הרפתקה דוט קום

30 באפריל 2020 גל רוכב את אפריקה 4

נמיביה או אתגר יכולות רכיבה

שבילי העפר הכבושים של נמיביה, לא ניתן לראות את האופק

הכניסה לנמיביה תחנה ראשונה ראש פינה

הגעתי לעיירה דרום אפריקאית על גבול נמיביה בשם springbock. שם קבעתי להפגש עם רועי ושחר, אותם שני ישראלים שפגשתי בקייפטאון. רועי טייל מעל חצי שנה באפריקה ושחר הוא החבר הכי טוב שלו מהבית והחליט להצטרף אליו למסע על אופנוע. לשניהם אין רקע קודם באופנועים והוציאו רישיון ימים ספורים לפני הגעתם ליבשת. מאוד התרגשתי לקראת המפגש ולרכב ביחד לנמיביה. לפני שהחלטתי להצטרף אליהם לנמיביה התלבטתי הרבה האם להמשיך בתכנון המקורי שלי לכיוון מזרח לאורך החוף של דרום אפריקה ולבלות חודשיים נוספים בדרום אפריקה, אבל לבסוף החלטתי  שהרעיון של 3 רוכבים ישראלים שחוצים מדבריות על 3 אופנועים זהים הוא לא רק יותר מעניין אלא גם הרבה יותר בטיחותי. חשבתי לעצמי: "יש מי שיעזור להרים את האופנוע, לחלץ במקרה הצורך, אפשר לקחת סיכונים גבוהים יותר ולרכב בשטח מאתגר יותר שלא הייתי נכנס אליו לבד"

הוטלה עלי המשימה למצוא לנו מקום לינה ללילה מכיוון שהגעתי ל"ספרינגבוק" הרבה לפניהם.
כמה קילומטרים מחוץ לעיר מצאתי אתר קמפינג מוסדר שמיועד לקרוואנים. ניגשתי לדלפק וביקשתי לדבר עם בעל הבית. סיפרתי לו את הסיפור שלי שכבר הייתי מתורגל לספר בכל מקום שהגעתי אליו, על מנת לחסוך כמה שקלים נוספים. "אני ישראלי שרוכב בכל אפריקה על האופנוע בתקציב נמוך ומתכנן להגיע עד קו המשווה". ביקשתי ממנו רשות לישון בחינם מחוץ לקמפסייט עצמו מתחת לעצים שממול לקבלה. "אני לא צריך כלום, לא חשמל, לא וויפי, לא מים ולא שירותים. רק מקום בטוח לישון בו ללילהופשוט כך הוא החליט לעזור מעבר למה שביקשתי ונתן לי ולשני החברים שעומדים להגיע מאוחר יותר, לישון באתר עם כל התשתיות בחינם. ⁦

🏾 התפעלתי ממיכלי איסוף מי הגשמים שמותקנים מחוץ למבנה הקבלה, הם מיועדים למי שתיה ובישול ושותים מהם ישירות ללא סינון. המקום די צחיח ומדברי וקיים מחסור במי שתיה וחשמל ובכלל בכל אפריקה הדרומית.

בזמן שחיכיתי אירחו אותי לעל האש שני זוגות גרמנים מבוגרים שמטיילים בג'יפ קרוואן בכל אפריקה הדרומית. מהם למדתי את סגולות שתיית הג'ין וטוניק נגד יתושים, לטענתם זה עוזר.
כבר נהיה מאוחר ועדיין אין סימן לשחר ורועי. החושך ירד לפני כמה שעות והתחלתי לחשוב "אוקי כבר חשוך והם נסעו בשטח, בטח הם פתחו אוהל בצד הדרך". ובדיוק שתכננתי להכנס לאוהל ולסיים את היום שמעתי את נהמת המנועים מתקרבים. שמחתי ונופפתי להם לאן להגיע.
ההתרגשות הייתה גדולה גם מצידי וגם מצידם. הם היו מותשים לגמרי ובזמן שפתחו אוהלים הכנתי להם פסטה ב"סיר של המאמות" "mama's pot" הקדוש של שחר שבהמשך נהיה לקדוש לכולנו. הוא נקרא ככה בגלל שהוא זהה לסירים בהם מבשלות הנשים הזקנות ברחובות אפריקה. סך הכל מדובר בסיר אלומניום פשוט ב-40 שקל אבל כשאתה חי חיי נווד מינימליסטיים, לכל פיסת ציוד נהיה ערך רוחני סנטימנטלי עבורך וכמובן שאין לו תחליף.
מרוב ההתרגשות של ההיכרות הראשונית השיחות נמשכו עד אמצע הלילה. לא יכולנו להפסיק לשתף אחד את השני בסיפורים וחוויות מהימים האחרונים וכמובן איך לא, להשוות בין האופנועים והציוד.

בבוקר פנינו היו לכיוון צפון לשפך נהר האורנג' על הגבול עם נמיביה. נהר באורך 2,200 קילומטר המשתרע מהרי הדרקנסברג שבמזרח דרום אפריקה ודרך הגבולות עם בוצוואנה ונמיביה עד שפכו באוקיינוס האטלנטי. הנוף התחיל להיות מדברי ככל שהצפנו, הדרכים נהיו חוליות ומאתגרות יותר. רכבנו בגיא רחב בדרך למעבר הרים יפהפה, השבילים על רקע המישור הפתוח נתנו לנו תחושת ביטחון שגרמה לנו להאיץ באופנועים למהירות של 80-100 קמ"ש.

הגיא המישורי הרחב שצולם מחציית מעבר ההרים בקצה הצפוני של דרום אפריקה ליער העיר springbok

ללא שום התראה מוקדמת השביל שמשדר אחיזה טובה נהיה לחול רך שגרם לי לאבד שליטה ולכידון להתנועע מצד לצד ללא הכרה. האינסטינקטים שלי גרמו לי ללחוץ על הקלאץ' ועל הבלם האחורי המופעל ברגל. מצאתי עצמי על הרצפה ללא פגע. במבט לאחור ראיתי את שובל הסלאלום שהאופנוע השאיר מתמשך למעל 100 מטר. נכנסתי לפרופורציות והבנתי את המשמעות של נפילה במהירות 80 קמ"ש וכמה רחוק אפשר להיזרק. שלושתנו הבנו שצריך להוריד מהירות. והרבה. לא היה ניתן לצפות את השינוי בתוואי השטח, השביל נראה טוב.

הבנו שלא נוכל לחצות את הגבול עוד היום וחיפשנו מקום לישון. רועי רצה להגיע לשפך נהר האורנג'. מצאנו כר דשא רחב על שפך הנהר, סרקנו סביבינו כל דבר חשוד המעיד על אנשים בסביבה שכן היינו ממש ליד עיירת הגבול. אחרי ששללנו הימצאות של אנשים והיפופוטמים התמקמנו ופרסנו את האוהלים.

מחנה הלילה בשפך נהר האורנג' רגע לפני החציה לנמיביה

בדיעבד שמחתי מאוד על המקום שמצאנו ועל הההתעקשות של רועי לישון על שפך הנהר, כדי להגיע לשם עברנו מחסומים,מעברים צרים וסוללת חול צרה וגבוהה. זו הסיבה העיקרית שבחרתי לטייל על אופנוע, מגיעים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם באף דרך אחרת. אף תרמילאי או ג'יפאי לא יכל להגיע לכאן גם אם היה רוצה.

בבוקר שלמחרת עדר עצמאי של פרות ללא רועה העיר אותנו. מיהרנו להגיע לגבול. בשבילי מעבר הגבול לנמיביה היה קל וחינמי תודות לדרכון הגרמני שלי. בעלי דרכון ישראלי צריכים להגיש בקשות מיוחדות מבעוד מועד בשגרירות נמיביה בקייפטון שכוללות מכתב בקשה המסביר מדוע הם מעוניינים להכנס לנמיביה, הוכחה על מקום לינה, תשלומים נוספים והמתנה של כמה שבועות לתשובה. הויזה לישראלים היא לזמן מועט מלאירופאים ובתנאי שיכנסו ויצאו מהמדינה בימים שהגדירו להם.

תחנה ראשונה ראש פינה
חציית הגבול הרשמית מתבצעת על גשר בדיוק מעל נהר האוראנ'ג החוצה בין שתי המדינות. מעבר הגבול לא היה רק עניין רשמי פוליטי, אלא גם הנוף והאוירה השתנו לחלוטין. הרכיבה לאורך הנהר בצד הנמיבי הייתה שונה מאוד מהצד הדרום אפריקאי. האווירה הייתה מדברית אך לאורך הנהר הנוף היה ירוק. נחשפנו לראשונה לדיונות חול ענקיות בצד הדרך.

רועי הוביל אותנו מעתה ואילך מכיוון שלמד ותכנן מסלול מדוייק וספציפי לפי נקודות העניין שחקר עליהן מראש. באותה עת זה התאים לי, לא היה לי שום תכנון או ידע על נמיביה. סטינו קילומטרים בודדים מהדרך כדי להגיע לעיירה בשם "ראש פינה". עיירת כורים שהוקמה ב 1920 על ידי יהודי גרמני בשם משה כהן. בתחילה נמצאה שם נחושת ואבץ ובהמשך כל האזור המתפרש על מאות קילומטרים נהיה לאזור כריית היהלומים הראשי של נמיביה. בראש פינה חיפשנו אוכל רחוב מקומי וזול אבל מהר מאוד גילינו שיש מסעדה אחת שפתוחה ובה זכינו לאכול את הצ'יזבורגר הכי טוב שאכלנו באפריקה.

ההגעה לראש פינה הנמיבית. משמאל לימין: רועי שחר ואני

בתחילת המאה ה20 נמיביה אוכלסה על ידי גרמנים שהגיעו אליה מהחוף והייתה עד שנות ה90 מחוז של דרום אפריקה, הם עסקו בעיקר בכריית יהלומים. כיום, נמיביה מדינה "עצמאית" הגדולה מישראל פי 40 וגובלת בשני המדבריות העתיקים בעולם, הנמיב והקלהארי ומאכלסת פחות מ2 מליון איש המורכבים מלבנים ממוצא גרמני ושבטים אפריקאים שונים שחיו כאן מאז תחילת האנושות. בהמשך הופתעתי לגלות שהכלכלה הנמיבית בנויה בעיקרה על תיירות ומתבססת ברובה על תמיכתה כמדינת חסות של דרום אפריקה.

לקראת ערב רצינו למצוא מקום לישון על שפת נהר הfish river. בעודנו נוסעים בשיירה בה אני האחרון פקחתי עיניים לחפש מקומות הולמים להקים מחנה. מצאתי ירידה מהשביל הראשי לכיוון הנהר ונכנסתי לחקור, הייתי בטוח ששחר שם לב שירדתי מהשביל. כשחזרתי ראיתי את שניהם בחיפושים אחרי והיו מופתעים שנעלמתי ולא יכלו למצוא אותי. לא הייתה בנינו תקשורת מרחוק כי לא הייתה קליטה ואין לנו תקשורת בקסדההמשכנו לחפש במשך זמן רב וככל שהזמן עבר התחלתי להלחץ מרדת החושך. חיפשנו מקומות לינה שהומלצו באפליקציית ioverlander ואחרי כמה נסיונות כושלים לעקוב בשבילי חול אחרי המלצות של ג'יפאים נאלצנו לישון במקום מוסתר סמוך לשביל הראשי רגעים ספורים לפני רדת החשכה.

שינוי הנוף מירוק למדברי ביום הרכיבה הראשון בנמיביה. האופנועים על רקע נהר הפיש ריבר

האוירה הייתה מתוחה מאוד בין כולנו.
אף אחד לא היה מרוצה וכל אחד מאיתנו היה מאוכזב מהשני.
לפני שפרסנו את הציוד, שחר יזם שיחת צוות שנמשכה מהשקיעה עד חושך מוחלט. בקול מאוד רגוע ומונוטוני אמר "תראו, אנחנו עושים פה את הדבר הכי מטורף ואינטנסיבי שאפשר לעשות. לכל אחד מאיתנו סגנון טיול משלו ורצונות משלו, אנחנו רק כמה ימים בודדים ביחד וצריך ללמוד להכיר אחד את השני. צריך לדבר ולפתוח ולא להשאיר שום דבר בבטן. זה רק שלושתינו באמצע המדבר ואנחנו חייבים לפרוק"
התנצלתי על ההיעלמות שלי שגרמה להם לדאוג, זה באמת לא היה במקום. הסברתי להם את החשיבות שלי להקים מחנה מוקדם. ככה נוכל להינות מהמקום עוד לפני השקיעה. ובנוסף אני לא רוצה לעבור על החוק מספר 1 שהצבתי לעצמי במסע הזה "לא רוכבים בלילה". כל המקומיים שפגשנו בדרך גם הטיחו בנו את החוק הזה.

תנוחת המנוחה הקבועה בשעות החמות ברכיבות במדבר

הגענו להבנה ועדיין הוצאנו את המירב מהערב הזה. בישלנו אורז ושעועית מקופסאת שימורים על ה"סיר של המאמות" עם הבנזיניה שלי. במסע על אופנוע ובמיוחד במדינות נידחות פשוט יותר להשתמש בכירת המופעלת באמצעות בנזין ולא על גז שקשה למצוא במדינות כאלו.
זו הייתה הכניסה הרשמית שלנו לשגרת הלינה בשטח. בכל ערב פרסנו שקי שינה על יריעת ניילון על הקרקע והכנו אורז ושעועית. זה פשוט לא נמאס לנו! שמחנו כל פעם מחדש על הסידור הזה. נהננו לישון על הקרקע ולצפות בכוכבים מעלינו, מהשקט ומהאויר הקריר הנקי.

למחרת הגענו לfish river canyon ערוץ נחל ענק שמגיע לעומק של 550 מטר מתחת לגדה. זהו הקניון השני בגודלו בעולם אחרי הגראנד קניון והוא האטרקציה המתויירת ביותר בנמיביה. הקניון היה יבש לגמרי אבל זה לא מנע מאיתנו להתרשם ולהעריך את העוצמה של פלא הטבע הזה. ודווקא ברגע המרהיב הזה נזכרתי בטיולים של הצופים במדבר ובמכתש רמון, ברכיבות על הטנרה במדבר יהודה. גם אצלינו בארץ יש מדבר מרהיב ויפהפה עם פלאי עולם ייחודיים. אנשים מגיעים מכל העולם כדי לצפות בפיש ריבר קניון אבל אני הייתי ממליץ לכל אותם מטיילים להגיע דווקא אלינו לישראל.

הפיש ריבר קניון. הקניון השני בגודלו בעולם

ביציאה משמורת הטבע הרגשנו את החום של המדבר משתלט עלינו וגרם לנו לעצור לשנ"ץ מתחת לעץ הקרוב. תדלקנו את האופנועים והמיכלים הרזרביים בעוד 5 ליטר דלק וכל אחד הוסיף לקחת עוד ג'רה של 5 ליטר מים נוספים על מה שכבר סחבנו איתנו כך שכל אחד רכב עם 8-9 ליטר מים ששימשו אותנו לשתיה, בישול ושטיפת כלים. הדלק הנוסף נשמר למקרה שתחנות הדלק יהיו רחוקות מדי אחת מהשניה או שנמצא תחנות שיהיו ריקות מדלק (מה שקרה בפועל).

בדרך צפונה נסענו שעות ארוכות בחום המדברי בדרכי העפר. הדרכים נראות טוב למראית עין שנותן לך תחושת ביטחון אבל ללא התראה מוקדמת הדרך נהיית חולית ומלאה בשובלי חול שהשאירו אחריהם הצמיגים של הג'יפים שיוצרים גבשושיות נמוכות וארוכות שמתמשכות לאורך כל הדרך בצורה מתפתלת ולא אחידה. רכבים על 4 כמעט ולא ירגישו את זה אבל על אופנועים עמוסים הדרך נהיית למאתגרת מאוד והשליטה על האופנוע קשה. במיוחד לשחר שרכב על צמיגי כביש חלקים לגמרי שלא התאימו לנסיעות בשטח.

מרחבי הפרא הנמיבים הלא נגמרים

כשחיפשנו מקום מוצל לעצירה מצאנו חווה של זוג בודד באמצע המדבר. הם מתפרנסים בעיקר מציד של אנטילופות למיניהם ותניני מדבר לבנים. כן כן גם אנחנו הופתענו לשמוע, הוא צד תנינים שחיין בהרים של המדבר. אל תשאלו אותי איך הגיעו לשם. הוא מחזיק באופן חוקי שטח של אלפי דונמים ויכול לצוד שם כאוות נפשו. אותו בחור מבוגר ממוצא גרמני הגיש לנו apfelshtrudel פאי תפוחים כמיטב המסורת הגרמנית וחתיכות biltong בייצור אישי. בילטומג הוא בעצם בשר מדמוי קבנוס העשוי מאותן האנטילופות שמסתובבות באפריקה הדרומית. הפעם הזו טעמנו ghemsbok ו springbok (חמסבוק וספרינגבוק) המאוד נפוצים באזור ורואים אותם מסתובבים בערים ובמדבר כמו שרואים יעלים בכיכר הראשית של מצפה רמון. הבילטונג הוא שיא הגאווה של האפריקאאנס. כולם הפצירו בנו לאכול ממנו ואני לא מבין ממה ההתלהבות, סך הכל בשר מיובש. אבל בשביל האפריקאאנס זה עניין תרבותי מושרש בהם בדיוק כמו ההאהבה שלהם לבירות.

מעבר מים רדוד אך מלא באצות חלקלקות

עצרנו לתדלוק במקום הנקרא canyon roadhouse. פיסת נווה מדבר יפיפיה ומטופחת שבנו בה פונדק דרכים באמצע שום מקום עם מסעדה ברמה גבוהה ואתרי קמפניג. העיצוב של המקום היה כולו על בסיס מכוניות אמריקאיות ישנות ואופנועים ובעצם מהווה מוזיאון פרטי של אוסף המכוניות של הבעלים. למרות המחיר הגבוה נשארנו לילה במקום. התקלחנו והתלבשנו יפה ובלילה אכלנו במסעדה. רועי ואני הזמנו סטייקים של בשר ספרינגבוק ואוריקס שיש להשיג רק באפריקה הדרומית. שחר כבר וויתר על הנסיון להיות צמחוני וטעם גם.

עלינו על הכביש הראשי של נמיביה שחוצה אותה מצפון לדרום, אחד מ3 כבישי האספלט היחידים במדינה. בדרכנו צפונה עברנו באתרי תיירות מוכרים שאת רובם אני כבר לא זוכר. ביקרנו באתר שנקרא quiver tree forest שם נמצאים עצי ה"קוויבר".

יער עצי הקוויבר הגדלים אך ורק באזור הספציפי הזה של מדבר הנמיב

עצבנה אותנו האישה בקבלה שהתעקשה על המחיר הגבוה לכניסה. לא הורשנו להכנס עם האופנועים פנימה. המקום הזה בעצם שייך למשפחה לבנה שפשוט גידרו את האתר היחידי בעולם שבו גדלים העצים האלה בצורה טבעית ומבקשים תשלום לכניסה. זו לא שמורת טבע. אבל ככה זה בנמיביה מדינה ענקית עם מעט אנשים בלי דין ודיין, כל אחד מגדר לעצמו שטח ענק ומכריז "זה שלי".  היינו צריכים לשלם יותר משרצינו על כל אתר תיירות במדינה. ביציאה משם שחר ורועי התקדמו על שביל העפר בעוד אני נשארתי מאחור כמה שניות נוספות. בדיוק כשהתחלתי את הנסיעה אחריהם ראיתי מימיני צ'יטה בוגרת מתחילה לרוץ אחרי! נתתי גז בכל הכוח וראיתי שהיא מצליחה לרוץ אחרי גם במהירות של 60 קמ"ש. רק אחרי כמה שניות לחוצות במיוחד ראיתי את הגדר שמפרידה בנינו, ואז יכולתי להרגע קצת ולצלם.

הצ'יטה שחשבתי שרדפה אחרי

בכניסה לעיירה kitmanshoop האופנוע של רועי לא שיתף איתו פעולה והחל להתחמם ונזקקנו לעזרת מכונאי אופנועים. הגענו למוסך טויוטה הקרוב והם מיד קראו לאופנוען המקומי שמטפל בכל האופנועים באיזור במוסך ביתי. Attie הגיע לאסוף אותנו על סוזוקי היאבוסה 1300, הוזמנו להתארח אצלו ללילה בזמן שיסדר את האופנוע של רועי.
"
אטי" ובת הזוג שלו "ריאט" הם זוג אופנוענים קשוחים שמארגנים את הראלי (מפגש אופנוענים) השנתי באזורם. פעם נוספת נחשפתי לתרבות מועדוני האופנועים ולעזרה ולהכנסת האורחים שמהווה מאין קוד מוסרי כלל עולמי בין אופנוענים באשר הם. הסתבר שכשרועי עשה טיפול לפני היציאה מקייפטאון מוסך במוו המקומי שמו מים רגילים ברדיאטור במקום נוזל קירור אמיתי.
ריאט סיפרה לי בגאווה על אחיה, אופנוען במועדון 1%. למי שלא מכיר בעולם הבייקרים יש מונח שנקרא 1% אלה מועדוני אופנועים שמבדילים את עצמם בגאווה משאר 99% האחוזים הנותרים של מועדוני האופנוענים. לפי איגוד האופנוענים האמריקאי 99% ממועדוני האופנועים הם אזרחים שומרי חוק. אלה האחוז הנותר.

ריאט ואטטי והיאבוסה שלהם. זוג האופנוענים שארחו אותנו ועזרו לרועים בתיקון האופנוע

כל אחד מאיתנו קיבל מצנה שק קטן מלא במזכרות מהראלי האחרון שהם ארגנו.
כשעזבנו את ביתם ביום למחרת הם סרבו לקבל תשלום ורועי נאלץ לדחוף כסף בכח לכיסו של אטטי.

במשך, הנסיעה ללודריץ….

——————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגל אקרמן

————————————————

תשובההעברה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

26 במרץ 2020 גל רוכב את אפריקה 3

המשך המסע בסימן שאלה

10/11/19 (שבועיים לאחר היציאה מקייפטאון.)
לאחר החזרה מהוגסבאק, ביליתי כמה ימים סתמיים בג'פריז ביי, מקום שידוע כגן עדן לגולשים. חיכיתי לגלים אבל הים היה שטוח לגמרי. אחרי כמה ימים מבאסים נסעתי למקום בשם נייזנה. קיבלתי את עצת המקומיים ונסעתי בתוך יער הגשם שמעל הגשר של הבנג'י בכביש הישן שמקביל לn2. אחד הבנג'ים הגבוהים בעולם.
לאחר מכן המשכתי לכיוון שמורה שנקראת baviaanskloof. נכנסתי לתוך השמורה. זו הייתה רכיבת שטח לא מאתגרת במיוחד אבל בהחלט מעניינת. המון אנשים שפגשתי בדרך הציעו לי לנסוע לשם. כל הרוכבים שפגשתי הזכירו את המקום הזה שוב ושוב. התייעצתי בפייסבוק בקבוצות רוכבים של דרום אפריקה וכולם אמרו שאין בעיה לעבור את זה, שהם עברו את זה עם אופנוע כמו שלי  ואפילו הרכיבו נוסע/ת מאחור. מעברי הרים יפים וגאיות צפופים. אפילו ראיתי בופאלו שהוא אחד מ-5 הגדולים של אפריקה מקרוב. הגעתי למעבר המים שדיברו עליו. רצועה באורך של 40 מטר בערך וברוחב של 2 מטר ומים בגובה של חצי מהגלגל. הקרקעית היתה מכוסה בסלעים חלקלקים בגודל של כדוריד. העדפתי לא להכנס .אחרי כמה דקות הגיע הריינג'ר של השמורה עם לנד קרוזר טנדר פתוח ומאחורה עמדו שתי עובדות נוספות של השמורה, ביקשתי שיעבור לפני כדי שאוכל לראות מה מצב השטח ושאחרי זה יחכו לי לראות שהכל בסדר איתי. הטנדר עבר בלי בעיה ונראה היה שזה לא כל כך עמוק. נכנסתי יחסית במהירות איטית ואחרי כמה שניות בלי לשים לב

נפלתי על צד ימין. לא הצלחתי למצוא את הקיל סוויץ לכבות את המנוע כי הוא היה בתוך המים. אחרי כמה שניות ארוכות המנוע נכבה לבד. לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להרים את האופנוע עם כל המשקל. צעקתי להם help help בחוסר אונים. הן הסתכלו עלי אבל לא רצו לעזור כי זה היה בתוך המים. התחלתי להלחץ. כל רגע שעובר יותר ויותר מים נכנסים למקומות לא טובים באופנוע. אני אשלם! צעקתי להם בחוסר אונים. אחרי כמה דקות הגיעו 2 הבחורות שעמדו על הטנדר, אתה לא צריך לשלם, נעזור לך. הן עזרו לי להוציא את האופנוע מהמים. ניסיתי להניע כדי לצאת מהמים וכשנתתי גז הסל"ד עלה אבל לא קרה כלום. התחלתי לראות שמן צף על המים. הצג הדיגיטלי הפסיק לעבוד והיו קצרים בחשמל. דיברתי עם כל החברה שעבדו שם וביקשתי להעמיס את האופנוע על הטנדר כדי לצאת מהשמורה. 4 אנשים עזרו לי להעמיס את האופנוע ולבסוף הוציאו אותי.

רק אחרי זה הבחנתי שהשרשרת נפלה. העמסנו את "ברנדה" על הטנדר ופנינו היו בחזרה במעלה ההר לנקודת הכניסה לשמורה.
בדרך החוצה  כ40 קילומטר במעברי הרים ,בשטח בתוך השמורה, הנהג נהג כמו משוגע עם האופנוע ,איתי ועוד בחורה מאחור.

החזרנו את השרשרת למקום וראיתי את הסדק במנוע. כל הזמן הזה חייכתי ושמרתי על אופטימיות ואני חושב שזה מה שגרם לאנשים לרצות לעזור לי.

אותו מעבר מים תמים למראה

חיפשתי מקום לישון בו בלילה ומצאתי חווה לא רחוקה שהם מארחים שם במחיר זול. זה נפוץ בדרום אפריקה ונקרא guest farm. היה להם שטח ענק ושטח יעודי לקמפינג על נהר פרטי שלהם. מקום יפהפה, פרטי ושקט. הם ביקשו 40 ראנד שזה המחיר הכי זול שהיה לי בכל הטיול! אבל לא היה לי במדויק אז נתתי להם 200 כי זה מה שהיה לי. שם ישנתי בלילה לבד. פתחתי את הכיסא המתקפל שלי מול המדורה וייבשתי את שק השינה שנרטב בנפילה. גם המגפיים היו רטובים לגמרי אז הכנסתי פנימה נייר עיתון שיייבש אותם מבפנים. הנחתי את הפלאפון באוהל, ובמשך כמה שעות ישבתי לבד בוהה במדורה, חושב על איך לתקן את האופנוע ביום למחרת. באותו רגע לא ידעתי מה יעלה בגורלה של "ברנדה" ואם בכלל המסע שלי באפריקה ימשיך כמתוכנן. פשוט נהנתי מהשקט של הלילה וקולות הצפרדעים וחיות הלילה. נהנתי להיות לבד. לא יודע כמה שעות ישבתי שם מול המדורה אבל זה היה בהחלט מספק ומרגיע אחרי יום כל כך אינטנסיבי.

למחרת נסעתי לפורט אליזבת לתקן את האופנוע ,נסיעה של 150 קילומטר וכל  כמה עשרות קילומטרים הוספתי שמן, מצאתי שמן לאופנועים בכלל שמתאים לאופנועי שטח אבל בזמן שנוזל שמן העיקר שיהיה משהו שישמן את המנוע ולא משנה מה.

הגעתי לGuy Duelsport motorcycle clinic . והוא ואישתו אירחו אותי עד שהאופנוע היה מוכן לנסיעה. במשך שלושה ימים נצמדתי לגיא ולמדתי איך הוא מפרק את המנוע מהאופנוע. הוא מקצוען והיה ניכר שהוא יודע מה הוא עושה.
עמדו לו במוסך עוד 10 BMW וכמה ktm. את התיקון של כולם הוא דחה בכמה ימים כדי שאוכל לחזור לדרך כמה שיותר מהר.

שברתי את חלק האלומניום התחתון של המנוע. אני מניח שזה קרה כשהשרשרת נפלה ונתתי גז, היא כנראה התבלגנה בתוך עצמה ויצרה לחץ בדיוק על נקודת החיבור שבה המנוע מחובר לשלדה. הזמנו את החלק הזה במיוחד , יד שניה , מקייפטאון וביום למחרת הוא כבר הגיע במשלוח מיוחד לפורט אליזבת. עשיתי טיפול גדול  שגם ככה תכננתי לעשות לפני היציאה מדרום אפריקה וסך הכל עלה לי 16000 ראנד. הרבה מאוד כסף שלא תכננתי להוציא בשלב הזה של הטיול. כשישבתי בבית על המחשב ותיכננתי את המסע הכנתי קובץ אקסל גדול ורציני שמלא בטבלאות לפרטי פרטים והוא תכנון התקציב שלי. הכנסתי שם סעיף בלת"ם בדיוק כמו שבניתי תקציבים לטיולים של הצופים כשהייתי רכז.  אז ההוצאה הזו היא בהחלט בלת"ם וירדה מהסעיף הזה. בכל המסע רשמתי באפליקציה כל הוצאה והוצאה שיצאה לי מהכיס. אני משתדל להיות מאוד מחושב.

כשהתיקון הסתיים והאופנוע חזר לשגרה עדיין הרגשתי מדוכדך ומיואש. לא ידעתי לאן להמשיך וגם לא היה לי עם מי לדבר. התקשרתי למשפחת פרקר בבקשה להתארח אצלם לעוד לילה אחד. אותה משפחה שאירחו אותי שבוע ומשהו לפני זה בפורט אליזבת אחרי שחזרנו מהראלי.  הם נענו בחיוב. הגעתי אליהם מצוברח, ודיאודרה (האמא) נתנה לי את החיבוק שכל כך הייתי צריך. כל כך רחוק מהבית ובודד, הם ממש העלו את מצב רוחי. אני מרגיש אצלם כמו בן בית. שלא לדבר על בתם הבכורה שלקחתי איתי להרים שבוע לפני כן.
נפרדנו לשלום פעם נוספת ויצאתי מפורט אליזבת בדרכי צפונה כדי להפגש עם שחר וסידי בגבול נמיביה. נסיעה של 2000 קילומטר ללא הפסקה דרך הkaroo -איזור צחיח וחם מאוד עם שיחים נמוכים המשתרע אלפי קילומטרים.
עברתי בעירות קטנות ומרוחקות. רוב הכבישים היו משעממים. כבישי סרגל שלא נגמרים, הנוף מישורי ומדברי וחםםםם. היה ממש משעמם. אילצתי את עצמי לא לעצור לפחות 70 קילומטר ברציפות, היה חם מאוד ולא היה לי נוח על הכיסא ובתוך הקסדה, עצרתי כל 70-100 ק"מ במקומות עצירה בצד הדרך שיש בהם שולחן פיקניק עם כיסאות, לרוב אפילו בלי צל. הדבר היחידי שמשך את עיניי  בין כל המישור הצחיח היה קיני הציפורים הגדולים שהשתלטו על עמודי החשמל.

בעיירה בשם ניו בטסדה ישנתי לילה שעלה לי כמו הלינה בקייפטאון. הגעתי אליהם במקרה בפסטיבל השום השנתי. כל אנשי העיירה (בערך 40 אנשים) מגיעים לבר המקומי וכל אחד מביא מאכל המבוסס שום. אז אכלתי גם ארוחת ערב מבוססת שום בחינם והכרתי חבר חדש.


יום למחרת ישנתי ב-prieska בגסטהאוס שיש להם צימרים למשפחות ואפשר לפתוח אוהל על הדשא. ב-12 בלילה התחילו הממטרות, האוהל שלי היה מכוסה אז לא התרגשתי כי רק מכיוון אחד הגיעו המים. אחרי שעה כל הממטרות התחילו וזה הגיע מכל הכיוונים וזה לא כמו גשם שאפשר להתרגל לזה. זה לא אחיד כי הממטרה זזה ממקום למקום. לא הצלחתי לישון כל הלילה. בערך ב1:30 בלילה התקשרתי לבעלים וביקשתי שיסגור. הוא כמובן שכח שהן עובדות בלילה.

המים שהשקו את הגינה היו עם מלח או משהו ואני מפחד שזה הרס את כיסוי הגשם. בבוקר ניגשתי לדבר על זה עם הבעלים והסברתי לו שהמין האלה עשו כתמים שלא יורדים מהאוהל. הבעלים אמר שזה בסדר ואני לא צריך לשלם. שמחתי כי החלטתי שבטיול הזה כשמציעים לי דברים בחינם אני צריך להענות בחיוב כי אני על תקציב נמוך.

אחרי שתידלקתי עצרתי מחוץ לאיזו עיר על הדרך והתחיל לדבר איתי בחור שגם טייל את כל אפריקה על אופנוע ונתן לי את משאבת האופניים שלו.


הרגשתי מדוכדך בימים האלה. גם בגלל הכבישים, גם בגלל המקומות שהייתי בהם. הערים האלה היו ממש לא נעימות בלשון המעטה, אין לי מושג ממה אנשים מתפרנסים במקומות הנידחים האלה. עיירות רפאים שלעובר אורח כמוני נראה שאין עניין בהן, וגם לא פרנסה. רחובות רחבים ושקטים הסלולים בעפר גס ולא אספלט איכותי. גם מזג האויר היה לא נעים ובכלל האוירה שם הייתה לא מזמינה וחברותית. גם מהלבד כבר לא נהנתי במקומות האלה. המשכתי לכיוון נמיביה, עשיתי עצירה על האורנג' ריבר ורציתי לראות נקודה שסימנתי במפה, מפלים של נהר האורנג' אז כבר אמרתי לעצמי שאני אמצא מקום קרוב לישון. מצאתי גסט פארם שיש להם אגם פרטי לסקי מים. הבן שלהם אירח אותי והסכים שאני אשאר בחינם ללילה. הלכתי לשמורה לראות את המפלים על נהר האורנג' אחד הנהרות הגדולים באפריקה הנמצא בין נמיביה לדרום אפריקה.

בדרך החוצה השומר סגר את השער וביקש שאני אראה לו את הטופס שנתן לי. הוא אמר שלא הלכתי לקבלה לשלם. אמרתי לו שהלכתי לקבלה ולא ביקשו ממני כסף, התווכחנו ובסוף הוא אמר טוב אז תן לי 20 ראנד ואני כזה: what? No! הוא התקפל ונתן לי לנסוע. עוד לחצתי לו את היד. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באפריקה ניסה להוציא ממני משהו.
מסתבר שיש פה זוג שמשכיר לתקופה ארוכה את אחד הקוטג'ים בחווה פה. דיברתי איתם קצת ואחרי זה הם הזמינו אותי אליהם. אחרי שאכלתי ארוחת ערב הוזמנתי לכוס תה ומאחר והייתי לבד נענתי בחיוב להזמנה. עד היום אני שומר איתם על קשר בפייסבוק.

—————————————-

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים וקטעי הוידאו שמורות לגל אקרמן

——————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

19 בפברואר 2020 גל רוכב את מזרח אפריקה 2

רכיבה בדרך הגנים 

חלק 3

סוף סוף אחרי שלושה שבועות מייגעים בקייפטאון בהם הוצאתי אחוז נכבד מתקציב הטיול שלי שמיועד לחצי שנה לפחות, יצאתי מקייפטאון עם הפנים מזרחה.
עם המסלול שצחי הכין לי לימים הראשונים. רכבתי בעיקר על דרכי עפר צדדיות שהובילו אותי בין חוות יענים, עיירות לא מתויירות, עיירות כן מתויירות.

התחנה הראשונה שלי הייתה cape aghulas. הנקודה הדרומית ביותר ביבשת ונקודת ההתחלה לכל חוצי היבשות שעושים את המסלול: cape to cairo.


היעד הבא הוא wilderness. מקום קטן מעל georg שמתצפת על האוקייאנוס ומצפונית לו יערות ומעברי הרים מעניינים.
בדרך הייתי צריך לחצות נהר עם מעבורת. אבל זו לא סתם מעבורת (או שכן?) זו בעצם רפסודה קטנה שמספיקה בגודלה לשני רכבים והדרך בה מעבירים אותה מצד אחד של הגדה לצד השני היא באמצעות שני הפועלים שרתומים בגופם לכבל העובר בין שני צידי הנהר. הם מושכים את הכבל תוך הליכה על הרפסודה, בכל פעם שהגיעו לקצה הם חוזרים להתחלה וממשיכים למשוך.

הדרך לווילדרנס הייתה יפהפיה אפילו על הכביש הראשי. ישנתי כמה לילות בבקפקארס מגניב על צלע הר שם השארתי את כל הציוד מלבד הכלים ובמהלך הימים הבאים חקרתי את כל האזור הסובב במרחק 150 קילומטר לכל כיוון. היערות שצפונית לווילדרנס, prince albert pass, de hell. ועוד.

לפני שהמשכתי מזרחה הייתי צריך להחליף צמיג. אז רכבתי עם סט של michelin anakee adventure wild. צמיג עם אחיזה מעולה בכביש ובשטח אך האחורי לא מחזיק מספיק זמן ורציתי להכין את האופנוע ליציאה מדרום אפריקה עם צמיג ארוך טווח.
הגעתי לחנות צמיגים בשם eden tyre george. (מידע חשוב לפרק הבא בסיפור)
כשהורידו את הצמיג הישן הם אמרו לי שיש משהו מוזר בפנימית שלי. אוקי אז תבדקו ותגידו לי מה לעשות. בדקו אמרו שהכל בסדר והחזירו למקום  עם צמיג חדש  50/50 כיאה לאופנוע אדוונצ'ר.

 

 

חלק 4

אחרי שהחלפתי צמיג בgeorge. פני היו מזרחה לכיוון שמורה בשם baviaanskloof מקום שהומלץ לי עליו על ידי הרבה אנשים.

נסעתי על הכביש המהיר ואחרי 45 דקות של נסיעה דוך, הקסדה הציקה לי עם הדיבורית הכי זולה שמצאתי. הראש כאב לי והייתי חייב הפסקה. עצרתי בכניסה לאיזו חווה. אחרי כמה דקות שתמתחתי נגשו אלי סבתא אמא ושני ילדים שאלו אם אני צריך משהו. אמרתי להם "לא הכל בסדר רק עצרתי להתרענן" התחלנו לדבר וסיפרתי להן שאני מישראל ומטייל בכל אפריקה על אופנוע. הן הציעו לי להכנס לבית לשתות תה ולראות את רבע גמר הרוגבי. רוגבי בדרום אפריקה זו הגאווה הלאומית שלהם ובאותם ימים כל דרום אפריקה התעסקה רק בזה. ישבתי עם הסבא והאבא לראות את המשחק.

שתיתי משהו קר ועוגה והמשכתי בדרכי. איזה כיף! זו הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי אצל זרים. סתם ככה פתחו לי את הדלת והתעניינו בי.

המשכתי לעצירת דלק בעיירה בשם willowmore.

בכניסה לעיירה ראיתי מאות רוכבים. תחרויות ווילי וברנאאוט.

מלא מועדוני רוכבים קשוחים עם ג'קטים שחורים מעור ועליהם הסמלים של המועדון. לאן הגעתי?

ניגשתי לאיזה בחור רנדומלי ושאלתי אותו בתומי "מה זה פה? מה כולם עושים פה" "זה ראלי" הוא ענה לי. ראלי? מה זה ראלי?

כמו פאריז דקר ראלי? לא כל כך הבנתי ושאלתי אותו איפה כולם ישנים. "סע ישר וימינה עד הסוף ותגיע לשער הכניסה".

בשער הכניסה התחילו לדבר איתי africaans. רק אנגלית עניתי להם.

אוקי מה שמך?

Akerman עניתי

Ackerman? אתה בטוח שאתה לא אפריקאן?

בטוח אני מישראל

"Ackerman זה שם מאוד אפריקנרי"

הסיטואציה הזו תחזור על עצמה בדיוק באותו האופן מעתה ועד שאעזוב את נמיביה.

Africaans הם האנשים הלבנים בדרום אפריקה ונמיביה שהגיעו במקור מגרמניה והולנד.

הם לבנים עם עיניים כחולות לרוב והגברים אוהבים לגדל זקן. בדיוק כמוני. מה שגרם להם לחשוב שאני מקומי. ומסתבר שackerman זה שם אפריקנרי מאוד נפוץ ואפילו יש חנות בגדים בשם הזה שרואים בכל פינה בדרום אפריקה ונמיביה.

אבל אני כותב את זה אחרת.

בכל מקרה שאלתי מה זה פה? מה זה ראלי?

ניגש אלי בחור נחמד שנראה בגילי. הוא הסביר לי.

ראלי זה בעצם מפגש של רוכבים. כל המועדוני אופנועים מוזמנים וכל פעם מועדון אחר יוזם את הראלי.

הראלי הזה נקרא boarbock rally ומאורגן על ידי evolution club. מפגש אופנועים של סוף השבוע 3 ימים עם מוזיקה braii שזו הגרסא האפריקנרית של על האש, תחרויות, ריקודים והרבה הרבה הרבה אלכוהול.

סיפרתי להם שאני מישראל ורוכב לבד בכל אפריקה. הם ממש ממש נדלקו עלי והזמינו אותי להשאר איתם. מילאתי טופס עם השם שלי ובטופס צריך להשלים מועדון: רשמתי virago owners club israel כי זה המועדון אופנועים היחידי שהייתי בו.

קיבלתי סיכה של הראלי. את הסיכות האלה הם אוספים ושמים על הג'קט שלהם. ככל שיש לך יותר זה יותר מכובד.

התוכניות שלי השתנו אבל הרגשתי שאם אני בחברת רוכבים אז אני מרגיש בבית.

זה הרגיש ממש כמו בארצות הברית. מלא מעדונים שונים עם הסמלים שלהם על גב הג'קט. הפרצ'ים והסיכות שהם אוספים במהלך השנים. יש נשיא וסגן נשיא לכל מועדון. זה הרגיש ממש כמו הסדרה sons of anarchy רק שפה לא רואים כמעט הארלי ולכל אחד יש את האופנוע שלו ולא משנה על איזה אופנוע אתה רוכב. ורואים המון המון רוכבות! וואו.

לרובם יש קעקועים של המועדון. ואם מישהו חדש רוצה להצטרף הוא צריך להוכיח את עצמו במשך שנה או בעצם להיות הסאנג'ר של המועדון וקוראים לו prospect תקופת מבחן בעצם לפני שהוא מקבל את הפאצ'ים ונהיה חבר מן המניין.

בהמשך היו מרוצי דראג ותחרויות אחרות כמו מירוצי שליחים ועוד משחקים משעשעים כמו בכל הפסקה פעילה בבית הספר תחרותיות ספורטיבית בין המועדונים.

Nico הוא הבחור הצעיר גדול ממני בשנה שלקח עלי בעלות בלילה הזה.

הקמתי את האוהל שלי ליד ניקו. מכאן ועד אמצע הלילה לא הפסקנו לשתות. באולם גדול כולם התכנסו שתו ורקדו עד הבוקר. זו הייתה ממש תרבות הקאנטרי האמריקאית. ריקודי שורות, זוגות, תחרויות שתייה. ושוב הוקסמתי מהשוויון בין הגברים לנשים. צעירים רוקדים עם מבוגרות, כולם שותים עם כולם, כולם רוקדים. אני התביישתי כמובן ולא רקדתי. רק התמונמתי מהצד והייתי מוקסם. עוד בירה ועוד בירה. לא שילמתי על עצמי שקל, כל פעם מישהו אחר הזמין אותי.

המוזיקה הפסיקה ונשיא המועדון עלה לבמה. הוא דיבר אפריקאנס והתחיל לחלק פרסים לזוכים בתחרויות. פתאום כולם אומרים לי: עלה עלה לבמה הוא קרה לך. מה? לי? למה?

מול כולם העלו אותי לבמה ונתנו לי מלא מתנות עד שלא יכולתי להחזיק את הכל בידיים. נשיא המועדון הציג אותי מול כולםזה גל אקרמן. הוא בייקר אמיתי ורוכב לבד בכל אפריקה והגיע אלינו כל הדרך מישראל ועל זה הוא מקבל ממני את הפרס על "הדרך הארוכה ביותר" אני הייתי בשוק. וואו!

כל הלילה חשבתי לעצמי. איזה מדהים. כל זה על טהרת האופנועים. אופנוענים פשוט מדהימים. תמיד עוזרים אחד לשני ומארחים. נזכרתי בכל הפעמים שאני כרוכב עזרתי לאחרים ושרוכבים אחרים עזרו לי ומה זו האחווה הזו. חוק לא כתוב בקרב אופנוענים.

הוא העלה אותי לבמה ונתן לי את המקרופון. הייתי חייב להגיד משהו. כולם מסתכלים אלי. הדופק בשמיים. פשוט אמרתי להם באנגלית. תודה רבה על האירוח, בכל מקום בעולם חש אחוות רוכבים מדהימה. רוכבים תמיד עוזרים אחד לשני. לא ציפיתי לאירוח כזה. אתם אנשים מדהימים. וכמו בסרט כולם ביחד צעקו ו מחאו כפיים וחזרו לרקוד.

לא יכולתי לעמוד בקצב השתיה שלהם ופרשתי לישון.

בבוקר התחברתי לזוג בשם אנדרו ודיאדרה. שניהם רוכבים על הונדה 750 אוטמט. הם נוסעים הביתה לפורט אליזבת עם ריקו והזמינו אותי לרכב איתם לשם.

בדרך עצרנו במקום שבו הם עוצרים כל שנה. חיכינו לכל המועדון שיגיע כדי לאכול ארוחת בוקר ולצפות בחצי הגמר אליפות העולם ברוגבי. אם הספרינגבוקס (דקום אפריקה) מנצחים הם עולים לגמר.

בדרך לפורט אליזבת 15 קילומטר מהעיר. היה לי פנצ'ר. מיד הרגשתי את זה ולחצתי על הבלמים, ייצבתי את עצמי תוך בלימת חירום לא ליפול. מצב בו לרוכב מתחיל היה עלול להראות אחרת.

בצד הכביש הורדתי את הגלגל מהאופנוע. וראיתי שאין שום מסמר או שריטה בצמיג (החדש) שעשה רק 300 קילומטר.

אני ריקו ואנדרו נאבקנו בכוח בצמיג motoz הקשוח. והצלחנו להוריד אותו מהג'אנט. הונטיל נקרע מהפנימית. נכרתי שהיה משהו מוזר בפנימית בחנות הצמיגים. הרי הם אמרו שהכל בסדר והחזירו למקום.זו אשמתם שזה קרה, הם הרכיבו בצורה לא נכונה את הפנימית והחזירו את הפנימית הישנה התקולה חזרה לגלגל למרות שזיהו תקלה.

ניסינו להחזיר את הצמיג למקום עם פנימית חדשה. לא משנה כמה ניסינו. 3 גברים לא הצלחנו להחזיר את הצמיג הקשוח בחזרה למקום. על הדרך פצענו את שפת הצמיגה.

התסכול אחרי שעתיים שלא הצלחנו להחזיר את הצמיג

אנדרו התקשר לאחיו שיגיע עם גרר. בחצי הדרך אלינו הייתה לו תקלה והוא חזר הביתה. התקשרנו לנשיא המועדון, אותו אחד שהעלה אותי לבמה לילה לפני שיבוא עם גרר. העמסנו את ברנדה על הנגרר ויצאנו לדרך. אופס. שני ההונדה לא מניעים. הם עמדו כל הזמן הזה עם 4 וינקרים ונגמר המצבר. אנחנו כבר היינו בדרך לפורט אליזבת עם נגרר אבל חזרנו חזרה. לא היה לאף אחד כבלים. אי אפשר להניע את ההונדה בדחיפה כי הם אוטומט. הבן של נשיא המועדון הגיע עם הונדה סיויק ישנה ומצ'וקמקת. הוא פתח את מכסה המנוע וישר ראיתי מליון אלתורים מפוברקים במנוע וגם עלה עשן. הוא חיבר את המצבר שלו לאופנוע האוטומט. אמרתי לו שהוא צריך להניע את האוטו שלו לפני שהוא נותן בוסט לאופנוע אבל הוא לא שמע בקולי. 3 פעמים הוא ניסע להניע את האופנוע עד שלבסוף הקשיב בקולי והניע את האוטו שלו. רק מה. הוא לא מצליח להמיע כי עכשיו נגמר לו המצבר!!! וככה מצאנו את עצמנו מניעים מרכב אחד לרכב אחד. מהרכב לאופנוע ומהאופנוע לאופנוע השני אחד אחרי השני.

כבר נהיה מאוחר ואנדרו ודיאודרה הזמינו אותי לשיון אצלם עד שאסדר את הגלגל. אח של אנדרו עובד בימאהה ויעזור לי למחרת.

הגענו אליהם הביתה והם הכירו לי את שתי הבנות שלם. אחד בת 22 ואחת בת 19. נתנו לי לישון בחדר של אחת מהן והן נאלצו לישון ביחד.

למחרת נאלצתי לקנות צמיג חדש כי לא יכול לסמוך על הצמיג עם הישן שדי הרסנו כשניסינו להחזיר למקום. הצלחנו לגרום לחנות הצמיגים לשלם חצי מהמחיר. קניתי heidenau k60 scout. צמיג אדוונצ'ר שאמור להחזיק הרהה.

היעד הבא שלי היה hogsback. מקום יפה בערים שדקרתי במפה שלי עוד מישראל. יש שם אמבטיה חיצונית שמתצפתת להרים וחלמתי להגיע לשם.

שייאן הבת הגדולה (רוכבת גם כמובן) מקעקעת שעברה ליוהנסבורג וחזרה לחופשה בבית בפורט אליזבת, ליוותה אותי לתחנת הדלק אחרי שנפרדתי מכולם.

בספונטניות מוחלטת הצעתי לה להצטרף אלי. היא בקשה רשות מההורים וגם כן בספומטניות מוחלטת הצטרפה אלי. יצאנו שנינו על האופנוע שלי.

היא בחיים לא הייתה בטיול כזה. לקחתי אותה בין הכפרים למקומות שהיא מעולם לא הייתה. זה לא כמו אצלינו שאנחנו תרבות של מטיילים. היא כמעט ולא יצאה מפורט אליזבת בחייה. עצירות ספונטניות במקומות יפים בדרך. ילדים בכפר ליד ההרים שהתלהבו מהשיער והעגילים שלה. ראינו בתי בוץ ונשים שואבות מים מהנהר ונושאות דליים על הראש. בדרום אפריקה! לשנינו זו הייתה הפעם הראשונה שראינו מראה כזה. לא אפרט יותר מה היה המשך סוף השבוע הזה. רק אגיד שזו הייתה חוויה של פעם בחיים בשבילה.

——————————————————

כל הזכויות  C לצילומים לקטעי הוידאו ולטקסט שמורות לגל אקרמן

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

7 באפריל 2017 אלחנן (ושוקי) עושה את דרום אפריקה -1

שניים בדרום אפריקה – על אפריקה טווין

אלחנן אורן כבר רכב בכמה מקומות בעולם: אסיה, ויאטנאם, קמבודיה, הודו, נפאל וסרי לנקה. ולפני כשנה סיבוב בכל אמריקה הלטינית. חזר לביקור מולדת, הבין שהעולם עדיין מחכה שיגלו אותו ויצא שוב להמשך ההרפתקה. הפעם מסע רכוב מאמריקה לאסיה. תחנה ראשונה דרום אפריקה. הפעם צירף את שוקי אחיו הצעיר לקטע דרום אפריקאי  – מעין מסע טרום גיוס כזה.

לאחר תלאות ביורוקרטיות סביב דרכון ישראלי שתוקפו עמד לפוג ולכן קיימו השניים ביקור מאולץ בירדן – שם התחוור כי לא יוכלו להמשיך לדרום אפריקה, חזרו לארץ, אלחנן הנפיק דרכון חדש וטסו ליוהנסבורג. לא לפני שקיבל בארץ מסוכנות עופר אבניר/אבזריון ציוד רכיבה מעולה תודה גם בשם פורום רוכבי הרפתקה לדורותינו.. בדרום אפריקה החליט ללכת על האפריקה טווין של הונדה. הסיבה בשורה אחת. סביר להניח שכשיש לך תכנית לחצות את העולם בדרכים באמת נידחות חשוב (בין שאר הדברים) להבין שיש סיכוי גדול יותר להשיג הבנה ועזרה טכנית לאופנוע מתוצרת יפן מאשר לכזה מגרמניה או איטליה…

ביקור – טיול – מסע בדרום אפריקה, ראוי שיקרה בין החודשים אוקטובר ומאי בשנה. מזג האויר בצד ההוא של כדור הארץ הפוך מן הסתם למצב בהמיספרה הצפונית. החשיפה של דרום אפריקה להשפעות האקלימיות מהאוקיינוסים הדרומי והאטלנטי וכמובן קרבתה (היחסית) לאנטרקטיקה, מעניקה חוויות של מזגי אויר מגוונים החל במזג אויר מדברי בצפון המדינה וטבורה, רכסי הרים קרירים וכלה בחופי ים גועשים, עם גלי ענק ומפגש עם בעלי חיים ימיים ייחודיים. וכמובן איזור הקייפ המערבי – איזור קייפטאון הפורה.

בקיצור, אלחנן מגיע ממודיעין עלית. (למי שהשם אלחנן אורן מצלצל – הנה כתבה משנת 2013) הכוונה שלו היא לרכוב בכמה שיותר מדינות באפריקה ואז למצוא נתיב לאירופה ואסיה, דרך מערב אפריקה. הכל פתוח והחלטות יתקבלו תוך כדי תנועה. הנה אוסף צילומים ששלח אלחנן ניתן לעקוב אחריו גם בפייס כאן

אז ראשית מקבץ תמונות מהממסע הלטיני

ומכאן, דרום אפריקה (כמה טוב כשיש איתך אח שגם יודע לצלם)

לאחר רכישת האופנוע. מיוהנסבורג ישירות להרי הדראקסנברג – לאוטונומיה הזעירה לסוטו.

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלחנן ושוקי אורן

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

22 בינואר 2017 יוני רוכב את אפריקה 12

לרכוב לטיפ הכי דרומי של אפריקה

השהייה בקייפטאון כתייר, מאפשרת התמקדות בדברים טובים. זאת כמובן אם לא מעמיקים ולא נוברים בתשתית החברתית השבירה הניכרת כמעט בכל פינה או מפגש. הלבנים עדיין שולטים במדינה. גם אם נציגי השחורים הם הנבחרים הרשמיים. הלבנים הם רוב בעלי אוצרות הטבע הפרטיים, התשתיות, העסקים, המפעלים, חברות המזון, הטלקומוניקציה וכו'. הם מנהלים בפועל את הצדדים המקצועיים של המשרדים הממשלתיים, המדינה חוקקה חוקי אפלייה מתקנת, המחייבת כל עסק להעסיק אחוז מסויים של שחורים ביחס להעסקה של לבנים – אם יש להם מה לעשות וגם אם לא. תסריט של עזיבת הלבנים או נישולם מעמדות הכוח שלהם בכל קונסטלציה – היה ממוטט את המדינה הזו – ראו את מה שקורה בזימבבואה הנחשבת היום לאחת המדינות הדפוקות העניות והמושחתות בעולם ובאפריקה בפרט – לאחר שהשתלטו על רכוש הלבנים ודחקו אותם החוצה. ויחד עם זאת אחוז האזרחים החי מקצבת אבטלה הולך וגדל מה שמביא את כלכלת דרום אפריקה לנסיגה קבועה והחלשה משמעותית של ערך הראנד – מה שעושה אך טוב (לצער שמחתי כתייר) לתיירות נכנסת.

כאמור, ביליתי את הימים עד להגעתה של גלי במנוחה מדודה, אכילה מופרזת והיכרות עם אנשים מרתקים. בעזרתו של יו ביקרתי אצל פיזיותראפיסטית שבדקה את הרגל וחבשה אותה באופן מקצועי כדי להגביל את התנועה, למצב שלא יפגע בעצם אם היא שבורה.. ואמרה בזהירות כי לעניות דעתה אכן העצם שבורה – רק אין לה סמכות מקצועית לקבוע זאת… בהמשך, יצאנו יו ואני לביקור בכמה מוסכים מתמחים בתחום אביזרי אופנועים או טיפול בהם וגיליתי תעשייה מפותחת בכל קנה מידה של אביזרים מקוריים וציוד משלים במחירים מצחיקים…

מוסך מתמחה בהכנת אופנועים לרכיבת אתגר

ושוב נאלצתי להחליף את מצבר האופנוע בחדש, כי זה שהותקן בניירובי נפח את נשמתו כעבור עשרת אלפי הקילומטרים שעברו משם לכאן. שלחתי הודעת ווצאפ לכריס במוסך ג'אנגל ג'אנקשן בניירובי, לא ממש חשבתי שהודעה שכזו תעזור, אך בכל זאת, רציתי שידע כי השירות שקיבלתי ממנו לא ממש עמד בציפיות וכי חוויתי יותר מדי תקלות שלדעתי נבעו מגישה לא מספיק יסודית לטיפול שהאופנוע קיבל שם. (נקרא לזה ככה).

מצבר חדש לאופנוע

ביום החמישי לשהותי בקייפטאון, החלטתי לצאת ללג האחרון של המסע כולו, לכיוון קצה היבשת. לטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה. רבים חושבים כי כיף התקוה הטובה היא הנקודה הדרומית, אך לא, יש מקום דרומי יותר ממוקם דרום מזררחה משם. והתכוננתי לרכיבה של כ-250 ק"מ לכל כיוון.

יצאתי מוקדם בבוקר. השארתי את כל הציוד בחדר המלון פרט לתיק/צ'ימידן האחורי (שקיבלתי פעם מתנה מאיציק שפר, אורי חכימאן ומיכאל פופקין כשחזרו מרכיבה לנורד-קאפ) ובו ציוד ובגדים להגנה במקרה גשם. השתמשתי באפליקציית סיג'יק שיודעת לנווט גם אופליין והובילה אותי באופן מדוייק עד לרמת נתיב בכביש עמוס.

שוב הכבישים הנהדרים, מגוהצים, מסומנים משולטים ונהגים נורמאלים. בקרבת ישובים הרבה נוכחות של כוחות משטרה. יצאתי דרום מזרחה לנוף חמוקי גבעות, בלוריות חורשות, ברק והבהובי נחלים ואגמים קטנים וחוות ששידרו נוכחות מהתקופה של ראשית הקולוניאליזם בדרום אפריקה. וגם ישובים עלובים ומרוטים סבוכי מבני פח כסוף מוארים באמצעות כמה עמודי תאורה מרכזיים – כמו שניתן למצוא בצמתים ענקיים בארץ. בעיירה CALEDON פניתי מכביש 2 לדרך מס' 316 במגמה דרומית יותר לכיוון העיירה NAPIER ואחר כך לעיר המחוז BREDASDORP בה כיבדתי את עצמי בארוחת בוקר ואת האופנוע בתיקון פנצ'ר.

משם הנמכתי למישור שפלת החוף איזור שטוח ומוכה רוחות בכיוון ישר דרומה.

כעבור כארבע שעות רכיבה הגעתי לכפר במבואות קייפ לה-אגולהש ולאחר שוטטות איטית בכביש הצר לאורך חוף הים הגועש, פניתי שמאלה מהמגדלור לדרך עפר מהודקת וכעבור עוד ק"מ לערך, פניתי שוב שמאלה והגעתי לחניון הדרומי ביבשת ולמצבת אבן המסמנת את הנקודה. הנה עוד רגע שאמור להיות מכונן, או לפחות משמעותי. בכל זאת נקודת סיום למסע לא פשוט. אך משום מה לא הרגשתי את התזמורת ברקע, לא את קול תופי הנצחון וגם לא את קול האבוב הקודר. היה באויר משהו מאד תכליתי רציונאלי ואם לדבר על רגש, אפשר לומר בכנות: עצב. תוגה. האם הרגשתי כשלון מול תכניותי עד לכאן לנוכח התקלות שלא פסקו? לא בטוח כי זו הגדרה נכונה. העפתי מבט לח לכיוון צפון, לאפריקה שביצבצה מהרכס שהשקיף מרחוק על החוף ועדפתי לסלוח לעצמי וחשבתי: "עשיתי זאת למרות הכל!". הרגשתי כי המסע הזה העמיד אותי בכל כך הרבה אתגרי הישרדות אמיתיים, שנקודת הסיום הפיסית הזו היא בעצם עוד נקודה בציר המסע ונשארתי דרוך וער לכל המשימות והמנהלות שעלי עוד לקפל, לכנוס ולהמשיך בטיול באפריקה עם גלי שכבר הייתה בדרך לכאן.

עשרות תיירים היו בנקודת הציון הדרומית הזו, מתחרים על כמה שניות להצטלם לבד עם השלט. חיכיתי בסבלנות לתורי. אדם לבוש מדים ביקש שלא אכנס עם האופנוע ממש עד השלט לצורך צילום ולכן החניתי אותו כמאה וחמישים מטרים משם.

כמי שער להתנהגות ותרבות לאורך הציר שעברתי, שמתי לב כי בין כל האנשים שחיכו לתורם להצטלם הייתה קבוצה של תיירים מקוריאה. והם היו הכי בלתי מתחשבים, קולניים, עסוקים בעצמם ולא פינו את המתחם. עד שניגש אליהם בחור אנגלי ואמר להם משהו כנראה מעליב וכשהם הלכו הצידה לחסל חשבונות… החלטתי שהגיע תורי לשלוש דקות של צילום מחייב. אחר כך ניגשתי לשפת המים ונטלתי אבן קטנה שתצטרף לאוסף האבנים הקטנות שהבאתי מאתרים מיוחדים אליהם הגעתי רכוב במסעותי בעולם.

ישבתי לעוד חצי שעה על ספסל אל מול הים הגועש בתפר דמיוני בין האוקינוס האטלנטי ממערב וזה ההודי ממזרח ויצאתי חזרה צפון מערבה לכיוון קייפטאון.

מזג האויר בדרך חזרה הפך סוער וגשום. ומוסיקה קובנית שצעקה לתוך אוזני מהאייפוד הנאמן, חיממה את תחושת ההישג. ואפילו רגל שמאל שכחה לרגע שהיא לא ממש משהו.

בחלוף עוד עשרה ימים, סיימתי להכין את רוב המנהלות להמשך הטיול המשותף של גלי ושלי בדרום אפריקה. ראשית אירגנתי את כל הנחוץ למשלוח האופנוע בדרך הים חזרה לארץ, בעזרת חברה שמתעסקת בסיוע למי שמגיע עם רכבי שטח לקייפטאון או מי שמבקשים לשכור רכב שכזה. פגשתי במקום את דאנקן, בחור אנגלי חביב, המרים את כל הסיפור לבדו.

הוא ממוקם בחווה שכורה, מרחק כשלושים ק"מ צפונית לקייפטאון. בחצר החווה מאוחסנים רכבי שטח ואופנועים שמטיילים השאירו שם כדי לחזור יום אחד ולהמשיך את המסע שלהם. העברתי אליו את האופנוע עם כל הציוד כמובן בסיוע של יו הנדיב.

יום קודם עברתי עם כל הציוד שנשאר לחדר מרווח יותר ובעזרתו של יו שכרתי מכונית מסוג ב.מ.וו סדרה 3 דיזל אוטומטית, לשלושה שבועות והתייצבתי איתה כבר בשדה התעופה. גלי הגיעה לאחר תקופה לא קלה בארץ. מותה של מאשה וכל המנהלות סביב. עומס בעבודה ופרוייקטים שנדחסו עד לרגעים האחרונים לפני צאתה לדרך. שלא לדבר על טיסה מעייפת במיוחד של כמעט 24 שעות עם עצירה ארוכה באדיס-אבבה. כמובן שהפגישה עם בעל צולע שמסתובב צמוד למקל הליכה, לא ממש עשתה לה שמח, אך כל זה היה חסר חשיבות מול הפגישה הנהדרת שלי עם אהבת חיי, שכלכך התגעגעתי לראותה ולחבק אותה הכי חזק.

עשיתי לגלי היכרות עם הדברים החשובים: מסעדות, חנויות, איזור הנמל וקצת שוטטות למרחקים סבירים. יצאנו לבקר בגנים הבוטאניים הנפלאים בסטלנבוש

ויום אחר נהגנו לקצה הכי קצה של כף התקווה הטובה.

ויום אחר הקדשנו לביקור בכמה יקבים הנמצאים ברדיוס של כעשרים ק"מ מצפון מזרח לקייפטאון, איזור נטוע כרמים ומצטיין בתעשיית יינות בוטיק מרשימה.

הגענו עד לשמורת פינגווינים במקום בשם בטי'ס ביי.

גלי הביאה איתה את המצלמה האיכותית שלי וסט עדשות, כך שסוף סוף יכולתי להשקיע קצת זמן בחיפוש התמונה האולטימטיבית המתבקשת מביקור בארץ כלכך עשירה במראות, נופים, טבע ובעלי חיים.

לקח לנו שלושה ימים להתאפס על הסיטואציה החדשה ולאחר שבחנו יחד מסלולים וכיוונים, החלטנו לחצות את דרום-אפריקה לכיוון צפון מזרח עד לפארק קרוגר, לבלות בו שלושה ימים – (זה היה המקום היחיד בו הזמנו מקומות לינה מראש) ואז לחזור לאט לאט דרום מערבה לקייפטאון לאורך נתיב-הגנים הידוע, העיירות וחופי הפרא הייחודיים הנושקים לאוקינוס ההודי. הרגל הפגועה לא הפריעה לי לנהוג  בזכות הגיר האוטומטי, כי ניהול דוושות הגז והבלמים נעשתה ברגל ימין…

ובבוקר יום חמישי אחד, עלינו על ה-N1 ושמנו פעמינו מבעד למדבר-הקרו לכיוון עיר המכרות המיתולוגית קימברלי – כשאני – כתייר וותיק על הציר, כבר הפכתי לסוג של מדריך.

בפוסט הבא, סיפור הטיול המשותף שלנו, בו מיצינו את מה שדרום אפריקה מעניקה לאורחיה כמעט עד תום…

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »