הרפתקה דוט קום

21 ביוני 2012 יוטרן הבלקן -7 הדיווח האחרון

יון מחכה עם חום ומצברוח רע

חברת ספנות ששמה קצוץ ומדינה במצור. אבל עוד נשוב!



הצג את הוראות נסיעה ל-אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יוטרן הבלקן – חזרה ביון

את יון למעשה עברנו מצד לצד וחקרנו מעט את ההרים בצפון ועכשיו עם חזרתנו, יש לנו נווט שהוא גם מורה דרך מקצועי וגם מכיר ואוהב את יון ולמרות סוג של התחלת עיפות - יוסי מלהיב אותנו לשיטוט בהרים של קנדליקי וירידה לחופים מקסימים ועיירות ציוריות שיושבות על מפרצים מקסימים. ביון כבר ביקרתי  7 פעמים וברשימה היא נמצאת כמעט בראש – אחת המדינות המופלאות, היפות, הרב גוניות והנחמדות שיש לגלובוס שלנו להציע. לצערנו, המעבר ליורו עשה אותה מעט יקרה ואחרי כמה שבועות של התנהלות רומנובולגרית, אנחנו די מזועזעים והכסף שנשאר לכל אחד מאיתנו נספר שוב ושוב.

מזג האוויר הוא כבר של תחילת הקיץ, כל בגדי החורף והמגפיים נדחפו עמוק בתיקים ומדי פעם גם רוכבים קילומטרים רבים עם חולצה קצרה. על קסדה לא וויתרנו, למרות שהחוק היוני כנראה מתיר זאת.

ביון - מחנה האלים 2.jpg

חלקת אלוהים שמצאנו

יון נמצאת כרגע על פרשת דרכים והיא כנראה קרובה לקריסה כלכלית. ביום ראשון עשו שם מעין סבב בחירות והמפלגה שמבקשת להמשיך את השותפות האירופאית, ניצחה אבל להערכתי, והיא מאוד צנועה ולא מסתמכת על מומחיות משום סוג – אין ליונים ברירה, התיירות העולמית שהיא המנוע הכלכלי של המדינה לא תבוא כשהמחירים הם כל כך גבוהים. החזרה למטבע מקומי, היא בלתי נמנעת – זה יכול להימשך מספר שנים אבל זה יקרה.

בשיטוט שלנו, אנחנו כמובן לא חשים את הדופק המקומי ולא מרגישים שיש איזו מועקה באוויר, אנחנו לא במרכזי התיירות, לא באיים ולא בחופי הזהב וגם העונה עוד לא ממש התחילה. כך שמבחינתנו; ימי חול רגילים. לא נערכים לכבודנו ואף אחד לא מתחנף אלינו. סתם עוד חבורה של אופנוענים חצי צוענים שכשפורסים להם את הנייר על השולחן ליד הים זה מלווה בחיוך סלחני.

הכיוון, לחצי האי פילון ובדרך ניצבת לה גאה ומזמינה עיר הנמל הענקית סלוניקי. אפשר לעקוף אותה על כבישים טבעתיים כמו שיש לכל עיר או להיכנס, להגיע לאזור העתיק ליד הנמל. לטייל קצת בערב ובסך הכל להוריד את הקסדה ולחבוש כובע מצחיה קל של תיירים.

נסיון העבר מלמד שלשיירה שלנו אין מקדמי סבלנות רבים להתנהלות עירונית ולאחר זחילה מתישה בפקקי התנועה, מגיעים לטיילת שלאורך הים ושם נחווית התמוטטות מוחלטת. האופנועים כבר רותחים מחום. יותר מדי גרויים ואנשים נקיים מתרוצצים לנו מול העניים. אין פיתרון לחניה ואם רוצים לחפש, צריך להמשיך את השיטוט המהביל הזה וזה לא זה. אין סבלנות ואין טיפה של חשק להתמודד עם העיר הזו ויוסי מקיש כמה מהלכים על הג'י.פי.אס שלו ומוביל אותנו החוצה. לאחר זמן, נמצא הכפר הקטן ליד הים ובו מלון שקט וחמוד שמחזיר לנו את החיוך.

למחרת, מחליטים על מציאת מקום שיהיה "הכי יפה שיש" המקום בו פיתתה הרה את אפולו ושעל העשב שלו התרוצצה ארטמיס כשרדפה אחרי אילות..

לאחר כמה עשרות ק"מ של רכיבה איטית, לאורך צוקים שנושקים לים וכניסות של דרכי עפר לקו המים, יוסי מגלה את מפרץ האלים: משטחים של דשא ועצי קטלב בני מאות שנים. חוף ים חצצי במרחק של 100 מ' ונחל קטן, שמאפשר מקלחת מתוקה אחרי הים. את הדשא צריך לחלוק עם עדר פרות שמגיע לארוחה מדי כמה שעות, ובמרחקים נכונים עוד מספר מטיילים שהקימו את המחנה שלהם סמוך לים.

במקום מחליטים לראשונה מאז עזבנו את האניה, על יום של חופש. לא נוסעים לשום מקום. היה לנו עוד יום שבת כזה כשהגשם סגר אותנו ליום שלם, אבל אז זה היה מחוסר ברירה ועכשיו אין מאושרים מאיתנו. יוסי ורוני מקבלים רשימת קניות של מכולת וקופצים לכפר הסמוך להביא אספקה. יומיים של בטלה מוחלטת. רביצה בים וקצת הליכה לאורך החוף. שוב כמו במקרים רבים – זה מקום ששוה לחזור אליו ורצוי עם כל המשפחה..

יוסי תופס תנומה

זמן יון הולך ומסתיים ולאחר כחמישה ימים של שיטוט לאורך חופים קסומים וחציה של הרים קטנים ומוריקים, מגיע יום החזרה ופה כבר לא מתפתח דיון כ-400 ק"מ על כבישי האגרה המהירים ונוחתים קרוב לעיר הנמל. עוד מהדרך ביום הקודם, הודיעו לנו שלא בטוח שנוכל לעלות לאניה. אותו דפוס התנהלות תמוה שליווה את יציאתנו מהארץ וליתר ביטחון, מחליטים להיות הראשונים בתור וכבר בשמונה וחצי בבוקר של יום ב', אנחנו מול הבותקה של חברת סלמיס הקפריסאית, שמפעילה את המעבורת. מתוחים וכעוסים וגם מאוד נחושים. זה מתקדם בסדר, האופנועים כבר קשורים בסיפון העליון, כל אחד מקבל חדר ואז מודיע לנו הקצין הראשון ששניים מאיתנו יצטרכו לפנות את החדר ולחזור בטיסה. זה מערער אותנו לחלוטין ובמקום מחליטים שלא מוותרים. יש לנו כרטיס. ההזמנה שלנו מלפני חודש ואם הם רוצים. שיורידו אותנו בכח. שיביאו משטרה. אנחנו לא יורדים. בסוף זה מסתדר ולאחר רביצה מרירה שנמשכת כל היום מניחים לנו והאניה הענקית יוצאת סמוך לחצות. עצירה בקפריסין והגעה לחיפה ביום חמישי בבוקר.

יאסו עם מסעדן מקומי.jpg

יאסו. ולהתראון יון

ישראל במובן מסויים היא אי – אין לה קשר יבשתי עם העולם. מי שרוצה לצאת ממנה עם רכב חייב להשתמש באניה או בהטסה. הדרך ההגיונית, היא הדרך בה בחרנו. זה מקובל בכל העולם. משום מה אצלנו זה מבצע כל כך יקר וכל כך מטורף שמתי מעט בכלל מוכנים לנסות אותו. המחיר שנדרשנו לשלם, זיבולי השכל וההבטחות שאי אפשר לסמוך עליהן, היחס המשפיל מחברת הספנות והמיצגים שלהם בארץ - כל החבילה הזו היא חוויה איומה.

לפני כשנתיים, ניסתה בחורה ששכחתי את שמה לארגן עצומה שתקרא למי שצריך לטפל בענין הזה, לעשות קצת סדר ולפתוח קווי תעבורה ימיים הגיוניים ומסודרים – לא יצא מזה כלום – את מי זה מענין ומה זה כבר 100 אלף איש שחיים בישראל ויש להם פחד טיסה ושכל מה שהם רוצים זה את האפשרות לצאת מדי פעם ולא לעלות למטוס מסוממים לחלוטין. הפיסקה הנרגנת הזו היא אמיתית ומי שחושב על טיול כזה או אחר שיקח את הענין בחשבון ויכין את עצמו עם טיפול פסיכולגי לניטרול כעסים.

אנחנו נתגבר, יהיה בסדר ואם לא יכה הברק – כמו שאיחלנו לרוזנפלד וסלמיס – אז יש סיכוי שעוד נחזור ונשתמש בשרותייהם – רוני שטיינברג ויוסי שדה כבר החליטו שהם הולכים לכבוש את מונגוליה ולהשתלט על הרכבת הטרנסיבירית בעוד שנתיים..

ביון - דרכי הים האין סופיות.jpg

להתראות בדרכים!

יוסי שדה, רוני שטיינברג, אבי פלדמן וערן שפיצר.

——————————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, אבי, ערן ורוני.

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

1 באוקטובר 2011 יוון. פלופונס. שבוע. אבא. בן.

יואב ודניאל יצאו לחבק שני אופנועים וחתיכת נוף.

IMG_3222.jpg

כשרוצים חיבור קרוב, נוסעים רחוק. טיסה קצרה לארץ האיים והמפרצים, בה המרחק הקצר בין שתי נקודות הוא קו מפותל: שני אופנועי ויסטרום 650. שתי מצלמות קנון (יואב הוא צלם מקצועי), אוכל טוב וחווייה מעוררת והצילומים… מענגים! כל מילה נוספת, מיותרת.


הצג את הוראות הגעה אל אתונה, יוון במפה גדולה יותר

קורינטוס 2.jpg

יואב ודניאל. תודה.

—————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב אלון

—————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 במרץ 2011 איפק יול* - דרך המשי 2006

*איפק יול = דרך המשי בטורקית

עודד שני, יותם מורג, אבי פלדמן וערן שפיצר יצאו בשנת 2006 לכתוב פרק מפואר ברכיבה אתגרית של ישראלים. מסע ששימש אותי כנדבך נוסף של השראה למסעי שלי. עכשיו, פסיפס של סיפורים מהמסע עולה כאן. תיהנו.

דרך המשי ליוני -רק מפה+.jpg

במאי 2006, יצאנו רכובים על אופנועי BMW ישנים למסע שאמור היה לעקוב פחות או יותר, אחרי דרך המשי העתיקה על פי מפות מהמאה החמישית לספירה. ההוגה וההוזה של הפרויקט הזה הוא אבי פלדמן מיוטבתה אליו חברו יותם מורג, עודד שני ואנוכי. ההתעסקות וההכנה ליציאה ארכו כשנה וחצי בה למדנו להכיר אחד את השני ואת חבלי הארץ אותם רצינו לחצות. התוכנית המקורית אופיינה בשאפתנות די מופרכת והייתה כזו: - מעבורת לקפריסין, משם מעבורת לתורכיה, גרוזיה, אזרביג'ן, חצית הים הכספי לקזחסטן, אוזבקיסטן לכל אורכה, שוב כניסה לקזחסטן, כניסה לקירגיסטאן, מעבר לסין וחציה של שני מחוזות עד המעבר למונגוליה. במונגוליה, רכיבה עד אולן בטר ושם העמסה של האופנועים על הרכבת הטרנס סיבירית עד מוסקבה. יציאה מרוסיה דרך אוקראינה, מעבר חוזר לתורכיה, משם ליון וחזרה באוניה מפיראוס.  היינו אמורים לצאת לשלושה וחצי חודשים ולסגור מעגל של כ-35000 ק"מ. זה לא קרה וכשהתקרבנו לגבול סין, נתקלנו בהפרה של הבטחות מצד הסינים והקשחה בלתי עבירה, של תנאי הכניסה למדינה. לאחר כחודשיים בדרכים, חזרנו עם זנב מקופל, בטיסה מקזחסטן. גם האופנועים הגיעו בטיסה, אבל כחודש אחרינו - הסיום הזה נצרב בנו ככישלון.
הבחירה באופנוע ככלי תחבורה להגשמה של מסע כזה, היא לב העניין. זה הנושא המאחד והכל כל כך מלהיב ומיוחד. לא בחרנו את האופנועים שלנו למשימה הזו, הם פשוט היו. זה מה שהיה לנו ובלי לנסות להוכיח משהו, הכשרנו אותם למשימה. במבט לאחור, הדבר היה באמת קצת משונה. לקחת גרוטאות בנות 15 שנה ולקוות שהכל יהיה בסדר. זה לא היה לגמרי בסדר, תקלות מכאניות ליוו אותנו לאורך כל הדרך. פרמטר נוסף היה; התנהלות של קבצנים. טוב, לא ממש אבל מראש וויתרנו על מסעדות, בתי מלון ומיני פינוקים שמאפיינים תיירים.
ועוד מרכיב מזעזע היה משקל האופנועים והציוד שלקחנו איתנו - כל אחד מאיתנו יִשָבָע שהעמיס רק את המינימום הנדרש - לאורך כל הדרך חשבנו והרגשנו היטב אבל רק כאשר שקלנו את האופנועים בשדה התעופה של אלמטי בקזחסטן' ראינו את המספר שהופיע על הצג. חישוב פשוט הראה שעל שני הגלגלים, ביחד עם הרוכב, מונח משקל של קרוב לחצי טון. במעבר הרים בגרוזיה, שהיה בקושי דרך עפר עם בורות ואבנים, נלוותה לרכיבה המחשבה שפה זה הסוף. האופנועים ישברו ונצטרך לחזור ברגל…
יוני כותב לא מעט על חלום שהגשים, על כוחם של חלומות ועל הצורך להיות אדם חולם… או משהו כזה - את הזכויות על החלום של חציית דרך המשי, חייבים לפלדמן. אצלו זה יושב עוד מהזמן שחצה את אירופה עם יותם ואנחנו למעשה היינו הפלטפורמה האנושית, עלייה העמיס את החלום שלו. גם אם לא התגשם במלואו, הוא התפנה עכשיו לחלום הבא וזה כיבוש מרוקו. ומה נגיד לו? לא??
הסיפור של מסע דרך המשי נכתב על ידִי כיומן. יום אחרי יום ובשילוב של מיני הגיגים משונים. זהו מסמך אינטרנטי באורך של 34 מטר והכנסתו לאתר של יוני, הייתה נחשבת להשתלטות עוינת… מובאים מספר ימים ומשהו מייצגים. מיטיבי השֶבֶת מול המסך, יכולים למצוא את הסיפור במלואו באתר שלי תחת הלשונית: "ממקום אחר".

11.5

סוף סוף וקצת לפני שהאזרוח שלנו בפאצה יעשה בלתי הפיך, אנחנו אורזים את המחנה, אוספים את האשפה שנצברה ויוצאים לרחוב. אני רואה שבכמה בתים תלויים שטיחים שיום קודם טרחו עליהם נשים סודיות ושטפו אותם במים, אין לנו שום קשר עם חיזוי של מזג-אוויר ואני מודיע לשותפי שלפנינו 3 ימים של שמש, בטוח וחד משמעי. מעודדים אנחנו נפרדים מחמידו ומבנו ונוסעים משם. הכיוון עכשיו לעיר טרבזון, (Trabzon) הכבישים עמוסים ומחייבים נהיגה זהירה. הנהגים התורכים מעט עצבניים, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. בטרבזון, אליה מגיעים בשעות המאוחרות של הבוקר אני מחפש בנק להעשרה של הקופה הכללית שלנו בכסף מקומי, כמובן שחונים מול הבנק, על המדרכה. וכשאני חוזר, האופנועים  מוקפים באנשים ומהמכולת הסמוכה, כבר יוצא מישהו עם טס נחושת ועליו כוסות קטנות של תה, לא מבקשים תשלום על התה וכשסיבוב אחד של שתייה נגמר, הוא חוזר עם עוד ואנחנו שותים תה ומחליטים שמפה זה רק יכול להשתפר וההיתקעות המשונה שלנו הולכת ונעלמת כזכרון רחוק.

דררך המשי ליוני - 20.jpg

כמעט כמו תיירים, קפדוקיה, תורכיה

לאחר טרבזון, מגיעים לעיר שנקראת הוף ואנחנו כבר למרגלות הרי הקשקר ( Kaçkar Dağları) הכבישים נעשים צרים והתנועה מתמעטת. ההרים שנראו לנו מרחוק כיעד נכסף וקסום' הם כעת חלק מהנוף. הכביש מתפתל ולצידו נהר שזורם הפוך לכיוון נסיעתנו. מדרונות תלולים וצמחיית בראשית של עצים אדירים ומשטחים של עשב ירוק. נקבע יום של רכיבה שיֶפָצֶה על שלושת הימים של פאצה ולאחר כ-400  ק"מ, עוצרים לחניית לילה במקום מדהים ביופיו. הנהר מעט מרוחק ולא כל כך מרעיש. מזג האוויר קריר אבל ללא גשם. בתפריט ארוחת הערב: חזה עוף בשום ולימון, אורז עם בצל ואפונה, טחינה וסלט ירקות.
אנחנו אמנם במרחק של לא יותר מ-100 מטר מהכביש, אבל האזור הררי, פראי, לא מיושב, אין תנועה של מכוניות ומרגישים שזה הדבר האמיתי. בדמיוני, אני כבר מאזין בלילה לשמוע רחשים ואוושות של ענפים נשברים כשדוב דורך עליהם. לתחושה של בטחון, אני מכניס לאוהל את סכין הקצבים שלי. יותם עושה את אחד הדברים האהובים עליו ומפיק מדורה שמשתלבת נהדר ועושים עליה כמה נגלות של קפה. יש לנו הרבה שעות של ביחד; בעצירות, בחניון הלילה ובהיתקעויות, אבל מחוץ לזה כל אחד עם עצמו. ברכיבה סגורים בקסדות ובהקמת המחנה ופירוקו בבוקר כל אחד עם ציודו והאופנוע שלו.
מציאת המקום בו אנחנו פורשים את האוהלים, היא עניין שדורש ערנות, יכולת הבחנה ותזמון מדויק. כשמסכימים על מקום, מסדרים את האופנועים וכל אחד פורש את האוהל שלו. לאחר מכן, אני פותח את השולחן המתקפל ומוציא ערמה של שקיות בהן האוכל של היום; כלי בישול, צלחות וסכום וכל מה שדרוש להאכלה של ארבעה אנשים. כל הערמה הזאת מונחת בצד ימין של השולחן והבנזינייה בצד שמאל. לכל אחד כסא מתקפל ובדרך כלל יותם מתיישב מולי ומכין את הסלט. בהתאם לתפריט של היום, אני מתחיל לבשל ומנסים שהכל יסתיים לפני חשכה.

דרך המשי  - ליוני 2.jpg

מעבר בפסגות של הרי הקשקר, תורכיה

פרוק והורדת הציוד מהאופנועים, קלה ומהירה. העמסה וקשירה זה כבר משהו אחר שדורש ריכוז ומחשבה; אורזים לחבילות סגורות את האוהל, שק השינה, התיקים נסגרים עם תכולתם ומונחים על החלק האחורי של האופנוע. בכל האופנועים הורדו מושבי המורכב ומנשאים מיוחדים נבנו במקומם, מיקום האריזות במקום הזה, הוא אידאלי ומאפשר לשמור על יציבות למרות המשקל העצום. את התיק הכבד, שמים קדימה ואריזות קלות, כמו שק שינה ומזרון, נקשרים מאחור. את כל הערמה הזאת, מחזיקות שתי רצועות חזקות שמתהדקות בכמה משיכות ובנוסף - רשת של גומיות או סתם גומיות, לאבטחה נוספת מסביב. עודד מייחס לקשירה חשיבות עליונה וממנו למדתי את הביטוי "הצפנת שרכים" שזו הפעולה החשובה שעושים חובשים צבאיים עם הציוד שלהם; שלא יהיה שום חוט או קצה של רצועה, שמסתובב חופשי ועשוי להיתפס במשהו. המבחן לקשירה נכונה הוא קודם כל איך זה נראה. סימטרי ועוקב את קווי האופנוע, שום דבר לא מתנדנד, לא נופל ובמפגש עם הגב לא בולט משהו.

פלדמן בנסיון חציה של נהר שזורם על הכביש בגאורגיה. קשה לראות אבל הוא כועס.

17.5

בדרך לטבליסי, Tbilisi בגן הפורח שלנו, השכמה בשש בבוקר עם הציפורים… טוב, זאת לא חוכמה גדולה, כי אנחנו הולכים לישון יחד איתם. מתארגנים לאט ועולים על הכביש, לאחר מספר ק"מ, נתקלים בשיירה אין-סופית של משאיות "קמז" חדשות של הצבא הגרוזיני, המשאיות נוסעות לאט מדי אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלנו ודרושה נחישות ולא מעט תעוזה, לעקוף משאית משאית ולבסוף לאחר כ-30 ק"מ כאלה, מצליחים לעקוף את כל הטור והדרך נפתחת לנו. אבל אז צריך לתדלק, יורדים מהכביש לתחנת הדלק ובמבט חמוץ, אני רואה את כל המשאיות חולפות להן ועכשיו צריך לחזור על כל המבצע שוב.

דרך המשי - ליוני 4.jpg

יותם מאתגר את ליבו במעבר מים בדרך ליוספלי, תורכיה.

בצהריים, מגיעים לטבילסי ומגלים לחרדתנו שדווקא היום יש כאן מצעד צבאי. כל העיר, שהיא כרך בלתי נסבל בימים רגילים, הופכת לפקק אחד גדול - אי אפשר לזוז. מסביבנו נהגים גרוזינים עצבנים ואם רצינו שיהיה מעניין, אז מתחיל לרדת גשם והבורות מתמלאים במים. קשה להבחין בהם ומנסיוננו הבורות הגרוזינים הם לא צחוק. גדולים ועמוקים. מחליטים לעצור על גשר גדול ואז למטה בשדרה שלאורך הנהר, רואים את עשרות המשאיות שבאו למצעד. לאחר זמן, פלדמן מזהה את כיוון היציאה ומחליטים להמשיך. הסיוט האורבני נמשך עוד דקות ארוכות ולבסוף יציאה מהעיר ולפנינו כ- 50 ק"מ עד מעבר הגבול. הדרך רגועה וגבעות של שדות מרעה מימיננו ומשמאלנו, מחזירות לנו את הנשימה. מעבר הגבול לאזרביג'ן נקרא "רד בריג'ד" ונראה מודרני אבל נטוש וכמעט ללא תנועה. קצת בדיקות וברורים ומסתבר שלמרות המידע שפלדמן ליקט, לא ניתן לקבל וויזה במקום ועכשיו צריך לחזור כל הדרך לטביליסי, כדי להוציא וויזות מהשגרירות האָזרית. טלפון לשגרירות שלנו והקונסולית קובעת לנו פגישה עוד הלילה. אבל אנחנו מוותרים וקובעים למחר.

דרך המשי ליוני - 3.jpg

עצירה בשיפולי הרי הקשקר, תורכיה

בדרך למעבר הגבול, זיהינו תחנת דלק ומסעדה שמאחוריהם מבנים שנראים כמו צימרים. שוב מתחיל גשם ומחליטים לנסות את מזלנו שם. כשמגיעים לתחנת הדלק, מתקבלים ע"י נציגת המשפחה ובנה. הם חשדניים ולא ממהרים לעזור, ארבעת הביקתות הקטנות הן למעשה המסעדה, המקום בו אוכלים, יש שם שולחן ושמונה כסאות. לא פשוט לשכנע אותם ועודד מגייס את כל יכולתו וקסמו ואחרי משא ומתן, אנחנו מקבלים חבילת ארוח, שכוללת: רצפת עץ בשני צימרים, מקלחת של שני דליי מים חמים ופחית שימורים, לשפוך את המים על הראש, ארוחת ערב מלאה וכל זה  ב-18 דולר לאדם. לקחנו.

דרך המשי ליוני - 7.jpg

דרך העפר האיומה - כ-400 ק"מ בקזחסטאן

בקילומטר ה-14 , קצת אחרי בנייני השיכונים הגדולים. ממש בסוף שטח השיפוט של טביליסי, אני נמצא. יחד איתי נפתחו בכביש עוד שני בורות, אבל אני הכי גדול והכי עמוק, בהתחלה כשעברה המשאית שגרמה לסדק קטן באספלט, חשבתי שמישהו ממחלקת הכבישים יבחין ויבואו לתקן, אבל זה לא קרה ומשאיות נוספות עברו והסדק התרחב וכל כניסה של רכב לתוכי, מפוררת את האספלט ואת מה שמתחתיו. נהייתי בור גדול ומפחיד עם שוליים חדים. עכשיו כבר אי אפשר שלא לראות אותי והמפגש שלי עם גלגלי מכוניות נהיה די נדיר, אבל אם זה כבר קורה, אני שומע מבעד לרעש של המנוע את הנהג מקלל את כל מי שאחראי בגרוזיה לכבישים. לפני כחודש, ירד המון גשם ובחור צעיר שחזר עם אמא שלו מבדיקות רפואיות בטבילסי, לא ראה אותי - ונכנס עם הגלגל הימיני קידמי והצמיג שלו פשוט נקרע. לא ברור איך הוא לא התהפך, אבל המחזה היה קשה ואמא שלו כמעט חטפה התקף לב. אתמול עברו פה ארבעה אופנועים. לשמחתי ראיתי שהם לא נוסעים מהר והבחינו בי בזמן. להפתעתי, הם גם חזרו למחרת ואחר כך שוב פעם ונהינו ממש מכרים. אני מקווה בשבילם שהם שמים לב גם לכל הבורות האחרים ושידעו שאם יורד גשם קשה מאוד להבחין בנו וכדאי בימים כאלה לא לנסוע לשום מקום.

מתקני שאיבה בקזחסטן, נראו די מוזנחים ונטושים.

19.5

בוקר מעט קודר ומעונן מקבל את פנינו, הגשם פסק ואפשר להתקדם. היעד של היום, באקו,(Baku) עיר הבירה של אזרבייג'ן בסך הכל כ-400 ק"מ. לאחר כמה עשרות ק"מ, מגיעים לאיזו עיירה וממנה כנראה נסלל איזה כביש מהיר, כי אנחנו עכשיו על הדרך החלופית. ממש רכיבת שטח; חריצים, בורות, חצץ גס וחריצי רוחב. לאחר כ-70 ק"מ כאלה, היא סתם הופכת לגרועה - אבל לפחות עם אספלט ואפשר להסדיר את הדופק.
הנוף כמעט ולא משתנה: שדות מרעה לכל הכיוונים. אנו מתקדמים בשלווה ואז כ- 150 ק"מ לפני באקו, מתפרק הבולם האחורי באופנוע של פלדמן. זו תקלה שהייתה יכולה להיגמר רע, אפילו רע מאוד ובנס, הוא מצליח לא להתהפך ולעצור בצד. תפקידו של הבולם, לספוג את כל המהמורות והבורות, לאפשר לקפיץ לעבוד באופן מבוקר ולמעשה להחזיק את המשקל בחלק האחורי. על החלק הקדמי, אחראים שני בולמים המחוברים לכידון. במקרה שלנו, ציוד במשקל לא הגיוני, פלוס רוכב ודרכים כל כך משובשות, הבולמים פשוט עובדים קשה. כנראה קשה מדי - והנה אחד מתפרק. אין לנו כמובן חלק כזה. עודד ויותם מפרקים, לשמחתנו ניתן להחזיר את החלק התחתון שיצא מההברגה שלו. נמרח דבק אפוקסי לאבטחה והבולם מורכב מחדש. נעשית מתיחה נכונה של הקפיץ ולאחר כשעה וחצי של עבודה, האופנוע חוזר לכביש.
כשהגענו לים השחור, החלה התחושה של "נורא רחוק מהבית" והתלות שלנו באופנועים העתיקים שלנו ומצבם המכני, הפכה לנושא מרכזי, אנחנו תולים קמעות מכל מיני סוגים, מאזינים ברוב קשב לרעשים חריגים תוך כדי נסיעה ופלדמן אף מגדיל לעשות ומדבר אל האופנוע שלו. לאחר התקלה, החד-שיח שלו עם האופנוע, נהיה יותר תקיף ומשהו ביכולת שלו לסמוך עליו, קצת זז ואנחנו מורידים מעט את המהירות.
כ-90 ק"מ לפני באקו, אנו פוגשים להפתעתנו כביש חדש, מקסים וחלק והנסיעה הופכת לקלה ונעימה. טוב שכך, כי היום הולך ונגמר. לעיר אנחנו נכנסים עם חשיכה. חשבנו שכבר ראינו נהגים עצבניים, כרך פקוק ועצבני, חוקי משחק עירוניים לא מוכרים ואפילו נהיגה בצד שמאל. אבל שום דבר מכל זה, לא הכין אותנו לרמת המוטרפות והפסיכיות של העיר הזו. אנחנו בכביש המוליך למרכז העיר, עם הממותות שלנו. אחרי יום ארוך ומתיש. כבר חושך, אין כמעט תאורת רחוב. בכבישים בורות ונהגים עצבניים במיוחד, עוקפים אותנו מימין ומשמאל, במהירויות מטורפות. מצפצפים בצופרי אוויר וצופרי משטרה. פחד אלוהים וסכנה אמיתית. בדרך לא ראינו שום צ'יפ הוטל ושואלים קבוצה של נהגי מוניות, אם הם יכולים לכוון אותנו לאחד כזה. כמובן שמיד התקהלות סביבנו ואז משום מקום מופיע גבר צעיר רכוב על אופנוע עם סירה, מין BMW מתוצרת רוסית שנקרא אורל, IMZ-Ural היצירה המכנית העתיקה הזו, בת כ-50 שנה ומשוחזרת ברמה מוזיאלית. הוא מדבר קצת אנגלית ומוכן לקחת אותנו למלון שבו עובדת חברתו. נותן מכה על הקיק סטרטר. האופנוע שלו עם אגזוזים פתוחים והרעש המחריד מאפשר לנו לעקוב אחריו, כי הוא לא ממש בקי בהובלה של אופנועים וכמעט נעלם לנו. המלון במרכז העיר והוא ממש לא זול - כ-120 דולר לאדם ללילה. שוב עודד נשלח לסדר את המצב ואנחנו מקבלים חדר אחד לארבעתנו, ב-50 דולר כולל קפה בבוקר.
מהדרך ניסינו לתאם עם הקונסול הישראלי פגישה בשגרירות הקזחית, להסדרה של וויזה לקזחסטן כיוון שלא הצלחנו לקבל אישור כניסה לטורקמניסטן ואין דרך לאוזבקיסטן, להמשך דרכנו, אלה דרך קזחסטן. לאחר שפתר לנו את הלילה מתבקש הבחור - בשלב זה חברתו מציגה אותו; רוסלן והיא מריה, להביא אותנו לשגרירות הקזחית. הכבישים כבר התרוקנו מעומסי תנועה ועכשיו יכולים הנהגים לבחון ולהראות לכולם איך המכונית שלהם "פותחת" בין רמזורים. ידידנו משתלב במהומה ולוקח את הסיבובים, תוך כדי הנפת הסירה באוויר ומנופף לשלום לכל מיני מכרים. אנחנו די המומים וכבר ממש עייפים, אבל נדבקים אליו ומגיעים בשלום לשגרירות.
הקונסול הקזחי, צעיר וגבוה - אפילו יותר מפלדמן, מתעניין במסענו ומביע תמיהה על כך שארבע אנשים שנראים די שפויים מוכנים להיכנס ולעבור את קירגיסטן באזורים שהוא מגדירם; "בעייתים ביותר" והוא אומר משהו שנשמע כמו: "אתם יכולים להיכנס ולעבור את עמק פרגנה Farghana Valley אבל יש חשש גדול שלא תצאו משם", נבהלנו, ובחיבור עם ההסתייגויות שקיבלנו ממשרד החוץ, מחליטים במקום, על שינוי נוסף וכניסה לסין דרך קזחסטן ולא מקירגיסטן. השינוי מצריך שתי וויזות ואת זה הוא מתבקש להסדיר. כמה זמן? אולי תוך שלושה ימים.
אנחנו נפרדים ממנו וחוזרים לשדה המערכה ולידידנו שמחזיר אותנו למלון. בדרך נגמר לו הדלק ועודד שולף למענו את ג'ריקן ה-5 ליטר שלו. במעמד התדלוק ההכרות שלנו עם הבחור האנרגטי הזה, הופכת לחברות של ממש. האופנועים חונים בכניסה המאובטחת של המלון ומריה מבטיחה למצוא לנו מגורים יותר הגיוניים לימי ההמתנה בבאקו.

ההגעה הנרגשת לעיר העתיקה בחיווה, אוזבקיסטאן

25.5

בשבע בבוקר, מרגישים תזוזה והמעבורת מתחילה לזחול לנמל. בפנים התרגשות מסוימת וכשנגמרת הקשירה והגשר מורד, מתאספים כל הנוסעים, כ-40 במספר ומוסרים את הדרכונים שלהם. מי שנראה כמו הקפטן, גוער בהם להסתדר בשורה ולחכות לנציגים של השלטון הקזחי. אנחנו לא כל כך ממושמעים והוא שם אותנו בצד - שלא נבלוט. כעבור דקות ארוכות, עולים לאוניה ארבעה לובשי מדים ושלוש חיילות בלונדיניות, שנראות כמו המלאכיות של צ'רלי. ההמתנה נמשכת עוד קצת ואז מורשים כולם לרדת. טרנזיט מצ'וקמק לוקח אותנו לביקורת דרכונים ומכס. בכניסה, אנחנו מבחינים בחייל קזחי עם כלב זאב מאיים. זה נראה לא טוב והוא גם מגדיל לעשות ומסדר את כולם בצעקות ולא מרשה להם לשבת. אני מסתכל עליו ואז הוא קולט את מבטי ומחייך וקורץ. נו באמת, יש לנו אוהדים גם כאן והוא מסדיר לנו כניסה מהירה ועוקפת תור. זה עדיין תהליך ארוך ומתיש. לאחר כשעה וחצי, יוצאים כדי לשחרר את האופנועים מהמעבורת ולהגיע לעוד שתי תחנות, המכס והצבא. המכס לא נמצא בבית ומחכים שם שעות, עושים קפה וגומרים את העוגיות. לבסוף מגיע מישהו, ממלא לנו טפסים ומחתים אותנו על משהו, משם לחותמת של הצבא ואנחנו בחוץ.
לאחר יותר משבוע של מחסור בכבישים פתוחים, אנחנו עולים בשמחה על האופנועים וניגשים לעיר הסמוכה, להצטיידות הכרחית ולהחלפה של כסף. אקטאו Aktau נראית כעיר מדברית ומזכירה את באר שבע; אין הרבה צמחיה והכל קצת דהוי. פוגשים פה כבישים טובים ונהגים מתחשבים, שמחזירים לנו את האמון והתקווה שהיום יש סיכוי שנשאר בחיים. אני מוביל את השיירה לבנק הראשון שראיתי ומקבל נזיפה על זה שחנינו על המדרכה. ממש מדינה מתוקנת ואנחנו חונים יפה בצד הכביש, רק כדי לקבל תשובה שעכשיו אין כסף בבנק ושנבוא מחר. לבסוף מוצאים חלפנית כספים, נפרדים מ-100 דולר ומקבלים 1,220 טֶנגֶה משהו.
האטרקציה הבאה, היא סופר-מרקט חדיש ומערבי לחלוטין. אני נכנס עם יותם שמונה לשמור עלי שלא התפרע עם הקניות. פלדמן ועודד נשארים לשמור על האופנועים ולענות על שאלות הסקרנים. מאוששים, עוזבים את העיר. לפנינו כ-600 ק"מ עד מעבר הגבול לאוזבקיסטן. טיב הכבישים עדיין לא ברור. במפות זה נראה די טוב. עולים על הכביש המוביל לדינאו Denau זו העיר הבאה שלנו. לאחר כ-90 ק"מ, מתברר שטעות וצריך או לחזור כל הדרך, או להמשיך ולהשלים עיקוף רציני של כמה עשרות ק"מ. מחליטים להמשיך.
הנוף מדברי אבל בצבע של ירוק דהוי. ערבות די צחיחות. עשביה נמוכה שנראית לא טעימה בכלל ואפילו לא עץ אחד מאופק לאופק. כשהשמש מתחילה להנמיך, מזהים קיר לבנים שנראה כמו תוחם מגרש כדורגל. אנחנו עוצרים ומקימים את המחנה שלנו מאחורי הקיר. מוסתרים מהכביש. בתפריט הערב; בשר טחון עם שום ובצל, פירה עם טבעות בצל וסלט ירקות.

10.6

הולכים לישון עם חגבים וקמים איתם. השמש זורחת והעשביה עליה פרשנו את המחנה שלנו מתעוררת לחיים; עשרות חגבים רוחשים סביבנו ולאחר קפה מהיר, אורזים הכל על האופנועים ונמלטים משם. שוב רכיבת שטח קצרה ואנחנו חזרה על הכביש לאלמטי. Almaty הדרך נוחה, מעט כלי רכב ונוף רגוע וירוק. שוב עיירה על הדרך. הצטיידות הכרחית והחלפה של כסף ואז מחליטים להתפרע ונכנסים למסעדה, כדי לראות מה הקזחים יודעים לעשות עם כל הכבשים שראינו בדרך. מזמינים צ'יפס ושיפודים. לקראת הצהריים עוצרים ליד נהר קטן בצד הכביש. יושבים מתחת לעץ ומאתגרים את קיבותינו, מול ערמה גדולה של דובדבנים ומישמשים. הימים רגועים, הכבישים טובים ומזג האוויר נעים. זה לקח קצת זמן ולאחר כשעה של ישיבה והסתכלות על רכסי ההרים שמשמאלנו ועדרי הסוסים שמולנו, הוצאתי מהארגז של פלדמן את מצלמת הווידאו והבאתי לו אותה. עודד קיבל את המצלמה שלי ואמרתי להם שעכשיו אני צולח את הנחל הזה ואם יהיה לנו מזל אני נופל… וזה בדיוק מה שקרה. הנפילה הראשונה שלי לאחר 8000 ק"מ ועוד איזו נפילה; חגיגית, מרשימה, מלאת מים ומתועדת היטב. עודד רץ לעברי וניסינו להרים את האופנוע. פלדמן ממשיך לצלם וצוחק. לא הצלחנו. יותם נכנס גם הוא למים ורק עם הדחיפה שלו התיישר האופנוע. עליתי עליו ובנסיון ההתנעה הראשון, הוא הניע וזרם אדיר של מים יצא מהאגזוז הימיני. עשיתי סיבוב על הגבעה בגדה שמול וחזרתי בצליחה מהירה וללא גמגום, לחניה שלנו.

דרך המשי ליוני - 10.jpg

מעבר מים לחלוטין לא הכרחי שנגמר די מהר, בעקבות אבן גדולה ונסתרת
שהונחה שם, כנראה ע"י הטליבאן… קזחסטאן

המסקנה שלי מהארוע; -  שכשלא צריך לעבור במקום מסויים, אז לא עוברים וגם שהאופנועים שלנו יותר מדי כבדים. טוב, זה לא חדש, אבל זו הייתה תזכורת טובה. שמחים על התעוד הנדיר, ממשיכים משם. התדלוק שלנו מתבצע פעם ביום ובזמן שעצרנו בתחנת דלק, הופיע אופנוען גרמני על הונדה xr 650. זרוק, מטונף וכל הציוד שלו קשור בגומיות, חבלים וחוטי ברזל. מעל, כיסוי של פרוות פרה ושני ג'ריקנים של 10 ליטר בבסיס החבילות. נראה כי הוא מתאים עצמו ולבוש בגדי רכיבה מטונפים, זקן של כמה שבועות, קסדה מלוכלכת וחיוך של אושר על פניו. הוא בן 23, נגר במקצועו. בא מגרמניה וכבר יותר משנה בדרכים. התחיל עם שותף בהודו ושם נשבר חברו וחזר לגרמניה. מאז הוא ממשיך לבד, לא ממהר לשום מקום ולא עובר יותר מ-150 ק"מ ליום רכיבה. הוא שמח מאוד לפגוש אותנו וסיפר שכבר שבועות לא נתקל בתייר מערבי. גם אנחנו, למען האמת. הוא תייר האופנועים הראשון שפגשנו. על הארצות שעבר אנחנו רק יכולים לחלום, אירן, אפגניסטן, פקיסטן וכאלה. כנראה שלמחזיקי דרכון גרמני, העולם קצת יותר שטוח. אז אולי בכל זאת אני מתאמץ קצת ומוציא את הדרכון הגרמני שרק מחכה לי… אבל מה אבא יגיד… אבל הוא כבר נפטר לפני 15 שנה… כן, אבל בכל זאת, אני זוכר איך הוא הגיב כשקניתי את ה- B.M.W הראשון, הוא ממש נעלב ולא דיבר איתי שבועות…
מזג האוויר מפתיע אותנו ונראה שלמרות החום הכבד, הולך לרדת גשם ולפי העננים שאנחנו נוסעים לקראתם, זה מתקרב ומאיים. מחפשים מקום לחניה ולא מוצאים. נכנסנו לדרך של שדות שאם היה תופש אותנו הגשם עליה והיא הייתה נעשית בוצית לא היינו יוצאים משם. מנסים כניסה לאיזה כפר ונתקלים בילידי המקום שנראים כמו ההילביליס האמריקאים שראינו בכל מיני סרטים - לא רוצים את חברתם. לבסוף, מזהים שדרה של שאריות יער לאורך כביש שומם שמחבר בין כפרים ושם מוצאים את השקט והמסתור, בתוך הסבך של העצים. עדיין גלויים לכביש, אבל אין כמעט מכוניות וזה נראה טוב. ממהרים להקים את האוהלים לפני שירד גשם.

דרך המשי ליוני - 14.jpg

נאמר פה כנראה משהו שמח, בדרך לאגם איסיקול, קירגיסטאן

כשנכנסו בטעות לטריטוריה הקירגזית, נתקלנו בדרך עפר שהתחילה בסדר והפכה בהמשך לדרך שרק טרקטורים יכולים לעבור בה; קולסים מבוץ שהתייבש בעומק של 20 ס"מ. כניסה בין קולסים כאלה, לא מאפשרת סיבוב וצריך להמשיך בה עד שנגמרת. במעין צומת קטן, לאחר שראינו שאין לנו מה לחפש שם, זיהיתי דרך שנראתה סבירה ומובילה לכביש, תוך כדי עקיפה של מבני חווה מוזנחים. אמרתי לשותפי שיבואו אחרי ונסעת משם. הרכיבה בעמידה ואני לא כל כך רואה אם הם באו, הם לא. ואז סמוך לחווה, יצאו אלי שני כלבים שמרחוק נראו די פראיים ולא משהו שכדאי להיתקל בו. הגברתי את המהירות ופחד אמיתי החל להתגנב. מה אם אפול ואף אחד לא רואה? הרי את האופנוע יכולים להרים רק שלושה אנשים ואני בטח לא יכול לבדי. הכלבים מאחור, הקוליסים עמוקים ואני דוהר בטרוף. לשמחתי, זה נגמר אחרי כמה מאות מטרים והכלבים וויתרו. עשיתי איגוף וחזרתי על הכביש שבאנו בו, שלושת האופנועים עדיין נטועים במקום ואני מתקרב אליהם עם פה יבש ועם דפיקות לב. לא סיפרתי להם על כך והתנהגתי רגיל ורגוע כלפי חוץ, אך בתוכי ידעתי שחזרתי שוב על מעשה חסר אחריות ועל הענין הזה, ניסיתי לעבוד חזק, שלא ישתחרר לי הפקק. זה קרה בעוד שלושה מקרים; צליחת הנהר המצולמת ויציאה פסיכית מתחנת דלק בתורכיה - שם כמעט נכנס בי טרנזיט שיצא לעקיפה ובא מולי. השגחה עליונה - זה מה שהציל אותי שם. היה עוד מקרה, שהכנסתי את פלדמן לדרך שהוליכה לחניון לילה פוטנציאלי. עודד ויותם לא הבחינו בנו והמשיכו קדימה. מהדרך הזאת, בקושי נחלצנו. מהימים הראשונים, עבדתי על עצמי שדברים כאלה לא יקרו אבל אחד מארבעה יכול היה להיות אחד יותר מדי…

דרך המשי ליוני - 15.jpg

פלדמן בדרך כלל מעדיף פרות ומסתפק במה שיש, קזחסטאן

23.6

עוזבים את שמורת הטבע ומגלים ביציאה שומר. הוא חושב אולי לגבות תשלום, אבל כל כך המום ממראה עיניו, שלא מצליח לסמן לנו ואנחנו ממשיכים משם. ביציאה מגלה פלדמן ששני הבולמים הקדמיים שלו גם כן הגיעו לסוף דרכם וזה מקל מעט על ההשלמה שלו עם כך שהמסע מגיע אל סופו. עכשיו בדרך לקירגיסטן, הנוף מתחיל להיות אופייני להרים; שדות מרעה, מזג אוויר קריר יותר וההשלמה והורדת סין מסדר היום מעט מרגיעה. שוב כפר בדרך. מצטיידים בכול טוב שיש למקום לתת וממלאים את הג'ריקנים במים מברז של מי מעין בקדמת הכפר. מים קרים ונקיים אבל לא לוקחים סיכון ושותים רק מים מינרלים או קולה. כמה קילומטרים משם, עוצרים ליד נהר לארוחת צהריים קלה. שתי ילדות מגיעות על עגלה רתומה לחמור. על העגלה כדים גדולים והן ממלאות אותם במי הנהר. כפי שעשו אימותיהן כשהיו ילדות וכך אימותיהן, מאות שנים ושום דבר לא השתנה.
מעט אחר כך, הכביש נגמר לנו והדרך למעבר הגבול חצצית ומעצבנת. שלושה או ארבעה מבנים מסמנים את הצד הקזחי של מעבר הגבול. מגיעים ומתקבלים באדיבות ולאחר כחצי שעה חוצים את השטח המפורז לצד הקירגיזי. שם ארבעה חיילים, סככה גדולה וכמה מבנים מסביב. המחסום עכשיו הוא משהו לא ברור עם הדרכונים שלנו וזה אורך כמעט שעתיים. בינתיים מזג האוויר שוב משתנה ונראה שסופה של גשם בדרך אלינו. מעבר הגבול הזה הוא הנידח ביותר שעברנו בו. בשלוש השעות שהיינו שם, לא עבר אפילו חמור. שאלנו את אחד מלובשי המדים על הדרך הצפויה לנו בקירגיסטן, תשובתו - 'דרוגה חיובה', כלומר דרך מזויינת או דרך מחורבנת. רוצה לומר; אין אספלט אבל זה משתפר אחרי 90 ק"מ. צרוף שתי המילים לתאור הדרך, היה כל כך חסר לנו בדרכים שעברנו וממעבר הגבול הזה נזכור את הדרוגה חיובה ואת האנטנה של גילת לווינים שהורכבה שם מול השרותים.
המדינה שנגלית לנו שונה מכל מה שראינו עד עכשיו. ממש קרוב לגבול, מתחיל השוני. הרים אדירים מימין ומשמאל. הפסגות של ההרים משמאל מכוסים בשלג ואנחנו בעמק ירוק וכמו שכבר אהבנו והתרגלנו; נהר זורם בכיוון תנועתנו, עדרים של סוסים ופרות ומעט מאוד בתים. אין מכוניות, אין אנשים. הציווליזציה המוכרת לנו חדלה להתקיים ב-100 הק"מ הבאים. זכורות לנו האזהרות על המדינה המוסלמית הזו וכשנתקלים במחסום מורד, נדרכים להבין מה קורה פה.
יוצא מהמבנה לובש מדים ולאחר משא ומתן קצר, אנחנו מתבקשים לשלם 50 דולר עבור כניסתנו. זה לא נורא, אבל מחסום הוא לא שוטר שאפשר להתעלם ממנו ואם יהיו עוד כאלה זה בהחלט יכביד על כיסנו. הדרך משתפרת לאספלט דפוק עם בורות. עדיין מעט מאוד תנועה. לקראת אחר הצהריים, מגיעים לאגם איסיקול, Issyk Kul שהוא האגם הממוקם שני בגובהו בעולם, גודלו כחצי ממדינת ישראל ומימיו מי שלגים קרים ונקיים.

דרך המשי ליוני - 18.jpg

למעלה: על שפת אגם איסיקול, קירגיסטאן.

דרך המשי ליוני - 19.jpg

מעבר ההרים בגאורגיה

לאורך האגם כבר ישובים או רצף של בניה כפרית, בתי בוץ, מבני משק וסככות לבקר. שוב עצירה רגועה ואני מנסה להבין את הכסף המקומי במכולת שעל הדרך. עדיין לא לגמרי ברור כי אין מי שיסביר. פלדמן נעלם לנו אבל רק לכמה דקות וכשהוא חוזר, כולו עטוף בנהרה של מי שמצא את המטמון. הוא מוביל אותנו בין הבתים לחוף האגם ושם על משטחים של דשא משובץ בקקי של פרות, אנחנו מקימים את המחנה שלנו.
שעות האור באזורים אלה של אסיה, ארוכות וחשיכה יורדת בסביבות תשע בערב. לפנינו עוד כמה שעות של אור ולאחר שהקמנו את האוהלים, מגלים אותנו שני ילדים. הם נראים לגמרי רוסים; בהירי שיער וגבוהים. לבושים בסמרטוטים, בגדים קרועים ובמידה לא נכונה. נראה שעברו מאח אחד לשני. לרגליהם נעלי אצבע מגומי וכל הופעתם כלקוחה מאיזה זיכרון שיש לנו מהסיורים בסמטאות של עזה. הם נעמדים במרחק בטוח ומסתכלים עלינו בלי להוציא מילה. המקום שפלדמן מצא נראה כמעין מפרץ קטן ובו נגישות טובה למים, ללא שיחים וכנראה שזה מגרש המשחקים שלהם ועכשיו תפסנו להם אותו. עודד מזמין אותם, מציע להם קולה ועוגיות הם מתקרבים ומתיישבים על עקביהם. בשלב זה נודע לנו שהם שני אחים ומנסים קצת לתקשר איתם, אבל זה לא כל כך מצליח והם יושבים שם ובוחנים במבט סקרני, את מעשינו עד שהחשיכה מזמינה אותם לחזור לביתם.

המחשה וויזואלית של המילה "דרוגה חויובה" שזה דרך מזויינת ברוסית של נהגים, קזחסטאן

נגיעה, -  שישה ימים מתוך החודשיים שעברנו והשאר ערוך ומסודר באתר שלי. ערן שפיצר www.espitzer.co.il

———————————————————————————————————————————————————–

ערך (קלילות) יוני שממליץ להציץ באתר המקסים של ערן, גם בלי קשר לאופנועים. כל הזכויות C שמורות לערן שפיצר

———————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

28 בפברואר 2011 מסע ליוון ולהרי הבלקן - חלק שני

יוסי ושָני שדה משלימים את הסיבוב הרכוב בבלקן.

השענו לאחור ותיהנו!

63.jpg

יש משהו מרגש כשעוברים ממדינה אחת לשנייה. כאילו מתחילים מחדש. נראה גם שהגבול ביו המדינות הוא מאוד הגיוני, מעין גבול טופוגרפי. השינוי הנופי מובחן ברגע שעוברים ממדינה למדינה. כך הרגשנו שחצינו למונטנגרו, הנופים השתנו בבת אחת לנופים הרריים, יערות ארזים ואשוחים עם כפרים קטנים שממוקמים על צלעות ההרים. הרכיבה על האופנוע הייתה יותר קלה ורגועה. הכבישים טובים, התנועה דלילה והנוף מעיר את כל החושים. התחלנו בחלקה הדרומי של מונטנגרו. ירדנו מהקטע ההררי לחוף הים האדריאטי והמשכנו צפונה לאורך החוף. לקראת ערב, התמקמנו בקמפינג על חוף הים, סמוך לעיר התיירות והבילויים בודבה. (Budva) לאחר התארגנות בקמפינג נסענו לעיר עצמה. שם חיכתה לנו הפתעה - ציפינו לפגוש עיר עתיקה ומרתקת. התחלנו את מסלול הביקור בטיילת שלאורך החוף מדרום לעיר העתיקה. לאורכה מתגודדים רצף אתרי בילוי, מסעדות, ברים, בתי-קפה, פארק שעשועים, ואוסף (מדליק:)) של דיסקוטקים עם "רקדניות" שחוסכות על ביגוד ונקרא לזה; "רוקדות" במרכז הבמה, (אני דווקא הייתי מרוצה, שָני פחות) קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, עברנו במרינה, שם עוגנות יכטות שכל אחת נראית כמו וילה בקיסריה. העיר העתיקה עתיקה אמנם אך הכל חודש ולוטש. כל המבנים בעיר שופצו והפכו לבתי עסק יוקרתיים; גלריות, חנויות יין, מסעדות ובתי-קפה. בקטנה; הופתענו. בגדול; ההפתעה היתה לטובה.

למחרת בילינו בחופים הציוריים של בודבה וגילינו שיש לעיר שני פנים, בודבה של היום וזו של הלילה.
עזבנו את העיר המתעתעת הזו ועלינו במעלה הדרך לכיוון צפון מערב, אל מונטנגרו ההררית. הנוף כאן פשוט משגע. חצינו את עיר הבירה המודרנית פודגוריצה, (Podgorica)משם המשכנו צפונה בדרך הררית ובצמוד לנהר מורקה - ככל שמצפינים, ההרים גבוהים יותר, הקניונים צרים ועמוקים יותר והטבע עוצמתי הרבה יותר. הרכיבה על האופנוע בדרכים ההרריות והנופיות הללו, גרמו לנו להנאה גדולה. מדי פעם ירדנו לרכוב בשטח. רצינו לראות ולחוות את צורת החיים בכפרים. ראינו כפרים קטנים ופשוטים שרוב התושבים עוסקים בחקלאות. לקראת ערב, כשעדיין נסענו בשטח, פגשנו משפחה כפרית מונטנגרית שהזמינה אותנו לביתם, זו הייתה חוויה מיוחדת; משפחה רב דורית גדולה וחמה, המורכבת מהורים, ילדים, דודים, סבא וסבתא. התיישבנו איתם בחצר הבית סביב שולחן עץ ישן ושתינו תה. אב המשפחה התלהב מהאופנוע ונתן למשפחתו הסבר ממצה עליו. ראינו את ההתלהבות שלהם על כך שארחו אותנו. נכון שהם היו לנו חווייה שאני מספר עליה. אך לי ספק כי גם אנחנו היינו חווייה בשבילהם. הייתה שם שמחה ענקית. לאחר כשעה של מנוחה, המשכנו והתמקמנו ללינה בשטח. כרגיל, הכנו את ארוחת הערב; קפה אחרון מומתק בזיכרונות מהיום שעבר.

בדרכינו צפונה, עצרנו בעיירה ציורית ששמה קולשין. מקום המשרה אווירה שקטה ובמרכזה מספר בתי-קפה. התיישבנו באחד מהם לארוחת בוקר. משם המשכנו בדרך הררית ומקסימה הצמודה לנהר הטרה, המוגדר כעמוק ביותר באירופה. לקראת אחר בצהריים, הגענו למקום שמאוד ציפינו לו; הפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה (Biogradska Gora National Park) הפארק הוא שמורת טבע, שבתוכה נמצא אחד משלושת היערות הבתוליים המוכרים באירופה. יש שם כ-100 מיני עצים. חלקם בגובה 50 מטרים ורבים מהם בגיל מעל 500 שנים. באותו אחר הצהריים, טיילנו רגלית כשעתיים סביב האגם. ההליכה היתה רגועה ונדהמנו מעושר וגודל הצמחים ומכמות המים האדירה הזורמת מכל כיוון אל האגם. פשוט מהפנט.

בלילה התמקמנו בבקתת עץ קטנה בלב היער שבתוך הפארק. להיות מחוץ לבקתה בתוך היער עבות בלילה, זו חוויה מיוחדת שקשה לתאר. החושך היה מוחלט. אני שוב מדגיש; חשוך עד כדי כך שלא רואים את קצה האף. כמו להיות בתוך מערה. למחרת התייעצנו עם פקח השמורה על מסלולי טיול. הוא הבין שאנחנו מטיילים עם אופנוע והמליץ לנו לעלות להרים ברכיבת שטח ושם לבצע מסלולים רגליים. לקחנו את המלצתו והתחלנו לטפס להרים. כבר בתחילת הדרך, הבנתי שפקח שמורה נחמד לא אומר שהוא מבין משהו ברכיבה על אופנועים. או ליתר דיוק, לא מבין כלום. הרכיבה הייתה קשה. הרבה בוץ, קוליסים עמוקים, עליות קשות עם פניות חדות. כמו כל רוכב אופטימי, חשבתי לתומי שעוד קצת קושי ולאחר מכן נגיע לדרכי שטח נוחות. אבל זה לא קרה. הדרך הפכה להיות קשה יותר ויותר. נפלנו שם והתפזרנו כמו חבילת דוּקים. היו מקרים שהיינו צריכים לפרוק את כל הציוד כדי להרים את האופנוע. למזלנו לא היו נזקים. בכל זאת היה שווה. גם הרגשנו את ההישג וגם זכניו במפגש עם מקום מהמם. הרגשנו את עוצמות הטבע שהיו שם. הנופים היו שונים ממה שהכרנו עד עתה. מרחבים מדהימים ובתוליים הצבועים בגווני ירוק חי. מידי פעם חצינו כפר קטן שיש בו 2-3 בתים. באחת העצירות בטבע, השפית הטובה באירופה, הכינה ארוחת גורמה. צעדנו לטיול רגלי קצר ומהנה ולקראת חשיכה יצאנו מהשמורה וכרגיל התמקמנו ללינה בשטח.

הדבר הראשון בבוקר לאחר היציאה מהאוהל, הוא הסתכלות ובדרך כלל התפעלות מהמקום שבו בחרנו להתמקם, לאחר מכן והחשוב מכל, הוא קפה, ולסיום, קיפול וסידור הציוד על האופנוע. אני מאוד אהבתי את הרגע בבקרים, שבו עלינו על האופנוע והתחלנו ברכיבה. זה נתן את התחושה שבכל יום התחלנו בעצם את הטיול מחדש. המשכנו צפונה, עדיין בצמוד לנהר טרה המרשים ביופיו. בהזדמנות הראשונה כשהכביש היה קרוב לנהר, עצרנו שם להפסקת שחייה ולמקלחת. לאחר כארבע שעות, הגענו לגשר הקשתות הגבוה ביותר באירופה הנִקשָת מעל נהר הטרה. הוא נבנה בשנת 1939 ונחשב אז לאחד ההישגים הגדולים בבלקן. בשנת 1941 פוצץ הגשר ע"י לוחם בשורות הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים. המשכנו לכיוון הפארק הלאומי - שמורת דורמיטור (Durmitor park) הנוף השתנה וכבר התחלנו לראות את פסגות ההרים האדירים שבשמורה. לאורך הדרך, חצינו כפרים קטנים שסגנון בניית גגות הבתים, מעיד על אזור מושלג בחורף. בנוסף, עדרי כבשים היו מפוזרים במישורים הירוקים לאורך הדרך. שער הכניסה לפארק היא עיירת הסקי זאבלייאק. (Žabljak) השוכנת בגובה 1500 מ' היא מספקת את השירותים הדרושים לשמורה. בעיירה יש מסעדות קטנות ונחמדות ומספר בתי מלון. כמובן שעצרנו שם לארוחת צהריים ולתכנון הביקור בשמורת הדורמיטור.

בערב התמקמנו בקמפינג מסודר בתוך השמורה. הקמפינג ממוקם בעמק, סביבו הרים אדירים שבפסגות עדיין נח שלג (רק להזכיר-אמצע חודש יולי). האווירה בקמפינג הייתה של מקום יציאה לטרקים או לטיפוס הרים. במעט הקמפינגים שהינו בהם לאורך המסע, פגשנו קרוונים, כלי רכב, חבורות אופנועים וגם שוכני אוהלים. במחנה הזה המצב שונה. רוב אוהלים היו מדגם אלפיני. גדוש מטיילים עם ציוד הליכה מקצועי, לפני היציאה לטרק, הרגשנו את האדרנלין באויר. גם לנו היתה תכנית, לבצע טרק בהרי הדורמיטור. דיברנו עם חלק מהמטיילים כדי לקבל מידע על המסלולים לדוגמא:רמת קושי, זמן, מקומות שינה בשטח. בנוסף דיברנו עם מנהל אתר הקמפינג שהתגלה כאדם חביב. גם הוא המליץ לנו על מספר מסלולים, הציע שאת האופנוע נחנה ליד משרדו. הפארק הלאומי דורמיטור נחשב לאחת משמורות הטבע היפות, המרשימות והמרתקות במונטנגרו. בשמורה יותר מ- 20 פסגות שגובהן מעל 2,000 מ'. הגבוה ביותר הוא הר בובוב (Bobov) קוק שגובהו 2,522 מ'. הפארק הוכרז בשנת 1952 ובשנת 1980 , נכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.

עם עלות השחר, היינו מוכנים לקראת הטרק בהרי הדורמיטור. הציוד על הגב כלל: שק שינה, אוהל, אוכל, ערכת בישול (סיר,צלחות,סכום) ערכת קפה, בגדים חמים, שישה ליטר מים לכל אחד, מפות, משקפת ומצלמה. כמו שציינתי, התוכנית היתה לעלות להרים, להתמקם בלילה בשטח או בבקתה הנמצאת בעמק למרגלות הר בובוב קוק. למחרת, לחזור אל הקמפינג, מצידו השני של ההר. התחלנו לטפס בתוך יער עבות שכמעט ולא חודר דרכו אור יום. העצים השכיחים ביותר הם האורן השחור, אשוח ואשור. לאחר טיפוס של מספר שעות הגענו לגבהים שמעל קו צמיחת העצים. הנופים היו מהממים, לא פחות.
חזרנו לקמפינג ולמחרת בצהריים אחרי אירגון איטי, עלינו שוב על האופנוע ועזבנו את שמורת הדורמיטור. הכיוון; דרום מערב. הרכיבה הייתה באזורים כפריים ושקטים מחוץ למסלול התיירים המקובל. עברנו בנופים בתוליים לאורך נהר ג'אסיניקה, חצינו שתי עיירות בשם ביג'לו פולג'ו ובארנה (Barna). כשעתיים מערבית לבארנה הגענו אל מעבר הגבול לסרביה.

95.JPG

חציית סרביה.

עברנו לסרביה בסביבות השעה שש בערב. תהליך המעבר היה מהיר וקל, אך לאחר מכן נתקלנו ברצף מחסומים צבאיים, וכל רכב נדרש לעצור להציג מסמכים. שוב הרגשנו שינוי תשתיתי עצום בין מונטנגרו לבין סרביה. כבישים צרים, בחלקם קטעים ערומים מאספלט. אך הנוף היפה היה פיצוי הולם לכך. רכבנו לאורכו של נהר גאזיבודסקו. ככול שהתקדמנו והתקרבנו לעיר מיטרוביקה (Kosovska Mitrovica) שבחבל קוסובו, הבחנו בשרידי המלחמה בין האלבנים לסרבים. קוסובו היא מהאזורים היפים בבלקן ואולי באירופה כולה. בסוף שנות ה-90 , הפך חבל ארץ זה לשדה קרב במלחמת אזרחים קשה ואכזרית. ב-17.2.2008 הכריז ראש הממשלה האשי טאצ'י, על עצמאותה של קוסובו. רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

הפעם החלטנו לוותר על אוהל ולמצוא מלון. קווינו למצוא אחד במיטרוביקה, אך כשהגענו לעיר, ראינו שוק אחד גדול מלוכלך והומה, הבנו שמכאן אנחנו ממשיכים, השעה הייתה מאוחרת היינו עייפים. יצאנו מהעיר ומצאנו מלון קטן בצד הדרך. כשנכנסנו אליו כנראה שהערנו את בעל המלון הריק והחשוך. בעל המלון היה מופתע, (מה פתאום אנשים מגיעים לְמלון להתארח? ממש הפתעה) הוא הציע לנו חדר. אך מה שעניין אותי יותר מכל, זו חניה בטוחה לאופנוע. בעל המלון הודיע לנו שהוא ישמור עליו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא שלף פנס גדול. לקחנו את החדר ובדקתי שאני רואה את האופנוע מהחלון. במהלך הלילה קמתי מספר פעמים, כדי לבדוק אם האופנוע עדיין שם, ראיתי מהחלון שבעל המלון לקח על עצמו משימה כמו צבאית ומאד רצינית לשמור על האופנוע. הוא עמד שם כמו חייל וביחד עם הפנס הגדול הוא שמר על האופנוע. למחרת המשכנו דרומה חצינו את פריסטינה, עיר הבירה של חבל קוסובו. עצרנו שם לקפה אך לא מצאנו צורך להתעכב שם יותר. ההמשך דרומה מאוד אפיין מדינות מוסלמיות, הרבה כפרים מוזנחים ועמוסים בתנועה צפופה. העסק הנפוץ ביותר היה מגרשי מכוניות. אין ספור מגרשי רכב וסוחרי מכוניות. מידי פעם שעשע אותנו תמרור המודיע על מהירות מקסימאלית לטנק.

לאחר עוד שלוש שעות רכיבה, הגענו שוב למעבר הגבול הדרומי של סרביה אך הפעם חצינו למקדוניה.
את מקדוניה חצינו באותו יום, מדינה הררית קטנה ויפה החלטנו להשאיר אותה כיעד לטיול הבא. בשעות הערב המאוחרות שמחנו להגיע לגבול ולחזור ליוון.

התרגשנו כשעברנו ליוון, כמעט סוף המסע, נסיים אותו במדינה שמאוד אהבנו לטייל בה. בכל מקרה רצינו להיות בסלוניקי. (Thessaloniki) מרחק הרכיבה ממעבר הגבול לסלוניקי הוא כ-200 ק"מ, בדרך תפס אותנו גשם חזק שליווה אותנו לאורך שארית היום. הרכיבה בלילה בגשם, האטה את קצב ההתקדמות. כשהגענו לפאתי סלוניקי, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התמקמנו במלון קטן. למחרת טיילנו בעיר. סלוניקי היא עיר שוקקת חיים. במרכזה ולאורך הטיילת, מבחר מסעדות, טברנות ובתי קפה, מרכזי קניות לצד שווקים אותנטיים. ומספר אין סופי של אופנועים ברחובות. התבשמנו באווירה השמחה של סלוניקי. נהנינו לשבת בטברנה על חוף הים ולספוג את החוויה היוונית. בקיצור יוון במיטבה. בערב המשכנו לחופי כלקדיקי המדהימים, שם התמקמנו בקמפינג על חוף הים והתכוננו ליום שלמחרת.
בצהריים לאחר התארגנות, עזבנו את חופי כלקדיקי. עלינו על הכביש המהיר ושעטנו דרומה. הכבישים המהירים הם כבישי אגרה, ארוכים ובאיכות טובה. שייטנו בסביבות-130-140קמ"ש הקשבנו למוזיקה טובה שהבאנו מהבית ושוב ספגנו את הנופים המדהימים לאורך הדרך. מדי פעם עצרנו למנוחה בתחנות דלק. כעבור 300 ק"מ הגענו לחצי האי פיליון. עצרנו בעיר וולוס (volos) הממוקמת במפרץ פאגאסטיקוס. קצת קניות וכמובן כוס קפה והמשכנו לאורך החופים המרהיבים שבצד הדרומי של חצי האי. חצינו מטעי תפוחים ודובדבנים. עברנו דרך כפרים מטופחים הממוקמים על קו המים. חצי האי פיליון הוא יעד תיירותי מועדף בזכות החופים הנפלאים שיש בו והכפרים הציוריים המטפסים על הר פליאסידי.  התמקמנו בקמפינג מדהים על חוף הים הדרומי, הכנו את ארוחת הערב ונכנסנו לאוהל הקטן שהפך להיות הבית שלנו במהלך החודש וחצי של המסע.
למחרת, בילינו עד הצהריים בחוף הים. התמסטלנו מהשמש הנעימה ומחוף הים הנקי. הרגשנו רוגע שלא רצינו שיפסק. בצהריים, שוב עלינו על האופנוע רכבנו על הכביש המהיר לכיוון דרום. היינו חייבים להתקדם כדי להתקרב לאתונה. בשלב מסוים, ירדנו מהכביש המהיר והמשכנו לרכוב צמוד לחוף הים. הבנו שאת הלילה אנחנו נבלה על החוף, לקראת הערב האחרון ביחד במסע, רצינו למצוא מקום ריק ושקט.
וכך היה, התמקמנו במקום חלומי על פיסת חוף, לבד ורחוק מכל ישוב.

התעוררנו בבוקר לתוך הים, שחינו ולאחר מכן התארגנו ויצאנו לדרך. עצרנו בעיר תיבה להפסקה ולארוחת בוקר. והמשכנו עוד כשעתיים עד אתונה. העיר שנראתה לפתע על האופק, גרמה לי לצמרמורת. למרות שהמסע היה כמעט בסופו, שָני ואני היינו בעננים. הרגשנו שעברנו ביחד דבר מדהים, חצינו חמש מדינות ורכבנו על אותו מושב אופנוע כ-9000 ק"מ. הקירבה הפיסית הזאת על אותו מושב, הוסיפה לעוצמת החוויות המשותפות שחווינו במהלך המסע. באתונה טיילנו מעט, לא היה לנו זמן לסיורים מכיוון שהינו צריכים להגיע לשדה התעופה. שָני אהובתי התארגנה עם הציוד ועלתה למטוס, בעוד אני נשארתי ביוון לעוד ארבעה ימים. החלטתי לנסוע דרומה, עברתי לפולופונז, רכבתי לאורך החוף והקפתי את חצי האי ממזרח למערב. נהניתי מאזורים לא מטויילים, חופים נפלאים לצד הרים גבוהים. עצרתי למנוחה בטברנות קטנות, שוחחתי עם מקומיים. המיוחד בארבעת הימים הנוספים שהם היו ללא תכנון ומטרה.

בערב האחרון חזרתי לפיראוס, החלטתי לחפש מלון קרוב לנמל, כדי להגיע למחרת בזמן להעלות את האופנוע לאוניה. תחילה חיפשתי במרכז העיר. המלונות שראיתי שם לא מצאו חן בעיני, לא בגלל החדרים וחוסר הנוף, אלא מפני שלא הייתה חניה בטוחה וחששתי לאופנוע. נזכרתי שבמהלך הדרך, מחוץ לעיר ולא רחוק מידי, ראיתי קבוצת מלונות שנראתה לי סבירה. החלטתי לחזור ולמצוא את קבוצת המלונות. לאחר כחצי שעה, הגעתי אליהם. החניה נראתה לי בטוחה. שמחתי ונכנסתי לאחד מהם. בדקתי פרטים אצל הפקיד והבנתי מדבריו שהמלון הוא "לא שיגרתי". הוא הציע לי חדר שקט בקומת הלובי, הסכמתי אבל ביקשתי לראותו, כשנכנסתי אל חדר הוא היה חשוך מידי, גם לאחר הדלקת האורות הוא עוד היה חשוך, בנוסף כל קירות החדר כולל התקרה היו מצופים במראות. הדבר לא הפריע לי מלבד שלא היה בחדר חלון. חזרתי לפקיד ובקשתי חדר עם חלון. הוא אמר לי שיש לו בקומות העליונות אבל הודיע לי במבט מוזר, שהמלון "לא סטנדרטי" ובקומות העליונות יש רעש. מה אכפת לי רעש, העיקר חדר עם חלון. קיבלתי את החדר בקומה העליונה. הוא היה דומה לקודם כולל המראות אבל העיקר, היה בו חלון. עדיין לא קלטתי כלום. התארגנתי לשינה ואז הכול התחיל, לא הצלחתי להירדם אפילו לחמש דקות, הרעש לא היה מתנועת תיירים לעבר הנמל, אלא של גניחות של נשים שמתגברות במקצב סוער ומגיעות לדציבלים גבוהים במיוחד. התקרה והקירות רקדו לקצב הנאקות כמו ברעידת אדמה. חשבתי שבעוד רגע התקרה תקרוס ואמצא אצלי בחדר זוג בפעולה. כן, כך העברתי את הלילה האחרון שלי ביוון. למחרת בבוקר החזרתי לפקיד את המפתח, הוא חיכה עם חיוך מנומס ואני עם עיניים אדומות מחוסר שינה. עליתי על האופנוע ורכבתי לנמל. כמה סידורים פשוטים וקצרים והעלתי את האופנוע לתוך בטן האונייה. בערב עליתי על מטוס בדרכי ארצה מלא חוויות וזיכרונות. אל שָני אהובתי ולשלושת ילדי שלא ראיתי אותם כשבעה שבועות.

תודה מיוחדת לדורון שזירי איש יקר וחבר מיוחד. על הזמן הרב שהשקיע בהכנת האופנוע למסע.
דורון הוא בעל בית מלאכה ליצור כסאות גלגלים ייחודיים המיועדים לספורט הנכים.
פניתי לדורון לפני היציאה למסע, בבקשה לעזור בעניינים טכניים. ללא היסוס - דורון התגייס לפתרון, תוך תכנון ומחשבה רבה עד לפרטים הקטנים. דורון לא חסך מזמנו הפרטי ולא בחומרים איכותיים, כדי להגיע לתוצאה מושלמת וכל זאת ללא תמורה.
בארץ ובמהלך המסע, פגשנו רוכבי אופנועים רבים שהתלהבו מאיכות השיפורים שדורון הוסיף לאופנוע.

109.JPG

להלן רשימת ציוד והכנות.

(מתנצל על האיכות הגראפית הבינונית - יוני)

yosi sade stuff.psd.jpg
עלינו.
שָני ואני נשואים, מתגוררים בלב שמורת הטבע חי-בר יטבתה.
שָני עוד כילדה, נמשכה אל הטבע ואל עולם החי יותר מהכול. לאחר השירות הצבאי הגשימה חלום ילדות ישן, כשנסעה לטייל ביבשת השחורה. חלום נוסף שהגשימה מיד לאחר מכן, היה המסע הנפלא של שביל ישראל אותו צעדה מצפון לדרום, עוד כשהשביל היה נחלתם של מעטים ומשוגעים לדבר. מאז עסקה בעיקר בהדרכת טיולים רגליים ובטיפול בבע"ח כעבודה וכהתנדבות בארץ ובחו"ל. עד הגעתה לחי-בר יטבתה השייך לרשות הטבע והגנים בו היא עובדת כמטפלת הראשית.

בקשר אלי, הטיילות ואהבה למדבר הם הדברים שהתמקדתי בהם יותר מכל. במהלך שנותָי, הצלחתי למשוך עימי קבוצות חברים לטיולים בטבע המדברי. לא כמקצועי העיקרי, הדרכתי טיולי שטח רבים בארץ ובחו"ל.
הרכיבה על האופנועים החלה כבר בהיותי נער כשנסחפתי אחרי אחי הגדול שהיווה לי מודל לחיקוי. כשהתחלתי לשלב בין הרכיבה על האופנוע לבין אהבתי למדבר, גיליתי חיבור נוסף לטבע שגורם לי להנאה גדולה.
אני אב מנשואים קודמים לשלושה ילדים מקסימים ואהובים ליאור,דורון ותומר.
עבודתי היא כפקח ברשות הטבע והגנים מחוז אילת.

תודה-יוסי שדה.
אי-מייל:yosisade@gmail.com

110.jpg

ערך יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

24 בפברואר 2011 מסע ליוון ולהרי הבלקן - חלק ראשון

שָני ויוסי שדה במסע צמוד לארץ שנוגעת, במיוחד במי שעובר בה על אופנוע.

זו רק ההתחלה, זו ההרגשה אחרי שחזרנו לארץ ממסע מדהים על גבי אופנוע באזור הרי הבלקן שבאירופה.

74.JPG
זה שנים שאני מטייל בארץ ובחו"ל, לפעמים עם אופנוע שטח לפעמים בג'יפ וגם ברגל. לפני כ-13 שנים חבר טוב ואנוכי, משפחתו ומשפחתי, יצאנו למסע ג'יפים של חודש ימים ביוון שרובו היה בשטח, את הג'יפים העברנו מחיפה לפיראוס. אז היה ברשותי טויוטה לנדקרוזר 73 ולחברי עופר אוגש לנדרובר דיפנדר, זה היה מסע מיוחד. אחד הדברים המשמעותיים שגרמו לי להנאה, היה דווקא השלב שלפני המסע, הכנת הרכב למסע והעברתו לחו"ל, כמובן שהטיול היה מדהים. עוצמות הטבע, הנופים, הלינות בשטח, המפגש עם המקומיים והחברה. כל אלו גרמו להצלחה.

הרעיון של אשתי אהובתי ושלי; מסע עם האופנוע לחו"ל, נולד בערך לפני כשנה. עוד לא ידענו אז לאן או לכמה זמן, אך הניצוצות בעיניים כבר החלו.
לאחר בדיקת אפשרויות, התגבשה ההחלטה; מסע לחודש וחצי באזור יוון והרי הבלקן.
ברשותנו BMW R1150GS מתוחזק טוב, אופנוע מצוין למסעות מסוג זה. ההכנות לטיול החלו: מחשבות רבות, שוטטות באינטרנט אל תוך הלילה, קניית ציוד וספרות, שפצור ושדרוג האופנוע, רשימות ציוד, רכישת מפות, הכנת המסלול והרבה שימחה בלב.

1.jpg

יום לפני היציאה, הדבר נראה לי אמיתי. הכל כבר מוכן; הציוד על האופנוע, ניירת מסודרת. אני בדרכי מביתי בערבה, אל דני מאלון הגליל, העברתי שם את הערב בבדיקות אחרונות של הציוד והניירת, למחרת רכבתי לחיפה ואחרי סידורים קצרים בנמל, העליתי את האופנוע לתוך בטן האוניה. זמן ההפלגה מחיפה לפיראוס היה ארבעה ימים, אנחנו הגענו בטיסה יומיים קודם להגעת האוניה. תהליך קבלת האופנוע היה קל ומהיר (חובה להצטייד בבטוח חובה לאירופה green card , ללא ביטוח לא ניתן להוריד\לקבל את כלי הרכב מהאוניה).
פיראוס היא עיר סואנת למדי עם כמות רכבים גדולה ולחצי תנועה בעיקר סביב הנמל. תחילת הרכיבה בעיר הייתה איטית ומסורבלת. האופנוע היה כבד מהציוד הרב שנשאנו ורחב יחסית למימדים מקובלים. אך האופנוע תיפקד טוב ועם הזמן התרגלתי למימדים ולמשקל. צלחנו עם פקקי התנועה והרגשתי טוב והחיוך חזר לפני.
הכיוון היה דרומה לפולופונז, לכפר בשם קלו נרו. (Kalo Nero) כבר ביום הראשון לרכיבה, הופתענו משינויי מזג האוויר הקיצוניים, מהפך בתוך דקות ספורות; משמש חמה, ליום חורפי מלווה גשם. הרעיון היה לרכוב לקצה הדרומי של יוון ומשם לעלות צפונה. באותו ערב התמקמנו ללינה ראשונה ומרגשת בשטח ולמחרת המשכנו לקלו נרו.

מקלו נרו המשכנו דרומה. אגב תקופת הטיול הייתה בחודשי יוני יולי, לפני עומס התיירות. מזג אויר מצוין, עם גשם שהקפיד להגיע יום יום מתחילת המסע ועד לסופו - בדומה להסתגלות למשקל האופנוע, גם לגשם הסתגלנו. מתקן ייבוש הכביסה הממונע מתוצרת BMW היה לאחד האבזרים החשובים במסע. הדרך דרומה הייתה יפה, חלקה לאורך החוף וחלקה בהרים. הכבישים רגועים ומדי פעם חצינו כפרים ציוריים. בדרכים נופיות מסוג זה, בשונה מנסיעה בתוך רכב, הרכיבה על האופנוע מעצימה את חווית הטיול, מרגישים ונושמים את האוויר הפתוח ואת הטבע. בערב הגענו לקרדמילי, (Kardamili) כפר מדהים עם חופים נפלאים, במרכז הכפר בתי קפה, טברנות וחנויות קטנות למזכרות. הכפר הוא גם בסיס יציאה לטרקים. התמקמנו בקמפינג מדרום לקרדמילי, קמפינג נחמד ויחסית ריק. תשומת הלב שלי נמשכה לאוהל שלידו חנה BMWr1200gs. מיד עלה חיוך גדול על פני, לאחר דקות ספורות פגשנו את בעליו של אופנוע. את המשך הערב העברנו ביחד, שתינו בירה וניהלנו שיחות אל תוך הלילה. הבחור מגרמניה מטייל לבד ושוטר במקצועו. בנוסף, בקמפינג היו זוג גרמנים נחמדים שמטיילים עם קרוון, הזוג הם חובבי טיולי מערות. מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בתוך מערה שאורכה כ-12 קמ' ומאוד קווינו להצליח לצאת ממנה. נשארנו בקרדמילי ארבעה ימים, יצאנו לטרק יומי בהרים, טילנו בחופים, נהנינו משיחות על אופנועים וטיולים עם חבורת הגרמנים בקמפינג (מה צריך יותר הבנאדם בחיים).

זמן סידור הציוד והעמסתו על האופנוע השתפר מיום ליום; פרידה מהחבר'ה, צילומים והחלפת כתובות. המשכנו צפונה לכיוון העיר פטרס, (Patras) מרחק רכיבה היה כ- 300 ק"מ. מדי פעם הרגשתי ששָני נרדמת במושב האחורי, בדרך כלל זה מאוד מלחיץ אותי, אבל הפעם בגלל הציוד הרב על האופנוע, שעטף את שָני ושימש לתמיכה, זה קצת הרגיע אותי. בפטרס הצטיידנו במזון, לקראת חשכה (בתקופה זו של השנה, אור יום עד 22:00) התמקמנו ללינת שטח בהרים שמצפון לפטרס. הכנו את ארוחת הערב, שתינו קפה וסיכמנו את היום.

למלוחורה הגענו בערב. כפר ציורי, שקט ומאוד נעים. ניסינו לברר על מקום שינה. אדם נחמד שהוא בעל המסעדה היחידה בכפר, הפנה אותנו לאחת המשפחות המשכירה חדרים. הפעם לא הינו צריכים לפרוק את הציוד והאוהל מהאופנוע, שכרנו חדר מדהים מעוצב בטוב טעם, כולל מטבח גדול עם כל הציוד הנדרש ומרפסת קטנה המשקיפה אל הנוף.

19.jpg
הדרך לפלדברכי הייתה בשטח, כדי להגיע עדיה, רכבנו בנתיב קשה במגמת עליה, עד למעבר ערים בגובה של 2,300 מ'. לאחר מכן, התחיל להיות מעניין; ירידות מאוד תלולות, אדמה בוצית ופניות מאוד חדות שבחלקן לא הצלחתי להסתובב בפעם אחת. באחת העצירות למנוחה, עלה מולנו ג'יפ מיצובישי פג'רו. הנהג הזהיר אותנו לגבי המשך הדרך. הוא אמר שהדרך קשה, בוצית ועם מעט אחיזה. באותו הרגע איבדנו משהו מהבטחון ויחד עם זאת החלטנו שאנחנו ממשיכים לנהר. האדרנלין התיז לתוך הדם והמשכנו לרכב במורד. הדרך הפכה להיות קשה יותר וכללה מעברי בוץ ומים שבתוכם זרוקים בולדרים. בקטעים הקשים, שָני ירדה מהאופנוע ואני עברתי אותם לבד. לקראת ערב הגענו לנהר, מקום מדהים לסיים את היום ולהקים בו את בית הטקסטיל שלנו.
למחרת בבוקר, צעדנו בתוך המים במורד הנהר לפלדברכי, (פרוש השם; "גשם לעולמים") המקום הוא תופעה מעניינת; תקרת סלע עם מים שנובעים ממנו ללא הפסקה. הדבר מדמה יער גשם עם צמחית אופיינית ליערות גשם ואולי היה בכך רמז לגשם הסוחף שעוד מחכה לנו בהמשך. היה כיף גדול.

23.jpg

אם מחפשים מקום לחניון לילה. אין כמו להרדם לצליליו הצלולים של נחל

למחרת המשכנו דרך השטח בתוך יערות ארזים, שבילים מפותלים, עליות ומורדות, תצפיות יפות ומדי פעם, חציית כפרים. לאחר כארבע שעות, עלינו לכביש ופנינו שוב לקרפניסי, כמובן שהגשם היומי הגיע, אך הפעם בעוצמות חזקות במיוחד. לא הספקנו לעבור לחליפות הגשם. ניסינו למצוא מקומות מסתור אך לשווא. באחד הכפרים שלאורך הדרך, פגשנו זוג אנשים מבוגרים שראה אותנו רטובים וסחוטים, בחמלתם כי רבה, הציעו לנו להיכנס לביתם ולחכות עד שהגשם יחלוף. הם כיבדו אותנו בקפה, תוך ניהול שיחה מעניינת בשפת הידיים. הגשם נחלש, לבשנו את ציוד הגשם, נפרדנו ממארחינו הנדיבים והמשכנו צפונה לקרפניסי.

הגשם המשיך לרדת כל הדרך עד לקרפניסי. באותו יום שָני לא הרגישה טוב, החלטנו שהלילה אנחנו לנים בבית מלון. למחרת בבוקר, ניגשנו לבית החולים. שָני עברה בדיקות מקיפות, כמובן שלא הופתענו מתוצאת הבדיקות, צוות הרופאים בירך אותנו במזל טוב והודיע לנו חגיגית כי שָני בהריון (-: בסוף החודש השני.
שמחים וטובי לב, עלינו שלושתנו על האופנוע ועזבנו את קרפניסי סופית. המשכנו צפונה. רכבנו בדרכים צדדיות ובדרכי עפר. נהנינו מעוצמות הטבע, מהנופים ומהלינות בשטח. לאחר יומיים, הגענו לחבל תסאליה לעיר קלמבקה (Kalambaka) שהיא שער הכניסה לאתר המרשים מטאורה. קלמבקה היא עיירה ציורית ותוססת, יש בה מגוון של מסעדות ומבחר בתי קפה. התמקמנו בקמפינג מסודר בעיר, עם תנאים מצויינים שכללו בריכה, מכבסה, שרותים ומקלחות ברמת נקיון גבוהה במיוחד. למחרת ביקרנו בצוקים המדהימים בני ה-60 מליון שנה שבאתר מטאורה. צוקים מהמרשימים בעולם ועל כל אחד מהם מונח מנזר. פירוש השם "מטאורה" הוא "מנזרים תלויים" וזו ההגדרה הטובה ביותר לתאר את קסמו של המקום. ניתן להגיע לכל אחד מהמנזרים, אנחנו הסתפקנו רק בשניים. מכאן עלינו על הנתיב לצפון יוון.

בדרכנו צפונה, לאחר הביקור במטאורה, נכנסנו לעירה הרומאית מצובו במטרה לערוך סיור קצר ולהצטייד במזון. כאן הבנו את הצד החיובי של המושג "תזמון", באותו ערב החל שם פסטיבל פולקלור מסורתי, כזה המתקיים רק פעם בארבע שנים; תהלוכת להקות בדרך לכיכר המרכזית של העיירה, עם כלי נגינה, דגלים ותלבושות ייצוגיות, מלווים בשירים וריקודים מסורתיים. תושבי מצובו הם צאצאי נוודים. שבט של רועי צאן. הגברים הזקנים לבושים עדיין בגדים מסורתיים והנשים לבושות חצאיות ארוכות, לראשן מטפחת ושערן קלוע צמות. הפסטיבל נמשך יומיים. כמובן שנשארנו שם לרקוד עד לסוף הפסטיבל.

הכיוון שלנו הוא חבל זגוריה שבצפון יוון (יוון ההררית). אך לפני זגוריה, עצרנו בעיר יונינה (Ioannina) שבמחוז אפירוס, הממוקמת על גדות אגם פאמבוטיס. יונינה היא עיר נעימה. ברובע העתיק מפוזרים בתי קפה ומסעדות. בזכות האוניברסיטה הממוקמת כאן, ישנה בעיר אוירה צעירה ושמחה. בנוסף, מוקדש פארק נכבד לשליט עלי פאשה שמונה ע"י העות'מנים במאה ה-18 למושל העיר. יונינה היא שער הכניסה לאזור זגוריה. התוכנית שלנו הייתה דווקא לא להתעכב שם, אלא כרגיל להצטייד במזון וכוס קפה ולהמשיך צפונה. אבל כל תכנית היא הרי בסיס למשהו אחר…וכ-30 ק"מ צפונית ליונינה תקלה באופנוע. רעשים איומים מאזור הבקאקס, חופש בציר הגלגל האחורי ונזילת שמן. הבנתי שהמיסב הגדול בתוך הבקאקס התפרק. טלפון ל"אלכסים" (מוסך BMW בארץ), תאור הבעיה - ואכן הם מאשרים את האבחנה. החלטנו לחזור אל יונינה וקיווינו למצוא מוסך של BMW. כנראה שהיינו תמימים ממש. נו. למחרת מצאנו מוסך קטן, לא ממש של BMW, אבל  זה מה יש. המכונאי דווקא  נראה לי מבין עניין. אמר שהוא מסוגל לבצע את התיקון. את החלקים היה צריך להזמין מאתונה, דבר שעלול לקחת מספר ימים. חזרנו לקמפינג ללא האופנוע, במהלך הטיול כשהתמקמנו בקמפינגים מסודרים, פגשנו מדי פעם מטיילים עם אופנוע, מיד נוצר קשר בזכות האופנועים, הפעם בקמפינג ביונינה היינו טיילים רגילים ללא האופנוע. ובלי אופנוע, אופנוענים אחרים לא ממש התלהבו ליצור איתנו קשר, שיהיה.

לאחר יומיים, הגיעו חלקי הבקאקס מאתונה והמכונאי סיים את התיקון. העמסנו את הציוד ויצאנו לכיוון חבל זגוריה שבהרי הפינדוס. הרכיבה הייתה מלווה בהרבה עצירות לצורך בדיקת חופש הגלגל, נזילות שמן ובעיקר כדי לשקם את השקט הנפשי שלי. זגוריה היא אחד מהאזורים היפים ביוון; מרחבים ירוקים, הרים גבוהים והמון מים. בתור ישראלים ובמיוחד כאלה מהערבה, קשה להתרגל לכמויות המים האלו. המיוחד בזגוריה הם 46 כפרים ציוריים, עם סמטאות צרות, בתי האבן ייחודיים עם גגות צפחה. בנוסף, ישנם באזור גשרים עתיקים מרשימים העשויים אבן. באיזור זגוריה יש מגוון מסלולים רגליים. ראשון הכפרים שהגענו אליו היה מונדנדרי(Monodendri) כפר יפה ומאד תיירותי המהווה נקודה מרכזית לקבלת מידע על האזור. עצרנו שם כדי לחפש מידע על טרק בקניון הוויקוס. מסלול היוצא מהכפר הזה. קניון וויקוס הוגדר כפארק לאומי והוכר כקניון העמוק והצר ביותר בעולם. קירותיו מגיעים עד לגובה של 1000 מטר (!) והוא מושך לתוכו מטיילים רבים. באותו ערב התמקמנו ללינה בשטח על גדות הנהר, כרגיל הכנו ארוחת ערב, כוס קפה,שיחות לאור הכוכבים רק שלא יגמר לנו הלילה.

למחרת, המשכנו דרך השטח בתוך יערות ארזים, שבילים מפותלים, עליות ומורדות, תצפיות יפות ומידי פעם חצינו כפרים. לאחר כארבע שעות, עלינו לכביש ופנינו שוב לקפרניסי. כמובן שהגשם היומי הגיע, אך הפעם בעוצמות חזקות במיוחד. לא הספקנו לעבור לחליפות הגשם. ניסינו למצוא מקומות מסתור, אך לשווא. באחד הכפרים שלאורך הדרך ראה אותנו זוג אנשים מבוגרים, שאנחנו רטובים וסחוטים. הם הציעו לנו להיכנס לביתם ולחכות עד שהגשם יחלוף. בבית שתינו קפה. ניהלנו איתם שיחה מעניינת בשפת הידיים. הגשם נחלש. לבשנו את ציוד הגשם, נפרדנו מהמארחים הנדיבים והמשכנו צפונה לקפרניסי.

זה המטבח שלנו וזו אחת מהשפיות המדהימות בעולם

למחרת השכמנו קום, מתכוננים ומתרגשים לקראת הטרק בקניון הויקוס. השארנו את האופנוע במונדנדרי. קבענו עם אחד התושבים שבסוף המסלול הוא יגיע לאסוף אותנו. התחלנו את המסלול במגמת ירידה לתוך הערוץ. ירידה ארוכה מלווה בשיחי פטל לרוב ובעצי דולב. ההליכה בערוץ היתה מאוד נעימה וכללה הפסקות קפה ושחייה בנהר. לקראת אחר הצהריים, כשהיינו עדיין באמצע המסלול, התחיל גשם זלעפות. מבול שלא נפסק ולא חשב להרגע. מצאנו מחסה מפניו אך הזמן התחיל לדחוק, היינו חייבים להמשיך ולסיים את הציר לפני רדת החשיכה. ככל שהתקדמה הצעידה, מצאנו שאנחנו לא רק סחוטים ממים אלא גם מעייפות. למרות המצב העגום לא הפסקנו לצחוק. העלייה מתחתית הערוץ לנקודת סיום המסלול, היתה מתישה ובנוסף, סחבנו משקל עודף של הבגדים שנרטבו והכבידו. כך שכשהגענו לסוף, סמוך לכפר ויקוס היינו גמורים קומפלט. היה קר ולא היו לנו בגדים יבשים. התקשרנו לבחור היווני ממונדנדרי כדי שיגיע לאסוף אותנו.הוא הופיע רק לאחר כשעה . בחור נחמד עם דייהטסו- טריוס גיר רגיל, שלא סוחב בעליות ובקושי נוסע. הנסיעה נראתה לנו כמו טירונות שלא תיגמר לעולם. כשהגענו לאופנוע, רוב הציוד עליו היה רטוב. למרבה המזל, לבחור היה מלון במונדנדרי וכמו שאנחנו אנשי שטח, אוהבי טבע - כל כך שמחנו להיכנס לבית המלון, כל מה שרצינו זה להפשיר, להפשיר ולהפשיר.

למחרת בצהריים לאחר שרוב הציוד התייבש עזבנו את חבל זגוריה, בסביבות השעה 20:00 הגענו למעבר הגבול עם אלבניה.

במהלך המסע, כאשר החלפנו חוויות ומידע עם מטיילים אחרים, רובם הזהירו אותנו מפני כניסה לאלבניה. לא אמרו לנו דברים ספציפיים, אבל הזהירו. בכניסה לאלבניה היו לנו קצת פרפרי חרדה בבטן. השעה הייתה 22:00, היעד; העיר הדרומית סרנדה. (Saranda) מרחק של כשעתיים רכיבה. כבר בתחילת הדרך, ראינו שיש הבדל תשתיתי עצום בין יוון לאלבניה; הכבישים נידחים וצרים, ללא סימון, תאורה ושילוט. ברכיבה הייתי צריך להתרכז יותר מהרגיל בבלת"מים בכביש שהיה מחורר בבורות, חריצים ושקעים לרוב. חצינו כפרים שבמרכזם מסגד. מרבית כלי הרכב שפגשנו היו מרצדס מהסוג הישן - כמו בלבנון. הרגשנו שאנחנו מטיילים ברשות הפלסטינאית.

48.jpg

זה היה מאוד מצחיק ומהנה. לגבי החרדות מפני אלבניה; מיד עם הכניסה למדינה, הן חלפו כלא היו וההרגשה הייתה מצויינת. לאחר כשעתיים - בסביבות חצות - הגענו לעיר סרנדה. בשעה כזאת מאוחרת, העיר נראתה כאילו הערב רק התחיל. מצאנו מקום סואן. צפיפות רבה של רכבים במרכז העיר ובטיילת. הרחובות היו גדושים באנשים, בתי הקפה ומסעדות היו פתוחים ופעילים. מסתבר שהעיר הדרומית סרנדה היא בירת התיירות והבילויים של אלבניה. כשהגענו למרכז העיר, ניגש אלינו שוטר (אגב אין רמזורים בעיר, השוטרים עומדים בצמתים ומכוונים את התנועה) ושאל אותנו במה אפשר לעזור. השבנו כי אנחנו מחפשים את אזור המלונות. הוא שלף מיד טלפון וביקש שנחכה כמה דקות. צ'יק צ'ק הגיעה מרצדס והנהג סימן לנו לנסוע אחריו. לאחר נסיעה קצרה, הגענו לבית המלון. הוא נראה לנו מאוד מפואר-בנוסח מזרח תיכוני כמובן. זוהר בצבעי בורדו וטורקיז. לא התלהבנו במיוחד ויחד עם זאת, החלטנו לבדוק מה הוא מציע. מחיר לחדר וארוחת בוקר, כולל חניה בטוחה לאופנוע, תמורת 25 יורו. לקחנו את הדיל. יצאנו להסתובב ולבלות באיזור הטיילת ומאוד נהננו. לבסוף חזרנו לביתנו הצבעוני והזמני לחנוק את המזרון.

בבוקר, אחרי שעות שינה מעטות. התארגנו במהירות ועזבנו את סרנדה, המשכנו צפונה לאורך החופים המדהימים של אלבניה. אני שוב מציין - חופים מדהימים! מצד מערב חופי לגונות חוליות וממזרח, מקומות בהם ההרים משתלבים עם הים. הכבישים הם נופיים ומפותלים. הנסיעה בהם איטית. מדי פעם חצינו כפרים ופגשנו תושבים פשוטים ומסבירי פנים. שָני לא הצליחה לעמוד בפני יופי החופים ומדי כשעה, עצרנו כדי שהיא תוכל לבדוק את איכות המים וזה היה חייב להיות בשחייה כמובן. בהמשך הדרך צפונה, חצינו את עיר החוף וולורה (Vlora)שם נחה אחת הלגונות היפות ביותר בעינינו; נרטה.

49.jpg

מדורוס המשכנו עוד צפונה, לכיוון שקודרה (Shkodra) שבצפון אלבניה. במהלך הרכיבה האיטית והצפופה בתוך שרשרת הכפרים, הרגשתי שאנחנו נמצאים במדינה שעוד רגע אחד הולכת להשתנות. השינוי הוא ממצב של מדינת עולם שלישי, למדינה מודרנית המצליחה לממש את הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי שבה, בזכות השמש הים תיכונית, החופים ועוצמות הטבע שבמרכז המדינה. לאחר כ-200 ק"מ, הגענו למרגלות העיר שקודרה. חצינו את אגם שקודרה המרשים. באחד הכפרים שבדרך על שפת האגם עצרנו במסעדה קטנה ושָני הזמינה מרק. בעקבות ההזמנה, הלך בעל המסעדה לקנות את המצרכים, רק כשחזר התחיל להכין את המרק ומאוד השקיע בו. כמו בבדיחה על מסעדה שהלכו בה לגדל ירקות ברגע שהזמנתם סלט, כלומר צריך סבלנות של ברזל. כשהמרק נחת לבסוף על השוחלן, הוא השכיח את הכעס בשניה, היה פשוט נ פ ל א. פניו של בעל המקום שזכה מייד למחמאה, התמלאו בחיוך גדול ובגאווה. עזבנו את אלוף המרקים של אלבניה וכעבור זמן קצר הגענו אל מעבר הגבולות בין אלבניה למונטנגרו.

57.jpg

בפרק הבא: מונטנגרו. מדינה קטנה קטנה ויחד עם זאת, מעצמת טבע.

ערך יוני. כל הזכויות C על הסיפור והצילומים שמורות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה