הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

6 בפברואר 2010 קטעים

לחברי שצלצלו לפרגן על המשך כתיבת הבלוג ושירבבו כמה מילות דאגה, אני מבקש להודיע: אפשר להרגע, אני על הקרקע. כלומר על אופנוע. לפני כשבוע, כמה שעות אחרי שהעלתי את הפוסט האחרון, קיבלתי טלפון מחברי הקרוב יורם שהודיע לי בחגיגיות כי האופנוע שלו נמק משיעמום בחנייה, אחרי שהוא שם את עצמו על קטנוע/יאכטה חדש תוצרת ימהה בנפח 400 סמ"ק. כך שאני יכול להתכבד ולרכב על האופנוע הצהוב, לכמה שבועות עד שאמצא את הצפון. כך ששוב ידי שלוחות לפנים וברווח שבין ברכי מתנדנד לו מיכל דלק ולוגו של חברת ב.מ.ו. שוב החניה שלי זוכה לנחת מברשתו של המטאטא.

IMG_7773.JPG

שוב הוצאתי את השַלט של שער החניה החשמלי מהמגירה וגיליתי, שהרמזורים הקבועים בדרך מהבית למשרד בתל-אביב זוכרים אותי היטב ועדיין פועלים בדיוק על פי אותו תזמון, זה המוכר לי עוד טרם יצאתי למסע שלי. ואף שכרגיל יציאה לכביש היא סוג של יציאה הישרדותית לקרב, התחושה נפלאה. תודה יורם. בשבוע הבא אני עולה ברכיבה בדרכים צדדיות לצפון הארץ לפגישת עבודה. עם הדרך שמחכה לי, באמת מעניינת אותי הפגישה…

תעתועי הגעגוע

IMG_5226.JPG

כשהייתי אי שם באמצע הקארטרה-אוסטראל בדרום צ'ילה, שכבתי בוקר אחד ער, בקובה הקטנה ששכרתי בעיירה פוארטו פיוהואפי, מנסה לנסח בראשי ביטוי שיביע את געגועי לנמל הבית. עוד רגע והייתי מנכס לעצמי מילים מתוך שיר ספנים דביק. על צריף עץ וחלון עם נר. ניסיתי להזכר איפה בדיוק מונח הספר שהשארתי פתוח בבית שם בארץ. מצאתי עצמי עובר על תוי פניהן של בנותי, על הדרך היומית בין רחוב סוקולוב לקרליבך, אותה עברתי שנים מביתי למקום העבודה. חישבתי איפה בדיוק הייתי אמור להיות באותו רגע אם הייתי בארץ. וכשהתרכזתי ממש שמעתי מרחוק צלילים וקולות שהשארתי בבית. חשבתי על אנשים ומה הייתה תגובתם כשסיפרתי להם שאני יוצא למסע הזה. צחקתי לעצמי כשנזכרתי בתגובתו של יוסי ואחר כך בתגובתה של פקידת הבנק ושל אודי ומשה. איך כל אחד, הביע בעצם נגיעה בגעגוע שיש לו, בו הוא עירב מילים על מרחק וזכרון, כמיהה וחלום. הבנתי שחומר הגלם העיקרי שלי הוא הגעגוע. כי בראש וראשונה מתגעגעים גם לדברים שלא חווינו ולמקומות שלא היינו בהם מעולם. ממה בנוי הגעגוע שלנו? ואיך הוא קופץ פתאום לתוך מחשבה או שיחה? האם צריך להיות במוד מלאנכולי כדי לעורר את הרצון להתחבר לגעגוע? אולי אנחנו תמיד נמצאים ברמה כזו  או אחרת של געגוע. לחברים, לילדים, לתקופה בחיינו, למעשים שעשינו או לתחושות שהיו לנו. בעיני געגוע אינו רק דיבור על זמן עבר, כי אם דרך הבעת מחשבות על כמיהה. כל ההתפלספות הזה נוחתת לתוך הבלוג שלי, כי אני כנראה בסוג של געגוע גם עכשיו. מהצד השני של הקארטרה-אוסטראל, נזכר באנקדוטות. במראות. בפנים, נופים. ואני ממש לא במוד מלאנכולי. אני די שמח. למרבה הפלא, אני מוצא עצמי מהרהר בגעגוע בקטעים שמחים אך גם בקטעי סבל שעברתי, בנפילות קשות, באיבוד דרך, במפגש עם אנשים לא נעימים  וכן, אני מתגעגע לגעגוע שהיה לי שם. לציפיות שהיו לי מהחזרה לארץ.

IMG_3116.JPG

עמוס נחום

לפני מספר שבועות, התמזל מזלי וידידי עמוס נחום, איתו חלקתי תקופה סוערת בשירות הצבאי, הגיע לביקור בארץ, הלכתי לפגוש בו ולשמוע את הרצאתו המאלפת על חייו כצלם טבע מהמקצועיים בתחומו בעולם. מתמחה בעבודה מקצועית במקומות הכי נידחים, מסוכנים ומאתגרים, בהם שוכנים ענקי הטבע. לוייתנים, כרישים, דגי חרב, דובי קוטב ועוד. הוא איש שהבי.בי.סי. או נשיונאל ג'יאוגראפיק פונים אליו כשהם מכינים כתבה שזוכה אחר כך בפרסים. הכנסו לאתר שלו, מבטיח לכם שכבר תרצו להכיר אותו מקרוב. איש נהדר ויקר.

להלן אחד מהצילומים של עמוס נחום:

Lucie&PilotfishEscort.jpg

ספרים

קצת ארס-פואטיקה (למי שאינו מצוי, ארס(ars) פואטיקה היא כתיבה העוסקת במלאכת הכתיבה), מקדיש כמה שעות בשבוע לכתיבה. אני כותב בלי להרים את הראש ובטוח שבסוף אכניס עריכה, קיצוץ ושכל בשטף הדברים שאני משרבט במסמכי וורד באופן הכי לא מסודר. כך אני משחרר את עצמי מאינוס סיפור החוויות לעלילה. אני אוסף את המרכיבים, הכלים, התיבולים, הזכרונות. אחר כך זה יהיה ספר. ואני יודע שעם כל הכבוד למלאכת הכתיבה. עיקר העבודה תהיה אחרי השלמת הספר.

בשנת 1976 כשהייתי בשנה השניה ללימודי ב"בצלאל" בירושלים, הגעתי לתל-אביב עם תיק עבודות, עברתי בין הוצאות הספרים שאת כתובותיהן הוצאתי מ"דפי-זהב" וללא תיאום מוקדם דפקתי על דלתות של מנהלי הוצאה מופתעים והצעתי לאייר להם ספרים או לעצב עבורם עטיפות. "אני אילוסטרטור" אמרתי. "מה?? מה אתה???" "אילוסטרטור, צייר, מאייר." במקומות שהסכימו להקשיב למשפט שאמרתי עד סופו, קיבלו אותי בסבר פנים פושר, חייכני וסלחני משהו. משל, מה קפץ עלינו הנער הזה, לזעזע את מערך התרבות המודפסת בא"י. הרי הם שומרי הסף של אריה נבון, נחום גוטמן, אבנר כץ ודני קרמן הנפלאים, שכשרונם המדהים ואיוריהם, שלטו בשוק ללא עוררין. רק במקום אחד קיבלו אותי בחום. זו היתה רחלי אידלמן, בעלת ומנהלת הוצאת "שוקן". היא הביטה בתיק העבודות הסטודנטיאלי שלי והחליטה שאין מה להפסיד, "הנה, תכין לי סקיצה לעטיפה ל'ספר הישויות הדמיוניות' של בורחס, שנמצא כרגע בדפוס".

IMG_7794.JPG

כל הלילה שלאחר הפגישה לא עצמתי עין, ישבתי בחדרי הקטן, ברחוב אהוד 3 בשכונת בקעה והכנתי לא פחות מעשרים ושש סקיצות, שעיקרן איור בצבעי מים, של קבוצות וסדרות הזויות לעטיפות שאולי יצאו יום אחד לדפוס. בבוקר, ירדתי בעיניים נפוחות שוב לשפלה והתייצבתי במשרדי "שוקן", שהיו אז בקצה המערבי של שדרות רוטשילד. מאז כבר עיצבתי ואיירתי כמה מאות עטיפות להוצאת "שוקן", ועיצבתי כמה ספרים. אחד מהם, ספרו של פנחס שדה "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפילה" זיכה אותי בפרס גוטמן לאיור בשנת 1994.

IMG_7798.JPG

בינתיים, ענף ההוצאה לאור גדל למימדים ענקיים. גם בזכות מיחשוב תעשיית התקשורת, התפתחות מערך ההפקה, בתי דפוס זולים, התמקצעות מערך ההפצה ושכלול דרישות השוק, שהיה בשל לכשרונות חדשים. ואף שחזו כי כניסת מתחרים ממכרים כמו טלויזיה רב ערוצית ואינטרנט למשבצת הפנאי שלנו – ענף הספרים, רק תפח וגדל. עכשיו אני עסוק בהכנות לקראת הוצאת הספר. שוק שהשתנה משמעותית בשנה האחרונה.

אמנות

IMG_3871.JPG

tree-cloude-1

מחר תתקיים התערוכה השנתית של האמנים התורמים לוועד למלחמה באיידס והמאורגנת באדיבות בנק-הפועלים. התערוכה הפכה להיות מעין זירת חובה, למי שרוצה לחשוף את יצירתו הפלסטית בפני עשרות אלפי מבקרים אנינים וגם לזכות פעמיים: להערכה, שמשמעה שליפת הארנק. ותרומה, למטרה נעלה. (החל בשנה הבאה יתוגמלו גם האמנים בחלק מהתמורה שתתקבל). בפינת הסטודיו יש לי ערימת ענק של ציורי שמן, שמשום מה לא הצלחתי למכור לאיש. ניסיתי כמה פעמים. תערוכות. לובי של תיאטרון, פואייה של מלון. תערוכה בבית. בקיצור, יצאתי למסע שלי ונשארתי עם ערימה. לשמחתי אני פותח את השנה באירוע המכובד הזה, מתכבד לתרום ולהציג עבודה משלי, כבר שנה שמינית ברציפות. מתוך אתר הקטלוג של התערוכה.

כמה שאריות ופתיתי ביקורת ציוד

תיק מיכל

IMG_6539.JPG

המוצר: תיק מיכל (תוצרת סין), הוא תיק פלסטי המונח על מיכל הדלק בין בטן הרוכב לכידון. הוא מאפשר איחסון של דברים הדורשים נגישות מהירה. כמו מצלמה, מפות, ציוד שמע. יש תיקי מיכל גדולים המעניקים גם אפשרות להשען קדימה ולהקל מעט על המשקל המוטל על הזרועות בעת הרכיבה.
ביקורת ציוד: התיק נקנה במבצע בחנות של אופנועני "הל איינג'לס" בפרוור נידח של סן-דייגו, לשם הביא אותי דן טופ, קצין צוללות אמריקאי בדימוס, שממלא את זמנו הפנוי באיתור ועזרה לעורכי מסעות שכמוני שנתקעים עם שאלות בדרום קליפורניה. (הוא גם הנחה אותי איך להתכונן לכניסה למקסיקו בכל הקשור לפחדים המלווים כל תייר המתקרב לאיזור בו מתנהלת מלחמת סמים קטלנית) הדגם שקניתי הוא בגודל ביניים מתחבר לאופנוע ברצועות ושלושה אבזמי שחרור מהיר.
יתרונות: בנוי חומרי פלסטיק קשוחים, הרבה כיסים. בעיות: חדיר למים כל טפטוף קל גורם לתכולתו להרטב. תופסני רוכסנים קטנים מקשים על שימוש עם כפפות (הפתרון, לקשור שרוך ארוך לתפס הרוכסן).
לסיכום: תיק בסיסי שנראה כי מתכנניו לא ממש השתמשו במודל שלו. חדירותו למים מזעזעת. רוכסנים שאינם מאסיביים לעבודה קשה. כיסוי מיוחד שנועד לכסות אותו בעת גשם, אינו שקוף ולכן מנטרל את שימושו גם כנושא מפה. שיפוע הכיס העליון, שבחלקו התחתון פתח. גרם כמה פעמים לחפצים ליפול תוך כדי רכיבה.
משהו אישי: הזהירו אותי בלי סוף כי בדרום אמריקה ישדדו אותי על כל מטר. בתחנת הדלק הראשונה בכניסה לרוטה קווארנטה (דרך 40) בארגנטינה. שכחתי את תיק המיכל במגרש החניה ליד התחנה. חזרתי אחרי שעה לערך ומצאתי שהתיק מונח באותו מקום. למרות שעברו שם עשרות כלי רכב והרבה אנשים. איש לא נגע בתיק. (כאן בארץ, ביום הראשון כשיצאתי לעבודה, שכחתי את הכפפות על מושב האופנוע של יורם. כשחזרתי אחרי שלוש דקות, הן כבר נגנבו.)

מגן פרספקס לפנסי הדרך

perspecs.jpg

המוצר: פיסת פרספקס בעובי כשני מילימטר גזורה בגודל המכסה את משטח הזכוכית של הפנסים, מטרתה להגן על הפנסים מפני פגיעה של אבני חצץ הניתזות מהדרך.
ביקורת ציוד: יתרונות: השקעה קטנה שחוסכת כאב לב. מחיר יחידת תאורה באופנוע כזה עולה ה ר ב ה כסף. חסרונות: אסור להשתמש ברכיב הזה בכבישי חלק מהמדינות, כי הוא מעוות את אלומת האור וגורם לה לסנוור.
לסיכום: חתיכת הפלסטיק הזו חטפה הרבה חצץ ממשאיות שבאו מולי בדלטון היי-ויי, בין פיירבנקס לפרודו-ביי בצפון אלסקה וגם בקרטרה-אוסטראל ורוטה-קווארנטה בדרום אמריקה. מגן פשוט שאפשר לייצר לבד. נצמד למקומו בארבעה תופסני וולקרו. חשוב שישאר רווח של כמה מ"מ, בין הפרספקס לבין זכוכית הפנס.
משהו אישי: בחוף מאזונטה במקסיקו כשהייתי צריך לחפור בחול כדי לחלץ את הצמיג האחורי שנתקע, פיסת הפרספקס שימשה לי כאת חפירה.

דגל ישראל

תיאור המוצר: (תוצרת סין), פיסת בד סינטטי בגודל 20 על 30 סנטימטר, עליה שני פסים בצבע תכלת. ביניהם שני משולשי תכלת שווי צלעות מונחים זה מעל זה ויוצרים מגן דוד. אספתי אותה (ועוד עשרות כמוה) בשולי הכביש בו אני מתאמן בריצות ארוכות ליד ביתי.
ביקורת מוצר: יתרונות: נו באמת. חסרונות: נו באמת.
לסיכום: אביזר חשוב ביותר ליצירת קשר מיידי עם מקומיים. לטובה וגם לשלילה. אי אפשר לטעות. אין אחד שלא הביע עמדה. מחולל תשומת לב מספר אחד במסע. ונכון, היו מקומות רבים שהעדפתי לא לחשוף אותו.
משהו אישי: קודם כל, דגל הוא הדבר הכי אישי שחשפתי לפני זרים בהרבה מקומות. באחת הבאסטות של בשלניות הדרכים במקסיקו, קיבלתי הנחה משמעותית מאישה נחמדה, שזיהתה את הסמל על הדגל, בתור סמל של נוצרים מכת איזושהי. כשהסברתי לה כי זה דגל מדינת-ישראל. היא לא הבינה על מה אני מדבר, אבל אהבה את העובדה שאני גר ליד בית-לחם.

——————————————————————————————————————–

וממש בקצה.

לסיכום וכתשובה ללא פירוט יתר כרגע, לשאלה השניה שאני נשאל בהרבה מקרים: זה נכון! אני כבר מבשל את המסע הבא, שישא אופי קצת פחות מתבודד ועם זאת יהיה גם הוא ראשוני ומכונן.  פרטים נרחבים עוד יגיעו. כבר ראיתם שאיני מסתיר דבר.

אני בשלבים האחרונים של עריכת הרצאה מסודרת בת כשעה וחצי, על המסע. הרצאה שאיתה אני מתכוון לצאת לסיבוב בפני מי שרק יחפוץ. בתשלום כמובן. אפשר ליצור איתי קשר בעניין.

עומר כנעני ידידי, העלה שני קטעים ביוטיוב, על המסע שעשה באמריקה הלטינית על אופנוע כשנה לפני. קטע ראשון. וקטע שני הכנסו ותהנו!

בפוסט הבא: ערימת תובנות וכמה טיפים שאני מציע למי שחושב להגשים חלום. ולאו דוקא ברכיבה על אופנוע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

25 בינואר 2010 על הנחיתה

IMG_7657.JPG

חלון חדרי

עכשיו אני מסתכל על מה שעבר עלי, כמעט כמו על סצנה שלא היתה שלי כלל: – איש עולה על אופנוע, יורד ממנו. עולה שוב, נוסע. נוסע, עוצר. אוהל רטוב, סיר רותח, ניחוחות פריחה. טופס בשפה לא מובנת. סירחון או צחוק או גשם. עכשיו אני מבקר בתאיו, מסיט וילונות בחדריו הפנימיים, האפלים הבטוחים בעצמם, מחפש אוצרות מוברחים, הרהורים חבויים. מנער את פרוות מצב רוחו ופיסות בוץ יבש, גרגרי חול ואבק לבן, נושרים ממנו לתוך דפים ריקים. עכשיו אני מנסה לכתוב בראשי טיוטא לסיפור. הופך צדדים במשקפת כדי להסתכל על האיש הזה מרחוק. רואה אותו בוכה על שפת אגם קפוא בקנדה, שר שירי שטות בתוך קסדה סגורה. מדקלם בחרוזים קללות בעברית, באוזני פקיד הגירה הונדוראי. מנסה להתגבר על הלא נודע, מחפש אותות פרטים וסימנים שיבנו תשובה. אולי זו שפת הגוף של גברים משופמים, אולי זו הדרת הנשים בשמלות המחול הרקומות בוואחאקה. אולי יש לקרוא כמו בקפה – את מבנה העננים הפרומים בשולי הדרך ברוטה קווארנטה, משהו שירמז איך עוד יום עומד להסתיים. והיכן. שוב הוא עולה על האופנוע, מצטט מסלולי רכיבה מתוך מפות ששורטטו במוחו לפני שנים ואינם, או שכוסו בחול. ושוב הצללים שהוא נוסע לתוכם, אלה החבויים בתוך יער, או כאלה הרודפים אותו כבר שנים. שוב, האיש הזה שהקפיד לאחר בפאזה אחת הרבה דברים בחייו.

yukon 1.jpg

האם זה אני? שקם בוקר אחד מלא שמחה וצחוק ויצא לסובב רולטה של חלומות. האם שוב אני צריך להתרחק, כדי להבין מה עבר עלי במסע הזה? הרי זה מעגל ספיראלי אין סופי של תיאוריית כאוס. בו עלי לחיות את שקורה לי, לאור תובנות שאני יכול להפנים, רק אם אתרחק מדברים שקורים לי. האיש הזה, כלומר אני, התאהב הרבה פעמים בסתם קו אופק. בצבעים ואור,שלא החזיקו מעמד אפילו כמה דקות, כדי שיצליח להגדיר או לקרוא להם בשם. רבץ ונח על כריות מדבר זרוע שיחים כדוריים או יער נקוד שרוולי דקלים שרופים, הזועקים מתוך הצמחיה לשמים. הוא כמו ציפור נוד שאחרה את מעוף להקתה. בעייפות. בצמא. בשמחה, בעליצות ובהנאה.  עכשיו מבעד לחלון אוטובוס אגד. בדרך מרמת השרון לתל-אביב, אני חושב שאני מגזים בדיבור עליו בגוף שלישי. אני נזכר בו באיש הזה, כאילו לא אני הוא. נראה לי כי כך אני שומר על עצמי. כך אני נזהר שמא אתרסק לתוך שכונה של אנשים שחיכו לי. שמצפים שאספר להם עלילות בגוף ראשון. אני עושה זאת כדי להשהות את המפגש עם סיכומים ומסקנות.  אני עושה מאמצים ילדותיים, מטופשים וחסרי סיכוי, להתכחש לגוף הראשון הזה.

IMG_2979.JPG

אלברטה קנדה

לפני שנים רבות, ראיתי יומן ספורט בטלויזיה שעסק בקטעים מרתקים מהמשחקים האולימפיים. המראה שנחרת לי הכי עמוק בראש, הוא אותו רץ מרתון אפריקני, שמעד תוך כדי ריצה, נחבש והמשיך לרוץ. איש לא שם אליו לב. הוא כבר לא היה בגדר חדשות. אבל היה צלם אחד שחיכה באיצטדיון בו נמתח קו הגמר. המנצחים כבר קיפלו את דגליהם. רוב הקהל כבר הלך, העיתונאים כבר סיימו לדווח והאחראים, עמדו לכבות את האורות והנה מהקצה הרחוק של פתח הכניסה, הופיע לפתע אותו רץ, מדדה. סבלו ניכר היטב על פניו, יצא להקפת הסיום סביב האליפסה בטבורו של האיצטדיון עד לקו הגמר. אני פירשתי זאת כהתנהלות של כוח עמוק וטהור. לא כדי לזכות בשום מדליה אלא כדי לקיים את הציווי הערכי שבו. בעיני זו לא הייתה הצצה לבדידות הזוייה של רץ למרחקים ארוכים. ראיתי בכך את מהות הקשר שלו עם החוייה. מיצוי היכולות שלו כדי לעמוד באתגר. בשליחות הפנימית שהוא נשא עימו.

tverya 30.jpg
לא אחת, אני נזכר בקטע הזה שהיה מהדברים שדישנו את ערוגת תבליני החלומות האתגריים שבי. איני זוכר מי היה האיש וזה גם אינו חשוב. כי הוא צלל כבר לאלמוניות אישית, אך דבקותו ואישיותו נשארו בראש רשימת האנקדוטות שהיוו עבורי מודל טהור של מימוש. לימים, כשהפכתי לרץ מרתונים, למדתי כי מרתון הוא לא לרוץ ארבעים ושתיים קילומטרים( ועוד 198מ') כי אם לחצות על הרגליים את שבעת הקילומטרים האחרונים. ניסיתי, לא תמיד בהצלחה, לעמוד באתגר הדבקות. בחזרה מהמסע לכאן, נזכרתי ברץ ההוא. מהרגע שהגעתי הביתה, כבר רציתי לכבות את האורות באיצטדיון שהקמתי. רציתי לחזור מהר לאלמוניות היחסית. רציתי לשבת בשקט מול שולחן העץ שלי להשעין את ראשי על מרפקי ולהביט מבעד לחלון על העץ ממול, לצפות בבטן ענן הנזהר מצמרות הברושים החדים ליד מגרש החנייה ולספור את דפיקות ליבי שפעמו ברקותי כאילו עוד יום סתמי לפני. חשבתי כי כדי לחזור לדבר בגוף ראשון, אולי עלי לתת לתערובת התרחיפית המתערבלת בתוכי לשקוע, להסתדר בשכבות על פי המשקל הסגולי של כל חווייה ואירוע. רק כך אוכל להתחיל ולפענח את עצמי, לתת לכל שכבה שם, או תחושה או ניחוח זכרון – גם אם מעורפל. אולי כך אוכל לעמוד במשימות קיפול המסע שעוד נכונו לי. אותם שבעה קילומטרים שימשכו ודאי ללא סוף.

עכשיו אני מנסה לנסח לעצמי לוח זמנים, איזה קצב סדור מול דחיפויות וכורח. גיליתי כי מאז שחזרתי, המציאות היא סוג של היכרות מחדש עם הדברים הכי מובנים מאליהם וזה אינו קל. מה שהייתי ומה שאהיה הם קו רצוף. בניגוד לאמירות פופולריות, כנראה לא חזרתי אדם אחר, כי אם אותו אדם, עם מחשבות, רעב, תאווה וחלומות רעננים. במקום לחזור עם מסקנות נראה שאני מגיע עם הכרה ותובנות. ויש בי מעין מנגנון בקרת תנועה המעכב ומשחרר אותי טיפין טיפין לתוך אוטוסטרדה שלא הפסיקה לרגע לגעוש.

ביום הראשון בו הגעתי למשרד, שם חיכו לי חברי לעבודה, נגנב לי התיק שהשארתי בקבלה ליד המזכירה, כשהלכתי לסיבוב חיבוקים בין החדרים. אמא בת התשעים ושתיים של גלי, אושפזה באותו זמן עם אגן שבור ומצבה התדרדר, כך נכנסתי ישר מהיום הראשון לתורנות בנושאים אינטימיים. בבית מצאתי אין ספור משימות שחיכו רק לי. נורות שרופות, ביוב סתום גינה יבשה ואנשים שחיכו לי. רק לי, כדי שאפתור להם דברים. פה ושם פגשתי אנשים שהתבשמו מדיווחי המסע שלי והגיבו בטפיחת כבוד מביכה. בנוסף, אני מנסה להנמיך את תחושת החגיגה סביבי על יום הולדתי השישים שחל השבוע, באמירות מנפנפות פירגון, אך מתנחם בכך שנשארתי נורמאלי, מעצם העובדה שפנימי מתנהג הפוך לגמרי, מחכה לחיבוק.

IMG_7696.JPG

כבר למעלה מחודש שאיני מסתדר ממש עם התחבורה סביבי על הכביש. הכל נראה לי אלים, אגרסיבי וחסר סבלנות. נו מֶרסי. אין לי כלי רכב עכשיו, במידת הצורך, משתמש במכוניות של גלי ושל בנותי ועוד טרם החלטתי מה לעשות עם הנושא. אני מחכה למכור את האופנוע שהשארתי אצל שירלי בסן-פרנסיסקו, עד אז איני עולה על דו-גלגלי. מצב רוחי הוא של מין נקיון כזה, מעין התנזרות מדיטטיבית, מאורח החיים שנהגתי בשבעת החודשים האחרונים. לקטע הנוכחי במסע, איני זקוק לדו-גלגלי. כך שאני מתנהל באוטובוסים. נסיעות שעושות רק טוב למהירות הגישה לנחיתה שלי. מחברות אותי לאנשים, למראות ולקרקע. אם הייתי רגיל לדלג על האופנוע ולחצות את הפקקים מביתי למרכז תל-אביב בשבע עשרה דקות, היום, זה לוקח כשעה ועשרים בשעות השיא בקו 531 . ההמתנות הארוכות בתחנות. בדיקה תכופה של הכסף הקטן, השתלבות בסגנון תפיסת המקומות באוטובוס הישראלי. בו אנשים יושבים במושב הקרוב למעבר ואת התיק מניחים ליד החלון, כך הם מקשים על מי שרוצה לשבת לידם. ומבטיחים לעצמם מרחב ונוחיות. היכרות עם קקופוניית הדיבורים במכשירי הסלולר. מפלס הצנעה או אם תרצו הנימוס כבר מזמן יבש. בנושא הזה יש נורמה תרבותית, שרק אני, שנעדרתי מסצנת האוטובוסים מיליון שנה, מסובב את הראש, בכל פעם שמישהו מאחור, מספר לחבר שלו בקצה השני של הסלולר ולכל יושבי האוטובוס, איך הוא הרים שקית במבה בסופר-מרקט. אנשים צועקים על ילדיהם, רבים עם שותפיהם, מחלקים פקודות, אומרים "אני אוהב אותך" או מקללים, בלי לדפוק חשבון. מאחר ואני יודע שפרסומאים ומנהלים של רשתות הסלולר, רואים אוטובוסים רק מבחוץ. כנראה שהם לא יודעים עדיין איזה קריאייטיב נפלא אפשר לעשות רק מהסצנה הזו.

IMG_7664.JPG

מגלה שהדבר הכי קבוע באוטובוסים, שנשאר מאז ילדותי בקו 4 באשקלון: כשמתחילות החדשות, הנהג מגביר את הווליום ובכל רמזור הוא מסדר את הכסף הקטן בערימות לתוך מכשיר העודף. אני מודע כל הזמן להחלטה שלי לא לעסוק בביקורת שתוביל אותי לכעס או עצב, אך כשאני יושב ליד החלון ורואה את אלפי הרכבים סביבי כשבכל אחד יושב אדם אחד. כך שעשרים ושישה אנשים מחזיקים בטאבו, במשמרות מתחלפות, את כל השטח בין צומת הפיל למסעדת  206, אני מבין באמת כמה מגוחכים אנחנו נראים. כולנו מתבשמים בלוגו הכסוף של רכבנו ובסטאטוס שהוא מקנה לנו – אבל בינינו, זה כמו עדר מובל לשחיטה – כאילו שפקקים זו גזירה משמיים, איש מאיתנו אינו עולה על גג מכוניתו וזועק "רכבת פרברים!!".  מגובה של שני מטר וארבעים קל לשים לב לביטויים מעשיים של תסכול וחוסר אונים. עשרות מקרים של עבירות על חוקי התנועה. מעבר באדום, מעבר פס לבן. חנייה בתחנות. זו אינה ביקורת חלילה, זו מראַה. מין דיווח ממסוק וירטואלי עוד טרם אנחת ממש. אני עוד באויר ועוד מעט קט כבר אמצא עצמי נלחם לא להסחף חזרה לתוך המציאות ההזויה הזו. או אהיה נלחם במי שנוהג סביבי, כאחד מן העדר. אבל אני עוצר כאן, כי עוד רגע ואעבור את הקו ששמתי לי. זה המדבר על כעסים.

IMG_7662.JPG

עכשיו מוצאי שבת השישית מאז חזרתי, מאחר והחלטתי לפנות לעצמי זמן לכתיבת ספר, מחר איני יוצא לעבודה בתל-אביב ולכן אני רגוע, יחסית לימים האינטנסיביים שהיו לי טרם הנסיעה. למען האמת, התחלתי לכתוב טיוטה ראשונה לסדר הדברים שברצוני לפעול על פיהם בכתיבת הספר. יש לי כל מיני רעיונות. מרגיש שאיני תופס לגמרי את היקף המשימה. אולי עלי להכין רשימת משימות כמו זו שהכנתי לקראת המסע? אולי אין לכך שום משמעות שהרי אין לי שום כוונה לדווח. אני רוצה לספר סיפור. לרגש. לעלל עלילה. לשחרר יובל קטן הצידה, מנהר ההתרגשות שרוגשת בתוכי ועדיין איני יודע איך לסכור אותה או לשלוט בזרימתה.  כך שפרט לחזרה לעבודה ולמסלול תפקידי משפחתיים. הכוללים בישול וקיפול כביסה, אני מעסיק את עצמי במלאכות משונות. תיקון הברז המטפטף שהתעלמתי ממנו בשלוש השנים האחרונות. קריאה מחדש של הזר של קאמי. איסוף אשפה ממגרש החניה הציבורי שמולו אני גר ויציאה לטיולים באיזור עם כלבתי צ'אי.

IMG_7699.JPG

צ'אי כלבתי הגולדנית, היא בלונדינית בכל רוחבה אורכה וגובהה. אך לא בשכלה. כלבים גם הם מהדברים הנפלאים בחיים המתנהגים כמו שהם. לא מתייפיפים או מתחשבים. היא מחכה לי ליד הדלת, במבט דרוך וזנב מתנועע. אני הכל בשבילה. ראש הלהקה, האלפא דוג, סוג של אלוהים. ולאחר העדרות כל כך ארוכה, בשבילה, חזרתי בעצם מן המתים. בעצירה בסן פרנסיסקו קניתי לה דיסקית פריסבי עשויה סיליקון גמיש ונשיך ומרגע נחיתתי אינה מרפה ממנו. בלילה אחד שחור כקטיפה, יצאתי לטייל איתה ובהיסח הדעת, השלכתי את הפריסבי הזה שנתקע בצמרתו של עץ דק וגבוה, ראיתי את צלליתו על רקע הילת העיר שבאופק. צ'אי רצה אחרי הריח ואז זינק מבין השיחים חתול שנמלט וטיפס על העץ וכשהוא הגיע לחלק העליון של הגזע, גרמו טילטולי הענפים לנפילת הפריסבי ישר ללוע הפעור למטה. אני מספר על הטיול הזה כי הוא מהדברים שמחזירים אותי לקצב של החיים הפשוטים. בלי ציורי קרקע ענקיים, חילוץ אופנוע משקיעה או קרחונים מתפוררים לתוך אגמי טורקיז. אני מטייל עם כלבתי.

בפעם הבאה: אוסיף עוד ביקורת ציוד שנשמטה מזכרוני. וגם אמלא עוד פוסט או שניים בסיפורי נחיתה מביכים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

8 בינואר 2010 ביקורת ציוד. חלק ב'

זה המשך הפוסט הקודם. (אולי יהיה גם חלק ג' בקרוב) מה שבטוח שאני כבר מבשל את הפוסט על הנחיתה. אחרי חודש של פרספקטיבה – אני מבין שלוקח לי יותר מדי זמן לנחות, להסתגל, להתגלגל. פרטים בקרוב…

אוהל

IMG_1997.JPG

תיאור המוצר: דגם זוגי "Fat Frog" תוצרת נורט-פייס, נקנה בארה"ב. מרחב פנימי לשניים + ציוד. אטום ויציב לרוחות. חשובה הייתה לי גם ה"מרפסת" המחופה בכניסה, לשמירת ציוד. כמובן גם משקל קל ונפח איחסון מינימאלי. האוהל היה בשימוש לכל אורך הרכיבה בצפון אמריקה ומספר פעמים בלבד במרכז אמריקה. מקיטו בדרום אמריקה הוא נשלח לארץ.

IMG_2841.JPG

ביקורת שימוש: יתרונות: בד איכותי. צלעות אלומיניום איכותיות ביותר. חיבורים ולולאות ותפירה בהקפדה יתרה. קל ומתקפל לאריזה קטנה מאד. מהירות הקמה ופשטות. חלק עליון מבודד ממים. גודל חלל פנימי נדיב. בעיות: רצפת אוהל חדירה למים או לחות מקרקע רטובה. חלק אחורי נמוך מדי.
לסיכום: ארמון קומפקטי להרפתקן הבודד. דרגה אחת מתחת לאוהלי סערה למטפסי הרים בתנאים קיצוניים. אם צופים גשם, יש לחשוב על זווית המדרון ולחפור תעלת ניקוז מים סביב. הצבע הכתום אצלי הוא הכרח. כך אני מובחן בשטח, בעיקר מפני מכוניות שמסתובבות בחניוני קמפינג ועלולות לדרוס. הצבע הכתום הזוהר של השכבה החיצונית, מסייע לזיהוי גם במקרה חילוץ. יתדות: קניתי יתדות אלומיניום בנפרד. בנויות חומר מאסיבי שננעץ בקלות והחזיקו גם במתיחה קיצונית. משטח פלסטי מתחת לאוהל: שמשונית הכי פושטית טובה גם כמשטח שיזוף על החוף, מפת שולחן בטבע או להצללה חפוזה בה לא רוצים להקים אוהל. לשים לב שמתאים לגודל השטח שהאוהל מכסה, שיש טבעות מתיחה, ורצוי שוב, שיהיה בצבע בולט, מהסיבות הנ"ל.
משהו אישי: יש הרבה, אבל אסתפק באיכות ההגנה שלו בפני יתושים. אלה מכסים באביב כעננים, את יוקון ואלסקה. בשלב מסויים לא הצלחתי לזוז מהאוהל מטר מבלי לחטוף עקיצות. הפתרון. הלכתי עם שכבת הרשת של האוהל עלי, כשרק רגלי במגפיים בולטות מלמטה עד למקלחת וחזרה. מצחיק אבל עובד.
מזרן מתנפח. שק שינה. כרית תופחת: מזרן דק (עוביו כ-2 ס"מ כאשר הוא מנופח) המתנפח מעצמו. כלומר, המבנה הפנימי שלו בנוי כך שהוא שואף לחזור למצב זקוף ולכן עם פתיחת השסתום, הוא שואב אויר לתוכו וניתן לנשוף עוד לצורך קביעת הקשיות. נקנה בארה"ב. מוצר מעולה! גם נוח וגם מבודד מקור האדמה. שק השינה הישן והטוב שמלווה אותי כמה שנים לטמפרטורות עד מינוס חמש. כרית תופחת מאליה. נקנתה בארה"ב, גודלה כשהיא מקופלת כגודל בקבוק קטן של מים מינראליים. היה חשוב לי לתת מנוח נכון לראש שנשא כל היום קסדה.
לסיכום: פרט לאוהל, דרושה השלמה של מעט דברים. חשוב לבדוק אותם באופן מעשי לפני שיוצאים לדרך. הם יעשו את כל ההבדל בין מנוחה, לבין אי נחת.
משהו אישי: זה קשור לאיכות שירות. המזרן שקניתי בסניף אר.אי.איי. בברקלי, היה מחורר כנראה טרם הקניה. למרות שימוש מאסיבי בו כשטיח מתחת לאוהל, ולמרות שהיה מטונף ומלא בוץ. הוא הוחלף ללא כל שאלה נוספת בסניף אר.אי.איי ביוג'ין אורגון. אפרופו אורגון: במדינה הזו אין מס קניה ולכן היא מקום מועדף לקניית ציודים (פרט לקניית אופנוע, שלא כמו בקליפורניה, אינו אפשרי בה לתושבים זרים) הדבר משתלם אם אינך תושב המדינה (בניהול המיסוי באורגון בשורה התחתונה, המדינה לא מפסידה כי תושבי אורגון משלמים מס הכנסה גבוה יותר).

פנסים ותאורה

תיאור המוצר: פנס ראש ארבעה נורות תאורת לד. עם שני מצבים: מהבהב ורגיל. נקנה בארה"ב. נועד לשימוש עיקרי ושוטף לכל סוג התארגנות לילית. החל בבישול, חיפוש בורג שנפל או מפתחות ועד קריאת ספר, היה בשימוש יומיומי. פנס אצבע קצר, נורת לד בודדת, הוחזק בכיס המעיל הפנימי שימש לחירום. היה בשימוש הרבה פעמים להאיר את תוככי התיקים או האופנוע. פנס תלוי עם נורה 12 וולט, המתחבר למצבר האופנוע עם שני תנינים, בכבל של 1 מטר. מפיץ אור סביב, נועד להאיר משטח עבודה, לתיקון או טיפול לילי באופנוע או לתאורת רקע להתארגנות לילית ולמפגשים חברתיים בחניוני קמפינג. היה בשימוש כמה עשרות פעמים. נתרם בפאטגוניה לנהג שנתקע לידי בריו-טורביו. (בנוסף ובהקשר לתאורה, רכשתי כמה מדבקות מחזירות אור והן הודבקו סביב האופנוע והארגזים. עוזר באבחנה ומקדם בטיחות, גם בדרך וגם בחניונים.)

מפוח אויר

IMG_2217.JPG

תיאור מוצר: מפוח חשמלי בגודל אייפון בערך, תוצרת סין. נקנה בסוכנות ב.מ.וו בסן-דייגו. הכנתי שקע יעודי בחיבור ישיר למצבר, במיקום קבוע שבלט מתחת למושב, אליו ניתן להתחבר בקלות. המכשיר היה בשימוש פעמים אין ספור. עם כניסה לשטח הורדתי אויר וביציאה מהשטח ניפחתי שוב. כמובן גם אחרי תיקון תקרים וסתם בריחת אויר לא ברורה. שייך לאגף הכלים ההכרחיים במסע גלגלי כלשהו.

בישול ואכילה

IMG_0287.JPG

הפסקה באמצע הדרך בין לימה לנאסקה בפרו. הזמנו את שני האנגלים הנחמדים איאן וונאסה לכוס תה.

תנור בישול:

תאור המוצר: מבער בישול המבוסס על דלק הניתז בלחץ (פרימוס) תוצרת קולמן: (מיוצר בסין) נקנה בסופרמרקט בסן-דייגו, כולל מנגנון פנימי (כבל פלדה דקיק) לניקוי של נקב הדיזה. עובד על כל סוגי הדלק. רצוי להשתמש בבנזין לבן. קל להצתה ולשימוש בכל תנאי וגם בגבהים או ברוח עזה. (בצפון אמריקה היה ברשותי תנור קטן ומתקפל תוצרת "סיג" השוויצרית, שנקב הדיזה שבו היה נסתם בכל יום מחדש.)
משהו אישי: בשני מקרים השתמשתי בו רק לחימום כפות ידי שקפאו ממש. פעם אחת בקולד פוט אלסקה ובפעם השניה בקראטרה אוסטראל בצ'ילה. ערב הטיסה חזרה הביתה, על אף שהסברתי לפקידי חברת התעופה שהמיכל ריק ואין בו כל סיכון. התנור נעלם במרתפי החקירות של מערך הבטחון של חברת התעופה "דלתא" ולא זכה להגיע לארץ. (מעניין לאן הולכות כל ההחרמות הבטחוניות האלה? אני חושב שמגיע לי פיצוי. או לפחות הסבר).

כלי בישול ואוכל:

IMG_6768.JPG

סיר ומחבת כולל מכסה אחיד. שקניתי אצל רוכל בצד הדרך בבאחה קליפורניה. כוס מתכת בעלת דופן כפולה, הישנה והטובה שהבאתי מהארץ. סכו"ם עשוי טיטאניום שנקנה בחנות אר.אי.איי. סכין חיתוך פשוטה וחדה מהמסדרון השני משמאל בסופר מרקט סתמי בברקלי. מיכל פלסטיק ובו סבון נוזלי וחתיכת ליפה. כל הכלים תפקדו טוב למידות המזון שבישלתי. הסכום היה קל לניקוי. (בריו גאייגוס ארגנטינה, רכשתי תרמוס מתכת קטן, בו שמרתי מים רותחים להכנת תה בדרך)
משהו אישי: באיידהו קניתי בחנות אופיס-דיפו ב- 3 דולר ארגז פלסטיק משרדי המיועד לאיחסון תיקים בגודל איי4. הוא שימש אותי לאורך כל שאר המסע, לאיחסון המזון וכלי האוכל. פרט לחוזקו, יתרונו בכך שניתן לפתוח אותו מהצד, להכניס ולהוציא דברים, גם מבלי לפרק את כל הציוד מעליו.

אוכל קבוע

מה זה? ערכת מזון יבש קבועה, אותה איחסנתי בעומק ארגז האוכל והיא שימשה כחירום. תכולה: קופסת טונה במים. קופסת רסק עגבניות. חבילת ספגטי. מעט מלח. כוס סוכר. שקית קפה קטנה. 20 שקיקי תה. חבילת מציות. שקית סוכריות גומי. בקבוק מים בינוני. השתמשתי בתוכן הערכה כשבע פעמים (ותוכנה חודש מן הסתם אחר כך) כשהגעתי למצב בו לא מצאתי מקום לאכול, או שלא קניתי מזון טרי להכנת ארוחה נורמאלית. סוכריות גומי מנטה חריפות במיוחד (כאלה שחריפותן יוצאת מהאף), שימשו לי ללעיסה בקטעי דרך ארוכים במיוחד, לשמירה על עירנות.

רחצה והגיינה

תיק קטן שהכיל סבוניה. מברשת ומשחת שיניים. מכשיר גילוח. קוצץ ציפרניים. שמפו קטנטן. מגבת דקה מחומר דמוי פליס הסופג המון ומתייבש במהירות. לא צריך יותר וגם ניתן להשלים ציוד בכל שוק הכי נידח.

שקים אטומים, תרמיל גב

תיאור מוצר: ארבעה שקים אטומים עשויים בד סינתטי שזור כמו של מצנחים, בעל מנגנון קיפול וקשירה המונע כניסת מים. שק אחד נועד לבגדים והשני לציוד הקמפינג. שני שקים נותרו כגיבוי. תרמיל גב קטן בו אוחסן המחשב אך גם שימש לשוטטות רגלית במידת הצורך.

ביקורת ציוד: יתרונות: גמישות שימוש. ניתן לקשור את השקים מעל לארגזי האופנוע וגודלם משתנה בהתאם לכמות הציוד הנדחס בהם. הגנה מצויינת בגשם. בעיות: בד עדין מדי אחרי ארבעה חודשים החל להקרע.

לסיכום: עדיף שקי גומי או פלסטיק מאסיבי. יקרים הרבה יותר. תרמיל הגב הקטן, חשוב גם ברכיבה זוגית. כשרכבנו, נשאתי אותו על גבי והוא שימש את גלי, כתא לציוד שנזקקה לו תוך כדי רכיבה. כמו משקפיים, ליפסטיק, קרם שיזוף וכו'

משהו אישי: בחרתי בשקים בצבע כתום זוהר. זה סייע בזיהוי האופנוע מאחור. במעבר הגבול בין קוסטה-ריקה לפנמה, שוטר עם סיגריה, חורר בטעות כמה חורים באחד השקים.

קשירה: 6 חבלי גומי שזור עבים במיוחד, בעלי קרסים מנירוסטה שאינה מתעוותת. כאלה שמוכרים בחנויות לציוד יאכטות. מאפשרים מתיחה עד אין קץ ונחשבים בטוחים יחסית. לא "קפצו" אפילו פעם אחת ואיפשרו אריזה או פריקה מהירים.

מנשא מים

אף שלקחתי איתי מהארץ את המנשא הנאמן והטוב שלי תוצרת "שורש". גיליתי אחרי כמה ימים כי הוא מכביד. לא נדרשתי ממש לשתות מים תוך כדי רכיבה. ומשקלו על הגב הטריד. לכן העדפתי לנעוץ שני בקבוקי מים מינראליים גדולים, בין גומיות הקשירה ומדי עצירה לגמתי ישירות מהבקבוקים. לדעתי מנשא המים טוב לרכיבת ראלי או שטח ממש, בהם אין זמן או אפשרות לעצור ואין מקום לשאת מים בתוצרת בקבוקים. וכמובן מתאים למסע רגלי, בו נשיאת מים על הגב, היא הנוחה ביותר.

אופנוע

IMG_0336.JPG

האופנוע ביום רכישתו

תיאור המוצר: אופנוע BMW r1200gs שנת 2005 יד שניה, נקנה עם 13 אלף מייל. שלושה ארגזי איחסון מפלסטיק תוצרת היצרן. אחד מכל צד ואחד למעלה מאחור. האופנוע הספציפי הזה, כולל בולמים מיוחדים תוצרת אוהלינס, וכמה תוספות כגון מנופים מתכווננים. אור בלם מהבהב. מידרכים קפיציים. מערכת אי.בי.אס. כך קניתיו. הוספתי רק מגביה כידון, עוד שקע לחשמל והחלפתי מצבר.
ביקורת מוצר: יתרונות: הרבה מאד! מנוע חזק וגמיש. מרווח גחון נדיב ומאתגר עליות מדרגה. כושר נשיאת משקל ונפח ציוד מרשימים. כמה מנגנונים "סלחניים", החל במערכת ההילוכים וכלה בהנדסת הגוף (אין שלדה) ומערכת הבולמים הייחודית, העוזרים לשמור על כיוון התנועה המתוכנן, מפצים על רעידות ומכשולים, בעיקר ברכיבת שטח. מערכת העברת כוח סגורה (דריישאפט) שאינה זקוקה לטיפול יומי. בולמי אוהלינס (תוספת) המתכווננים בקלות, גיהצו את הדרכים באופן מושלם. בלמים חשמליים, קדמי ואחורי מופעלים ביחד בקלות באצבע אחת. מושב (מקורי) נוח ומפנק בעל שני מצבי גובה. תנוחת ישיבה המאפשרת ראיה למרחק. מגן רוח אפקטיבי (לגובה שלי) מיכל דלק מחזיק כ- 400 ק"מ במהירות ממוצעת של +90 קמ"ש. למרות הממיר הקטליטי, המנוע הסתדר פה ושם גם עם אוקטן ירוד. לאורך כל 42 אלף הקילומטרים, רוב המערכות תפקדו ללא דופי. כולל מחמם הידיים שגילית כי הוא אולי ה"צעצוע" הכי חשוב להתפנק איתו ברכיבה שכזו. המנוע לא איבד שמן מעבר לסטנדרט, המערכות החשמליות עבדו מצויין. הבלמים מצויינים. ארבעת מהבהבי החירום הם הכרח מבורך. ארגזי הפלסטיק מעולים, עברו התעללות שיטתית וטילטולים במשקל כבד. עשויים כנראה מחומר קשוח במיוחד, כולל האוזניים עליהם הם תלויים, ששרדו הרבה קפיצות שהיו קוטמות כל וו פלסטיק מוכר לי. מפתח הסוויץ' מתאים לכל מנעולי התיקים והרמת המושב. צמיגי טיובלס קלים לתיקון והחלפה. סט כלי עבודה מקורי בסיסי. עונה על כל הצרכים. (קניתי סט משופר הכולל מפתחות כוכב וראצ'ט חזק. נורת בקרת תקלות. ועוד כמה פריטים כמו איזוליר בנד עבה וחזק במיוחד). בנוסף נשאתי כל המסע מיכל 5 ליטר של דלק חירום, בא לידי שימוש שלוש פעמים.

IMG_2434.JPG

האופנוע בדאלטון היי-וויי אלסקה

בעיות: קריאות לוח נתונים דיגיטאלי בעייתית, בשתי רמות: 1) עקב קונטרסט חלש בין ספרות ואותיות לרקע. בעידן בו כל צג פושט של גאדג'טים, משתמש בסקלת צבעים מרנינה, החוסר הזה מרגיז במיוחד כשזקוקים למידע מהיר כדי לא להסיר את העיניים מהדרך. 2) אין לי מושג מה עבר על מי שתכנן את מד הדלק. במקום לתת פירוש פשוט ולוגי של מצב הדלק במיכל, הסמן המציין את כמות הדלק, נראה כמגדל קווים אופקיים שקופצים מגובה לגובה כמו באקוולייזר, מקשים מאד לדעת כמה דלק נותר במיכל. (יחד עם זאת, יש פונקציה המודיעה על הצג, כמה ק"מ יש לך לעבור עוד, עם יתרת הדלק במיכל, כשזו יורדת מתחת לכמות מסויימת). חסר שעון אנלוגי. מד גובה וטמפ' שהם תוספות מחוייבות (ודי זולות לשילוב) לרכיבת שטח אתגרית. לאורך הדרך נשרפו כ-10 נורות דרך ואור גבוה. והמאותתים הקדמיים נתלשו ( מנגנון פופ-אאוט מאפשר הקלקה שלהם חזרה למקומם, ללא נזק ממשי) כעשר פעמים, כמעט בכל נפילה. הנדסת רגלית הצד של הדגם הזה, אינה לוקחת בחשבון מצב בו האופנוע עמוס ומרכז הכובד עולה – בעברית – האופנוע נופל כמו עץ כרות. לכן אירגנתי כפיס עץ קשור בחוט, ששימש אותי כתותב משלים להגבהת הרגלית, מה שחייב טקסי עצירה ועמידה מביכים למדי. (הרגלית שופרה, במודלים חדשים יותר של הדגם). מגן הבוץ האחורי נשר במהרה, ואופסן עד לסוף המסע.

IMG_3936.JPG

קיצור דרך השטח בנבאדה…

מה הייתי מוסיף עוד: מגיני מנוע ועליהם משענות רגל קדמיות. הגנות למכסי שסתומים ולצינורות ומשאבות שמן הידראולי. מגן רוח גבוה יותר. אור קדמי נוסף. צופר חזק יותר. כיס לתלות שטויות על מגן הרוח הקדמי או לצידי מיכל הדלק.
סיכום: מוניטין אמינות שהוכיח את עצמו בגדול! יש לזכור כי האופנוע לא הוכן על ידי צוות טכני מיוחד. אני איני מכונאי מקצועי ומאחר והגעתי עם תקציב מדוד, שקלתי כל תוספת או אביזר או חלק חילוף. אף שהחלטתי לפני היציאה לדרך, לבחון גם דגמים של יצרנים אחרים, אני שמח בבחירתי. הגם שדגם 2005 הוא הראשון בסדרת ה- 1200 ג'י.אס. הוא פעל ללא דופי. (פרט לשלושה מקרים בהם המנוע יצא מדעתו באמצע שום מקום, פירוק והרכבת שגויים של גלגל. שכמעט עלו לי בתאונה שמשמעה נפילה לתהום בקלומביה. ונורת האי.בי.אס. ששיגעה אותי אחרי נפילות). ידעתי כי יכולת ההישרדות של אופנוע, נשענת על שני מרכיבים עיקריים: איכות האופנוע ואיכות הרכיבה. או יותר נכון, הבנת המגבלות של שני המרכיבים. הקפדתי מאד על רכיבה "מתחשבת", כלומר ידעתי כי אוכל להסתדר ללא מצלמה או מגפיים ואפילו ללא אוכל. אבל ללא האופנוע, אני תקוע או מקפל את המסע הביתה. לכן שמרתי רוב הזמן, על מהירות בין 86 ל-95 קמ"ש. זו לא היתה רק רכיבת אופנוע, כי אם השתלבות תחושתית עם כל חלקי המכונה. פרט להתמקדות ברכיבה נכונה, המותאמת לתנאי הדרך באופן בטוח ומקצועי. האינטואיציות שלי לקחו בחשבון בכל רגע, את ההתנהלות הטכנית של האופנוע ופעלתי עלפיה. הכרתי וידעתי איך כל תת מערכת, בורג וחלק עובדים ואיך כל האופנוע מתוזמר ברמה הכי יסודית.

IMG_6085.JPG

האופנוע בלהפטאייה, קצה היבשת הדרומית

כל החלפת הילוך הייתה אצלי כמו לפרק פצצה, עשיתי זאת בכוונה והתעמקות. ללא טראח ובום או בעיטות במנוף ההילוכים, גם ברכיבה בתנאי שטח קשים ומנערים שדרשו אגרסיביות. כל התנעת בוקר נעשתה בסבלנות. בחנתי, בדקתי והקשבתי. הקפדתי מאד על טיפולים וחלקים בזמן. ידעתי כי כדי להחלץ מצרה, אני עלול להזדקק למוסך מיוחד עם מכשור ייחודי, לכן הכנתי עצמי באופן הכי יסודי, עוד לפני צאתי את הארץ וזה הוכיח את עצמו. בטרם יצאתי לדרך רכשתי מכשיר דיאגנוסטיקה קטנטן ומיוחד, שמאפשר (באמצעות בלו-טוט') קריאת תקלות המדווחות ממחשב האופנוע ישירות ללפטופ או לסלולר שלי. המכשיר לא חובר אפילו פעם אחת.

IMG_0650.JPG

מכשיר הדיאגנוסטיקה, גודלו כגודל חפיסת סיגריות

הגנת אופנוע

IMG_6777.JPG

נשאתי איתי כיסוי אופנוע מלא, אותו השלכתי על האופנוע בכל חניה ארוכה. והמשפט "רחוק מהעין – רחוק מהחשק (להתעסק איתו)" נכון. מנעול פרסה "קריפטונייט" אותו רכשתי לפני כעשור אצל בני בייקר בתל-אביב, הושחל בגלגל הקדמי ובנוסף, האופנוע כולל מערכת הזעקה מקורית ואימובילייזר במפתח הראשי.

משהו אישי: כבר ביציאה לדרך הסתרתי את סמל ב.מ.וו שבשני צידי האופנוע. הדבר נעשה כדי להרחיק טרדנים שהסמל משדר להם "מישהו עשיר" שאפשר להיטפל אליו וכמובן למנוע שלל מאספני מזכרות. היו כמה מקרים בדרום אמריקה בה קיבלתי הצעות לקנות את האופנוע מצד אנשים שעשו רושם שהיו שמחים לקחת אותו גם בחינם. וכדאי להתרחק מהם מהר. אחרי שחשפתי הסמל חטפתי הטרדות אבל גם מבטי הערצה. בהרבה קטעי דרך, בעיקר באמריקה הלטינית בשולי ערים גדולות, פגשתי רוכבי אופנועים קטנים -ברוב המקרים תוצרת סין, ש"ניסו" לגרור אותי להתחרות בהם ולהוכיח משהו. חייכתי לעצמי … הם בטח חושבים ששרדתי כמה ת'לפים ק"מ, רק כדי להתחרות בהם בשכונה… במקרים האלה, הורדתי מהירות במופגן.

עזרה ראשונה

תיאור המוצר: שלוש תת מערכות: 1) עזרה מיידית, כוללת תחבושות אישיות, רגילה בכיס המעיל, ואחת גדולה בכיס המכנס. חוסם עורקים, בכיס המעיל האחורי. קרם נגד שיזוף בכיס מאחור. קופסה קטנה עם גלולות לשיכוך כאבי ראש.  2) תיק בד ובו תחבושות. משולשים. פדים. חומרי חיטוי לשיפשופים. משחות. מספריים. כפפות גומי. פלסטרים בגליל רחב. שמיכת אלומיניום. סיכות בטחון. בארגז השמאלי מאחור. 3) שקית תרופות: נגד שלשול, כנגד כאבים, הורדת חום, טיפות עיניים, אף, אזניים. משהו נגד בחילות וכו'. מד-חום. בכיס השקוף בשרוול המעיל השמאלי, החזקתי פיסת פלסטיק ובה כתובים בטוש לא מחיק. שם, נתוני סוג דם, טלפון חירום וכו'.
שימוש: תרופות להורדת חום נשלפו כמה פעמים. גלולות נגד כאבי ראש שיניים ושרירים יותר מעשר פעמים. טיפות עיניים הרבה פעמים. פלסטרים ומשחות פה ושם. תרופה לעצירת שלשול, כמה פעמים. גלולות להשקטת כאבי גב (בעקבות הרמות אופנוע) פעמיים. הצטננות פעמיים. טלק בין אצבעות הרגליים, לפעמים. קרם שיזוף כל כמה שזכרתי.
משהו אישי: במדבר האטקאמה התהפכתי שלוש פעמים. בפעם השניה. במהירות של כתשעים קמ"ש בדרך עפר מבותרת, לא התכוננתי לפניה של תשעים מעלות ימינה מעבר לעליה מהירה. עפתי קדימה ושמאלה. הייתי בטוח שזהו – גמרתי עם רגל שמאל, שהתעקמה באופן לא טבעי פנימה וימינה. שכבתי בצד נשען על מרפקי, משנן את כל רפרטואר הקללות שספגתי בחיי בלב הלבנט, מנער את הרגל באויר לאט לאט. וכמו שחקן כדורגל שחוזר לשחק אחרי שמקסחים אותו בכל הכוח, עשיתי סיבוב בהליכה, שהפכה לריצה קלה ודילוגים וכעבור כארבעים דקות החלטתי שהרגל בריאה. קשרתי סביב הברך משולש, הצלחתי להרים האופנוע והמשכתי. עד היום היא עוד כואבת. אבל הרבה פחות.

בידור

אייפוד קלאסיק/נאנו
תאור מוצר: מערכת שמע הכוללת המון מוסיקה שהוכנסה לשם מלב התרבות המוסיקלית שליוותה אותי כל חיי. החל באופרות של פרנץ ליהר הגרמני, דרך ליל חניה של אלתרמן או בכי של פוליקר ועד לאינפופים רויי הסמים של איימי ויינהאוס. אמנם הכנסתי מוסיקה אבל לא ממש הקפדתי על בחירת הקטעים החביבים עלי.  זוג אוזניות תוצרת "קוס" שקניתי ב"הדר" ברחוב החשמונאים בתל אביב, שייחודם בכך שהם כוללים קונוס ספוגי הנכנס לתוך האוזן ומאפשר האזנה נקיה מרעשים! (ניתן לפנות במקום לאיתן. שאמון על התקנת אוזניות קבועות לקסדה עם אפשרות האזנה למגוון צרכי שמע). האייפוד קלאסיק הוחלף בקיטו (גלי הביאה לי את האייפוד נאנו שהשארתי בבית) הוא מוקם מתחת לכיסוי השקוף של תיק המיכל, מה שאיפשר לי לחיצה על הדלקה ועצירת פעילות המכשיר תוך כדי רכיבה. אבל לא לדפדף בו תוך שימוש בגלגל המולטי טאצ' שמופעל רק באצבעות חשופות. מסקנה: יש להכין את הפליי ליסט בהקפדה לפני עזיבה לחו"ל. נוכחתי לגלות שגם אחרי שהאייפוד טבע במים הוא חזר לפעול אחרי ייבוש. לא בטוח שהאייפוד טאצ' לסוגיו נוח להפעלה למי שעוטה כל היום כפפות.

מפות

כמו שציינתי בביקורת מכשיר הג'י. פי.אס. – אני פריק של ניווט מתוך מפה. ככה אני מתכונן ומתחבר למסלול הצפוי לי בכל מימד. ולכן מפה תמיד הייתה תלויה לפני על מגן הרוח. קניתי עוד בארץ סט מפות של צפון, מרכז ודרום אמריקה. מפת דרום אמריקה מפורטת אותה קניתי בכסף טוב אצל "אביגדור" ברחוב החשמונאים בתל-אביב הסתברה לי כפאדיחה. הקנ"מ שלה היה שגוי עוד בהדפסה וכל ק"מ שצויין שם, היה שווה חצי ק"מ. אני מניח שהמו"ל ובית הדפוס עלו על התקלה, אבל בכל זאת סוכן ומפיץ זריזים ותחמנים הוציאו את המפות השגויות לשוק ואני שנסמכתי על הקנ"מ, נפלתי עד שפיענחתי את התקלה. לכן שווה לבדוק בשבע עיניים לפני שיוצאים לדרך. לסיכום הנושא, כשחזרתי, פגשתי את אביגדור בחנותו. הוא נדהם לשמוע על העניין וביחד מול המפה שהייתה איתי במסע, ערכנו בדיקה. ואכן צדקתי. בדקנו את המהדורה החדשה של אותה מפה והתקלה כבר תוקנה בה.

תובנות ציוד

קשה לבוא עם הכרזות פסקניות שיתאימו לכל אחד. יחד עם זאת, לגבי מה שאני חוויתי הבנתי ש:

יש חשיבות לבחירת הציוד ואיכותו אבל לא פחות חשובים הם איכות השימוש והידע בהפעלתו. קח את מה שמתאים לך, הוא לא תמיד מותג מוביל.

כל פריט חייב התנסות לפני שהוא נלקח. בכל הקשור לביגוד. לינה. כלי אוכל. לקחת מעט אבל את הכי מתאים. פרט למצלמה ותיעוד. טלפון ותקשורת. אין צורך בשום כפל מערכות או גיבוי.

אין רע במכשור משומש או ישן, לא כל פריט צריך להיות בחזית הטכנולוגיה. רצוי לקחת דברים מהשורה השניה. לעיתים הם עדיפים.

האופנוע הוא המלך. בו מתחיל ונגמר המסע. לכן הכר אותו על בוריו. בעיקר אותן תקלות פשוטות, כמו תיקון תקר או חיבור כבל או זיהוי סתימת דלק. אין צורך לקחת מוסך שלם, תמיד אפשר לאלתר.

דלק יש בכל מקום. אבל אין זה אומר שתמצא אותו (כי התחנה סגורה) או שימכרו לך (כי יש הקצבה) או שיתאים לך (כי יש רק אוקטן נמוך) לכן תמיד קח גיבוי. ואל תאמר לעצמך "אמלא בתחנה הבאה". תמלא עכשיו!

אוכל מכל סוג, יש בשפע בכל מקום. אף שלא ממש התאהבתי באוכל מבוסס קמח תירס ושעועית. כצמחוני שרדתי מצויין.

ברכיבה על אופנוע, למשקל יש השפעה גדולה על איכות המסע. לכן הטכניקה היא: ביציאה מעמיסים הכל, ואז חושבים שוב…ומורידים שני שליש. ועם זה יוצאים. (לי לקח 5000 ק"מ להבין שלא די לוותר על שליש ביציאה, מה שעלה לי 142$ , מחיר משלוח חבילה מפיירבנקס אלסקה לארץ).

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

26 בדצמבר 2009 ביקורת ציוד. חלק א'

IMG_0576.JPG

צילום כללי טרם היציאה לדרך. על  חלק מהפרטים כאן ויתרתי לאורך המסלול.

ראשית התנצלות: כמו שהבטחתי לששת קוראי האופנוענים, אני מביא את הפוסט הכי לא מעניין (או אפילו משעמם) את מי שצדדים טכניים או רשימת "אפסנאות", ממש לא מדברים אליו.
בפוסט הזה אנסה לכסות באופן שיטתי, רק את תחום ביקורת הציוד הפיזי שיצא איתי לדרך, לא אנתח את אותו "ציוד" נפשי ואותן מיומנויות שאצרתי בתוכי לקראת המסע או במהלכו. ולא אדון בנושאים יצירתיים, ערכיים ומערכתיים רחבים ושונים, שמקומם בבמה גדולה ומקיפה יותר ושיופיעו מן הסתם בספר שאני כותב כרגע. כאמור, הציוד הוא אותם פריטים שנשאתי איתי על האופנוע ושימשו אותי למימוש החלום.
מי שעיין בטור ההכנות למסע כאן בבלוג שלי, מצא את פירוט רשימות ההכנה שכללו עשרות משימות ביניים בתחומים שונים ומורכבים. הרשימות נערכו בעקבות איסוף נתונים ובניית תכנית מסע מפורטת. מקורות המידע היו רבים ומגוונים. כמובן דרך גלישה בתקשורת הוירטואלית וחיפוש באין ספור אתרים, בלוגים, מאגרי מידע ומעקב אחרי מילות חיפוש והגדרות, שהחלטתי שהן מייצגות נושא שאני חייב לדעת או להכיר לקראת המסע. פרט לאיסוף מידע בניתי מיומנות וצברתי נסיון הדרגתי, בכל אותם תחומים פיזיים, טכניים ונפשיים המחוייבים מאופי המטרה שלי. מימוש האתגר תוך חישוב סיכונים. אירגון וחלוקת משאבים. בטיחות וביטחון. דיווח אותנטי חי, תיעוד פנימי ויצירתי ושמירת קשר. התמודדות עם בדידות חוסר וודאות ודבקות במשימה.
אחד הנושאים ב"עץ" המשימות אותו בניתי ושנערכתי לקראתו, היא הכנת רשימת ציוד. לשם כך השתמשתי ברשימות של מי שכבר ערכו מסעות מהסוג הזה וכמובן בנסיון נצבר שלי במסעות רכובים רבים והתנסות בפרטי איבזור רלבנטיים. הדבר נוגע למגוון גדול, החל בבחירת סוג הגרביים, מערכות עזר אלקטרוניות, לינה, בישול עזרה ראשונה וכלה בהחלטה על דגם האופנוע.

אז בבקשה

בגדי רכיבה:

מעיל רכיבה

IMG_7545.JPG

תיאור המוצר: דגם BMW Rally Pro 2 שימש אותי גם לרכיבה יומיומית בשנתיים האחרונות. מיגון גב, מרפקים, כתפיים מחומר גמיש הניתן לפירוק, המוסיף משקל אליו התרגלתי במהרה. מידת המעיל גדולה במספר שלם מהמידה הרגילה שלי. למעיל שלוש שכבות: חיצונית, ברזנט, בחזית שני כיסים עליונים הנסגרים ברוכסן, כיס פנימי. שני כיסים תחתונים הנסגרים בוולקרו , השכבה החיצונית כוללת שתי סדרות של רוכסני איוורור בצדדים. כיס אחורי המתפרק לפאוץ' נישא. סגירת צווארון וקצה שרוול מוולקרו. שכבת ביניים: מאווררת מתפרקת באמצעות רוכסן. שכבה פנימית: אטומה למים ובעלת מרקם פליס בבטנה וכוללת כיס אטום לגשם.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוח ושימושי. מערכת מיגון מעולה שהוכיחה עצמה בכמה נפילות קשות. כיסים קדמיים מכילים הרבה. כיס/פאוץ' אחורי מרווח. בו איחסנתי ניירת ומסמכי אופנוע למעברי הגבול. רוכסנים נוחים לשימוש גם עם כפפות. פתחי איוורור נוחים ויעילים. מחזירי אור מובנים, עושים את העבודה מצויין. בעיות: שכבה חיצונית חדירה למים. כדי למנוע הרטבות, יש ללבוש את השכבה הפנימית האטומה, אבל השכבה החיצונית הסופגת מים הופכת המעיל לכבד. חסר כיס חיצוני אטום למים באופן מוחלט, להחזיק בו מסמכים רגישים. תופסני הוולקרו בצווארון ובקצות השרוולים אינם יעילים. חסרים מאד תופסני עטים או אזניות, על השרוול או במקום אחר.
לסיכום: מעיל מצויין. בכניסה לאיזורים מועדי גשם, רצוי לעטות מעיל ניילון מעל.

משהו אישי: "ארנק הגנבים" אוחסן בכיס הקדמי הכי בולט. (ארנק גנבים, הוא ארנק המיועד להמסר לשודד במידה ואתקל באחד כזה. בו החזקתי כמה שטרות. כרטיסי אשראי ורשיון נהיגה שפג תוקפם ותמונה של פרצוף כלשהו. לשמחתי הגיע אמנם לידי שימוש מבלי להשאיר משקעים. שוטר חביב בדרך צדדית בהונדורס, אימץ את תכולתו ונפרד ממני בהצדעה מחוייכת. הוא היה הראשון מבין 5 שוטרים הונדוראים, שכיבדו אותי בחיטוט בארנקי. אכן הכנסת אורחים) הרווח הקיים בכיסים הפנימיים, בו ממוקמים מגיני הכתפיים, שימש לי כסליק לכסף מזומן לעת צרה. בכיס השרוול השמאלי, איחסנתי את כרטיס האשראי עטוף בפיסת נייר סתמית. מעיל הרכיבה של גלי. תוצרת דיינז

מכנסי רכיבה

תיאור המוצר: דגם ,Venture תוצרת Tourmaster נקנו בחנות ציוד רכיבה בסן חוזה קליפורניה. שלוש שכבות, ניתנות להפרדה. פנימית – מרופדת, אמצעית – אטומה למים. חיצונית – רשת מאווררת. רוכסנים בקצות המכנס ובחנות. סגירה בכפתור "תיק-תק". אפשרויות הרחבה והצרה של המותן באמצעות תופסני וולקרו. מיגון בברכיים. ריפוד נוסף בעכוזים.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוח מאד לרכיבה ארוכה. כל השכבות חוסמות רוח. השכבה הפנימית מחממת גם בתנאים קיצוניים. כאשר חם נשארים עם השכבה החיצונית המרושתת ועדיין נהנים מהמיגון בברכיים. רוכסן וסוגר תפקדו מצויין. התאמת רוחב מותן פשוטה ונוחה. בעיות: תפירה לא איכותית. פעמיים נאלצתי לתפור מחדש חיבורים שנפרמו. חסרה הגנה על חלקי המכנס הבאים במגע עם בליטות מתכת בצידי האופנוע. אולי פיסת עור או פלסטיק.
לסיכום: מציאה שהוכיחה את עצמה.
משהו אישי: גם כאן שימשו כיסי מגיני הברכיים כסליק לכסף. מכנסי הרכיבה של גלי. תוצרת ב.מ.ו ממוגנות.

מעיל ומכנסיים לגשם:

תיאור המוצר: אף שיש הרוכבים עם אוברול סערה מלא. אני מעדיף את שני החלקים. ברוב המקרים רכבתי רק עם החלק העליון. הם נקנו עוד בארץ, חסרי מותג. תוצרת סין. המכנס עשוי שתי שכבות, כולל כתפיות ושני כיסים אטומים. המעיל עשוי שתי שכבות, סגירת רוכסן ואבטחת וולקרו. שרד כעשרים אלף ק"מ, לפני שהחל להחדיר מים. קניתי בשוק בקוסקו פרו, מעיל פלסטיק חדש פשוט וזול ששרד עד לסוף המסע.
משהו אישי: לקראת גשמים עזים בעיקר באיזורים החמים. כאלה שהפתיעו אותי. קניתי בשוק מטריה זולה, גדולה וחזקה, שהייתה תקועה מקופלת בצד האופנוע. מייד עם פתיחת הברזים בשמיים, הייתי עוצר בצד, פורש אותה ונשאר ישוב על האופנוע. זה היה נהדר. את הטריק הזה למדתי מטד סיימון, שרכב סביב העולם כבר לפני כארבעים שנה. מכנסי הגשם שימשו את גלי להגנה גם בפני הרוח.

כפפות

Raly pro 2 gloves.jpgתיאור המוצר: תוצרת ב.מ.וו מסדרת Rally Pro 2 נקנו בארץ. כפפות קיץ קצרות, עשויות עור קנגרו. בגב בד סינתטי מאוורר. פלסטיק חיצוני המגן על פרקי בסיסי האצבעות. סגירה באמצעות תופסן וולקרו. בגב אצבעות הכפפה, פסי גומי הפועלים כמגבים לניקוי משקף הקסדה בגשם.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוחות ביותר. העור אינו מתכווץ או מתקשה אחרי הרטבות. מגינות מצויין על כפות הידיים בנפילה או שפשוף (נבדק לצערי בתנאים אמיתיים). תפירה וגימור חזקים ושורדים. מגבי הכפפות פעלו מצויין. בעיות: סוגר הוולקו אינו מחזיק מעמד די זמן.
לסיכום: הכפפות הטובות ביותר שאני מכיר לרכיבת אתגר. לרכיבה במזג אויר קר. רצוי שיהיו מחממי ידיים בידיות האחיזה של האופנוע. כדי לשפר פעולת הוולקרו יש לנקות את ה"קוצים" מדי פעם. עם הכניסה לאיזור האנדים המושלגים, קניתי בעיירה אסקל בארגנטינה, כפפות סקי שהוכיחו יעילות בקור העז.
משהו אישי: הכפפות שלי הן בנות שלוש שנים של רכיבה אינטסיבית ויומיומית. וחצו גם את המסע הזה ללא כל בעיה. הכפפות של גלי מאותו דגם בדיוק. (לאחר חזרתי לארץ, ברכיבה הראשונה לעבודה, שכחתי לרגע אותן על מושב האופנוע, כשהבחנתי בכך, חזרתי לאפנוע כעבור 5 דקות. הן כבר נעלמו… לעומת זאת; לאורך המסע (ואפילו במצרים למשל, באחד המסעות האחרים שלי), הכפפות חיכו כל הלילה על מושב האופנוע ברחוב סואן ואיש לא נגע בהן…)

קסדה

system5.jpgתיאור המוצר: System 5 תוצרת ב.מ.וו. (מיוצרת במקור על ידי "שוברט") קסדת פולימר שלמה עם חלק קדמי מתרומם. פתחי איוורור מתכווננים מעל למצח ומעל לסנטר.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוחות מופלגת. מפנקת. שקטה יחסית ברכיבה מול רוח. זווית ראיה צידית מלאה. הרמת חלק קדמי ושחרור נעילה ביד אחת, הרמת משקף נוחה. משקף עמיד יחסית לשריטות. הגנה בפני הצטברות אדים. בעיות: ריפוד פנימי מתבלה מהר. קושי להפעיל מווסתי אוורור ביד עטויה כפפה, תוך כדי רכיבה. משקף מאבד את יכולתו למנוע הצטברות אדים לאחר זמן קצר יחסית. חסרה מצחיה לקטעי רכיבה מול שמש נמוכה. משקל.
לסיכום: בבחירת קסדה, אני הולך רק על כאלה עם אופציית פתיחה של החלק הקדמי. הדבר חשוב במיוחד כדי להחשף במהירות בפני זרים. בידיעה שאין תחליף לפנים מחייכות במפגש ראשון. זו הקסדה השלישית שלי מהתוצרת הזו.
משהו אישי: בקור המקפיא של צפון אלסקה, ישנתי לילה אחד באוהל, חבוש בקסדה… הקסדה של גלי היא מאותה תוצרת עשויה סיבי קרבון.

מגפי רכיבה

AS Tech 3.jpgתיאור המוצר: Alpinstar Tech 3 (ארץ ייצור קמבודיה). מגפיים גבוהות, עשויות פולימרים בדרגות חוזק וגמישות שונים. ארבעה סוגרי קרס המהודקים בעזרת מנופים קפיציים. נקנו בחנות אביזרי רכיבה בסן חוזה קליפורניה.
ביקורת שימוש: יתרונות: נוחות מאד גם להליכה. קלות יחסית. סוליה עמידה לשיפשופי כביש. חרטום קשיח מגן על חזית כף הרגל. סוגרי קרס איכותיים וקלים לתפעול מהיר. בעיות: חדירת מים מיידית עם כל טפטוף. אינן מבודדות מקור. אינן גמישות דיין, שימוש במנוף העברת ההילוכים משמאל, דורש הרמת והורדת הרגל כולה. עובי החרטום מחייב הרחבת הרווח בין משענת רגל שמאל למנוף העברת ההילוכים.
משהו אישי: הייתי שומר שקיות ניילון בכל הזדמנות כדי לעטוף את הרגל בתוך המגפיים כאשר צפיתי יום גשום. צעדתי במגפיים מספר קילומטרים בג'ונגל האפל של צפון מזרח גואטמאלה מתוך הבנה שהן תשמורנה על רגלי מפני צרות שעלולות להגיח מהצמחיה הנמוכה. בשתי נפילות מפוארות, המגף שמר באופן מרשים, על הרגל שנלכדה מתחת לאופנוע.

כיסוי ראש מחמם:

IMG_7543.JPG

תיאור המוצר: כובע גרב עם פתח לעיניים תוצרת Polartec. עשוי פליס. נקנה לפני מספר שנים בארץ. לשימוש בתוך הקסדה וגם מחוצה לה.
ביקורת שימוש: יתרונות: שומר על חום הראש. נוח מאד להניח ולהסיר את הקסדה. ללא קסדה, פשוט מקפלים את החלק התחתון כלפי מעלה. הדגם עם הצווארון הארוך, מגן גם על הצוואר מפני הרוח ברווח בין הקסדה למעיל. בעיות: חוטי הפליס בחלק הפנימי מדגדגים באף ונכנסים לפה. זה מאד מעצבן.
לסיכום: אל תצאו בלעדיו לרכיבה. (יש גם כיסוי ראש קייצי)
משהו אישי: בהגיעי לתחנת דלק בשולי מנגואה בניקראגואה, נכנסתי גם לקיוסק שהיה בה, כדי לקנות שתיה. הסרתי את הקסדה אך שכחתי להסיר את הכיסוי ולרגע חשבו שבאתי לשדוד אותם. כמובן שהכיסוי הוסר וזכיתי מייד לטפיחות וצחוקים מסביב.

אטמי אזניים

IMG_7547.JPG

תיאור המוצר: מהסוג בו משתמשים במטווחים שצורתם קונית עגלגלה (לא אלה המעוצבים כגליל) עשויים חומר ספוגי רך במיוחד. קניתי בחנות במטווח כעשרה זוגות טרם יציאתי מהארץ.
ביקורת שימוש: יתרונות, מונעים רעש רוח הפוגעת לאורך זמן באיכות השמיעה. אינם חוסמים לחלוטין רעשים ולכן אינם פוגמים בקשר עם הסביבה, ניתן לשמוע רעשים כגון צפירות או חריקות. מונעות כניסת חרקים לאוזן תוך כדי רכיבה באיזור מוכה מעופפים זעירים. בעיות: בשימוש ארוך, עלולות לסתום האזניים עקב דחיפת הדונג הטבעי שבאוזן פנימה. למי שאינו רגיל לאטמים, הם עלולים לגרום כאבי אזניים או פריחה בעור. יש להשוות לחצים בעליה לגבהים או ירידה מהם.
לסיכום: יתרון גדול בהשקעה פיצפונת. אני רוכב איתם כל השנה, כל הזמן. אביזר העוזר לשפר את הריכוז ברכיבה. יש יצרנים המוכרים אטמי אזניים מסיליקון המקבלים את צורת תעלת האוזן ולכן נוחים יותר. הבעיה היא שכך האטימה לרעשים מוחלטת, כי תמיד צריך לשמוע משהו מהסובב את הרוכב.
משהו אישי: טוב גם למי שרוצים לתפוס תנומה. זה קרה לי בחניון בדרום הבאחה במקסיקו, כשלחוף הגיעה בשעה מאוחרת, חבורה של צעירים צעקנים ואני הייתי חייב להמשיך לישון.

כובע יומי

תיאור המוצר: כובע מצחיה כולל מגן עורף (כובע "ליגיונרים") עשוי כותנה, אותו קניתי לפני שנים בחנות של לנד-רובר בסקוטלנד.
ביקורת שימוש: יתרונות, מגן מצויין על החזית וגם על העורף. ניתן לקפל את סרח העורף לתוך הכובע ולהלך בו גם ללא הוילון הזה מאחור. בעיות: כבד מעט, יש המעדיפים כובעים עשויים בד סינטטי.
לסיכום: אם כובע, אז שיגן גם על העורף.
משהו אישי: בעת רכיבה הכובע היה נעוץ ותפוס בין גומיית הקשירה לשק החפצים מימין מאחור, מה שאיפשר לי לשלוף אותו במהירות עם כל עצירה. כשהגעתי ל"גשר האמריקות", העובר מעל תעלת פנמה הכובע נשמט. גילית זאת רק אחרי מספר קילומטרים. חזרתי לאחור בתנועה הכבדה שהיתה אותה שעה על הגשר האדיר ומצאתי אותו מגוהץ היטב וטיפה מסמורטט, אבל הוא חזר לתפקד ועדיין איתי.

משקפי שמש

IMG_7549.JPG

תיאור המוצר: תוצרת "בולה" מיוצרות בצרפת. דגם שאינו ברור לי, כמובן עדשות מסננות קרינת יו.ווי. מאופיינות במיפתח עדשות גדול ומסגרת הנוטה לאחור בצדדים ומכסה את מלא שקע העין בפני חדירת רוחות מהצד.
ביקורת שימוש: יתרונות: מבנה מצויין לרוכבי אופנוע (או אופניים) השומר על העין גם מהצד. קל משקל ועם זאת מבנה מאסיבי ועמיד לחבטות נפילות ועיקום. זרועות בכיפוף קל, נכנסות בקלות לרווח בין הראש לקסדה. בעיות: מנגנוני צירי הזרועות אינם מסיביים דיים ואינם ניתנים לתיקון במידה ומשתחררים או מתעקמים. במקרה כזה המשקפיים חסרות ערך וזה מרגיז במיוחד, במותג ששמו (ומחירו) הולך לפניו. העדשות נשרטות בקלות.
לסיכום: משקפי שמש הם חובה ברכיבה בתנאי שמש. בשימוש בשילוב קסדה, הן נשרטות כל הזמן. לא חייבים לקנות מותגים. היום כל העדשות מסננות ורובן גם איכותיות ברמה האופטית. חשוב שיהיה נוח.
משהו אישי: בשלב מסויים, פשוט קניתי בשוק של קיטו באקוודור, 4 זוגות משקפיים חסרי מיתוג, בשויי 20 שקלים הזוג והם שימשו אותי עד סוף המסע. החלפתי זוג מדי כמה שבועות ואת המשומש השלכתי.

משקפי קריאה

IMG_7550.JPG

תיאור המוצר: 4 זוגות משקפיים מספר 2 . שנקנו במבצע בסופר-מרקט השכונתי שלי. דגם מאסיבי בו העדשות בתוך מסגרת מלאה. זוג אחד נשמר קבוע בתיק הלפטופ. זוג אחד בכיס השמאלי של מעיל הרכיבה. אחד בארגז כלי העבודה והנותר באחד מארגזי הצד. עד תום המסע רק זוג אחד נשבר לחלוטין.

ביגוד רגיל:

IMG_7551.JPG

מלמעלה בכיוון השעון: גרבי צמר סינתטי. מכנס תחתון-פליס. חולצה יומית בד נושם מהיר ייבוש. חולצת פליס. כובע צמר אלפקה סרוג. תחתוני חצי בוקסר. מכנסי נורט' פייס.

חולצות: שלוש חולצות טי מבד סינטתי נושם, שתיים קצרות אחת ארוכת שרוול. חולצת פליס שרוולים ארוכים, גיבוי לחימום. מכנסיים: זוג אחד של מכנסי נורט' פייס מבד סינטטי הניתנות לקיצור באמצעות רוכסנים. גרביים: 4 זוגות גרבי צמר סינטטי גבוהות. תחתונים: חצי בוקסר צמוד , מבד סינתטי משולב כותנה. גומי מותן רחב. מכנס תחתון ארוך: פליס דק תוצרת Sub Zero כובע גרב: צמר סרוג נקנה בשוק של קוסקו פרו.
ביקורת שימוש: יתרונות: חולצות קלות משקל מהירות ייבוש גם מזיעה וגם מכביסה. מה שאיפשר החלפה יומית אחרי שטיפה מהירה. מכנסיים בצבע אפור כהה. בד חזק גם הוא מהיר ייבוש לאחר כביסה לילית, שומר על חום הגוף. קליל משקל מתקפל לגודל חפיסת סיגריות. כולל המון כיסים. הזוג שלקחתי איתי, ברשותי כבר שנתיים.  גרביים סופגות זיעה מרפדות את פנים המגף ומחממות. מהירות ייבוש. תחתונים, הגומי רחב אינו חורץ את העור, פרופיל ה"בוקסר" שומר שהתחתונים לא יתקעו בתוך החריץ (סליחה) או המפשעה, בעיקר עקב ישיבה ארוכה ומיטלטלת. כובע גרב: אין כמו צמר טבעי, שתי שכבות והגנה על האזניים.
לסיכום: כשמחשבים כל גרם וכל סמ"ק, צריך לקחת מעט אבל את הטוב ביותר. אין צורך בגיבוי ציוד. במקרה ונעלם או נקרע, יש די מקומות לאורך הדרך להשלמה במחירים זעומים.
משהו אישי: בהגיעי לביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון השארתי להם את מעיל הפליס שלי. הספיקה לי השכבה הפנימית של מעיל הרכיבה. ופרט לחולצת טריקו מכותנה שקיבלתי מתנה מרפי והיידי בקאמריו קליפורניה וכובע צמר בשוק של קוסקו, לא הוספתי שום דבר למלאי הביגוד. תחתוני הפליס הארוכים אצלי כבר מעל 15 שנה. ועשו מילואים בלבנון.

נעליים

IMG_7552.JPG

תיאור המוצר: נעלי ריצה משומשות תוצרת סאקוני. סנדלי קרוקס אצבע (אילת) מגומי.
ביקורת שימוש: הנעליים שימשו אותי להליכה ביעדים שהגעתי אליהם. למרות רצוני לא הצלחתי לדחוס לסדר המסע אימוני ריצה כמו שחשבתי מראש. סנדלי האצבע שימשו בעיקר לכניסה למקלחות אך גם לשוטטות. שני הפריטים האלה תיפקדו נפלא.
משהו אישי: בקצלטננגו-שלה בגואטמאלה, נעלמו לי הנעליים וחיפשתי לקנות חדשות במידה 46. מסתבר כי אין להשיג מידה שהיא מעל 44 בכל רחבי העיר הגדולה, כי סטנדרט מידות הרגליים במרכז אמריקה קטן יחסית למה שמקובל אצלנו. לכן נאלצתי להסתובב שבוע בסנדלי האצבע ולקראת אירוע הסיום בבית הספר לספרדית, קניתי בכל זאת זוג נעלי עור חציות (בשווי כארבעים ש"ח) שלחצו לי רצח. בתום הטקס נתתי אותן מתנה לבנה של מריאולה, המורה שלי לספרדית.

ציוד תקשורת ותיעוד:

מחשב נייד נוטבוק

IMG_7553.JPG

תיאור המוצר: דגם wind, תוצרת msi(סין). נקנה בארץ באייבורי מחשבים כחודש לפני היציאה לדרך. כולל את כל תוכנות הניהול השגרתיות. עכבר אלחוטי של מייקרוסופט. מטען ומתאם שקעים אוניברסאלי. אזניות ומיקרופון לא ממותגים במחיר 40 ש"ח, לשימוש בסקייפ. תיק נשיאה של היצרן. הרד דיסק חיצוני 320 ג'יגה תוצרת Seagate. מאריך כניסת יו.אס.בי. דיסק און קי 4 ג'יגה. לוח ועט אלקטרונית Bamboo, לרישום וציור וירטואלי, תוצרת Wacom.
ביקורת שימוש: יתרונות: מחשב, כל היתרונות הידועים של דור הנוטבוקים למיניהם. החל במשקל וגומר ביעילות. בחרתי בדגם זה לאחר חקר שוק. והוא הוכיח שרידות יוצאת דופן. חטף מכות. נפילות. גשם. שמש ישירה. מעיכה ומה לא ותמיד תמיד נדלק ועבד כמו שד. מקשים נוחים מסך איכותי. סוללה מאריכת שימוש בקיצור תותח שעמד בתנאי קרב.  עכבר אלחוטי יתרון בסביבות ללא משטח עבודה תקני, אלא ברכיים ברוב המקרים. מתאם שקעים מיותר, התקע הוחלף פעמיים בהתאם לסוגי התקעים בארצות שפגשתי בדרך. האזניות והמיקרופון הפשוטים, אף שריפוד הספוג התפורר אחרי חודשיים, עשו עבודה עניינית וטובה. הרד דיסק חיצוני תיפקד מצויין. לוח גראפי, מצויין, מהיר תגובה ומדוייק, עבד בכל תנאי שטח. בעיות: משטח המגע של המחשב איבד רגישות מסויימת. העכבר האלחוטי שבק אחרי חודשיים והוחלף בעכבר אופטי רגיל.
לסיכום: חבילת תיעוד, מידע ותקשורת שעבדה מצויין. למרות התעללות רצופה של טלטלות הדרך. המיקרופון והאוזניות שירתו את כל התקשורת שלי עם העורף, כולל הראיונות ברשת ב'. המחשב שימש גם לתכנון צירים ושימוש במשטח הציור הדיגיטלי שאיתו רשמתי רישומים בשטח. אם יש מחשב נייד קטן יותר ובעל תכונות מקבילות, הוא אפילו עדיף.
משהו אישי: על המחשב איחסנתי בין השאר צילומים של נופים מהארץ שיכולתי להציג למארחי. במפגש עם משפחה נוצרית אדוקה בגואטמלה, הם ביקשו שהמחשב עם תמונה של נצרת (אותה הורדתי מהאינטרנט) על המסך, יעמוד בזמן הארוחה על השידה הסמוכה כדי שיוכלו לברך על המזון בנוכחות המקום הקדוש. השימוש בסקייפ (במסלול המאפשר חיוג לכל טלפון) הועדף על שימוש בסלולר והוכח כחסכוני צלול ויעיל יותר.

מצלמה

המצלמה שאיתי.

תיאור המוצר: Canon Powershot SX1is עם זום אופטי כפול 20. 10 מגה פיקסל. יכולת צילום וידאו היי דפינישן, אותה קיבלתי מחברת "קרט" יבואנית "קאנון" לישראל. הכנסתי כרטיס זיכרון 8 ג'יגה.

ביקורת שימוש: יתרונות: קלה לתפעול מסך צפיה מתכוונן וגדול. מעבר לצילום וידאו בלחיצת כפתור פשוטה אחת. איכות תמונות מעולה. סוללות אצבע AA סטנדרטיות ניתנות להשגה בכל מקום. בעיות: אורך חיי סוללות קצר מחייב שימוש בנטענות, לא תמיד הייתה אפשרות לטעון. בנוסף, לאופנוען, כפתורים קטנים וקרובים מדי זה לזה ולכן קשה לשימוש עם כפפות ומדי פעם נלחצו כפתורים בטעות.
לסיכום: מצלמה תותחית אמיתית. ניהול מידע אינטואיטיבי פשוט להבנה ושימוש. ביצועים מדוייקים בתנאים קשים ממש. חטפה מכות. נפילות. מים. חום. לכל אורך המסע היתה תלויה על צווארי חשופה. לרגע לא הייתה מכוסה או שמורה בתיק. ותמיד חזרה לתפקד נהדר. ווידאו מדהים באיכותו.
משהו אישי: בדרך למקדשי הטיקאל בצפון מזרח גואטמאלה המצלמה פשוט טבעה בגשם. ייבשתי אותה מעל למנוע האופנוע החם והיא חזרה לתפקד. מאחר וצילמתי הכל לבד, פרט לכמה מקרים בהם נענו עוברי אורח לצלם אותי. וכאמור, לאורך המסע כולו המצלמה היתה תלויה על צווארי כדי לאפשר מצב "פוינט אנד שוט" ולכן פיתחתי שיטה לצילום תוך תנועה; סטילס ביד ימין ווידאו ביד שמאל. לבקשה שלי מטוקבקים בוואינט, להציע תחליף לחוסר בכפתור הפעלה בצד שמאל של המצלמה, חלקם הציעו להפוך את המצלמה. פתרון אשר בעת רכיבה, דורש יותר אקרובטיקה מלהשחיל חוט בקוף של מחט, תוך רדיפה אחרי קוף.

מצלמת קסדה

IMG_1546.JPG

תיאור המוצר: תוצרת Oregon נקנתה בארה"ב. הותקנה על חרטום האופנוע. במשפט קצר: בזבוז כסף, איכות עדשה וצילום איומים. 2 ג'יגה על כרטיס נשלף. נפלתי עם מצגת משכנעת למוצר ירוד ומיותר, שאינו מיישר קו עם טכנולוגיית ווידאו הכי פשוטה שיש ברוב מכשירי הסלולר. בזבוז שווה-ערך לעלות דלק לעשרים ימי רכיבה. (נשלחה הביתה אחרי שבועיים).

ג'י. פי. אס.

IMG_7239.JPG

תיאור המוצר: דגם ZUMO 550 תוצרת Garmin. כולל מפות צפון אמריקה מקצועיות  ומלאות, מפת מרכז ודרום אמריקה בסיסית שקיבלתי מעומר כ, הוכנסה למכשיר ואיפשרה זיהוי מיקום. המכשיר כולל שני ערוצי בלו תוט', אחד להנחיות נסיעה, השני לסלולר ומוזיקה. ניתן לאחסן במכשיר אמ.פי3, בצפון אמריקה ניתן לקלוט רדיו לווייני ולהתעדכן בתנאי מזג האויר הצפויים על הציר. (שתי פונקציות שלא השתמשתי בהן).
ביקורת מוצר: את המכשיר קניתי כשנה לפני המסע. יתרונות: ניכר כי המכשיר נבנה במיוחד לאופנוענים, מסך ברור גם בשמש ישירה. מסך מגע המגיב ללחיצה גם בכפפה גסה. כפתורי הפעלה בצד שמאל. שורד וויברציות קיצוניות וגשם שוטף בעיות: אין.
לסיכום: אחלה צעצוע מדוייק וידידותי. המון פונקציות ומידע. ציון מאה!
משהו אישי: מד המהירות באופנוע היה במיילים. הג'י.פי.אס כוייל לדווח בק"מ ועזר לי לדייק עם ההרגלים שלי. פרט לכך, בכל רגע יכולתי לראות סטטיסטיקה. גבהים והערכת יתרת דלק מול מרחק צפוי. אף שהמכשיר מצויין, אני נהנה יותר מניווט קלאסי. לכן ניווטתי תוך לימוד ציר ממפה. והשתמשתי בתחכום הג'י.פי.אס. רק בהגיעי לערים ובחיפוש כתובת ספציפית בהן.

אוזניות ומיקרופן לקסדה

0000_Cardo_Scala_Rider_Teamset.jpgתיאור מוצר: תוצרת Cardo נקנו בארץ לפני שלוש שנים. טכנולוגיית בלו תוט'. מאפשרות קליטה ושידור אלחוטית של שיחות עם קסדת המורכב מאחור. קבלת וניהול שיחות סלולר או ג'י.פי.אס. טעון התקנה והשחלת חיווט. סוללות נטענות.

ביקורת שימוש: יתרונות: מופעל ללא מגע יד. אוזניות טובות. תפקד מצויין מול הג'י.פי.אס. שלי. בעיות: הפעלה באמצעות קול דורשת סדרת צרחות או שריקות כדי להכניס המערכת לעבודה. מנגנון אחיזת המיקרופון פשוט וחלש לעבודה רצופה, בה זרוע המיקרופון נעה כל הזמן עקב חבישה והסרת הקסדה. אי נוחות רבה מחוסר אפשרות להשתמש רק באוזניות ולהסיר את המיקרופון, במקרה של רצון לשימוש רק בפונקציית קבלת הנחיות קוליות מהג'י.פי.אס למשל.

לסיכום: דגם בעייתי לחלק מהצרכים שעלו במסע שלי. (יחד עם זאת, יש ליצרן הזה דגמים חדשים. "מחלה" של כל מוצר טכנולוגי המתיישן שניה אחרי שקנית אותו )

משהו אישי: עם הצטרפותה של גלי. לאחר יום מתסכל של צרחות בתוך הקסדה במטרה להפעיל את המיקרופון. הסרתי את מערכת הקארדו. השתמשנו באינטרקום חוט רגיל, תוצרת NADY שקניתי לפני שלושים שנה, עשה עבודה טובה בהרבה. רק נדרשנו להכניס לנוהל ניתוק חוטים, טרם ירידה מהאופנוע.

משואת חילוץ

IMG_0532.JPG

תיאור המוצר: משואת חילוץ לוויינית תוצרת SPOT שנקנתה בארה"ב. משגרת אותות באמצעות רשת לווייני הג'י.פי. אס. העולמית. שתי פונקציות: פונקציה של חירום ופונקציה של איכון (להודיע בבית שהכל בסדר תוך ציון מיקום על מפות גוגל) הרעיון: שיגור אות מצוקה, נקלט במטה החברה בהולנד, הסגורה בהסכמים מול יחידות חילוץ בכל פינה בעולם. משם יוצאת הוראת חילוץ לכוח משטרה או צבא מקומי הקרוב לנקודת ההתרחשות. הוא אמור לחלץ את הנפגע לבית החולים הקרוב (משם, מטפל הביטוח של הנפגע) אם החילוץ הוא בשטח עירוני. הדבר מטופל מן הסתם על ידי המשטרה המקומית. אך אם הוא קורה בלב הג'ונגל. יגיע הליקופטר עם יחידת חילוץ בתוך 5 שעות מקסימום. פרט לקניית המכשיר (150$) יש עלות ביטוח של כ- 170 $ לשנה.

ביקורת מוצר: יתרונות: שקט נפשי. גם לרוכב וגם לעורף. בלחיצת כפתור מכל נקודה בעולם, בים או ביבשה, החילוץ כבר בדרך (על איתות שוא יש קנס כבד. ויש די זמן לאותת על לחיצה שגויה של כפתור החירום) בעיות: לא ידוע לי.

לסיכום: גאדג'ט חובה למטייל ההרפתקן, ביחיד או בקבוצה. לדעתי שווה כל גרוש.

משהו אישי: ת'אמת. לא חשבתי מה יקרה אם לא אוכל ללחוץ על כפתור החירום, במידה ואפצע קשה.

שעון יד

תיאור המוצר. תוצרת POLAR בן 4 שנים. צג דיגיטאלי. כולל פונקציות רבות ושעון מעורר. השעון תפקד מצויין. השעון המעורר היה חשוב ויעיל. הספרות קטנות מדי והקונטרסט שלהן עם הרקע בעייתי ומקשה על האבחנה. בעת רכיבה נעזרתי רק בשעונים המופיעים בלוחות השעונים של האופנוע והג'י.פי.אס. מסקנה: עדיף שעון אנלוגי, בו ניתן לראות את השעה באופן נהיר ומהיר יותר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

20 בדצמבר 2009 הביתה

IMG_7220.JPG

האופנוע אחרי הנחיתה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו

צפירה קלילה של מונית מעבר לדלת הברזל, בשעה שלוש ועשרים בבוקר, במוסך/אכסניה "דקאר מוטוס" בעיבורה של בואנוס איירס, מצאה אותי מוכן עם היד על ידית המנעול. כבר שעה שאני נפרד מסך החפצים, הצורות והריחות של המקום הזה. תרמיל הגב ובו כל אותם דברי ערך שלא שלחתי יחד עם האופנוע בטיסת המטען לסן-פרנסיסקו, הונח במושב האחורי, אני אוהב להפרד בחתך. אחרי שהתיישבתי מאחורי הנהג המנומנם, לא הבטתי יותר לאחור. רציתי שהמראות האחרונים שיחרטו בזכרוני, לא יהיו פרספקטיבה של התרחקות מבעד לשמשה אחורית של מכונית – זווית חביבה על תסריטאי סיפורי מסע, אלא לשמר את פרטי חוויית המקום בו שהיתי 7 ימים.

IMG_7107.JPG

יצאתי שוב לדרך. והפעם במערומי. כלומר מופשט מכל מה שהרכיבה הדביקה לי לגוף לאורך שישה חודשים וחצי. ללא אופנוע מתחתי, ללא ארגזי ושקי ציוד דחוסים. ללא גומיות קשירה מעוכות. בלי מגפי הרכיבה הבלויים, הכפפות שהתקשו ממלחי זיעה. כל האינסטינקטים שלי שאולפו וכויילו לסולם רגישויות ותגובות בעוצמות לא שגרתיות, עמדו דרוכים מאחורי סכרים שעמדו להפתח. חשתי את רחשו החלק והזר לי, של מנוע המונית. את עומק הריפוד של המושב שנשא אותי במין עיטוף מפנק ונשכח. נשענתי בזהירות חשדנית ימינה לכיוון חלון הרכב. ומידי פעם חיפשו עיני את המראות העגולות משני צדדי כאשר עקפנו רכב, או כשחלפנו על פני מבנה שרציתי להעיף בו מבט נוסף. בחלל הפנימי עמד ניחוח ווניל תוצרת מכון רחיצה. לא הרחתי בנזין ולא חשתי את משב הרוח וריחות הגשם שירד בלילה על השדרות בהן עברנו. לקח לי כמה שניות להבין שאני יכול לגרד בראש באופן פשוט כי כבר איני חבוש קסדה. ההכרה כי מישהו אחר לוקח אחריות על הדרך. תפסה אותי זקור חושים. אתם מכירים וודאי את התחושה בה אינכם סומכים על הנהג שמוביל אתכם ועסוקים כל הזמן בניתוח אופן תנועת הרכב והתנהלות הנהג. לראשונה מזה חודשים אני יכול להביט לאורך חמש דקות רצופות הצידה. אבל מחזיר בכל כמה שניות את המבט לפנים. נהג המונית שתק. גם אני. הגם שכבר אמרתי בליבי אלף פעמים, שדברים זזים כל הזמן וצריך לדעת להיפרד, מצאתי עצמי מהרהר ברגע הלא ממוקד והמתמשך הזה של פרידה מדרום-אמריקה. ניסיתי להעתיק את מחשבתי מנושא לנושא. הייתי דחוס ועמוס בפתיתי זכרון מהמסע ובהתרגשות משלב הקיפול. וכמה שהתאמצתי לא הצלחתי להחליט מה אני בעצם מרגיש.  ניסיתי לחשב קדימה את המצפה לי ביום הפעיל שהחל בקניית כרטיס טיסה דרך אתר אינטרנט ואמור להסתיים בשיחת טלפון לשירלי אחותי, שתאסוף אותי בשדה התעופה של סן-פרנסיסקו כשאגיע לשם.

שדה התעופה הבינלאומי של בואנוס-איירס מופעל ביעילות של מדינה מודרנית. קניתי כרטיס שידלג אותי צפונה דרך שדות התעופה של לימה בפרו וזה שבסן-סלבדור. יחד עם המתנה לטיסות קישור, מדובר במסלול של כ- 14 שעות.  אני אוהב טיסות ארוכות. את נסיוני בתחום רכשתי בתקופה בה הייתי סטודנט והתפרנסתי מכך. חוקי ההתנהלות החברתית של הנוסעים במטוסים, אשר רק עליהם אפשר לחבר בלוג אנתרופולגי שלם – זהים ונכונים לכל חברות התעופה ולא השתנו לאורך השנים. תא הנוסעים הדחוס במטוס עליו עליתי, היווה גם הוא קונטרסט לחוויית הבדידות, החופש והמרחב ממנה אני מגיע. ארבע עשר שעות, הן זמן מצויין להתחיל ולהתרגל לכך שמישהו נוגע במרפקך כל הזמן. מישהם מודיעים הודעות ברמקול ואינך יכול סתם כך פתאום, לעצור בצד הדרך מול מופע מפתיע של עננים או ים, על ידי הורדת רגל ימינה. חשתי בדגדוג בקצות שפתי תוך דיפדוף בחוברת מוצרי הדיוטי פרי בה ראיתי צילום פרסומת לשעון שכותרתו "אם יש בך יצר הרפתקנות" עם ציור של אופנוע במרכזו. ועיינתי בחיוך במפות קווי הטיסה של חברת התעופה. אשר בשבילה מעבר מעל מקסיקו למשל, הוא לא יותר מקו ישר מעל שטח בצבע חום בהיר מבלי להתחשב בכל מסלולי הרכיבה המדהימים, הכפרים והאנשים שחייכו אלי מתוך הזכרון. הסתכלתי על מגש המזון המופשר וכוס המיץ הממותק, כמו מתוך כלוב זכוכית ולא יכולתי להכניס דבר לפה. הכל נראה לי כלכך דיגיטאלי, פלסטי, אסתטי וסינתטי. התגעגתי לסיר פאסטה ברוטב בוץ ודג שטוגן על מחבת מפוייחת בסככת דרכים ליד ריו-טורביו או באוהל בטיקאל.
החניה בלימה ארכה שלושים וחמש דקות, בהן ראיתי מחוץ לאולם ההמתנה את ענני הערפל והאובך שרבצו על העיר, שכנראה לא התפוגגו מאז גלי ואני יצאנו מכאן לפני מספר חודשים. שמתי לב לכך שאני מחייך כל הזמן לעבר כל מי שאני נתקל בו. ומשום מה כולם מחייכים אלי.

IMG_7530.JPG

מלימה ועד סן-סלבדור השמים היו מרופדים בעננים מזדמנים ומדי פעם קרחות שמים שפערו את הנוף למטה לתצפית מהנה, קו החוף המערבי של מרכז אמריקה הופיע בחלון מימין כמו נימה בהירה התוחמת אינסוף תכלכל מנוקד במשברי גלים לבנים. מבעד לגיבועי עננים שרבצו על היבשת הציצו ראשי הרים, חלקם הרי געש מחודדים. נהרות ואגמים ניצנצו בקריצות זהובות וכסופות כמו דיפדוף מהיר בספר מואר. מהגובה הזה קיבלתי זוית ראיה רחבה ובלתי צפויה, על אורך הקטע המרכז אמריקני שעברתי. כמו לשבת מעל ארגז חול עצום ולשחק בצעצועי חלום שכבר הוגשם. לראות הר ולומר "עליתי אותו", להבחין במדבר ולדעת שעברתי בעדו ולגלות שם למטה תהומות מעליהן עברתי בלב רוטט, שהם עכשיו לא יותר משריטה קטנה בשולי החלון האליפטי לידי במטוס. בטיסה מעל מזג האויר, נראו ענני סדן שתחת סערות עזות מתוצרתם חלפתי כמה פעמים, ועכשיו הם כמו מצנפות גמדים בתנומה. אני מתחיל להפנים את עוצמת החווייה שעברתי, אני מזהה בקו האופק של רגשותי, את גל המשוב הענק הדוהר לעברי באיטיות אך בנחישות של בולדוזר, אבל עדיין איני מבין.
הפרש השעות בין ברקלי בצד המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו לבין בואנוס-איירס הוא מינוס ארבע שעות. מה שהעמיד את הפרש השעות שלי מישראל על מינוס תשע. תעתועי השעון הביולוגי נתנו בי משהו מתסמיני ה"שיכור המודע". כזה שמאנפף כמו אידיוט ומאמין לכל שטות. ועם המבט הזה הופעתי בפני משמרת הלילה של ביקורת הדרכונים הארה"בית. שנציגיה הבינו ישר שאני הולך להרדם להם על הדלפק ולכן נשאבתי בשיא של 30 שניות חזרה לתוך קליפורניה. זו קיבלה אותי במשב רוחות חורף קפואות, שרמזו לי כמה קשה יהיה למכור כאן אופנוע בקרוב.
כשעברתי את סף ביתה של שירלי הבנתי שהשלמתי מעגל. והדבר הודגש עוד יותר כשירדנו לקפה "צ'יז בורד" שברחוב שאטוק. שם בסמוך לאותו שולחן בו חגגנו את יציאתי למסע לגמנו שוב קפה חזק עם עוגת הגבינה הייחודית.

IMG_7211.JPG

רחובות ברקלי סיטי הסמוכים לאוניברסיטה, הם מקום נפלא להוריד בו הילוך. לחזור לאט לאט לסגנון חיים ותרבות, בהם אם רק נדמה לנהג שאתה עומד לחצות כביש. הוא כבר מחכה בעצירה מלאה לפני מעבר החצייה הקרוב.  משהו שהכה בי מהצד השני של המשוואה התרבותית אותה חוויתי לאורכה של אמריקה הלטינית. למחרת הגעתי שוב לשדה התעופה ואחרי תשאול וחתימה על טפסים במשרדי המכס, הוצאתי את האופנוע ממחסני אמריקן איירליינס, .

IMG_7218.JPG

IMG_7225.JPG

IMG_7227.JPG

IMG_7232.JPG

ניכר כי מישהם במחלקת הבטחון של ארה"ב עברו ביסודיות על כל הציוד שלי קרעו את שק החפצים לגזרים ונעלו את המזוודות באופן שגוי. הוזהרתי עוד בבואנוס-איירס כי האגף למלחמה בסמים של מערכת הבטחון האמריקנית מסננת באופן הדוק כל מטען המגיע מדרום אמריקה. אני בעד ולכן גם לא ממש היה אכפת לי. העיקר שהאופנוע הגיע שלם. בתוך עשרים דקות חיברתי את המשקף, את המצבר. הרכבתי לו את הגלגל הקדמי, ניפחתי. ויצאתי לסוכנות אופנועי ב.מ.וו בסאן-רפאל, כדי להחליף כמה חלקי פלסטיק שנשברו במהלך המסע. לקראת הערב הצעתי אותו למכירה באתר קרייגליסט ובאתר  "יד-שתיים" בישראל בעזרתו של זאביק גמפל ידידי.

IMG_7252.JPG

אחרי כמעט 42 אלף קילומטר רכיבה רצופה במטען מלא. בדרכים מתישות ומטלטלות. כך נראה אופנוע ב.מ.וו. אחרי רחיצה בסבון וניגוב פשוטים למדי. מאד רציתי להביאו לארץ, אבל לצערי הדבר אינו ניתן. הייתי צריך לתרץ להרבה רוכבים שפגשתי בדרך, למה אני מספר להם כמה מודרנית, כיפית והגיונית מדינת ישראל ובנשימה אחת להסביר להם שהיא לא מאפשרת למי שמשלים מסע כזה, לחזור עם האופנוע לארץ. לא הצלחתי להסביר.

IMG_7204.JPG

במשך שהותי בברקלי, ליוותי את שירלי בתהליך שיפוץ הבית שלה שנמצא בשלבים מסיימים. עם מעט נסיוני בשיפוצים, השתדלתי להיות נוכח באותם דיונים קריטיים עם קבלני המשנה השונים, שעדיין חושבים שיש לדברים מסויימים תוקף רק עם הם מובנים על ידי גבר.

לאחר כמה ימים, החלו להגיע פניות של מתעניינים בקניית האופנוע, אך כנראה שהחורף שסבב ברחובות, הרתיע קונים פוטנציאלים מלהגיע. תהליך הגמילה שלי מרכיבה היה איטי ולא רציף. היו בקרים שהסרתי את הכיסוי מעל האופנוע שעמד בחניה הסגורה ופשוט הבטתי בו ארוכות, תוך גילוי עוד חלק שאולי דרש חיזוק, או ניקוי, או החלפה. במין הרגל כזה מיששתי שאכן הארגזים מחוברים היטב ומגן הרוח אינו מתנועע. ליד האופנוע נערם הציוד בשני תיקי בד שהיה ברור לי כי אני הולך לשלם על משקל יתר בטיסה הביתה ולכן כבר תכננתי מה מהם אני משאיר אחרי. סידור הציוד וחלוקתו לפי נושאים ושימוש, היה בו עדיין מאותו הרגל אוטומטי שנשאר בי מהדרך.

בעת שהותי אצל שירלי, נסענו יום אחד לסיבוב בעמק נאפה ליהנות מיין וגבינות. כמי שמעורב במיתוג יקב "עמק האלה" בארץ, רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולבקר בכמה יקבים שסיקרנו אותי. להרגיש ולגעת בחומרים מהם בנו את מיתוס האיכות של יקבי חבל נאפה. ביקרנו ביקב מונדאבי שנראה יותר כאתר תיירות וביקב סאטויי (Sattui) שנראה יותר כאתר פיקניקים וגם חלפנו בכמה יקבים משפחתיים צנועי מראה. איני מומחה לטעימת יינות ולכן לא אפליג בתיאורים הנגזרים מהטרמינולוגיה והפואטיקה הייננית. אבל אני בטוח שאם הייתי כזה, יכולתי למלא שלושה פוסטים רק בביטויים מקצועיים מעולם היין. יש משהו בנוף. במרחבי וצבעי הכרמים המלווים את כביש מספר 29 העולה צפונה, שמרטיבים את החיך.

יקב מונדאבי

תחושה שאתה נמצא במקום הנכון, להזרק בו לתוך הנאה קולינארית יוצאת דופן, מפרגנת, איכותית. ממקום המשדר צלילי "זבת חלב ודבש" אפשר לצפות רק להפתעות טובות. שירלי ואני שוטטנו בכמה מעדניות שהציגו את תנובת העמק. גבינות. דגים. לחם. בשרים (בהם לא נגענו. צמחונים). סלטים, מחמצים וירקות. כאלה שרק הליכה בינות לדוכנים משרה תחושת עונג ומספקת הנאה הזכורה לי מביקורי בטוסקנה או פרובנס. חגגנו את היום בארוחה בחיק הטבע.

בתום שבועיים הגעתי לשדה התעופה ועליתי לטיסת דלתא חזרה לארץ. האופנוע לא נמכר והושאר בחניה של שירלי עד שיגיע קונה, אולי עד שיעבור החורף.

הזמן הצהוב הזה בו ישבתי בצומת וחיכיתי, היה חשוב. כמו ישיבה בתא להשוואת לחצים בטרם חזרה למציאות שכבר נקשה על דלת הלפטופ שלי, בדמות מיילים ופניות, שהתחלתי לקבל מחיי שהשארתי שם מעבר לים. אנשים שמתגעגעים, משימות שיש לבצע וחשבונות בנק שיש למלא מחדש. ברור היה לי כי שום דבר גדול לא השתנה והמציאות אליה אני חוזר, מוכרת ככל שתהיה – תדרוש ממני סוג של זהירות והסתגלות מחדש ואני נכון לכך בכל חושי. ביציאה בשדה התעופה בארץ, המתינה לי חבורה של נשים יפהפיות, גלי ובנותי. וגם יורם, דניאל ויוסי חברי. קפצנו ורקדנו והתחבקנו כמו שיכורים ואז נסענו הביתה.

DSCN0070-1.JPG

HOME SWEET HOME

(בהכנה: פוסט בקרת ציוד מקיף. ואולי עוד כמה דברים ששכחתי בדרך)

ולסיום, שוב השיר שפורסם באחד הפוסטים הראשונים ותוקפו נכון מתמיד.

poet-6

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »