הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

6 באוקטובר 2011 אדם עבר מדרום למרכז אמריקה.

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

Off loading the bieks off the Catamarn in Panama.jpg


השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

Sean's Vesapa, Super Fast.jpg

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

San Blas Islands.jpg

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

America down South-Panama City.jpg

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

China is coming.jpg
חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

Ruin of Copan, Honduras.jpg

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

We had rain every day...jpg

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

14 בספטמבר 2011 YO כבר נכנס מקליפורניה למקסיקו.

הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

IMG_0129.JPG


הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום – חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה – זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

IMG_0128.JPG
לאחר עוד כמה מאות ק"מ – מי סופר – אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי – שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני – בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

IMG_0177.JPG

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים – לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד – יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

24 ביולי 2011 צחי מסכם את הקפת אוסטרליה

ביקורת: האופנוע, הקסדה ואפילו הכסא המתקפל

כשאין ספונסרים, מחוייבות ביקורת הציוד היא רק לבטיחות, לחשבון הבנק שלי ולכם.

207244_184579501588128_153738271338918_427686_499160_n.jpg

כמה מילים על ההכנות לנסיעה כבר פורסמו כאן כשרק יצא לי להכיר את יוני.
http://tinyurl.com/4sthm4s
מאז, הספקתי כבר לחזור מהטיול, להכיר את יוני קצת יותר ולאחר התייעצות עימו החלטתי לכתוב פוסט אחרון שיהיה סקירה של הציוד בו השתמשתי.

בעיניי, ציוד טוב נבחן בדיעבד: האם עבד כצפוי? ויותר חשוב, בשאלה; האם היית משנה את הטיול (או שהטיול היה משתנה בעצמו) לולא היה לך את הציוד הזה?

ניסיתי לדרג את הציוד ולתת כותרת אדומה לציוד שלא הייתי מוותר עליו בשום אופן.
למזלי, כל הציוד שבו השתמשתי עבד כמתוכנן (חוץ מהמזרן שנפח אווירו אחרי יומיים אבל היה ישן ומיד הוחלף בחדש).

את הציוד אחלק ל 3 קבוצות:
•    ציוד רכיבה (אופנוע וציוד היקפי, ביגוד רכיבה וציוד ניווט)
•    ציוד קמפינג (כל מה שכרוך בעצירה ללילה באמצע שומקום)
•    כל השאר (פיציפקעס שחלקו בהצלחת הטיול היה גדול מהמשוער)

אוסיף ואומר שלא קיבלתי שום ספינסור מאף חברה ולכן כל הציוד המדובר נרכש בכסף מלא והביקורת עליו (לטוב ולרע) הם מנסיוני הפרטי בלבד.

ציוד רכיבה:

1 – אופנוע –BMW F800GS

248616_196701897042555_153738271338918_500689_5439223_n.jpg
האופנוע נקנה לפני כשנתיים ולא היו לי איתו שום בעיות (בכל ה- 42,000 קמ שעשיתי איתו מאז. 18,500 מהם בחודשיים של הטיול),
האופנוע בעל יכולות מצוינות ברכיבת כביש ועוד יותר ברכיבת שטח. היכולת שלי לרכוב בנוחות ימים שלמים מבוקר עד ערב, גם על כבישי סרגל וגם בדרכי עפר, הוכיחה לי שזהו האופנוע הטוב ביותר (בשבילי) לטיול שכזה. (והודיתי בליבי שאני לא רוכב על האח הגדול – 1200GS, כל פעם שהייתי צריך להרים אותו בשטח)

ציוד  Aftermarket – על האופנוע הורכבו כמה פריטים לאחר הקניה. כל הציוד שהותקן עליו היה להגברת ההגנה על אזורים שמשום מה BMW החליטו להשאיר נתח לחברות אחרות להנות ממנו (למרות שיש גם לחברה פתרונות (מאוד יקרים) לרכישה)

1.1Xenon lights
מערכת פנסי קסנון שהתקנתי מעט אחרי רכישת האופנוע. מגדילה את תאורת האופנוע במאות אחוזים (ומעמיסה פחות על הסוללה) חשוב בעיקר כדי להיראות למרחקים – גם במשך היום ובעיקר בלילה.

1.2 SW-Motech  – Crash Bars
1.3 התקן פלדה החובק את האופנוע משני צדדיו ושומר על פלסטיקים והרדיאטור, בעת נפילה של האופנוע על צידו. רק מכמות השריטות שהיו על הברזלים האלו משני מידי האופנוע כשחזרתי אפשר להבין כמה חשוב ההתקן הזה.

1.4מגן פילטר שמן ומנוע של חברת Touratech
שני המגינים האלו חטפו אבנים שיחים ומקלות תוך כדי נסיעה בדרכים לא דרכים. רק הרעש של האבנים נתקלות במגן בזמן רכיבת שטח שווה את הכסף.
פילטר השמן באופנוע נמצא מאוד נמוך ומאוד פגיע בנסיעת שטח – ציוד חובה לאופנוע.

1.4פלטה להגדלת יכולת נשיאת ציוד מאחור – Touratech
פלטה זו חשובה במיוחד לאור החלטתי לא להצטייד במזוודות אלא לצאת למסע עם תיקים "רכים" ( Soft Panniers) – הפלטה מגדילה משמעותית את גודל התיק שניתן להעמיס על החלק האחורי של האופנוע.

1.5מגיני ידיים (ומנופים) – Barkbusters
שווים את משקלם בזהב – מגנים גם על הידיים ברכיבה בה הצמחיה (ענפים בעיקר) מגיעים לאזור הכידון. שומרים על מנופי השליטה משבירה במקרה והאופנוע נופל ועוצרים רוח\ברחשים מלהיתקע באצבעות בנסיעה מהירה.

1.6 כרית אוויר לרכיבה – AirHawk
כרית אוויר מתנפחת – יקרה אבל שווה כל דולר. רק בעזרתה יכולתי להמשיך וללכת אחרי ימי רכיבה של 500 ק"מ ויותר. נוחה ביותר ופשוט נותנת הרגשה של ישיבה על אוויר.

great-basin-t-shirt-combo_large.jpg great-basin-yellow_large.jpg

תיק אוכף 50 ליטר – Giant Loop
בעבר השתמשתי במזוודות קשיחות (על האופנוע הקודם – GS650) ולמרות מספר יתרונות שיש לאיחסון קשיח, העדפה אישית שלי היא ציוד גמיש. תיק אוכף של 50 ליטר (שהיה בנוסף לתיק ביגוד) מספיק ביותר.
בתוכו נכנסו (בנוחות):
•    ציוד עזרה ראשונה
•    אוכל ל 3-4 ימים
•    2 פנימיות צמיג רזרוויות
•    כלים לטיפול חירום באופנוע
•    ציוד בישול
•    קומפרסור חשמלי (לניפוח הצמיגים במקרה של תקר או אחרי רכיבת שטח)
•    סוללות וכבלי טעינה למחשב\מצלמות\GPS

12908-500x600.jpg 1.7תיק מיכל – Bags Connection Enduro
תיק מצוין, גימור איכותי ומוגן מפני מים (מגיע עם שק חפצים פנימי עם תפירות מולחמות)
התיק ניתן להרחבה מ 17 ל 22 ליטר ע"י רוכסן.
בתא המרכזי היתה מצלמה, סכין הישרדות, קרם הגנה משמש, משקפי שמש וכו"
בתאים הצדדיים – אולר לדרמן, אטמי אוזניים, אזיקונים וחטיפי אנרגיה.
התיק מתנתק מהאופנוע בשחרור מהיר.

חיסרון יחיד שמצאתי הוא תיק המפות בחזית התיק שאינו גדול מספיק למרחקים שכיסיתי. חיברתי לתיק בעזרת כמה סקוצ'ים דו כיווניים) תיק מפות גדול יותר – פיתרון שעבד מצוין. (ניתן לראות בתמונה הראשית למעלה)
יציאת חשמל נוספת שהתקנתי בעצמי על האופנוע כדי להטעין 2 מכשירים במקביל.

2.    – ביגוד: ביגוד הרכיבה היה צריך להתמודד עם כל סוגי מזג האויר. בטיול סביב היבשת תהיה היתקלות עם כל סוג של מז"א, בכל זמן בו תבחרו לרכוב. בטיול רכבתי בטמפ' שנעו בין c5 – c38 בגשם ברוח ואפילו דרך נחיל ארבה (מרגיש כאילו מטר של חצץ נזרק אליך).

חליפת הרכיבה של BMW;  היא כנראה אחת האופציות הטובות ביותר כיום לרכיבה כזו – היא אמנם כבדה ויקרה אבל אני מעדיף להיות מוקף במיגון איכותי, גם בכביש ובעיקר בשטח.
בכיסים הרבים היו חטיפי אנרגיה\ארנק\רשיונות…
לימי הקור – החליפה מגיעה עם שכבה פנימית עשויה פליס ומוגנת מים Goretex.
לחום – השכבה הפנימית מתנתקת בזריזות ופתחי האוורור הרבים גם בחלק העליון וגם בתחתון עושות את הרכיבה בטמפ' גבוהות סבילה (כל עוד נמצאים בתנועה).

מגפי רכיבה – מגפיים "רכות" עמידות בפני מים.
images.jpg3.    מכשיר ניווט TOMTOM XLG
מכשיר ניווט פשוט עם מסך גדול.
היה מצוין לניוט בתוך הערים הגדולות – סידני\פרת' אבל לא יעיל בשטחי האוטבאק.

בכל מקרה – נחמד שיש, בעיקר לקבלת הנתונים הסטאטיסטיים – מרחק\זמן ליעד וכו..

71__TN180x250.jpg 4. מפות – Australia Motorcycle Atlas

עקב גודל השטח ומגבלה של כמות מפות שאפשר לסחוב בטיול שכזה, השתמשתי בספר מפות כללי שהתברר כפיתרון מושלם. הדבר הבסיסי שחשוב בכל מפה לטיול כזה הוא מיקום (עדכני) של תחנות דלק ומרחקי נסיעה. הספר הנ"ל מכיל את כל אלה ועוד מידע חשוב על חניוני לילה ודרכי עפר ומכסה את כל היבשת. בנוסף, השתמשתי בכמה מפות ייעודיות של אזורי האאוטבאק.

transparent_spot2.png5.    מָשֹוּאָה לוויינית SPOT
זהו לא עוד מכשיר שאפשר בלעדיו – זהו ה-מכשיר, שכל מטייל ובעיקר רוכב אופנוע, חייב שיהיה עליו. רק השקט הנפשי שהמכשיר נותן שווה כל מחיר, בעיקר במקומות נידחים בהם לא עובר אדם במשך ימים.

המכשיר הוא GPS השולח את מיקומו החוצָה – מה שאומר שניתן לשלוח איתו הודעות ולהזעיק עזרה במקרה חירום. בעד סכום קטן, ניתן לקבל דף אישי שבו מפת גוגל עם מיקומך – המתעדכן כל 20 דקות, מה שנותן לבני משפחה\חברים אפשרות מעקב יומיומית על מיקומך והתקדמותך. היו דרכים בטיול בהם לא הייתי רוכב ללא ידיעה שהמכשיר עליי.

2008_Shoei_Hornet_DS_Helmet.jpg6.    קסדה – Shoei DS Hornet
קסדה מצוינת ונוחה בעיקר בגלל היותה עם מרחב ראיה גדול ומותאם למשקפי שטח כמו גם, עם משקף הניתן לסגירה ברכיבת כביש.

קלה יחסית ומחברה ידועה ומוכרת.

smh10_1.jpg7 מערכת שמע לקסדה – SENA SMH10

פיתרון מצוין ואיכותי, לנסיעות במשך ימים שלמים  – המערכת כוללת 2 רמקולים שטוחים (איכותיים) ומתחברת Bluetooth לפלאפון ולאייפוד במקביל. סוללה נטענת מספיקה ליום רכיבה שלם.

40001.jpg 8 דוחס אוויר חשמלי (קומפרסור) – Slime – Power Sport Compressor
לשמחתי, לא הייתי צריך להשתמש במכשיר אבל מכמה מקומות שבהם קראתי עליו הוא בהחלט נותן תשובה טובה לתקר בשטח (לצמיגים עם פנימית). המכשיר אינו יקר, ומעט גדול יותר מכף יד.

מתחבר ליציאות החשמל של האופנוע (שקע סיגריות) ומגיע עם מיכל ג'ל להזרקה לתוך הצמיג כדי לאטום את הפנימית במקרה תקר. (מסוגל לדחוס 300PSI  מחיבור של V12 למשך כ 8 דקות ברציפות)

ציוד קמפינג

1.    אוהל – אוהל פשוט עם הגנה טובה נגד גשם. האוהל נקנה מזמן, והוא לא של איזו שהיא חברה מובחרת. האוהל מלווה אותי כבר כמה שנים והוחלט לא להחליפו לפני הטיול.
2.    שק-שינה – Vango Ultralite 400 שק נוח מאוד גם בחום וגם בקור.

2000002850_500.jpg 3 מזרן + משאבה – Coleman Air Bed
המזרן הזה הוא אמנם אופציה כבדה (גם בגלל שצריך לסחוב משאבה קטנה איתו) אבל אחרי יום רכיבה, אני צריך לישון בנוח והמזרן הזה הוא הדבר הכי קרוב לשינה במיטה, בזמן שנמצאים בשטח.
הוא מתנפח לכ- 15 ס"מ מעל הקרקע ובהחלט עוזר למילוי מצברים עם שינה טובה.

Solo_Stove.jpg 4.    בישול – ראש גז KOVEA Solo Stove – מצוין לבישול בשטח – קטן, קל, זול ועמיד למכות.
בלוני גז ניתן למצוא כמעט בכל חנות לציוד קמפינג\דייג וכאלה יש הרבה באוסטרליה.

אל זה הצטרפו סיר קטן וצלחת להכלת "ארוחות השחיתות" שהכנתי בשטח.

•    כסא – פריט חובה.
כל מי שראה את הכיסא במהלך הטיול, גילה השתאות על סחיבת כסא על האופנוע.
לטעמי – אחד הדברים החשובים ביותר. אחרי יום רכיבה (ובשאיפה מקלחת) – בדר"כ אין היכן לשבת.
לא ממש מתחשק לשבת כל ערב – כל הערב, על הקרקע שיכולה להיות רטובה\מאובקת\חולית\קרה או מלאה בנמלים ושאר בישין. הכסא קל מאוד ולא הייתי מוותר עליו.
הכיסא הספציפי מגיע עם מקום לבקבוק בירה – חשוב ביותר.

223188_189233297789415_153738271338918_456459_5083146_n.jpg

•    ברזנט דק לשים מתחת לאוהל – פריט זול, קל וקטן עם יתרונות רבים. שומר על תחתית האוהל (ועל כל הנמצא בתוכו) מרטיבות חול קוצים ועוד…

כל השאר

olimpus fe.jpg S6500FD_3q-001.jpg

•    מצלמות – היו איתי 2 מצלמות לגיבוי – אחת קטנה ושטוחה (Olympus FE)  שנדחפה לכיס ואחת גדולה יותר (Fuji FinePix 6500S )שנחה לה בתיק המיכל.

ultimate1.jpg•    סכין – חוץ מאולר הלדרמן שמלווה אותי בכל טיול, היה לי צורך בסכין גדולה יותר. הסכין שנבחרה היתה צריכה להיות קלה, איכותית לא גדולה מדי, וגדולה מספיק גם לצורך הגנה עצמית וגם לחפירה, ואפילו שימשה אותי באיסוף עצים למדורות. לסכין בסיס חזק המשמש כפטיש במקרים שבהם יתדות האוהל מתעקשות לא להיכנס לאדמה.

http://bear.gerbergear.com/knives/ultimate-knife/

•    ג'ריקן דלק
4 ליטר (גמיש) – Liquid Containment –  היה מלא בדלק כמעט כל החצי השני של הטיול.
כל מי שפגשתי באזורי האאוטבאק תמיד יסחוב דלק לחירום (חוץ מהתיירים) – רכבי 4X4 בדר"כ יהיו עם מספר ג'ריקנים של 25 ליטר על הגג או בצידי הרכב.

AT010565839-P-2.jpg•    סרט בד דביק – Gaffa Tape
אחד הדברים החשובים ביותר בטיול. השתמשתי בגפה טייפ כדי לתקן חור בכילת האוהל, חיזוק לוחית הרישוי אחרי נסיעה בשטח, חיזוק מערכת התאורה של האופנוע (פנס קידמי) אחרי איבוד בורג בנסיעה קשה (האופנוע, לא אני) – חיזוק מגן השמש בקסדה לאחר נפילה, ועוד שימושים שונים.

•    מחשב נטבוק – קטן קל ויעיל – שימש בעיקר לכתיבה ולגיבוי כרטיסי זיכרון של מצלמות.
במקומות בהם יש אינטרנט שימש לתקשורת (סקייפ)
בדיעבד, לא הייתי צריך לקחת אותו, למרות שהשתמשתי בו די הרבה.

כמה מחשבות לסיכום:

הפריט החשוב ביותר שיכולתי לקחת איתי ואינו מופיע ברשימה, הוא לא כזה שקונים בכסף אבל עדיין שווה המון. חיוך.
לא עולה הרבה להעלות אותו על הפנים ובעת הימצאות בסביבה שאיננו רגילים בה והתושבים אינם רגילים בך הוא יכול לשבור קירות ולהוציא מאנשים את הטוב שבהם. (גם מהמחייך וגם מהמחויך)

במקומות המתויירים בהם נותני השירות והמקומיים רגילים בכמויות רבות של אנשים – חיוך יעזור לרכך קצת את היותך עוד תייר עובר אורח.
במקומות בהם לא רגילים לראות אנשים עוברים לשם הנאה, שם יקבלו אותך גם כך בחיוך מאוזן לאוזן.

פגשתי הרבה אנשים שהותירו את חותמם עליי, בין בגלל סיפור חיים מדהים, אורח חיים שונה מכל המוכר לנו או סתם מעצם התמודדותם עם חיים בבדידות הכל כך לא רגילה בארץ מערבית כיום.

נחשפתי לגודלו של שטח האי הזה המכונה אוסטרליה, ולמרות שאני חי כאן כבר כמעט 10 שנים הצלחתי להיות מופתע ומלא הערצה.
חזרתי מאוהב.

תודה ליוני שאירח אותי באתר שלו אבל גם על העידוד בשעות קשות (כן, היו גם כאלה) ונתן עצות לפני ובמהלך הטיול.
תודה לאסף ולדוויד שהיו בשני מרכזי בקרה (בישראל ובאוסטרליה) ועקבו יומיום על ההתקדמות ועל מצב הרוח.
ותודה לכם, לכל מי שהצלחתי להחזיק עד כאן עם סיפורי הרכיבה והטבע.

Z5n.jpg

עד החלום הבא…

ZAC

———————————————————————————————————————

כתב וערך – צחי. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

16 ביוני 2011 אחרי נגיעה בנורדקאפ, מעבר לפינלנד. דיווח 17

מעברים. מרחקים. הרהורים.

זהו. הדרך חזרה היא מסע מסוג אחר. הכל קל יותר ואפשר להתחיל לסכם כמה דברים.

CIMG6648.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Jyväskylä, Finland במפה גדולה יותר

פרק 17

ובפעם האחרונה, בוקר טוב לנורבגיה מהקמפינג בעיירה Karasjok. התעוררות באיחור קל … לסיום מטלות מִחשוב (סופסוף יש אינטרנט…ואנחנו חוזרים לשידור…5 פרקים ברצף מחכים לכם…) ולייבוש הכביסה הרטובה. כן, עשינו אתמול כביסה במכונות אמיתיות ממש ולא בידיים. ארוחת הבוקר הפרטית, הוגשה בלובי הקמפינג ורק לנו – היה נחמד לחשוב וגם לדעת…, שאנחנו כאלה חשובים! כמחצית ממספר הק"מ המתוכננים כבר מאחורינו וזה הזמן, לומר תודה לאופנועים הדנדשים, שמלווים ו"סובלים" ביחד אתנו את תלאות המסע, יש לציין (טפו…טפו…) ללא הנד עפעף, האופנועים תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל ללא כל דופי וניאותו לכל סיבוב מצערת ולחיצת בלם בכל תנאי ובכל מזג אוויר ( ולא אמרו "לא" אפילו פעם אחת… ).

PIC_0955.JPG

PIC_0956.JPG

PIC_0958.JPG

PIC_0959.JPG

PIC_0961.JPG

PIC_0965.JPG

PIC_0966.JPG

PIC_0968.JPG

הרכיבה על היפנים (הגדול ושני הקטנים…) נעימה וחלקה, המושבים סופגים את מהמורות הכביש ומטפלים כיאות בישבנים המונחים עליהם, כמה חשוב היה לקבל אופנועים חדשים ולצאת למסע ארוך שכזה, בהחלט מוסיף רוגע ושקט נפשי בתחום המוטורי.
הבוקר הוקדש למסכת טיפולים ובדיקות כלליות ע"י המכונאי המוכשר – פופקין (זוכרים אותו מהשרשרת של הגרמני…). על הפרק: מתיחה ושימון שרשרות, בדיקת צמיגים ולחץ אויר, בדיקה כללית של תפעול מערכות ובקרת נזקים, ניקיון בסיסי, והכנתם לרכיבת החזור הביתה-למינכן. נותרו עוד כ- 5000 ק"מ.
12:00 ואנחנו על האופנועים ויצאנו לכיוון פינלנד, עם אמירת "ביי ביי" בליבנו, למדינה המהממת – נורבגיה. וכן, לאותו כביש E6 האגדי שליווה אותנו לא מעט ימים בנורבגיה.

כמה עשרות ק"מ בודדים של רכיבה ומצאנו את עצמנו בגבול פינלנד העובר באמצע נהר. כמובן, שעצרנו לצילומים עם רגל פה ורגל שם… ושוב נפרדנו לשלום מנורבגיה תוך כדי השתחוות ואמירת תודה ענקית ובתוספת נכבדה של צילומים נועזים.
את פינלנד אנחנו מתכוונים לחצות כמעט לכל אורכה כ- 1200 ק"מ ובדרך לנסות למצוא שלג לסיבוב מזחלות עם כלבים וגם, כדי  להיכנס לרוסיה ולבקר בסנט-פטרסבורג, שם, אנחנו אמורים להיפגש עם מר פטרוביץ היו"ר של מועדון האופנועים המקומי (תואם אליקו… שלנו).
כביש 92 הפינלנדי, מעביר אותנו לצידו השני של הגבול ומחבר אותנו לכביש E75, שייקח אותנו למעבר הגבול Lappeenranta לכיוון רוסיה. בסך הכל כ- 50 ק"מ של רכיבה בתוך פינלנד ואנו כבר מרגישים בשינוי הדראסטי בתפאורה ובכלל, הכל מקבל גוון, צבע ותרבות אחרים לגמרי. מראות שונים וחדשים נגלים לעינינו; הרקע נשאר אמנם ירוק, אך דהוי למחצה, הכל נמוך הרבה יותר. העצים בגובה העיניים ודקים מאד, השטח מדולל עם הרבה קרחות וצבע חום אדמה. אין מפלים ורעש המים אינו נשמע. ההרים הנישאים אל על נעלמו כליל, שלג בפסגות לא קיים (כלל לא רואים הרים ורכסים…) , מכוניות משנות יצור מוקדמות יחסית, לבוש התושבים שונה. הסגנון הבניה ואדריכלות, תחנות הדלק והמבנים שונים ונראים פשוטים יותר. חניוני הדרכים עזובים ולא מטופחים וכביש אחד, דו מסלולי, ארוך וישר מאד, בקושי מפותל או מתעקל (צריך ממש להתחנן בשביל איזו הטייה…), ומוביל אותנו עשרות ומאות ק"מ קדימה ודרומה. מכוניות וגם אופנועים בקושי נעים על הכבישים ואנחנו מרגישים די לבד במדינה (כאילו, שכולם יצאו לחו'ל… אולי לנורדקאפ ??? או ישנים…). ולמה הדבר דומה: רכיבה על כביש הערבה שלנו באמצע השבוע… ופעם ב… עובר רכב או משאית (רק בלי נוף ירוק בעיניים…).

השמש מאירה את השמיים במלוא הדרה, הטמ"פ בחוץ 11 מעלות וברכיבה קררררררר עוד יותר (ולזה אני קורא : "שמש שקרנית"…), אנחנו עטופים בכל מה שרק אפשר ומנסים להתחמם איכשהו. הרכיבה מאד משעממת ושגרתית, ברוב המכריע של הכביש, השלט מורה על – 100 קמ"ש. אנחנו מחליטים שעבורנו זו אכן מהירות תלת ספרתית אבל 123 קמ"ש זה גם קצת יותר מהר וגם קצת יותר יפה ועוקב. נכנסנו למבנה "העוקץ" אלא, שהפעם מובילים שולה בחוד (בכל זאת, מגיע גם לה קצת כבוד…) ביחד עם פופקין (היא לא עוזבת אותו לרגע, ואפשר להבין למה…), אורי בסנדוויץ' ואני אחרון. אנחנו כבר מתורגלים ומיומנים והרכיבה הופכת לכיייייפית של ממש (חיוכי מתוח מאוזן לאוזן בתוך הקסדות נראים למרחוק…). גם פה על הדרך, פוגשים בבעלי החיים שכל כך הרבה פעמים הזהירו אותנו מפניהם. הפעם פגשנו שלושה איילים. חבר'ה ממש גדולים – ראו בתמונות לפניכם, אחד מהם, ממש העז והתקרב אלי.
9 שעות רכיבה וכבר מלאו לנו מאות ק"מ. השעה מאוחרת. הגענו למוטל נחמד בסמוך לעיר Rovaniemi הנמצא למרגלות הכביש הראשי ללינת הלילה הראשון בפינלנד. מקלחות ולמיטה. רגע! לא לפני ארוחת לילה ובתפריט: מרק ירקות חם ורותח שהוכן ע"י אורי.

והנה פצח הבוקר והשעה 07:15. בוקר ראשון בפינלנד הקרה ואנחנו מתעוררים לקולו של פופקין – "ילדים קומו…"  ארוחת בוקר מהירה (עם הכנת סנדוויצ'ים…כנהוג ומקובל), והיום מתחיל בתפילת הדרך הראשונה על אדמת פינלנד.
09:00 ישובים על האופנועים (חרוצים… לא ?) ויצאנו לדרך. בסה"כ רכיבה של עוד 600 קמ"ש להיום. מזג האוויר טוב ונעים יותר מאתמול ונראה כי לשמש יש יותר חשק לחמם אותנו (הגיע הזמן…). רכיבת הבוקר מתחילה בטיסה בגובה נמוך לתחנת הדלק הקרובה. 50 ק"מ חלפו ואנו מגיעים לתחנת הדלק מלאים במוסקיטוסים מרוחים על מגן הרוח הקדמי ומשקף הקסדה, אי אפשר לתאר את הכמויות (טיפה שמתחמם והם יוצאים בהמוניהם לרחובות…).
וכך הם נראים, מבעד למשקף בשלל צבעי הקשת – חלקם נמרחים בצהוב חרדל, חלקם שחורים ואדומים ואפילו, יש ביניהם שקופים. הפתרון המומלץ למשקף, לנגב מיד עם אחת האצבעות, כי אחרת זה מתייבש ונדבק. מריחת הברחשים על המשקף הופכת את שדה הראיה לתצפית מעניינת כמו מבעד לתחתית בקבוק אורנג'דה.

המשכנו ברכיבה מנהלתית תלת ספרתית ועוקבת… במזג אוויר אידיאלי לרכיבה. בכניסות לנקודות ישוב על ציר התנועה הראשי, המהירות יורדת ל- 60 קמ"ש ובכל כניסה לעיר, יש לפחות שתי מצלמות מהירות. (לפופקין ושולה כבר יש אלבום תמונות משותפות…זוכרים, הוא חוד החנית של המבנה) אורי בתפקיד גשש בלש אחרי המצלמות, מסמן לי לאחור בהטיית יד שמאל מבעוד מועד מתי להאט כך, שלי בטח לא יהיו הרבה תמונות באלבום.
אני רוצה להרגיע אתכם, זוכרים את טובי השבדי …? שאלנו אותו עוד בנורבגיה, לפשר המצלמות ומתי זה קונס או מכניס לכלא… ? אז ככה, מכיוון, שהמצלמות מצלמות רק מקדימה, לגבינו האופנוענים זה לא רלוונטי, גם לא מזהים אותנו בגלל הקסדה וגם, אין מספר. הבעיה מתחילה, אם עומד שוטר ליד ועוצר. בכל מקרה, לא צריך להיבהל, אנחנו בהחלט מאטים לפני הכניסה לערים ורוכבים בזהירות מרבית – הסירו דאגה מליבכם.
המשכנו ברכיבה רגילה ושגרתית ולפתע השתנה מזג האוויר במיידי וכמו מסך שחצינו, השמיים הפכו מתכלת רענן, לאפור כהה המבשר רעות. כניסה מהירה לתחנת הדלק הקרובה לתדלוק ולבישת חליפות סערה. בדיעבד, התברר שטוב עשינו… הגשם החל לרדת במלוא עוצמתו (הרי לא ישאירו אותנו יבשים גם בפינלנד…???) ותוך כדי, אף מתחזק ושוטף אותנו (מוכנים כמובן…) כהוגן. ככל שאנחנו מתקדמים ברכיבה כך, גם הגשם הולך וגובר. הנסיעה הופכת למסורבלת ולעיתים אף מסוכנת בגשם שוטף שכזה. רכבים ובמיוחד משאיות החולפות על פנינו, ממלאים אותנו בתרסיסי מים מהולים בבוץ, שמן, חול וכל דבר אפשרי ואנחנו (וגם האופנועים…) מתלכלכים כהוגן. תנועות ידיים וסימוני "קאט" ואנחנו מחליטים תוך כדי רכיבה שזהו להיום! לקמפינג הראשון ומסיימים את הרכיבה להיום.

הספקנו להגיע עד לעיר Jyvaskyla (הרבה פחות מהתכנון המקורי…) לצימר עם סָאונָה צמודה, מקלחת מסג'ים עם בועות, מטבחון חמוד ושלוש מיטות. השעה 17:30 ואת מכסת הק"מ של היום, נצטרך להשלים כנראה מחר ובתוספת (היינו אמורים ללון הלילה כבר ברוסיה). התארגנות  ופירוק מהיר של התיקים מהאופנועים והשף להיום, אורי – נכנס להכנת ארוחת הערב ובתפריט להיום – שקשוקה. מצרכים כבר קנינו בבוקר (מזל…) ואחרי שעה של עבודה מאומצת ליקקנו את האצבעות וניגבנו עם לחם כפרי את הצלחות, היה אחלה וסבבי ביותר.
שאפו לאורי (אליאן, אורי חוזר אליך ולמטבח בגדול…).
החבר'ה הלכו לישון (על קיבה מלאה… ) ואני לעבודת התיעוד הרגילה, עם "מוזיקת הרקע…" של שניהם.
אז לילה טוב גם לכם,
ודש חם ומתגעגע מכולנו
ניפגש בפרק הבא – רוסיה.

איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

9 במאי 2011 יניב ואריקה עושים את דרום אמריקה. ועוד איך! פרק 1

P1030295.JPGאקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

Americas-Small1.jpg


IMG_1633.jpg


P1010040.JPG

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה


סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »