הרפתקה דוט קום

10 באוקטובר 2019 אדם שני עולה לצפון אמריקה

I NEVER SAID I'VE FINISHED 

למי שזוכר, ב 2009- 2013 הקפתי את העולם על האופנוע שלי, מסע של ארבע וחצי שנים, ו200,000 ק״מ בערך, על פני כל היבשות למעט אנטרקטיקה

אני זוכר ושמח להזכיר (יוני):

2010 מאפריקה לאסיה

2010 אדם רוכב מיפן לסיביר

2010 אדם בדרך לקאזחסטן

2011 אדם רוכב מאסיה לאירופה

2011 אדם בדרום אמריקה

2001 אדם בצפונה של דרום אמריקה

2011 אדם עובר מדרום למרכז אמריקה

2011 אדם עולה לכיוון סיאטל ארה״ב

2012 אדם נפרד מצפון אמריקה

2012 אדם בניו זילנד

2012 אדם באוז

2012 אדם באוז 2

2012 אדם במערב אוז

2012 בחזרה לאאוטבק

2014 אדם מקפל את המסע באוסטרליה

הטיול נגמר, ואחר כך חזרתי לארץ ללימודים ומשם ישר חזרה לעבודה, הפעם בדרום אמריקה… שמחתי לחזור לעבודה בשטח, לציוד הכבד, לעבודת צוות במקום נידח, עם תרבות שונה ובתור בונוס גם למדתי ספרדית. 3 שנים ראשונות בקולומביה חלפו מהר והיו כמה מהשנים היפות בחיי. למדתי המון, סגרתי את המינוס בבנק, מסוג המינוסים שטיול מסביב לעולם משאיר כמזכרת והתייצבתי כלכלית. הכול הלך בכיוון הנכון ואפילו מבקרים ישראליים על אופנועים או משאיות, עברו להגיד שלום ולשמחתי, גם נשארו לכמה ימים כדי לנוח ולהתארגן. מפגשים כאלו תמיד מילאו אותי באנרגיה, גם בגלל המפגש עם חברים חדשים וישנים, וגם בגלל הטיול שהם עושים, ההרפתקאה והאתגרים שהם עמדו בהם. בתור מארח היתה לי הזדמנות להחזיר קצת מטוב הלב שאני בעצמי קיבלתי לאורך המסע שלי וגם, הפכתי לחלק קטן מהטיול והכוונה של האורחים.

הסיפורים המעודכנים על "הדרך", נתנו לי להבין שעולם כמנהגו נוהג וחלק ממנהג זה, הוא השינוי הבלתי פוסק. אולי אין חדש תחת השמש, אבל אוכלוסיית העולם גדלה בקצב חסר תקדים. שינויי אקלים קיצוניים וטכנולוגיות חדשות שמחברות/מנתקות אנשים ותרבויות

 

כך, שמתוך אזור נוחות מרופד ביותר, התחלתי לחלום על הטיול הבא. הבוסים שלי עקצו אותי מדי פעם באמירות כגון ״אתה את הטיולים שלך כבר עשית… יחד עם זאת, עמוק בפנים הרגשתי שאני צריך קצת אוויר, קצת מרחב, קצת שקט מהעולם המודרני. ומתוך כך, נולד הרעיון לטיול הבא.

בבמסע שלי סביב העולם לא הצלחתי להגיע לאלסקהכשהגעתי לסיאטל ומבואות קנדה, החורף כבר היה בעיצומו ועדיין נשארו לי בתכניות ניוזילנד ואוסטרליה… ככה שהחלטתי להשאיר את החלק הזה של העולם לפעם אחרת.

 אלסקה !!! הסיפורים של מיכל, תובל והילדים, החוויות של יוני ואבי פלדמן… הגיע הזמן לצאת לדרך, לראות הכול במו עיניי.

לעזוב עבודה ותפקיד עם אחריות זה ממש לא פשוט, אבל עם נחישות והתמדה מצאתי את עצמי יום אחד בגואטמלה, נפרד מחברי לעבודה, לוחץ יד ואומר תודה ורגע אחרי, כבר במורד המדרגות, ונוסע עם הג'יפ הביתה.

סיימתי 8 חודשים של עבודה בגואטמלה, הגעתי הביתה ובתוך זמן קצר כבר עמד האופנוע ארוז ומוכן.

זה ב.מ.וו. 2018 שקניתי בארה"ב באורגון ורכבתי עליו לגואטמלה בתקופה שעבדתי שם, ועם האופנוע הזה אני עולה עכשיו צפונה חזרה לטריטוריה ארצות הבריתית.

יצאתי לדרך לכיוון הגבול עם מקסיקו, עם חצי חיוך וחצי דאגה לצוות שלי שנשאר מאחור. אנשים נהדרים ואני מקווה שהכול יסתדר להם בהעדרי. היציאה מגואמלהסיטי, שהיא עיר צפופה ופקוקה כמו כול עיר בירה ולוקח זמן להתרגל… האופנוע העמוס.. רכבתי ורכבתי. עם כל קילומטר אני מרגיש יותר חופשי ומאושר, היעד; הגבול עם מקסיקו.

למחרת חציתי את הגבול ועם ספרדית טובה הכול כל כך קל ומהר, ממש כמו לנסוע מעבר לפינה לקנות חלב.

מקסיקו גדולה ורשימה, מדינה מתועשת מאוד, עם מערכת כבישים רצינית ותרבות עשירה. לקח לי שבוע לחצות אותה מדרום לצפון לכיוון טקסס.מעבר הגבול ממקסיקו לתוך ארצות הברית תמיד לוקח לי חצי יום, עוצרים ושואלים אותי מליון שאלות, אני נשאר מחייך, עונה ובסוף נותנים לי להכנס .

רכבתי לתוך טקסס, הדבר הראשון שבלט לי היא הנהיגה סביבי אדיבה ומתחשבת, אנשים טובים. הרגשתי בבית.

השמש בסוף יולי, מכה בלהט רב ועל הכביש פה ושם חוצה נחש את הכביש ונעלם בשוליים. אתוס הקמפיג והבישול העצמי עדיין בתוקף בטיול הזה, כך שבכל ערב אני מחפש מקום לצד הדרך, מקים את האוהל והולך לישון.


כעבור כמה ימים הגעתי לפיניקס אריזונה – הבסיס הקדמי החדש שלי בדרום ארה"בתודות לזוג אוסטרלי שחי פה ומאמץ מטיילים.

קלייר וביואן אנשים מדהימים שבתוך רגע, נתנו לי חדר ומשהו לאכול..

בימים הבאים עבדתי קצת על האופנוע, טיפול, התקנת כמה דברים קטנים, והכנות לקראת השלב הבא– הרכיבה צפונה לקנדה ואלסקה.

אדם

———————————————————
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני
————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

29 במרץ 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

לרכוב לאמזונס וחזרה בשלום

חצינו את מעבר הגבול באזור אטאקמה, חתיכת עלייה קשה לאופנוע 😤.
בגלל העברה של הביקורת דרכונים והאדוהנה (מכס) הצלחנו לצאת מהמדינה בלי חותמת יציאה 🤣.
שילמנו שוחד קטן בגבול הבוליביאני והמשכנו בדרך הלגונות, לא אשקר ספגנו כמה נפילות קשות אבל הדרך שווה את זה-דרך יפיפיה עם לגנות בכמה צבעים וגייזרים בדרך.
לאחר יומיים בינהם שינה בשטח (שכלל נסיעה בלילה ששש) הגענו לעיירה עיוני שם עצרנו בבית קברות ענק לרכבות ומשם המשכנו לפנינה היפה מכל – מדבר המלח – הסלאר!! כרגע הוא מוצף ולטובה! ככה ניתן לראות את ההשתקפות הרבה יותר טוב.

ממשיכים לעיר פוטוסי, חייב לציין את הנוף בדרך לכאן-הרים בכל מיני צבעים תהומות, נחלים וירוק בלי סוף! אבל הנפש מתרגלת מהר וזה סובב אותנו כל הזמן..
העיר פוטוסי מבוססת על מכרות. לקחנו סיור קטן לראות מה קורה בפנים כיאה לתיירים 😎 מרשים, קשה ועצוב כאחד.

קיים חוק בבוליביה שדלק לתיירים עולה פי 3 מהמחיר היציג. לאחר דיבור קל בינינו החלטנו שנקנה ג'ריקן ונבקש כל פעם ממקומי לתדלק לנו. ככה חונכנו, "לא פראיירים" 😁 ותתפלאו עבד פלאי פלאים!

היעד הבא הוא סוקרה, בירת בוליביה, אשר קרויה על אחד הלוחמים ששיחרר את המדינה מידי השלטון הספרדי.
בדרכנו עצרנו לפוצץ "קצת" חומר נפץ שקנינו בשוק בפוטוסי. נעצור כאן לשבוע בעיקר בשביל ללמוד ולחזק את השפה הספרדית.

המשכנו לסנטה קרוז, הדרך עוצרת נשימה, רכיבה בתוך יער טרופי קסום מתחילים להתקרב לעיר ולהרגיש את הלחות 😅 הכפרים בדרך זה משהו שונה מכל מה שראינו – מוניות שהם אופנוע, בסטות על טנדרים והכי חשוב בכל הסיפור שהכל זול 😁 וכשזול נהנים 🤣
צלחת של סטייק עם אורז סלט וציפס – 6 שקל!!!! הגענו לעיר והיינו בהלם אחרי שעברנו כפרים נידחים ומקומות כה עניים נגלתה לעיניינו עיר מערבית ברמות הקיצוניות שבלי בושה גם משאירה אבק לתל אביב. יבואני רכבי יוקרה בכניסה לעיר מותגי אוכל מערביים כגון בורגר קינג וסאבוואי וגם הוילות פה ברמת גימור גבוה!! העברנו סופש חוויתי ביותר 😎 והמשכנו לכיוון צפון מערב המדינה לעיירה רורונאבקה.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא
החלטנו לעשות נסיעה של 750 קמ ביום כדיי להגיע לעיירה בלי לדעת מה יש בדרך בכלל!
התחיל נחמד, אספלט, מידיי פעם קצת שטח, חזרה לאספלט עוד שטח, עד שהגענו לאזור מוצף, לפתע מצאנו את עצמנו מעבירים את האופנועים בסירה כדי לחצות אגם ונוסעים בבוץ, שכבה מכובדת שבעצם לא נוסעים אלה רק מחליקים, עוד נהר ועוד פילושים בבוץ ועוד נפילות אבל בסופו של דבר הגענו 😁

תוך כדיי ש"התערבבנו" בעיירה הכרנו בחור בשם ניניו, מדריך לג'ונגל, אינדיאני אמיתי, שהחלטנו לעשות איתו טיול השרדות בן 8 ימים 😅
נכנסו עמוק לתוך הגונגל עם האופנועים, בערך כ 150 קמ מרורונבאקה.


בדרך נהרות ובוץ בלי סוף ובאיזה שהי נקודה החבאנו את האופנועים עמוק בשיחים והמשכנו ברגל.

הגענו לאזור שנקרא אלטו מאדידי. ברגל הגענו כמעט לגבול עם פרו ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בתוך האמזונאס!


יתושים בלי סוף חרקים וחיות אבל הישרדות זה הישרדות ומתגברים על הכל. הצלחנו לדוג דגים לבנות רפסודה ואף לשוט בה. כעבור 6 ימים הבנו שמספיק וצריך לחזור, גשם בכמויות רבות הכביד מאד עלינו לאורך כל הדרך.
אם חשבנו שאותה דרך של 750 קמ קשה אז זה מתגמד ליד הגונג'ל הזה! שום דבר באמת לא הכין אותנו לדרך הזאת ובסופו של דבר, הדבר שהכי חששנו ממנו קרה..
בנסיעה חזור נתקלנו באחד הנהרות הקשים שכבר עברנו בדרך הלוך רק שהפעם יש זרמים והוא גבוה מהרגיל. החלטנו בכל זאת לנסות לחצות ותוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עמוק בתוך המים, עם האופנועים, נאבקים בזרם שלא יקח את האופנוע. לבסוף הצלחנו להגיע לגדה השניה אבל מתפללים שלא נהרס המנוע מכל המים שחדרו. כל הסיפור נגמר במבצע חילוץ בלילה עם טנדר מאחד הכפרים שהיה מרוחק 6 שעות הליכה ברגל, אני ועומר פצועים בכפות רגליים מהשבוע המתיש בגונגל ובקושי מצליחים ללכת.

הצלחנו לחזור לרורונבאקה עם חילוף של גרר נוסף ורק מתפללים שהבעיה תתוקן במקום הנידח הזה.
לא עבר יום וחזרנו למוסכניק שבידיו הפקדנו את האופנועים. הבעיה סודרה!! 😁😁 ומכאן ליישורת האחרונה של בוליביה – היונגאס ולה פאז 😎

אז היונגאס, חוויה מדהימה, נסיעה בגובה גבוהה בתוך עננים ודרך צרה בהרבה מהחלקים, נוף יפה ותהומות שאין לתאר אבל למען האמת עברנו כבר דרכים הרבה יותר מסוכנות כך שהאדרנלין לא היה בשיאו 😎 ממשיכים ומתקרבים ללה פאז וככל שמתקרבים, יותר קר. הגענו לאזור בגובה של 4600 מ' וכבר מאבדים תחושה בידיים, בסופו של דבר הגענו לעיר ובילינו פה שבוע 😁

נקודתנו האחרונה במדינה המדהימה הזאתי היא העיירה קופקבנה, באגם טיטיקאקה. עיירה שלווה וציורית, מכאן ביקרנו באי השמש. בני האינקה מאמינים שכאן נבראה השמש, האי מקסים ואותנטי והנוף שנשקף מכל נקודה באי הוא בלתי יתואר!

פנינו לפרו, כיוון קוסקו, שם נפגוש בפעם המי יודע כמה משפחה מקסימה, עם ארבעה ילדים מתוקים וביחד נחגוג את ליל הסדר 😃😃

ולסיום, בוליביה, היית מדהימה ושווה כל דקה שהיינו כאן ואת בהחלט גם שווה את חריגת הויזה 🤣
להתראות ו..
שלום לך פרו

————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעומר סלע ואליאור רפלסקי

——————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 בפברואר 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה

להגיע בעונת הקרנבלים בדרום אמריקה

ועוד על אופנוע

 

אורוגוואי – ברזיל
צ'ה גווארה נסע על אופנוע מבואנוס איירס לוונצואלה, תוך כדי כך כתב יומן והפך
לקומוניסט. הבעיה שהאופנוע התקלקל די בתחילת הדרך ואת רוב המסע הוא עשה
בטרמפים. מהסיבה הזאת החלטנו לא לעקוב אחריו ונסענו מבאונוס איירס לברזיל, וגם
מהסיבה שהקרנבל בפתח ואם אנחנו בסביבה אז אסור להחמיץ. לקחנו מעבורת מבואנוס
לאורגוואי ועלינו לאורך החוף. דרך מונטבידאו בואך ברזיל. שום דבר מיוחד למעט
העובדה שנתקענו לסוף שבוע בעיר מאחר והחניון שבו חנינו היה סגור בסוף השבוע
(דבר שהסתבר לנו מאוחר מידי). אך הפסדנו יצא בשכרנו וזאת מאחר ונתקלנו ללא
תכנון בחזרות לקרנבל במונדבידאו, שהיו מלהיבות (בדיעבד החזרות טובות יותר מהדבר
האמיתי).


עברנו לברזיל דרך העיר צ'ואי שהיא עיירה נידחת באמצע שום מקום שלא היה שווה
לבזבז עליה את השורה עד כה אבל היא מיוחדת בכך שהגבול בין ברזיל לאורוגוואי
עובר ממש בטבורה, ולא סתם אלא באמצע הרחוב הראשי, בצד אחד דוברים ספרדית בצד
השני פורטוגזית, בצד אחד משלמים בפזוס, בצד השני בריאלים והכי מעניין כשבצד אחד
השעה שמונה בצד השני שבע. וכמובן שאין גדר או חומה שמפרידה, סתם רחוב באמצע שום
מקום.


התחלנו בנסיעה לאורך החוף, על המפה זה נראה מבטיח, רצועת חוף מוקפת במים בשני
הצדדים עם עיירות מנומנמות וחופים מבטיחים, במציאות, די עלוב, החופים טרשיים
ולא יפים והעיירות סתמיות ולא מושכות. ולאחר מספר ימים לאורך כביש 101 החלטנו
להכנס להרים ומדהים איך 50 ק"מ יכולים לשנות, הכביש המקביל לכביש החוף עובר
במסלול פתלתל בעיירות מטופחות במזג אויר שמזכיר את האלפים בקיץ, כאילו אנחנו
במדינה אחרת.
את הקרנבל פגשנו בפלוריאנפוליס, עיר שחציה על אי די פסטורלי עם עיירות וחופים
כפי שחלמנו. אבל הקרנבל עצמו די אכזב, בגדול מדובר על מסיבה ברחוב שנמשכת
יומיים, ובה בעיקר שותים אלכוהול (בקבוק בירה – 3 ₪, בקבוק וודקה 12 ₪), למרות
כמות השתייה לא נתקלנו בשיכורים ממש אלא בעיקר באנשים שמחים (מזכיר קצת את יום
העצמאות בכיכר רבין). והתהלוכה עצמה, התלבושות וכמות האנשים מרשימים ונראה
כאילו נועדו לתיירים למרות שכמעט לא היו שם תיירים.


מפלוריאנפוליס חתכנו לכיוון ארגנטינה (כ- 1500 ק"מ) ולמפלי האיגוואסו.
לאחר כמעט חודש בברזיל (דרום המדינה) מה למדנו:
– כמעט שלא נתקלנו בברזילאים דוברי אנגלית או ספרדית. בדרך כלל הם
מבוהלים כששומעים אנגלית ומתחילים לדבר פורטוגזית עוד יותר מהר מהרגיל. לאורך
כל הדרך לא נתקלנו בתיירים (למעט בפלוריאנפוליס – בעיקר תיירים מארגנטינה, יפני
אחד שצילם את הקרנבל בו זמנית בשלוש מצלמות, ומלא ישראלים בטיול אחרי צבא).
– הברזילאים אנשים נחמדים עם סבלנות, מאוד מתעניינים לגבינו למרות שכמות
המילים המשותפות בנינו הן פחות מכף יד (בספרדית).
– בתחום האוכל יש שתי אפשרויות, בופה חופשי עם אוכל תעשייתי ללא הגבלה,
בצהריים המקומות הללו מפוצצים בסועדים, או פיצה (כאילו במקור לא פורטוגלים כבשו
את המקום אלא איטלקים), כל ארוחה בכל מקום, מבחר עצום של מאפים ועוגות שנראים
טוב אבל טועם כמו עוגות חנק.
– הכבישים ברובם באיכות טובה, הנהיגה של הברזילאים סבירה, עם כמות
באמפרים מפחידה שלא תמיד מודעים לך עליהם מראש (מספר פעמים מצאנו את עצמנו
מרחפים באוויר). הנוף גבעות ירוקות שמשרות רוגע ואפשר לנהוג בתוכם שעות. קטע
אחד קטן על כביש (שנראה ראשי על המפה) המוביל לפארק סאו יואכין, הסתבר כקטע
טכני קשה (אבנים, חצץ, חול ומה לא) – סה"כ 30 ק"מ בחמש שעות ונפילה אחת בקטנה.
– מלונות אהבה נקראים כאן מוטלים – לא הבנו את זה עד שהיינו בחדר עם
מראות 360 כולל התקרה וסרטי סקס בטלוויזיה.
מחר ארגנטינה.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

12 באוגוסט 2015 מיכאל חוזר לצפון אמריקה 1

לרכוב עשרות אלפי ק"מ – והתשוקה מפעמת כמו במטר הראשון

unnamed.jpg

מיכאל בא והולך למסעותיו בעולם. כלמור, החיים השוטפים הם אתנחתא בין מסעות אתגר רכובים. הנה המסע שקורה ממש עכשיו. תיהנו !(יוני)

יומן מסע

זה מצחיק, בשביל לתכנן טיול אופנוע של עשרות אלפי קילומטר בין מדינות ויבשות שונות אני צריך כמה שעות בודדות אבל בשביל לשבת ולכתוב על ההרפתקאות שלי לקח לי שבע שנים.

שמי מיכאל שפייזר, יליד ירושלים, בן 30 ובעל חנויות בגדים ונעליים בעיר, רוכב על אופנועים כל חיי ותמיד מחפש את ההרפתקה הבאה.

unnamed (4).jpg

הודו

אז איפה מתחילים?

המסע הראשון שלי התחיל בצבא , במוצב בבית אל בין השמירות קראתי את הספר "סוף העולם שמאלה" (סיפורה של סיגל גבע במסע להקיף את אוסטרליה) וידעתי מיד איזה סוג טיול אני מחפש לעצמי. לאחר השחרור טסתי לאוסטרליה ללא הכנה או ידע מקדים. תוכנית הניווט היתה פשוטה- לשמור על האוקיינוס תמיד משמאלי. עשרה חודשים, 35,000 ק"מ  ושלושה אופנועים אחרי – סיימתי את המסע שהגדיר את מי שאני עד היום. לא יודע אם זה הנופים החדשים, האתגר, הרצון להוכיח או פשוט פסק-הזמן מהחיים אבל אפשר להגיד שאחרי הטיול הזה הייתי מכור.

unnamed (3).jpg

אוסטרליה.JPG

באוסטרליה

בשנים לאחר מכן טיילתי באירופה, מצרים, הודו, וארה"ב, יצאתי בכל פעם לחודש פחות או יותר, ישנתי כבר בחצרות של אנשים, בכנסיות, מנזרים, על צד הדרך, על דרכי עפר עם אופנוע שבור לידי , על יד תנינים ודובים ועוד מקומות שונים ומשונים  וכל לילה כזה מוסיף זכרונות וחוויות, דווקא את הלילות שישנתי במיטה אני זוכר פחות (למעט מיטה אחת מאוד לא סימפטית בסואץ) ללא מסלול מוגדר וללא תכנון, איכשהו אני תמיד מוצא את דרכי בסוף.

אז כמו שאמרתי, אני תמיד מחפש את ההרפתקה הבאה והנה היא הגיעה! תמיד כשאני אומר לאנשים שאני יוצא לטיול אופנוע, התגובה הראשונה שלהם היא "איזה כיף לך", ואני תמיד אומר ש"כיף" זה לא ההגדרה המדוייקת של טיול כזה, אחת הסיבות שהחלטתי סוף סוף לכתוב יומן מסע הוא כדי לנסות להעביר חלק מהתחושות שעולות בי במסע מסוג כזה. רוב הזמן הרכיבה היא מונוטונית וסיזיפית ואתה תקוע עם עצמך בקסדה עד שמגיעים למקום מדהים או שפוגשים אנשים מעניינים, יכולים לעבור ימים ואפילו שבועות. ההתמודדות היא מה עושים בין השיאים של הטיול, בכל מקרה כמו שאמרתי, אנסה להעביר בכתב את התחושות המסע המנטלי הוא הרבה יותר מעניין לדעתי מהמסע הפיזי.

unnamed (2).jpg

הסהרה המצרית (המדבר המערבי)

האופנוע הנבחר הפעם הוא BMW GS1200 שנת 2006 והמסלול בגדול הוא לרכוב לסיאטל שבקצה הצפון מערבי של ארצות הברית ולחזור לחוף המזרחי דרך קנדה .

את הפוסט הזה אני כותב משיקגו, אילינוי שבארצות הברית לאחר יום הנסיעה הראשון. לאחר שבוע שבו התארחתי אצל חבר (תודה כפיר) בנאשוויל טנסי והזמנתי את כל הציוד. היום הראשון שהיה בשבילי תמיד היום הקשה ביותר ולראות בג'י פי אס שיש לך 850 ק"מ לרכוב באותו יום מעלה הרבה שאלות בראש – בכל שעת הרכיבה הראשונה אני חושב לעצמי למה אני עושה את זה?! חם לי, אני מזיע ובדיוק יצאתי לדרך על הפקקים של הבוקר, הייתי יכול פשוט לעצור, אבל עד העצירה הראשונה לארוחת בוקר ותדלוק אני כבר נכנס לקצב, המחשבות הטורדניות עדיין קופצות לראש אבל בתדירות נמוכה . אני מקשיב למוזיקה, הגוף נזכר בתנוחות הנוחות באמצע הרכיבה אני נזכר בדברים מהטיולים הקודמים-נופים שמזכירים לי את הגרייט-אושן-רוד באוסטרליה, כבישים שמזכירים לי את טקסס אפילו ריחות שזורקים אותי לאיזה יום ספיצפי וחוויה ספציפית בטיול אחר. אלו זכרונות שלא חשבתי עליהם כל השנה, דברים שלא ידעתי שחסרים לי, יצאתי היום לדרך.

לטוס זה הרבה יותר מהיר ונוח ביותר והמוח נכנס לטייס אוטומטי. שנמצאים בזיכרון אפילו, כאילו יש זיכרון נפרד לטיולים וזיכרון נפרד לחיי היום יום, בטיולים אני נתקעתי בפקקים עוד פעמיים היום-בצהריים ובערב, מה שגרם לי לוותר על עצירה לארוחת צהריים, סך הכל לקח לי 11 שעות שכללו שעה אחת של מנוחה ושלושה מיכלי דלק להגיע לשיקגו. יחסית ליום רכיבה ראשון שהיה ארוך הוא עבר חלק, גם עם האופנוע וגם מנטלית.

שיקגו נראית הרבה יותר חיה מנאשוויל והיא מזכירה לי את ניו-יורק במבט ראשון, היום אשן טוב. לא נזכר בבית ובבית אני לא נזכר בטיולים. שני אנשים שונים. מדהים.

ומחר אלך לחקור אותה.

——————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

———————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 באפריל 2015 לירן מרכוס בפנמה – כתבה 17

עם אופנוע, תמיד חוצים עולם על גשר צר –

בפנמה אפילו יותר!

resized_20141210_150425.jpg

לירן מגיע לקצה הדרומי של מרכז אמריקה. קבלו דיווח מסחרר מרוכב מחוייב וסוער – או כנסו לבלוג המפורט של לירן כאן

30.11.14

למחרת בבוקר העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי מפוארטו חימנז (Puerto Jiménez) אל הדרך לכיוון הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה,לקראת השעה  12:00 הגעתי אל מעבר הגבול, הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות יחסית, ניגשתי אל עמדת החתמת הדרכונים והשוטרת הנחמדה שלחה אותי לשלם מס יציאה כן שוב גובים תשלום מוזר עבור יציאה ממדינה בה התייר כבר הוציא המון מזומנים "אז אם זה אפשרי ניקח עוד קצת על הדרך" חשבה לעצמה הממשלה של קוסטה ריקה,חיפשתי את המשרד בו אני אמור לשלם ולאחר כמה דקות מצאתי את ה"משרד" בתחילה חשבתי שזו תחבולה,הבחור יושב עם מחשב נייד בתוך רכב בחנייה ועליו כתוב "שלם כאן את מס העזיבה",שאלתי שוב כמה אנשים וכולם אמרו לי שכן זהו ה"משרד" שילמתי לבחור וביקשתי קבלה,הוא אמר שאין לו קבלות אבל הנתונים מועברים באמצעות המחשב,הוא רשם את פרטי הדרכון במחשב ואמר לי אתה יכול לחזור אל השוטרת בביקורת הדרכונים היא תראה ששילמת,לא נראה לי כל העסק הזה ולכן אמרתי לו "בחורצ'יק אם אין לך קבלה בוא איתי ותגיד לה ששילמתי" ואכן כך היה הבחור בא איתי ועמד לידי עד שהדרכון הוחתם,משם אל משרד המכס בו המוכס ביקש את הדף שקיבלתי בכניסה לקוסטה ריקה ואמר לי "סע לשלום" מבלי שהוא בא וראה את הקרנף יופי טופי וביי ביי קוסטה ריקה,הנעתי את הקרנף וניגשתי אל עבר הצד של פנמה,בחנייה מול משרד המכס  ראיתי אופנוע מסוג KTM 990 Adventure עם מספר שווייצרי ואני מבין שהוא גם נוסע דרומה,לאחר כמה שניות הגיעו רוכבי האופנוע,זוג שווייצרי בשם דניאל וסילביה וגם הם מטיילים באמריקות,הם הכווינו אותי אל עבר עמדת ביקורת הדרכונים,ניגשתי לשם והייתי ראשון בתור אמרתי "הולה" הפקיד אמר לי "יש לך כסף? אמרתי לו "כמובן מה חשבת שתייר מגיע לכאן ללא כסף?"

הראיתי לו שיש לי בארנק כ 200 דולר הוא ענה ואמר "עליך להציג 500 דולר במזומן ואם אין לך אתה יכול לגשת לבנק ממול ולמשוך את היתרה?" מה?? לעזאזל עכשיו אני צריך ללכת בחזרה אל הקרנף לפרוק את הצמיג הרזרבי ולחפור בתיק ולהוציא את יתרת הכסף, שאלתי את דניאל וסילביה האם גם מהם ביקשו לראות מזומנים והם אמרו שכן והציעו לתת לי 300$ אמרתי להם תודה אבל אני כבר אקח מהקרנף אולי הפקיד יראה שלקחתי ממכם ויעשה לי בעיות,חזרתי אל הפקיד והראיתי לו חופן שטרות בכף ידי,הפקיד אפילו לא ספר כמה יש שם ופשוט חתם בדרכון ואמר לי לגשת למכס, הלכתי בחזרה אל המכס,דניאל וסילביה עדיין ממתינים לפקידה שתזין את פרטי האופנוע במחשב, הם אמרו לי שהם כבר כחצי שעה ממתינים ושעלי לצלם את הרישיונות והדרכון ולעשות ביטוח לפני שאני מגיע לדלפק של המכס,הלכתי בזריזות צילמתי את המסמכים ועשיתי ביטוח,חזרתי אל המכס ודניאל וסילביה עדיין שם, הפקידה חזרה אל הדלפק ולקחה ממני את המסמכים הסתכלה עלי במבט מדוכא ואמרה "תמתין", בזמן ששלשותינו המתנו למסמכים התחלנו לדבר ולהחליף חוויות מהטיולים שלנו,דניאל וסילביה מתכננים לחצות מפנמה לקולומביה באוניית מפרש שיוצאת פעם בחודש במסלול שאורך כ 5 ימים בים ,גם כריס ולורי(שפגשתי בקוסטה ריקה)יפליגו איתם,הם סיפרו לי שלאוניית המפרש צריך להזמין מקום ולשלם מראש ושהם הזמינו כרטיסים כבר לפני כחצי שנה ושילמו כ 1,500 דולר היות והם זוג עם אופנוע,אבל לרוכב יחיד זה כ 1,000 דולר,הם שאלו אותי האם גם אני באונייה יחד איתם ואמרתי להם שלא,הם שאלו אותי כיצד אני מתכנן לחצות מפנמה לקולומביה?אמרתי להם ששמעתי על "מעבורת רפאים",בשם פרי אקספרס(Ferry xpress)מדוע אני קורא לה כך? קראתי על כך שקיימת מעבורת כלשהי שכולם טוענים שזאת שמועה ואין אחת כזו,אפילו אדון גוגל מתקשה למצוא נתונים על המעבורת הנ"ל,אבל אני אופטימי והכל יסתדר לטובה,לאחר כ 45 דקות בעודנו מדברים הפקידה חזרה שוב עם הטופס של דניאל וסילביה,כאשר הם בדקו את הנתונים שהוזנו הם מצאו המון טעויות,כגון מספר שילדה לא נכון, ארץ רישום האופנוע שנת יצור ועוד,נתונים אלו חשובים ביותר ובמידה ויש טעות ברישומם כנראה שתהיה בעיה בעת היציאה מהמדינה,דניאל וסילביה הראו לה שיש טעויות והיא חזרה אל המחשב לתקנם,בזמן ההמתנה שמנו לב שהמקומיים עוברים בזריזות את המכס ושאלנו מדוע זה כך והם הסבירו לנו שיש רק פקידה אחת לרכבים של תיירים(מספר זר) ושנמתין בסבלנות,אמרתי להם באמת? אנחנו כמעט שעתיים ממתינים ואנחנו 2 האופנועים/רכבים היחידים של תיירים שחוצים היום את הגבול,דרך החלון אפשר לראות שהפקידה אינה עובדת,היא מדברת בטלפון בזמן שאנחנו ממתינים,אח"כ הפקידה ניגשת למקרר לוקחת גלידה ואנחנו עדיין ממתינים,אח"כ היא שוב ניגשת למקרר ולוקחת פרי,אנחנו עדיין ממתינים,לאחר כ 45 דקות נוספות הפקידה עם הפרצוף החמוץ מגיעה עם הטופס המיוחל של דניאל וסילביה וכן שוב טעות,שוב היא ניגשת למחשב שנמצא מאחורי הקיר ואנחנו ממתינים בחוץ לאחר כחצי שעה היא חוזרת וניחשתם נכון שוב טעות,מה לעזאזל כל כך קשה?? כבר כמעט 3 שעות את עובדת על אותו המסמך ועדיין יש טעויות כשהיא מתקנת נתון אחד היא טועה בשני וכו' ממש כישרון נולד הפקידה הזו,נו יאללה כבר אחה"צ וצריך להתקדם לפני שיחשיך, לאחר כשעה נכנסתי אל המנהל לשאול מה קורה???אנחנו פה כבר 3 שעות, כמה זמן צריך לחכות למסמך עלוב אחד? הוא אמר "אל דאגה יש בעיה במחשב ולכן לוקח זמן" לא רציתי לומר לו שהבעיה בפקידה שמקום לעבוד היא מרוקנת את המקרר בשיטתיות,כעבור חצי שעה נוספת היא חזרה לדלפק,דניאל וסילביה בדקו והפעם חיוך מילא את פניהם "אין טעויות" הם אמרו בקול יששש,נפרדנו והם יצאו לדרכם,אני נשארתי להמתין כעבור 30 דקות הפקידה חזרה עם הטופס שלי וניחשתם נכון יש טעות,הראיתי לפקידה שמספר השלדה לא נכון ושעליה לתקן זאת,היא הסתכלה עלי ברוגז וכמעט נתנה לי ביס,אמרתי לה כבר 16:00 ועוד מעט מחשיך בבקשה תזדרזי אני רוצה להספיק להגיע לעיר בשם דויד(David) שנמצאת כ 55 ק"מ מכאן לפני רדת החשיכה,לאחר כחצי נוספת הפקידה חוזרת והפעם אין טעויות יופי,מאברוק,שיחקת אותה וכל הכבוד מגיע לך צל"ש רק שלוש וחצי שעות להדפיס מסמך אחד!!!, ללא ספק זהו מעבר הגבול הכי ארוך שהיה לי עד כה בטיול למעלה מ 4 שעות מבוזבזות בהמתנה אין סופית, כמו כן הכסף המקומי בפנמה נקרא בלבואה אך בקושי אפשר למצוא אותו ולכן דולר אמריקאי נחשב כמטבע הרשמי לכן אין צורך להמיר כסף בגבול הנעתי ויצאתי לדרכי אל עבר העיר דויד לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר נגד חרקים.

מיד לאחר שהתחלתי לנסוע התחיל מבול ועוד איזה מבול,כל טיפה בגודל של שקית שוקו,תוך שנייה הכל היה מוצף למזלי הציוד רכיבה האיכותי שלי השאיר אותי יבש,לאחר כ 10 דקות עברתי את שבר הענן ונסעתי אל היעד בעיר דויד שנקרא "הקיבוץ של ריטה" שמנוהל ע"י מוטי בחור ישראלי שהתחתן עם ריטה בחורה מקומית וביחד הם מנהלים את המלון,מוטי מוציא טיולים באזור וריטה מנהלת את משק הבית ומכינה שקשוקה נהדרת ודואגת לאורחים,בגינה שלהם אפשר למצוא אין ספור בעלי חיים: עשרות  ציפורים,קופים וכלבים.
מיד כשמוטי הגיע הוא הכין לי קפה שחור(מקומי)מעולה,ישבנו ודיברנו הוא סיפר לי על עצמו ועיסוקיו ואני על הטיול שלי,מוטי יוצא למחרת לשבועיים כדי להדריך טיול מאורגן של חברי ילדות שלו ולכן זו הפעם היחידה שראיתי אותו,המקום נחמד מאוד שקט ורגוע ולכן החלטתי להישאר כאן כמה לילות כדי לנוח ולצבור כוחות,יצאתי לאכול משהו בעיר וכשחזרתי למלון פגשתי חברה ישראלים שכבר פגשתי בגואטמלה ואח"כ שוב בניקרגואה אז היה עם מי לדבר ולשחק ביליארד בשולחן המוצב בין החדרים.
ביומיים הבאים שיחקתי עם הקופים הצקתי לתוקן(סוג של ציפור) שניסה לתקוף אותי יותר מפעם אחת אכלתי שקשוקה עם סלט ישראלי בבקרים ועדכנתי את הבלוג בעיקר נחתי.

resized_20141202_100925.jpg

resized_20141202_100929.jpg

ביום הרביעי בפנמה לאחר שאכלתי שקשוקה העמסתי את הקרנף,אמרתי לריטה תודה רבה ונסעתי אל העיירה בוקטה(Boquete)החלטתי לנסוע לעיירה בוקטה היות והיא נמצאת בהרים בגובה של קצת יותר מ 1000 מטר מעל גובה פני הים, קצת נמאס עלי מהלחות והחום של ניקרגואה וקוסטה ריקה והתגעגעתי אל אוויר ההרים,הנסיעה קצרה מאוד,קצת פחות מ 50 ק"מ,כ 20 דקות לאחר שיצאתי מהעיר דויד התחלתי לטפס בגובה,רב הכביש ישר ואינו נראה כעליה מד הגובה ב GPS הוא האינדיקציה הראשונה שלי וכך אני רואה שאני מטפס בגובה,כשמד הגובה ציין שהגעתי לגובה 600 מטר הגיעה האינדיקציה השנייה והיא הטמפ' החיצונית שהחלה לרדת לרמה שאני אוהב,כאשר הגעתי לבוקטה היה אפילו קריר,איזה כיף אני מת על זה,אוויר הרים צלול כיין בלי ריח של אורנים כי הם פשוט לא גדלים כאן, אבל תמיד כשאני מטפס בגובה אני נזכר בשבתות בהן רכבתי בכביש 1 עם חבריי לכיוון ירושלים וצור הדסה וכאשר היינו מגיעים לאבו גוש הטמפ' הייתה יורדת פלאים והאוויר הנקי היה ממלא את נחיריי אפי,לאחר שהגעתי לבוקטה חיפשתי מקום לינה במחיר סביר אך ללא הצלחה, המשכתי לשוטט בעיר הקטנה הזו ולפתע בתחנת הדלק הבחנתי באופנוע מסוג סוזוקי וי סטרום 1000 עם מספר רישוי מקליפורניה עמוס בציוד ובזוג רוכבים,ניגשתי לברר איתם ולומר שלום,הרוכבים הם זוג בשם פיליפה וסילביאנה זוג מצ'ילה שחי בארה"ב וגם הם יפליגו באוניית המפרש לקולומביה,אמרתי להם שבדיוק הגעתי ואני מחפש מקום לינה,הם אמרו שהם בדיוק עוזבים ושהם שהו במקום נחמד וזול ושאם אני רוצה הם יראו לי היכן הוא נמצא,אמרתי להם "סבבה אני עוקב אחריכם" לאחר כ 2 דקות הגענו למקום,לחצנו ידיים והם המשיכו בדרכם לא לפני שאמרנו אחד לשני שבטח נתראה בהמשך הדרך לקצה העולם,פרקתי את הציוד מהקרנף ונכנסתי אל החדר,התחברתי לאינטרנט וחשכו עיניי,קיבלתי מלא הודעות שאנשים לא מצליחים לראות תמונות בפוסט האחרון שפרסמתי, אמרתי אין מצב,לא יכול להיות וכאשר פתחתי את הפוסט ראיתי שזה נכון,מה??איך זה יכול להיות??פתחתי פוסטים אחרים וגם שם אין תמונות,מה זה לעזאזל?איזה עצבים כל ההשקעה והזמן בהעלאת תמונות והן פשוט נעלמו ברגע,שלחתי הודעה לעומר חברי הטוב ושאלתי מה יכולה להיות הסיבה לכך?בינתיים ניסיתי לחשוב מה גרם לכך ואז נפל לי האסימון שיטטט אתמול גוגל שלחו לי הודעה ואמרו שחשבון הגוגל שלי כמעט מלא ועלי לנקות מידע שנשמר במערכת או לרכוש חבילת זיכרון מוגדלת מהם, אני שאינני גאון מחשבים החלטתי למחוק תמונות מגוגל פלוס,כיצד יכולתי לנחש שזה ימחק גם את התמונות שנמצאות בבלוג ששייך לגוגל, איזה עצבים אני עומד להתפוצץ,עכשיו צריך להעלות את כל התמונות מחדש פוסט אחרי פוסט (למחרת בבוקר עומר גם אמר לי שזו הסיבה) התחלתי להעלות תמונה אחר תמונה, במשך כל היום שהיתי מול המחשב כמו איזה חמור ורק העליתי תמונות,לקראת ערב אני שומע מישהו קורא מחוץ לחדר "לירן,לירן" אמרתי לעצמי "מי זה יכול להיות?"יצאתי החוצה לראות מי זה ואת מי אני רואה מולי? מי אם לא את כריס ולורי (זוג הקנדי שפגשתי בקוסטה ריקה כמה פעמים), איזו שמחה,"ראינו את האופנוע שלך חונה בגינה,אתה בא לאכול משהו? " הם שואלים "לאכול?בטח שאני בא,אמרתי לכם שנפגש שוב",יצאנו למרכז העיירה ומצאנו מסעדה נחמדה הזמנו מהמלצר אוכל ושתייה,דיברנו,צחקנו וסיפרנו חוויות,לכריס יש יומן בו הוא מתעד את מסעותיהם והמדבקה שנתתי לו בקוסטה ריקה מודבקת בתחילת היומן מגניב!! לאחר כשעתיים הזמנו חשבון וכאשר באתי לשלם את חלקי נאמר לי שהחשבון כבר שולם,אמרתי להם "מה שילמתם גם את חשבוני?" והם ענו "כן היום אנחנו החלטנו להזמין אותך לארוחת ערב" וואוו אמרתי "תודה רבה כבוד הוא לי להכיר זוג נהדר שכמותכם" צעדנו אל המלון והמשכנו לפטפט כל הדרך,בפתח המלון שלהם נפרדנו וכריס ולורי אמרו שוב "להתראות לא בטוח שנפגש שוב היות ואנחנו ממהרים להגיע דרומה לפטגוניה" אמרתי להם "גם לאחר שחצינו לקוסטה ריקה אמרתם לי זאת ומאז נפגשנו כבר פעמיים ולכן אני בטוח שנפגש שוב איפשהו בדרך דרומה",שוב אחזור ואומר שכריס ולורי הם זוג מיוחד אנשים פתוחים,חייכנים ונחמדים להפליא ואני מקווה שאפגוש אותם שוב בהמשך הדרך.

ביומיים הבאים המשכתי להעלות תמונות אל הפוסטים הקודמים,תכננתי להיות בעיירה בוקטה כדי לנוח וליהנות מהעיירה השקטה הזו,כמו כן לנצל את הזמן לכתוב פוסט חדש ולהסתובב באזור ובמקום זה אני מוצא את עצמי יושב כמעט כל היום ועד השעות הקטנות של הלילה ומעלה תמונות אל הפוסטים הישנים,היות והבלוג נכתב עבורכם הקוראים(כאלו שקראו וכאלו שיקראו בעתיד) אני מרגיש אחריות לעשות זאת על הצד הטוב ביותר ולא יכול להיות מצב שחסרות תמונות שמעבירות את תחושת החוויה,הנוף,החיות,הצבעים והאנשים בצורה שאף מילה אינה יכולה לתאר,אני יכול לספר ולכתוב מהיום ועד מחר מה שראיתי הרחתי וחוויתי אך מבט אחד על תמונה כלשהי יכולה לתאר את החוויה בצורה מידית(למעט הריח כמובן) שכן "תמונה אחת שווה לאלף מילים".
לאחר שהשלמתי את העלאת כל התמונות ופרסמתי גם פוסט חדש החלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיירה אל ואיה דה אנטון(El Valle de Anton)  (בספרדית ל' כפולה הוגים כאות י' ),עוד עיירה בהרים בה אוכל ליהנות מאוויר צלול וטמפ' נוחה ונעימה,הדרך אינה ארוכה ונמצאת במרחק של קצת יותר מ 380 ק"מ מבוקטה העמסתי את הקרנף ויצאתי לדרך,הדרך חזרה לעיר דויד הייתה ברובה ירידה ארוכה,הטמפ' עלתה ואיתה גם הגיעה הלחות האופיינית לאזור,רב הדרך הייתה די משעממת למזלי יש לי מוזיקה בקסדה שהנעימה את זמני,הכביש שנקרא פאן אמריקנה(Carretera Panamericana) שהוא בעצם מערכת של כבישים ומוגדר ככביש הארוך ביותר בעולם ומשתרע לאורך כ 48,000 ק"מ כבר נסעתי עליו כמה פעמים במהלך המסע שלי ועוד אסע עליו אלפי ק"מ נוספים בהמשך,כאן בפנמה הכביש ברובו סלול היטב וחלקו יצוק מבטון,למעט כמה קטעים שכרגע בשיפוץ וקטע אחד מבטון באורך כ 100 ק"מ שמוזנח ומרובה בבורות וסדקים עמוקים לאורך ולרוחב הכביש,מה שקצת העיר אותי מהתופעה שהגדרתי כ"נמנמת הכביש המהיר",כמו כן בדרך יש גם כמה נקודות ביקורת של המשטרה וגם של המכס בהן אני מתבקש להציג רישיונות ומיד ממשיך הלאה,לאחר קצת יותר מ 3 שעות פניתי אל הכביש המוביל אל העיירה אל ואיה דה אנטון ואז שוב התחיל גשם,הכביש מפותל ומטפס במעלה ההרים,הנוף ירוק משגע וכמו שכבר הבנתם אני משוגע על הירוק הטרופי הזה שמפציץ בשלל צבעיו כל גבעה,מישור והר,הצמיג האחורי שלי כבר עייף והאחיזה שלו גרועה בקטעים הרטובים,כן זה אותו הצמיג שהתקנתי באלסקה והוא כבר עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ולכן הוא כבר חלק,כאשר אגיע אל הכפר אחליף אותו בצמיג חדש אותו אני או יותר נכון הקרנף סוחב מגואטמלה סיטי,המשכתי בנסיעה איטית בגשם השוטף כחצי שעה וקצת לפני שהגעתי אל העיירה אל ואיה הגשם פסק,מיד לאחר שמצאתי מלון פרקתי את הציוד וניגשתי לפרק את הגלגל האחורי במטרה להחליף את הצמיג השחוק,ניסיתי להחליף את הצמיג בעצמי,פעולה שעשיתי עשרות פעמים בעבר אך ללא הצלחה,

הצמיג הזה עקשן ושפתותיו דבוקות אל החישוק,שמעתי מרוכבים אחרים שצמיג זה ספציפית (מסוג היידנאו מהדגם K60) מאוד קשה להחלפה ידנית היות ודפנות הצמיג קשות ואינן גמישות,ניסיתי לדרוך על הצמיג,ניסיתי ללחוץ עליו בעזרת הרגלית המרכזית(ג'ק אמצע) של הקרנף וכלום הצמיג לא מראה סימן של "קדימה עוד קצת לחץ ואני יוצא",היות וידעתי שהצמיג הנ"ל קשה להחלפה וידאתי לפני הפירוק שיש פנצ'רמאכר בעיירה בעל מכשיר להחלפת צמיגים ובמידה ולא אצליח אגש אליו ואכן כך עשיתי,הבחור נמצא ממש מעבר לרחוב כך שהמיקום מושלם,לקחתי את הגלגל והצמיג החדש וניגשתי אליו,שאלתי כמה עולה להחליף את הצמיג הישן ובצמיג החדש והוא אמר 3$, נתתי לו את אישורי והוא החל לעבוד, הצמיג העקשן נפרד מהחישוק לאחר שנלחץ בכוח ע"י מכשיר פנאומטי יעודי והצמיג החדש הורכב במקומו,חשוב לציין שוב שהצמיג הנ"ל הגיע מאלסקה לפנמה ועבר תלאות ומזגי אוויר משתנים,מחום לקור,בגשם,בשמש,בחול, בסלעים ובבוץ ולמרות זאת שרד כל כך הרבה ק"מ,מעולם לא היה לי צמיג של אופנוע שהחזיק כל כך הרבה, רב הצמיגים שנסעתי איתם בעבר נגמרו מקסימום אחרי 4-10 אלפים ק"מ והצמיג הנ"ל מסוג היידנאו K60 עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ותוכנן במיוחד עבור רוכבים שרוצים צמיג עם אורך חיים מופלג שכזה,כמובן אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה,הרצון להאריך את חיי הצמיג בא על חשבון התפשרות בדברים אחרים כגון:אחיזה בתנאים רטובים בשבילי עפר ובאספלט.
לאחר שהמכונאי סיים אמרתי לו תודה רבה נתתי לו 5 דולר ואמרתי לו שעם העודף יקנה גלידה לילד שלו, חזרתי למלון והרכבתי את הגלגל,לאחר מכן עליתי לכיוון חדרי ובלובי שליד החדר פגשתי זוג אמריקאים בשם רוג'ר וויקי,אמרתי יפה שלום וכאן נוצר הקליק בנינו התחלנו לדבר על כל העולם ואחותו,רוג'ר הוא בחור יהודי והוא מאוד שמח לשמוע שאני מישראל ואני מטייל באמריקות,רוג'ר כבר עבר את גיל ה 70 והידע שלו נרחב בכל תחום,הוא טייל בלמעלה מ 90 מדינות ואפשר לומר שהוא הקיף את העולם,העיסוק בעיקרי שלו הוא מוזיקה והוא הבטיח לי שישלח אלי הביתה לישראל דיסק עם אלבומו הראשון,את ויקי הוא מכיר עשרות שנים והיא אהבתו הראשונה ולמעשה הם לא חיו ביחד במהלך חייהם עד לשנים האחרונות, הם הגיעו לפנמה במטרה לברר את תנאי ההגירה לכאן היות והם מאסו מקצב החיים בארה"ב והחליטו לגוון קצת לעת זקנה ולחיות את שנות הזהב בשקט ובשלווה במדינה טרופית שכזו,לאחר שישבנו כמה שעות החלטתי שהגיע הזמן ללכת ולאכול או יותר נכון הקיבה שלי קראה לי ואמרה "יאלה מספיק לדבר צריך לנגוס במשהו לפני שיהיה מאוחר והכל ייסגר"

יצאתי למסעדה שליד המלון הזמנתי משהו נחמד שכולל בשר כמובן וחזרתי למלון,כמובן שרוג'ר היה שם ואנחנו המשכנו לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה,רוג'ר הזכיר לי את חברי הטוב ויקטור(ממקום עבודתי האחרון) גם ויקטור בסביבות הגיל הנ"ל וגם איתו היה לי חיבור מושלם ממש מהרגע הראשון שהכרנו וכאשר היינו באפריקה ביחד בכל סוף יום ישבנו ודיברנו ללא סוף וכאשר הוא חזר לארץ מסיבותיו האישיות שמרנו על קשר טלפוני קבוע.
לקראת השעה 2:00 לפנות בוקר אמרנו לילה טוב וקבענו ל8:30 בבוקר לצאת לגן החיות המקומי הידוע במגוון החיות שבו ואכן כך היה 8:30 בול בזמן יצאנו אל עבר גן החיות העיירה שקטה מאוד והמרחק אל גן החיות הוא כ 1.5 ק"מ,כמובן שכל הדרך דיברנו וצחקנו ולאחר כ 20 דקות הגענו אל גן החיות,הפקידה בכניסה אמרה לנו שאנחנו ראשונים ולפי דעתי גם היחידים בהמשך היום,שילמנו כניסה והתחלנו להסתובב,מגוון הציפורים רחב ומה שהדהים אותי במיוחד הם הפסיונים הצבעוניים,איזה צבעים מדהימים יש להם,היו גם טפירים,קופים,תרנגולות,כבשים,צבים,מכרסמים וצפרדעים נדירות,גן החיות אינו גדול או מטופח אבל הוא פשוט יפה ומגוון וממוקם באזור הררי ופסטורלי וזה כנראה הקסם שבו,טיילנו כמה שעות בגן החיות עד שהחלטנו לחזור אל העיירה,לאחר הצעידה חזרה ישבנו בבית קפה מקומי והזמנו משהו לאכול ולשתות,אני הזמנתי אמפנדות ממולאות בעוף ובבשר משהו קר ולסיום קפה כך גם רוג'ר וויקי,לאחר שנגסתי באמפנדה השנייה הרגשתי סחרחורת,הסתכלתי לצדדים והרגשתי משהו זז תחת כפות רגליי,מיד הבנתי שזו לא סחרחורת אלא רעידת אדמה,אמרתי מיד לרוג'ר וויקי "רעידת אדמה!!!",רעידת האדמה נמשכה כ 25 שניות והייתה דיי חזקה,המקומיים היו מופתעים ומבוהלים ואפילו העצים מסביב התנדנדו לצדדים,זו פעם ראשונה שאני מרגיש רעידת אדמה ואת האמת דיי נהניתי וחיוך נמרח על פניי,כשהרעידה עצרה חיכיתי לנוספת שכן שמעתי שתמיד יש את הרעידות הקטנות שאחרי אך לצערי ולשמחת הסובבים אותי הן לא הגיעו,רוג'ר שאל את אחד המקומיים האם יש להם הרבה רעידות שכאלו והמקומי אמר שאחת ל 3-5 שנים יש רעידה שכזו וכל שאר הזמן הרעידות חלשות וקצרות יותר,אמרתי להם יופי הרווחנו התבדחתי ואמרתי להם יש אנשים שמשלמים המון כסף על אלכוהול,סמים או כל דבר אחר להיות מסוחררים ואנחנו קיבלנו את זה בחינם,כולם צחקו והמשיכו לפטפט,בסיום הארוחה רוג'ר ניגש אל הקופה ושילם את החשבון,אמרתי לו "מדוע שילמת גם עלי?"הוא אמר "היום זה על חשבוני",חזרנו למלון וישבנו שוב עד מאוחר בלילה רוג'ר אמר שלמחרת בבוקר הם עוזבים עם האוטובוס של שעה 9:00 אל עבר העיר סנטיאגו,אמרתי לו שאני אתעורר בזמן ואומר שלום.
בבוקר נפרדנו לשלום בחיבוקים ובאיחולי הצלחה,החלפנו אימיילים ורוג'ר וויקי הבטיחו שהם יעקבו אחרי המסע שלי בבלוג הנ"ל ושאנחנו נשמור על קשר.
אנצל מקום זה ואומר שרוג'ר וויקי הם אנשים מדהימים מעניינים להפליא שהחליטו ללכת בעקבות לבם ואהבתם ולחיות ביחד בפרק ב' של החיים,אז שוב רוג'ר וויקי אם אתם קוראים שורות אלו אז אומר שכבוד הוא לי להכיר בני אדם טובים שכמותכם ורוג'ר כמו שהבטחת הדיסק עם האלבום הראשון הגיע אל בית הוריי אז שוב תודה רבה ונפגש בעתיד.לאחר שרוג'ר וויקו יצאו לדרכם העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי לדרכי אל עבר עיר הבירה פנמה סיטי(Panama city), התכנון הוא לברר האם "מעבורת הרפאים" אכן קיימת ואם כן כיצד אני עולה עליה במעט המידע שכן הצלחתי למצוא על המעבורת הבנתי שיש להכין שלל ניירת ואישורים ושהמעבורת מפליגה פעמיים בשבוע,היום יום ראשון כך שהכל סגור אז אגיע לפנמה אתמקם במלון ומחר יום שני בשעות הבוקר אברר במשרדי החברה האם יש או אין מעבורת לקולומביה ואם כן אסדר את האישורים הנחוצים,

הנסיעה לפנמה סיטי שוב הייתה על כביש הפאן אמריקנה המשעמם,קצת לפני העיר החל שוב מבול,פניתי בטעות אל אחת הערים וירדתי מהכביש הראשי,הצמיג החדש קצת מחליק על הכביש הרטוב וגורם להרגשת אי נוחות,לאחר הרכבת כל צמיג חדש יש לרכוב כ 50-100 ק"מ בזהירות יתרה היות ולאחר סיום תהליך היצור הצמיגים מצופים בחומר שימור על בסיס סיליקון היוצר שכבה חלקה לצורך הגנה לאורך זמן בעת אחסנתם,הצמיג הנ"ל גם ככה אינו מספק אחיזה טובה בכביש רטוב ועם חומר השימור המצב הופך לחלקלק ביותר כאשר יש גשם,פתאום משמאלי אני קולט M צהובה,ביצעתי פרסה והלכתי לנשנש דאבל במקדונלדס עד שיעבור ענן הגשם הנ"ל, לאחר שסיימתי לאכול הגשם כמעט ופסק המשכתי אל עבר העיר פנמה סיטי,בכניסה אל העיר נמצא גשר מרשים ביופיו הבנוי מעל לכניסה לתעלת פנמה המפורסמת ונקרא "גשר האמריקות"הגשר בנוי בצורת קשת ואורכו 1,654 מטרים,רוכבי האדוונצ'ר מאמינים באמונה תפלה שיש לחצותו לפחות פעמים כנגד עין הרע,אני חציתי אותו 3 פעמים,בסוף הגשר(בכיוון היציאה מפנמה צפונה) ישנה נקודת תצפית על הגשר,היות ואסור לפנות שמאלה אל התצפית וגם ככה אני מתכנן לחצותו שוב החלטתי להמשיך ולעצור שם בחזרה,הגשר גבוה והנוף משני צדדיו מרהיב ביופיו,לאחר שחציתי את הגשר עצרתי בצד ורציתי לעשות פרסה,חיכיתי ששוטר תנועה שעמד במקום לא יסתכל עלי והופלה אני שוב על הגשר,שוב נהניתי מהנוף ולאחר הגשר עצרתי בתצפית לצלם את הגשר המפורסם הזה,משם המשכתי לכביש העובר תחתיו וחוזר אל הגשר,חציתי אותו בפעם השלישית והמשכתי אל העיר פנמה סיטי,הכניסה אל עיר הבירה ביום ראשון מקלה עד מאוד כמעט ואין תנועה על הכבישים,מצאתי מלון באזור הכניסה לעיר, פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גורדי השחקים נראים מכל עבר,כבר המון זמן שלא ראיתי עיר שכזו, הכבישים והרחובות נקיים ואני מופתע מכך לטובה,הלכתי אל עבר החוף ומצאתי תצפית יפיפייה אל עבר הנוף העירוני,משם המשכתי עוד קצת להסתובב וחזרתי למלון,בעל המסעדה במלון שאל אותי מה ברצוני לאכול ואמר שהם סוגרים ב 18:30,אמרתי לו סבבה אני אזמין את מנת הבשר עם תפו"א אך קודם אלך להתקלח ואח"כ בשעה 18:00 אבוא לאכול,בשעה 6 אפס אפס הגעתי אל המסעדה והיא הייתה סגורה,פקיד הקבלה הגיש לי קופסת קלקר ואמר "הנה ארוחת הערב שלך" אמרתי לו "מה ת'לגיד?מה זה?נראה לך באמת שאני אשלם מחיר של מסעדה על אוכל קר שמוגש בחמגשית?" הוא אמר "אתה יכול לחמם במיקרו שכאן" אמרתי לו "חביבי אתה יכול לחמם את זה ולאכול את זה בעצמך,מנהל המסעדה אמר לי ואתה שמעת בעצמך שהם פתוחים עד 18:30 וזו לא צורה להגיש לי את האוכל",המשכתי ואמרתי לו תוך כדי חיוך "דיר באלק אני רעב,והבשר שלך נראה רך מאוד בעיקר באזור הידיים" הוא חייך ואמר "אתה צודק ככה לא מגישים אוכל,אם אתה רוצה יש פה מקדונלדס ממש מעבר לפינה" אמרתי "סבבה שאתה מבין אותי" ועפתי לנשנש דאבל.

למחרת בבוקר ניגשתי לחפש את משרדי "מעבורת הרפאים" לאחר שיטוטים מצאתי את המשרד הקטנטן שלהם אך הוא היה סגור,קראתי באחד הפורומים שכדי לצאת מפנמה במעבורת הנ"ל נדרש אישור מהמשטרה והרשויות ניגשתי לתחנת המשטרה בכניסה לעיר והם אמרו שהיום זה חג ולכן הכל סגור כולל המשטרה ורק מחר אוכל לבוא ולקבל את האישור הנ"ל,בעקרון תכננתי לקנות כרטיס למעבורת ולקבל אישור יציאה מהרשויות ביום שני,ביום שלישי לבקר בתעלת פנמה וביום רביעי להפליג לקולומביה ועכשיו הכל השתנה ולכן החלטתי לשנות את הסדר ומיד נסעתי אל תעלת פנמה.לאחר כרבע שעה הגעתי לאתר התיירותי שמאפשר צפייה בתהליך חציית האוניות בתעלת פנמה, התעלה מאפשרת מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ולהפך,בעבר האוניות שיצאו מהארצות שנמצאות במערבה של יבשות אמריקה(הצפונית והדרומית)היו צריכות להקיף את דרום אמריקה ומצרי מגלן כדי לשוט מזרחה ובניית התעלה קיצרה משמעותית את אורך מסלול השייט,בגדול במרכז התעלה יש 2 נתיבים שהם בעצם תאי ציפה,הבדלי הגובה בין שני האוקיינוסים  הוא כ 16.5 מטר ובכדי להתגבר על הפרשי הגובה,ניבנו 3 שערים בכל נתיב כאשר השער הראשון נפתח האונייה מכוונת את עצמה אל עבר תא הציפה ונעה בכוחות עצמה,האונייה מחוברת בעזרת כבלים לקטרים חשמליים המכונים מיולים(פרדות) שעוזרים לרב החובל לכוון את האונייה בקו ישר,לאחר שהאונייה נכנסה לתא הציפה השער מאחוריה נסגר,כעת האונייה נמצאת בתא סגור,ע"י תעלות מים התא מתמלא במים ומגביה או יותר נכון מציף את האונייה ב 16.5 מטרים(חוק הכלים השלובים)תהליך שלוקח כחצי שעה,לאחר שהמפלסים הושוו נפתח השער האמצעי והאונייה מתקדמת בכוחות עצמה קדימה והמיולים רק עוזרים בהכוונתה לאחר שסיימה להתקדם השער האמצעי נסגר ורק לאחר מכן השער השלישי נפתח והאונייה ממשיכה במסעה(מקווה שהצלחתי להסביר כמו שצריך היות וקל יותר להבין כאשר רואים זאת בשידור חי)היות והגעתי לשם בצהריים ראיתי רק 2 אוניות ענקיות חוצות את התעלה ועוד כמה יאכטות פרטיות,סה"כ מבנה מרשים ומחשבה הנדסית מתוחכמת,מרשים לראות איך מיכלית דלק ענקית חוצה את התעלה,לאחר כשעתיים של צפייה באוניות וסירות שחוצות את התעלה חזרתי למלון אכלתי משהו והלכתי לישון.

למחרת בבוקר יצאתי שוב לתחנת המשטרה,כאשר הגעתי לחנייה פגשתי עוד רוכב בשם מיגל מספרד גם הוא שמע על "מעבורת הרפאים" והגיע לקבל אישורים,יופי לא רק אני שמעתי עליה,המתנו כחצי שעה לשוטר שיבוא ויבדוק את האופנועים,שוב פעם ניירת,2 צילומים של רישיון הרכב,2 צילומים של הדרכון,2 צילומים של רישיון הנהיגה,השוטר בדק את מספרי השלדה השווה נתונים ואמר "הכל טוב תגיעו ב 15:00 למשרדי ה DIJ משרד לחקירות משפטיות (Direccion de Investigacion Judicial)שמעבר לכביש" וצמוד לפוליסיה נסיונאל,סבבה אמרנו תודה לשוטר נתראה ב 15:00 אמרתי למיגל עכשיו רק 9:00 יש לנו זמן אולי נלך לרכוש כרטיסים למעבורת?הוא אמר קדימה בוא ניסע לשם,לאחר כרבע שעה היינו במשרד המצ'וקמק של החברה פרי אקספרס(Ferry xpress)התור היה ארוך והמתנו שם כשעתיים בזמן הזה הגיעו עוד ועוד אופנוענים,כולם לא שמעו על תהליך הביורוקרטי של הרשויות והמשטרה,בזמן ההמתנה סיפרנו להם על התהליך וכאשר הגיע תורינו(מיגל ואני)כבר הבנו שיש מעבורת אמיתית שמפליגה מפנמה לקולומביה,ביקשנו לרכוש כרטיסים וכאשר אמרנו שיש גם אופנועים הם סירבו בתחילה למכור לנו כרטיסים היות ולא סיימנו את התהליך הביורוקרטי,אמרנו להם שהמסמכים יהיו מוכנים בעוד כמה שעות ולא בטוח שנספיק לחזור עד השעה 17:00 שהמשרד נסגר,הפקידה הסכימה ומכרה לנו 2 כרטיסים בחדר זוגי הכי פשוט שיש במחיר 309 דולר לאדם+אופנוע,החלטנו לקחת חדר היות וזמן ההפלגה הוא כ 19 שעות ועלינו להיות בנמל בשעה 8:00 בבוקר לצורך בידוק והעמסת האופנועים וההפלגה יוצאת רק בשעה 19:30 ולכן קצת יותר יקר אבל נוכל לישון כמו בני אדם לאחר יום ארוך,הפקידה במשרד שוב ביקשה צילומים של המסמכים וכו' לאחר ששילמנו הפקידה אמרה את הכרטיס תקבלו לאחר שתציגו את האישורים שתקבלו מהרשויות,אמרנו סבבה נתראה מאוחר יותר,מאוחר יותר נבין שאנחנו האופנוענים היחידים שהיא הסכימה למכור להם כרטיסים ללא הצגת האישורים,אמרתי למיגל שאני צריך לקנות רפידות בלם אחורי לקרנף והוא אמר "סבבה אני בא איתך" הגענו למוסך ימאהה חיכינו בתור עד שאחד הנציגים התפנה,"שלום אני רוצה לקנות רפידות אחוריות לסופר טנרה" הנציג אמר "בסדר מיד" הפקיד התיישב מול המחשב וחיפש את המספר הקטלוגי שלהן,לאחר שהוא מצא את המספר הוא הדפיס על דף ואמר "גש עם הדף למחסן ותראה אם יש במלאי"ניגשתי למחסן עם הדף והמחסנאי אמר כן יש במלאי וחתם על הדף,חזרתי אל הפקיד הראשון ואמרתי לו "כן יש במלאי" הוא אמר "יופי" והדפיס דף חדש עם המחיר ואמר "גש עם הדף הנ"ל לשלם בקופה" ניגשתי לשלם והפקידה ספרה את הכסף והדפיסה דף אחר בשני העתקים ואמרה "בבקשה,חזור אל הפקיד הראשון"חזרתי ואמרתי לו שילמתי, הוא לקח העתק אחד וחתם על השני והדפיס עוד דף חדש עבור המחסנאי ואמר "תודה שקנית גש עם הדף הזה למחסנאי והוא יתן לך את הרפידות" קיבלתי את הרפידות וגם סחרחורת במתנה סה"כ כ 45 דקות כדי לקנות רפידות,רק שתבינו שלושתם יושבים במרחק שלא עובר את ה 10 מטרים מהראשון לאחרון,פשוט מצחיק ומעצבן באותה מידה כמה ניירת וכמה סיבובים בחדר קטן אחד מה כבר רציתי לקנות כולה חלק זול ולא משמעותי אם זה ככה במוסך כיצד זה מתנהל בדרגים הגבוהים יותר ובממשלה שלהם?
זו דוגמה קטנה מדוע קראתי לפוסט הזה "פנמה ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת",משם מיגל נסע למלון שלו ואני הלכתי לאכול וקבענו להיפגש בשעה 15:00 בתחנת המשטרה,הגענו בול בזמן,השארנו רישיון נהיגה בשער הכניסה וקיבלנו תג אורח,אחד האופנוענים מצרפת בשם מישל הגיע ושאל מהו התהליך?הפניתי אותו למשרד שמעבר לכביש ואמרתי לו שאנחנו מסרנו את כל המסמכים שם ושעליו לגשת לשם ביחד עם האופנוע כדי שהשוטר יאמת נתונים,לאחר כמה דקות אחת השוטרות הגיעה ואמרה תמתינו בסבלנות ונעלמה באחד המשרדים,היו שם עוד מלא אופנוענים לאחר כ 40 דקות אחת השוטרות יצאה וביקשה עוד צילומים של המסמכים לעזאזל כמה צילומים אתם צריכים?כולם מסרו לה את הצילומים והיא נעלמה שוב, מישל(הצרפתי)חזר והשוטר בכניסה סירב להכניסו היות והוא הגיע במכנסים קצרים השוטר אמר לו לך תחליף למכנסיים ארוכים ותחזור,הוא ניסה להסביר והתחנן שהמלון רחוק ועליו להפליג מחר אך השוטר בשלו,למרות זאת הוא הצליח להתגנב ולמסור את הצילומים לשוטרת,כל פעם שהשוטר נכנס הוא גירש את מישל החוצה,מוזר אבל לגבר אסור להגיע בשורט בעוד שחלק מהפקידות מסתובבות בחצאיות,נו לכו תבינו את הראש שלהם,הזמן עובר והשוטרת לא חוזרת,השעה כבר 16:00,עוד 10 דקות חולפות וכלום עוד פחות משעה המשרד של המעבורת נסגר והוא נמצא בצידה השני של העיר,16:25 וכלום השוטרת לא נראית באופק 16:35 השוטרת יוצאת ומחלקת את המסמכים אותם עלינו להציג במשרדי חברת הספנות ומחר בנמל,מיגל ואני החלטנו לטוס למשרדי המעבורת ולקבל את הכרטיסים לפני שהם סוגרים,הנענו את האופנועים וטסנו משם,בדרך לקצה השני של העיר הייתה תנועה ולכן רכבנו על נתיב התחבורה הציבורי עד שקפץ שוטר והורה לנו לעצור היות ומיגל עצר עצרתי גם אני,השוטר הגיע ושאל שאלות אני עניתי לו בעברית ומיגל פנה אל ליבו בספרדית והסביר לו שאנחנו ממהרים ולא ידענו שבפנמה אסור לרכב על הנתיב הזה, השוטר אמר "אתם משוחררים רק על תיסעו על הנתיב הזה" מיגל אמר אחלה ומה אתם חושבים?כמובן שהמשכנו כי אין זמן ואנחנו חייבים לכופף קצת את החוקים,לאחר כמה דקות ראינו שוב שוטר אך הפעם ראינו אותו בזמן עברנו 3 נתיבים שמאלה,עברנו את השוטר וחזרנו לנתיב הפנוי,הגענו למשרדי המעבורת בשעה 16:53 קיבלנו את הכרטיסים ונאמר לנו להתייצב בנמל של העיר קולון(Colon)שנמצאת כ 75 ק"מ מפנמה סיטי בשעה 8:00 ביום שלמחרת,אמרנו תודה וניפגש מחר,מיגל אמר שהוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע ושנפגש כבר שם,אמרתי סבבה לא רוצה לרכב ביחד לא צריך,בכל מקרה אני לא מתכוון להעיר את הציפורים בנמל ולכן תכננתי להגיע לשם בשעה תשע או תשע וחצי.

בבוקר שתיתי קפה העמסתי את הציוד ויצאתי לדרך בשעה 8:30 לאחר כ 45 דקות הגעתי לעיר קולון ומתברר שיש 2 נמלים שם אחד לאוניות משא ואחד לאוניות הנוסעים,בנמל הראשון נאמר לי שעלי לחצות את העיר לצידה השני ושם אמצא את הנמל,לאחר כרבע שעה אכן מצאתי את הנמל ומתברר שמישל(הצרפתי)כבר שם הוא הגיע ראשון בשעה 8:15 ועד עכשיו אף אחד לא דיבר איתו,אני ידעתי שזה מוקדם ולכן החלטתי להגיע ב 9:30 אחרי הגיעו עוד ועוד אופנועים,התחלנו את התהליך ביקורת הדרכונים והמכס,הפקידה שם דרשה עוד צילומי מסמכים ואח"כ היא ביקשה שוב צילומי מסמכים נוספים,לאחר כשעתיים הגיע שוטרים ופקידי מכס ושוב,ניחשתם נכון,הם ביקשו עוד צילומי מסמכים ושוב בדקו את מספרי השלדה של האופנועים לעומת הצילום והמקור,אח"כ הגיעו עוד פקחים שמפקחים על השוטרים שבדקו ואימתו את מה שהשוטרים מאתמול כבר בדקו ורשמו וחוזר חלילה פשוט ליצנות לשמה,לקראת השעה 15:30 "מעבורת הרפאים" הגיעה לרציף ונאמר לנו לנסוע אל עבר הטרמינל,שוב הגיעו שוטרים אך הפעם הם לא ביקשו צילומים אולי כי הם הבינו שכבר מסרנו להם צילומים בכמות שהצריכה כריתת עצים של חצי יער,הפעם השוטרים אמרו לנו לרוקן את כל תכולת הארגזים של האופנועים ולהניחם על הרצפה כמעין מסדר צבאי,כמו כן את התיקים יש להניח בצמוד לשאר הציוד,לאחר שכולם סיימו לרוקן את הארגזים הגיע שוטר עם כלב לרחרח את הציוד,כמו שכבר הבנתם לכל שוטר יש שוטר אחר שבודק שוב וככה גם עם הכלבים,לאחר שהכלב השני סיים לרחרח את הציוד,הכביסה המלוכלכת והאבק של 15 אופנועים וציודם קיבלנו הוראה להעמיס את הציוד חזרה לא לפני שנעביר את התיקים הגדולים במכונת השיקוף,

הייתי אומר שהם קצת הגזימו בתהליך הביורוקרטי שלהם והכלבים שלהם חיפשו כנראה סמים,התבדחתי ואמרתי מי הטיפש שירצה להבריח סמים מפנמה לקולומביה בירת הסמים של דרום אמריקה כיוון ההברחות הוא בכלל הפוך,העמסנו את הציוד בחזרה על האופנועים ונסענו לרציף,שוב ליצנות היות והנמל אינו ערוך להעמסת רכבים אנחנו התבקשנו להכניס את האופנועים ברכיבה דרך אחת מדלתות הצד של המעבורת ועל מנת לעבור בפתחה הצר עלינו לפרק את אחד הארגזים כדי שנוכל להיכנס,לאחר כשעה נוספת התחלנו להכניס את האופנועים אחד אחרי השני,המעבורת הזאת ענקית ויכולה לקחת בבטנה כ 500 מכוניות ומשאיות קטנות,אך היות והרציף בנמל אינו ערוך לכך כל מה שיהיה בבטנה הוא 15 אופנועים בלבד כמו כן המעבורת בנויה לשאת 1,200 נוסעים והיות אינה מפורסמת ומשווקת כראוי הלילה יהיה על סיפונה 170 אנשים בלבד, שוב אומר ליצנות לשמה ולכן השם שנתתי למעבורת כמה חודשים לפני שהגעתי לפנמה מתאים לה בהחלט,אז כן את קיימת ונעים להכיר "מעבורת הרפאים" שכמותך.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.

פנמה לסיכום:

שהיתי בפנמה 12 ימים מתוכם 3 ימים הייתי עסוק בהעלאת תמונות אל הבלוג ועוד 2.5 ימים הייתי עסוק סביב ניירת וביורוקרטיה בשאר הימים רכבתי קצת יותר מ 700 ק"מ,מנקודת מבטי האישית אומר שהאנשים בפנמה נחמדים מאוד והנוף טרופי וירוק להפליא,מגוון החיות במדינה הוא עצום,פנמה שימשה עבורי ארץ מעבר ולכן חקרתי אותה קצת פחות,פנמה ידועה באיים הקסומים שלה בים הקריבי אך לשם לא הגעתי היות ולא רציתי להשאיר את הקרנף מאחור לכמה ימים,רב הכבישים בהם נסעתי היו סה"כ ברמה טובה,המטבע המקומי הוא דולר אמריקאי מה שגורם לרמת מחירים יקרה יחסית למרכז אמריקה,פנמה סיטי היא עיר מודרנית ומתקדמת בה אפשר למצוא הכל,מה שהפחית לי את ההנאה ולפעמים גם הרגיז אותי היא כמות הניירת והזמן המבוזבז על ביורוקרטיה שאינה נחוצה החל ממעבר הגבול בצידה הצפוני דרך קניית החלקים במוסכים ועד למעבר הגבול בצידה הדרומי ולכן קראתי ככה לפוסט הזה,לא חושב שאחזור אי פעם לפנמה ואם כן אז ארצה לראות חלקים שלא ראיתי כגון האיים בים הקריבי.

resized_20150331_221052.jpg

 

————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »