הרפתקה דוט קום

13 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה

הוכחה דרום אמריקנית

לברית הלא כתובה בין בני אדם

מעז יצא מתוק
כביש מספר 1 בצ'ילה כמו כל כביש מספר 1 בעולם (פרט לישראל) סלול לאורכה של המדינה בצד הים. במקרה המדובר מצד אחד האוקיאנוס השקט ומצדו השני פאתי מדבר אטאקמה (המדבר הצחיח ביותר בעולם). במחסום דרכים, כחמישים ק"מ לפני העיר איקיקי (Iquique), שבק אופנוענו וסרב להתניע. והנה אנחנו תקועים באמצע המדבר.


בחינה ראשונה גילתה שהכבל של המצבר מנותק מה שהעלה את החשד שהמצבר מרוקן,
ניסיון להניע בדחיפה (כשאירה דוחפת בירידה קלה) העלה קולות צחוק מהדהדים מכיוון האופנוע. הפועלים ממחסום הדרכים, הגיעו ביוזמתם ועזרו לדחוף הפעם האופנוע עבר לגיחוך קל אך עדיין סירב להניע, בכל אופן הוא שוקל כחצי טון כולל ציוד ורוכב. אוקי אז צריך כבלים חשבנו לעצמנו, וניסינו לעצור רכבים. 100% !!! מהרכבים שסימנו להם לעצור עצרו מיד, לרכב החמישי היו כבלים, ניסינו, לא מניע.


זה הזמן להתחיל לחשוב, על לוח הבקרה הופיעו 3 אותיות שבישרו שיש בעיה, בחיפוש
מהיר גילינו שמדובר על האימובילייזר. התקשרנו לליאור, ממנו קנינו את האופנוע, שהתחיל לחקור בישראל, וללא תוצאות, בינתיים עצר לנו מיוזמתו, חוזה הוא מאורוגוואי וגר בארגנטינה, בעל אופנוע בעצמו, ללא מילה באנגלית אבל עם טונה של רצון טוב, ובילה אתנו את השעות הבאות (כשאשתו ברכב לא הראתה ולו סימן קטן של חוסר סבלנות), גם הוא צלצל לחברים שלו שהתחילו להפעיל רשת, קודם כל יש מועדון רוכבים בצ'ילה שהוקפצו לעזרתנו, ושליח בדרך אלינו, אין אמנם מוסך של BMW בעיר הקרובה, אבל יש מוסך שמטפל ב- BMW גם בעל המוסך הוקפץ לעזרתנו, במקביל אנחנו התקשרנו למוסך של BMW בארגנטינה בו עשינו טיפול ורוברטו שמדבר אנגלית, ניסה במשך זמן רב למצוא פתרון ועזר לנו בתרגום לספרדית לעוברים ולשבים. וככה זה נמשך במשך יום שלם, עשרות אנשים שאנחנו לא מכירים וקרוב לוודאי לא
נפגוש, חיפשו, התקשרו, והגיעו לעזור לנו, עשרות רכבים (ולא עוברים שם הרבה מידי) כשראו שאנחנו תקועים צפצפו בשאלה האם לעצור ורק כשנפנפנו להם שהכל בסדר המשיכו בדרכם. אופנוען שעבר נעצר בלי לשאול והתחיל לחפור בנבכי הרכב, נציג מועדון הרוכבים נסע 50 ק"מ צד כדי לבדוק את הרכב (והא בכלל איש הארלי)… בסופו של דבר הגיע כריס המוסכניק, עם חואן דובר אנגלית קלה, וגררו אותנו למוסך.


כאן היה אמור להסתיים הסיפור, אלא שלא ממש, אחרי יום התברר שהבעיה לא פשוטה,
אחרי עוד יומיים התברר שגם המומחים שהובאו לא פתרו את הבעיה. כדי לשפר את התקשורת בנינו הקפיצו את רודריגו שמדבר אנגלית טובה שיעזור בתרגום (והוא ליווה אותנו כל הזמן), עוד יום לברורים מול כל מוסכי BMW הסמוכים, הבהיר לנו שלא ניתן לפתור את הבעיה מרחוק וחייבים להביא להם את הרכב (המוסך הקרוב במרחק 1,500 ק"מ). כריס וחואן שתי נשמות מיוחדות שבגלגול הבא יהיו בטח מלאכים, לא התייאשו בכל כמה שעות עולה רעיון חדש שנפסל לאחר בירור, אך לכל אורך הדרך שנמשכה יותר משבוע היינו בתחושה שלא יעזבו אותנו עד שתיפתר הבעיה, כדי שלא תרחמו עלינו איקיקי היא אחלה עיר עם חוף ים מדליק,

כך שעוד כריס וחואן מזיעים במוסכיהם
אנחנו השתזפנו על שפת האוקיאנוס. בסופו של דבר נמצא ברנש שהבטיח שיודע איך לתקן, אלא שהוא באריקה (Erica) במרחק 300 ק"מ מאתנו, כריס וחואן לא התבלבלו העמיסו את האופנוע על הגרר וליוו אותנו לברנש. שאכן פתר את הבעיה. אנחנו רוכבים כבר הרבה שנים אבל התגייסות בסדר גודל כזה עוד לא ראינו, עשרה כוכבים לדרום אמריקאים.

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

5 במאי 2016 נעם ומתן לג אחרון בצ'ילה (4)

ברכיבה חד פעמית, אין כמו שינוי בתכניות

G1370456-Copy.jpg

נעם ומתן ממשיכים צפונה – הבלוג כאן

אחרי שסיימנו את הרכיבה הדרומית, חזרנו לאל בולסון לקאסונה דה אודיל, הגסט האוס שכל כך אהבנו ושסיפק לנו תחושה של בית. בטיול ארוך, שבו כל הזמן פורקים ומארגנים, פורקים ומארגנים את הציוד וחוזר חלילה, כיף לחזור למקום מוכר, לפנים מוכרות ששמחות לקבל אותך בחזרה. בינתיים האביב כבר היה בשיאו, ותורמוסים בורוד וסגול פרחו בכל פינה. שוב נהננו מהגינה הירוקה, הדשא, והנהר שזורם מאחורי הבית. שוב הכרנו מטיילים מכל רחבי העולם.
בשלב הזה, אחרי שירדנו את כל הדרך מבואנוס איירס דרומה, חצינו את ארגנטינה, נכנסנו ויצאנו חמש פעמים לצ'ילה, וכבר רכבנו 10000 קילומטרים, התכנון המקורי מהארץ היה לחזור לבואנוס איירס, למכור את האופנוע ולהמשיך לברזיל. יש לנו ביד כבר שלושה כרטיסי טיסה פנימיים בברזיל שקנינו מבעוד מועד, כבר פירסמנו את האופנוע ואפילו כבר היה לנו קונה. אבל… אחרי חודשיים של רכיבה הרגשנו שעוד מוקדם להיפרד מהבהמה, ומטיילים שהיו בכיוון הנגדי וירדו מהצפון דרומה הדליקו אותנו על פרו ובוליביה. נזכרנו שאנחנו בטיול של פעם בחיים (לפחות עד המסע הבא), ואחרי שלל עידודים מהחברים התומכים, קיבלנו החלטה להאריך את הטיול בחודש נוסף, ולעלות לפרו ולבוליביה.

בהתרגשות גדולה התחלנו לתכנן מחדש את המשך הטיול, דחינו את הטיסה חזרה לארץ, ואת הטיסות הפנימיות בברזיל. הודענו לקונה שאנחנו ממשיכים ושכרגע לא נמכור את האופנוע. התחלנו בהתייעציות עם חברינו האופנוענים שכבר רכבו במדינות הללו וכבר הכירו את נתיבי התחבורה המרכזיים והאטרקציות הרלוונטיות עבור דו גלגלי. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו הולכים לעבור במעבר חד משתיים מהמדינות המפותחות ביבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לשתיים מהמדינות הלא מפותחות ביותר ביבשת (בעיקר בוליביה). הבנו שלא נוכל למצוא דלק באוקטן גבוה 95, הבנו שאנחנו צפוים לרכב בהרבה דרכים לא סלולות, הבנו שאנחנו הולכים לרכב בגבהים של למעלה מ4000 מטרים, ובאופן כללי הבנו שאנחנו עוברים למדינות עולם שלישי.

בשלב הבא היה צורך לטפל באופנוע ולהכין אותו. לצורך המשימה הזו, ובהעדר האפשרות למצוא את כל החלקים הדרושים במקום אחד (בכל זאת דרום אמריקה…), היינו צריכים לדלג בין ארגנטינה לצ'ילה. חצי טיפול בוצע במקום אחד בארגנטינה, וההמשך בצ'ילה. החלפנו צמיגים שיתאימו לרכיבת שטח, החלפנו פילטר שמן ומילנו שמן חדש, כיוון שסתומים ועוד מגוון החלפות ותיקונים. ושיא השיאים, מצאונו פילטר אוויר חדש! מצחיק כמה שזה קשה למצוא פריטים שבכל מוסך מדרכה בארץ אפשר לקנות.

עכשיו נותר לנו עוד אתגר אחד קטן, חצייה של כל צ'ילה לאורכה, 4000 קילומטרים. אילו היינו מתכננים לרכב את פרו ובוליביה מראש, הדבר ההגיוני היה לעלות מבואנוס איירס ישר לפרו ובוליביה, ואז לרדת דרומה אל צ'ילה וארגנטינה. היות וההחלטה להאריך את הטיול הייתה ספונטנית, כעת היינו צריכים לעלות בחזרה את כל מה שכבר ירדנו. 10 ימים לקח לנו רכב 4000 קילומטרים. בחלק מהימים רכבנו 700 ק"מ ביום, פעם אחת אפילו שברנו את השיא שלנו ורכבנו 900 ק"צ ביום אחד. עלינו על כביש האגרה הצ'יליאני, כביש מס' 5, ורכבנו איתו צפונה. אחרי כ-1500 קילומטרים החלטנו לדלג על הבירה סנטיאגו, ובמקומה לרכב לעיר הנמל ואלפאראיסו.

ואלפראיסו היא עיר נמל היסטורית ששוכנת לחופי האוקיינוס הפאסיפי, ועד לבניית תעלת פנמה הייתה תחנת חובה בדרך מאירופה אל החופים המערביים של אמריקה. העיר, שמתהדרת בציורי קיר של אמנים מרחבי העולם והייתה ביתו והשראתו של המשורר הצ'יליאני הלאומי פאבלו נרודה,

20151126_141650-Copy.jpg

ציור קיר עם פניו של פבלו נרודה

הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי לשימור בתחילת שנות ה-2000. חלק מהמסורות העתיקות מימי הספנות המפוארים של העיר נשמרו עד עצם היום הזה. למשל, הספינות היו מביאות איתן פח גלי, ממנו היו נפטרות בנמל העיר. התושבים היו מנצלים זאת בבניית הבתים. עד היום משתמשים בפח הגלי לבנות בתים בעיר, אפילו שהספינות כבר לא מביאות אותו לעיר. חזיתות הבתים נצבעות בשלל צבעים, מה שמשמש לאיתור כתובות. כך במקום להגיד אני גר ברחוב אבן שושן 6, אומרים התושבים אני גר בבית האדום שנמצא בשכונת…

כמו חיפה, גם ואלפראיסו בנויה על פני מספר גבעות. עבור מי שגדל ורכב כל חייו במישור החוף וגוש דן, זה היה סיוט. הרכיבה במעלה הגבעות, ברחובות צרים ותלולים, היא מתישה ומעייפת. ואם מוסיפים לכך כלבים מציקים שרודפים אחרי האופנוע, זה הופך לחוויה מרגיזה, שלא לומר מסוכנת. מצד שני יש יתרון בולט, והוא הנוף שנשקף אל המפרץ. שכרנו חדר יפהפה בגסט האוס שהקימו זוג סלובנים בני 27.

20151127_102423-Copy.jpg

הנוף מהחדר היה מרהיב, ובלילה יכולנו לראות את כל ואלפאראיסו מנצנצת ואת השתקפות הירח על מי האוקיינוס. עם התמונה הזו ובקבוק יין הלכנו לישון.
בבוקר שוב ארזנו את הדברים והתחלנו ברכיבה לאורך האוקיינוס הפסיפי. בדרך עברנו בנמל העיר כדי לראות אריות ים ולהאכיל אותם בראשי דגים. בנמל יש דוכני רבים של מוכרי דגים, אולם מה שמשך את עיניה של נעם היה דוכן שבו פתחו צדפות טריות, שפכו עליהן לימון וקצת מלח, ואכלו. בעיני מדובר במאכל מעורר בחילה, אולם עבור נעם מדובר במעדן אמיתי והיא נהנתה ממספר צדופת. אריות הים והעגורים, דרך אגב, יושבים מטרים בודדים מאחורי הדוכנים, ומתינים לדייגים שישליכו לעברם את שאריות הדגים.

המשכנו בדרכנו ורכבנו לאורך האוקיינוס, בהתחלה עברנו דרך עיירות נופש עשירות ששוכנות לצד החוף. לאט לאט המרחקים בין העיירות גדלו, קו החוף הפך לשומם יותר ויותר, והנוף לצידי הדרך הפך לשטוח ומדברי. צד אחד כחול ומנגד צד צהוב. באותו לילה הגענו ללה סרינה, עוד עיר נמל, לא מעניינת במיוחד, שאכלנו בה את הסושי הגרוע ביותר שנתקלנו בו. באופן כללי הצ'יליאנים חושבים שהם מתמחים בכל מה שקשור בדגים ובפירות ים, אולם בפועל מבחר הדגים קטן מאוד, הם מבשלים אותם יתר על המידה, ולטונה האדומה אין לא טעם ולא צבע.
למחרת המשכנו בדרכנו ולאט לאט עזבנו את קו החוף ונכנסנו עמוק יותר ויותר אל תוך מדבר אטאקאמה, הצחיח ביותר בעולם. שטפונות בשנה שעברה גרמו לתופעה מפתיעה במדבר, מרבדים של פרחים ורודים אשר צמחו מתוך פקעות רדומות שהתעוררו בעקבות גשמים. הורוד הכניס קצת עניין בתוך המדבר השטוח, הצהוב והמשעמם למדי. ועדיין, הרכיבה במשך מספר ימים במדבר היתה סוג של לוחמה פסיכולוגית, שעות של רכיבה בתוך כלום ושום דבר במטרה אחת יחידה- להגיע כבר לקו הגבול הנכסף של פרו.

2700 קילומטר שכמו שהגשש אמרו רק "חול וחולרה", מדבר חום ומשעמם ללא עיקולים, ללא שום התפתחות משמעותית בתכסית ובנוף. מידי כמה מאות של קילומטרים הגענו לאיזו עיירה שוממת, כפילתה של העיירה השוממת הקודמת שעברנו לפני 300-400 קילומטרים, מאובקת, בודדה ועצובה. בעצירות המנוחה שעשינו בשולי הכביש לא היה מפלט מהשמש החזקה, לא טיפת צל להתנחם בה והמים שבארגז האחורי התחממו. מדבר.
תחנות הדלק, כמו הערים, החלו להתרחק זו מזו ולהדאיג אותנו. אמנם לוי-סטרום יש מיכל גדול יחסית לאופנוע, של 21 ליטר, אבל לא גדול כמו של מכונית. להיתקע בצד הדרך כשרק פעם בחצי שעה בערך חולפת משאית שיש לה רק דיזל במיכל היה נראה כמו רעיון רע שלא לומר סיוט.

ובדיוק שם באמצע כלום ושום דבר בצבע חום, עשינו חישוב שבעוד 200 קילומטרים יגמר הדלק. עצרנו ליד משאית עמוסת בצל שהחליפה צמיג ווידאנו את מיקום התחנה הבאה. הנהג הבטיח שבעוד 100 קילומטר לכל היותר ישנה תחנת דלק. רק כדי לוודא ואחרי שהסברנו לו שהמרחק קריטי עבורנו שאלנו שוב וכמעט ונרגענו כשהוא השיב לנו בביטחון גמור כמי שנוהג בדרך הזו חדשות לבקרים שהתחנה לא רחוקה ושבעוד 100 אולי 150 קילומטרים ניתקל בה.

עברנו 100 קילומטרים וגם 200 והתחנה לא התגלתה. נורית הדלק לעומת זאת החלה להראות סימני מצוקה. אחרי 230 קילומטר הגענו למחסום ביקורת של המכס ומשמר הגבול. ניגשנו לשוטר ששמח על ההזדמנות למלא לנו דלק מג'ריקן של המשטרה ולשלשל לכיסו פזוס ציליאני. וכך, אחרי 4000 קילומטר של רכיבה אין סופית, יצאנו ממדבר אטקמה הצחיח, חזרנו לאוקינוס הכחול והגענו לבסוף לעיירת הגבול והגלישה אריקה, שם בילינו את הלילה האחרון שלנו בצ'ילה.

——————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!