הרפתקה דוט קום

14 בפברואר 2020 אדם שני יורד לדרום אמריקה – 4

אין כמו לרכוב שוב בדרום אמריקה, עוברים ישירות לדברים הטובים

תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

28 בינואר 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ

דרום אמריקה על אופנוע (2)

בוליביה – צ׳ילה – ארגנטינה

 

בוליביה

 מעבר הגבול מפרו לבוליביה לקח כחצי שעה ללא שום בעיה. החלפתי מטבע במקום ויצאתי לדרך ל- Copacabana עיירה קטנה ומיוחדת לחופה של ימת טיטיקקה המראה מגובה ההר לפני שמגיעים לעיירה – ממש מרהיב. כשטיילתי קצת בעיירה – ולמרות שעכשיו זו לא עונת שיא  – רואים שזה מקום תיירותי סואן על פי המסעדות, המוטלים, חנויות המזכרות ומשרדי הנסיעות. עיירה קטנה שקטה ואותנטית. למחרת המשכתי מזרחה כדי לעלות על מעבורת שחוצה את מייצר Tiquina.

והדרך לשם היתה פשוט מרהיבה עולים לגובה של כמעט 4000 מטר ורואים את ימת טיטיקקה מכל זוית אפשרית יפה יפה..

אחרי החציה הדרמתי ל-La Paz , בירת בוליביה, פה כבר הכל שונה לגמרי; רעש של עיר גדולה, תנועה בכבישים הפקוקים מאוד והגרוע מכל צפירות הבלתי פוסקות של הנהגים כאילו מדברים אחד עם השני. לקח לי כשעה וחצי עד שהגעתי למוטל שבחרתי מראש במרכז העיר (בדיעבד אולי טעות) קרוב מאוד לשוק המכשפות. גם פה, רעש עד אמצע הלילה. בכלל, נראה לי שכל העיר שוק אחד גדול. גם כשנכנסתי העירה וגם שיצאתי ממנה, כל רחוב שני זה שוק. לא ממש נהנתי פה למעט המראה היפה של העיר מלמעלה כשהייתי כבר בדרכי החוצה

. גם ויתרתי על "דרך המוות" המפורסמת, אולי אם הייתי פה לפני 20 שנה היה סיכוי. בדרך לסאלר עצרתי עוד בעיירה Oruro.

בבוליביה מחיר הדלק לתיירים כפול מהמחיר למקומיים. כל רכב שנכנס לתדלק מכנסים את מספר הרישוי שלו למחשב שמפעיל את המשאבה, מספר רישוי זר מאפס את המונה לפי שניים 8.6 במקום 4.2 במטבע המקומי. בסה"כ לא נורא. הדרך מ- Oruro לסאלר היתה מדברית עם רוחות חזקות אך ככל שהדרמתי הרוחות נרגעו וגם אני. הסאלר מקום מרהיב ביופיו, ממש אין מילים לתאר את המרחב העצום שרואים רכבתי קצת לעומק לתוך המדבר, אך לא יותר מדי, רוכבים שפגשתי בדרך הסבו את תשומת לבי שהמלח מזיק למערכת האלקטרונית סנסורים וכדומה שלא חסר באופנוע הזה. כמובן צילומים עם כל הסמלים ואטרקציות נשארתי עוד קצת להתבוננות

והמשכתי ל-Uyuni עיירה ממש קטנה לא מפותחת במיוחד אבל יש את כל מה שתייר צריך. פה שהיתי יומיים למנוחה, התארגנות וחישוב המשך המסלול. הכוונה שלי היתה לרכב ל-San Cristobal ול-Alota Canton ומשם דרומה לדרך הלגונות אך לאחר שהתייעצתי עם מדריך טיולים מקומי (בידיעה שהדרך לא קלה) החלטתי לוותר. אז מ- San Cristobal תדלוק אחרון והמשכתי לגבול עם צ'ילה. דרך לא סלולה אך לא קשה במיוחד. באחת הפעמים שעצרתי לצלם, ראיתי מולי אופנוע שבא לקראתי חיכיתי שיגיע בתקווה שיעצור ושנוכל להחליף מספר מילים, אכן הבחור עצר היה עם בת זוגתו כמורכבת.

התחיל לדבר בספרדית וכשהבין שאני לא דובר את השפה עבר לאנגלית. החלפנו כמה משפטים ואז באה השאלה מאיפה אני כששמעו את התשובה מישראל, שניהם הורידו את הקסדות מראשיהם והתחילו לדבר בעברית, מסתבר שהם ישראלים מחיפה שגרים כרגע בארה"ב ומדי פעם יוצאים להרפתקה קצרה, דקות ארוכות החלפנו רשמים וסיפורים ונפרדנו לדרכנו. איזה עולם קטן אה. זהו, מעבר הגבול לצ'ילה לא לקח זמן רב, היתה שם רוח חזקה וקרה בגובה 3500 מטר לערך. ישנתי ממש שם בגבול בצד הצ'ילאני בעיירה Ollague במוטל קטן וחמוד עם ארוחת ערב חמה וארוחת בוקר אחלה מקום. זהו, מחר לצ'ילה.

צ׳ילה

הבוקר היה קר כמה שכבות ביגוד עליי יצאתי לדרך לא לפני שנכנסתי למכולת היחידה בעיירה שהיא גם מרכז הפעילות המקומית, החלפת כספים, חיבור ל-Wi Fi, כרטיסים לאוטובוס וכל מידע שצריך, אני החלפתי את המטבע הבוליביני שנשאר לי למטבע המקומי והגברת אפילו כיבדה אותי בכוס תה חם ויצאתי לדרך עם הרבה ציפיות מצ'ילה. ככל שהדרמתי מזג האויר השתפר משמעותית כי גם יורדים בגובה, אחרי שעה של רכיבה, הייתי צריך לעצור ולהוריד מעליי את הלבוש החם שלבשתי בבוקר, עד ל-Calama הדרך היתה יפה ותיכף מרגישים שזו מדינה אחרת במיוחד בעיר עצמה, הכל נקי ומסודר ומפותח יותר תשתיות הכבישים, תרבות הנהיגה והאנשים עצמם ניראים יותר מבסוטים מהחיים. מפה הדרמתי ל-Antofagasta בדרך ביקור ב-La Portada צוקים מרהיבים על חוף האוקינוס

. Antofagasta עיר יפיפייה מערבית לכל דבר והאנשים פה חיים טוב. בדרך כבר וכמעט לא רואים את הכפריים הקטנים והדלים שראיתי בכל דרום אמריקה עד כה, ניראה שצ'ילה מדינה יותר עשירה ומתפתחת. זהו אני כבר בגובה פני הים ודבר מורגש היטב אחרי שהייתי יותר מחודש בגובה 3000/4000 מטר מעל פני הים שם הייתי מתעייף די מהר מחוסר החמצן, פה מרגיש הרבה יותר טוב מבחינה גופנית וזה מעודד. עוד בדרך דרומה עצרתי ב-Hand of the Desert

המיתולוגי, מרשים.

עוד לא הצלחתי ליצור קשר עם המוסך ב-Santiago שם מתכנן לבצע טיפול לאופנוע אבל יש עוד כמה ימים. בינתיים המשכתי דרומה על כביש מס. 5 דרך Chanaral ו- Copiapo La Serena עד ל- Santiago. הרבה ק"מ של רכיבה ואיתם מגיעות גם המחשבות בעיקר המחשבות על המשך המסע ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה (קשה) לוותר על האופציה של להגיע לדרום אפריקה. מרגיש שבע, העייפות ניכרת, ולגעגועים הביתה ולמשפחה ולארץ שלנו יש השפעה מרובה, לא עניין של זמן או תקציב פשוט מרגיש שאסיים פה את דרום אמריקה מיציתי את עצמי במסע הזה. הדרך ל- Santiago לאורך החוף יפה מאוד, כפרי דייגים קטנים בכל מפרץ והריח של הים הופך את הרכיבה להנאה רבה. Santiago עיר מדהימה הגעתי אליה ב-1.1.2020 וחשבתי לעצמי שעקב כך הכל רגוע ושקט ואין פקקי תנועה אבל מסתבר שכך העיר, מפותחת להפליא שבילי אופניים בכל מקום כבישים ראשיים מחוץ לאזורי מגורים אנשים אדיבים הרגשתי כמו בקנדה. התאכסנתי פה ב- Hostal Casa Matte מקום מפגש לאופנוענים עם חצר גדולה לחניה ובעל בית שיעזור ככל שידרש. היו פה 5 רוכבים שהמסקרנים היו זוג מאנגליה שהגיעו לבואנוס ארייס עם האופנוע שלהם ירדו לאושואיה ובדרכם לפרודו ביי אלסקה,

דיברנו המון הרי אני עושה עשיתי את הדרך ההפוכה… היה כיף. פה גם ביצעתי טיפול לאופנוע החלפת שמנים, פילטרים וצמיג אחורי. השירות היה טוב והמחיר סביר. אחרי יומיים המשכתי דרומה דרך Talca , Temuco פה שוב שהיתי יומיים להתארגנות ומנוחה. הנוף בדרכים משתנה רואים יותר ירוק , יותר שטחי חקלאות בעיקר כרמים וגם מזג האויר מתקרר.

ארגנטינה (וצ׳ילה)

ממשיך בדרכי דרומה והדרך עדיין ארוכה עד לאושואיה. ב-Osorno החלטתי לפנות מזרחה לארגנטינה ולא להגיע ל-Puerto Montt ומשם להתחיל את דרך 7 "קארטרה אאוסטרל" ולהשתמש בשרותי המעבורות עד ל-Ohiggins זאת היתה התוכנית. זהו חציתי את הגבול לארגנטינה בפעם הראשונה מעבר חלק ללא בעיה. מזג האויר לא מבשר טובות גשם רוחות וקור בשלושה הימים הקרובים, בסופו של יום הגעתי ל-Bariloche ולא נהנתי מנוף של האגמים הנמצאים צפונית לעיר. Bariloche עיר מקסימה וזאת תודות לנוף המקיף אותה, נאלצתי לשהות פה יומיים עקב מזג האויר הסוער, וממש אי אפשר היה לטייל באטרקציות בסביבה הקרובה לעיר או אפילו לצאת מהמוטל, די למזלי היו במוטל 3 חברה ישראלים, תרמילאים שמטיילים כל אחד בנפרד ובמקרה נפגשנו פה, כמובן שדיברנו הרבה ואפילו בערב התארגנו לעשות על האש, ובאמת הבשר פה משהו מיוחד. איך-שהו עברו יומיים ולמרות שמזג האויר לא השתפר משמעותית, החלטתי להמשיך דרומה, אחרי כשעתיים נסיעה הגשם פסק אך רוחות חזקות מאוד לא פסקו עד שהגעתי ל-Esquel ,פה פגשתי את אדם שני שטייל כבר בכל העולם

וממשיך לטייל בכל פעם שמזדמן לו (רכוב על אופנוע כמובן) אומנם פגישה קצרה אך ההרגשה שהספקנו המון, דיברנו עד אמצע הלילה על תה חם, ארוחת בוקר מפנקת וגם רכבנו כ-50 ק"מ יחד ונפרדנו לשלום כל אחד לדרכו היה כיף גדול וכבוד גדול לשנינו.

זהו נכנסתי בפעם השנייה לצ׳ילה, מעבר הגבול ללא בעיה או עיכוב, ועליתי על ה-"קארטרה אאוסטרל" שלא כולה סלולה, ממש לא קשה לרכיבה, אך גם דורשת יותר תשומת לב לרכיבה ופחות תשומת לב לנופים המהממים

ובכל זאת ההרגשה נפלאה. יש אומרים אחד המקומות היפים בעולם פטאגוניה רק חבל שמזג האויר לא משהו. התחזית מספרת שצריך להיות שיפור לטובה, נקווה. צ׳ילה, אין ספק המדינה המפותחת ביותר בדרום אמריקה מכל הבחינות, מאוד אהבתי. התוכנית להגיע ל-Chile Chico משם לחזור לארגנטינה ומשם להדרים לאושואיה. כמובן לנסות ולראות כמה שיותר מקומות. את ההחלטות אקבל בדרך והרבה תלוי במזג האויר. כבר יצרתי קשר עם חבייאר מדאקר מוטורס בבואנוס איירס (יהודי נחמד שעשה עלייה פעם לארץ ולא הצליח לו, אז חזר לארגנטינה…) שמחזיק מוסך אופנועים ומשמש נקודת מפגש להרבה אופנוענים מהעולם המגיעים למסע רכוב בדרום אמריקה – לצורך התחלה של סידורים להטסת האופנוע ארצה (שירות בו מטפלת- בתשלום כמובן – סנדרה אשתו של חבייאר), וככל שעובר הזמן, אני מרגיש את סופו של המסע, אבל עדיין לא תם ולא נישלם. המחשבות בעיקר בזמן הרכיבה שהכל יסתדר ללא בעיות או סתם עיכובים, חושב תמיד טוב….. הגעתי ל-Puerto Rio Tranquilo בשעות הצהריים המוקדמות, עיירה קטנה וציורית שמאפיינת מאוד את העיירות בצילה, פה הצטרפתי לשיט למערות השיש היה מרהיב…

בחלק הזה של היבשת פוגשים המון אופנוענים מכל רחבי העולם ובכל הזדמנות יוצרים מגע ומחליפים חוויות כל אחד וסיפוריו, פגשתי 4 רוכבים משוייץ שיורדים גם לאושואיה פחות או יותר אותו מסלול כמו שלי. לא רכבנו יחד אך נפגשנו שוב כמה פעמים על הדרך.

רואים גם המון רוכבי אופניים שרוכבים את ה -"קארטרה אאוסטרל" ממש מוריד את הכובע בפניהם. זהו, עוד קצת רכיבה דרומה ונפרדתי מ-"קארטרה אאוסטרל" ולמרות הידיעה שזה קטע ששווה לראות, לא יורד ל-Ohiggins בעיקר עקב מזג האויר הלא נוח, ומה גם שצריך לחזור את כל הדרך חזרה. דרך Chile Chico חציתי שוב לארגנטינה ומשם ל- Perito Moreno (העיירה) ואיזה שינוי במזג האויר… בסך הכל שעה ומשהו רכיבה מזרחה והשמיים די בהירים הטמפרטורה עולה אך כבר מרגישים את הרוח המדברית. מ- Perito Moreno התחלתי לרדת דרומה על כביש מס. 40 שידוע שמלווה ברוחות חזקות ואכן הציפיות לא אכזבו הרכיבה היתה קשה ואיטית, בתחנת הדלק המיתולוגית ב-bajo Caracoles אזל הדלק (יגיע מתי שהוא בשעות הצהריים המאוחרות) היו שם עוד 2 רוכבים; גרמני וארגנטיני (שמסתבר שבנו משרת בצה"ל)

 

החלטנו לרכב יחד ל-Gobernador Gregores לתדלק, סטייה של כ-70 ק"מ מכביש מס. 40, בדרך שבר ענן עבר מעלינו ולמשך 20 דקות ברד כבד שכיסה הכל בלבן ועם רוח חזקה, הרכיבה היתה ממש מסוכנת, שלא לדבר לעצור לצלם ולתעד את הרגע. באמת אחד הרגעים במסע כולו שהרגשתי נתון לחסדיהם של איתני הטבע, אך נסיעה איטית וריכוז יתר ועברנו גם את זה בשלום. טפחנו אחד לשני על השכם כשהגענו לתחנת הדלק נכנסנו לקפה ולהתאוששות קלה, החבר׳ה היו נחושים להגיע ל-El Calafate היום. אני ויתרתי והמשכתי עד Tres Lagos כ-70 ק"מ על דרך לא סלולה ועוד כ-100 ק"מ על כביש סלול והגעתי. בערב כשמצאתי מקום לאכול (גברת שמכינה בביתה אוכל לאורחים בתשלום) פגשתי שם שוב 2 רוכבים מארגנטינה שפניהם לאושואיה כמובן שדיברנו, התפעלו מהמסע שלי. הזמנו את אותה המנה ישבנו באותו שולחן אכלנו והחלפנו דברים. נפרדנו ואמרנו שבטח ניפגש שוב בדרך ואכן זה קרה כמה פעמים. כל האנשים שעד עכשיו פגשתי כולם אחלה.

לאחר בדיקה של תחזית מזג האויר שלא בישר טובות, גשם שמלווה ברוחות חזקות החלטתי לוותר על אל-צ'לטן וביקור בפיץ רוי והמשכתי דרומה לעיירה -El Calafate הרכיבה היתה די קשוחה המשכתי עד הקרחון פריטו מורנו היה שם קפוא ורוח שחודרת לעצמות אבל אין מה להגיד מקום יפייפה,

וגם הדרך לשם. באזורים האלה פוגש הרבה תרמילאים ישראליים בטיול אחרי צבא ובדרך כלל יוצא להחליף איתם כמה משפטים, מחמם את הלב לראות אותם כך מטיילים.

למחרת בבוקר החלטתי שאני חותך מזרחה לריו גאייגוס על כביש מס.5 ולא חוזר לצ׳ילה דרומה שזאת היתה התוכנית המקורית, מזג האויר שם יותר סביר, ואכן שעה של נסיעה מזרחה כשהרוח בגב הרגשתי את השינוי לטובה. למחרת המשכתי דרומה לריו-גראנדה ואחרי שעברתי פעמיים את הגבול ארגנטינה/צילה ובאמצע מעבורת על תעלת מגלאן בין פאטגוניה לארץ האש – והגעתי לריו גראנדה ואז הרגשתי את ההתרגשות לקראת אושואיה.

בבוקר קמתי בהרגשה שזהו יום מיוחד וכבר בדקות הראשונות של הרכיבה מרגיש פרפרים בבטן ההתרגשות בעיצומה. מהעיירה Tolhuin הדרך מקסימה ומזג האויר נוח למדי, בדרך רואים אופנוענים שחוזרים צפונה שמניפים יד לשלום כאילו אומרים לי עוד קצת וגם אתה מגיע. הגעתי לכניסה לאושואיה כמובן צילום לתעד את הרגע והיישר

לשמורת לה פאטייה בחלק הדרום מערבי של העיר אושואייה לסיים את כביש מס. 3, הרכיבה בשמורה היתה איטית ומרגשת עד שהגיע הרגע בו ראיתי את השלט המודיע שזהו!

הסתיים הכביש הגעתי לסוף העולם!! לאחר כמה דקות מרגישים את עוצמת המקום שנותנת לך סיפוק רב ומחשבות על כל הדרך שעברתי בכל המסע עד שהגעתי הלום. הסתובבתי קצת רגלית בשמורה ועוד קצת ועוד קצת… כאילו לא רציתי לעזוב.

באושואיה מצאתי הוסטל נחמד לשהות בו והיומיים ששהיתי פה נתנו לי להרגיש באמת באיזה מקום מרוחק אני נמצא. אפילו אמרתי לעצמי ״כל הכבוד״. בבוקר כשפני צפונה, עוד עצרתי לרגע ברכס מעל העיר להתבוננות אחרונה ותיעוד של הרגע,

הרי לא כל יום מגיעים לפה. זהו, רכיבה צפונה בארץ האש לריו גראנדה ומשם לריו-גאייגוס במזרח פטאגוניה מצפון לתעלת מגלאן. כשנכנסתי לארגנטינה בפעם האחרונה, הרגשתי שבאמת המסע עומד להסתיים. אני כבר בקשר עם חבייאר ויש כבר תאריך שנפגש. מתארגן גם על כרטיס טיסה בהתאם ומקווה שהכל יסתדר כמו עד עכשיו. חילקתי לי את הדרך ל-10 ימים כך שלא אגיע בסוף שבוע ומשתדל בדרך לראות כמה שיותר. הרכיבה בכביש מס. 3 לא פשוטה, יש רוחות חזקות. אך למזלי, חלק מהזמן הרוחות היו בגב – כך שזה מקל. משתדל בדרך לשהות בעיירות קטנות ולא בערים גדולות, איפה שמרגשים יותר את המדינה ובפרט את האנשים.

עוד כמה ימים וזה נגמר, האמת שאני רוצה כבר הביתה. בטח אכתוב פרק סיכום כשאגיע ארצה.

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמולה -שמואל שוקר

——————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

4 בינואר 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

 דרום אמריקה על אופנוע (1)

קולומביה

לפני שממשיך, שני אירועים מפנמה שלא סיפרתי. משום מה פרחו מזיכרוני. נעצרתי ע"י שוטר על מהירות באחת מהדרכים הראשיות. השוטר הראה לי במצלמה 100 קמ"ש במקום 80 התחיל להסביר לי כל מיני דברים שלא ממש הבנתי, התחיל לכתוב בפלאפון "בגוגל תרגום" והראה לי שהדוח הוא 400 דולר ושלא אוכל לצאת את המדינה עד שאשלם, בלי להוציא מילה מהפה הוצאתי את הארנק ומיד שמתי לב שהוא מסתכל לצדדים לראות עם אין אף אחד, שטר של 10 דולר לא הספיק לו אז הוצאתי עוד שטר והכל בסדר, יש לציין שלפני שעזבתי אותו, הוא כתב שוב בפלאפון שאסע כחוק, כי יש הרבה שוטרים בדרך – ואכן היו. שלטי המהירות לעיתים מראים 100 ולעיתים 80 אך עם הבדלים של כמה עשרות ק"מ בודדים והם מחכים בצד הדרך מיד שמופיע 80 או שלא הספקת להגיב או שלא שמת לב. לא ממש נורא אבל כנראה שזה השפיע עלי באיזו שהוא אופן בכל זאת, עוד באותו היום בערב במוטל בו שהיתי, בזמן הירידה מהאופנוע הנחתי לדקה את הקסדה על טנדר שחנה לידי, להתארגנות… ורק למחרת בבוקר שמתי לב שהקסדה חסרה במצלמות האבטחה ראו אותי מניח את הקסדה על הטנדר ולמחרת בבוקר הטנדר נוסע עם הקסדה עליו. (לא היתה דרך לתקשר עם האדם) באסה נוראית, אבל מזל שמצאתי בקרבת מקום קסדה ממוצעת ובעיקר בגודל המתאים, חלק מחוויות המסע… היום אני מרגיש כבר כאילו זה לא קרה.

לאחר הגעתי לוקלומביה, בסך הכל שהייתי בבוגוטה הבירה 4 ימים. טיילתי בעיר העתיקה, כמובן בכיכר בוליבאר המפורסמת וסתם ברחובות העיר, לא עליתי לרכבל כי הראות היתה לקוייה לגמרי. עיר סואנת מאוד הנהגים פה זה משהו איום ונורא. צופרים ללא הפסקה משלל סיבות. חותכים אחד את השני כמה פעמים על כמה עשרות מטרים, שלא לדבר על הולכי הרגל – סכנת נפשות לחצות כביש, ואני חשבתי לעצמי וואווו איך אני יוצא מהעיר הזו. בסה"כ עיר דרום אמריקאית אופיינית, הבתים מסורגים בצורה מסיבית: חלונות, דלתות וחצרות הבתים וגם פה, האנשים שפגשתי מאוד נחמדים. בדיעבד 4 ימים אחרי שעזבתי את העיר, היו בה הפגנות ענק ומהומות חסרות תקדים נגד השלטונות (עיקר ההפגנה היתה בכיכר בוליבאר שם טיילתי לפני מספר ימים), עד כדי שהוכרז עוצר בעיר משעות הערב (בר מזל). היציאה מהעיר לקחה יותר משעה של רכיבה בפקקים, אך ככל שיצאתי החוצה הרגשתי את החופש  – כאילו מעבדות לחרות. הרגשה נהדרת. אחרי יומיים רכיבה בתוך טבע ירוק כבישים מפותלים שעולים ויורדים,

כפרים קטנים לצדי הדרך, הגעתי לקאלי, אחת הערים הגדולות בקולומביה מודרנית ומערבית אך יותר רגועה מבוגוטה. בערב פינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. עוד לפני קאלי שהיתי ליד העיר ארמניה אצל משפחה שמארחת בחדרים בחצרה הפרטית אני הייתי האורח היחידי, התנהגו אליי כאילו שאני בנם.

עד כדי שלא היה לי נעים כמובן שארוחת הערב אכלנו כולם ביחד והשתדלנו לפתח שיחה למרות השפה. איזה כיף! וחיכו לי גם לארוחת הבוקר. (הגעתי לפה מהמלצה שקיבלתי מהבחור מבוגוטה שעזר לי), מזג האויר די מוריד לי את מצב הרוח, שמיים מעוננים כמעט לחלוטין וגשם יורד מדי פעם. בתקווה שכמה שאדרים, מזג האויר ישתפר. מקאלי הדרמתי ל- Popayan ולמחרת בבוקר, כל הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר היו חסומים ע"י מפגינים (אותה הפגנת מחאה בכל המדינה) השוטרים במקום אמרו שזה יקח שעתיים…

די מוטל בספק, לאור כמות האנשים שהיו שם. לאחר שעה ארוכה מאוד של המתנה כבר התחלתי לחשוב על לחזור חזרה העירה ליום נוסף, אך לאחר כמה דקות ניגש אליי סתם בחור ואמר לי משהו במספר משפטים, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, אך כן הבנתי שהוא רוצה לעזור לי, עוד כמה משפטים חצי אנגלית/ עברית/ספרדית ושפת ידיים, הבנתי שהוא מציע לקחת אותי בדרכים צדדיות לעקוף את ההפגנה, וכך היה. רכבתי אחריו כשהוא רוכב על טוסטוס. כשהגענו לצד השני, כמובן שעצרנו – לחיצות ידיים הרבה תודות ונפרדנו. כמו שאני תמיד אומר רוב האנשים בעולם טובים. מזג האויר אינו משתפר משעותית. אני רוכב בגובה 2000/3000 מטר, די קריר וכשיורד גשם אנ משתדל לעצור תחת מחסה. אפילו באחד הימים הרגשתי התקררות קלה. בערב, צלחת מרק חמה ו-10 שעות שינה וקמתי חדש.

לפי מה שאני מבין, הרכיבה הזו בגובה תהייה עד איפה שהוא באמצע אקוודור כשאגיע קרוב לקו החוף. אוי מחכה כבר למישורים האין סופיים של דרום ארגנטינה, יש עוד זמן על דאגה, גם זה יגיע. עוד כמה ימי רכיבה עברתי דרך העיר Pasto והגעתי ל- Ipiales עיירה קטנה ממש ליד הגבול עם אקוודור שאותו אני אחצה מחר. מקווה ללא בעיות מיוחדות.

אקוודור

מעבר הגבול לאקוודור, היציאה מקולומביה נמשכה 5 דקות, ולולא טעות של פקיד מכס ברישום מס. הרישוי של האופנוע על טופס המעבר לאקוודור, גם בצד האקוודורי היה לוקח מספר קטן של דקות. וכן, שוב יש את אותה ההתרגשות של מעבר ממדינה אחת לשנייה. העיירה הראשונה בה עברתי היתה Ibarra. קטנה, חמודה, שקטה כמו שאני אוהב.

למחרת יצאתי לכיוון Quito עיר הבירה, בדרך עברתי דרך Laguna Cuicocha לגונה יפיפייה הנמצאת בגובה 2800 מטר,

וב- Quitsato Sundial אתר המציין שפה עובר בדיוק קו המשווה, אפילו קיבלתי הסבר קצר (באנגלית) על מערכות השמיים.

ושוב הכניסה לעיר Quito לקחה זמן רב עם כל הפקקים של עיר בירה, במוטל בו שכנתי, הסבירו לי שראש העיר רוצה לשפר את מצב הכבישים מהר, אז עובדים ב-15 מוקדים באותו זמן. שוהה פה יומיים קצת לטייל בעיר ובעיקר לנוח, מציין שמזג האויר משתפר טו טו טו.. לא עפתי על העיר. מ- Quito בחרתי את הדרכים לפי עד כמה הם מפותלים ועד כמה שהם לכיוון דרום. הרכיבה מאוד מהנה. נוף הדרכים שונה מזה שבקולומביה לדעתי גם יפה יותר,

לצערי מזג האויר אחרי יומיים יפים ב- Quito חזר להיות אפרורי וגשם קל ירד מדי פעם. אך אני אופטימי לימים יפים יותר ככל שאדרים. עברתי דרך הערים/עיירות San Miguel – Ambato– – MilagroMachala – Zapotillo השוכן ממש ליד הגבול עם פרו. 10 ימים סה"כ באקוודור, מאוד נהנתי מהדרכים ומהגבהים שהגעתי עד 4020 מטר זה היה השיא. מאוד זול פה בפרו לאנשים שבאים מבחוץ, המקומיים עושה רושם אנשים מאוד שמחים ונראה שעושים מאמץ לשמור על ארצם, הרבה אנשים פנו אליי כשעצרתי במיני מקומות לשאול מי אני, מאיפה באתי וכל הסיפור ואני מצדי סיפרתי כמה שרצו. ביום האחרון של הרכיבה לפני המעבר לפרו, רואים איך שהנוף משתנה ויש פחות ירוק, העיירות שעוברים בדרך נראות יותר דלות וקטנות ונראה שהאנשים ממש קשיי יום. די להפתעתי לא פגשתי רוכב אופנוע המטייל כמוני מאז מקסיקו, אולי דרומה יותר אפגוש. זהו מחר עובר לפרו מדינה חדשה, יש למה לצפות.

פרו

מעבר הגבול לפרו לקח ממש מספר דקות מכל צד, לא פלא, אני הייתי היחידי שם. המליצו לי לעשות ביטוח לאופנוע. החוק בפרו מחייב כך הבנתי ניגשתי לבוטקה 22 דולר ויש ביטוח לחודש. Piura העיירה הראשונה בפרו ובדרך לשם כבר מרגישים את שינוי מזג האויר ואת הנוף מסביב שהולך והופך להיות יותר מדברי,

הכפרים הקטנים שבדרך נראים יותר מוזנחים ודלים מכל המקומות שראיתי עד עכשיו. המטבע פה נקרא ״סול״ שווה ערך לשקל פחות או יותר, כך שקל מאוד לחשב את ההוצאות, בכללי מאוד זול פה בפרו. למחרת עליתי על כביש מס. 1 Panamericana שארכב בו עד ל-Pisco ושם אפנה מזרחה ל- Cusco הרכיבה בו מהנה כשרואים מדי פעם את האוקיינוס הפסיפי מצד אחד והנוף המדברי מצד שני, איכות הכביש מאוד טובה ומזג האויר עד עכשיו נוח מאוד.

לאט לאט הנוף המדברי המישורי, הופך להררי יותר ויותר והמראות יפים יותר, אני מאוד נהנה פה מהרכיבה. מרחבים פתוחים אין סופיים עם הרבה עוצמה. למעט הרוח המערבית שלעיתים די חזקה, כיף. עד עכשיו עברתי דרך ChiclayoTrujiloChimbote – Casma District – Barranca בדרך נכנסתי לעיירת דייגים קטנה בשם Playa Tortuga השוכנת על גדות מפרץ קטן יפה וציורית במיוחד.

האנשים פה מאוד נחמדים ומאוד שלווים ביחס לקולומביה למשל. נ.ב שאתמול פגשתי ב-5 רוכבים מקולומביה שיעדם Mendoza שבארגנטינה ומשם חוזרים לקולומביה, כולם על GS שלהם, נפגשנו בתחנת דלק דיברנו ארוכות ואפילו רכבתי איתם עד סוף היום היה כיף. אני מרגיש שכל מי ששומע על המסע שלי, נותן כבוד ומתפעל מאוד לא יודע כל כך על מה ולמה, אולי כן !!!!

לא רוכב הרבה ביום ולא יותר מ-400 ק"מ לערך, אלא עם יש ממש צורך. עוצר הרבה ומנסה לספוג כמה שיותר מהווי החיים בארצות בהם עובר. זהו, מחר ממשיך ל-Lima הבירה שם אכנס למוסך BMW לבצע טיפול קטן ובדיקה שגרתית אולי אחליף צמיג אחורי, כנראה שאשהה שם יומיים. כבר מתחיל לחשוב על העלייה ל- Cusco והוצאת ויזה לבוליבה. אגב מ-1.1.2020 אין צורך יותר לישראלים לויזה לבוליביה, לפחות על פי הפרסומים במדיה. אני אהיה שם הרבה לפני. מקווה שהכל יסתדר. עוד לפני לימה נכנסתי בדרך לאתר המשמר את המורשת של פרו Eco Truly Park"" די יפה שם הייתי אומר.

ושוב הכניסה ללימה לקחה שעה ארוכה כיאה לעיר בירה עם כל התנועה והפקקים, השתכנתי במוטל קרוב למוסך ולמחרת בבוקר התייצבתי במוסך. קבלת פנים ראוייה. ביצעו בדיקה כללית, החליפו חיישן לחץ אויר בגלגל הקדמי (הפריע לי מאוד נורת אזהרה בצג) והחלטנו יחד אני ומנהל המוסך שהצמיג האחורי מספיק טוב עד לסנטיאגו שבצ'ילה 4500 ק"מ בערך, שם אכנס לטיפול גדול. מקווה שהחלטנו נכון. בזמן הטיפול, הסתובבתי קצת בעיר בקרבת המוסך והרושם שלי, העיר לא מרשימה במיוחד אפילו בחלק היותר מערבי שלה ששם ישנתי לילה נוסף לפני שהמשכתי דרומה. Pisco זו העיר האחרונה על קו החוף בפרו. מחר פונה מזרחה לעולה לכיוון קוסקו הבירה העתיקה של פרו,

והכוונה משם להדרים לפונו ולעבור לבוליביה ודרך לה-פז, אורורו, אויוני לעבור לצ'ילה לקאלאמה. ב ה צ ל ח ה. עד עכשיו בפרו עצרו אותי שוטרים 5 פעמים לביקורת. יש לציין, אדיבים מאוד וכשיש את כל הניירת כמו שצריך אפילו מקבלים מהם את ברכת הדרך, שימשיך כך.

היציאה מ- Pisco היתה מרגשת, לקראת העלייה ל- Cusco הגובה מעל פני הים, הכבישים המפותלים ובטח הנוף המדהים שמלווה את הדרכים. ואכן אחרי כמה מאות ק"מ הכביש מתחיל להתפתל, הנוף משתנה לירוק ומתחילים לעלות. (לוקח כדורים נגד מחלת גבהים מה שבטוח) הנוף בדרכים משגע ונהנה מהרכיבה, עד שהגעתי ל-Ayacucho מצאתי מקום ממש במרכז העיר העתיקה ועם דמדומים, יצאתי למתוח את הרגליים בעיר. מפה המשכתי ל-Andahuaylas עיירה קטנה על אם הדרך. למחרת המשכתי ל-Abancay ובדרך עבר מולי רוכב על BMW ADV. עצרתי מיד בצד הדרך בתקווה שיבחין ונוכל לדבר הבחור שם לב הסתובב והגיע אליי (האמת ששכחתי את שמו) הבחור מפרו גר ב- Ayacucho הייתי שם לפני יומיים, והוא חוזר הביתה מהסאלר בבוליביה, יופי אמרתי לעצמי ושאלתי אותו את כל השאלות הנדרשות לגבי ההתנהלות בבוליביה. הכל טוב אין שום חשש למעט התנועה ב- La Paz ומחיר הדלק שגובים מתייר, קצת יותר מפי 2 ממחיר לבולבייני, עם זה אוכל להסתדר. דיברנו על המסע שלי, הבחור התפעל השאיר לי מספר טל. שלו למקרה שאצטרך ונפרדנו לשלום. (דיבר אנגלית טובה) הנוף בדרכים – אין לתאר הכפרים הקטנים בדרך ממש כמו בתמונות, הנשים בלבוש המסורתי פה ושם רואים גם את הגברים בלבוש מסורתי. כיף לעיניים ולנשמה. עוצר די הרבה בקיוסקים/מסעדות בצדיי הדרך. גם למנוחה וגם כדי לספוג את האוירה המקומית. ב- Abancay הייתי יומיים. קצת מנוחה והסתגלות לגובה. זהו, עוד יום נסיעה בנופים מדהימים והגעתי ל-Cusco לדעתי אחת הערים היפות בפרו, אם לא היפה ביותר. ידעתי מראש היכן אשתכן (עם חנייה בטוחה לאופנוע) בידיעה שאשהה פה מספר ימים.

Cusco מקום מאוד מתוייר. מפה יוצאים לכל האתרים בסביבה, אף שהעונה לא בשיאה כרע, יש הרבה תיירים. היעד המרכזי Machu Picchu החלטתי לא לרכב לשם עם האופנוע ולהשתמש בתחבורה המקומית כדי להגיע לשם. עוד לפני זה הגשתי בקשה לויזה לבוליביה 3 ימי המתנה עד לקבלתה. בינתיים ארגנתי את כל סידורי ההסעה הלוך וחזור ל- Machu Picchu. ב-4 לפנות בוקר כבר הייתי על המיניבוס שלקח אותנו ל- Ollantaytambo ומשם ברכבת הכחולה

ל-Aguas Calientes שני הכפרים העתיקים האלה מדהימים (התעכבתי בהם בדרך חזרה) הנוף שרואים בנסיעה מהרכבת שנוסעת לאורכו של נהר האורובמבה מרהיב ביותר. Machu Picchu אין פלא שזה אחד משבעת פלאי עולם. עוצמתי ומרהיב. מרגישים התרוממות רוח כשנמצאים פה וגם למזלי, מזג האויר היה נפלא. גם המדריך היה מקצועי והאתר לא היה עמוס בתיירים.

4 שעות ביליתי פה ועשיתי את דרכי חזרה, הגעתי למוטל בקוסקו ב-22:00 מרוצה עד השמיים. את יתר הימים ביליתי בביקור באטרקציות של העיר, פגשתי חברה ישראליים במסעדה שמגשים אוכל ישראלי היה נחמד מאוד. קיבלתי ויזה לבוליביה ללא בעיה כלל, סך הכל שהייתי ב- Cusco חמישה ימים. שמח ומלא אנרגיה להמשך הדרך. מפה המשכתי ל-Puno עם עצירה ב-Sicuani Puno נפלאה נוף מרהיב מלמעלה כשרואים גם את ימת טיטיקאקה בגובה 4300 מטר מעל לפני הים, אגם טיטיקאקה נחשב לאגם המים המתוקים הגבוה בדרום אמריקה. רואים את היופי של הערים האלו מרחוק כשנמצאים על איזו פסגת הר המשקיף על העיר,

והרכיבה על האופנוע בכל הערים עד עכשיו דורשת מיומנות עם כל העליות והירידות החדות. זהו, מחר עובר שוב למדינה חדשה בוליביה לעיירה Copacabana ההתרגשות ניכרת והכל טוב. פרו היא המדינה היפה ביותר שרכבתי עד כה בדרום אמריקה ויש אומרים שהיא אחת המדינות היפות בעולם. אפשר לטייל פה חודשים ארוכים ולא להספיק לראות הכל, אני מאוד שמח על המקומות שראיתי וביקרתי. קדימה לבוליביה.

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

17 בנובמבר 2019 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

שלום מרכז אמריקה

למעלה, מסעדה קפה אל אוויון בקוסטה ריקה

מקסיקו

מעבר הגבול בין ארה"ב ב duglas למקסיקו בAgua Prieta עבר חלק. שוטרי המכס בצד המקסיקני קצת חיטטו אבל היו מאוד נחמדים וגם דוברי אנגלית במקצת. גם ביקורת הדרכונים עברה בסדר, רק לקח יותר זמן למילוי כל הפרטים במחשב ובנוסף שילמתי 400 דולר ערבון שמבטיח שאוציא את האופנוע ממקסיקו ושאקבל אותם חזרה כשאצא את המדינה. במעבר הגבול פגשתי  רוכב גרמני על 1200GS אבל יותר מכמה שאלות; מאיפה אני ואיך הגעתי לפה, הבחור לא הראה יותר מדי נכונות לפתח שיחהלא רוצה לא צריך. נפרדתי לשלום משוטרי המכס הנחמדים וממש ביציאה החלפתי כסף ופניתי לישוב (יותר נכון כפר) הראשון: Esqueda . הרכיבה היתה מלאה ברגשות ומחשבות על איך יהיה לי במקסיקו , צריך לשים לב יותר על כל דבר ולהתכונן לכל תרחיש, תשומת לב כפולה ומכופלת כל הזמן. נחמד היה לי בכפר הראשון אליו הגעתי, אישה מאוד נחמדה קיבלה את פניי במוטל היחידי שכלל אפילו  wi fi, בערב אכלתי בדוכן רחוב אוכל מקומי, עם בירה מקומית חמה – לא רע.

אני מתכנן את כיוון הנסיעה דרוםמזרח ובוחר בכבישים לא ראשיים מדי. מתכנן בכל יום את המסלול שלמחרת מקסימום ליומיים. הכבישים די נוחים לנסיעה והכפרים בדרך מפתחים בי סקרנות, על איך האנשים חיים כאן ,שמחים ממה שיש להם. עצרתי הרבה בכפרים כאלה כדי לנוח בדוכני דרך למיניהם, כדי לשתות משהו קר ולספוג קצת את האוירה המקומית. בדיקה של תחזית מזג האויר מראה שיש סופה טרופית בחוף המערבי שעלולה להשפיע ביומיים הקרובים על האזור שבו אני נמצא. לקחתי בחשבון ואכן הסופה השפיעה במקצת, עם קצת גשם ורוחות – ממש לא נורא כשאתה לבוש כראוי.

אחד הכבישים שבחרתי כביש מס׳ 16 (האמת שלא היתה אפשרות אחרת) עובר בתוך שמורת טבע ונוף נהדר. כביש מפותל עולה ויורד כיף של רכיבה. כ-200 ק"מ לפני צ'יוואווה פגשתי באמצע הדרך ב-4 רוכבים אמריקאים שרוכבים לצ'יוואווה לכנס של רוכבי BMW. פה כבר התחילה שיחה ארוכה על המסע שלי, היו מאוד סקרנים ורצו לשמוע כמה שיותר ואני סיפרתי להם בשמחה כל מה שרצו לדעת. לנוכח הצעתם להצטרף אמרתי שאני לא אצטרף לכנס. הסברתי להם שזה המוני מדי בשבילי… יותר מ-600 רוכבים אמורים להגיע לשם כך אומרים. אחרי לחיצות יד וברכות לדרך צלחה המשכנו לדריכנו. ואכן באותו יום פגשתי בהמון אופנועי BMW שחלפנו על פניי (עקפו אותי) עם הנפת היד המוכרת.

הרכיבה נעימה מזג האויר טוב, רואים יותר כפרים קטנים בדרך שדות של גידולי תירס בעיקר והמון שטחי מרעה בקר.

באחת מהדרכים ממש לפי העיירה Saltillo עצר אותי שוטר (בדיעבד רק לבדיקת מסמכים) כל הספורים על שוטרים מושחתים עלו לראשי. עצרתי, הורדתי את הקסדה מהראש והוא פנה אליי בצורה מאוד מנומסת וביקש רישיונות ואישורים (בספרדית הוא לא דובר אנגלית), הסבתי את תשומת ליבו למדבקת ההולוגרמה שמודבקת על מגן הרוח (אותה מקבלים במעבר הגבול וממליצים לך להדביק אותה בחזית) בדק שהכל תקין, שאל עוד כמה שאלות שלא הבנתי כל כך – אך עניתי תשובות על מה שחשבתי לנכון. ממש לפני שאני מתארגן להמשך הנסיעה, עצר רכב שממנו ירדו זוג מקסיקנים

שכנראה מכירים את השוטר. החליפו ביניהם כמה משפטים ואז פנה אליי הבחור באנגלית שוטפת ושאל שאלות מאיפה אני ולאן אני נוסע – ושוב התפעלות רבה כששמעו את התשובות וגם השוטר התפעל לאחר שתורגמו לו התשובות שלי. קיבלתי מהבחור המלצה על איזה דרכים כדאי לרכב ובאילו ערים כדאי לעצור – מבחינת ביטחון מפני חמדנים (אני קורא להם). ובאמת שיניתי את המסלול (אני התכוונתי לרכב לאורך החוף המזרחי דרומה – לא מומלץ) הצטלמנו, התחבקנו אפילו לא עם השוטר 🙂 ונפרדנו לשלום. המסקנה שלי: רוב האנשים בעולם טובים הם. ככל שמדרימים, הכבישים יותר רחבים עם תנועה צפופה יותר וצריך להשקיע יותר תשומת לב. תחנות הדלק יותר גדולות עם חנויות שרות שרואים בהם יותר ויותר רשתות אמריקאיות. היום בפעם הראשונה נכנסתי לכביש אגרה. יקר אך לא נורא. הכיוון הכללי אזור צ'יאפס/קמפצ'ה/יוקטן שם אפגוש את שחף בני עוד 4/5 ימים. כנראה שלא אפגוש את "אלה" הבחורה שרכבה איתי את כל אלסקה – היא טסה לאיטליה לביקור מולדת.

אחרי כמה שיחות עם שחף על איפה נפגשים ומה עושים ולכמה זמן, הוחלט שניפגש ב– Cancun בשפיץ המזרחי של מקסיקו ומשם נטוס יחד לקובה (שעה טיסה) ל-5 ימים אאכסן את האופנוע ואצא לפסק זמן איכותי עם שחף וניצן. על זה הוחלט עוד כשהייתי כבר בVillahermosa ומשם רכבתי לאורך חוף מפרץ מקסיקו צפונה. פה כבר הייתי צריך להשתמש בכבישי אגרה וזה ממש לא נורא (אגב, אופנוע משלם חצי מחיר ממכונית) האזור הזה של מקסיקו מקסים. תשתית הכבישים מצוינת, הנופים לאורך החוף נפלאים, מזג האויר טוב – למעט הלחות בשעות הצהריים, היה כיף אדיר. אני מגלה כי הערים שאני עובר בהן יותר ויותר שקטות, מטופחות יותר ופחות עמוסות בכלי רכב. האנשים גם נראים יותר תרבותיים ויש יותר דוברי אנגלית , כאילו מקסיקו אחרת.

הפגישה עם שחף וניצן היתה מרגשת עד מאוד, איך לא !!! את השעות הראשונות העברנו בעיקר בהחלפת חוויות כל אחד וסיפורי. בערב יצאנו לארוחת ערב חגיגית ולמחרת כבר איחסנו את האופנוע אצל בחור ישראלי בשם דרור שחי פה בקאנקון הרבה שנים. טיפלנו בסידורים אחרונים לקראת הטיסה לקובה.

קובה

זו מדינה מאוד ענייה וזה ניכר בסגננון החיים של האנשים שחיים פה, אך כפי שהתרשמתי מכל המקומות שהייתי בהם, ככל שיש עוני קשה יותר האנשים יותר שמחים ורחבי לב וזה הרושם שקיבלתי גם פה בקובה. ביקרנו בשלוש ערים; La Habana עיר הבירה,

מאוד סואנת וצפופה ולא נקייה בלשון המעטה, למעט אזורי התיירות שיש בהם מלונות מפוארים המוקפים מסעדות ובתי קפה. ביקרנו בכל האטרקציות והסתובבנו בסמטאות העיר, כדי לספוג את האוירה המיוחדת שיש פה. הוקסמתי מהמכוניות הענקיות והעתיקות (תוצרת ארה"ב) נראות בכל מקום והן בני 50/60 שנה מצוחצחות ומטופחות ועדיין נוסעות . Trinidad עיירה קטנה בת מאות שנים,

מאוד ציורית ושקטה. הרחובות מרוצפים באבן. בתים קטנים וצפופים- אך נקיים עם גינה קטנה ומטופחת. מסעדות קטנות ברחוב הראשי ומוסיקה קובנית נשמעת בכל מקום. יצאנו לטיול רכיבה על סוסים למפל נסתר, היה די מייגע – אך המפל וטבילה במים פיצו על הדרך. פה גם חגגתי יום הולדת 64… Vinales עיירה קצת יותר מודרנית מאוד שלווה ותחושה שהאנשים שגרים פה מאוד אוהבים את המקום, הצטרפנו לאוטובוס תיירים וביקרנו בכל האטרקציות בסביבה – היה קצר וקולע. ביקרנו עצמאית בחווה משפחתית לגידול טבק וקיבלנו הסבר על כל תהליך הייצור התכבדנ בסיגר לעישון ובקוקטייל מקומי בקוקוס טרי. בקובה לנו בבתים מארחים (בתשלום) היה כיף להרגיש כמה האנשים אירחו אותנו מכל הלב באמת.

זהו קובה. חזרנו למקסיקו היישר לביתו של דרור שם חיכה לי האופנוע, ישנו בקרבת מקום ולמחרת נפרדנו, שוב. ושוב ברגשות מעורבים, כיף על מה שהיה וכיף על מה שיהיה. 7 ימים קסומים שעברו כהרף עין.

בליז

רכבתי דרומה לכיוון מדינת בליז, בלי יעד מוגדר. ישנתי עדיין במקסיקו בעיירה סמוך לגבול ולמחרת חציתי את הגבול, המעבר היה חלק ומהיר משני צדדיו של הגבול. השפה המדוברת פה אנגלית קל יותר למטייל שלא דובר ספרדית, התושבים פה מזכירים קצת את ג'מייקה למרות שרואים פה ושם גם אסייתים והודים כמובן.

סביר להניח שאהיה פה 3-4 ימים ואמשיך לגואטמלה. בעלת המוטל שבו שהיתי היתה בשנות ה-70 לחייה היא נולדה פה, "סופי" שמה, היה לה מבטא חצי ג'מייקני מדליק והיא סיפרה אלי בקצרה על ההיסטוריה של בליז. דקות ארוכות שוחחנו ובכל הזדמנות אחרת, הקסימה אותי האישה הזאת. עקב יום גשום במיוחד התעכבתי ליום נוסף, בליז היא מדינה קטנה, לא מפותחת במיוחד. הכל כאן שקט ונינוח אנשים נחמדים ומקבלי פנים, נהנתי מהשהייה והרכיבה .

גואטמלה

הכניסה לגואטמלה לקחה יותר זמן, ביורוקרטיה מהסוג הישן: המתנה בתור לצילומי מסמכים וכו' אך לא נורא. פה פגשתי 2 רוכבים מקסיקנים שמטיילים בגואטמלה והתוכנית שלנו היו זהות ליומיים הקרובים. אז רכבנו יחד ל-מקדשי המאיה באתר היחיד מסוגו במרכז אמריקה ב- Tikal

שם תיירנו כמה שעות והמשכנו לעיירהFlores הסמוכה שם בילינו את הלילה.

את ארוחת הערב העברנו בסיפורי מסע שלהם ושלי בעיקר. (לשמחתי הם היו דוברי אנגלית) היה כיף לארח אחד לשני חברה. למחרת בבוקר הם המשיכו בדרכם לכיוון מקסיקו ואני נשארתי ליום נוסף ב-Flores לתייר את העיר ולנוח קצת. מכיוון שנכנסתי לגואטמלה מבליז, ידעתי מראש שאוותר על אגם אטיטלן הנמצ הרבה צפונה מהכיוון אליו התקדמתי (לא נורא ממש – יהיו אחרים) וגם ויתרתי על ביקור בעיר הבירה  Guatemala City שבה תכננתי לבצע טיפול לאופנוע, גם על זה איני מצטער, אבצע את הטיפול לאופנוע בסן-חוזה שבקוסטה ריקה. העיירה האחרונה בגואטמלה היתה Rio Dulce עיירה קטנה רועשת ותוססת. למחרת בבוקר על הדרך סטיתי קצת מהמסלול כדי לצפות בLake Izabal והמשכתי למעבר הגבול עם הונדורס. שהייתי בגואטמלה 5 ימים ואני יכול להגיד שבערים היותר גדולות, רואים התפתחות והשפעה מערבית. הרכיבה היתה כיפית, בתוך כל הנוף הטרופי הירוק מסביב. בתחילת החודש הבא חוגגים פה את "חג המתים" או בשם אחר "יום הנשמות" חג מאוד ססגוני ושמח למרות הנושא הרבה אוכל וצבעוניות, לא יכול להתעכב עד אז.

הונדורס

מעבר הגבול לקח זמן; כשעה וחצי. אך ללא בעיות, רכיבה של כמה שעות בתוך נוף ירוק, כל הזמן עולים ויורדים בדרכים מפותלות והנה הגעתי לעיירה Copan (משמעות השם "אבן פינה") עיירה עתיקה שהוקמה לפני מאות שנים ע"י שבטי המאיה ואכן על פי המבנים והרחובות רואים שזו עיירה עתיקה. נהניתי פה, מה גם שהאירוח במוטל היה יוצא מהכלל. את הונדורס עברתי ב-5 ימים לא רכבתי הרבה ביום והתעכבתי במקומות שעברתי כמו עיר הבירה טגוסיגאלפה כמו רוב הערים הלטיניות היא עיר מחולקתמרכז העיר מערבי לכל דבר ומסביבו על מורדות ההרים שכונות העוני הבתים הקטנים הצפופים והצבעונים. מדהים איך שזה ניראה. הרכיבה גם פה כיפית בכל הירוק שמסביב ומזג האויר מאוד נוח. מחר שוב מעבר גבול למדינה הבאה בשרשרת המרכז אמריקאית; לניקרגואה.

ניקרגואה

כמו בכל מעברי הגבול במרכז אמריקה, גם פה נצמדים אלייך כמה בחורים ״פיקסרים״ המתפרנסים מעזרה בהליכים הביורוקרטיים לאנשים שעוברים את הגבול עם כלי רכב – מהם אתה בוחר אחד שמלווה אותך לכל אורך תהליך מעבר הגבול, לאן ללכת? מה לצלם ואיפה? הפיקסר עם הקשרים שלו אפילו מביא את הקצין לבדיקת האופנוע. יש לציין כי זה עוזר, במיוחד לאלה שלא דוברי ספרדית והכל תמורת תשלום כמובן עניין של כמה עשרות ₪. כבר ביום הראשון בניקרגואה, הרגשתי שהאנשים פה מאוד נחמדים, יש יותר דוברי אנגלית ובכל הזדמנות אני מפתח שיחה עם המקומיים. מסתובב רגלית במקומות שאני נמצא ויש להגיד שעד כה כל ארצות מרכז אמריקה נראות די דומה; הערים, הנוף, סיגנון החיים וגם האוכל. בTipitapa לנתי במוטל משפחתי שקיים כבר 30 שנים ושם קבלתי אירוח VIP , אחד הבנים שמנהל את העסק, דיבר אנגלית שוטפת והיה סקרן לשמוע מימני סיפורים מן המסע. ישבנו ודיברו ארוכות. היה כיף גם לשמוע ממנו על חייו ועל ניקרגואה. למחרת עם הקפה של הבוקר, הוא שוב הצטרף אליי וכשסיפרתי לו שהיום אני רוכב לאי Ometepe שבימת ניקרגואה המליץ בחום (הוא היה שם בקיץ האחרון) על רכיבה ל– San Jorge (שם עולים למעבורת לאי) ואכן הרכיבה היתה נהדרת ורגועה, אין מה למהר. עברתי בין כפרים קטנים שממש נראים אותו דבר. המתנה של כמעט שעה ועליתי למעבורת.

משך ההפלגה היה כשעה. הים היה שקט ומולנו נגלה האי כשבמרכזו מתנשא הר געש Concecpcionמרשים ביותר. הכוונה היתה להישאר באי יומיים, אך הספקתי לתור בה ביום שהגעתי וקצת למחרת עד הצהריים, אז קיצרתי ועליתי למעבורת חזרה ליבשת. המשכתי לעיר תיירותית במיוחד San Juan del Sur ואכן עיר קטנה מלאה בתי מלון מכל הסוגים. חוף ים נהדר ולכל אורכה – בתי קפה ומסעדות מכל הרמות והטעמים. הרחובות היו גדושים תיירים מרחבי העולם. נהניתי מהשקיעה היפה. אחלה בירה וארוחה טובה.

אפילו ביקרתי ללא תכנון מוקדם בבית חב"ד המקומי שנתקלתי בו במקרה בזמן ששוטטתי בעיר. זהו מחר עובר לקוסטה ריקה.

קוסטה ריקה

מעבר הגבול לקוסטה ריקה, כמו בכל המדינות פה מתנהל בעצלתיים, לוקח זמן אך בעזרת הבחור שעוזר לך (פיקסר) זה יותר פשוט. Liberia היתה העיר הראשונה בקוסטה ריקה. הדרך לשם היתה נהדרת הנוף הירוק יופי של רכיבה. העיר עצמה מאוד מפותחת וכבר רואים שקוסטה ריקה יותר מתקדמת, נקייה ומסודרת מהמדינות שעברתי עד כה. אפילו בכפרים הקטנים בדרך רואים פחות עוני אם זה באיכות הבתים, החנויות הקטנות אפילו בלבוש של המקומיים, ויש גם יותר דוברי אנגלית. למחרת המשכתי לLa Fortuna, הדרך היתה מהממת, הכבישים המפותלים לצידו של Lake Arenal, העיירה קטנה ותיירותית במיוחד יש פה המון אטרקציות שני הרי געש: "ארנל" ו– "צ'אטו" שבראות טובה המראה פשוט מרגש. תכננתי על טיולים רגליים לכיוון המעיינות החמים, אך הגשם החזק שירד ללא הפסקה שינה לי את התוכניות. (למרות שאומרים שזה הכי כיף כשיורד גשם) קבעתי תור טיפול לאופנוע בבירה סן-חוזה לעוד יומיים ומקווה שהכל יסתדר.

עוד לילה אחד באלחואלה (פרבר קרוב לסן-חוזה) שכונה קטנה ושקטה ושוב, האנשים מאירי פנים בכל מקום. למחרת בבוקר יצאתי למוסך שם קיבלו אותי בכבוד. כולם דוברי אנגלית כך שהיה קל לתקשר, אנשי המוסך החליפו באופנוע מה שצריך וטיפלו גם בי וגם באופנוע באופן מעורר הערכה. למרות שידעתי מראש שבקוסטה ריקה יקר יותר… יצאתי מרוצה. הגעתי לפארקManuel Antonio הידוע אחה"צ ונשארתי בקרבתו יומיים. די זמן לטייל בפארק הלאומי הנפלא הזה ולספוג קצת מהייחוד של הטבע של קוסטה ריקה ומהאוירה המקומית. קוסטה ריקה היא מדינה בה התיירות היא משאב מרכזי, מלאה בתיירים מכל רחבי העולם. בשל כך המחירים פה גבוהים משאר המדינות במרכז אמריקה, עצרתי ליד אל אוויון מסעדת קפה בה יושב מטוס שהוחרם עי השלטונות בימי תור הזב של הברחות הסמים בסביבה והיושבת על המתלול אל מול האוקיינוס השקט. פגשתי פה ושם במסעדות ישראליות – עצרתי לקפה ולמעין דרישת שלום מהארץ וכיף היה לדבר קצת עברית. מחר עובר לפנמה וכבר כמה ימים חושב על המעבר לקולומביה… מקווה שהכל יסתדר.

מפנמה לקולוביה

מעבר הגבול לפנמה עבר בקלות יחסית, אך פנמה קיבלה אותי בגשם סוחף. נאלצתי להמתין במעבר הגבול שעה ארוכה עד שירגע. מזה כמה ימים איני רואה שמש. השמים אפורים ומדי פעם יורד גשם. התוכנית הייתה לשהות בפנמה כשבוע, אך מזג האויר הגשום וגם התחזית שלא בישרה שינוי לטובה, שלחה אותי לשנות את התוכנית ותוך 3 ימים ימים מההגעה לפנמה כבר הייתי בחברת השילוח האוירי (מפנמה לקולומביה אין דרך קרקעית וכדי לעבור לקולומביה אפשר לבחור בדרך הים או בדרך האויר – אני בחרתי בהובלה אווירית.) להטיס את האופנוע לקולומביה. פה קיבלה אותי פקידה מקצוענית נחמדה דוברת אנגלית טובה והסתבר שאוכל לבחור בטיסת מטען למחרת או לזו שתצא בעוד 4 ימים. החלטתי לבחור בקרובה יותר כך שלקראת המחר טיפלנו בכל הניירת ארגנתי את האופנוע.

ותוך 3 שעות הכל היה מוכן, זהו נפרדתי מהאופנוע ועכשיו צריך לדאוג לי לטיסה, בחור שעבד במשרד השינוע הציע לי לנסוע לטרמינל הנוסעים הסמוך בשדה תעופה של פנמה סיטי שם יוצאת טיסה לבוגוטה בירת קולומביה בתוך שעתיים, וכך עשיתי ותוך 3.5 שעות הייתי בבוגוטה. מחיר הטסת האופנוע עמד על 1100$ בחברת CIRAG ומחיר כרטיס הטיסה שלי לבוגוטה עמד על 210$.

התמקמתי במוטל קרוב לשדה (האופנוע צריך להגיע מחר אחה"צ) בעזרתו האדיבה של בעל המוטל שהסיע אותי למסוף המטענים ובא איתי לעזור לשחרר את האופנוע – כי ידע שאני לא דובר את השפה. לא הצלחנו לשחרר באותו יום, כי השעה היתה כבר מאוחרת – למחרת האיש הנחמד הזה בא איתי שוב ואחה"צ האופנוע שוחרר. משום מה קיבלתי ויזה לשהות של 15 יום בקולומביה, לא ידעו להסביר למה… ויחד עם זאת זה מספיק זמן עבורי.

 אני חש עייפות. החומרים מראים סימני שחיקה. הדבר בא לידי ביטוי למשל כשלאחר שעתיים רכיבה, אני מרגיש את הגב, מדי פעם גם את הברכיים והעייפות צונחת עלי מהר ממה שהתרגלתי בצאתי לדרך. למרות זאת, אני עדיין נהנה מאוד מהרכיבה לחוות את המסע לראות מקומות חדשים ואנשים נהדרים. גם הגעגועים לארץ ולמשפחה הולכים וגוברים. מזג האויר כאן עכשיו האפרורי כל הזמן והגשם דוחף אותי למהר ולהדרים בעקבות הקיץ העובר בחודשים האלה לחצי הכדור הדרומי. למזג אויר נוח יותר. עוד 15/20 אלף ק"מ קטן עלי.

————————————————

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

29 במרץ 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

לרכוב לאמזונס וחזרה בשלום

חצינו את מעבר הגבול באזור אטאקמה, חתיכת עלייה קשה לאופנוע 😤.
בגלל העברה של הביקורת דרכונים והאדוהנה (מכס) הצלחנו לצאת מהמדינה בלי חותמת יציאה 🤣.
שילמנו שוחד קטן בגבול הבוליביאני והמשכנו בדרך הלגונות, לא אשקר ספגנו כמה נפילות קשות אבל הדרך שווה את זה-דרך יפיפיה עם לגנות בכמה צבעים וגייזרים בדרך.
לאחר יומיים בינהם שינה בשטח (שכלל נסיעה בלילה ששש) הגענו לעיירה עיוני שם עצרנו בבית קברות ענק לרכבות ומשם המשכנו לפנינה היפה מכל – מדבר המלח – הסלאר!! כרגע הוא מוצף ולטובה! ככה ניתן לראות את ההשתקפות הרבה יותר טוב.

ממשיכים לעיר פוטוסי, חייב לציין את הנוף בדרך לכאן-הרים בכל מיני צבעים תהומות, נחלים וירוק בלי סוף! אבל הנפש מתרגלת מהר וזה סובב אותנו כל הזמן..
העיר פוטוסי מבוססת על מכרות. לקחנו סיור קטן לראות מה קורה בפנים כיאה לתיירים 😎 מרשים, קשה ועצוב כאחד.

קיים חוק בבוליביה שדלק לתיירים עולה פי 3 מהמחיר היציג. לאחר דיבור קל בינינו החלטנו שנקנה ג'ריקן ונבקש כל פעם ממקומי לתדלק לנו. ככה חונכנו, "לא פראיירים" 😁 ותתפלאו עבד פלאי פלאים!

היעד הבא הוא סוקרה, בירת בוליביה, אשר קרויה על אחד הלוחמים ששיחרר את המדינה מידי השלטון הספרדי.
בדרכנו עצרנו לפוצץ "קצת" חומר נפץ שקנינו בשוק בפוטוסי. נעצור כאן לשבוע בעיקר בשביל ללמוד ולחזק את השפה הספרדית.

המשכנו לסנטה קרוז, הדרך עוצרת נשימה, רכיבה בתוך יער טרופי קסום מתחילים להתקרב לעיר ולהרגיש את הלחות 😅 הכפרים בדרך זה משהו שונה מכל מה שראינו – מוניות שהם אופנוע, בסטות על טנדרים והכי חשוב בכל הסיפור שהכל זול 😁 וכשזול נהנים 🤣
צלחת של סטייק עם אורז סלט וציפס – 6 שקל!!!! הגענו לעיר והיינו בהלם אחרי שעברנו כפרים נידחים ומקומות כה עניים נגלתה לעיניינו עיר מערבית ברמות הקיצוניות שבלי בושה גם משאירה אבק לתל אביב. יבואני רכבי יוקרה בכניסה לעיר מותגי אוכל מערביים כגון בורגר קינג וסאבוואי וגם הוילות פה ברמת גימור גבוה!! העברנו סופש חוויתי ביותר 😎 והמשכנו לכיוון צפון מערב המדינה לעיירה רורונאבקה.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר הבא
החלטנו לעשות נסיעה של 750 קמ ביום כדיי להגיע לעיירה בלי לדעת מה יש בדרך בכלל!
התחיל נחמד, אספלט, מידיי פעם קצת שטח, חזרה לאספלט עוד שטח, עד שהגענו לאזור מוצף, לפתע מצאנו את עצמנו מעבירים את האופנועים בסירה כדי לחצות אגם ונוסעים בבוץ, שכבה מכובדת שבעצם לא נוסעים אלה רק מחליקים, עוד נהר ועוד פילושים בבוץ ועוד נפילות אבל בסופו של דבר הגענו 😁

תוך כדיי ש"התערבבנו" בעיירה הכרנו בחור בשם ניניו, מדריך לג'ונגל, אינדיאני אמיתי, שהחלטנו לעשות איתו טיול השרדות בן 8 ימים 😅
נכנסו עמוק לתוך הגונגל עם האופנועים, בערך כ 150 קמ מרורונבאקה.


בדרך נהרות ובוץ בלי סוף ובאיזה שהי נקודה החבאנו את האופנועים עמוק בשיחים והמשכנו ברגל.

הגענו לאזור שנקרא אלטו מאדידי. ברגל הגענו כמעט לגבול עם פרו ופתאום הבנו שאנחנו בעצם בתוך האמזונאס!


יתושים בלי סוף חרקים וחיות אבל הישרדות זה הישרדות ומתגברים על הכל. הצלחנו לדוג דגים לבנות רפסודה ואף לשוט בה. כעבור 6 ימים הבנו שמספיק וצריך לחזור, גשם בכמויות רבות הכביד מאד עלינו לאורך כל הדרך.
אם חשבנו שאותה דרך של 750 קמ קשה אז זה מתגמד ליד הגונג'ל הזה! שום דבר באמת לא הכין אותנו לדרך הזאת ובסופו של דבר, הדבר שהכי חששנו ממנו קרה..
בנסיעה חזור נתקלנו באחד הנהרות הקשים שכבר עברנו בדרך הלוך רק שהפעם יש זרמים והוא גבוה מהרגיל. החלטנו בכל זאת לנסות לחצות ותוך זמן קצר מצאנו את עצמינו עמוק בתוך המים, עם האופנועים, נאבקים בזרם שלא יקח את האופנוע. לבסוף הצלחנו להגיע לגדה השניה אבל מתפללים שלא נהרס המנוע מכל המים שחדרו. כל הסיפור נגמר במבצע חילוץ בלילה עם טנדר מאחד הכפרים שהיה מרוחק 6 שעות הליכה ברגל, אני ועומר פצועים בכפות רגליים מהשבוע המתיש בגונגל ובקושי מצליחים ללכת.

הצלחנו לחזור לרורונבאקה עם חילוף של גרר נוסף ורק מתפללים שהבעיה תתוקן במקום הנידח הזה.
לא עבר יום וחזרנו למוסכניק שבידיו הפקדנו את האופנועים. הבעיה סודרה!! 😁😁 ומכאן ליישורת האחרונה של בוליביה – היונגאס ולה פאז 😎

אז היונגאס, חוויה מדהימה, נסיעה בגובה גבוהה בתוך עננים ודרך צרה בהרבה מהחלקים, נוף יפה ותהומות שאין לתאר אבל למען האמת עברנו כבר דרכים הרבה יותר מסוכנות כך שהאדרנלין לא היה בשיאו 😎 ממשיכים ומתקרבים ללה פאז וככל שמתקרבים, יותר קר. הגענו לאזור בגובה של 4600 מ' וכבר מאבדים תחושה בידיים, בסופו של דבר הגענו לעיר ובילינו פה שבוע 😁

נקודתנו האחרונה במדינה המדהימה הזאתי היא העיירה קופקבנה, באגם טיטיקאקה. עיירה שלווה וציורית, מכאן ביקרנו באי השמש. בני האינקה מאמינים שכאן נבראה השמש, האי מקסים ואותנטי והנוף שנשקף מכל נקודה באי הוא בלתי יתואר!

פנינו לפרו, כיוון קוסקו, שם נפגוש בפעם המי יודע כמה משפחה מקסימה, עם ארבעה ילדים מתוקים וביחד נחגוג את ליל הסדר 😃😃

ולסיום, בוליביה, היית מדהימה ושווה כל דקה שהיינו כאן ואת בהחלט גם שווה את חריגת הויזה 🤣
להתראות ו..
שלום לך פרו

————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעומר סלע ואליאור רפלסקי

——————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »