הרפתקה דוט קום

30 באוגוסט 2017 פלדמן משלים את אסיה אלסקה וקנדה

סיכום ביניים

פלדמן עושה חישובים

קצת הסטוריה ….
יצאתי ב-12 לאפריל מארץ הקודש חיפה עם אונית מעבורת רורו-  (ROLL ON – ROLL OFF) ׂליוון. הפלגה נהדרת משם לגבול בולגריה,

מהעיר בורגאס, לקחתי מעבורת על הים השחור. לגאורגיה לעיר באטומי, צפונה לחבל מסטיה אושגולי. ירדתי לטיביליסי הבירה.
דרך הדרך הצבאית היפיפיה למעבר קזבגי. בואכה לרוסיה .רכבתי דרך צצניה דגסטאן. לגבול קזחסטן צפון הים הכספי .
ירדתי לגבול אוזבקיסטאן לערים חיווה, בוכרה וסמרקאנד. עליתי צפונה לעיר טשקנט .משם לגבול תג'יקיסטן לעיר דושנבה. דרך מנהרת אנזו הידועה לשמצה. רכבתי את הפמיר במקביל לנהר הפאנ'ג אפגניסטן מימין .לראותה בלבד ….הפמיר ועמק הוואחן הנהדר היפה והקשה כאחד…!! עד לעיר מורגב למעבר קייזל 4,655מ אל עבר גבול קרגי'סטן לעיר שרי-טאש דרך אוש צפונה .
חזרתי דרך ימת איסיק קול לקזחסטן לעיר אלמאטי .


עליתי צפונה לעיר סיימי לגבול רוסיה בשנית.
משם רכבתי דרך העיר ברנאול לעבר רכס האלטאי המהמם בואכה ….לגבול מונגוליה צצרלנד אולגי חובד אלטאי

הלכתי לאיבוד בים השבילים של מונגוליה ארץ הנוודים המדהימה הזו…..כן לאיבוד (יצאתי משם).
דרך אולן באטר – לאולן אודה בואכה רוסיה בפעם השלישית ולימת בייקל .
וכל הדרך הטראנס סיבירית 4.275 ק"מ של יערות ביצות מלונות דרכים של אמא רוסיה. לעיר וולדיווסטוק.


על מעבורת לדרום קוריאה לנמל דונג אה. לסיאול הבירה .
לקחתי טיסה כשהאופנוע (הקרנר) בבטן המטוס לעיר וונקווובר קנדה . משם צפונה דרך בריטיש קולומביה והיוקון האדיר.

לאלסקה כן גולת הכותרת של המסע .(גם הפמיר הזה). עד לפרודו ביי שלחוף הים הארקטי. ירדתי דרך פארק הדנהלי

וחצי האי קיינאי חזרה להיינס שבדרום אלסקה ומשם הפלגה נהדרת דרך המעבר הפנימי שבמערב קנדה לפרינס רופרט, לאי ונקובר

כן .מדהים מעניין ללוס אנג'לס (שבצפון לפארק אולימפיה ויער הגשם המדהים ).
כל הדרך דרומה דרך האגם קרייטר דרומה לדרך 101 לעצי הרד ווד המקסימים

.לסן פרנסיסקו גשר הזהב .מזרחה לפארק היוסמיטי וקינג קניון פארק עצי הסקויה שאין שני להם בכל העולם הכחול והנהדר הזה .עם אנשים טובים ומכניסי אורחים עם גוונים שאינם כתובים בספרים .רק דרך המגע ואחיזת העין מביאים אותך להתרוממות הרוח לגעגוע לעולם ללא מלחמות או סיכסוכים ולגשר בני בני האדם על פי מראה העצים שנותנים לנו תחושת המשך .של אחיזה במציאות טובה ונעימה אחד את השני

.אהבה זה שם המשחק ללא מילים גבוהות .נתינה והידע את האחר , הם אלה שינוי של רגש ועניין .
תודה על המעקב שלכם דרך תמונה ומילים ללא פסיק ונקודה
שלכם אבי

—————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאבי פלדמן

—————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

5 בינואר 2015 שלומי חזר מטרנסיביריה – סיכום

לאחר 9 חודשי מסע אתגרי רכוב באסיה, הגיע זמן סיכום

10896242_10205929179695643_8758462219709027115_o.jpg

טרנסיביריה

שלום חברים
לפני שבוע חזרתי לארצנו הקטנטונת אחרי מסע בן תשעה חודשים באסיה.
מפאת עצלנותי ועוד כמה סיבות לא עדכנתי פה אז אעשה זאת עכשיו בקיצור.
הפעם האחרונה שעדכנתי פה הייתה באוגוסט אחרי מונגוליה. משם רכבתי עם בת' לכיוון ולדיווסטוק ואיפשהו על הדרך הטרנסיבירית נפרדנו. היא המשיכה לולדיווסטוק משם שלחה את האופנוע באוניה ועלתה על טיסה חזרה הבייתה לקליפורניה. אני מצאתי את עצמי בשממה הסיבירית איפשהו ממזרח לצ'יטה, עם הפנים מערבה ועשרת אלפים קילומטר לסוצ'י. אין מה לעשות, נתתי גז וקיוויתי שזה ייגמר בשלום.
חציית רוסיה הייתה מרתקת ובהחלט החלק המפרך ביותר במסע הזה, הקושי בכבישי רוסיה בלתי ניתן לתיאור. זה כולל כבישים שוממים ואינסופיים בנוף חדגוני של יערות עד, שינויי מזג אויר קיצוניים, כבישים מחורבנים והקשים ביותר שראיתי, קטעים לא סלולים ועבודות דרכים שהופכות את הדרך לעיסה בוצית. היו רגעים שרציתי לזרוק את האופנוע לנהר ולהמשיך ברכבת, אולם אהבתי לרכיבה גברה על הכל.

ביליתי כמה ימים באיזור אגם בייקל, בעיקר ב olkhon island המדהים והמקום היפה ביותר באגם בייקל, כמעט בכל עיר גדולה בדרך, בהרי אורל, לאורך נהר הוולגה ועד לסוצ'י.
ביקרתי בכל מוסכי במוו בדרך, האופנוע נשבר מכל הכיוונים. בעיקר בבמוו בקרסנוירסק שם אלכס המכונאי הנחמד והחרט המקומי הצילו לי את הזרוע האחורית והבולם האחורי, לקח שלושה ימים ובזכותם יכולתי להמשיך לרכוב. ביקטרינבורג עשו לי עבודת רתוך על חשבון במוו ואירחו אותי כמו מלך. הרוכבים הרוסים שפגשתי בדרך יצאו מגדרם כדי לעזור וסתם לארח. אפילו רוכב אחד על ימהה החליט שהוא רוכב איתי כל היום ככה בשביל הכייף וחזר למחרת לביתו.

רוסיה מערימה עליך קשיים שלא קיימים במקומות אחרים, בעיקר בירוקרטיה ושפה. הרוסים מקסימים אבל לא מדברים מילה באנגלית וגם לא מבינים שפת סימנים, זה הופך כל דבר קטן כמו להזמין אוכל במסעדה או לתדלק בתחנת דלק להרבה יותר מסובך. בחיים לא חטפתי צעקות כמו שחטפתי מהקופאיות בתחנות הדלק שמתוסכלות מזה שהן לא מבינות מה אני רוצה 95 או 92. אבל אחרי כל כך הרבה קופאיות כעוסות כבר למדתי להגיד 95 ברוסית, וגם עוד כמה מילים.
אחרי חודש של רכיבה כמעט רציפה,לינה באוהל בצידי הדרך עם שועלים שבטוחים שיש לי אוכל לתת להם ולא נותנים לישון, או באכסניות של נהגי משאיות עצרתי לכמה ימי מנוחה בחופים היפים שבאיזור קרסנודר וסוצ'י ממש לפני שמזג האויר הפך לגשום, חוויה מומלצת לכל הרווקים מבינינו, וגם לאלה שלא  הנופים מהממים… בכלל, בכל רוסיה הנופים האלה מהממים…
אימא רוסיה השאירה עלי חותם שלא ייעלם לעולם. תמיד חלמתי לבקר ברוסיה והנה חוויתי אותה לעומק. סיביר הייתה עבורי בית סוהר של אסירי ציון והנה היום שתיתי קפה ב travelers coffee בקרסנוירסק , ביקרתי בבית חב"ד באירקוטסק ושחיתי במי אגם בייקל.

מסוצ'י עליתי על מעבורת שחוצה את הים השחור לטורקיה, חציתי את טורקיה במהירות הבזק ביומיים רכיבה בגשם ושוב הייתי ביון האהובה עלי כל כך.
חוסר הרצון לסיים את המסע הזה הביא אותי לשוטטות של מספר שבועות ביון ובכרתים , למרות שכבר הגיע החורף גם לשם היה לי קשה לארוז ולחזור. עד שמנהל הבנק הודיע לי שצריך לחזור לעבוד. רק עוד רגע ביקשתי, רק עוד קצת. השארתי את האופנוע בחניון של המלון באתונה ונתתי קפיצה קטנה לאמסטרדם בשביל לעשן כמה ג'וינטים ולהרגע. ובלי שהרגשתי כבר הייתי על האוניה של סלאמיס מסתכל על יון מתרחקת ומבין שזהו, זה נגמר. שלושה ימים ואני בחיפה.

אז זה נגמר, זה היה מסע אפי מאלף וחוצה גבולות, פיסיים ומטה פיסיים. לא אומר שחזרתי בן אדם אחר אבל זו בהחלט חוויה שתהיה נצורה בליבי לנצח.
חוויתי אהבה ואכזבה, אושר וכאב. ימים של שמחה וימים של תהיות על מה לעזאזל אני צריך את זה, ביקרתי במקומות שלא ידעתי שקיימים, ושיחקתי עם ילדים שלא יודעים מי זה פו-הדב. שתיתי קפה עם פליטים סורים בגבול טורקיה סוריה כורדיסטאן ואכלתי בשר סוסים עם נומאדים בקירגיסאטן. פגשתי את יהודי ההרים באזרבייג'ן ורכשתי חברים חדשים בטורקיה.

10887150_10205929198296108_6496069171070571141_o.jpg

ועכשיו צריך לחזור לשגרה, לחייך בבוקר בחברת ההיי טק, להתווכח עם שירות לקוחות של פלאפון, להזיל דמעה על ילדה שנשרפה מבקבוק תבערה , להיגעל מפוליטיקאים מושחתים ולקוות שבכל זאת יום אחד יבוא שלום.

דבר אחד בטוח, זו לא הדרך האחרונה.

——————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשלום בן-צבי קזז

—————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

20 באוגוסט 2014 בת' ושלומי מסיימים המסע במונגוליה

הרבה רוכבים חולמים על מונגוליה

מעטים מגשימים זאת

10532900_10204834500449346_6983104587480579098_o.jpg

מונגוליה
בדרך לגבול מונגוליה פגשנו את ג'יימי, כתב במגזין אופנועים בריטי בשם bike שקיבל אופנוע מבחן מסוזוקי והוא רוכב איתו מלונדון ועד למפעל ביפן דרך כל הדרכים הקשות של אסיה. ג'יימי התכוון לחצות את מונגוליה לבדו אבל שמח מאוד כשהזמננו אותו להצטרף.
יצאנו מרוסיה, השוטר הרוסי איחל לנו בהצלחה עם חצי חיוך. חיכינו לשוטרים המונגולים שיחזרו מארוחת צהריים. זה כנראה הגבול היחיד בעולם שנסגר לארוחת צהריים של השוטרים. המעבר היה מהיר ומצחיק. השוטרים שולחים אותך מאחד לשני ובחזרה, אבל עם חיוך.
רכבנו ל olgii שבעים קילומטר בשביל ונפגשנו שוב עם רון ודין במלון הזאב הכחול

עד מהרה הפכנו לחבורה של חמישה אופנועים שבחשש מה רוצים לחצות את מונגוליה.
ניסיתי שוב לתקן את הבורג של הבולם האחורי שהתחיל להרעיש בנסיעה לפה ובנסיון לסגור את הבורג קרעתי את ההברגה. כל מי שניסה לתקן אופנועים בחייו יודע על מה מדובר. ובזכות התכנון הגאוני של מהנדסי במוו אין אפשרות לתקן את זה בלי סדנה של מקצוען. עישנתי כמה סיגריות ברצף מנסה להחליט מה עושים והחלטתי שאני ממשיך ככה, עם בורג שאי אפשר לחזק אותו. מקווה שזה יחזיק לפחות עד רוסיה שם אולי אצליח למצוא מישהו לתקן.
יצאנו בבוקר והתכווננו לרכוב לפחות מאתיים קילומטר. התחלנו במאה קילומטר של קפלי קרקע, שוב מבחן לעצבים שלי ולחוזק הבורג של הבולם האחורי שלי. זה המשיך במאה קילומטר של חול עד שהתעייפנו ועצרנו לחניית לילה.

וכך העברנו שמנה ימים של רכיבת שטח בתנאי דרך משתנים. אין כבישים, יש דרך שנוצרה מנסיעה רבת שנים של כלי רכב. דילגנו כל יום לעיר אחרת, חלק מהלילות חנינו בצידי הדרך, חלק בבתי הארחה חמש כוכבים מונגולים, אם יש מים בברזים אומרים תודה ושותקים. פגשנו את המקומיים שנעים בדרכים וזללנו ארוחות מונגוליות.
אחרי יומיים רכיבה מזג האויר השתנה לגשום מה שהופך את הדרכים לבוציות ובלתי אפשריות לאופנוע. וכך זוכים לימי מנוחה כשמחכים שהדרך תתיבש. רוכבים עוד יום, בלילה יורד גשם ומחכים עוד יום שיתייבש. בכל זאת רוכבים הרבה בבוץ וזה קשה.
לאחר שמנה ימים הגענו לאספלט, אומרים שברדיוס של חמש מאות קילומטר מהבירה אולנבטר יש כבישים. אז יש, רק שהם שבורים ברובם. בכל זאת זה עדיף מבוץ.

שמחנו להגיע לאספלט, הרכיבה במונגוליה קשה, בעיקר כשגשום ובעיקר עם אופנועים גדולים וכבדים. כולנו הבטחנו שיום אחד נחזור למונגוליה עם אופנוע קטן. המונגולים נוסעים בדרכים האלו עם כל סוגי הרכב האפשריים, אבל כלי הרכב הנפוצים ביותר פה הם אופנועים סינים בגודל של אופניים, לכל ילד פה יש אופנוע כזה.
הגענו לאולנבטר בירת מונגוליה אחרי עשרה ימי רכיבה, עייפים אך מרוצים. מונגוליה היא בהחלט חוויה יוצאת דופן.

התמקמנו במלון oasis, מקום המפגש של אנשים שחוצים את אסיה. גיליתי ששוב נשבר הבורג של הבולם האחורי, אני כבר לא מתרגש, התרגלתי. ולמזלי קניתי כמה ברגים כאלה ברוסיה.
מפה דרכינו נפרדות. רון ודין רוכבים לוולדיווסטוק ברוסיה ומשם טסים חזרה לאוסטרליה. ג'יימי ממשיך עם הסוזוקי למפעל ביפן.

עבורינו המסע הסתיים. אולנבטר היא סוף המסע. מפה ניסע לבלות כמה ימים באגם בייקל ברוסיה. משם דרכינו נפרדות לזמן מה. בת' נוסעת לוולדיווסטוק לשלוח את האופנוע ולטוס חזרה לקליפורניה. ואני חוזר ברכיבה דרך רוסיה עד ליוון וכנראה הבייתה.
מאחל לכולנו שקט ושלום.
שלום

הבלוג של דין

——————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור לקטעי הוידאו ולצילומים שמורות לבת' אנדרסון ושלום בן-צבי קזז

——————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

10 באוגוסט 2014 שלומי ובת' ממשיכים בערבות אסיה

עונת המסעות הרכובים במרכז אסיה בעיצומה

חלקי חילוף, מעברי גבול וכבישים דפוקים

10425188_483721205064744_2316428636790047123_n.jpg

שלום חברים
אני שולח סיפור דרך קצר שלנו במרכז אסיה שכבר כתבתי מזמן ולא שלחתי. אנחנו בעצם כבר שבוע במונגוליה, תקועים כרגע בעיר מונגולית בשם tosontsengel, גשום כבר יומיים ואי אפשר לזוז עם האופנועים בבוץ הזה. הצלחתי לקנות כרטיס סים כדי שיהיה קצת אינטרנט. אנחנו חמישה אופנועים מנסים לחצות את מונגוליה בבוץ. את הסיפור המלא אשלח כשזה יגמר באולן בטר, לא ידוע מתי.

מרכז אסיה
חלקי החילוף הגיעו ועזבנו את טביליסי ג'ורג'יה לכיוון רוסיה על הדרך הצבאית, the georgian militery road, הדרך מקסימה ומטפסת על הרי הקוקז, השיא הוא בכפר kazbegi, וההר באותו השם, וכנסית gergety trinity, קשה לעזוב נוף כזה ונשארנו יומיים ,טיפסנו על חצי הר,ביקרנו בכנסיה, ונפרדנו מהאוכל הגרוזיני הטעים.
משם המשכנו לכיוון גבול רוסיה. אימא רוסיה קיבלה אותנו כמו שרק אימא רוסיה יכולה. תור אינסופי של כלי רכב , נהגי משאיות שצורחים עלינו להזיז את האופנועים ושוטר רוסי נחמד שניסה לעשות סדר בבלאגן ולא הפסיק לצחוק שיש לי מדבקה של בוב מרלי על לוחית הרישוי איפה שצריכה להיות מדבקה עם דגל ישראל. אינסוף ניירת ופקידת מכס שהחזירה אותנו שלוש פעמים להכין מסמכים ברוסית מכיוון שהיו לנו טעויות. אחרי שש שעות זה נגמר ומצאנו את עצמנו במלון דרכים קרוב לגבול.
משם המשכנו לכיוון Astrakhan, שם אמורים לחכות צמיגים וגלגל שיניים לאופנוע של בת' שהזמננו מחנות במוסקבה. אלף קילומטר בכבישים ישרים ושוממים בנוף שטוח של מדבר טרשי עם חניית לילה בעיירה רוסית קטנה ומוזנחת עם תושבים בודהיסטים נחמדים בעלי מראה אסייתי. ניסינו להימנע מנסיעה דרך צ'צ'ניה ודגסטאן, רוכבים רוסים שפגשנו בג'ורג'יה סיפרו לנו שצ'צ'ניה בסדר אבל בדגסטאן צריך להיזהר,לתדלק ולנסוע. אולם הגיפיאס חשב אחרת ולקח אותנו דרך דגסטאן בכל זאת. עבר בשלום.
הקילומטרים האחרונים היו בדלתת נהר הוולגה לפני שהוא נשפך לים הכספי ולפחות זכינו לקצת נוף אחרי כל המדבר הזה.
Astrakhan היא עיר קטנה ונחמדה וגם קצת מוזנחת, מיקומה על נהר הוולגה הופך אותה לבעלת קסם.

10525630_483721691731362_6498527433082779555_n.jpg

מיד כשנכנסנו לעיר עצרה מכונית לידנו ויצאו ממנה שתי בחורות עם חיוך גדול, בלי שום מילה באנגלית עזרו לנו למצוא בית מלון עם חניה לאופנועים, התברר שהן אופנועניות בעצמן ובעזרת תירגום אינטרנטי קבענו להיפגש בערב לסיבוב עם האופנועים. ובאמת בערב הופיעה נדיה עם אופנוע ספורט נוצץ ולקחה אותנו למפגש האופנוענים במרכז העיר. אז הבננו שזו עיר מלאה באופנועים, מכל פינה צצו חבורות אופנוענים מרעישים שנוסעים במהירויות שאסורות בתוך עיר. מצאנו את עצמנו רוב הלילה רוכבים בחבורת אופנועים שלקחו אותנו לראות את כל האטרקציות בעיר.
בבוקר חשבנו שנאסוף את הצמיגים ושאר החלקים, נרכיב אותם ונמשיך. הגענו למוסך האופנועים שנקבע כמקום האיסוף אך הצמיגים לא הגיעו. אי אפשר היה לתקשר על בעל המוסך שלא מדבר מילה באנגלית והדבר היחיד שהבננו הוא , zavtra , מחר. ואת אותה תשובה שמענו כל יום במשך שבוע. וכך מצאנו את עצמנו מחכים לצמיגים במשך שבוע באסטרחאן, כבר מצאנו את המסעדות החביבות עלינו, עברנו למלון קרוב יותר למרכז, תיקננו את המכשירים הסלולרים שהתקלקלו, פגשנו עוד אופנוענים, וצעדנו רבות לאורך נהר הוולגה.

לאחר שבוע הגיעו הצמיגים ושאר החלקים, הרכבנו אותם במוסך חביב שהמליץ לנו אחד האופנוענים שהכרנו וביום המחרת כבר ארזנו וברגשות מעורבים אמרנו שלום לאסטרחאן והתחלנו את דרכנו לכיוון קזחסטאן רק כדי לחצות אותה ולהגיע לאוזבקיסטן.
זה היה הביקור הראשון שלנו ברוסיה, תמיד ריגשה אותי המחשבה על ביקור ברוסיה הגדולה ולו רק בגלל שהיא רוסיה. הרוסים התגלו כחביבים למדי, למרות שיש גם כאלה שצורחים עליך נייט כשהם לא מבינים מה אתה רוצה. לפעמים קשה לתקשר איתם, בכל מקום אחר הצלחנו לתקשר עם האוכלוסיה בשפת סימנים, ברוסיה זה לא עובד. וקשה למצוא דוברי אנגלית. האנשים התקשורתיים ביותר שפגשנו היו האופנוענים. רוסיה הייתה חוויה טובה. עוד נשוב לרוסיה במסע הזה יותר מפעם אחת. אני כנראה עוד אחצה את רוסיה ממזרח למערב בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת.
מעבר הגבול לקזחסטן היה מהיר יחסית. ידענו שיש לנו בערך אלף קילומטר וחשבנו שייקח יומיים. לאחר מספר קילומטרים הבננו שזה ייקח יותר , הכבישים בקזחסטן הם הגרועים ביותר שראיתי וקשה להתקדם. הנוף עדיין מדברי ושטוח וחוץ ממשאבות נפט פה ושם כמעט ואין כלום בדרך. עצרנו ב Aktau וב beynau ואת שמונים הקילומטרים האחרונים רכבנו בדרך לא סלולה ובוצית עד גבול אוזבקיסטן.

חצינו את הגבול לאוזבקיסטן אחרי מעבר גבול יחסית מהיר, שוב הרבה ניירת ובדיקות בטחוניות אבל אחרי גבול רוסיה זה נראה קליל.
התחלנו לרכוב ,הנוף עדיין מדברי ושטוח אבל הרבה יותר חם. אחרי מאתיים קילומטר הבננו שאין תחנות דלק, למזלנו מכרו לנו דלק במסעדה היחידה שהייתה בדרך. קיבלנו עשרים ליטר בבקבוקי מים מינרלים, בלי לדעת מה איכות הבנזין שפכנו אותו למיכלים. נתנו לנו גם חדר לישון ובילינו את הערב עם נהגי משאיות רוסים שיכורים מוודקה שסיפרו לנו סיפורים על דרך הרי הפמיר, pamir highway
בימים הבאים הבננו שבצפון מערב אוזבקיסטן אין תחנות דלק, יש, אבל הן סגורות. ומשיגים דלק במסעדות בצידי הדרכים במחיר מופקע או בשוק השחור. אי אפשר למצוא בנקומט ומחליפים כסף בשוק. בילינו מספר ימים במערב אוזבקיסטן וביקרנו בים ארל המיובש.

ביקרנו בחיוה, בוכרה וסמרקנד. בהחלט שלוש מקומות מיוחדים במינם עם הרבה הסטוריה וארכיטקטורה. פגשנו לא מעט אופנוענים שעושים את דרכם ממערב למזרח וההיפך.
חם באוזבקיסטן, חם מאוד אפילו לכאלה שבאים ממדינה חמה כמו ישראל. הכבישים מחורבנים והנוף עדיין מדברי ושטוח. מחיוה לבוכרה צריך לחצות חמש מאות קילומטר של מדבר לוהט ושומם, משימה לא קלה. השוטרים באוזבקיסטן מציקים, יש הרבה תחנות ביקורת ששוב ושוב בודקים את הדרכון ומכניסים עוד רשומה לאיזה ספר. ושוטרי התנועה מתרוצצים עם מצלמות מהירות ,ברור שעצרו גם אותי, זה עלה לי עשר דולר שוחד לשוטר עד שעזב אותי לנפשי.

ואי אפשר שלא להזכיר את הכסף האוזבקי, עבור מאה דולר אתה מקבל שלוש מאות שטרות של אלף, מה שמחייב אותך להסתובב עם כמויות גדולות של כסף בכיסים, מזל שיש לי ארגזים גדולים באופנוע.
המשכנו לתשקנט, toshkent, שם הייתי צריך לעשות את הויזה האחרונה במסע הזה, ויזה לקירגיסטן.
משם חצינו לטג'יקיסטן ורכבנו לכיוון עיר הבירה dushanbe, בדרך עברנו במנהרת anzob tunnel הידועה לשמצה שאנחנו קוראים לה the tunnel of doom,
רוכבים רבים שפגשנו הזהירו אותנו מהמנהרה הזו, ורבים מעדיפים לנסוע שבע מאות קילומטרים ורק לא לעבור שם. מדובר במנהרה באורך חמישה קילומטר, חשוכה לחלוטין, בורות בעומק שני מטר מוצפים במים, ברזלים בולטים מהקירות, גזי פליטה של משאיות ובעיקר נהגים שנוסעים במהירויות מטורפות לשני הכיוונים. זכינו להיתקע שעתיים בתוך המנהרה בגלל משאית שהתנגשה ברכב כבד אחר. עברנו את זה בשלום וידענו שאם נצטרך לנסוע פה שוב נעשה את המעקף של שבע מאות קילומטרים. יש דברים שאתה צוחק עליהם בדיעבד, על המנהרה הזו אני לא צוחק, זו סכנת מוות לאופנוענים.

10446028_10204633276538874_9066330220896599161_o.jpg

מנהרתanzob tunnel

 

10348446_488154704621394_2702822003407090465_n.jpg

הגענו לדושנבה בדרך יפהפיה שם התכווננו לקבל אישור נסיעה בדרך הפמיר, the pamir highway,ניגשנו למשרד ה ovir אולם השוטר הודיע לנו שלא נותנים אישורים כרגע. בדרך חזרה לבית מלון פגשנו שני אופנוענים נוספים שקיבלו את אותה תשובה. רון ודין מאוסטרליה, Ron and Dean. רון ודין, שני אוסטרלים בשנות החמישים לחייהם, רוכבים מלונדון לוולדיווסטוק במזרח רוסיה על אופנועי סוזוקי 650 והם בערך באותו מסלול שלנו.

ביחד ניסינו משרד תיירות שהבטיחו לנו שינסו לסדר לנו אישור אולם ביום המחרת הודיעו שאי אפשר ולא ידוע מתי יחליט הצבא לתת שוב אישורים. שמענו על הרבה תיירים שיושבים ומחכים שזה יקרה מכיוון שזו הסיבה שהגיעו לטג'יקיסטן. החלטנו שלא נחכה ומאוכזבים שלא נבקר בהרי הפמיר החלטנו לבקר בעוד עיר בטג'יקיסטן ולהמשיך לקירגיסטן. ארזנו ויצאנו לכיוון kulob.
בתחנת דלק ביציאה מהעיר נשברה רגלית צד באופנוע שלי, מה שחייב אותנו לחזור לבית המלון ולתקן את הרגלית. הרגלית תוקנה בשעתיים, אך בזכות זה פגשנו בדרך לא דרך אופנוען מקומי, בין היחידים במדינה הזו, שסיפר לנו הרבה על דרך הפמיר וגילה לנו שאם נננסה בעיר קולוב נקבל אישור בלי בעיה.
מהססים נסענו ל kulob ומצאנו את משרד ה ovir ואכן תוך שעה ולאחר תשלום זעום בבנק המקומי היה בידינו אישור נסיעה בדרך הפמיר.
שמחים וטובי לב שמנו גז לכיוון הפמיר, לא לפני שהודענו לרון ודין שעדיין מחכים בדושנבה על ההצלחה שלנו. הם כבר יהיו יום אחד אחרינו.
דרך הפמיר היא הדרך היחידה המקשרת בין מרכז אסיה לסין ונוסעת בחלקה על גבול אפגניסטן ועד לקירגיסטן. התחלנו בדרום על גבול אפגניסטן והגענו עד לעיר khoroug.
הדרך, שקילומטרים רבים ממנה אינם סלולים, עוברת במקומות בלתי הגיוניים, הנוף מהמם וזהו בהחלט אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. החלקים הלא סלולים הם רכיבה לא קלה שכוללת כמה חצית נהרות. האופנועים נשברים וזהו בהחלט מבחן לקור הרוח שלי.
ב khoroug שוב פגשנו את רון ודין, מסתבר שהם רוכבים יותר מהר מאיתנו.

משם יצאנו ביחד לכיוון murgab בגובה הרי הפמיר. אנשים בדרך הזהירו אותנו ממחלת גבהים בפמיר. בדרך למורגב כבר חשתי מוזר וככל שעלינו בגובה זה החמיר עד למצב שהייתי צריך לעצור כל חצי שעה למנוחה ונשימה. גם רון הרגיש דומה ורון ודין נתנו גז כדי להגיע מהר, אנחנו המשכנו לאיטנו, מדובר בדרך לא סלולה שרובה קפלי קרקע ששוברים את האופנוע ושוב מעמידים את העצבים שלי למבחן. הגענו למלון במורגב בשארית כוחותי, נזרקתי על המיטה וישנתי יממה שלאחריה הרגשתי יותר טוב.
במורגב, עיר בגודל של כפר שהמבנה הגבוה ביותר היה שתי קומות של בית המלון, פגשנו הרבה טיילים מכל הסוגים, רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים וכאלה שהולכים או נוסעים בטרמפים. השהייה בעיר המרוחקת הזו הייתה נעימה.
ממורגב המשכנו לכיוון קירגיסטן וחצינו את המעבר הגבוה בהרי הפמיר, הדרך לא סלולה וזה בהחלט היה השיא של דרך הפמיר. הנוף מעורר השתאות.
מעבר הגבול הקטן היה המהיר ביותר שחווינו, שלושה שוטרי גבול ושער. תוך שתי דקות יצאנו מטג'יקיסטן. עשרים קילומטר נסיעה בנוף מדהים iהגענו לשער הקירגיזי. שני שוטרים ושער, עוד שתי דקות וכבר היינו בקירגיסטן.
בכניסה לקירגיסטן הנוף משתנה מהרי הפמיר הצחיחים להרים ירוקים,הנוף הזה ילווה אותנו עד שנעזוב את קירגיסטן.
המשכנו לעבר הכפר sary tash ושוב פגשנו את רון ודין שהגיעו לפנינו. התמקמנו בבית הארחה וקיבלנו חדר חם ואת הארוחה הקירגיזית הראשונה שלנו שכללה כנראה בשר סוסים.
בבוקר בבדיקה כללית לאופנוע הבחנתי שהבורג שמחזיק את הבולם האחורי באופנוע שלי שבור, זה מה שקורה כשרוכבים בפמיר עם אופנוע עמוס מאוד. זו בעיה קשה ובכל זאת החלטתי לרכוב לעיר אוש, osh עם בורג שבור בתקווה למצוא בורג חליפי.
רכבנו לאוש ביחד עם רון ודין , אנחנו רוכבים ביחד כבר כמה ימים, התוכניות שלנו זהות ויכול להיות שנמשיך ביחד עוד הרבה קילומטרים.
באוש יצרנו קשר עם חברה להשכרת אופנועים שמנוהלת ע"י שני שוויצרים, muztoo, אחד מהם פגשנו בפמיר. הגענו למוסך שלהם ופטריק המכונאי עזר לי לחלץ את הבורג השבור ומצא לי בורג חליפי שיקח אותי לפחות עד ברנאול ברוסיה לשם כבר הזמנתי בורג מקורי.
וכאילו לא חסר צרות, אחרי שעזבנו את אוש ברכיבת שבילים נקרע לי צמיג אחורי, הצלחנו לתקן משהו ולחזור מאתיים קילומטר לאוש, שוב לפטריק שהרכיב לי צמיג חדש.
העברנו כמה ימים באוש ונסענו בדרך מקסימה במשך יומיים רכיבה לבישקק. שם נפרדנו מרון ודין וקבענו להיפגש בברנאול ברוסיה. הם נוסעים לאלמטי בקזחסטן לטפל בויזה למונגוליה ואנחנו נעביר עוד כמה ימים בקירגיסטן. רכבנו עם אופנוען טורקי שפגשנו כמה שבועות לפני באוזבקיסטן, ושוב בבישקק.
העברנו עוד שלושה ימים בקירגיסטן היפה. רצינו יותר אבל צריך להתקדם מזרחה ,רצינו להגיע למונגוליה בתחילת אוגוסט.
עברנו לקזחסטן, שוב. אלף ומשהו קילומטר עד לגבול רוסיה, אנחנו נוסעים לברנאול ברוסיה שם מחכים לי צמיגים ועוד חלקי חילוף אחרים, בעיקר בורג לבולם האחורי. אני רוכב עם בורג משומש שנקנה בשוק באוש ואני לא ממש סומך עליו.
קזחסטן לא איכזבה אותנו, הכבישים מחורבנים בדיוק כמו שציפינו. לו הכבישים לא היו כל כך גרועים אפשר היה גם להנות מהנוף המדברי. אני בטוח שיש לקזחסטן מה להציע לתיירים, אבל החוויה שלנו היא דרכים קשות, בחלקן לא סלולות, מזג אויר קשה, חם מידי, ושוטרים עם מצלמות מהירות בכל פינה.
שלושה ימים ואנחנו שוב ברוסיה. הפעם מעבר הגבול היה קל יותר ולא כלל מכס. אולי בגלל שעשינו מכס בקזחסטן. יש שמועות שיש למדינות האלה הסכמי מכס. או שאחרי שנכנסים פעם אחת לרוסיה הפעמים הבאות יותר קלות. בכל מקרה הכניסה לרוסיה לוותה באנחת רווחה, סוף סוף קצת אספלט לא שבור. אחרי חודש בדרכים של מרכז אסיה הרכיבה על אספלט היא תענוג עילאי. והכניסה לרוסיה היא חזרה לעולם מערבי.
הגענו לברנאול , רון ודין הגיעו יום אחרינו.

פגשנו את אנדריי, איש הקשר שלנו לחלקי החילוף, קיבלנו את הצמיגים וחלקי החילוף, רון ודין קיבלו את חלקי החילוף שלהם.
בילינו עוד שבוע בברנאול, עשינו טיפולים גדולים לאופנועים, תיקון תקלות והחלפת ברגים שבורים. חידשנו ציוד קמפינג ושתינו קפוצ'ינו אמיתי. וכל זה כהכנה לקראת החלק האחרון במסע הזה, מונגוליה.
רון ודין עזבו יום לפנינו וקבענו להיפגש בעיר olghi במונגוליה. העברנו עוד יום עבודה על האופנועים ויצאנו לכיוון גבול מונגוליה. ההתרגשות גדולה, כל כך הרבה סיפורים שמענו על מונגוליה מרוכבים שפגשנו בדרך, קיבלנו הרבה מידע שרק בילבל אותנו יותר, נגיע ונראה מה יהיה.
רכבנו יומיים על הרי האלטאי ברוסיה , נהנים מהאספלט האחרון שנראה בזמן הקרוב.
מרכז אסיה היא בהחלט חויה בלתי רגילה. אלו מדינות עולם שלישי עם נגיעה מערבית. בערים הגדולות יש הגל אבל בכפרים רוב האנשים חיים בתנאים שאנחנו נקרא להם עוני,ובכל זאת יש הרבה חיוך על הפנים. כשרוכבים על אופנוע פוגשים את התושבים, בכל מקום שאתה עוצר מתגודדים סביבך אנשים ומתעניינים במעשיך. המפגש מרתק ולפעמים גם מצליחים ממש לנהל שיחה. השאלות הנפוצות הן אד-קודה, מאיפה אתה? וסקולקה, כמה עולה האופנוע? הלוואי שיכולתי להישאר פה יותר אבל צריך לזוז. אולי עוד נחזור.

5302_10204633287099138_973887145359820717_n.jpg

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לבת' אנדרסון ושלום בן-צבי קזז

————————————————————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה