בדיקה של בסביבות העשרה אופנועים, היו אופנועים מנבלות גמורות עד לנסיכי גראג׳ שהיה עליהם פחות מ 15 אלף קילומטר ומאובזרים בכל גדג׳ט אפשרי. עלו שני אופנועים למעמד הסופי, הראשון GS Adventure 2007 והשני GS 2008, לראשון הייתה נזילת שמן בין הגיר לבלוק מנוע, תיקון שדורש לא מעט כסף הוחלט לסגור על 2008 שהיה שמור במיוחד, עם מעט ק״מ ומחיר אטרקטיבי.

משם שמח ונרגש לDMV, ולמסע קניות ומלא חבילות מאמזון.
בזמן חיפוש האופנוע והשהות בLA, הכרנו חבורה מעניינת. יורם, ראובן ואלי. ישראלים שחיים בארה״ב כולם אופנוענים ותיקים בעלי GS מספר שנים, שטיילו בכל ארה״ב, קנדה ומקסיקו איתם.

יורם, עבד שנים בסוכנות של BMW motorrad, החליט לקחת את הזמן לעצמו ופתח מוסך קטן ומרשים אצלו בחצר, מטפל באופנועים במסירות אבל בקצב שיאפשר לו להנות, לתכנן ולבצע טיולים רכובים. האופנוע הותיק שברשותו הוא GS 1100 שנת 94 שהוא הביא איתו לארה״ב מדרום אפריקה כשאר טייל שם.

אם אתם נמצאים בLA וזקוקים לטיפול לאופנוע, עצה או חבר לטיול אל תהססו לפנות אליו או אל החבורה.
בזמן ההכנות, ליאור לקח גם זמן להנות מלוס אנג׳לס ולהספיק לרכב ולהתרגל לאופנוע.
דנה הגיעה! עייפה אחרי טיסה ארוכה, והכנות שלא הספקנו לסיים לקחנו עוד כמה ימים בLA. ביקרונו איך לא ב Universal Studios ויצאנו לרכיבת היכרות עם יורם וראובן. לקחו אותנו לקניונים מעל מליבו, הראו לנו את מועדוני הרוכבים. כאשר בסוף שבוע אחד בכל מועדון כזה עוצרים עשרות אופנועים, בעיקר הארלי דווידסון. אין ספק שיש חזות מעוררת התרעה להארלי ובמיוחד לרוכבי ההארלי, ללא ספק הם יודעים להתחפש הייטב ואנחנו הרגשנו יוצאי דופן בנוף האופנועים.
באחד הקניונים יש כביש מפורסם שקרא כביש הנחש (מאוד מקורי, אבל אי אפשר להטיל ביקורת) שכל סופ״ש רכבי ספורט ואופנועי ספורט כבדים מגיעים לבדוק את הגבול כמה נמוך אפשר להשכיב את האופנוע.


זהו אנחנו עכשיו מוכנים לצאת לדרך.

—————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לליאור ודנה

————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

12 באפריל 2017 לאה וגדי מקוטב לקוטב -1

חציית האמריקות מאלסקה לדרום ארגנטינה ברכיבה זוגית

את גדי ולאה נחימוב גם אתם מכירים. אם לא סעדתם פעם באל-גאוצ'ו כשהם היו בעלי הרשת, בטח ראיתם את ביתם (או טעמתם את יציר כפיהם) הנח לו ממערב לכביש היורד למצפה רמון כשלושה וחצי ק"מ מדרום לצומת טללים. אין מצב שלא עברתם ליד חוות נאות.

גדי הגיע אלי לפני כשנתיים לשוחח על תכניותיהם לעשות את האמריקות. בגדול רצו לצאת הכי מהר. רק מה, להגיע לנקודת ההתחלה באלסקה בחורף לא ממש מומלץ, אז עד שמזג האויר ישתפר, ירד הזוג המופלא לכמה חודשים לתור את דרום יבשת אפריקה ברכב 4X4 מאובזר כקמפר שטח כמו שצריך. חרשו היטב את דרום אפריקה, נמיביה ובוצואנה,

הזדכו על הרכב וחזרו לארץ רק כדי לוודא שהדור הצעיר אכן מאופס על האחריות שנחתה עליו בעיקר בתחזוקת חוות הבודדים המושקעת. ואז יצאו לממש הרפתקה שרבים וצעירים חושבים כמה פעמים לפני שהם מתחילים בכלל לחשוב בכיוון. ופרומיליונצ'יק מבינהם אכן יוצא לדרך.

אני מתנצל על הדיווח המאוחר הזה. כי בעת כתיבת הדברים לאה וגדי כבר חזרו מהמסע. לא השתלטתי בזמן אמת על העידכונים כאן באתר הרפתקה, בעיקר מעצם היותי בתוך מסע משלי. לאה וגדי כתבו וצילמו בלוג נהדר וייחודי, הכולל המון מידע וחוכמת דרך, מנקודות מבט לא שגרתיות שבחנו את המושג הרפתקה מתוך נסיון חיים וזוגיות רבת שנים, זה לא פשוט להסתכן ולהעמיד במבחן הרבה נכסים כשאתם הציר המקשר והאחראי במשפחה רב דורית. בהקשרים עסקיים ופיזיים אין צורך להכביר מילים בסיכונים הקבועים כשעפים על דו גלגלי בדרכים הזויות, במזג אויר לא סלחני ובמחוזות נטושים בידיעה שלא היו להם אפילו שניה אחת לחפף או הזדמנות אחת לטעות – לאורך עשרות אלפי קילומטרים ולמשך חודשים. הקטעים שיובאו כאן הם תמצית הדיווח שמופיע בבלוג שהם כתבו. ולמי שרוצה צפיית בינג', הנה הקישור. הנאה מובטחת!

——————————————————
26 באוגוסט 2016
לפני ההתחלה.
גדי נוסע ללוס אנג'לס לחפש אופנוע. סוף יוני, ויש המון מודעות באינטרנט. משם צריך עוד להעביר את מה שיקנה לאלסקה- אלפי קילומטרים, כשבועיים נסיעה. ההפתעה הגדולה- כשהוא מגיע העונה כבר בעיצומה, ואין אופנועים מתאימים. כמה ימים מייאשים ויקרים בעיר הגדולה, ואז מודעה חדשה על אופנוע אפשרי באנקורג', אלסקה. גדי מתארגן לנסיעה, ובינגו- זה מה שהוא רוצה~ GS1200 BMW שנת 2014, פחות מ 5000 מייל, עם צמיגים 70/30 2 ארגזי מתכת, ידיות עם חימום, החלום בהתגשמותו. הבעיה היחידה- עכשיו צריך לחכות שבועיים שאני אגיע… חישוב מהיר מגלה שהשהייה שם תעלה כמו לחזור לארץ, ועם ההתעוררות של המינהל והדרישה לחתום על חוזה ולשלם מיידית ההחלטה קלה. גדי חוזר. היציאה הרשמית לדרך נקבעת ל 10/7. יש כרטיסים, נפרדים מכולם, והיידה לדרך!

אלסקה. ancorage

המטוס נוחת באחת בלילה. אור יום מלא. בין הנוסעים כאלה עם חכה ביד, מחכים למזוודה ולמיכל שבו יאכסנו את הדגים ואיתו יחזרו הביתה. מזג האוויר נעים – כולם בחולצה קצרה וסנדלים. אנחנו ישנים במלון הכי זול שמצאנו- 90 $ ללילה, ממש לא מזמין.
היום מנוצל לקניית ציוד, וביקור אצל ג'ף כדי לשלם על האופנוע. הוא מזמין אותנו לישון בחדר האורחים שלו – אבל היום כבר יש לנו חדר מוזמן באכסניה. 17000 דולר עוברים ידיים- וזורו שלנו!

נקבל את ההזמנה מחר כדי שנוכל להתארגן על האופנוע ולצאת לדרך. יום חמישי בבוקר אנחנו במשרד הרישוי עם הניירות, ממלאים טפסים ותוך פחות מעשר דקות האופנוע רשום על שמנו.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, בודקים את מה שיש ומה שחסר, משלימים ונחים. אם רוצים לעמוד בתקציב של 100 דולר ביום חייבים להתארגן על ציוד קמפינג שלא היה בחשבון בהתחלה, לא ברור אם מזג האוויר יאפשר וזו הוצאה נכבדה, אבל לא נראה לנו נחמד לישון תמיד בחדר, וגם כך יהיה קשה לעמוד בתקציב. אנחנו מחליטים ללכת על זה. מאחר ובדרך יש עוד ארגז אחורי ושני תיקים חסיני מים, נראה שלא תהיה לנו בעיית מקום אכסון. עוד היום- ביקור במוזיאון היהודי- (יש פה בית חב'ד!) מתעד 7 משפחות שהגיעו לפה בתחילת ימי ההתישבות והן מרכזיות בחיי העיר, ויש בו תערוכה מרשימה שמתעדת את העלאת יהודי תימן.. מסתבר שלאלסקה על טייסיה ומטוסיה היה תפקיד מכריע אז. האוצרת של המוזיאון מספרת לנו ומסבירה מה שעושה את הביקור מעניין במיוחד.
המזוודה הנוספת הגיעה ואנחנו אוספים אותה בדרך, נוחתים עם כל הציוד בבית של ג'ף ויושבים איתו על בקבוק יין. ג'ף הגיע לאלסקה בעקבות 2 אחיו, הוא מנהל צוות שעובד ב DEADHORSE ופעם בשבוע טס לשטח. בשאר הזמן עובד במשרד בעיר. הפריזר שלו מלא שקיות ואקום עם חלקי דגים ובשר- הוא יוצא לדוג ולצוד מדי פעם. כשהיה צעיר הציד היה בשביל הכיף, היום הוא לא יורה בחיה שאין לו כוונה לאכול.. ג'ף אומר שתוך כמה ימים נתרגל לאור ואז נצטרך לישון פחות שעות בלילה. אנחנו נגלה בהמשך שזה לא עובד עלינו.בחצות הוא נפרד מאיתנו, מסביר איך לנעול כשנגמור ואיפה להשאיר את המפתח. אנשי אלסקה נותנים אמון באופן די גורף, וזה מוצא חן בעינינו.
שישי בבוקר, אנחנו מצליחים לדחוס את כל חפצינו למזוודות, כולל ספרים וערכת סריגה, ויוצאים ליומיים נסיעת מבחן. להתרגל לזורו, לבדוק שהציוד מתאים ולוודא שה'נהגת השניה' מסתדרת במקומה. דרומה לחצי האי KENAY נוסעים לעיירה SEWARD. שעתיים נסיעה עם הפסקת אוכל בקפה על שפת אגם.
כל אופנוען שחולף מסמן שלום, ויש הרבה כאלה. רובם הגדול בגילנו פלוס. רוכבים בעיקר גברים אבל יש גם הרבה זוגות ופעמיים- אשה נוהגת. סוף שבוע והעיירה מלאה במטיילים ונופשים. במזל מצאנו מקום בקמפינג על שפת הפיורד- יש יחסית מעט מקום לאוהלים כי האמריקאים מטיילים עם הבית. כמות עצומה של קמפרים- מארגז שמותקן על הטנדר ועד רכב בגודל של אוטובוס שגורר אחריו רכב פרטי. כמובן שככל שהרכב גדול יותר הוא מצויד יותר- מטבח, שרותים, סלון עם טלויזיה- כמו בבית. טיול רגלי קטן להתאוורר, ובלי לשים לב כבר כמעט חצות- כולם בפעילות, ילדים מתרוצצים, אנשים עושים BBQ- רעש שתואם את האור. מזל שאין לנו בעיה לישון בכל מצב..
למחרת- ארוחת בוקר בסגנון שנאמץ מעכשו- מנה אחת, שתיה אחת. הכל פה נמכר ומוגש בכמויות ענק- גם כשאנחנו אוכלים חצאי מנות אנחנו לא נשארים רעבים. מאחר ולא נהיה יותר לחופי האוקיינוס באלסקה- אנחנו יוצאים להפלגה של 6 שעות. מפליגים לאורך הפיורד (גם כאן זה נקרא כך) , בתקווה לראות בעלי חיים אופייניים, מגיעים לקרחון שיורד לים וחוזרים. מיד ביציאה הקברניט מפנה את תשומת ליבנו לאריה ים שצף להנאתו לידינו, ואחר כך לא מפסיק להסביר על הציפורים, על כלבי ואריות הים, על הליוויתנים ועל הצמחיה.

מדי פעם הוא קולט לוויתן ועוצר את הספינה כדי שכולם יצאו לסיפון וינסו לתפוס במצלמה. מאתגר מאד כי הליוויתנים צצים לשניות ועד שמרימים מצלמה כבר הזנב שלהם נעלם במים… טוב שאפשר להנות מהמראות גם בלי לתעד כל דבר!

לילה שני בקמפינג, ויש דברים לשיפור- האוהל שלקחנו מאביתר נהדר אבל קטן עלינו- אין בו מקום לציוד, ורב הטיול לא נוכל להשאיר דברים בחוץ אם נרצה למצוא אותם בבוקר. דבר נוסף- חייבים סיר קטן שנוכל להכין קפה. נסיעה חזרה לצפון- אנקורג' בדרך, אבל חוץ מארוחת צהריים אין מה לחפש בה, עוברים דרך כמה עיירות קטנות מנומנמות, ונכנסים לישון בקמפינג ממשלתי ליד נהר. רב שכנינו הם דייגים, ובבוקר גדת הנהר מלאה בהם. אנחנו לומדים שיטות שונות לדייג- אין ספק שזה לא בשבילנו… בדרך החוצה לכביש נקבת מוס מסתכלת עלינו בהפתעה- איזו חיה מכוערת! לזכר יש קרניים מפוארות, אבל בלעדיהן הנקבה מגוחכת. סטייה קטנה מהכביש לעיירה TALKEETNA ממנה יוצאים סיורים במטוס אל הפארק. עיירה תיירותית, צבעונית ומאד צפויה. למרות שהתכוונו לצאת לטיסה המאד יקרה- אנחנו מוותרים בגלל מזג האוויר. בהמשך הדרך מתחיל לטפטף וכשאנחנו מתקרבים לכניסה מחליטים לישון במלון. זו גם הזדמנות לפרוס בחדר את כל הציוד, לזרוק, למיין ולארגן מחדש את התיקים שלנו. שלישי בבוקר אנחנו בפארק. DENALY הוא השם המקורי, אך משתמשים גם בשם מק'קינלי. זו הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה, ואפשר להכנס עם רכב רק 15 מייל- התנועה בפארק היא ברכב שלהם או רגלית. מאחר ומטפטף כל הזמן אנחנו עולים לנסיעה של שש שעות באוטובוס. הנהג-מדריך לא סותם את הפה לרגע- זה מעניין אבל טוב שיש הפסקות להסתובב קצת בשקט בחוץ… האזור הקרוב לכניסה סגור לתנועת מטיילים בגלל 'פעילות דובית' אבל יש די מקום לטייל. האוטובוס עוצר בכל פעם שמישהו מהנוסעים רואה חיה כך שמלבד נופים ירוקים ראינו גם מוס, קריבו ודב.
את הסיור אנחנו גומרים בעשר בלילה, אבל מאחר שיש אור מלא ואנחנו לא עייפים,
ממשיכים בנסיעה צפונה. נישן בדרך. למחרת לקראת צהריים אנחנו ב FAIRBANKS , העיר הצפונית ביותר. העיר פרוסה מאד, ונוחה מאד להתמצאות. אנחנו מוצאים קמפינג חביב, חנות ציוד שבה נשלים את החוסרים, כמו קומפרסור קטן ומיכלי דלק נוספים, בגדים לימים קרים במיוחד או לילות כמו האחרון (פיג'מה ראשונה שקנינו בחיינו הבוגרים…) וגם כמה אופנוענים שחולקים איתנו מידע על מזג האויר הצפוי לקראת הנסיעה צפונה. בלילה יורד גשם. האוהל עומד בגבורה במצב, אבל בבוקר אנחנו מתעוררים כשהשכנים מודיעים שהאופנוע נפל בבוץ. גם איפה לחנות צריך ללמוד. אנחנו אורזים ציוד מיותר ומשאירים בקמפינג, ויאללה- לדרך! מפיירבנקס יש 260 מייל עד COLDFOOT, שם תחנת הדלק האחרונה על DALTON HIGHWAY עד PRUDHOE BAY, DEAD HORSE. אחר כך 240 מייל נוספים. היום, יום חמישי צפוי מעט גשם, ואחר כך כל סוף השבוע כמעט יבש- 20% אפשרות לגשם נחשב טוב! הכביש עד דלתון הייווי בסדר גמור, ושם הוא נגמר. דרך עפר טובה, אבל יורד קצת גשם ויש בוץ.


להפתעתנו הכביש חוזר. זה לא כביש משובח, יש הרבה בורות וקטעים מכוסים עפר, אבל יחסית למה שציפינו- טוב. הנוף ירוק, עצי אשוח, צפצפה וערבה, הרבה מים זורמים וכמובן- צינור הנפט. כל הכביש הזה נועד לטובת צינור הנפט- בדדהורס עובדים למעלה מעשרת אלפים איש בכל זמן נתון והכביש משמש לאספקה שוטפת של מזון וציוד. לפני שנתיים הנהר הציף את הכביש והרס חלקים ממנו ועכשיו יש גם 3 חברות שעוסקות בהגבהתו והרחבתו וגם כאן מדובר על מאות רבות של עובדים שצריכים אספקה. זה פרוייקט שצפוי להמשך שנתיים ו 36 המייל האחרונים הם אתגר גדול לאופנועים. עוד נגיע לזה.. בינתיים נהנים מהנוף, הגשם פוסק, ואנחנו עוצרים על הגשר שעל נהר היוקון לצלם.
על הגשר מותקנים רמקולים שמסתבר אחר כך שהם נועדו להזהיר נהגים וגם להרחיק חיות. חניה קצרה לאכול בתחנת הדלק, ממשיכים צפונה. גדי רואה פתאום בין השיחים דב ועוצר בצד הדרך, אבל לא שם לב שהשוליים משופעים ואנחנו מתגלגלים עם האופנוע במקום. מזל שזה במקום- אנחנו מתגלגלים מצחוק ובעזרת צופים אחרים מרימים את הכלי הכבד הזה. הדב? הסתלק כמובן ואנחנו כבר לא נקיים כל כך..מגיעים לקולדפוט בשעת ערב מוקדמת. ה'מלון', אכסניה בנוסח צבאי, עולה 290$ ללילה, אבל אפשר להקים אוהל על הדשא ללא תשלום. אם רוצים מקלחת- משלמים. יש שמש, דובים לא נצפו לאחרונה, מקימים אוהל. בחדר האוכל אנחנו פוגשים זוג הודים שנסעו איתנו באוטובוס בדנלי. הם כל כך שמחים לראות אותנו, ואנחנו עומדים לפטפט קצת. ג'ף ופינגה באו לעבוד 5 שנים בהיי טק בקליפורניה, והם מנצלים את הזמן לטייל. המשך הדיווח בבלוג "ברגוע" של לאה וגדי כאן.

—————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללאה וגדי נחימוב

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!