הרפתקה דוט קום

29 במרץ 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

לרכוב לאמזונס וחזרה בשלום

חצינו את מעבר הגבול באזור אטאקמה, חתיכת עלייה קשה לאופנוע 😤.
בגלל העברה של הביקורת דרכונים והאדוהנה (מכס) הצלחנו לצאת מהמדינה בלי חותמת יציאה 🤣.
שילמנו שוחד קטן בגבול הבוליביאני והמשכנו בדרך הלגונות, לא אשקר ספגנו כמה נפילות קשות אבל הדרך שווה את זה-דרך יפיפיה עם לגנות בכמה צבעים וגייזרים בדרך.
לאחר יומיים בינהם שינה בשטח (שכלל נסיעה בלילה ששש) הגענו לעיירה עיוני שם עצרנו בבית קברות ענק לרכבות ומשם המשכנו לפנינה היפה מכל – מדבר המלח – הסלאר!! כרגע הוא מוצף ולטובה! ככה ניתן לראות את ההשתקפות הרבה יותר טוב.

ממשיכים לעיר פוטוסי, חייב לציין את הנוף בדרך לכאן-הרים בכל מיני צבעים תהומות, נחלים וירוק בלי סוף! אבל הנפש מתרגלת מהר וזה סובב אותנו כל הזמן..
העיר פוטוסי מבוססת על מכרות. לקחנו סיור קטן לראות מה קורה בפנים כיאה לתיירים 😎 מרשים, קשה ועצוב כאחד.

קיים חוק בבוליביה שדלק לתיירים עולה פי 3 מהמחיר היציג. לאחר דיבור קל בינינו החלטנו שנקנה ג'ריקן ונבקש כל פעם ממקומי לתדלק לנו. ככה חונכנו, "לא פראיירים" 😁 ותתפלאו עבד פלאי פלאים!

היעד הבא הוא סוקרה, בירת בוליביה, אשר קרויה על אחד הלוחמים ששיחרר את המדינה מידי השלטון הספרדי.
בדרכנו עצרנו לפוצץ "קצת" חומר נפץ שקנינו בשוק בפוטוסי. נעצור כאן לשבוע בעיקר בשביל ללמוד ולחזק את השפה הספרדית.

המשכנו לסנטה קרוז, הדרך עוצרת נשימה, רכיבה בתוך יער טרופי קסום מתחילים להתקרב לעיר ולהרגיש את הלחות 😅 הכפרים בדרך זה משהו שונה מכל מה שראינו – מוניות שהם אופנוע, בסטות על טנדרים והכי חשוב בכל הסיפור שהכל זול 😁 וכשזול נהנים 🤣
צלחת של סטייק עם אורז סלט וציפס – 6 שקל!!!! הגענו לעיר והיינו בהלם אחרי שעברנו כפרים נידחים ומקומות כה עניים נגלתה לעיניינו עיר מערבית ברמות הקיצוניות שבלי בושה גם משאירה אבק לתל אביב. יבואני רכבי יוקרה בכניסה לעיר מותגי אוכל מערביים כגון בורגר קינג וסאבוואי וגם הוילות פה ברמת גימור גבוה!! העברנו סופש חוויתי ביותר 😎 והמשכנו לכיוון צפון מערב המדינה לעיירה רורונאבקה.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא
החלטנו לעשות נסיעה של 750 קמ ביום כדיי להגיע לעיירה בלי לדעת מה יש בדרך בכלל!
התחיל נחמד, אספלט, מידיי פעם קצת שטח, חזרה לאספלט עוד שטח, עד שהגענו לאזור מוצף, לפתע מצאנו את עצמנו מעבירים את האופנועים בסירה כדי לחצות אגם ונוסעים בבוץ, שכבה מכובדת שבעצם לא נוסעים אלה רק מחליקים, עוד נהר ועוד פילושים בבוץ ועוד נפילות אבל בסופו של דבר הגענו 😁

תוך כדיי ש"התערבבנו" בעיירה הכרנו בחור בשם ניניו, מדריך לג'ונגל, אינדיאני אמיתי, שהחלטנו לעשות איתו טיול השרדות בן 8 ימים 😅
נכנסו עמוק לתוך הגונגל עם האופנועים, בערך כ 150 קמ מרורונבאקה.


בדרך נהרות ובוץ בלי סוף ובאיזה שהי נקודה החבאנו את האופנועים עמוק בשיחים והמשכנו ברגל.

הגענו לאזור שנקרא אלטו מאדידי. ברגל הגענו כמעט לגבול עם פרו ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בתוך האמזונאס!


יתושים בלי סוף חרקים וחיות אבל הישרדות זה הישרדות ומתגברים על הכל. הצלחנו לדוג דגים לבנות רפסודה ואף לשוט בה. כעבור 6 ימים הבנו שמספיק וצריך לחזור, גשם בכמויות רבות הכביד מאד עלינו לאורך כל הדרך.
אם חשבנו שאותה דרך של 750 קמ קשה אז זה מתגמד ליד הגונג'ל הזה! שום דבר באמת לא הכין אותנו לדרך הזאת ובסופו של דבר, הדבר שהכי חששנו ממנו קרה..
בנסיעה חזור נתקלנו באחד הנהרות הקשים שכבר עברנו בדרך הלוך רק שהפעם יש זרמים והוא גבוה מהרגיל. החלטנו בכל זאת לנסות לחצות ותוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עמוק בתוך המים, עם האופנועים, נאבקים בזרם שלא יקח את האופנוע. לבסוף הצלחנו להגיע לגדה השניה אבל מתפללים שלא נהרס המנוע מכל המים שחדרו. כל הסיפור נגמר במבצע חילוץ בלילה עם טנדר מאחד הכפרים שהיה מרוחק 6 שעות הליכה ברגל, אני ועומר פצועים בכפות רגליים מהשבוע המתיש בגונגל ובקושי מצליחים ללכת.

הצלחנו לחזור לרורונבאקה עם חילוף של גרר נוסף ורק מתפללים שהבעיה תתוקן במקום הנידח הזה.
לא עבר יום וחזרנו למוסכניק שבידיו הפקדנו את האופנועים. הבעיה סודרה!! 😁😁 ומכאן ליישורת האחרונה של בוליביה – היונגאס ולה פאז 😎

אז היונגאס, חוויה מדהימה, נסיעה בגובה גבוהה בתוך עננים ודרך צרה בהרבה מהחלקים, נוף יפה ותהומות שאין לתאר אבל למען האמת עברנו כבר דרכים הרבה יותר מסוכנות כך שהאדרנלין לא היה בשיאו 😎 ממשיכים ומתקרבים ללה פאז וככל שמתקרבים, יותר קר. הגענו לאזור בגובה של 4600 מ' וכבר מאבדים תחושה בידיים, בסופו של דבר הגענו לעיר ובילינו פה שבוע 😁

נקודתנו האחרונה במדינה המדהימה הזאתי היא העיירה קופקבנה, באגם טיטיקאקה. עיירה שלווה וציורית, מכאן ביקרנו באי השמש. בני האינקה מאמינים שכאן נבראה השמש, האי מקסים ואותנטי והנוף שנשקף מכל נקודה באי הוא בלתי יתואר!

פנינו לפרו, כיוון קוסקו, שם נפגוש בפעם המי יודע כמה משפחה מקסימה, עם ארבעה ילדים מתוקים וביחד נחגוג את ליל הסדר 😃😃

ולסיום, בוליביה, היית מדהימה ושווה כל דקה שהיינו כאן ואת בהחלט גם שווה את חריגת הויזה 🤣
להתראות ו..
שלום לך פרו

————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעומר סלע ואליאור רפלסקי

——————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 בפברואר 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה

להגיע בעונת הקרנבלים בדרום אמריקה

ועוד על אופנוע

 

אורוגוואי – ברזיל
צ'ה גווארה נסע על אופנוע מבואנוס איירס לוונצואלה, תוך כדי כך כתב יומן והפך
לקומוניסט. הבעיה שהאופנוע התקלקל די בתחילת הדרך ואת רוב המסע הוא עשה
בטרמפים. מהסיבה הזאת החלטנו לא לעקוב אחריו ונסענו מבאונוס איירס לברזיל, וגם
מהסיבה שהקרנבל בפתח ואם אנחנו בסביבה אז אסור להחמיץ. לקחנו מעבורת מבואנוס
לאורגוואי ועלינו לאורך החוף. דרך מונטבידאו בואך ברזיל. שום דבר מיוחד למעט
העובדה שנתקענו לסוף שבוע בעיר מאחר והחניון שבו חנינו היה סגור בסוף השבוע
(דבר שהסתבר לנו מאוחר מידי). אך הפסדנו יצא בשכרנו וזאת מאחר ונתקלנו ללא
תכנון בחזרות לקרנבל במונדבידאו, שהיו מלהיבות (בדיעבד החזרות טובות יותר מהדבר
האמיתי).


עברנו לברזיל דרך העיר צ'ואי שהיא עיירה נידחת באמצע שום מקום שלא היה שווה
לבזבז עליה את השורה עד כה אבל היא מיוחדת בכך שהגבול בין ברזיל לאורוגוואי
עובר ממש בטבורה, ולא סתם אלא באמצע הרחוב הראשי, בצד אחד דוברים ספרדית בצד
השני פורטוגזית, בצד אחד משלמים בפזוס, בצד השני בריאלים והכי מעניין כשבצד אחד
השעה שמונה בצד השני שבע. וכמובן שאין גדר או חומה שמפרידה, סתם רחוב באמצע שום
מקום.


התחלנו בנסיעה לאורך החוף, על המפה זה נראה מבטיח, רצועת חוף מוקפת במים בשני
הצדדים עם עיירות מנומנמות וחופים מבטיחים, במציאות, די עלוב, החופים טרשיים
ולא יפים והעיירות סתמיות ולא מושכות. ולאחר מספר ימים לאורך כביש 101 החלטנו
להכנס להרים ומדהים איך 50 ק"מ יכולים לשנות, הכביש המקביל לכביש החוף עובר
במסלול פתלתל בעיירות מטופחות במזג אויר שמזכיר את האלפים בקיץ, כאילו אנחנו
במדינה אחרת.
את הקרנבל פגשנו בפלוריאנפוליס, עיר שחציה על אי די פסטורלי עם עיירות וחופים
כפי שחלמנו. אבל הקרנבל עצמו די אכזב, בגדול מדובר על מסיבה ברחוב שנמשכת
יומיים, ובה בעיקר שותים אלכוהול (בקבוק בירה – 3 ₪, בקבוק וודקה 12 ₪), למרות
כמות השתייה לא נתקלנו בשיכורים ממש אלא בעיקר באנשים שמחים (מזכיר קצת את יום
העצמאות בכיכר רבין). והתהלוכה עצמה, התלבושות וכמות האנשים מרשימים ונראה
כאילו נועדו לתיירים למרות שכמעט לא היו שם תיירים.


מפלוריאנפוליס חתכנו לכיוון ארגנטינה (כ- 1500 ק"מ) ולמפלי האיגוואסו.
לאחר כמעט חודש בברזיל (דרום המדינה) מה למדנו:
– כמעט שלא נתקלנו בברזילאים דוברי אנגלית או ספרדית. בדרך כלל הם
מבוהלים כששומעים אנגלית ומתחילים לדבר פורטוגזית עוד יותר מהר מהרגיל. לאורך
כל הדרך לא נתקלנו בתיירים (למעט בפלוריאנפוליס – בעיקר תיירים מארגנטינה, יפני
אחד שצילם את הקרנבל בו זמנית בשלוש מצלמות, ומלא ישראלים בטיול אחרי צבא).
– הברזילאים אנשים נחמדים עם סבלנות, מאוד מתעניינים לגבינו למרות שכמות
המילים המשותפות בנינו הן פחות מכף יד (בספרדית).
– בתחום האוכל יש שתי אפשרויות, בופה חופשי עם אוכל תעשייתי ללא הגבלה,
בצהריים המקומות הללו מפוצצים בסועדים, או פיצה (כאילו במקור לא פורטוגלים כבשו
את המקום אלא איטלקים), כל ארוחה בכל מקום, מבחר עצום של מאפים ועוגות שנראים
טוב אבל טועם כמו עוגות חנק.
– הכבישים ברובם באיכות טובה, הנהיגה של הברזילאים סבירה, עם כמות
באמפרים מפחידה שלא תמיד מודעים לך עליהם מראש (מספר פעמים מצאנו את עצמנו
מרחפים באוויר). הנוף גבעות ירוקות שמשרות רוגע ואפשר לנהוג בתוכם שעות. קטע
אחד קטן על כביש (שנראה ראשי על המפה) המוביל לפארק סאו יואכין, הסתבר כקטע
טכני קשה (אבנים, חצץ, חול ומה לא) – סה"כ 30 ק"מ בחמש שעות ונפילה אחת בקטנה.
– מלונות אהבה נקראים כאן מוטלים – לא הבנו את זה עד שהיינו בחדר עם
מראות 360 כולל התקרה וסרטי סקס בטלוויזיה.
מחר ארגנטינה.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

12 באוגוסט 2015 מיכאל חוזר לצפון אמריקה 1

לרכוב עשרות אלפי ק"מ – והתשוקה מפעמת כמו במטר הראשון

unnamed.jpg

מיכאל בא והולך למסעותיו בעולם. כלמור, החיים השוטפים הם אתנחתא בין מסעות אתגר רכובים. הנה המסע שקורה ממש עכשיו. תיהנו !(יוני)

יומן מסע

זה מצחיק, בשביל לתכנן טיול אופנוע של עשרות אלפי קילומטר בין מדינות ויבשות שונות אני צריך כמה שעות בודדות אבל בשביל לשבת ולכתוב על ההרפתקאות שלי לקח לי שבע שנים.

שמי מיכאל שפייזר, יליד ירושלים, בן 30 ובעל חנויות בגדים ונעליים בעיר, רוכב על אופנועים כל חיי ותמיד מחפש את ההרפתקה הבאה.

unnamed (4).jpg

הודו

אז איפה מתחילים?

המסע הראשון שלי התחיל בצבא , במוצב בבית אל בין השמירות קראתי את הספר "סוף העולם שמאלה" (סיפורה של סיגל גבע במסע להקיף את אוסטרליה) וידעתי מיד איזה סוג טיול אני מחפש לעצמי. לאחר השחרור טסתי לאוסטרליה ללא הכנה או ידע מקדים. תוכנית הניווט היתה פשוטה- לשמור על האוקיינוס תמיד משמאלי. עשרה חודשים, 35,000 ק"מ  ושלושה אופנועים אחרי – סיימתי את המסע שהגדיר את מי שאני עד היום. לא יודע אם זה הנופים החדשים, האתגר, הרצון להוכיח או פשוט פסק-הזמן מהחיים אבל אפשר להגיד שאחרי הטיול הזה הייתי מכור.

unnamed (3).jpg

אוסטרליה.JPG

באוסטרליה

בשנים לאחר מכן טיילתי באירופה, מצרים, הודו, וארה"ב, יצאתי בכל פעם לחודש פחות או יותר, ישנתי כבר בחצרות של אנשים, בכנסיות, מנזרים, על צד הדרך, על דרכי עפר עם אופנוע שבור לידי , על יד תנינים ודובים ועוד מקומות שונים ומשונים  וכל לילה כזה מוסיף זכרונות וחוויות, דווקא את הלילות שישנתי במיטה אני זוכר פחות (למעט מיטה אחת מאוד לא סימפטית בסואץ) ללא מסלול מוגדר וללא תכנון, איכשהו אני תמיד מוצא את דרכי בסוף.

אז כמו שאמרתי, אני תמיד מחפש את ההרפתקה הבאה והנה היא הגיעה! תמיד כשאני אומר לאנשים שאני יוצא לטיול אופנוע, התגובה הראשונה שלהם היא "איזה כיף לך", ואני תמיד אומר ש"כיף" זה לא ההגדרה המדוייקת של טיול כזה, אחת הסיבות שהחלטתי סוף סוף לכתוב יומן מסע הוא כדי לנסות להעביר חלק מהתחושות שעולות בי במסע מסוג כזה. רוב הזמן הרכיבה היא מונוטונית וסיזיפית ואתה תקוע עם עצמך בקסדה עד שמגיעים למקום מדהים או שפוגשים אנשים מעניינים, יכולים לעבור ימים ואפילו שבועות. ההתמודדות היא מה עושים בין השיאים של הטיול, בכל מקרה כמו שאמרתי, אנסה להעביר בכתב את התחושות המסע המנטלי הוא הרבה יותר מעניין לדעתי מהמסע הפיזי.

unnamed (2).jpg

הסהרה המצרית (המדבר המערבי)

האופנוע הנבחר הפעם הוא BMW GS1200 שנת 2006 והמסלול בגדול הוא לרכוב לסיאטל שבקצה הצפון מערבי של ארצות הברית ולחזור לחוף המזרחי דרך קנדה .

את הפוסט הזה אני כותב משיקגו, אילינוי שבארצות הברית לאחר יום הנסיעה הראשון. לאחר שבוע שבו התארחתי אצל חבר (תודה כפיר) בנאשוויל טנסי והזמנתי את כל הציוד. היום הראשון שהיה בשבילי תמיד היום הקשה ביותר ולראות בג'י פי אס שיש לך 850 ק"מ לרכוב באותו יום מעלה הרבה שאלות בראש – בכל שעת הרכיבה הראשונה אני חושב לעצמי למה אני עושה את זה?! חם לי, אני מזיע ובדיוק יצאתי לדרך על הפקקים של הבוקר, הייתי יכול פשוט לעצור, אבל עד העצירה הראשונה לארוחת בוקר ותדלוק אני כבר נכנס לקצב, המחשבות הטורדניות עדיין קופצות לראש אבל בתדירות נמוכה . אני מקשיב למוזיקה, הגוף נזכר בתנוחות הנוחות באמצע הרכיבה אני נזכר בדברים מהטיולים הקודמים-נופים שמזכירים לי את הגרייט-אושן-רוד באוסטרליה, כבישים שמזכירים לי את טקסס אפילו ריחות שזורקים אותי לאיזה יום ספיצפי וחוויה ספציפית בטיול אחר. אלו זכרונות שלא חשבתי עליהם כל השנה, דברים שלא ידעתי שחסרים לי, יצאתי היום לדרך.

לטוס זה הרבה יותר מהיר ונוח ביותר והמוח נכנס לטייס אוטומטי. שנמצאים בזיכרון אפילו, כאילו יש זיכרון נפרד לטיולים וזיכרון נפרד לחיי היום יום, בטיולים אני נתקעתי בפקקים עוד פעמיים היום-בצהריים ובערב, מה שגרם לי לוותר על עצירה לארוחת צהריים, סך הכל לקח לי 11 שעות שכללו שעה אחת של מנוחה ושלושה מיכלי דלק להגיע לשיקגו. יחסית ליום רכיבה ראשון שהיה ארוך הוא עבר חלק, גם עם האופנוע וגם מנטלית.

שיקגו נראית הרבה יותר חיה מנאשוויל והיא מזכירה לי את ניו-יורק במבט ראשון, היום אשן טוב. לא נזכר בבית ובבית אני לא נזכר בטיולים. שני אנשים שונים. מדהים.

ומחר אלך לחקור אותה.

——————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

———————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 באפריל 2015 לירן מרכוס בפנמה – כתבה 17

עם אופנוע, תמיד חוצים עולם על גשר צר –

בפנמה אפילו יותר!

resized_20141210_150425.jpg

לירן מגיע לקצה הדרומי של מרכז אמריקה. קבלו דיווח מסחרר מרוכב מחוייב וסוער – או כנסו לבלוג המפורט של לירן כאן

30.11.14

למחרת בבוקר העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי מפוארטו חימנז (Puerto Jiménez) אל הדרך לכיוון הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה,לקראת השעה  12:00 הגעתי אל מעבר הגבול, הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות יחסית, ניגשתי אל עמדת החתמת הדרכונים והשוטרת הנחמדה שלחה אותי לשלם מס יציאה כן שוב גובים תשלום מוזר עבור יציאה ממדינה בה התייר כבר הוציא המון מזומנים "אז אם זה אפשרי ניקח עוד קצת על הדרך" חשבה לעצמה הממשלה של קוסטה ריקה,חיפשתי את המשרד בו אני אמור לשלם ולאחר כמה דקות מצאתי את ה"משרד" בתחילה חשבתי שזו תחבולה,הבחור יושב עם מחשב נייד בתוך רכב בחנייה ועליו כתוב "שלם כאן את מס העזיבה",שאלתי שוב כמה אנשים וכולם אמרו לי שכן זהו ה"משרד" שילמתי לבחור וביקשתי קבלה,הוא אמר שאין לו קבלות אבל הנתונים מועברים באמצעות המחשב,הוא רשם את פרטי הדרכון במחשב ואמר לי אתה יכול לחזור אל השוטרת בביקורת הדרכונים היא תראה ששילמת,לא נראה לי כל העסק הזה ולכן אמרתי לו "בחורצ'יק אם אין לך קבלה בוא איתי ותגיד לה ששילמתי" ואכן כך היה הבחור בא איתי ועמד לידי עד שהדרכון הוחתם,משם אל משרד המכס בו המוכס ביקש את הדף שקיבלתי בכניסה לקוסטה ריקה ואמר לי "סע לשלום" מבלי שהוא בא וראה את הקרנף יופי טופי וביי ביי קוסטה ריקה,הנעתי את הקרנף וניגשתי אל עבר הצד של פנמה,בחנייה מול משרד המכס  ראיתי אופנוע מסוג KTM 990 Adventure עם מספר שווייצרי ואני מבין שהוא גם נוסע דרומה,לאחר כמה שניות הגיעו רוכבי האופנוע,זוג שווייצרי בשם דניאל וסילביה וגם הם מטיילים באמריקות,הם הכווינו אותי אל עבר עמדת ביקורת הדרכונים,ניגשתי לשם והייתי ראשון בתור אמרתי "הולה" הפקיד אמר לי "יש לך כסף? אמרתי לו "כמובן מה חשבת שתייר מגיע לכאן ללא כסף?"

הראיתי לו שיש לי בארנק כ 200 דולר הוא ענה ואמר "עליך להציג 500 דולר במזומן ואם אין לך אתה יכול לגשת לבנק ממול ולמשוך את היתרה?" מה?? לעזאזל עכשיו אני צריך ללכת בחזרה אל הקרנף לפרוק את הצמיג הרזרבי ולחפור בתיק ולהוציא את יתרת הכסף, שאלתי את דניאל וסילביה האם גם מהם ביקשו לראות מזומנים והם אמרו שכן והציעו לתת לי 300$ אמרתי להם תודה אבל אני כבר אקח מהקרנף אולי הפקיד יראה שלקחתי ממכם ויעשה לי בעיות,חזרתי אל הפקיד והראיתי לו חופן שטרות בכף ידי,הפקיד אפילו לא ספר כמה יש שם ופשוט חתם בדרכון ואמר לי לגשת למכס, הלכתי בחזרה אל המכס,דניאל וסילביה עדיין ממתינים לפקידה שתזין את פרטי האופנוע במחשב, הם אמרו לי שהם כבר כחצי שעה ממתינים ושעלי לצלם את הרישיונות והדרכון ולעשות ביטוח לפני שאני מגיע לדלפק של המכס,הלכתי בזריזות צילמתי את המסמכים ועשיתי ביטוח,חזרתי אל המכס ודניאל וסילביה עדיין שם, הפקידה חזרה אל הדלפק ולקחה ממני את המסמכים הסתכלה עלי במבט מדוכא ואמרה "תמתין", בזמן ששלשותינו המתנו למסמכים התחלנו לדבר ולהחליף חוויות מהטיולים שלנו,דניאל וסילביה מתכננים לחצות מפנמה לקולומביה באוניית מפרש שיוצאת פעם בחודש במסלול שאורך כ 5 ימים בים ,גם כריס ולורי(שפגשתי בקוסטה ריקה)יפליגו איתם,הם סיפרו לי שלאוניית המפרש צריך להזמין מקום ולשלם מראש ושהם הזמינו כרטיסים כבר לפני כחצי שנה ושילמו כ 1,500 דולר היות והם זוג עם אופנוע,אבל לרוכב יחיד זה כ 1,000 דולר,הם שאלו אותי האם גם אני באונייה יחד איתם ואמרתי להם שלא,הם שאלו אותי כיצד אני מתכנן לחצות מפנמה לקולומביה?אמרתי להם ששמעתי על "מעבורת רפאים",בשם פרי אקספרס(Ferry xpress)מדוע אני קורא לה כך? קראתי על כך שקיימת מעבורת כלשהי שכולם טוענים שזאת שמועה ואין אחת כזו,אפילו אדון גוגל מתקשה למצוא נתונים על המעבורת הנ"ל,אבל אני אופטימי והכל יסתדר לטובה,לאחר כ 45 דקות בעודנו מדברים הפקידה חזרה שוב עם הטופס של דניאל וסילביה,כאשר הם בדקו את הנתונים שהוזנו הם מצאו המון טעויות,כגון מספר שילדה לא נכון, ארץ רישום האופנוע שנת יצור ועוד,נתונים אלו חשובים ביותר ובמידה ויש טעות ברישומם כנראה שתהיה בעיה בעת היציאה מהמדינה,דניאל וסילביה הראו לה שיש טעויות והיא חזרה אל המחשב לתקנם,בזמן ההמתנה שמנו לב שהמקומיים עוברים בזריזות את המכס ושאלנו מדוע זה כך והם הסבירו לנו שיש רק פקידה אחת לרכבים של תיירים(מספר זר) ושנמתין בסבלנות,אמרתי להם באמת? אנחנו כמעט שעתיים ממתינים ואנחנו 2 האופנועים/רכבים היחידים של תיירים שחוצים היום את הגבול,דרך החלון אפשר לראות שהפקידה אינה עובדת,היא מדברת בטלפון בזמן שאנחנו ממתינים,אח"כ הפקידה ניגשת למקרר לוקחת גלידה ואנחנו עדיין ממתינים,אח"כ היא שוב ניגשת למקרר ולוקחת פרי,אנחנו עדיין ממתינים,לאחר כ 45 דקות נוספות הפקידה עם הפרצוף החמוץ מגיעה עם הטופס המיוחל של דניאל וסילביה וכן שוב טעות,שוב היא ניגשת למחשב שנמצא מאחורי הקיר ואנחנו ממתינים בחוץ לאחר כחצי שעה היא חוזרת וניחשתם נכון שוב טעות,מה לעזאזל כל כך קשה?? כבר כמעט 3 שעות את עובדת על אותו המסמך ועדיין יש טעויות כשהיא מתקנת נתון אחד היא טועה בשני וכו' ממש כישרון נולד הפקידה הזו,נו יאללה כבר אחה"צ וצריך להתקדם לפני שיחשיך, לאחר כשעה נכנסתי אל המנהל לשאול מה קורה???אנחנו פה כבר 3 שעות, כמה זמן צריך לחכות למסמך עלוב אחד? הוא אמר "אל דאגה יש בעיה במחשב ולכן לוקח זמן" לא רציתי לומר לו שהבעיה בפקידה שמקום לעבוד היא מרוקנת את המקרר בשיטתיות,כעבור חצי שעה נוספת היא חזרה לדלפק,דניאל וסילביה בדקו והפעם חיוך מילא את פניהם "אין טעויות" הם אמרו בקול יששש,נפרדנו והם יצאו לדרכם,אני נשארתי להמתין כעבור 30 דקות הפקידה חזרה עם הטופס שלי וניחשתם נכון יש טעות,הראיתי לפקידה שמספר השלדה לא נכון ושעליה לתקן זאת,היא הסתכלה עלי ברוגז וכמעט נתנה לי ביס,אמרתי לה כבר 16:00 ועוד מעט מחשיך בבקשה תזדרזי אני רוצה להספיק להגיע לעיר בשם דויד(David) שנמצאת כ 55 ק"מ מכאן לפני רדת החשיכה,לאחר כחצי נוספת הפקידה חוזרת והפעם אין טעויות יופי,מאברוק,שיחקת אותה וכל הכבוד מגיע לך צל"ש רק שלוש וחצי שעות להדפיס מסמך אחד!!!, ללא ספק זהו מעבר הגבול הכי ארוך שהיה לי עד כה בטיול למעלה מ 4 שעות מבוזבזות בהמתנה אין סופית, כמו כן הכסף המקומי בפנמה נקרא בלבואה אך בקושי אפשר למצוא אותו ולכן דולר אמריקאי נחשב כמטבע הרשמי לכן אין צורך להמיר כסף בגבול הנעתי ויצאתי לדרכי אל עבר העיר דויד לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר נגד חרקים.

מיד לאחר שהתחלתי לנסוע התחיל מבול ועוד איזה מבול,כל טיפה בגודל של שקית שוקו,תוך שנייה הכל היה מוצף למזלי הציוד רכיבה האיכותי שלי השאיר אותי יבש,לאחר כ 10 דקות עברתי את שבר הענן ונסעתי אל היעד בעיר דויד שנקרא "הקיבוץ של ריטה" שמנוהל ע"י מוטי בחור ישראלי שהתחתן עם ריטה בחורה מקומית וביחד הם מנהלים את המלון,מוטי מוציא טיולים באזור וריטה מנהלת את משק הבית ומכינה שקשוקה נהדרת ודואגת לאורחים,בגינה שלהם אפשר למצוא אין ספור בעלי חיים: עשרות  ציפורים,קופים וכלבים.
מיד כשמוטי הגיע הוא הכין לי קפה שחור(מקומי)מעולה,ישבנו ודיברנו הוא סיפר לי על עצמו ועיסוקיו ואני על הטיול שלי,מוטי יוצא למחרת לשבועיים כדי להדריך טיול מאורגן של חברי ילדות שלו ולכן זו הפעם היחידה שראיתי אותו,המקום נחמד מאוד שקט ורגוע ולכן החלטתי להישאר כאן כמה לילות כדי לנוח ולצבור כוחות,יצאתי לאכול משהו בעיר וכשחזרתי למלון פגשתי חברה ישראלים שכבר פגשתי בגואטמלה ואח"כ שוב בניקרגואה אז היה עם מי לדבר ולשחק ביליארד בשולחן המוצב בין החדרים.
ביומיים הבאים שיחקתי עם הקופים הצקתי לתוקן(סוג של ציפור) שניסה לתקוף אותי יותר מפעם אחת אכלתי שקשוקה עם סלט ישראלי בבקרים ועדכנתי את הבלוג בעיקר נחתי.

resized_20141202_100925.jpg

resized_20141202_100929.jpg

ביום הרביעי בפנמה לאחר שאכלתי שקשוקה העמסתי את הקרנף,אמרתי לריטה תודה רבה ונסעתי אל העיירה בוקטה(Boquete)החלטתי לנסוע לעיירה בוקטה היות והיא נמצאת בהרים בגובה של קצת יותר מ 1000 מטר מעל גובה פני הים, קצת נמאס עלי מהלחות והחום של ניקרגואה וקוסטה ריקה והתגעגעתי אל אוויר ההרים,הנסיעה קצרה מאוד,קצת פחות מ 50 ק"מ,כ 20 דקות לאחר שיצאתי מהעיר דויד התחלתי לטפס בגובה,רב הכביש ישר ואינו נראה כעליה מד הגובה ב GPS הוא האינדיקציה הראשונה שלי וכך אני רואה שאני מטפס בגובה,כשמד הגובה ציין שהגעתי לגובה 600 מטר הגיעה האינדיקציה השנייה והיא הטמפ' החיצונית שהחלה לרדת לרמה שאני אוהב,כאשר הגעתי לבוקטה היה אפילו קריר,איזה כיף אני מת על זה,אוויר הרים צלול כיין בלי ריח של אורנים כי הם פשוט לא גדלים כאן, אבל תמיד כשאני מטפס בגובה אני נזכר בשבתות בהן רכבתי בכביש 1 עם חבריי לכיוון ירושלים וצור הדסה וכאשר היינו מגיעים לאבו גוש הטמפ' הייתה יורדת פלאים והאוויר הנקי היה ממלא את נחיריי אפי,לאחר שהגעתי לבוקטה חיפשתי מקום לינה במחיר סביר אך ללא הצלחה, המשכתי לשוטט בעיר הקטנה הזו ולפתע בתחנת הדלק הבחנתי באופנוע מסוג סוזוקי וי סטרום 1000 עם מספר רישוי מקליפורניה עמוס בציוד ובזוג רוכבים,ניגשתי לברר איתם ולומר שלום,הרוכבים הם זוג בשם פיליפה וסילביאנה זוג מצ'ילה שחי בארה"ב וגם הם יפליגו באוניית המפרש לקולומביה,אמרתי להם שבדיוק הגעתי ואני מחפש מקום לינה,הם אמרו שהם בדיוק עוזבים ושהם שהו במקום נחמד וזול ושאם אני רוצה הם יראו לי היכן הוא נמצא,אמרתי להם "סבבה אני עוקב אחריכם" לאחר כ 2 דקות הגענו למקום,לחצנו ידיים והם המשיכו בדרכם לא לפני שאמרנו אחד לשני שבטח נתראה בהמשך הדרך לקצה העולם,פרקתי את הציוד מהקרנף ונכנסתי אל החדר,התחברתי לאינטרנט וחשכו עיניי,קיבלתי מלא הודעות שאנשים לא מצליחים לראות תמונות בפוסט האחרון שפרסמתי, אמרתי אין מצב,לא יכול להיות וכאשר פתחתי את הפוסט ראיתי שזה נכון,מה??איך זה יכול להיות??פתחתי פוסטים אחרים וגם שם אין תמונות,מה זה לעזאזל?איזה עצבים כל ההשקעה והזמן בהעלאת תמונות והן פשוט נעלמו ברגע,שלחתי הודעה לעומר חברי הטוב ושאלתי מה יכולה להיות הסיבה לכך?בינתיים ניסיתי לחשוב מה גרם לכך ואז נפל לי האסימון שיטטט אתמול גוגל שלחו לי הודעה ואמרו שחשבון הגוגל שלי כמעט מלא ועלי לנקות מידע שנשמר במערכת או לרכוש חבילת זיכרון מוגדלת מהם, אני שאינני גאון מחשבים החלטתי למחוק תמונות מגוגל פלוס,כיצד יכולתי לנחש שזה ימחק גם את התמונות שנמצאות בבלוג ששייך לגוגל, איזה עצבים אני עומד להתפוצץ,עכשיו צריך להעלות את כל התמונות מחדש פוסט אחרי פוסט (למחרת בבוקר עומר גם אמר לי שזו הסיבה) התחלתי להעלות תמונה אחר תמונה, במשך כל היום שהיתי מול המחשב כמו איזה חמור ורק העליתי תמונות,לקראת ערב אני שומע מישהו קורא מחוץ לחדר "לירן,לירן" אמרתי לעצמי "מי זה יכול להיות?"יצאתי החוצה לראות מי זה ואת מי אני רואה מולי? מי אם לא את כריס ולורי (זוג הקנדי שפגשתי בקוסטה ריקה כמה פעמים), איזו שמחה,"ראינו את האופנוע שלך חונה בגינה,אתה בא לאכול משהו? " הם שואלים "לאכול?בטח שאני בא,אמרתי לכם שנפגש שוב",יצאנו למרכז העיירה ומצאנו מסעדה נחמדה הזמנו מהמלצר אוכל ושתייה,דיברנו,צחקנו וסיפרנו חוויות,לכריס יש יומן בו הוא מתעד את מסעותיהם והמדבקה שנתתי לו בקוסטה ריקה מודבקת בתחילת היומן מגניב!! לאחר כשעתיים הזמנו חשבון וכאשר באתי לשלם את חלקי נאמר לי שהחשבון כבר שולם,אמרתי להם "מה שילמתם גם את חשבוני?" והם ענו "כן היום אנחנו החלטנו להזמין אותך לארוחת ערב" וואוו אמרתי "תודה רבה כבוד הוא לי להכיר זוג נהדר שכמותכם" צעדנו אל המלון והמשכנו לפטפט כל הדרך,בפתח המלון שלהם נפרדנו וכריס ולורי אמרו שוב "להתראות לא בטוח שנפגש שוב היות ואנחנו ממהרים להגיע דרומה לפטגוניה" אמרתי להם "גם לאחר שחצינו לקוסטה ריקה אמרתם לי זאת ומאז נפגשנו כבר פעמיים ולכן אני בטוח שנפגש שוב איפשהו בדרך דרומה",שוב אחזור ואומר שכריס ולורי הם זוג מיוחד אנשים פתוחים,חייכנים ונחמדים להפליא ואני מקווה שאפגוש אותם שוב בהמשך הדרך.

ביומיים הבאים המשכתי להעלות תמונות אל הפוסטים הקודמים,תכננתי להיות בעיירה בוקטה כדי לנוח וליהנות מהעיירה השקטה הזו,כמו כן לנצל את הזמן לכתוב פוסט חדש ולהסתובב באזור ובמקום זה אני מוצא את עצמי יושב כמעט כל היום ועד השעות הקטנות של הלילה ומעלה תמונות אל הפוסטים הישנים,היות והבלוג נכתב עבורכם הקוראים(כאלו שקראו וכאלו שיקראו בעתיד) אני מרגיש אחריות לעשות זאת על הצד הטוב ביותר ולא יכול להיות מצב שחסרות תמונות שמעבירות את תחושת החוויה,הנוף,החיות,הצבעים והאנשים בצורה שאף מילה אינה יכולה לתאר,אני יכול לספר ולכתוב מהיום ועד מחר מה שראיתי הרחתי וחוויתי אך מבט אחד על תמונה כלשהי יכולה לתאר את החוויה בצורה מידית(למעט הריח כמובן) שכן "תמונה אחת שווה לאלף מילים".
לאחר שהשלמתי את העלאת כל התמונות ופרסמתי גם פוסט חדש החלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיירה אל ואיה דה אנטון(El Valle de Anton)  (בספרדית ל' כפולה הוגים כאות י' ),עוד עיירה בהרים בה אוכל ליהנות מאוויר צלול וטמפ' נוחה ונעימה,הדרך אינה ארוכה ונמצאת במרחק של קצת יותר מ 380 ק"מ מבוקטה העמסתי את הקרנף ויצאתי לדרך,הדרך חזרה לעיר דויד הייתה ברובה ירידה ארוכה,הטמפ' עלתה ואיתה גם הגיעה הלחות האופיינית לאזור,רב הדרך הייתה די משעממת למזלי יש לי מוזיקה בקסדה שהנעימה את זמני,הכביש שנקרא פאן אמריקנה(Carretera Panamericana) שהוא בעצם מערכת של כבישים ומוגדר ככביש הארוך ביותר בעולם ומשתרע לאורך כ 48,000 ק"מ כבר נסעתי עליו כמה פעמים במהלך המסע שלי ועוד אסע עליו אלפי ק"מ נוספים בהמשך,כאן בפנמה הכביש ברובו סלול היטב וחלקו יצוק מבטון,למעט כמה קטעים שכרגע בשיפוץ וקטע אחד מבטון באורך כ 100 ק"מ שמוזנח ומרובה בבורות וסדקים עמוקים לאורך ולרוחב הכביש,מה שקצת העיר אותי מהתופעה שהגדרתי כ"נמנמת הכביש המהיר",כמו כן בדרך יש גם כמה נקודות ביקורת של המשטרה וגם של המכס בהן אני מתבקש להציג רישיונות ומיד ממשיך הלאה,לאחר קצת יותר מ 3 שעות פניתי אל הכביש המוביל אל העיירה אל ואיה דה אנטון ואז שוב התחיל גשם,הכביש מפותל ומטפס במעלה ההרים,הנוף ירוק משגע וכמו שכבר הבנתם אני משוגע על הירוק הטרופי הזה שמפציץ בשלל צבעיו כל גבעה,מישור והר,הצמיג האחורי שלי כבר עייף והאחיזה שלו גרועה בקטעים הרטובים,כן זה אותו הצמיג שהתקנתי באלסקה והוא כבר עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ולכן הוא כבר חלק,כאשר אגיע אל הכפר אחליף אותו בצמיג חדש אותו אני או יותר נכון הקרנף סוחב מגואטמלה סיטי,המשכתי בנסיעה איטית בגשם השוטף כחצי שעה וקצת לפני שהגעתי אל העיירה אל ואיה הגשם פסק,מיד לאחר שמצאתי מלון פרקתי את הציוד וניגשתי לפרק את הגלגל האחורי במטרה להחליף את הצמיג השחוק,ניסיתי להחליף את הצמיג בעצמי,פעולה שעשיתי עשרות פעמים בעבר אך ללא הצלחה,

הצמיג הזה עקשן ושפתותיו דבוקות אל החישוק,שמעתי מרוכבים אחרים שצמיג זה ספציפית (מסוג היידנאו מהדגם K60) מאוד קשה להחלפה ידנית היות ודפנות הצמיג קשות ואינן גמישות,ניסיתי לדרוך על הצמיג,ניסיתי ללחוץ עליו בעזרת הרגלית המרכזית(ג'ק אמצע) של הקרנף וכלום הצמיג לא מראה סימן של "קדימה עוד קצת לחץ ואני יוצא",היות וידעתי שהצמיג הנ"ל קשה להחלפה וידאתי לפני הפירוק שיש פנצ'רמאכר בעיירה בעל מכשיר להחלפת צמיגים ובמידה ולא אצליח אגש אליו ואכן כך עשיתי,הבחור נמצא ממש מעבר לרחוב כך שהמיקום מושלם,לקחתי את הגלגל והצמיג החדש וניגשתי אליו,שאלתי כמה עולה להחליף את הצמיג הישן ובצמיג החדש והוא אמר 3$, נתתי לו את אישורי והוא החל לעבוד, הצמיג העקשן נפרד מהחישוק לאחר שנלחץ בכוח ע"י מכשיר פנאומטי יעודי והצמיג החדש הורכב במקומו,חשוב לציין שוב שהצמיג הנ"ל הגיע מאלסקה לפנמה ועבר תלאות ומזגי אוויר משתנים,מחום לקור,בגשם,בשמש,בחול, בסלעים ובבוץ ולמרות זאת שרד כל כך הרבה ק"מ,מעולם לא היה לי צמיג של אופנוע שהחזיק כל כך הרבה, רב הצמיגים שנסעתי איתם בעבר נגמרו מקסימום אחרי 4-10 אלפים ק"מ והצמיג הנ"ל מסוג היידנאו K60 עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ותוכנן במיוחד עבור רוכבים שרוצים צמיג עם אורך חיים מופלג שכזה,כמובן אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה,הרצון להאריך את חיי הצמיג בא על חשבון התפשרות בדברים אחרים כגון:אחיזה בתנאים רטובים בשבילי עפר ובאספלט.
לאחר שהמכונאי סיים אמרתי לו תודה רבה נתתי לו 5 דולר ואמרתי לו שעם העודף יקנה גלידה לילד שלו, חזרתי למלון והרכבתי את הגלגל,לאחר מכן עליתי לכיוון חדרי ובלובי שליד החדר פגשתי זוג אמריקאים בשם רוג'ר וויקי,אמרתי יפה שלום וכאן נוצר הקליק בנינו התחלנו לדבר על כל העולם ואחותו,רוג'ר הוא בחור יהודי והוא מאוד שמח לשמוע שאני מישראל ואני מטייל באמריקות,רוג'ר כבר עבר את גיל ה 70 והידע שלו נרחב בכל תחום,הוא טייל בלמעלה מ 90 מדינות ואפשר לומר שהוא הקיף את העולם,העיסוק בעיקרי שלו הוא מוזיקה והוא הבטיח לי שישלח אלי הביתה לישראל דיסק עם אלבומו הראשון,את ויקי הוא מכיר עשרות שנים והיא אהבתו הראשונה ולמעשה הם לא חיו ביחד במהלך חייהם עד לשנים האחרונות, הם הגיעו לפנמה במטרה לברר את תנאי ההגירה לכאן היות והם מאסו מקצב החיים בארה"ב והחליטו לגוון קצת לעת זקנה ולחיות את שנות הזהב בשקט ובשלווה במדינה טרופית שכזו,לאחר שישבנו כמה שעות החלטתי שהגיע הזמן ללכת ולאכול או יותר נכון הקיבה שלי קראה לי ואמרה "יאלה מספיק לדבר צריך לנגוס במשהו לפני שיהיה מאוחר והכל ייסגר"

יצאתי למסעדה שליד המלון הזמנתי משהו נחמד שכולל בשר כמובן וחזרתי למלון,כמובן שרוג'ר היה שם ואנחנו המשכנו לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה,רוג'ר הזכיר לי את חברי הטוב ויקטור(ממקום עבודתי האחרון) גם ויקטור בסביבות הגיל הנ"ל וגם איתו היה לי חיבור מושלם ממש מהרגע הראשון שהכרנו וכאשר היינו באפריקה ביחד בכל סוף יום ישבנו ודיברנו ללא סוף וכאשר הוא חזר לארץ מסיבותיו האישיות שמרנו על קשר טלפוני קבוע.
לקראת השעה 2:00 לפנות בוקר אמרנו לילה טוב וקבענו ל8:30 בבוקר לצאת לגן החיות המקומי הידוע במגוון החיות שבו ואכן כך היה 8:30 בול בזמן יצאנו אל עבר גן החיות העיירה שקטה מאוד והמרחק אל גן החיות הוא כ 1.5 ק"מ,כמובן שכל הדרך דיברנו וצחקנו ולאחר כ 20 דקות הגענו אל גן החיות,הפקידה בכניסה אמרה לנו שאנחנו ראשונים ולפי דעתי גם היחידים בהמשך היום,שילמנו כניסה והתחלנו להסתובב,מגוון הציפורים רחב ומה שהדהים אותי במיוחד הם הפסיונים הצבעוניים,איזה צבעים מדהימים יש להם,היו גם טפירים,קופים,תרנגולות,כבשים,צבים,מכרסמים וצפרדעים נדירות,גן החיות אינו גדול או מטופח אבל הוא פשוט יפה ומגוון וממוקם באזור הררי ופסטורלי וזה כנראה הקסם שבו,טיילנו כמה שעות בגן החיות עד שהחלטנו לחזור אל העיירה,לאחר הצעידה חזרה ישבנו בבית קפה מקומי והזמנו משהו לאכול ולשתות,אני הזמנתי אמפנדות ממולאות בעוף ובבשר משהו קר ולסיום קפה כך גם רוג'ר וויקי,לאחר שנגסתי באמפנדה השנייה הרגשתי סחרחורת,הסתכלתי לצדדים והרגשתי משהו זז תחת כפות רגליי,מיד הבנתי שזו לא סחרחורת אלא רעידת אדמה,אמרתי מיד לרוג'ר וויקי "רעידת אדמה!!!",רעידת האדמה נמשכה כ 25 שניות והייתה דיי חזקה,המקומיים היו מופתעים ומבוהלים ואפילו העצים מסביב התנדנדו לצדדים,זו פעם ראשונה שאני מרגיש רעידת אדמה ואת האמת דיי נהניתי וחיוך נמרח על פניי,כשהרעידה עצרה חיכיתי לנוספת שכן שמעתי שתמיד יש את הרעידות הקטנות שאחרי אך לצערי ולשמחת הסובבים אותי הן לא הגיעו,רוג'ר שאל את אחד המקומיים האם יש להם הרבה רעידות שכאלו והמקומי אמר שאחת ל 3-5 שנים יש רעידה שכזו וכל שאר הזמן הרעידות חלשות וקצרות יותר,אמרתי להם יופי הרווחנו התבדחתי ואמרתי להם יש אנשים שמשלמים המון כסף על אלכוהול,סמים או כל דבר אחר להיות מסוחררים ואנחנו קיבלנו את זה בחינם,כולם צחקו והמשיכו לפטפט,בסיום הארוחה רוג'ר ניגש אל הקופה ושילם את החשבון,אמרתי לו "מדוע שילמת גם עלי?"הוא אמר "היום זה על חשבוני",חזרנו למלון וישבנו שוב עד מאוחר בלילה רוג'ר אמר שלמחרת בבוקר הם עוזבים עם האוטובוס של שעה 9:00 אל עבר העיר סנטיאגו,אמרתי לו שאני אתעורר בזמן ואומר שלום.
בבוקר נפרדנו לשלום בחיבוקים ובאיחולי הצלחה,החלפנו אימיילים ורוג'ר וויקי הבטיחו שהם יעקבו אחרי המסע שלי בבלוג הנ"ל ושאנחנו נשמור על קשר.
אנצל מקום זה ואומר שרוג'ר וויקי הם אנשים מדהימים מעניינים להפליא שהחליטו ללכת בעקבות לבם ואהבתם ולחיות ביחד בפרק ב' של החיים,אז שוב רוג'ר וויקי אם אתם קוראים שורות אלו אז אומר שכבוד הוא לי להכיר בני אדם טובים שכמותכם ורוג'ר כמו שהבטחת הדיסק עם האלבום הראשון הגיע אל בית הוריי אז שוב תודה רבה ונפגש בעתיד.לאחר שרוג'ר וויקו יצאו לדרכם העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי לדרכי אל עבר עיר הבירה פנמה סיטי(Panama city), התכנון הוא לברר האם "מעבורת הרפאים" אכן קיימת ואם כן כיצד אני עולה עליה במעט המידע שכן הצלחתי למצוא על המעבורת הבנתי שיש להכין שלל ניירת ואישורים ושהמעבורת מפליגה פעמיים בשבוע,היום יום ראשון כך שהכל סגור אז אגיע לפנמה אתמקם במלון ומחר יום שני בשעות הבוקר אברר במשרדי החברה האם יש או אין מעבורת לקולומביה ואם כן אסדר את האישורים הנחוצים,

הנסיעה לפנמה סיטי שוב הייתה על כביש הפאן אמריקנה המשעמם,קצת לפני העיר החל שוב מבול,פניתי בטעות אל אחת הערים וירדתי מהכביש הראשי,הצמיג החדש קצת מחליק על הכביש הרטוב וגורם להרגשת אי נוחות,לאחר הרכבת כל צמיג חדש יש לרכוב כ 50-100 ק"מ בזהירות יתרה היות ולאחר סיום תהליך היצור הצמיגים מצופים בחומר שימור על בסיס סיליקון היוצר שכבה חלקה לצורך הגנה לאורך זמן בעת אחסנתם,הצמיג הנ"ל גם ככה אינו מספק אחיזה טובה בכביש רטוב ועם חומר השימור המצב הופך לחלקלק ביותר כאשר יש גשם,פתאום משמאלי אני קולט M צהובה,ביצעתי פרסה והלכתי לנשנש דאבל במקדונלדס עד שיעבור ענן הגשם הנ"ל, לאחר שסיימתי לאכול הגשם כמעט ופסק המשכתי אל עבר העיר פנמה סיטי,בכניסה אל העיר נמצא גשר מרשים ביופיו הבנוי מעל לכניסה לתעלת פנמה המפורסמת ונקרא "גשר האמריקות"הגשר בנוי בצורת קשת ואורכו 1,654 מטרים,רוכבי האדוונצ'ר מאמינים באמונה תפלה שיש לחצותו לפחות פעמים כנגד עין הרע,אני חציתי אותו 3 פעמים,בסוף הגשר(בכיוון היציאה מפנמה צפונה) ישנה נקודת תצפית על הגשר,היות ואסור לפנות שמאלה אל התצפית וגם ככה אני מתכנן לחצותו שוב החלטתי להמשיך ולעצור שם בחזרה,הגשר גבוה והנוף משני צדדיו מרהיב ביופיו,לאחר שחציתי את הגשר עצרתי בצד ורציתי לעשות פרסה,חיכיתי ששוטר תנועה שעמד במקום לא יסתכל עלי והופלה אני שוב על הגשר,שוב נהניתי מהנוף ולאחר הגשר עצרתי בתצפית לצלם את הגשר המפורסם הזה,משם המשכתי לכביש העובר תחתיו וחוזר אל הגשר,חציתי אותו בפעם השלישית והמשכתי אל העיר פנמה סיטי,הכניסה אל עיר הבירה ביום ראשון מקלה עד מאוד כמעט ואין תנועה על הכבישים,מצאתי מלון באזור הכניסה לעיר, פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גורדי השחקים נראים מכל עבר,כבר המון זמן שלא ראיתי עיר שכזו, הכבישים והרחובות נקיים ואני מופתע מכך לטובה,הלכתי אל עבר החוף ומצאתי תצפית יפיפייה אל עבר הנוף העירוני,משם המשכתי עוד קצת להסתובב וחזרתי למלון,בעל המסעדה במלון שאל אותי מה ברצוני לאכול ואמר שהם סוגרים ב 18:30,אמרתי לו סבבה אני אזמין את מנת הבשר עם תפו"א אך קודם אלך להתקלח ואח"כ בשעה 18:00 אבוא לאכול,בשעה 6 אפס אפס הגעתי אל המסעדה והיא הייתה סגורה,פקיד הקבלה הגיש לי קופסת קלקר ואמר "הנה ארוחת הערב שלך" אמרתי לו "מה ת'לגיד?מה זה?נראה לך באמת שאני אשלם מחיר של מסעדה על אוכל קר שמוגש בחמגשית?" הוא אמר "אתה יכול לחמם במיקרו שכאן" אמרתי לו "חביבי אתה יכול לחמם את זה ולאכול את זה בעצמך,מנהל המסעדה אמר לי ואתה שמעת בעצמך שהם פתוחים עד 18:30 וזו לא צורה להגיש לי את האוכל",המשכתי ואמרתי לו תוך כדי חיוך "דיר באלק אני רעב,והבשר שלך נראה רך מאוד בעיקר באזור הידיים" הוא חייך ואמר "אתה צודק ככה לא מגישים אוכל,אם אתה רוצה יש פה מקדונלדס ממש מעבר לפינה" אמרתי "סבבה שאתה מבין אותי" ועפתי לנשנש דאבל.

למחרת בבוקר ניגשתי לחפש את משרדי "מעבורת הרפאים" לאחר שיטוטים מצאתי את המשרד הקטנטן שלהם אך הוא היה סגור,קראתי באחד הפורומים שכדי לצאת מפנמה במעבורת הנ"ל נדרש אישור מהמשטרה והרשויות ניגשתי לתחנת המשטרה בכניסה לעיר והם אמרו שהיום זה חג ולכן הכל סגור כולל המשטרה ורק מחר אוכל לבוא ולקבל את האישור הנ"ל,בעקרון תכננתי לקנות כרטיס למעבורת ולקבל אישור יציאה מהרשויות ביום שני,ביום שלישי לבקר בתעלת פנמה וביום רביעי להפליג לקולומביה ועכשיו הכל השתנה ולכן החלטתי לשנות את הסדר ומיד נסעתי אל תעלת פנמה.לאחר כרבע שעה הגעתי לאתר התיירותי שמאפשר צפייה בתהליך חציית האוניות בתעלת פנמה, התעלה מאפשרת מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ולהפך,בעבר האוניות שיצאו מהארצות שנמצאות במערבה של יבשות אמריקה(הצפונית והדרומית)היו צריכות להקיף את דרום אמריקה ומצרי מגלן כדי לשוט מזרחה ובניית התעלה קיצרה משמעותית את אורך מסלול השייט,בגדול במרכז התעלה יש 2 נתיבים שהם בעצם תאי ציפה,הבדלי הגובה בין שני האוקיינוסים  הוא כ 16.5 מטר ובכדי להתגבר על הפרשי הגובה,ניבנו 3 שערים בכל נתיב כאשר השער הראשון נפתח האונייה מכוונת את עצמה אל עבר תא הציפה ונעה בכוחות עצמה,האונייה מחוברת בעזרת כבלים לקטרים חשמליים המכונים מיולים(פרדות) שעוזרים לרב החובל לכוון את האונייה בקו ישר,לאחר שהאונייה נכנסה לתא הציפה השער מאחוריה נסגר,כעת האונייה נמצאת בתא סגור,ע"י תעלות מים התא מתמלא במים ומגביה או יותר נכון מציף את האונייה ב 16.5 מטרים(חוק הכלים השלובים)תהליך שלוקח כחצי שעה,לאחר שהמפלסים הושוו נפתח השער האמצעי והאונייה מתקדמת בכוחות עצמה קדימה והמיולים רק עוזרים בהכוונתה לאחר שסיימה להתקדם השער האמצעי נסגר ורק לאחר מכן השער השלישי נפתח והאונייה ממשיכה במסעה(מקווה שהצלחתי להסביר כמו שצריך היות וקל יותר להבין כאשר רואים זאת בשידור חי)היות והגעתי לשם בצהריים ראיתי רק 2 אוניות ענקיות חוצות את התעלה ועוד כמה יאכטות פרטיות,סה"כ מבנה מרשים ומחשבה הנדסית מתוחכמת,מרשים לראות איך מיכלית דלק ענקית חוצה את התעלה,לאחר כשעתיים של צפייה באוניות וסירות שחוצות את התעלה חזרתי למלון אכלתי משהו והלכתי לישון.

למחרת בבוקר יצאתי שוב לתחנת המשטרה,כאשר הגעתי לחנייה פגשתי עוד רוכב בשם מיגל מספרד גם הוא שמע על "מעבורת הרפאים" והגיע לקבל אישורים,יופי לא רק אני שמעתי עליה,המתנו כחצי שעה לשוטר שיבוא ויבדוק את האופנועים,שוב פעם ניירת,2 צילומים של רישיון הרכב,2 צילומים של הדרכון,2 צילומים של רישיון הנהיגה,השוטר בדק את מספרי השלדה השווה נתונים ואמר "הכל טוב תגיעו ב 15:00 למשרדי ה DIJ משרד לחקירות משפטיות (Direccion de Investigacion Judicial)שמעבר לכביש" וצמוד לפוליסיה נסיונאל,סבבה אמרנו תודה לשוטר נתראה ב 15:00 אמרתי למיגל עכשיו רק 9:00 יש לנו זמן אולי נלך לרכוש כרטיסים למעבורת?הוא אמר קדימה בוא ניסע לשם,לאחר כרבע שעה היינו במשרד המצ'וקמק של החברה פרי אקספרס(Ferry xpress)התור היה ארוך והמתנו שם כשעתיים בזמן הזה הגיעו עוד ועוד אופנוענים,כולם לא שמעו על תהליך הביורוקרטי של הרשויות והמשטרה,בזמן ההמתנה סיפרנו להם על התהליך וכאשר הגיע תורינו(מיגל ואני)כבר הבנו שיש מעבורת אמיתית שמפליגה מפנמה לקולומביה,ביקשנו לרכוש כרטיסים וכאשר אמרנו שיש גם אופנועים הם סירבו בתחילה למכור לנו כרטיסים היות ולא סיימנו את התהליך הביורוקרטי,אמרנו להם שהמסמכים יהיו מוכנים בעוד כמה שעות ולא בטוח שנספיק לחזור עד השעה 17:00 שהמשרד נסגר,הפקידה הסכימה ומכרה לנו 2 כרטיסים בחדר זוגי הכי פשוט שיש במחיר 309 דולר לאדם+אופנוע,החלטנו לקחת חדר היות וזמן ההפלגה הוא כ 19 שעות ועלינו להיות בנמל בשעה 8:00 בבוקר לצורך בידוק והעמסת האופנועים וההפלגה יוצאת רק בשעה 19:30 ולכן קצת יותר יקר אבל נוכל לישון כמו בני אדם לאחר יום ארוך,הפקידה במשרד שוב ביקשה צילומים של המסמכים וכו' לאחר ששילמנו הפקידה אמרה את הכרטיס תקבלו לאחר שתציגו את האישורים שתקבלו מהרשויות,אמרנו סבבה נתראה מאוחר יותר,מאוחר יותר נבין שאנחנו האופנוענים היחידים שהיא הסכימה למכור להם כרטיסים ללא הצגת האישורים,אמרתי למיגל שאני צריך לקנות רפידות בלם אחורי לקרנף והוא אמר "סבבה אני בא איתך" הגענו למוסך ימאהה חיכינו בתור עד שאחד הנציגים התפנה,"שלום אני רוצה לקנות רפידות אחוריות לסופר טנרה" הנציג אמר "בסדר מיד" הפקיד התיישב מול המחשב וחיפש את המספר הקטלוגי שלהן,לאחר שהוא מצא את המספר הוא הדפיס על דף ואמר "גש עם הדף למחסן ותראה אם יש במלאי"ניגשתי למחסן עם הדף והמחסנאי אמר כן יש במלאי וחתם על הדף,חזרתי אל הפקיד הראשון ואמרתי לו "כן יש במלאי" הוא אמר "יופי" והדפיס דף חדש עם המחיר ואמר "גש עם הדף הנ"ל לשלם בקופה" ניגשתי לשלם והפקידה ספרה את הכסף והדפיסה דף אחר בשני העתקים ואמרה "בבקשה,חזור אל הפקיד הראשון"חזרתי ואמרתי לו שילמתי, הוא לקח העתק אחד וחתם על השני והדפיס עוד דף חדש עבור המחסנאי ואמר "תודה שקנית גש עם הדף הזה למחסנאי והוא יתן לך את הרפידות" קיבלתי את הרפידות וגם סחרחורת במתנה סה"כ כ 45 דקות כדי לקנות רפידות,רק שתבינו שלושתם יושבים במרחק שלא עובר את ה 10 מטרים מהראשון לאחרון,פשוט מצחיק ומעצבן באותה מידה כמה ניירת וכמה סיבובים בחדר קטן אחד מה כבר רציתי לקנות כולה חלק זול ולא משמעותי אם זה ככה במוסך כיצד זה מתנהל בדרגים הגבוהים יותר ובממשלה שלהם?
זו דוגמה קטנה מדוע קראתי לפוסט הזה "פנמה ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת",משם מיגל נסע למלון שלו ואני הלכתי לאכול וקבענו להיפגש בשעה 15:00 בתחנת המשטרה,הגענו בול בזמן,השארנו רישיון נהיגה בשער הכניסה וקיבלנו תג אורח,אחד האופנוענים מצרפת בשם מישל הגיע ושאל מהו התהליך?הפניתי אותו למשרד שמעבר לכביש ואמרתי לו שאנחנו מסרנו את כל המסמכים שם ושעליו לגשת לשם ביחד עם האופנוע כדי שהשוטר יאמת נתונים,לאחר כמה דקות אחת השוטרות הגיעה ואמרה תמתינו בסבלנות ונעלמה באחד המשרדים,היו שם עוד מלא אופנוענים לאחר כ 40 דקות אחת השוטרות יצאה וביקשה עוד צילומים של המסמכים לעזאזל כמה צילומים אתם צריכים?כולם מסרו לה את הצילומים והיא נעלמה שוב, מישל(הצרפתי)חזר והשוטר בכניסה סירב להכניסו היות והוא הגיע במכנסים קצרים השוטר אמר לו לך תחליף למכנסיים ארוכים ותחזור,הוא ניסה להסביר והתחנן שהמלון רחוק ועליו להפליג מחר אך השוטר בשלו,למרות זאת הוא הצליח להתגנב ולמסור את הצילומים לשוטרת,כל פעם שהשוטר נכנס הוא גירש את מישל החוצה,מוזר אבל לגבר אסור להגיע בשורט בעוד שחלק מהפקידות מסתובבות בחצאיות,נו לכו תבינו את הראש שלהם,הזמן עובר והשוטרת לא חוזרת,השעה כבר 16:00,עוד 10 דקות חולפות וכלום עוד פחות משעה המשרד של המעבורת נסגר והוא נמצא בצידה השני של העיר,16:25 וכלום השוטרת לא נראית באופק 16:35 השוטרת יוצאת ומחלקת את המסמכים אותם עלינו להציג במשרדי חברת הספנות ומחר בנמל,מיגל ואני החלטנו לטוס למשרדי המעבורת ולקבל את הכרטיסים לפני שהם סוגרים,הנענו את האופנועים וטסנו משם,בדרך לקצה השני של העיר הייתה תנועה ולכן רכבנו על נתיב התחבורה הציבורי עד שקפץ שוטר והורה לנו לעצור היות ומיגל עצר עצרתי גם אני,השוטר הגיע ושאל שאלות אני עניתי לו בעברית ומיגל פנה אל ליבו בספרדית והסביר לו שאנחנו ממהרים ולא ידענו שבפנמה אסור לרכב על הנתיב הזה, השוטר אמר "אתם משוחררים רק על תיסעו על הנתיב הזה" מיגל אמר אחלה ומה אתם חושבים?כמובן שהמשכנו כי אין זמן ואנחנו חייבים לכופף קצת את החוקים,לאחר כמה דקות ראינו שוב שוטר אך הפעם ראינו אותו בזמן עברנו 3 נתיבים שמאלה,עברנו את השוטר וחזרנו לנתיב הפנוי,הגענו למשרדי המעבורת בשעה 16:53 קיבלנו את הכרטיסים ונאמר לנו להתייצב בנמל של העיר קולון(Colon)שנמצאת כ 75 ק"מ מפנמה סיטי בשעה 8:00 ביום שלמחרת,אמרנו תודה וניפגש מחר,מיגל אמר שהוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע ושנפגש כבר שם,אמרתי סבבה לא רוצה לרכב ביחד לא צריך,בכל מקרה אני לא מתכוון להעיר את הציפורים בנמל ולכן תכננתי להגיע לשם בשעה תשע או תשע וחצי.

בבוקר שתיתי קפה העמסתי את הציוד ויצאתי לדרך בשעה 8:30 לאחר כ 45 דקות הגעתי לעיר קולון ומתברר שיש 2 נמלים שם אחד לאוניות משא ואחד לאוניות הנוסעים,בנמל הראשון נאמר לי שעלי לחצות את העיר לצידה השני ושם אמצא את הנמל,לאחר כרבע שעה אכן מצאתי את הנמל ומתברר שמישל(הצרפתי)כבר שם הוא הגיע ראשון בשעה 8:15 ועד עכשיו אף אחד לא דיבר איתו,אני ידעתי שזה מוקדם ולכן החלטתי להגיע ב 9:30 אחרי הגיעו עוד ועוד אופנועים,התחלנו את התהליך ביקורת הדרכונים והמכס,הפקידה שם דרשה עוד צילומי מסמכים ואח"כ היא ביקשה שוב צילומי מסמכים נוספים,לאחר כשעתיים הגיע שוטרים ופקידי מכס ושוב,ניחשתם נכון,הם ביקשו עוד צילומי מסמכים ושוב בדקו את מספרי השלדה של האופנועים לעומת הצילום והמקור,אח"כ הגיעו עוד פקחים שמפקחים על השוטרים שבדקו ואימתו את מה שהשוטרים מאתמול כבר בדקו ורשמו וחוזר חלילה פשוט ליצנות לשמה,לקראת השעה 15:30 "מעבורת הרפאים" הגיעה לרציף ונאמר לנו לנסוע אל עבר הטרמינל,שוב הגיעו שוטרים אך הפעם הם לא ביקשו צילומים אולי כי הם הבינו שכבר מסרנו להם צילומים בכמות שהצריכה כריתת עצים של חצי יער,הפעם השוטרים אמרו לנו לרוקן את כל תכולת הארגזים של האופנועים ולהניחם על הרצפה כמעין מסדר צבאי,כמו כן את התיקים יש להניח בצמוד לשאר הציוד,לאחר שכולם סיימו לרוקן את הארגזים הגיע שוטר עם כלב לרחרח את הציוד,כמו שכבר הבנתם לכל שוטר יש שוטר אחר שבודק שוב וככה גם עם הכלבים,לאחר שהכלב השני סיים לרחרח את הציוד,הכביסה המלוכלכת והאבק של 15 אופנועים וציודם קיבלנו הוראה להעמיס את הציוד חזרה לא לפני שנעביר את התיקים הגדולים במכונת השיקוף,

הייתי אומר שהם קצת הגזימו בתהליך הביורוקרטי שלהם והכלבים שלהם חיפשו כנראה סמים,התבדחתי ואמרתי מי הטיפש שירצה להבריח סמים מפנמה לקולומביה בירת הסמים של דרום אמריקה כיוון ההברחות הוא בכלל הפוך,העמסנו את הציוד בחזרה על האופנועים ונסענו לרציף,שוב ליצנות היות והנמל אינו ערוך להעמסת רכבים אנחנו התבקשנו להכניס את האופנועים ברכיבה דרך אחת מדלתות הצד של המעבורת ועל מנת לעבור בפתחה הצר עלינו לפרק את אחד הארגזים כדי שנוכל להיכנס,לאחר כשעה נוספת התחלנו להכניס את האופנועים אחד אחרי השני,המעבורת הזאת ענקית ויכולה לקחת בבטנה כ 500 מכוניות ומשאיות קטנות,אך היות והרציף בנמל אינו ערוך לכך כל מה שיהיה בבטנה הוא 15 אופנועים בלבד כמו כן המעבורת בנויה לשאת 1,200 נוסעים והיות אינה מפורסמת ומשווקת כראוי הלילה יהיה על סיפונה 170 אנשים בלבד, שוב אומר ליצנות לשמה ולכן השם שנתתי למעבורת כמה חודשים לפני שהגעתי לפנמה מתאים לה בהחלט,אז כן את קיימת ונעים להכיר "מעבורת הרפאים" שכמותך.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.

פנמה לסיכום:

שהיתי בפנמה 12 ימים מתוכם 3 ימים הייתי עסוק בהעלאת תמונות אל הבלוג ועוד 2.5 ימים הייתי עסוק סביב ניירת וביורוקרטיה בשאר הימים רכבתי קצת יותר מ 700 ק"מ,מנקודת מבטי האישית אומר שהאנשים בפנמה נחמדים מאוד והנוף טרופי וירוק להפליא,מגוון החיות במדינה הוא עצום,פנמה שימשה עבורי ארץ מעבר ולכן חקרתי אותה קצת פחות,פנמה ידועה באיים הקסומים שלה בים הקריבי אך לשם לא הגעתי היות ולא רציתי להשאיר את הקרנף מאחור לכמה ימים,רב הכבישים בהם נסעתי היו סה"כ ברמה טובה,המטבע המקומי הוא דולר אמריקאי מה שגורם לרמת מחירים יקרה יחסית למרכז אמריקה,פנמה סיטי היא עיר מודרנית ומתקדמת בה אפשר למצוא הכל,מה שהפחית לי את ההנאה ולפעמים גם הרגיז אותי היא כמות הניירת והזמן המבוזבז על ביורוקרטיה שאינה נחוצה החל ממעבר הגבול בצידה הצפוני דרך קניית החלקים במוסכים ועד למעבר הגבול בצידה הדרומי ולכן קראתי ככה לפוסט הזה,לא חושב שאחזור אי פעם לפנמה ואם כן אז ארצה לראות חלקים שלא ראיתי כגון האיים בים הקריבי.

resized_20150331_221052.jpg

 

————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 במרץ 2015 לירן חוצה את הונדורס וניקרגואה – כתבה 15

המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

resized_20141109_114511.jpg

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

resized_20141109_101725.jpg

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

20150217_222404.jpg

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »