הרפתקה דוט קום

11 באפריל 2018 דנה וליאור רוכבים אמריקות מצפון דרומה

על מכונת המרחקים – הכי רחוק

ליאור ודנה ממשיכים במסעם המופלא הנה הבלוג השוטף והיפהפה שלהם.

עברנו את המייצר – Darian Gap, צפון ומרכז אמריקה מאחורינו ואנחנו בלב קולומביה – בוגטה. האופנוע שטס בטיסת קרגו נפרדת נחת יום אחרינו ובגלל רצף של סוף שבוע וחגים היינו צריכים לחכות עוד שלושה ימים בשביל לשחרר אותו.

בנתיים נהנינו מאוכל רחוב קולמביאני, התרבות הקולומביאנית החדשה לנו ומיצגים של האומן הקולוביאני בוטרו שמפסל נשים שמנות.יום השחרור הגיע, מגיעים למכס בטרמינל המטען, אחרי שהלכנו מהפקיד הזה לפקיד הזה, תעלו למעלה ואז שוב תרדו, קחו 30 שניות הפסקה ושוב תעלו למעלה ותרדו למטה. קיבלנו חותמות מכל אחד במשרד המכס הקולומביאני בעל חותמת ונכנסנו להאנגר של DHL

לקבל את האופנוע. האופנוע הועמס למטוס על פלטת העמסה, כמו שהוא בלי להכניס אותו לארגז כמו שברוב הפעמים עושים כשמשנעים אופנוע. יחד איתנו נכנסו עוד זוג רוסי שרוכב על GSA וזוג מבוליביה שטסו לארה״ב לקנות אופנוע וחוזרים איתו הביתה. קיבלנו את האופנועים ביחד ואז החל מעין מרוץ חימוש קטן, מי מארגן את האופנוע הכי מהר ויפה. לאחר שזיוודנו את מכונת המרחקים נרגשים יצאנו לאגמי גוואטפה.

במרכז אמריקה התרגלנו לקצב התקדמות הרבה יותר איטי מצפון אמריקה, עומס וצפיפות על הכביש ותשתיות חצי קימות אבל בקולומביה הסיפור אחר, לרוב הכבישים במצב מצוין אבל הקצב איטי בהרבה ממרכז אמריקה. בגלל שהאזור הררי, כמעט מצוקי ובשביל להתקדם 100 מטר בכיוון צריך להתעקל בכביש אולי 4 פעמים. המהירות הממוצעת הייתה בסביבות ה 30-40 קמ"ש. הילוך שני – שלישי, וברגעים שהגענו להילוך רביעי פתאום הרגשנו שאנחנו טסים. כמובן היה צד חיובי לעניין, בנוף ההררי הסבוך המכונה שלנו נהנת מהכל.גוואטפה הינה אזור גבעתי מוצף, ככה שנצור מעין אגם גדול ומלא איים בתוכו כאשר במרכז מתנוסס סלע ענק שמנותק מהנוף.

האזור אכן מתוייר אבל עדיין הקסם לא נעדר ממנו. משם רכיבה קצרה לעיר מדג'ין בעלת ההיסטוריה המעניינת, מקום מוצאו של פאבלו אסקובר ברון הסמים הקולומביאני שאחראי רבות לעיצוב קולומביה המודרנית. העיר שנחשבה פעם למסוכנת מאוד בגלל עוני, התייצבה ומסבירה פנים לתייר. מדג׳ין בנויה בתוך עמק כשהבתים שבה בנויים באופן זהה מלבני חמר אדום וכמו כל עיר מתאפיינות בפקקים. רכבנו בכביש המרכזי בעמק ומרחוק ראינו שעומד לרדת גשם יחד איתנו כל הרוכבים המקומיים שמו לב וישר עצרו מתחת לגשרים והחלו לעטוף את עצמם בביגוד לגשם ויצרו מעין חסימות נתיבים רק בשביל לשים מעיל גשם. מדג'ין הביאה שינוי מרענן אחרי מרכז אמריקה, ברים ומסעדות מערביות באווירה צעירה מקומית בהחלט הרגשנו מעין קפיצה לאירופה כמובן שזה היה בחלק מאוד מסויים של העיר בעוד שבחלקים אחרים שעברנו מדובר בבתים זעירים ועוני גדול.

מדג'ין ממוקמת בעמק צר בלב ההרים, עם העזיבה אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר הרים ונאלצים לזגזג ולגזגז בין משאיות ענק, עם הירידה לכיוון קאלי עמקים גדולים נפרשים מולנו, ההילוכים מטפסים למעלה וסוס העבודה חוזר למהירויות שיוט מוכרות.
קאלי או בשמה המלא סנטיאגו דה קאלי הינה העיר בשלישית בגודלה בקולומביה וכך ביקרנו בשלושת הערים הגדולות בקולומביה. עיר מודרנית ופשוטה סה"כ. משם התחנה הבאה הייתה הכנסייה Santuario Las Lajas, מבנה שחור לבן שבנוי על צוק מעל נחל שעובר מתחתיה. שם התחלנו לראות שמאפיין מאכל דרום אמריקאי והוא בשפה המקומית קואי שזה בעצם שרקן על הגריל.

הגענו מעט מאוחר למעבר גבול בין אוקוודר לקולומביה, בסביבות שתיים בצהריים שהתכנון שלנו היה באותו יום להגיע לאוטבאלו (Otavalo) באקוודור.

שם יש שוק גדול של מוצרי צמר למה (הבעל חיים) שהמקומיים מייצרים. תור ענק בגבול החל לעלות את הספק אם נצליח להגיע באותו יום לאוטבלו וכבר מחפשים חלופות. כאשר הגענו לגבול האקוודורי הבנו שאין סיכוי שנצליח להגיע בגלל שלקח זמן לקבל את כל האישורים. סוף סוף קיבלנו אותם ויצאנו, אקוודור היא המדינה הראשונה שמתוכנן לנו מסע בגבהים, הרמה האנדית.

מתפתלים בין הרי האנדים ולאט העלטה יורדת בגבהים. הגענו לסן גבריאל ומצאנו גסטהאוס באווירה מגניבה בבית עתיק, כאשר יש פטיו במרכז. העיר גם היא עתיקה, כבישי אבן ובניינים עתיקים בסגנון קולוניאלי.למחרת הגענו לאוטבלו, העיר ניראת כמו במהלך בנייה, צפופה רועשת ומלוכלכת אך השוק היה נחמד מאוד אף על פי שהוא מתוכנן לתיירים נהנו מאחר צהריים שקט משום שזאת אינה העונה לאקוודור ושמחנו שבילינו את הלילה הקודם בסן גבריאל.
מאוטבלו היינו בדרך לאמצע העולם, כן לחצות את הקו המשווה אירוע מרגש בפני עצמו. רכבנו למקום המציין זאת ומציג כל מיני מייצגים אודות כדור הארץ. כאשר הגענו ושיחקנו ים יבשה, פעם היינו בצפון ופעם בדרום. עונג הידיעה שירדנו מקו רוחב 70 בפרודו ביי (אלסקה) עד 0, כך מהחוג הארקטי עד לרצועת המדבר ולאזור הטרופי על שני גלגלים וכך שמפה אנחנו ממשיכים את תמונת המראה דרומה, ממשיכים באזור הטרופי למדבר ולאזור הדרומי.
ביקור בקיטו עיר הבירה של אקוודור וקניית בורג שנגזר לנו ממגן הרוח בסוכנות של BMW. ממשיכים על האנדים לכיוון אזור הרי געש, הגבוה בניהם הוא קוטופקסי Cotopaxi מתנשא לגובה של 6100 מטר שרובו מכוסה בקרח וQuiotoa שבלועו ישנו אגם. בדרכנו לקיוטואה היה עלינו לחצות עמק ולעבור שני רכסי הרים מקומיים עד ההגעה לקיוטואה, לקראת סוף העמק אנחנו רואים את הפס המלא עננים, חושבים לעצמנו יפה, נראה שמח שם. חייבים לראות מקרוב עד כמה שמח, מתחילים בטיפוס ולאט לאט רואים שההרים בקצה מתכסים לבן ושוב אנחנו חושבים נו יאללה בטוח יתבהר עד שנגיע. הטמפרטורה צונחת והלבן מתברר כברד יפה שנערם. נעצרנו אחרי שיירת רכבים שהזדחלה לאיטה, אך הכביש עדיין היה פנוי. מתמסרים לחווייה וממשכים יחד עם השיירה שברגע שהצטברה מדרגת קרח על הכביש מצאנו את עצמנו רוכבים על עשרה ס״מ של קרח שנערם. שם הגיעה ההחלטה שמפה אנחנו מסתובבים ויורדים.

הסתובבנו וגלשנו למטה לכפר הקרוב. מצאנו מלון חדש שנראה שאנחנו הראשונים שהגענו אליו וכנראה האחרונים עד שהבאים יתקעו בסופה הבאה. התחממנו והלכנו לישון. ניסיון נוסף למחרת עבר בהצלחה, כל בקרח נמס והגענו בשלום ללוע המרשים של קיוטואה ששוכן בגובה של 4200 מטר והדרך עוצרת נשימה.

משם צללנו לגובה פני הים באותו יום לעיר Guayaquil, שהינה תחנת היציאה לאיי הגלאפגוס אבל את הביקור שם נדחה לפעם הבאה. עצה שלנו, אם באפשרותכם להזמין מקום בגסטהאוס הממוקם בצמוד לאצטדיון העירוני במדינה דרום אמריקאית ביום של דרבי כדורגל טעון אל תעשו זאת. לא נעים להתקדם בצפיפות שיא במיוחד שהאופנוע שאתם עליו הוא מקורר אוויר.

150 ק"מ לפני פרו שם מתוכננת לנו חווית אנדית עוצמתית.

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדנה וליאור אלוני

————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 5

חווייה הררית רכובה חד פעמית

כביש 3S פרו.

כביש 3S מוביל לאורך כ- 900 ק"מ מאזור קוסקו (Cusco) לחוף הים באזור פיסקו (Pisco), על פניו נסיעה שהיא חתיכת עוגייה (Piece of cake), אך מבט קרוב יותר במפה (ראה מפה)

מצביע על כך שמדובר על כביש שפניה שהיא בת "רק" 90 מעלות נחשבת למותרות. הכביש חוצה את האנדים לרוחבם כך שמעבר לטיפוס מספר פעמים ביום לגבהים באזור ה-5000 מטר וירידה לגבהים שנמוכים מ-2000 מטרים גם הטמפרטורות עוברות מ- 2-3 מעלות בגבהים ל- 20-22 בעמקים וצריך להחליף קיץ לחורף ולהפך,

חלק מהזמן נסענו בתוך עננים (ראות אפס, לחות 100%) ולעיתים אף רכבנו מעל העננים.

עד כאן הכל אחלה, הנוף מלהיב, מנוף אלפיני דרך נופי ירח ועד אזורים מדבריים דמוי מדבר יהודה, לעיתים נוסעים בתוך ואדיות עם קירות זקופים משני הצדדים ולעיתים לאורך פסגות הרים כאשר נוף האנדים נשקף עד למרחוק, לעיתים הנחל עובר מתחת לכביש ולעיתים מעליו (כאשר הנחל עובר מעל הכביש ויש ישוב בסביבה, מדובר על הזדמנות עסקית, אפשר לעצור בתוך הנחל ונער זריז ירחץ לך את הרכב במי נחל רעננים – זאת למרות השלטים שמזהירים לא לרחוץ רכב בנחל).

הכביש במצב נהדר, סלול ברובו, מסומן היטב, עם שילוט ומעקי בטיחות שיכלו לפאר אוטובאן בגרמניה והכל היה יכול להיות נפלא. אלא ש… לצידי הדרכים בכל העולם תראו שלטים שמזהירים אתכם מאבנים מתדרדרות, זה תמיד נראה מיותר כי האבנים לא באמת מתדרדרות ואם כן מה בדיוק רוצים שיעשו עם המידע הזה. בכביש 3S אין כמעט שלטים כאלו, זה מיותר

האבנים על הכביש הם עדות ברורה לכך שהיתה כאן מפולת, ולא אחת ולא שתיים … מאות, לעיתים זאת סתם אבן שמונחת באמצע הכביש, לעיתים סלע ולעיתים מפולת שחוסמת נתיב, זה יכול להופיע גם באמצע סיבוב פרסה ואז רצוי שתהיה במהירות הנכונה כי הנתיב שלך חסום לחלוטין ורכב ממולך חוסם את הנתיב השני (מדברים מניסיון).

כמובן שבגבהים יהיו עדרי לאמות ואלפקות ובנמוכים יותר חזירים וצאן, אך לאורך כל הדרך בחום ובקור, בגשם ובשמש בגובה ובנומך, אחת לכמה מאות מטרים ירבוץ כלב (ללא קשר אם יש ישוב בסביבה או לא), וישמור על הדרך, אם אתה על אופנוע יש גם סיכוי טוב שהוא ירדוף אחריך תוך כדי נביחות שמראות מי שולט כאן. לקראת סוף הדרך עוברים לכביש 28 שהוא ללא מפולות אך, עם הרבה מקומות ששכחו לשים את השחור מלמעלה (אספלט), כאילו אמרו "אם אין מפולות על הכביש איך נשמור ערנות של הנהגים".

בקצרה הדרך מאוד מומלצת למי שאוהב לרכב כשהאופנוע לא במצב מאונך. ואגב לא חשוב מה מהירות הנסיעה שלך תמיד יעקוף אותך טרנזיט (מונית שירות).

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

14 בפברואר 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

שני חברים על שני אופנועים

יצאו להרפתקה מיוחדת

אליאור רפלסקי ועומר סלע (מימין לשמאל, כאן למעלה), נחתו בבואנוס איירס שם רכשו שני אופנועים וציוד רכיבה (משומשים כמובן) והחלו את מסעם ברכיבה דרומה על כביש 3 הידוע בשיעמומו לאורך כמעט 3500 ק"מ והמלווה את החוף המזרחי (האוקיינוס האטלנטי) של פטגוניה עד למבואות ארץ האש האגדית היא טיירה דל פואגו. שני החברים האלה שייכים לקבוצת הרפתקה בווצאפ וכולנו בקשר מדי זמן והנה הדיווח הראשון שקיבלנו (סוף סוף) משניים שהולכים על הקצה… לטובה (יוני)

07:44, 14/2/2018] אליאור רפלסקי אופנוע: קצת על אושוואיה:

לאחר אינספור תקלות ובעיות בבואנוס איירס לקראת המסע וחציית Ruta 3 החד גונית (משעממתתת!!) הגענו ל Isla Grande de Tierra del Fuego, האי הכי גדול בדרום פטגוניה. כבר עם המעבר של מצר מאגלן הרגשנו את השינוי באוויר, אחד הנופים המרהיבים שראיתי בחיי הקצרים ;). בדרכנו לאושוואיה ישנו בקמפינג על Lago fagnano שנמצא בעיירה נחמדה הנקראת Tolhuin (כמובן שביקרנו גם במאפייה/קונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה) מקום מיוחד במינו שכולו בנוי ממחזור של דברים שונים. לאחר לילה קשה של גשמים ורוחות סוף סוף הגענו לאושאייה,

אנחנו בעיר הדרומית בעולם!. תוך כדי רכיבה על האופנועים שכבר ממזמן הפכו להיות הנשים שלנו, אנחנו פשוט לא מפסיקים לבהות ביופי הקסום הזה. הירוק לא מפסיק למשוך את העין . כל רגע ומכל מקום בעיר ניתן לראות את פסגות השלג מסביב, בחיי, אם לא הייתה לעיר הזאת תקופת חורף כה קשה הייתי עובר לגור כאן!. כמה ימי מנוחה בעיר והגיעה השעה להמשיך, אבל, לא לפני שנגיע לסוף Ruta 3 העוברת בפארק לה פאטייה היפייפה

שם נמצא שלט חביב שאוליי מסמל את סוף העולם, אבל בשבילנו רק את ההתחלה :))

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאליאור רפלסקי ועומר סלע

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

14 בפברואר 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות

מה עובר לאנשים בראש כשהם בוחרים באופנוע למסע בסוף העולם

לתופעה בה אנשים עוברים מרכיבת אופנוע לשימוש בקראוון מפנק כשהם מחליטים להשתכלל, יש יוצאים מן הכלל, הנה הסיפור הנפלא שלהם:

אירה ויואב – א-מ-ר-י-ק-ה 2017-18
הקדמה (פרק ראשון ובו יסופר איך נעור משנתו האיכר)
הילדים בגרו ועזבו את הבית וזה בדיוק הזמן לצאת לטיול אחרי צבא. ארזנו קצת מזוודות וקנינו קרוואן (כמו שרק באמריקה אפשר למצוא) כזה עם כל הפינוקים, מקרוז קונטרול ועד מכונת קרח ומכונת קפה, עם אופנוע קטן מאחור (Suzuki GZ 250) ויצאנו למסע של שנה. התחלנו בפלורידה וכל שידענו שאנחנו צריכים להיות בקיץ באלסקה. השתדלנו ככל האפשר לעבור בחצר האחורית של ארצות הברית, דרך פארקים וללא ערים. כאשר אתה נוסע מאחור (ג'ורג'יה, דרום קרוליינה, טנסי, קנטאקי, אוהיו, מישיגן, אילינוי, איווה, נברסקה, קולרדו, וויומינג, מונטנה) אתה לא פוגש תיירים והמקומיים יוצאים מדעתם כאשר רואים שמספר הרכב מפלורידה וכששומעים שאנחנו בדרך לאלסקה זה בכלל נשמע להם מדע בדיוני.
כשחצינו לקנדה, לאחר כשלושה חודשים, והגענו לרוקי'ס הקנדיים התחלנו לפגוש תיירים ובסוף אפילו נתקלנו בזוג ישראלים רוכבי אופנוע – דנה וליאור. דנה וליאור בגיל של ילדנו אבל הקליק נוצר כבר בחצי שעה הראשונה, גם הם בדרכם לאלסקה, כך שפגשנו בהם עוד מספר פעמים לאורך הדרך הם באוהל ואנחנו בטירה על גלגלים שלנו.
בסוף אלסקה נפרדו דרכנו, והמשכנו להתעדכן במסלול. ואז יום אחד הבנו הם נוסעים לדרום אמריקה ומסיימים בארגנטינה. בהחלטה של רגע, קנינו את האופנוע שלהם, מכרנו את הקרוואן (אחרי 8 חודשים) ולקחנו טיסה לבואנוס איירס שם חיכו לנו הזוג הצעיר ואופנוע BMW GS 1200 מאובזר לטיול. והנה אנחנו מתחילים את פרק ב', חצי שנה על אופנוע מבואנוס איירס לטקסס.
זה לא המסע הראשון שלנו על אופנוע, כבר שוטטנו באירופה חודשיים (מרומניה לאוסטריה וחזרה) על Yamaha R6, חצינו את ארה"ב במשך שלושה חודשים (מסן פרנסיסקו דרך ניו יורק למיין וחזרה לניו יורק) על Suzuki V-Strom 600, וקרטענו בהודו חודשיים (ממומבאי לוורקלה וחזרה לבנגלור) על הנפילד 500, ועוד גיחות מזדמנות אחרות, אבל אתגר כמו זה עוד לא עשינו. ובכל אופן איך יורדים מרכב 34 רגל (בערך 12 מטר אורך) עם מנוע 8300, אוטומטי בכל אספקט אפשרי, חדר שינה צמוד פלוס סלון שנפתח לחדר בגודל 6X3, עם מטבח אמריקאי מאובזר מלא (למשל מקרר 4 דלתות), 3 מערכות מיזוג וחימום ומה לא. לרכב דו גלגלי עם מושב בגודל 20X20, חיפוש מלון כל ערב (אנחנו כבר לא בגיל לישון בלי מזרון וגג מוצק מעל הראש), וגשם, ורוח, וחום, וציוד מיגון… טוב אל תרחמו עלינו: א. הבאנו את זה על עצמנו, וב. אנחנו נהנים מכל רגע (אפילו יותר מהקרוואן).
התכנית כרגע, בואנוס איירס דרך אורוגוואי לברזיל (הקרנבל), ארגנטינה צ'ילה וצפונה פרו אקוודור, מרכז אמריקה, מקסיקו עד לטקסס.
המשך יבוא.

—————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

26 באוגוסט 2017 דין רוכב את צפון דרום אמריקה בדרך צפונה

מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.


הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.


הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.


מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »