הרפתקה דוט קום

26 במרץ 2020 גל רוכב את אפריקה 3

המשך המסע בסימן שאלה

10/11/19 (שבועיים לאחר היציאה מקייפטאון.)
לאחר החזרה מהוגסבאק, ביליתי כמה ימים סתמיים בג'פריז ביי, מקום שידוע כגן עדן לגולשים. חיכיתי לגלים אבל הים היה שטוח לגמרי. אחרי כמה ימים מבאסים נסעתי למקום בשם נייזנה. קיבלתי את עצת המקומיים ונסעתי בתוך יער הגשם שמעל הגשר של הבנג'י בכביש הישן שמקביל לn2. אחד הבנג'ים הגבוהים בעולם.
לאחר מכן המשכתי לכיוון שמורה שנקראת baviaanskloof. נכנסתי לתוך השמורה. זו הייתה רכיבת שטח לא מאתגרת במיוחד אבל בהחלט מעניינת. המון אנשים שפגשתי בדרך הציעו לי לנסוע לשם. כל הרוכבים שפגשתי הזכירו את המקום הזה שוב ושוב. התייעצתי בפייסבוק בקבוצות רוכבים של דרום אפריקה וכולם אמרו שאין בעיה לעבור את זה, שהם עברו את זה עם אופנוע כמו שלי  ואפילו הרכיבו נוסע/ת מאחור. מעברי הרים יפים וגאיות צפופים. אפילו ראיתי בופאלו שהוא אחד מ-5 הגדולים של אפריקה מקרוב. הגעתי למעבר המים שדיברו עליו. רצועה באורך של 40 מטר בערך וברוחב של 2 מטר ומים בגובה של חצי מהגלגל. הקרקעית היתה מכוסה בסלעים חלקלקים בגודל של כדוריד. העדפתי לא להכנס .אחרי כמה דקות הגיע הריינג'ר של השמורה עם לנד קרוזר טנדר פתוח ומאחורה עמדו שתי עובדות נוספות של השמורה, ביקשתי שיעבור לפני כדי שאוכל לראות מה מצב השטח ושאחרי זה יחכו לי לראות שהכל בסדר איתי. הטנדר עבר בלי בעיה ונראה היה שזה לא כל כך עמוק. נכנסתי יחסית במהירות איטית ואחרי כמה שניות בלי לשים לב

נפלתי על צד ימין. לא הצלחתי למצוא את הקיל סוויץ לכבות את המנוע כי הוא היה בתוך המים. אחרי כמה שניות ארוכות המנוע נכבה לבד. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להרים את האופנוע עם כל המשקל. צעקתי להם help help בחוסר אונים. הן הסתכלו עלי אבל לא רצו לעזור כי זה היה בתוך המים. התחלתי להלחץ. כל רגע שעובר יותר ויותר מים נכנסים למקומות לא טובים באופנוע. אני אשלם! צעקתי להם בחוסר אונים. אחרי כמה דקות הגיעו 2 הבחורות שעמדו על הטנדר, אתה לא צריך לשלם, נעזור לך. הן עזרו לי להוציא את האופנוע מהמים. ניסיתי להניע כדי לצאת מהמים וכשנתתי גז הסל"ד עלה אבל לא קרה כלום. התחלתי לראות שמן צף על המים. הצג הדיגיטלי הפסיק לעבוד והיו קצרים בחשמל. דיברתי עם כל החברה שעבדו שם וביקשתי להעמיס את האופנוע על הטנדר כדי לצאת מהשמורה. 4 אנשים עזרו לי להעמיס את האופנוע ולבסוף הוציאו אותי.

רק אחרי זה הבחנתי שהשרשרת נפלה. העמסנו את "ברנדה" על הטנדר ופנינו היו בחזרה במעלה ההר לנקודת הכניסה לשמורה.
בדרך החוצה  כ40 קילומטר במעברי הרים ,בשטח בתוך השמורה, הנהג נהג כמו משוגע עם האופנוע ,איתי ועוד בחורה מאחור.

החזרנו את השרשרת למקום וראיתי את הסדק במנוע. כל הזמן הזה חייכתי ושמרתי על אופטימיות ואני חושב שזה מה שגרם לאנשים לרצות לעזור לי.

אותו מעבר מים תמים למראה

חיפשתי מקום לישון בו בלילה ומצאתי חווה לא רחוקה שהם מארחים שם במחיר זול. זה נפוץ בדרום אפריקה ונקרא guest farm. היה להם שטח ענק ושטח יעודי לקמפינג על נהר פרטי שלהם. מקום יפהפה, פרטי ושקט. הם ביקשו 40 ראנד שזה המחיר הכי זול שהיה לי בכל הטיול! אבל לא היה לי במדויק אז נתתי להם 200 כי זה מה שהיה לי. שם ישנתי בלילה לבד. פתחתי את הכיסא המתקפל שלי מול המדורה וייבשתי את שק השינה שנרטב בנפילה. גם המגפיים היו רטובים לגמרי אז הכנסתי פנימה נייר עיתון שיייבש אותם מבפנים. הנחתי את הפלאפון באוהל, ובמשך כמה שעות ישבתי לבד בוהה במדורה, חושב על איך לתקן את האופנוע ביום למחרת. באותו רגע לא ידעתי מה יעלה בגורלה של "ברנדה" ואם בכלל המסע שלי באפריקה ימשיך כמתוכנן. פשוט נהנתי מהשקט של הלילה וקולות הצפרדעים וחיות הלילה. נהנתי להיות לבד. לא יודע כמה שעות ישבתי שם מול המדורה אבל זה היה בהחלט מספק ומרגיע אחרי יום כל כך אינטנסיבי.

למחרת נסעתי לפורט אליזבת לתקן את האופנוע ,נסיעה של 150 קילומטר וכל  כמה עשרות קילומטרים הוספתי שמן, מצאתי שמן לאופנועים בכלל שמתאים לאופנועי שטח אבל בזמן שנוזל שמן העיקר שיהיה משהו שישמן את המנוע ולא משנה מה.

הגעתי לGuy Duelsport motorcycle clinic . והוא ואישתו אירחו אותי עד שהאופנוע היה מוכן לנסיעה. במשך שלושה ימים נצמדתי לגיא ולמדתי איך הוא מפרק את המנוע מהאופנוע. הוא מקצוען והיה ניכר שהוא יודע מה הוא עושה.
עמדו לו במוסך עוד 10 BMW וכמה ktm. את התיקון של כולם הוא דחה בכמה ימים כדי שאוכל לחזור לדרך כמה שיותר מהר.

שברתי את חלק האלומניום התחתון של המנוע. אני מניח שזה קרה כשהשרשרת נפלה ונתתי גז, היא כנראה התבלגנה בתוך עצמה ויצרה לחץ בדיוק על נקודת החיבור שבה המנוע מחובר לשלדה. הזמנו את החלק הזה במיוחד , יד שניה , מקייפטאון וביום למחרת הוא כבר הגיע במשלוח מיוחד לפורט אליזבת. עשיתי טיפול גדול  שגם ככה תכננתי לעשות לפני היציאה מדרום אפריקה וסך הכל עלה לי 16000 ראנד. הרבה מאוד כסף שלא תכננתי להוציא בשלב הזה של הטיול. כשישבתי בבית על המחשב ותיכננתי את המסע הכנתי קובץ אקסל גדול ורציני שמלא בטבלאות לפרטי פרטים והוא תכנון התקציב שלי. הכנסתי שם סעיף בלת"ם בדיוק כמו שבניתי תקציבים לטיולים של הצופים כשהייתי רכז.  אז ההוצאה הזו היא בהחלט בלת"ם וירדה מהסעיף הזה. בכל המסע רשמתי באפליקציה כל הוצאה והוצאה שיצאה לי מהכיס. אני משתדל להיות מאוד מחושב.

כשהתיקון הסתיים והאופנוע חזר לשגרה עדיין הרגשתי מדוכדך ומיואש. לא ידעתי לאן להמשיך וגם לא היה לי עם מי לדבר. התקשרתי למשפחת פרקר בבקשה להתארח אצלם לעוד לילה אחד. אותה משפחה שאירחו אותי שבוע ומשהו לפני זה בפורט אליזבת אחרי שחזרנו מהראלי.  הם נענו בחיוב. הגעתי אליהם מצוברח, ודיאודרה (האמא) נתנה לי את החיבוק שכל כך הייתי צריך. כל כך רחוק מהבית ובודד, הם ממש העלו את מצב רוחי. אני מרגיש אצלם כמו בן בית. שלא לדבר על בתם הבכורה שלקחתי איתי להרים שבוע לפני כן.
נפרדנו לשלום פעם נוספת ויצאתי מפורט אליזבת בדרכי צפונה כדי להפגש עם שחר וסידי בגבול נמיביה. נסיעה של 2000 קילומטר ללא הפסקה דרך הkaroo -איזור צחיח וחם מאוד עם שיחים נמוכים המשתרע אלפי קילומטרים.
עברתי בעירות קטנות ומרוחקות. רוב הכבישים היו משעממים. כבישי סרגל שלא נגמרים, הנוף מישורי ומדברי וחםםםם. היה ממש משעמם. אילצתי את עצמי לא לעצור לפחות 70 קילומטר ברציפות, היה חם מאוד ולא היה לי נוח על הכיסא ובתוך הקסדה, עצרתי כל 70-100 ק"מ במקומות עצירה בצד הדרך שיש בהם שולחן פיקניק עם כיסאות, לרוב אפילו בלי צל. הדבר היחידי שמשך את עיניי  בין כל המישור הצחיח היה קיני הציפורים הגדולים שהשתלטו על עמודי החשמל.

בעיירה בשם ניו בטסדה ישנתי לילה שעלה לי כמו הלינה בקייפטאון. הגעתי אליהם במקרה בפסטיבל השום השנתי. כל אנשי העיירה (בערך 40 אנשים) מגיעים לבר המקומי וכל אחד מביא מאכל המבוסס שום. אז אכלתי גם ארוחת ערב מבוססת שום בחינם והכרתי חבר חדש.


יום למחרת ישנתי ב-prieska בגסטהאוס שיש להם צימרים למשפחות ואפשר לפתוח אוהל על הדשא. ב-12 בלילה התחילו הממטרות, האוהל שלי היה מכוסה אז לא התרגשתי כי רק מכיוון אחד הגיעו המים. אחרי שעה כל הממטרות התחילו וזה הגיע מכל הכיוונים וזה לא כמו גשם שאפשר להתרגל לזה. זה לא אחיד כי הממטרה זזה ממקום למקום. לא הצלחתי לישון כל הלילה. בערך ב1:30 בלילה התקשרתי לבעלים וביקשתי שיסגור. הוא כמובן שכח שהן עובדות בלילה.

המים שהשקו את הגינה היו עם מלח או משהו ואני מפחד שזה הרס את כיסוי הגשם. בבוקר ניגשתי לדבר על זה עם הבעלים והסברתי לו שהמין האלה עשו כתמים שלא יורדים מהאוהל. הבעלים אמר שזה בסדר ואני לא צריך לשלם. שמחתי כי החלטתי שבטיול הזה כשמציעים לי דברים בחינם אני צריך להענות בחיוב כי אני על תקציב נמוך.

אחרי שתידלקתי עצרתי מחוץ לאיזו עיר על הדרך והתחיל לדבר איתי בחור שגם טייל את כל אפריקה על אופנוע ונתן לי את משאבת האופניים שלו.


הרגשתי מדוכדך בימים האלה. גם בגלל הכבישים, גם בגלל המקומות שהייתי בהם. הערים האלה היו ממש לא נעימות בלשון המעטה, אין לי מושג ממה אנשים מתפרנסים במקומות הנידחים האלה. עיירות רפאים שלעובר אורח כמוני נראה שאין עניין בהן, וגם לא פרנסה. רחובות רחבים ושקטים הסלולים בעפר גס ולא אספלט איכותי. גם מזג האויר היה לא נעים ובכלל האוירה שם הייתה לא מזמינה וחברותית. גם מהלבד כבר לא נהנתי במקומות האלה. המשכתי לכיוון נמיביה, עשיתי עצירה על האורנג' ריבר ורציתי לראות נקודה שסימנתי במפה, מפלים של נהר האורנג' אז כבר אמרתי לעצמי שאני אמצא מקום קרוב לישון. מצאתי גסט פארם שיש להם אגם פרטי לסקי מים. הבן שלהם אירח אותי והסכים שאני אשאר בחינם ללילה. הלכתי לשמורה לראות את המפלים על נהר האורנג' אחד הנהרות הגדולים באפריקה הנמצא בין נמיביה לדרום אפריקה.

בדרך החוצה השומר סגר את השער וביקש שאני אראה לו את הטופס שנתן לי. הוא אמר שלא הלכתי לקבלה לשלם. אמרתי לו שהלכתי לקבלה ולא ביקשו ממני כסף, התווכחנו ובסוף הוא אמר טוב אז תן לי 20 ראנד ואני כזה: what? No! הוא התקפל ונתן לי לנסוע. עוד לחצתי לו את היד. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באפריקה ניסה להוציא ממני משהו.
מסתבר שיש פה זוג שמשכיר לתקופה ארוכה את אחד הקוטג'ים בחווה פה. דיברתי איתם קצת ואחרי זה הם הזמינו אותי אליהם. אחרי שאכלתי ארוחת ערב הוזמנתי לכוס תה ומאחר והייתי לבד נענתי בחיוב להזמנה. עד היום אני שומר איתם על קשר בפייסבוק.

—————————————-

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים וקטעי הוידאו שמורות לגל אקרמן

——————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

22 בינואר 2017 יוני רוכב את אפריקה 12

לרכוב לטיפ הכי דרומי של אפריקה

השהייה בקייפטאון כתייר, מאפשרת התמקדות בדברים טובים. זאת כמובן אם לא מעמיקים ולא נוברים בתשתית החברתית השבירה הניכרת כמעט בכל פינה או מפגש. הלבנים עדיין שולטים במדינה. גם אם נציגי השחורים הם הנבחרים הרשמיים. הלבנים הם רוב בעלי אוצרות הטבע הפרטיים, התשתיות, העסקים, המפעלים, חברות המזון, הטלקומוניקציה וכו'. הם מנהלים בפועל את הצדדים המקצועיים של המשרדים הממשלתיים, המדינה חוקקה חוקי אפלייה מתקנת, המחייבת כל עסק להעסיק אחוז מסויים של שחורים ביחס להעסקה של לבנים – אם יש להם מה לעשות וגם אם לא. תסריט של עזיבת הלבנים או נישולם מעמדות הכוח שלהם בכל קונסטלציה – היה ממוטט את המדינה הזו – ראו את מה שקורה בזימבבואה הנחשבת היום לאחת המדינות הדפוקות העניות והמושחתות בעולם ובאפריקה בפרט – לאחר שהשתלטו על רכוש הלבנים ודחקו אותם החוצה. ויחד עם זאת אחוז האזרחים החי מקצבת אבטלה הולך וגדל מה שמביא את כלכלת דרום אפריקה לנסיגה קבועה והחלשה משמעותית של ערך הראנד – מה שעושה אך טוב (לצער שמחתי כתייר) לתיירות נכנסת.

כאמור, ביליתי את הימים עד להגעתה של גלי במנוחה מדודה, אכילה מופרזת והיכרות עם אנשים מרתקים. בעזרתו של יו ביקרתי אצל פיזיותראפיסטית שבדקה את הרגל וחבשה אותה באופן מקצועי כדי להגביל את התנועה, למצב שלא יפגע בעצם אם היא שבורה.. ואמרה בזהירות כי לעניות דעתה אכן העצם שבורה – רק אין לה סמכות מקצועית לקבוע זאת… בהמשך, יצאנו יו ואני לביקור בכמה מוסכים מתמחים בתחום אביזרי אופנועים או טיפול בהם וגיליתי תעשייה מפותחת בכל קנה מידה של אביזרים מקוריים וציוד משלים במחירים מצחיקים…

מוסך מתמחה בהכנת אופנועים לרכיבת אתגר

ושוב נאלצתי להחליף את מצבר האופנוע בחדש, כי זה שהותקן בניירובי נפח את נשמתו כעבור עשרת אלפי הקילומטרים שעברו משם לכאן. שלחתי הודעת ווצאפ לכריס במוסך ג'אנגל ג'אנקשן בניירובי, לא ממש חשבתי שהודעה שכזו תעזור, אך בכל זאת, רציתי שידע כי השירות שקיבלתי ממנו לא ממש עמד בציפיות וכי חוויתי יותר מדי תקלות שלדעתי נבעו מגישה לא מספיק יסודית לטיפול שהאופנוע קיבל שם. (נקרא לזה ככה).

מצבר חדש לאופנוע

ביום החמישי לשהותי בקייפטאון, החלטתי לצאת ללג האחרון של המסע כולו, לכיוון קצה היבשת. לטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה. רבים חושבים כי כיף התקוה הטובה היא הנקודה הדרומית, אך לא, יש מקום דרומי יותר ממוקם דרום מזררחה משם. והתכוננתי לרכיבה של כ-250 ק"מ לכל כיוון.

יצאתי מוקדם בבוקר. השארתי את כל הציוד בחדר המלון פרט לתיק/צ'ימידן האחורי (שקיבלתי פעם מתנה מאיציק שפר, אורי חכימאן ומיכאל פופקין כשחזרו מרכיבה לנורד-קאפ) ובו ציוד ובגדים להגנה במקרה גשם. השתמשתי באפליקציית סיג'יק שיודעת לנווט גם אופליין והובילה אותי באופן מדוייק עד לרמת נתיב בכביש עמוס.

שוב הכבישים הנהדרים, מגוהצים, מסומנים משולטים ונהגים נורמאלים. בקרבת ישובים הרבה נוכחות של כוחות משטרה. יצאתי דרום מזרחה לנוף חמוקי גבעות, בלוריות חורשות, ברק והבהובי נחלים ואגמים קטנים וחוות ששידרו נוכחות מהתקופה של ראשית הקולוניאליזם בדרום אפריקה. וגם ישובים עלובים ומרוטים סבוכי מבני פח כסוף מוארים באמצעות כמה עמודי תאורה מרכזיים – כמו שניתן למצוא בצמתים ענקיים בארץ. בעיירה CALEDON פניתי מכביש 2 לדרך מס' 316 במגמה דרומית יותר לכיוון העיירה NAPIER ואחר כך לעיר המחוז BREDASDORP בה כיבדתי את עצמי בארוחת בוקר ואת האופנוע בתיקון פנצ'ר.

משם הנמכתי למישור שפלת החוף איזור שטוח ומוכה רוחות בכיוון ישר דרומה.

כעבור כארבע שעות רכיבה הגעתי לכפר במבואות קייפ לה-אגולהש ולאחר שוטטות איטית בכביש הצר לאורך חוף הים הגועש, פניתי שמאלה מהמגדלור לדרך עפר מהודקת וכעבור עוד ק"מ לערך, פניתי שוב שמאלה והגעתי לחניון הדרומי ביבשת ולמצבת אבן המסמנת את הנקודה. הנה עוד רגע שאמור להיות מכונן, או לפחות משמעותי. בכל זאת נקודת סיום למסע לא פשוט. אך משום מה לא הרגשתי את התזמורת ברקע, לא את קול תופי הנצחון וגם לא את קול האבוב הקודר. היה באויר משהו מאד תכליתי רציונאלי ואם לדבר על רגש, אפשר לומר בכנות: עצב. תוגה. האם הרגשתי כשלון מול תכניותי עד לכאן לנוכח התקלות שלא פסקו? לא בטוח כי זו הגדרה נכונה. העפתי מבט לח לכיוון צפון, לאפריקה שביצבצה מהרכס שהשקיף מרחוק על החוף ועדפתי לסלוח לעצמי וחשבתי: "עשיתי זאת למרות הכל!". הרגשתי כי המסע הזה העמיד אותי בכל כך הרבה אתגרי הישרדות אמיתיים, שנקודת הסיום הפיסית הזו היא בעצם עוד נקודה בציר המסע ונשארתי דרוך וער לכל המשימות והמנהלות שעלי עוד לקפל, לכנוס ולהמשיך בטיול באפריקה עם גלי שכבר הייתה בדרך לכאן.

עשרות תיירים היו בנקודת הציון הדרומית הזו, מתחרים על כמה שניות להצטלם לבד עם השלט. חיכיתי בסבלנות לתורי. אדם לבוש מדים ביקש שלא אכנס עם האופנוע ממש עד השלט לצורך צילום ולכן החניתי אותו כמאה וחמישים מטרים משם.

כמי שער להתנהגות ותרבות לאורך הציר שעברתי, שמתי לב כי בין כל האנשים שחיכו לתורם להצטלם הייתה קבוצה של תיירים מקוריאה. והם היו הכי בלתי מתחשבים, קולניים, עסוקים בעצמם ולא פינו את המתחם. עד שניגש אליהם בחור אנגלי ואמר להם משהו כנראה מעליב וכשהם הלכו הצידה לחסל חשבונות… החלטתי שהגיע תורי לשלוש דקות של צילום מחייב. אחר כך ניגשתי לשפת המים ונטלתי אבן קטנה שתצטרף לאוסף האבנים הקטנות שהבאתי מאתרים מיוחדים אליהם הגעתי רכוב במסעותי בעולם.

ישבתי לעוד חצי שעה על ספסל אל מול הים הגועש בתפר דמיוני בין האוקינוס האטלנטי ממערב וזה ההודי ממזרח ויצאתי חזרה צפון מערבה לכיוון קייפטאון.

מזג האויר בדרך חזרה הפך סוער וגשום. ומוסיקה קובנית שצעקה לתוך אוזני מהאייפוד הנאמן, חיממה את תחושת ההישג. ואפילו רגל שמאל שכחה לרגע שהיא לא ממש משהו.

בחלוף עוד עשרה ימים, סיימתי להכין את רוב המנהלות להמשך הטיול המשותף של גלי ושלי בדרום אפריקה. ראשית אירגנתי את כל הנחוץ למשלוח האופנוע בדרך הים חזרה לארץ, בעזרת חברה שמתעסקת בסיוע למי שמגיע עם רכבי שטח לקייפטאון או מי שמבקשים לשכור רכב שכזה. פגשתי במקום את דאנקן, בחור אנגלי חביב, המרים את כל הסיפור לבדו.

הוא ממוקם בחווה שכורה, מרחק כשלושים ק"מ צפונית לקייפטאון. בחצר החווה מאוחסנים רכבי שטח ואופנועים שמטיילים השאירו שם כדי לחזור יום אחד ולהמשיך את המסע שלהם. העברתי אליו את האופנוע עם כל הציוד כמובן בסיוע של יו הנדיב.

יום קודם עברתי עם כל הציוד שנשאר לחדר מרווח יותר ובעזרתו של יו שכרתי מכונית מסוג ב.מ.וו סדרה 3 דיזל אוטומטית, לשלושה שבועות והתייצבתי איתה כבר בשדה התעופה. גלי הגיעה לאחר תקופה לא קלה בארץ. מותה של מאשה וכל המנהלות סביב. עומס בעבודה ופרוייקטים שנדחסו עד לרגעים האחרונים לפני צאתה לדרך. שלא לדבר על טיסה מעייפת במיוחד של כמעט 24 שעות עם עצירה ארוכה באדיס-אבבה. כמובן שהפגישה עם בעל צולע שמסתובב צמוד למקל הליכה, לא ממש עשתה לה שמח, אך כל זה היה חסר חשיבות מול הפגישה הנהדרת שלי עם אהבת חיי, שכלכך התגעגעתי לראותה ולחבק אותה הכי חזק.

עשיתי לגלי היכרות עם הדברים החשובים: מסעדות, חנויות, איזור הנמל וקצת שוטטות למרחקים סבירים. יצאנו לבקר בגנים הבוטאניים הנפלאים בסטלנבוש

ויום אחר נהגנו לקצה הכי קצה של כף התקווה הטובה.

ויום אחר הקדשנו לביקור בכמה יקבים הנמצאים ברדיוס של כעשרים ק"מ מצפון מזרח לקייפטאון, איזור נטוע כרמים ומצטיין בתעשיית יינות בוטיק מרשימה.

הגענו עד לשמורת פינגווינים במקום בשם בטי'ס ביי.

גלי הביאה איתה את המצלמה האיכותית שלי וסט עדשות, כך שסוף סוף יכולתי להשקיע קצת זמן בחיפוש התמונה האולטימטיבית המתבקשת מביקור בארץ כלכך עשירה במראות, נופים, טבע ובעלי חיים.

לקח לנו שלושה ימים להתאפס על הסיטואציה החדשה ולאחר שבחנו יחד מסלולים וכיוונים, החלטנו לחצות את דרום-אפריקה לכיוון צפון מזרח עד לפארק קרוגר, לבלות בו שלושה ימים – (זה היה המקום היחיד בו הזמנו מקומות לינה מראש) ואז לחזור לאט לאט דרום מערבה לקייפטאון לאורך נתיב-הגנים הידוע, העיירות וחופי הפרא הייחודיים הנושקים לאוקינוס ההודי. הרגל הפגועה לא הפריעה לי לנהוג  בזכות הגיר האוטומטי, כי ניהול דוושות הגז והבלמים נעשתה ברגל ימין…

ובבוקר יום חמישי אחד, עלינו על ה-N1 ושמנו פעמינו מבעד למדבר-הקרו לכיוון עיר המכרות המיתולוגית קימברלי – כשאני – כתייר וותיק על הציר, כבר הפכתי לסוג של מדריך.

בפוסט הבא, סיפור הטיול המשותף שלנו, בו מיצינו את מה שדרום אפריקה מעניקה לאורחיה כמעט עד תום…

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

20 בדצמבר 2016 יוני רוכב את אפריקה 10

 לרכוב דרך הקאלהארי

בשעה חמש וחצי השכמתי. הבוקר אני ממשיך לכיוון נמיביה דרך החלק הצפוני של מדבר הקלאהארי. לשכב שמונה ימים בשני מטרים מרובעים בתוספת גיחות של חמישים מטרים לשירותים ולויי-פיי, הוציאו אותי מהתחום הנשלט של הסבלנות והאופטימיות… כבר בערב הקודם סיכמתי עם אונקה, הבחור שעזר לי להגיע למתחם הקמפינג כי אעזר בו לשאת את הציוד מהמחנה עד לכביש הראשי כדי לחסוך לי את ההתמודדות עם קטעי החול כשהאופנוע עמוס עד כדי 450 קילוגרמים.

כמו כל אדם נורמלי, להזיז בבוקר שרירים שנחו כל הלילה, זה תהליך הסתגלות איטי, על אחת כמה כשמדובר ברגל פגועה. חבשתי את הקרסול והשלמתי את קיפול האוהל והציוד באיטיות זהירה. זוג נמיבי שנפש באוהל סמוך כיבד אותי בכוס תה ויאללה. נעמדתי ליד האופנוע וניסיתי להבין איך ממשיכים מכאן.

בנוסף לקושי להעביר הילוכים עם קרסול מנוטרל, יש בדגמי ב.מ.וו תקלה גנטית בה לעיתים חיישן קריאת מצב ההילוך משתגע ואז לא ניתן להניע אלא אם הוא בהילוך ניוטרל – כלומר רק כשהנורה הירוקה דולקת. ואז בזמן רכיבה שוטפת בתנאי דרך קשים, אם האופנוע כבה – לך חפש את הניוטרל לפני שתוכל להניע… אז שילבתי בעזרת היד את מנוף הרגל לניוטרל, הנעתי והנפתי את הרגל הפגועה מעל לאוכף. ניסיתי להבין איך מכניסים לראשון, לא בעיה, בעיטה קלה בעקב, מנוף ההילוכים יורד שלב. עכשיו איך מעלים הילוכים? כלומר מרימים את המנוף עם פיסת כף הרגל שאינה נשמעת להוראות… גיליתי שיש די מרווח מלפנים וניתן להעלות את המנוף בבעיטה של העקב לאחור, רק צריך לצלוף על עיוור ולסגל קואורדינציה חדשה ביחס למהלך החלפת ההילוכים השגרתי…

זהו, באתי להפרד מהאנשים הטובים בדוכן הקבלה של המאהל. לא יכולתי לצפות ליחס חם יותר. ידעתי כי המקום בבעלות עסקית קשוחה של חברה דרום אפריקנית (כמו הרבה מאד תשתיות תיירות בחלק זה של אפריקה) וכי כל יחס או עזרה מחוץ לפרוטוקול או למחירון, בא באופן אישי מהעובדים השכירים במקום. פגשתי את אונקה שנסע להביא את הציוד מהמאהל. ורכבתי בעקבותיו לכביש הראשי. שם הוא הוריד את כל הציוד לצד הדרך ונפרד ממני בלחיצת יד בעלת 4 שלבים הכוללים אגרוף, לפיתת אצבעות, שילוב אצבעות ובסוף כתף לכתף. נשארתי לעמוד ליד האופנוע מסתכל בערימת התיקים והציוד ושואל את עצמי "מה לעזאזל גרם לי לצאת עם כמות כזו של ציוד?"…

בזהירות העמסתי, קשרתי ועליתי לאוכף. הכיוון הכללי היה דרום מערבה. לאחר חציית הרחוב הראשי של מאון, כמה קילומטרים, הצטיידתי בדלק ומים ולדרך. הנוף הוא מהנופים שעושים לי טוב. בעיני יש סוג של הנאה ושלווה ממפגש עם ארץ צרובה, שורדת, שולחת זרועות של עצים יבשים ועשב קשוח המסמן לעובר האורח כי כאן זה אמיתי: בלי חקלאות, בלי גננות, בלי ממטרות, בלי טפטפות. מדבר הקלהארי מנוקד מלחות וצהוב, סוואנות דלילות מכסות את המישורים העצומים ובסמוך לדרכים,

שדרות של עצי אקציה שטוחי צמרת קוצנית דלת עלים. לאורך קטעים רבים גדרות בקר בנות 4 חוטי ברזל, המעידות כי מעבר להן נמצאות חוות שהכביש עובר בתחומן. מדי כמה קילומטרים חניה מוסדרת הכוללת ספסל ושלחן מבטון ופח אשפה העולה על גדותיו. כשיוצאים לדרך בת כמה מאות קילומטרים יש משמעות לאפשרויות עצירה בטוחה. כלי הרכב העיקריים היו משאיות ענק והרבה רכבי שטח/קמפרים הבליטו את העובדה כי זה אחד מצירי התיירות הראשיים של מעבר בין נמיביה לעומק בוצואנה. כביש A3 במצב מצויין, שוליים רחבים עם פסי הרעדה וקו צהוב וטרי מלווה אותו משני צדדיו. מדי פעם עדרי פילים וקודו חוצים את המסלול וחבורות של חמורים תמימים בוהים בחלל כמעט בכל פינה.

מספר עצירות בדרך – שכללו ירידה בת 10 ק"מ לדרך עפר מהודקת שסטתה דרומה למה שסומן לי במפה כאגם ונתגלה כמשטח מלח יבש. לאורך הנסיעה הרצופה, מתחתי את הרגל הפגועה הצידה מדי פעם ולא ממש חשתי בעיה. בעצירות אילתרתי קומבינציית השענות על האופנוע וירידה מהצד הימיני הלא נוח בדרך כלל. כך למדתי להסתדר עם המצב. אחר הצהריים הגעתי לעיירת המחוז גהנזי GHANZI ישוב בן כ 13 אלף תושבים שלא ממש הצלחתי להבין ממה תושביה מתפרנסים. מקום חם ומאובק ועם זאת מסודר, מתוחזק ובשעת אחה"צ בה הגעתי תלמידים לבושים חליפות ועניבות מילאו את צידי הדרכים. רכבתי למה שנראה לי כמרכז ומצאתי את הלודג' קלהארי ארמס הנחשב

לאחד המוסדות ההיסטוריים של המקום – כנקודה בה החלה ההתיישבות הלבנה בחלק זה של אפריקה ועדיין בבעלות משפחה לבנה החיה כאן ומנהלת את המקום. לאחר בירור קצר הבנתי שהכי טוב לבחור בחלקת אוהל בקצה הצפוני של המתחם בסמוך למקלחת מצויינת ובצל עץ פלפלון עצום. לאחר הקמת האוהל. נטלתי את מקל התמיכה שהבאתי ממאון ויצאתי לחפש מי נגד מי במקום. ממש ממול, מרכז קניות בסיסי שכלל סופרמרקט מלא כל טוב בו הצטיידתי במזון טרי ושבתי בהליכה איטית לאוהל. בחזית המתחם עמד שלט גדול בו הייתה רשימה של כל בתי העסק בעיירה בהם ניתן לקבל בחינם קונדומים.

כן, בבוצואנה אחוז גבוה של האוכלוסיה חולים באיידס והממשלה מצאה דרך פשוטה ויעילה לעזור לאזרחים לא להדבק.  פרט להסברה וחינוך, היא מחלקת קונדומים בחינם. בדרך חזרה למאהל שלי ניגש אלי בחור צעיר ושאל אם אני צריך עזרה. שמחתי אך כנראה ניכר עלי שאני חושש… הוא צחק ואמר אל תדאג, אני משמש כאן כמורה בבית הספר התיכון וכולם מכירים אותי והוציא תעודה כלשהי… הוא נשא את שקית הקניות עד לאוהל שלי וסירב לקחת תשר. עוד איש טוב בדרך.

את שעות הערב ביליתי בסלון בית המלון ישוב על כורסא טובענית כשלפני הדום מורם, עליו הנחתי את רגלי המעצבנת, בצפייה עם חברים מקריים במשחקי כדורגל. איני חסיד של כדורגל, אך כאן באפריקה מאז הגעתי לאוגנדה, הדבר הזה מלווה אותי כמעט בכל מקום בו יש שקע חשמלי. אני פוגש טירוף כדורגל של ממש, בעיקר משחקי הליגה האנגלית -ישנים וחדשים. זו הייתה חווייה מבהילה, כי הגברים סביבי שאגו, צרחו, מרטו שערות וקפצו בעיניים נוצצות, מצטלבים, מתחבקים או נובחים קללות בשפה לא ברורה, לאחר כל מהלך שנראה על המסך – כאילו מדובר בצפייה ישירה באסון דוגמת נפילת התאומים וכולה מדובר בהקלטה של משחק בין טוטנהם לצ'לסי מלפני שנתיים.

במדבר הלילה יורד לאט. לא כי הזמן עובר לאט, אלא כי שמש זה כל מה שרואים, ומעקב אחרי תנועתה הוא טקס של טמטום נעים, הדומה למעקב אחרי מחוג הדקות בשעון: הוא זז, אבל לא ממש מבחינים בכך ולכן כל דקה, נראית שעה… חצי שעה לפני נשיקת האופק, מתחיל פסטיבל צבעים המגרה להרים מצלמה, מה שהפך זה מכבר לז'אנר נלעג של מיליארד צילומים המחזיק אגף שלם בשרתי הזכרון של פייסבוק. לדעתי אין חבר פייס שלא חטא מתישהו בצילומי שקיעה ובמדבר (כמו גם בלב ים לדעתי) מבינים את הנויאנס החזותי שלעולם לא יחזור על עצמו. כאן במדבר יש גם מקום למרד, לכן נמנעתי מצילום השקיעה…

הלילה עבר בשקט יחסי ושינוי פוזת שכיבה ללא התעוררות מיותרת. בשעה 6 כבר הייתי על האופנוע לא לפני שפגשתי זוג דרום אפריקנים על רכב שטח שיצאו מבונגלו סמוך והבחור ניגש אלי ולחץ את ידי בחום באומרו: "אנחנו אוהבים את ישראל… אתם הייתם היחידים שלא ניתקתם איתנו את היחסים כשכל העולם היה נגדנו בתקופת האפרטהייד"… לא בטוח שהוא מייצג את הרוב בדרום אפריקה. אבל שיהיה.

בתחנות הדלק בבוצואנה אתה נדרש לדומם את המנוע ולרדת מהמושב בשעת התדלוק. הטענה היא כי אם תתחולל שריפה לפחות תוכל לברוח. אני חושב שהם כנראה שבעי נסיון עם רוכבים שמילאו דלק ונתנו בגז מבלי לשלם. בתחנה ביציאה מגהנזי הסכימו שאשאר על האופנוע, כי נתתי בידי המתדלקת את המפתח עד לאחר התשלום…

הבוקר החל בקור מקפיא. כמה עדרי קודו וזברות רעו בשולי הכביש הראשי וראשיהן של ג'ירפות חינניות הציץ מבעד לצמרות עצים יבשים בשוליים הרחוקים. כביש A3 המשיך לכיוון הגבול הנמיבי. לאט החום עלה ובשעה 11:00 לערך כבר הייתי צריך להתקלף לנוכח כמה חמורים חמודים שעמדו ונעצו בי עיניים סקרניות. בעיקרון אני בדרך לווינדהוק בירת נמיביה בה יש סוכנות אופנועי ב.מ.וו. הראשונה מאז המוסך של כריס בניירובי (!) שם אני מתכנן להכניס את האופנוע לבקרה וטיפול קטן.

ובמלאת כ 200 קילומטרים איטיים ומלאי אופטימיות, הגעתי למעבר הגבול בין בוצואנה לנמיביה ליד העיירה צ'ארלס היל. פרידה מהירה מהצד הבוצואני המחייך ונעים התהליכים ויאללה בתוך סופת אבק שעלתה לפתע, לצד הנמיבי של הגבול מרחק של כ 300 מטרים. כאן הכל נראה עלוב יותר. מבנה מחלקת ההגירה קצת מרושל ואת פני קידמה פקידה חייכנית ונמרצת שהטביעה חותמת יפה על הדרכון ובבואה למלא את הפרטים הרימה אלי עיניים ואמרה "אבל אין לך ויזה?"… כן אין לי ויזה תעשי לי אחת… בקיצור, הסתבר לי כי לא ממש הכנתי שיעורים. ישראלים צריכים להסדיר ויזה לנמיביה בשגרירות ולא במעבר הגבול, לא עזרו תחינות ועזרה של כמה נהגי משאיות שקראו למנהל תחנת הגבול לנהוג בי בהתחשבות. כלום. תחזור לבוצואנה סע לגבורון בירת בוצואנה שם תגיש בקשה לויזה לנמיביה ותחזור! נו שטויות כולה 800 ק"מ לכל כיוון בגלל טמטום ביורוקרטי ילדותי ומטופש. חזרתי בלי כעס לצד הבוצואני שקיבלו אותי בחשדות השמורות למבריח סמים או אופנועים… נתנו לי ויזה לשבוע. ושוב חזרה לכביש A3 ואז לכביש A2 לכיוון גבורון. חתכת רכיבה של 800 ק"מ והיום כבר מתייצב על שעת סגירה. שמתי את פני לכיוון העיירה קאנג KANG מרחק של עוד כ-400 ק"מ וכמו בוצואני וותיק חזרתי לאמא מולדת על תבניות הנוף המוכרות לי. בכניסה לעיירה יש תחנת דלק וצמוד אליה מתחם שלם של לודג' ומסעדה פשוטה ומאחור מימין בתוך החצר הגדולה, רחבה להקים בה אוהלים. בכניסה לתחנה מיקמו פסי מתכת למניעת כניסת בעלי חיים – כמוב בשערים של שטחי מרעה. לרגע לא שמתי לב והגלגל הקדמי נלכד בין הפס החיצוני לקורת הבטון ואני תקוע. ניסיתי למשוך עצמי מהמצב על ידי הנעת האופנוע לפנים ולאחור ורגל שמאל הארורה החליקה לחריץ הסמוך. שיט! אחד העובדים בתחנה שעמד לידי קרא לחבריו והם יחד משכו את האופנוע מקדימה וחילצו אותי בשלום. לאחר תדלוק כבר בחשיכה, הקמתי האוהל במשטח החולי מאחורי התחנה. הייתי שם לבד. עשרה מטרים מהאוהל מצאתי מקלחת חמה ונהדרת ויאללה לשק"ש.

הרכיבה לגבורון הייתה סיוט של כאבים שלא נתנו לי ליהנות מבעלי החיים ומהנוף והמקומות לידם חלפתי. בלילה כל רגל שמאל התנפחה כמו עמוד, כמעט ללא החיטובים שמפרידים בין שוק לירך. חיסלתי שש גלולות נגד כאבים ולא עזר כלום. כעבור עוד 400 ק"מ של קאלהארי הגעתי לגבורון, עיר יפה הצמודה לחלקה הדרומי של בוצואנה, הכי קרוב לגבול עם דרום אפריקה הירוקה והשופעת – משהו שהזכיר לי את קרבת הישובים הקנדיים לגבול ארה"ב בגלל תנאי האקלים – ניכר כי פרנסי גאברון עושים מאמץ לשוות לה קו רקיע מערבי.

גאבורון (מפאת קילקול במצלמה נאלצתי להשתמש כאן בתמונה מהרשת שלא מצאתי לה קרדיט – סורי)

בניינים גבוהים במרכז ושכונות ירוקות של בתים חד קומתיים נאים וחצרות מטופחות. לאחר ברבור באחת השכונות כתוצאה מכתובת לא מדוייקת שהיתה ברשותי, עצרה לפני מכונית גולף בה נהגה אשה כבת חמישים, ראשה מקורזל בשכבת שיער של חצי ס"מ ושאלה אם היא יכולה לעזור לי, כי נדמה לה שהלכתי לאיבוד "אופנועים כמו שלך לא מסתובבים בשכונה שלנו"… והראתה לי את הדרך הקצרה למרכז העיר. שם לאחר עוד ברבור וחצי מצאתי את שכונת השגרירויות ואת שגרירות נמיביה רק מה, הם בהפסקה, יחזרו בשעה שלוש. חיכיתי בחוץ נשכבתי למרגלות חומת אבן מתחת לפיסת צל כשרגלי הדפוקה מורמת על תמוכת האופנוע. בחור לא צעיר ניגש אלי ואמר שהוא השומר של השגרירות ושאל אם יוכל לעזור… "בטח. אולי תאפשר לי לחנות בצל בתוך מתחם השגרירות?"… הוא לא יכול היה, אך חזר לאחר כמה דקות עם בקבוק מים קרים, דקה אחריו הגיע עוד גבר צנום מכוסה צלקות והביא עוד בקבוק ואמר שהוא עובד בתחנת רחיצה ידנית לרכב ממול וראה משם שאני בצרות… בחיי עוד רגע הייתי בוכה.

כעבור עוד כחצי שעה הבנתי שאני צריך לחשב דברים ולקבל החלטות. וחשוב היה לי לשתף את גלי בהחלטה שלי לגבי ההמשך כי מוסי שהיה בקר התנועה שלי מרגע יציאתי מהארץ – כלומר דיווחתי לו בכל יום על יעדי הרכיבה שלי והלו"ז כבר התחיל לשאול שאלות מביכות על "מה קרה שאני מרביץ מרחקים כאלה בלי לעצור…?" וכך קיבלתי החלטה והודעתי גם לגלי, שאני מוותר על הכניסה לנמיביה וכמובן על הויזה לשם וחותך עוד באותו יום לתוככי דרום אפריקה, מנסה להשיג עזרה לעצמי וגם לאופנוע ויצאתי לכיוון מעבר הגבול מרחק של 4 ק"מ דרומה מגבורון. המעבר היה מהיר ופשוט. הבוצואנים פשוט נהדרים במנהלות הפשוטות והדרום אפריקנים אף יותר. חמש דקות ללא שום סיבוכים, חותמת ויזה לשלושה חודשים הוטבעה ואודרוב למדינה הדרומית ביותר ביבשת. כבר הייתי שחוט ממש וחיפשתי מקום להסתתר בו ולהרגיע את המאמץ הפיזי. כמו שעברתי את הגבול, הכבישים קיבלו שדרוג מדהים. שמתי פני לעיירה זיראסט ZEERUST הקרובה ביותר שם ודאי אמצא פתרון. הגעתי לקטע כביש בסלילה. הדהימו אותי הסדרי הבטיחות, ההתראה, השילוט והתנהגות הנהגים סביבי. הכל מואר, גדול, בולט, מכבד, נהגים מנומסים מרימי אגודל. כשרכב בא מאחורי ירדתי לשול כדי שיוכל לעקוף – מייד עם העקיפה הוא היה מדליק אורות מהבהבים כאות תודה. וואלה, מדינה מתוקנת. באחד הקטעים בו עמדתי בפקק בתור אחרי כעשרים רכבים, ראיתי במראה טנדר משטרתי מהבהב מגיע מאחור וזזתי הצידה. הוא נעמד משמאלי ומתוכו הביט אלי שוטר, שאל מאיפה אני מגיע. "ישראל" אמרתי… ולאן אני מתכוון להגיע. אמרתי כי אני מחפש מקום ללילה. הוא לא היסס ואמר שאני יכול לבוא לישון בלודג' שלו ושל אשתו בכניסה לעיירה וכך היה. רכבתי בעקבותיו של אפי (Api) שהיה שוטר ביחידה למלחמה בסמים של המחוז. בגב הרכב בכלוב מדוגם היה כלב גישוש בלאד האונד ששימש אותו בעבודתו. הגעתי בעקבותיו למתחם (בשם מאונטן-וויו) שנראה כמו חצר שבעליה מילאו אותה בחדרי צימר נוחים ומאובזרים, ממש כמו שניתן למצוא במושבים גליל אצלנו.

העיסקה כללה ארוחת בוקר וקיבלתי תעריף של 50% שעמד על 300 ראנד ללילה שהם כעשרים דולר. כאן כבר הרשיתי לעצמי להתפרק קצת. אפי איש גדול מידות ממוצא בורי היה סקרן ומלא אמפטיה, התפעלות והערצה לישראל. ואף שלא התכוונתי, טרח בכל רגע לכבד אותי בבירה וביחס חם כולל הצעה לקחת אותי בבוקר לרופא במרכז העיירה. הצעה שויתרתי עליה כי ראיתי שהנפיחות יורדת עם המנוחה. נשארתי שם יומיים נעימים שאחריהם רכבתי לכיוון סנטוריון CENTURION השייכת למרחב האורבני העצום המרכיב גם את פרטוריה ויוהנסבורג. שם יש מרכז שירות של אופנועי ב.מ.ו.

שוב, הכבישים המטופחים, הרחבים. הנהגים הגומלים לך בגינוני תודה מרחיבי לב והנווטן הביא אותי עד לשערי הזכיין של אופנועי ב.מ.ו בעיר. כשאגב יש יותר מזכיין אחד כזה ברדיוס העירוני העצום.

חנות ענקית המכילה כל טוב אופנועני שעולה על הדעת. אופנועים משומשים וחדשים, ציוד רכיבה, חדרי הדרכה, חנות יד-שניה והמקום שוקק אנשים כאילו מחלקים שם פאסט-פוד. מקום כלבבי. עם הגעתי לחנייה בה עמדו כמה דגמים חדשים כסוג של פרומו מול דלת הכניסה, רבים מהנוכחים עצרו מה שהם עשו ובאו לבהות ולשאול שאלות. האופנוע המטונף ועמוס הציוד בלט בין האופנועים החדשים והנקיים. נכנסתי צולע לעמדת הקבלה ואיש צעיר ניגש אלי בחיוך וקלט מייד עם מי יש לו עסק. קרא לעוד בחורה והיא הובילה אותי לבית הקפה בחלל המכירות שכלל שולחנות, בר, מלצרים, כמובן קפה, חטיפים, עוגות ובכלל כאילו מדובר בארומה… לקחה ממני את הקסדה והמעיל וחזרה עם מפתח הלוקר. אחריה הגיע ג'אסטין מנהל השירות והמכונאי הראשי, הציג עצמו כאילו מדובר בהגשת כתב אמנה של שגריר ושאל מה צריך לעשות. הסברתי לו בפשטות והוא הלך. הוקפתי בכמה אנשים שבאו לשאול שאלות בעיניים נוצצות, כשהמילה ישראל שוב הייתה המוטיב המעורר והמלהיב ביותר בתשובותי. שתיתי קפה (בתשלום סמלי כמובן) וכדי לבאס אותי ממש (ובטח אתכם) נחשפתי למחירי האופנועים החדשים בדרום אפריקה. (תשבו רגע) אדבנצ'ר 1200 חדש מהניילונים, עולה כ-65 אלף ש"ח!… אנשי מכירות עלו אלי לרגל מדי פעם לשאול אם אני מעוניין לקנות איזה פריט, כי יש להם עכשיו מכירה מיוחדת שחלק ממנה הולך לתרומה לקהילה. בקיצור פינוק. כעבור כשעה חזר ג'אסטין עם המפתח ואמר שהאופנוע מוכן בחזית.

ביקשתי מהאנשים בקבלה לעזור לי למצוא קמפינג מומלץ ובטוח בסביבה. ואכן נמצא כזה בפארק סמוך כעשרה קילומטרים צפונה. האיזור כולו הוא סבך מטורף של כבישים, שושנות מחלפים ואינספור מפעלים, בתי עסק ענקיים, סוכנויות רכב, שכונות מגורים צפופות גם של לבנים וגם של שחורים, שעדיין למרות ביטול האפרטהייד, חיים בגטאות משלהם. זרמתי לכיוון הפארק כשבכל רמזור בו עמדתי מצאתי לפחות עוד שלושה אופנוענים שהתקרבו אלי לתת צ'אפחה על הכתף ושלושה נשארו לרכוב איתי עד למתחם הקמפינג לוודא שאגיע בשלום. גדולים! שם תמורת 8 דולר קיבלתי פיסת דשא ליד כמה אוהלים של אנשים שכנראה זו צורת המגורים שלהם. ראיתי אוהלים פשוטים מאובזרים בתאורת חשמל, מטבחון מיטות ושטיחי פלסטיק וזוג יושב שם עם טלויזיה ומיקרוגל. שניים ניגשו לברר מי ומה נחת לידם ואחד הביא לי לחם שאשתו אפתה.

לפני השינה עוד הספקתי להכין את האורז האהוב עלי עם רסק עגבניות ופילפל צ'ילי חריף והשריפה בפה חיפתה על הכאב העמום ברגל… בבוקר אחליט אם להמשיך ישירות דרום מזרחה לקייפטאון או לחתוך קודם מזרחה לכיוון הקרוגר פארק.

—————————————–

הערה: הפרק הזה נכתב לאחר חזרתי לארץ. כחודשיים לאחר הפגיעה. עם הגעתי לכאן פניתי לבית החולים (לפרופסור סלעי המקסים, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים איכילוב) ובבדיקה/צילום נוכחתי לדעת כי העצם החיצונית, הפיבולה, נשברה בחלקה התחתון ועוד איזה ציפ נחתך בחלק אחר בעצם בעקב…

לטענת הרופא שבירך אותי בתואר לא מחמיא (אך בעיני מאד מחמיא) וטען שאם הייתי מגיע לטיפול בבית חולים ביום הפגיעה, היו מכניסים אותי מייד לניתוח עם כל המסמרים והקיבועים (ואז האופנוע היה ננטש בשום מקום… וגלי, הבנות והחברים היו מוטרפים לחינם). למזלי, נקטתי כנראה מהלכי שמירה, חבישה וטיפול נכונים. וכרגע אמצע דצמבר 2016 הרגל בדרך להחלמה וחיבור מלאים.


———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

2 בדצמבר 2016 יוני רוכב את אפריקה 9


כמעט אוקוונגו וקצת צרות…

 

img_7869-tent-maun

הגעה למאון בוצואנה
בוקר במאהל החולי של נאטה לודג'. אני מתחיל סופסוף לאסוף אופטימיות והנאה מוחשית מהמסע הזה. תחושה של דברים צפויים, אנשים נורמלים שלא מתעלקים והאופנוע מתפקד סביר פלוס פלוס. לאחר לילה נעים שכלל ריחרוחים של בעל חיים כל שהו מעבר לבד הדק. לאחר הקפה הטורקי החריף שאני שומר עוד מהבית,  גיליתי שמגן הבוץ של האופנוע תלוי על בורג אחד מתוך 3. ממש כמו הסיפור שהיה לי בבארה-נאבידד במקסיקו ב-2009. הסרתי אותו וקשרתי בחוט ברזל לארגז מימין. יתוקן בארץ. ולא הבנתי את הרמז לגבי היסטוריה שחוזרת על עצמה לקראת מה שעוד היה צפוי לי בהמשך היום…

יצאתי בסביבות 10 מנאטה לכיוון מאון MAUN עיר הבירה של האוקוונגו. אולי השיא במסע כולו. עוד בטרם מלאו 10 ק"מ וכבר פגשתי 20 פילים ועדר זברות שפרץ ללא התראה מהסבך מימין וחצה בדהרה מבוהלת את הכביש.
מאז הייתי נער, "אוקוואנגו" Okavango הייתה מילה מיוחדת בשבילי. משהו כמו "טימבוקטו" או "טיירה דל פואגו" או "קמצ'טקה", מילה טעונה כל טוב זאולוגי, בוטני והרפתקני. האוקוונגו הוא נהר שנשפך למדבר. נהר שחושב מחוץ לקופסה. שזורם נגד הזרם. שממחיש שלא כל הנחלים זורמים אל הים, שהוא ההצדקה הכי קרובה לאיך שאני מנסה להגדיר את מה שאני רוצה לעשות עם חיי. כאן הבסיס האידאולוגי להתחלות של אגדות. על פילים ארוכי צוואר כמו ג'ירפות או זברות מעופפות ואולי קרנפים שהולכים לאחור וקופים עם סנפירים. אולי זה המקום היחיד בעולם בו יש לגיטימציה לשונות ושבירת חוקים. זה המקום שאני בדרך אליו.
רכיבה נינוחה. פה ושם שוב פילים לעסו לאיטם עשב. הרבה בנות יענה רצו במרץ לצד האופנוע וכביש לוהט בתוך מישורי סוואנה מדבריים ומלחות עד האופק. כעבור כ-150 ק"מ, החלטתי לסטות מהכביש לחורשה בה הזדקרו כמה תילי טרמיטים. כיביתי המנוע והתיישבתי על גדם עץ שנפל באיזו סערה ישנה. התיישבתי במין אנחה קולנית בסגנון "איזה כיף המקום הזה" ולא עשיתי כלום. הבטתי לפנים אל מישורי העשב היבש המוכתם באיים שחורים של שריפות שחלפו. עלים נשרו בעקלתון ובאיטיות מעץ השיטה המצולק שלפני. ישבתי בשקט והקשבתי. הקשבתי לדממה המנחמת סביב, לאיוושת הרוח שפרעה לרגע בתלותית האבק למרגלות קן הטרמיטים המנוקב. הבטתי בתיק התמונות של המשפחה ואלה שצילמתי ביומיים האחרונים באייפון וחייכתי בסיפוק וגעגוע …

img_7835

הגעתי למבואות מאון ב-14:30. עיר שטוחה עם רחוב אחד של כמה ק"מ ונהגים מנומסים והמון תיירים מדוגמים בצבעי חאקי בהיר בכל פינה.
כיוונתי צפונה לקמפינג בשם אולד-ברידג׳ שקיבלתי עליו המלצות. משהו כמו 16 ק"מ מצפון. הגיפיאס הוביל אותי אבל לא מצאתי את הכניסה עד שראיתי שלט דהוי מימין הדרך ובו מצויין שהאתר נמצא 5 קמ מזרחה בתוך השטח וההגעה אליו היא בדרך עפר חולית. נו. תודה. לאחר ארבעה ימי חולות בטנזניה, החלטתי שאני לא נכנס לדרכי עפר חוליות לבד. הספיקו לי הנפילות ותהליכי ההרמה של האופנוע, ששלחו אותי להתנסויות סזיפיות של סבלות וקשירה שוב ושוב. אז חזרתי לאחור לחלופה, מחנה אוהלים בשם אאודי-קמפ, שאת השלט המכוון לשם ראיתי כמה ק"מ קודם לכן. הכניסה לקמפ היא משהו של 400 מטר מערבה מהכביש. רק מה. קטע חולי. נכנסתי לצד השמאלי של הדרך בעדינות ובאיטיות של הליכה כששתי רגלי הולכות משני צידי האופנוע אולי חצי קמ"ש ואז מישהו, כנראה רכב שהתעצבן שאני איטי כל כך, הכניס לי מכה קלה בצד ימין מאחור. אולי ניסה לעקוף מימין, לעולם לא אדע, ניסיתי לחמוק מנפילה אז הגבתי עם גז חזק. זיגזג קצר ומטורף וחסר שליטה ופשוט הוטחתי שמאלה כמו משקולת אחרי כעשרה מטרים. רגל שמאל נלכדה מתחת לאופנוע בין הצילינדר השמאלי הרגלית ובסיס האגזוז, כשכף הרגל מסובבת בחוזקה לפנים הגוף כלומר ימינה ועוד קצת גם לאחור – ממש סיבוב של מעל 45 מעלות. הרגשתי שמשהו שם התפצלח כהוגן או נמתח הפוך לכיוון המפרק או נשבר. הכאבים היו איומים ופשוט איני יכול לזוז. התחלתי לצעוק כמו משוגע. למזלי, זעקותי נשמעו – היו אנשים בבתים הסמוכים. מעין שכונת עוני בשולי העיר וגם נהג מונית שעבר בדיוק, עצר לסייע וכעבור כ-3 דקות שנדמו לי כמו נצח, ראיתי מעלי קבוצת גברים מושכת את האופנוע.

זהו. הבנתי שאני מסובך חזק. אם הרגל שבורה, אני צריך להתחיל לגלגל מנהלות ומה שהעסיק אותי לא היו הכאבים, כי אם איך לעזאזל אני מודיע לגלי שגם ככה קשה לה עם כל ההרפתקה הזו ובטח לאחר מותה של מאשה לפני שבועיים, איך אני מספר לה ולבנות על ההסתבכות ואיך אני מחזיר את האופנוע לארץ. במאמץ מטורף הצלחתי לעמוד. כשישה גברים צעירים תלו בי מבט מודאג ומלא אמפטיה. עשיתי צעד קטן ועוד אחד… לא חשתי דקירה או תנועה שאינה תנועת מפרק – כלומר לא נוצר לי עוד מפרק בשוק… על ידי שבר פתוח והחלטתי שאמנם הקרסול כואב תופת, אך זה נקע ולא שבר. שכנעתי את עצמי ולא מעניין אותי גם אם זה לא כך. האנשים סביב עזרו לי להרים את האופנוע, הנעתי אותו בהילוך ראשון ובהליכה צולעת לידו משמאל, כשהם תומכים מימין ומאחור, התקדמתי בנתיב החולי לכיוון הקמפ.

הרגשתי דה-ז׳אבו להתהפכות באטקמה ב-2009 אך הרבה יותר קשה. בינתיים האנשים סביב התפזרו. ביקשתי מנהג המונית שיקפוץ למחנה ויבקש שמישהו יבוא לעזור לי ואכן הגיע בחור בטנדר קטן ועזר לי ליצב את האופנוע בעת שהובלתי אותו למתחם החולי גם כן. איכשהו התיישבתי עליו והגעתי לריספשן, סככת קש עם דלפק עץ שנחטב ידנית. היה חם מאד. חמסין יבש כזה. נעמדתי כמו על שיפוד מלובן שכאילו נעוץ בקרסול שמאל מול הפקידה וניסיתי לדבר… התעוררתי, מישהו שפך עלי מים בעדינות מבקבוק מים מינראלים ועזר לי לקום ולהתישב בספסל הסמוך. התעשתתי וביקשתי לדעת כמה עולה לבנות אוהל במתחם. (המחנה כולל כמה בונגלוס, עמדות לרכבי שטח וקראוונים, מסעדה ובריכת שחייה והוא גובל בשולי נהר הטמאלאקאנה בפאתי דלתת האוקאוונגו) הפקידה שאלה ללא הפסקה אם לקרוא לרופא.

img_7890

חייכתי כמו אידיוט בביטול ורק אמרתי "אונלי ווטר פליז" הבנתי שאני צריך להתארגן מהר לפני שפרץ האדרנלין יפוג וכאבים יתגברו ומה שלא קורה שם בתוך המגף השמאלי, יתחיל להתנפח. החלטתי לקחת אוהל גדול עם מיטה, לפחות ליום הראשון כדי לראות מה המצב ולהערך. והמחיר שוד: 35$. הבחור שעזר לי בהובלה ניגש בכל זאת לראות מה שלומי. הוא עזר לי למשוך את המגף ואת מכנס הרכיבה ונתתי לו טיפ של 50 פולה שהם 4.5$ בערך.

maun-stick

מצאתי מוט עץ באורך כמטר וחצי והפכתי אותו לקב עד לשירותים שכללו גם מקלחות למזלי. משם דידיתי עוד כמאה מטר לבר בקצה המתחם התיישבתי מול הברמן וביקשתי שקית עם קוביות קרח שראיתי מציצה מהארגז לידו. הנחתי אותה על המקום לחצי שעה לסרוגין. בלילה ישנתי עם רגל מורמת על ארגז האופנוע. המזל הגדול היו המגפיים הגבוהים והקשיחים שספגו את רוב הטראומה וגם החול הטובעני שריכך את הנפילה, שאם לא כך, זה היה מסתיים בשבר פתוח לא פחות. ושוב למזלי, שפורפרת הטראומיל הייתה במקום נגיש. מרחתי כמה פעמים.

DCIM101GOPRO

והבנתי שגם הברך השמאלית נפגעה כהוגן ובעצם אני לא יכול לזוז לפחות כמה ימים. הלכתי בעזרת המוט שמצאתי לנקודת הוייפיי בבר, שתיתי בירה קרה והצלחתי ליצור קשר עם הבנות והפייסבוק ולהתבדח עם גלי בסמס. שוב שמעתי דאגה בקולן ואי נחת מצד גלי – ולא ידעתי את נפשי מרוב צער – איזה חרבון! למדתי לא לזלזל בחושים של גלי – טעות כמו הפעלת הביטוח למשל, כדי לעשות בדיקה אצל רופא בסביבה… וגלי עולה על מטוס לכאן. כל מהלך כזה לפני שהתמונה ברורה לי ויתחיל לחץ נוסף מיותר מהארץ שרק יקשה עליהן ועלי. עצם יכולת הדריכה הוסיפה למורל וחיזקה את התחושה שלא מדובר בשבר. בקבוק הבירה הקרה הרגיע אותי. וצחקתי עם הברמן בידיעה שיהיה בסדר, אשתלט על העניין ואחזור למסלול.

באוהל עטפתי את הקרסול בנייר טישו ועם האיזולירבנד השחור הרחב שתמיד איתי בארגז הכלים, חבשתי בלחץ את הקרסול סביב סביב.

img_8771

כשקמתי בבוקר נראה שהנפיחות ירדה קצת וכל הזמן אומר לעצמי שיש גם משהו חיובי במה שקרה… זו מנוחה שנכפתה עלי שגם כך הייתי זקוק לה מתאמץ להביט באופטימיות ולקוות שהאבחנה שלי נכונה. אחכה כאן לפחות עוד 3 ימים ואם צריך אז שבוע. יש לי עוד ארבעה שבועות להגיע לקצה בקייפטאון. מחר אעבור לאוהל שלי. שהקמתו במתחם עולה רק 7$ ללילה ואתן לרגל להרגע. מכאן אחתוך ישירות לווינדהוק בנמיביה לטיפול באופנוע. ומשם ישירות לקייפטאון. זהו לצערי, נראה כי המסע האתגרי מסתיים כאן ועכשיו אני צריך להגיע על הגלגלים שלם לקצה וגם אגיע – "ביי הוק או ביי קרוק" כדי לטפל בעניינים. משלוח האופנוע כולל נחיתתה של גלי והשכרת רכב לטיול המשותף שתכננו בדרום אפריקה.

img_7812 img_7818 img_7819

…חלפו 8 ימים מזוויעים. כף הרגל החליפה צבעים משטפי דם שנגרמו מקריעת רצועות – קראתי על התסמינים בכמה אתרים של אורטופדים – היא התנפחה והתכווצה חליפות. עובדי המתחם כבר הכירו אותי וליוו אותי בדאגה בכל פעם שראו אותי צועד ממקום למקום. לאחר יום הקמתי את האוהל שלי במשטח בטון שקיבלתי בסמוך למקלחות. האופנוע חנה בשקט צייתני לידי. וקתרין, מנהלת המשמרת, דאגה להביא אלי קו חשמל, בו טענתי את החפיצים. שכבתי רוב הזמן על גבי. רגלי מונפת מעט על ערימת ציוד. ושמעתי מוסיקה. מדי פעם יצאתי לנשום או לבשל אורז או פאסטה בכירת הבנזין שלי וביקשתי שיביאו לי מים לשתייה. באחד הימים הגיע אלי זוג, היא ויוויאן, בריטית שעשתה כמה שנים כחוקרת באירגון שבדק אירועי זוועה במלחמות שונות באפריקה והוא ריימונדו, איטלקי עובד נפט לשעבר שיצאו בטנדר הטויוטה שלהם מלונדון, לחרוש את אפריקה כמה שנים –

img_7869

הם אמרו לי כי הבחינו מרחוק שאני פצוע והציעו עזרה. ביקשתי שאם יגיעו העירה שיואילו לקנות לי שתי תחבושות אלסטיות ואשכול בננות גדול – וכך היה. שלא לדבר על כך שהם סרבו לקבל תשלום עבור הדברים. במקרה אחר בעודי צועד לכיוון עמדת הויי-פיי, שמעתי קול חלוש מאחורי. פניתי ושם עמד איש קשיש ורזה לבוש בלויי סחבות ממש ובידו מקל הליכה שראשו העגול מגולף. הוא הושיט לי את המקל ואמר בפשטות "טייק דיס יו ניד איט". הכנסתי יד לכיס ושלפתי מה שהיה שם – כמה שטרות והושטתי לו. הוא סרב לקבל… אז אמרתי לו שאני מסרב לקבל ממנו את המקל. הוא נתן לי טפיחה על הכתף והצביע על סככה בצד ואמר שהוא שם אם אתחרט. מצב הרוח שלי השתפר יחד עם תחושה שהרגל מתחילה לחזור ולתפקד. ביום הלפני אחרון שלי באאודי-קאמפ, ראיתי מרחוק מונית שהגיעה למתחם ביקשתי שיקראו לנהג ושאלתי אותו אם ידוע לו על איזה קומבינה שהוא יוכל לקחת אותי לשדה התעופה של מאון, כי רציתי לפחות לטוס מעל לדלתת האוקוונגו. ואכן הוא קימבן קימבון ובבוקר בא לאסוף אותי להרפתקה שבתוך ההרפתקה.
בשדה התעופה הצטרפתי לקבוצה של עוד שישה נוסעים. חמישה הודים קולניים, שמחים וחברותיים מאיזור מדרס שהאנגלית המתגלגלת שלהם הזכירה לי את האנגלית בבית אבי (שגדל בהודו) ועוד בחור סקוטי שדיבר אנגלית שרק הוא הבין.

img_7830

טייס הפייפר החד מנועי על 8 המושבים שבו היה אמריקני צעיר. נעזרתי באיש הקרקע לטפס למושב ליד הטייס ויאללה.

img_7846
img_7851 img_7855 img_7859 img_7862
הטיסה נמשכה כשלושים דקות מענגות. גודל דלתת האוקוונגו הוא בערך הנגב וחצי (כ-18,000 קמ"ר) ולכן ברור כי לא כיסינו את כל השטח… טסנו בגובה של כ-150 מטרים מעל אין ספור נהרות, שלוליות, אגמים ובהם איים עמוסי בעלי חיים. יערות ושדות מנוקדי עדרים ובעלי חיים בכמויות לא נתפסות. נתיבי ושבילי התנועה שלהם ממעל נראו כמו ציור אימפרסיוניסטי בו מישהו שיבץ עדרי היפו, פילים ג'ירפות ומדי פעם כפר קטן או מחנה ספארי על גגות קש שבהם. הפעלתי את שתי מצלמות הגו-פרו שלי ואת האייפון ולא שבעתי לשנייה.
בתום הטיסה חיכה לי נהג המונית "שלי" והסיע אותי למתחם. עוד לא ידעתי איך אצליח להחליף הילוכים באופנוע (ברגל שמאל) למחרת, אך החלטתי שזה מספיק.

ובערב בעודי מקפץ על רגל אחת, העמסתי הכל פרט לאוהל והתכוננתי להמשך הדרך למחרת מוקדם בבוקר לכיוון העיירה גנזי Ghanzi אל גבול נמיביה ליד העיירה Charles hill

כשהרגלית למטה

  • למרות שכבר כתבתי. שוב: הקושי שלנו הרוכבים כשנתקלים בבעייה, הוא כלום לעומת הקושי שבדאגה ובאחריות שאנחנו מנחיתים על יקירינו.
  • ברכיבה שומעים את האופנוע. לאחר שבוע של שכיבה לידו תוכל לשמוע אותו גם כשהוא עומד…
  • נכון שנסיעה ברכב בטוחה יותר. גם להשאר בבית.

——————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

9 בנובמבר 2016 יוני רוכב את אפריקה 7

לרכוב את זמביה, מבעד לנופים ומחשבות

img_7461

 

לחיצת יד שהייתה סוג של קווץ' לחמישה מלפפונים שנשכחו שבוע באוטו, הייתה קבלת הפנים שקיבלתי במעבר הגבול בין טנזניה לזמביה מבחור צעיר וגבוה שהתייצב מולי באמצע הכביש המטולא איתו הגעתי לפאתי העיירה TUNDUMA הוא היה המבוא לקטע גבול עולמשלישימי המקובל במדינות מבורדקות: "פיקסר", הוא זכה בי. כלומר היה הראשון לזהות אופנוען מגיע לכיוון ורץ לצד האופנוע כשהוא מנפנף מדרכנו פיקסרים – מעכרים – אחרים שהתמהמהו בהבנת המשחק. מבלי לדעת סוואהילית הבנתי מה הוא צעק: "הוא שלי!"
"מד לחיצת יד" שהיא סוג של אפליקציה שעוד אמציא – מקבל בשניה אחת את כל המידע על האדם העומד מולי. אם הוא אמין, תחמן, ישר, הוגן, סתמי, אגואיסט, אמפטי, מסוכן, חזק, חסר חשיבות, בעל דימוי עצמי ירוד-או מוגזם. מנהיג, מונהג, אני מעניין אותו, האם מישהו או משהו בכלל מעניין אותו, חדשן, נאיבי, מיואש, מנוסה, חם, אבוד, עצבני, סקרן, ישיר, מוביל, נגרר, מדוכא, חנפן, אמין, נרדף, טיפש וכו' . וכאן אני משליך מבלי אפילו לחשוב על כך – על מה עלי לעשות… לברוח, להתחבר, להתנתק, להאמין, להזהר, לשמור על הארנק, לזכור וכו'. איני צריך להביט בעיניו, בתווי פניו, בהבעתו, בצבעו, בגובהו או בכמות השיער על ראשו. אין לי עניין אם הוא יחף, לבוש בהידור, ענוד שעון זהב או נושא דרגות. לחיצת יד מעבירה הכל. גם שאר גופו ממנו נשלחת היד אומר הרבה. למשל: האם האדם מולי מקצר טווח? האם הוא קם לקראתי או נשאר תקוע במקומו ורק גופו אם בכלל, נוטה אלי? או אולי הוא נשאר בעומדו ומגיש לי יד לצד גופו או אל מאחורי גבו… ואיך היד מושטת, האם היא שלוחה לפנים אצבעות מתוחות והאגודל זקור? האם היא מונפת לאויר פתוחה ומתוחה כמו מטוס הבא מאחוריו ואמור להתנגש בידי, בשילוב מדוייק של מפגש בין כפות הידיים…? או פיסת כף ידו דומה לסמרטוט סחוט המשתחרר מעקלתון הסחיטה, שמוטה לפנים ברישול כשהאגודל מוסתר ורק ארבע אצבעות רפות מתקרבות לנגיעה מהוססת? האם הוא חופן את ידי במלא הכח…? או מושך במהירות את ידו מידי כאילו קיבל מכת זרם? האם אצבעותיו אוחזות איתן או שמא הן צרור אספרגוס לאחר הרתחה…? האם הוא לוחץ את ידי בשתי ידיים ומנער אותה היטב כאילו מנסה לתלוש אותן מגופי? או הוא מהמתעצלים שאינם מייחסים למפגש חשיבות והמגישים לי יד שמאל, כחבילת סוכריות גומי – כי ימינם עסוקה…? האם הוא מחזיק בידי, מביט לעיני ומדבר או שואל או משנה את עוצמת הלחיצה…? האם הוא בנוסף מניח יד על כתפי ומטה גופו לפנים…? או ידו בידי אך עיניו, פניו וגופו כבר בשיחה עם מישהו אחר…? ואם ידיו בתוך כפפה, האם הוא מסיר אותה קודם? האם ידיו לחות, מיובלות וכו' וכו' לחיצת היד אומרת לי הכל. הכל! כמובן ברמה האינטואיטיבית האישית והפרטית שלי, עדיין איני מתיימר לתת לזה תוקף מדעי, אך אני בטוח שאוכל לתרום רבות למי שיחליט להשקיע בכך.
האידאל הלחיצתי בעיני הוא: חזק אך לא מדי, מלווה מבט, שואל משהו, אומר מילה, משאיר את היד לא יותר מדי זמן… ו אין זה אומר שאני מעדיף תמיד את זה המייצג את האידאל (המופרך הזה) כי לעיתים אני דווקא מחפש את המאניאק שאוכל לסמוך על כך שיהיה מספיק בנזונה כדי לעזור לי בסביבה של חולערות… שהוא אמנם חולערא – אבלי הוא "שלי"! וכך היה עם סבאח. צעיר, גבוה, קירח, אפו רחב וקטן ושפתיו העבות שמוטות לפנים בהבעה של בוז קבוע. לרגליו נעלי ספורט לא רכוסות ומרופטות ודבר חשוב – חולצת פסים אדומה – כך יכולתי לזהות אותו בין עשרות חבריו כשיצא לסידורים בשליחותי (5$) כשהדרכון שלי עם רשיונות האופנוע נתונים לחסדיו – חולצת הפסים טפפה בתוך המון האדם שצבא על דלתות המשרדים שהיו פזורים בצריפים מסויידים בתכלת ולבן. וכל הסט הזה ישב במרחב עטור עצים יבשים, שלטים חלודים, עמודי חשמל חדשים אך עקומים, אבמטיות בוץ יבש, משאיות אקסטרא לארג' חסמו הכל ומשפחות אקסטרא עצבניות, ניסו לעבור עם כל מטלטליהן מצד אחד של גדר לצד השני – מהלכות בין המשאיות והרוכלים. כלבי רחוב שמשום מה אני תמיד שם לב אליהם – ניסו ללכוד מבט חומל בין מי שחולפים על פניהם אולי יושיע… יוצאי דופן – בעצם היותם סממן רשמי – היו שוטרים ובעלי תפקיד. רובם מרושלים נושאי סמלים רקומים (שתמיד יש בהם ציור של משהו עם כנפיים) על דש בגדיהם, דרגות, לראשם משקפי שמש כהות או במורד החזית כרס שמוטה, שנעו ממקום למקום מוטרדים…
כמו שני נקאים שמלווים כריש גם לסבאח היו שניים, אחד חלפן שדחק בי להחליף את שאריות השילינג שלי בקוואצ'ה זמבי רענן והשני היא האחראי לשמירת האופנוע מטעם עצמו. והם ליוו אותי תוך הפרחת מידע באנגלית שנבלעה בלפסוס מוגזם, שגרם לי לצחוק בקול, גם כך אין צורך להבין כלום, איני טירון במקומות שכאלה. שירגישו טוב.

img_7463
סבאח חוזר בריצה ומוביל אותי לצד הזמבי, שמפתיע בקבוצת מבנים חדשים מתוקתקים בבניית לבנים אדומות. שבילי בטון. חניות מסומנות ושילוט מודרני. נו, סימן טוב למקום מתוקן. אך אני מרגיש שפה לא אוהבים את סבאח הטנזני ושולחים אותו לעמוד בתור. אך אז הוא שולף קלף מנצח – אותי. כלומר אומר לי לבוא איתו לרגע. הנה "הלבן שלי" ואז נותנים לשנינו לקפוץ לראש התור. בדיקת פנקס חיסונים וצעד הצידה לפקידת ההגירה – איני רוצה להשמע נבזה, אך אחד הדברים היפים עבורי באפריקה, הוא מפגש מצחיק מבחינתי עם דברים באמת שונים ממה שאני מורגל ולכן הסתרתי צחוק בשיעול… הפקידה התמימה הזו נראתה כמו קריקטורה הזוייה: צעירה לבושה מדי שוטר גבולות בצבע חאקי ודרגות, עם פנים מלאים ויפים שמעליהם על הראש הקירח היתה מונחת פאה מלאכותית עשוייה חומר פלסטי כמו עוגה הפוכה. משהו דמוי שיער חלק, מבריק, שכשנשענה לפנים הוא זהר באור מתכתי מחליף צבעים כמו הולוגרמה – יש ציפורים או חיפושיות עם צבעוניות כזו – פנתה אלי בנימוס וטקסיות, כאשר כל האנשים בתורים מצדדי מביטים בעניין ובהקשבה יתרה. "פיפטי דולארס" נבחה בחיוך לעברי. "מה? איזה חמישים דולר? אין בעיה איפה יש פה כספומט…" – סבאח הסביר לי שאני צריך להביא לה 50 דולר אמריקני ירוק… "למה? הנה אביא לך קוואצ'ה (המטבע המקומי) בסכום הזה…" לא עזר, "לך לבנק כאן מעבר לקיר, תקנה דולרים ותחזור…" הלכתי לבנק. היה סגור. חזרתי אליה ואמרתי שהבנק סגור – "אז לך לחלפנים ברחוב ותחליף" רכנתי אליה ושאלתי בחיוך ובשקט, "רק רגע גבירתי, את נציגה רשמית של זמביה, שולחת אותי לשוק השחור להביא לך דולרים?"… "כן, בטח, הנה אתקשר לחלפן שאני מכירה שיבוא לכאן" וכך זה נמשך ונמשך. לא הייתה לי ברירה הלכתי למסדרון והוצאתי ממקום מסתור (בתוך מגן כתף שמאל של מעיל הרכיבה) $50 מזומן שאני שומר למקרי חירום של אובדן כרטיס אשראי וכו' וחזרתי. הבנתי את המנגנון והייתי במצב רוח של לזרום ולא להתעצבן – מה זה היה עוזר? חיוך וקדימה. זה חזר על עצמו גם במחלקת המכס, שם הוציאו לי רשיון מעבר זמני לאופנוע. אגרת דרכים, ואגרה לכיסוי נזקי זיהום אויר (אז מה אם לאופנוע יש ממיר קטליטי…) – עוד 5 ניירות. חלקם עם הולוגרמה, חלקם עם טקסט דהוי ולא קריא וכמובן עוד 70 ירוקים אמיתיים. באתי לצאת. תודה סבאח, קח כסף תן כיף. איזה כיף ואיזה בטיח, הוא דורש עשרה דולרים וגם החלפן מנדנד וגם שומר האופנוע שומר על זכויותיו. "שמע סבאח, לפני שאני קורא לשוטר, קח חמישה דולרים במטבע טנזני ותחלק מתוך זה מה שמתאים לך לחבריך" והנה הופ, שוטר עומד ממש לידנו והוא אומר לי באנגלית בסיסית: "תן לו את הכסף…" הבנתי את מאזן הכוחות… הרי רציתי בנזונה עם לחיצת יד של מלפפון מת. אני ממש מומחה גדול, פילוסוף של לחיצות יד, ענק ממש. דוקטור למעברי גבול… נתתי לו את הכסף ונכנסתי לזמביה.
בגבול קיבלתי ויזת טרנזיט לשבוע בלבד – כי כשההיא עם העוגה שאלה לכמה זמן אני רוצה ויזה. גם אם הייתה לי כוונה לתור את הארץ הזו לעומק, הבנתי שבאתי למקום שלא מכבד את אורחיו או ליתר דיוק מקשה עליהם. וזה התיישב עם כוונתי לחצות את זמביה מבלי לבקר בשמורות הידועות שלה בהתאם ללו"ז שקבעתי לעצמי. עניתי לה: "הכי קצר שיש".
הכביש מטונדומא דרום מערבה לא ממש לקח בחשבון את 70 הדולרים ששילמתי עבור אחזקת כבישי זמביה – מלא בורות מפתיעים, חדי שוליים ובעיקר ריק מכלי רכב. "רגע, יש משהו שכולם יודעים ואני לא? אולי הכביש לא בשימוש ואני האהבל היחיד שנוסע בו?" שוטר משועמם ליד מכשיר מדידת מהירות בצד הדרך, נתן לי להבין שהכביש בשימוש – מאחר ואיני עובר את התשעים קמ"ש באפריקה – הוא נופף לי לשלום מרחוק.
שמתי את צמיגי האופנוע לכיוון העיירה MPIKA -מרחק של 460 ק"מ שנוספו ל 120 שכבר רכבתי בבוקר ממבייה למעבר הגבול – שם אמצא ודאי מקום למתוח אוהל. הנוף סביב התחיל במעברי גבעות מתונות, טיפוס מעבר לרכס נמוך ועד לסוואנה מדברית שטוחה כמו בריסטול. עצים כמו יבשים היו פזורים במרחקים של מאה מטר ויותר זה מזה, דשא צהוב נגע בשולי הכביש ורוח חמה חלפה, שאבה ונידפה את שארית הטעם הרע של מעבר הגבול.

עוד 130 ק"מ ונורת הדלק מאותתת. ותחנות דלק אין. וכשאין תחנה, הסימן המוסכם באפריקה להמצאות דלק הוא ג'ריקן פלסטיק צהוב בדרך כלל משופד על עמוד עץ בשולי הדרך. כעבור עוד 20 ק,מ גיליתי אחד שכזה. פניתי לתוך כפר קטן ובעל ,התחנה" שלף את אוצרו מהמרפסת ומזג למיכל האופנוע 10 ליטר שסוננו מבעד לשלוש גרביים.

img_7446 img_7448
אני יודע כי בסיום המסע אתפנה לכתוב דברים שיהיו מבט כולל על הרבה ארועים שקרו, על תובנות, על מסקנות, על החלטות, על תכניות. אך בכל זאת, יש בעיני ערך רב לדברים שנכתבים תוך כדי מסע, ללא הפרספקטיבה הרחבה של דיווח בדיעבד אחרי הארועים והידיעה איך הסתיימו. אני רוצה לכתוב לעצמי וגם לשתף כמה דברים שחולפים בראשי כבר עכשיו, כשזה טרי ובא מבפנים.
אני אוהב רכיבות שכאלה. ארוכות, מהורהרות, לועסות אספלט, מצב של השלמה עם מצב, של הכרה במה שזכיתי ובמה שכבר לא, יש זמן לגעגוע גם לדברים שטרם פגשתי, מחשבות על חיי הזוגיות שלי, על בנותי, חתני ועל נכדי והמשפחות המורחבות שנכנסו לחיי בשנים האחרונות ומה המסע הזה עושה להם. מחשבות על חברי שישנם וגם כאלה שהיו – כלומר עדיין חיים, אך כבר אינם חברי. מי עברו ממצב חבר, למצב ידיד, למצב מכר, למצב שמועה, למצב ניכור, למצב שכחה.

איך אני מגדיר חברות? מהי אמיתית? מהי חלקית? איך אני מודד אותה? במעגלים, במטרים, בטלפונים, בסודות? בלהגיע באמצע לילה מוטרף לחלץ אותי ממצב מביך בלי לשאול שאלות? בנוכחות פיסית? בהתגייסות כספית? בשילוב של אינטרסים ואידאולגיה או ערכים? או אולי בלי קשר לערכים מוסר ותפיסות קיומיות, חבר הוא חבר נקודה? אולי אבדוק עם עצמי אם המילה הכי מגדירה חברות, היא המילה "ויתור"… ויתכן שהויתור הכי גדול וקשה הוא על האגו. ורק עם חברים אין חשש לוותר עליו. כלומר, כנראה שעם חברים מרגישים נוח להיות פראיירים… ואולי הכל קישקוש. המחשבות דוהרות. מנסה לנתח, להבין, להצטער, אולי לשמוח.
הנה אני רוכב לי לבד לגמרי באפריקה כמו ביקום מקביל, במעין שלווה עירנית כזו שבה אני חי את הדרך – אך מחשבותי נודדות למקומות שאין להם דבר עם אפריקה. מה בכלל באתי למקום הזה? מה גרם לי לעלות על מטוס, ובנוסף להוציא סכום כסף שאין לי, להוביל בו אופנוע ישן בן עשר לכאן ולהתיישב עליו – אני עם כל 66 שנותי, אמנם מעל 30 שנות נסיון רכיבה, אין ספור תובנות הקשורות לרכיבת אקסטרים. אדם זהיר ואחראי – שאינו משתעמם לרגע מלהיות לבד אך אני יודע היטב, כי היכולות הפיסיות והמנטליות שלי כבר מוגבלות ובנסיגה טבעית. אני יודע כבר עכשיו שהבדידות הזו מוציאה ממני אנרגיות רעות של חרדה, חשדנות, הגזמה בזהירות וקשה לי עם זה מאד מאד. כבר איני רץ המרתון ה-18 במספר של שנת 2009, שטחן בקלילות את נתיבי אמריקה ברכיבה חלקה. כבר לא אותו אקרובט שיכול לכל מקום וכל מצב. זה אינו מסע בסביבה מוכרת או צפוייה עם רמת מענה אנושי, טכנולוגי, רפואי, תזונתי, בטיחותי, בטחוני, תקשורתי – כמו אלה שחוויתי ברכיבה באמריקות ובוודאי במקומות אחרים. כמות התרופות המונעות שלקחתי הפעם, יותר מכפולה וביטוח המסע גדול פי ארבעה. האופנוע לא הוכן נכון למסע ועונת השנה בה הגעתי לאתיופיה יהיתה שגוייה. גלי אהבת חיי ואני במקום אחר ברגישות, באחריות ובדאגה שלנו זו לזה לזו. שובל הדאגה שמסע כזה גורר אחריו כולל עוד אנשים ועוד מעגלי חברים ומשפחות – האם זה מגיע להם? מה בדיוק הוביל אותי לעשות זאת כך? למה הכל צריך להיות מבול"תם? הרפתקה אמנם, אך מדוע עלי לתכנן מהיום למחר, בלי שום השענות על נתיב שנלמד לפרטי פרטים כמו שנהגתי בעבר או הזמנת מקום מראש, הקפדה על ארוחות, על מנוחה ראויה? למה ועד כמה אני באמת לוקח בחשבון את מה שאומרים אחרים. איך עלי לכתוב על המסע הזה… האם ממקום של גילוי לב מוחלט או עלי להתעסק בשופוני. ביג שוט. "לא נשבר" כזה. הולך עד הסוף. מה באמת אנשים מבינים פרט לצילום של קוף, פיל או נוף עם שקיעה. רואים אופנוען חוצה את אפריקה ואומרים "בחיי מטורף אבל יש לו ביצים למג'נון הזה"… נאחזים בדברים מובנים, רדודים שמצטלמים, נאמרים או מנוסחים היטב, לא מבינים. ויותר מכך, זה ממש לא מעניין אנשים להבין דברים לעומק, מחר יהיה כבר מטורלל אחר שיתן אתנחתא מבדרת לחייהם המונוטניים. לכן כבר השלמתי בשבוע הראשון למסע עם ההחלטה לא לדבר בתכנית הרדיו של אבי אתגר בימי שבת (שביקש רק קטעים "משעשעים"…) או לכתוב באתר וואלה (שהעדיפו קטעי וידאו כי לאנשים אין סבלנות לקרוא…). יהיו להם אחרים. מה לי ולתכניות האלה, פרט להזדמנות חולפת שאני מעניק לאנשים להציץ לחייו המוזרים של מישהו אחר…? והאמת היא – כי פרט לבלוג "הרפתקה" הזה, שהפך בעיני למקום מפגש אינטימי בין אוהבי ומביני התחום שגם מכירים בערך הנתינה והשיתוף שלא על מנת לקבל. הסיבה היחידה לתת במה למסע במדיה הפופולרית והסתמית, היא סוג של פרומו לרצון שלי להסתובב עם הרצאה על מסעי בסיומו. גם זו דרך מופלאה להפגש באופן ישיר עם אנשים שהנושא באמת מעניין אותם ומחפשים העמקה. וכן, זה גם עוזר לממן את ההוצאות שהיו גדולות עלי הפעם. אז כן, הנה אני כאן בלי הגנות מלאכותיות, מוכנות מראש ומיותרות עם מחשבות בזמן אמת. אולי זו אחת הברכות של מסעות שכאלה, בהם אדם מבין שעליו להתחבר למשהו שאין לו שום הסבר לגביו. פרט לצורך שטבוע בו לברוח מהשגרתי ומהצפוי. רק שהפעם, אני בחרתי בדרך פראית שכנראה לא אחזור עליה שוב.

ועל ענן הרהורי הגעתי ל MPIKA, כקילומטר לפני העיירה אני מבחין בצד ימין בחומת אבן ובה שער רחב ותכול ועליו מרוחה בצבע אדום מרושל הכתובת "לודג' מזינגה". פניתי אליו. צפירה קלה והשער נפתח לחצר שכללה כמה מבני אבן מכוסי צבעי תכלת או וורוד. כמה רכבים ישנים, חלקת דשא קטנה, עצי מדבר מטופחים ומבנה מרכזי בפתחו היה רשום ריספשן. "שלום, כמה עולה לשים אוהל ללילה?" ניכר כי סטיב המנהל שמח לראות אותי,

img_7444

אולי אורח לא שגרתי במקום המיועד בעיקר לנהגי משאיות – חלקת חול לאוהל, בסכום השווה ל 7 דולר. חדר – 9 דולר. "תביא חדר!" בעד עוד סכום זעום, קיבלתי במסעדת המקום מנה מעולה של פסטה מעורבבת עם תרד מאודה ושמן זית. לפני שנרדמתי דפיקה קלה בדלת, שומר המתחם ביקש שאדליק את האור בכניסה כדי שיוכל לראות את האופנוע מעמדתו ליד השער. היתה שינה אחושלוקי.
עם אור ראשון ולאחר הטענת כל החפיצים (אחת ההברקות של המסע הזה הוא מפצל שקעים עם 5 כניסות שלקחתי) ואני כבר על המשך הדרך לכיוון לוסאקה הבירה כן, 780 ק"מ… זה היה המרחק שנמתח לפני, יחד עם זאת סימנתי לעצמי יעדי עצירה כחלופות לקיצור המסלול היומי אם ארגיש עייפות. איכות הכביש המשיכה להשתפר ומספר הרכבים שחלפו סביבי גדל מאד לעומת פחות מעשרים שראיתי ביום הקודם… מדי כמה עשרות ק"מ מחסום של שוטרים מקומיים, יש כאלה שנופפו לשלום והיו שלושה שביקשו תעודות וחיטטו בטפסים והיה ניכר כי אין להם שום מושג מה המסמכים האלה אומרים. בתכל'ס רצו לרגע להינות ממשהו אחר ולא שגרתי עם סיפור שיוכלו לספר אחר כך. אחלה, גם אני אוהב לדבר עם אנשים. אז לרובם סיפרתי מאיפה אני מגיע ולאן פני מועדות ומה משמעות האביזרים – הופתעתי שהג'י פי אס לא ממש מוכר באיזורים האלה, שלא לדבר על מכשיר האיכון הלוייני – הספוט.
הגעתי ללוסאקה באור אחרון לחניון קמפינג בשם KALULU ששמעתי אודותיו טובות. ממוקם בשכונת וילות מפוזרות בחצרות ושטחים של כמה דונמים כל אחת ומוקפות גדרות גבוהות. קבלת הפנים הייתה חביבה עד ששמעו שאני מחפש מקום לאוהל ולא מעוניין בחדר שמחירו בדרך כלל פי עשר מעלות עמדה לאוהל. זבש"ם.

מקלחת חמה ונהדרת, ארוחת פאסטה שבישלתי לעצמי במטבח המשותף, זחילה להיכל הכתום שלי ויצאתי מוקדם בבוקר לדרך, עוד לפני שלוסקה הבינה שאני בקרבה ולפני שאני אתחיל להרגיש איזה יחס אליה. הכבישים בבירה רחבים מאד. גינון מרשים, איזורי מבנים סופר מודרניים. מרכזי קניות ענקיים, תחנות דלק מתוקתקות ומודרניות והספקתי לצאת מכבישי העומס הצפוי. שמתי פני לכיוון העיר ליבינגסטון שכל קיומה במודעות העולמית נובעת מהיותה שער ההגעה למפלי ויקטוריה. הנקראים במקור "מוסי-א-טוניה" שפירושו "העשן המתאבך ברעם בנפול המים" שם המוצא חן בעיני הרבה יותר. המרחק הפעם קצרצר, רק 460 קילומטרים בכביש מטופח למדי. שוב, תחבורה דלילה ונוף עצים יבש סביב. בהמשך היום, בכל עצירה הוקפתי סקרנים שהיו יותר מנחמדים. תמיד ניגש אלי מישהו ולעיתים כמה אנשים, בשאלות או הצעה לעזור לי, לייעץ לי, לסייע לי למצוא לינה, אוכל, דלק וכו'. אהבתי את המפגשים האלה והרגשתי נהדר!

img_7470

בקטע דרך נטוש משהו נקלעתי לשריפת קוצים שפלשה לכביש. נאלצתי להמתין כרבע שעה שהרוח תיסוב והמשכתי.

ליבינגסטון נקראת על שם דייויד ליבינגסטון הנחשב ללבן הראשון שתיעד את הגעתו למקום, לאחר שגילה את מקורות הנילוס צפונה מכאן באגם ויקטוריה. זה המקום בו הוא מת ממחלת המלאריה והשמועה אומרת כי אכן הוא קבור בכנסיית ווסטמיניסטר בלונדון אך ליבו נשאר קבור פה… יש בעיר משהו אחר, אמנם התנועה ערה, אך ניכר שמליוני התיירים הפוקדים את המפלים – מרחק כ 10 ק"מ מזרחה מן העיר, משאירים כאן משהו נינוח… (אך עדיין פה ושם נודניקים נדבקים כמעט לכל לבן בהצעות ושאלות מטרידות). רחוב ראשי רחב עם חנויות משני הצדדים. משרדים, סוכנויות רכב ומלונות בכל מיני דרגות. שוטר תנועה רכוב על אופנוע הונדה ענקי קלט אותי מחפש פניה מהכביש הראשי ועצר את התנועה משני הכיוונים ברחוב כדי שאוכל לפנות על קו לבן לצד השני של הרחוב. איזה תותח. כבוד! בחרתי בלודג' פופולארי בין תרמילאים בשם JOLLY BOYS שאכן היה ערוך באופן מרשים למטיילים על תקציב מדוד. חדרים, "דורמס", מקום מוצל לאוהלים, בריכת שחייה, רחבה משותפת עם כורסאות, רשת ויי פיי חזקה ובר עם בירה מקומית טובה

img_7523 img_7524

ואוכל זול וטעים. הקמתי את האוהל ליד אוהלים של רוכבי אופניים החוצים את אפריקה, אחד מדרום אפריקה בדרך צפונה וזוג בריטים שיצאו לדרך לפני שנה, בדרך דרומה.

img_7471 img_7475

למחרת הצטרפתי להסעה ברכב המיניבוס של הלודג' שהוביל לשער למפלים. כניסה עולה 20 דולר – ושוב התבוננתי מהצד וצחקתי לנוכח הדרך המקורית לנסות ולגבות בדולר ירוק. אם אין ברשותך כסף מקומי, אין בעיה לך לכספומט – רק מה, הכספומט ריק מכסף כבר כמה ימים לפי דברי השומר ליד – או אז חוזרים לקופה בה ניתן להמיר דולרים בשער מופקע כדי לקנות כרטיס כניסה… אני לשמחתי הייתי מוכן… הביקור במפלים היה טיפה מאכזב. הם היו יבשים.

img_7484 img_7491 img_7496 img_7500

מתוך כשני ק"מ של מצוק ממנו אמור ליפול אשד מים כביר, תפקדו רק ארבעה זרזיפים שהזכירו את מפל התנור בימים טובים. ומרחוק ניתן היה לראות את רסס המים הנופלים לתוך הזמבזי החותר בתחתית הקניון וזורם מזרחה לתוך זימבבואה ומשם למוזמביק ולאוקיינוס ההודי. כאמור, קצת מאכזב אך צפוי. ידעתי זאת מראש ולמרות הכל החלטתי לבוא. זו העונה היבשה בנתיבים שבחרתי באפריקה. בעונה הרטובה הייתי מתקשה לרכוב במסלולים השונים, כך שהמחיר הוא בנופים צחיחים למראה ומפלים המחכים לשטפונות העונה הרטובה שעוד יגיעו (העונה הרטובה מסתיימת באיזורים אלה בסוף מאי לערך ומתחדשת בעוד כחודש).

img_7513 img_7516
בדרך חזרה עצרתי בסופרמרקט מקומי קטן כדי להצטייד להמשך. והנה בעמדה צדדית המוכרת סיגריות וסוללות מוכרים סוללות ליתיום! אותן אני מחפש מאז נחתתי באדיס-אבבה. הן הסוג היחיד המתאים למכשיר ה"ספוט" אותו אני נושא. עד לכאן עברתי בדרך אולי 8 חנויות מתמחות לאביזרי חשמל ומחשבים ולא מצאתי והנה פה במרכול קטן וסתמי זה קיים. כמובן המחיר היה מעט יקר, אך השקט בעורף שווה יותר. התחברתי סוף סוף ללווינים ואיפשרתי למוסי בחמ"ל שהפלתי עליו (נשיקה מוסקה) – וכמובן לגלי ולבנות לעקוב אחרי בזמן אמת.
למחרת בבוקר במלאת 4 ימים לשהותי בזמביה התכוננתי להמשך הדרך – רק אומר: כי איני מתיימר לפסוק לרעה או לשבח מעלותיה – אין לי ספק כי מעלותיה הטובות רבות ופגשתי בזמביה אנשים נפלאים שאני עושה עוול עימם וכי התרשמותי ודעתי הנחרצת משהו, נובעות גם מזמן קצר וגם מעצם היותי תייר מסוג אחר – ואני מודע לכך שעם כל הכבוד לבלוג הזה, אני ודברי כאן, איננו אפילו סריטה קטנה במסך מחשב מקולקל וסגור של מישהו אחראי במדינה הענקית הזו. ויחד עם זאת, אני מאמין שאני מייצג בתחושתי מגמה רווחת בקרב מבקרים בה שלרובנו אין יכולת העמקה או זמן להתחבר לאמת הזמבית. הטון השולט בדימוי המיידי של זמביה מעניק טעם רע, מעין תאוות בצע לא מכבדת, ביורוקרטיה וטפסולגיה שמשדרות חשדנות וחוסר עניין ורצון לארח תיירות. תחושה שאתה לא יותר מאובייקט לסחיטת כסף. ודולרים לא עושים מאגרות לתיירים, כי אם מבניית כלכלה יצרנית המייצאת מוצרים נדרשים לעולם. ובעניין תיירים, תואילו ליצור ערך מוסף למקום שיגרום ליותר תיירים להגיע בקלות ול"בזבז" דולרים באופן הוגן. כמו שלמדתי בטנזניה וגיליתי לשמחתי במדינה הבאה. שיותר מכל בנוייה בין השאר על חיוך, מאור פנים וקלה במנהלותיה לתייר. וולקאם טו בוצואנה!

כשהרגלית למטה:

כשאתה שואל אנשים בדרך על כיוון. אל תשאל: "זאת הדרך ליהופיץ?". כי אם שאל: "לאן מובילה הדרך הזו?". אנשים ברוב המקרים רוצים לעזור לך ולא לתת תשובה כמו "איני יודע" ולכן יגידו משהו חיובי שיאושש את מה ששאלת גם אם הם מעולם לא היו ביעד ואין להם מושג מה המרחק אליו, או מה איכות הדרך… אם תוכל, שאל את השאלה בנוכחות כמה אנשים באותו מקום, הם כבר יבחרו בזה שיודע הכי טוב או ידאגו להביא למקום אחד שכזה והוא כבר יענה לעניין.

אין דבר כזה "להאמין לאופנוע" "להאמין למפה" "להאמין לג'יפיאס" "להאמין לעיתון" וכו'. תאמין ויחד עם זאת, בדוק!

אם לא תאמין באינטואיציה בחיים, למי תאמין?


—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »