הרפתקה דוט קום

18 בפברואר 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

דרום אמריקה המדברית

טיפה על דרכנו בימים האחרונים. יצאנו מסנטיאגו צ'ילה לאחר יישור קו לאופנועים והתחדשנו בזוג נעליים חדשות 😁.(יענו צמיגים לאופנועים) חוזרים בחזרה לארגנטינה לכיוון מנדוזה. לא נסענו דרך הערים בציר רוטה 40 (דרך מס' 40 חוצה את ארגנטינה מצפון לדרום לאורך אלפי ק"מ) (משעמם) אלה אחרי הגבול חתכנו צפונה לדרך 149,

עברנו ב Barreal, Rodeo ולאחר מכן התחברנו לכביש 40 בחזרה. הדרך הזו הומלצה על ידי רוכב שוויצרי שפשגנו בסנטיאגו, איתו בילינו את הסופש ב Valparaiso. הדרך מדהימה!!. כרגע ב Belen ׁ(שמשמעות שמה הוא "בית לחם" בספרדית. דרום ומרכז אמריקה מלאות בשמות תנכיים שכאלה) כאשר התכנון הוא להתקדם צפונה ותוך יומיים-שלושה לחצות לסן פדרו דה אטקמה שוב בצ'ילה.

והכיוון הכללי צפונה לבוליביה ופרו בהמשך.

—————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאליאור רפלסקי ועומר סלע

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 בפברואר 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה

להגיע בעונת הקרנבלים בדרום אמריקה

ועוד על אופנוע

 

אורוגוואי – ברזיל
צ'ה גווארה נסע על אופנוע מבואנוס איירס לוונצואלה, תוך כדי כך כתב יומן והפך
לקומוניסט. הבעיה שהאופנוע התקלקל די בתחילת הדרך ואת רוב המסע הוא עשה
בטרמפים. מהסיבה הזאת החלטנו לא לעקוב אחריו ונסענו מבאונוס איירס לברזיל, וגם
מהסיבה שהקרנבל בפתח ואם אנחנו בסביבה אז אסור להחמיץ. לקחנו מעבורת מבואנוס
לאורגוואי ועלינו לאורך החוף. דרך מונטבידאו בואך ברזיל. שום דבר מיוחד למעט
העובדה שנתקענו לסוף שבוע בעיר מאחר והחניון שבו חנינו היה סגור בסוף השבוע
(דבר שהסתבר לנו מאוחר מידי). אך הפסדנו יצא בשכרנו וזאת מאחר ונתקלנו ללא
תכנון בחזרות לקרנבל במונדבידאו, שהיו מלהיבות (בדיעבד החזרות טובות יותר מהדבר
האמיתי).


עברנו לברזיל דרך העיר צ'ואי שהיא עיירה נידחת באמצע שום מקום שלא היה שווה
לבזבז עליה את השורה עד כה אבל היא מיוחדת בכך שהגבול בין ברזיל לאורוגוואי
עובר ממש בטבורה, ולא סתם אלא באמצע הרחוב הראשי, בצד אחד דוברים ספרדית בצד
השני פורטוגזית, בצד אחד משלמים בפזוס, בצד השני בריאלים והכי מעניין כשבצד אחד
השעה שמונה בצד השני שבע. וכמובן שאין גדר או חומה שמפרידה, סתם רחוב באמצע שום
מקום.


התחלנו בנסיעה לאורך החוף, על המפה זה נראה מבטיח, רצועת חוף מוקפת במים בשני
הצדדים עם עיירות מנומנמות וחופים מבטיחים, במציאות, די עלוב, החופים טרשיים
ולא יפים והעיירות סתמיות ולא מושכות. ולאחר מספר ימים לאורך כביש 101 החלטנו
להכנס להרים ומדהים איך 50 ק"מ יכולים לשנות, הכביש המקביל לכביש החוף עובר
במסלול פתלתל בעיירות מטופחות במזג אויר שמזכיר את האלפים בקיץ, כאילו אנחנו
במדינה אחרת.
את הקרנבל פגשנו בפלוריאנפוליס, עיר שחציה על אי די פסטורלי עם עיירות וחופים
כפי שחלמנו. אבל הקרנבל עצמו די אכזב, בגדול מדובר על מסיבה ברחוב שנמשכת
יומיים, ובה בעיקר שותים אלכוהול (בקבוק בירה – 3 ₪, בקבוק וודקה 12 ₪), למרות
כמות השתייה לא נתקלנו בשיכורים ממש אלא בעיקר באנשים שמחים (מזכיר קצת את יום
העצמאות בכיכר רבין). והתהלוכה עצמה, התלבושות וכמות האנשים מרשימים ונראה
כאילו נועדו לתיירים למרות שכמעט לא היו שם תיירים.


מפלוריאנפוליס חתכנו לכיוון ארגנטינה (כ- 1500 ק"מ) ולמפלי האיגוואסו.
לאחר כמעט חודש בברזיל (דרום המדינה) מה למדנו:
– כמעט שלא נתקלנו בברזילאים דוברי אנגלית או ספרדית. בדרך כלל הם
מבוהלים כששומעים אנגלית ומתחילים לדבר פורטוגזית עוד יותר מהר מהרגיל. לאורך
כל הדרך לא נתקלנו בתיירים (למעט בפלוריאנפוליס – בעיקר תיירים מארגנטינה, יפני
אחד שצילם את הקרנבל בו זמנית בשלוש מצלמות, ומלא ישראלים בטיול אחרי צבא).
– הברזילאים אנשים נחמדים עם סבלנות, מאוד מתעניינים לגבינו למרות שכמות
המילים המשותפות בנינו הן פחות מכף יד (בספרדית).
– בתחום האוכל יש שתי אפשרויות, בופה חופשי עם אוכל תעשייתי ללא הגבלה,
בצהריים המקומות הללו מפוצצים בסועדים, או פיצה (כאילו במקור לא פורטוגלים כבשו
את המקום אלא איטלקים), כל ארוחה בכל מקום, מבחר עצום של מאפים ועוגות שנראים
טוב אבל טועם כמו עוגות חנק.
– הכבישים ברובם באיכות טובה, הנהיגה של הברזילאים סבירה, עם כמות
באמפרים מפחידה שלא תמיד מודעים לך עליהם מראש (מספר פעמים מצאנו את עצמנו
מרחפים באוויר). הנוף גבעות ירוקות שמשרות רוגע ואפשר לנהוג בתוכם שעות. קטע
אחד קטן על כביש (שנראה ראשי על המפה) המוביל לפארק סאו יואכין, הסתבר כקטע
טכני קשה (אבנים, חצץ, חול ומה לא) – סה"כ 30 ק"מ בחמש שעות ונפילה אחת בקטנה.
– מלונות אהבה נקראים כאן מוטלים – לא הבנו את זה עד שהיינו בחדר עם
מראות 360 כולל התקרה וסרטי סקס בטלוויזיה.
מחר ארגנטינה.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

14 בפברואר 2018 אליאור ועומר עושים את האמריקות

שני חברים על שני אופנועים

יצאו להרפתקה מיוחדת

אליאור רפלסקי ועומר סלע (מימין לשמאל, כאן למעלה), נחתו בבואנוס איירס שם רכשו שני אופנועים וציוד רכיבה (משומשים כמובן) והחלו את מסעם ברכיבה דרומה על כביש 3 הידוע בשיעמומו לאורך כמעט 3500 ק"מ והמלווה את החוף המזרחי (האוקיינוס האטלנטי) של פטגוניה עד למבואות ארץ האש האגדית היא טיירה דל פואגו. שני החברים האלה שייכים לקבוצת הרפתקה בווצאפ וכולנו בקשר מדי זמן והנה הדיווח הראשון שקיבלנו (סוף סוף) משניים שהולכים על הקצה… לטובה (יוני)

07:44, 14/2/2018] אליאור רפלסקי אופנוע: קצת על אושוואיה:

לאחר אינספור תקלות ובעיות בבואנוס איירס לקראת המסע וחציית Ruta 3 החד גונית (משעממתתת!!) הגענו ל Isla Grande de Tierra del Fuego, האי הכי גדול בדרום פטגוניה. כבר עם המעבר של מצר מאגלן הרגשנו את השינוי באוויר, אחד הנופים המרהיבים שראיתי בחיי הקצרים ;). בדרכנו לאושוואיה ישנו בקמפינג על Lago fagnano שנמצא בעיירה נחמדה הנקראת Tolhuin (כמובן שביקרנו גם במאפייה/קונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה) מקום מיוחד במינו שכולו בנוי ממחזור של דברים שונים. לאחר לילה קשה של גשמים ורוחות סוף סוף הגענו לאושאייה,

אנחנו בעיר הדרומית בעולם!. תוך כדי רכיבה על האופנועים שכבר ממזמן הפכו להיות הנשים שלנו, אנחנו פשוט לא מפסיקים לבהות ביופי הקסום הזה. הירוק לא מפסיק למשוך את העין . כל רגע ומכל מקום בעיר ניתן לראות את פסגות השלג מסביב, בחיי, אם לא הייתה לעיר הזאת תקופת חורף כה קשה הייתי עובר לגור כאן!. כמה ימי מנוחה בעיר והגיעה השעה להמשיך, אבל, לא לפני שנגיע לסוף Ruta 3 העוברת בפארק לה פאטייה היפייפה

שם נמצא שלט חביב שאוליי מסמל את סוף העולם, אבל בשבילנו רק את ההתחלה :))

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאליאור רפלסקי ועומר סלע

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

26 באוגוסט 2017 דין רוכב את צפון דרום אמריקה בדרך צפונה

מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.


הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.


הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.


מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 ביולי 2017 גיא מרמור רוכב אמריקות – מדרום צפונה

להחליט על מסע אופנוע

באמצע הדרך

 

[את גיא הכרתי דרך המלצה של לירן מרכוס לצרפו לקבוצת "הרפתקה" בווצאפ. (הכוללת את רוב כותבי אתר הרפתקה הנוכחי) כרגע גיא כבר כמאתיים ק"מ מדרום לפרודו ביי – הנקודה הצפונית באמריקה (ובעולם בעצם) אליה ניתן להגיע ברכיבה רצופה על דרך קרקעית. לגיא יש בלוג משלו כאן. וזה דף הפייס שלו. יוני]

אוקיי. דרום אמריקה על אופנוע נתחיל קצת מרקע.
דרום אמריקה על אופנוע תמיד היה החלום. מאז שאני זוכר שראיתי את הסרט של צ'ה גאברה, דרום אמריקה על אופנוע.
המחשבות על הטיול מתחילות שנה לפני בערך. לאן מתי כמה למה. מתייעצים קצת שואלים איפה למה עונה גל יורד עולה וכדומה. שסיפרתי לאנשים שאני רוצה לעשות את הטיול עם אופנוע אמרו לי לא כדאי. מסוכן. בעייתי מעברי גבול תסתבך בדרכים וכו. עזוב תשאיר את זה למקום אחר אולי צפון אמריקה. בעיקר אנשים שכבר טיילו אמרו לי את הדברים האלה.
אז באמת הורידו אותי מהנושא. אמרתי, טוב מה נעשה בעיה.
החלטתי שאני אעשה את דרום אמריקה כ back packer. לטייל עם מוצ'ילה ובסוף אגיע לצפון אמריקה ואקנה שם משהו ואעשה איתו את צפון אמריקה.
הכנות לטיול;
לטיול יצאתי ספונטני. חודש לפני סגרתי טיסה מיהרתי לגמור את החיסונים. קניתי את הציוד שרציתי (קצת יותר מידי ).
חיליק מגנוס: על חיליק מגנוס שמעתי בעבר וידעתי שיש לו איזשהו מכשיר חילוץ. ההורים התעקשו כיוון שאני מטייל לבד וגם אני אמרתי רעיון לא רע, כלי כזה למצבי חירום רציניים אין לדעת איפה אני אתקע. השכרתי את המכשיר העלות לא רצינית ואם אני אצטרך באמת חילוץ זה יהיה שווה זהב. ממליץ.
הטיול:
טיסה לאמסטרדם. מחכה שם 9 שעות מסתובב קצת בעיר אוכל משהו וחוזר לשדה וטיסה לבואנוס איירס.
הגעתי לעיר. בואנוס עיר מאוד יפה מזכירה את אירופה. מונית מהשדה למרכז העיר בעלות לא נוראית והגעתי להוסטל ששמעתי עליו מלפני ^&% לילה אחד הייתי שם לא כל כך אהבתי ועברתי להוסטל אחר באותו רחוב. Casa papa הוסטל נחמד ביליתי שם 2 לילות נוספים. היתה שם חבורת ישראלים שחזרו מהקרטרה אוסטרל ועוד זוג ישראלים טרקרים רציניים שכבר חודשיים בארגנטינה וחרשו את פטגוניה ועוד כמה אירופאים.
כיוון שטסתי ספונטני ולא כל כך הכרתי את האתרים/טרקים שווים/אטרקציות וכו אז אמרתי שווה לשאול ולשמוע מה אנשים חוו. ללמוד.
#אם זאת כלל ברזל לטיול! קחו בחשבון שבן אדם מספר לך איך היה לו זה תלוי בהרבה דברים. אחד יכול להגיד שהיה חרא כי לא היה מסיבות וסמים ואחד יכול להגיד שחרא כי אין טרקים ונופים.
אבל אני חושב שטוב לשמוע ולהכיר מקומות מאנשים שעברו. אחרי זה כל אחד יכול לעשות לעצמו את החשבון האם להגיע לשם או לא.
אחרי כמה ימים שם שהלכתי המון ברגל. (ממוצע של 15 קמ ליום בערך) כן העיר יפה יש הרבה מה לראות בהליכה ונחמד .מזג האוויר טוב. בואנוס איירס וארגנטינה בכללי לא זולה. ארוחת צהריים פשוטה באיזה בית קפה יעלה באיזור ה 40-60 ש'ח לא זול בהתחשב שאתה בדרום אמריקה וזה מחיר של עסקית בארץ.
למדתי שבטיול החסכון הגדול לפי דעתי הוא על אוכל. אבל על זה נרחיב בהמשך.
לקחתי טיסה דרומה לקלפטה. לטייל קצת בפטגוניה ארץ האש.
הנופים מדהימים מרחבים אינוספיים סוף סוף חיכיתי לצאת מהעיר קצת לראות טבע.
קלפטה עיירה נחמדה. נידחת מאוד באים לכאן בעיקר בשביל הקרחון המתנפץ שהוא גם הקרחון היחידי בעולם שלא קטן.
הצריבה:
בפטגוניה התחילו הסרטים. המון אופנועים. Overlandering אנשים שמטיילים את האמריקות על אופנועים באים לפטגוניה בשביל הנופים הכבישים ואושוואיה שהיא הנק הדרומית ביותר ביבשת עם נופים מדהימים וזה באמת מן אבן דרך רצינית בשביל אופנוענים.
בעוד אני מסתובב עם פה פתוח מזיל ריר מכל אופנוע. אישית. אני חושב שה BMW gs800 אופנוע מדהים (למרות שאין לי שום ניסיון איתו ובנתיים רק דברים רעים שמעתי עליו מרוכבים. יותר מידי אלקטרוניקה ועוד) אבל האופנוע עם ארגזי מסע וציוד נראה מיליון דולר.
אז באמת התחילה הצריבה ותחושת אתה מת לכזה מה אתה עושה באוטובוסים. כל נסיעה אני מסתכל מהחלון רואה את הדרכים והאופנוענים ומת מבפנים. עשיתי כמה טרקים בפטגוניה כגון הפארק הלאומי טורס דל פיינה בפטגוניה הציליאנית. מקום יפה עם טרקים נחמדים בכל הרמות.
אחרי זה חזרתי לאל צ’לטן לראות את הפיץ רוי המפורסם והעיירה הפסטורלית.
באותה תקופה התחלתי להתעניין בקראטרה אוסטרל שהיא אחת הדרכים היפות בעולם. 1200 קמ שמתחילים בדרום צילה ונגמרים בארגנטינה.
הפיץ רוי היה מאוד יפה והעיירה נחמדה. ישנתי ב rancho aprte מחיר סמלי מקום נחמדים ישראלים ובהוסטל הגדול יותר שלהם שצמוד יש מסעדה נהדרת עם שניצלים וסטייקים מעולים במחיר של 160 פסו ארגנטינטי. שווה ומומלץ.
אגב מכאן גם מתארגנים ליציאה בוואנים לקארטרה.
שקלתי אם לעשות את הקרטרה בטרמפים או בוואן. אני אישית חושב שהדרך הכי טובה למוצילר לחוות את הקרטרה היא להשכיר רכב כמה חברה ולצאת. חווית הנהיגה שם מדהימה. ונוח שאתה נייד ויכול מה שבא לך.
אני לעומת זאת הגעתי בסוף העונה. כבר סוף מרץ תחילת החורף תכף הכל נסגר ואני גם בליציוד קאמפינג אז החלטתי שבטרמפים זה לא רלוונטי. יצאתי בואן עם עוד 15 ישראלים נחמדים לשבוע ימים יחדיו של נופים מדהימים אטרקציות טרקים וחוויות. הנופים בקרטרה מדהימים. אני יושב עם אוזניות בואן ומתבונן לא יכול להפסיק להסתכל על המרחבים העצומים והנופים.
תוך כדי הנסיעה בקארטרה המחשבות על אופנוע מציפות אותי. אני אחזור אחורה בזמן ואספר קצת על ניל. את ניל פגשתי בפורטו נאטלס. העיירה שממנה יוצאים לפארק טורס דל פיינה.
ניל בחור מניו זילנד שגם מטייל על אופנוע. הוא סיפר לי שקנה את האופנוע בסנטיאגו הונדה 150סמק דו שימושי. ישר עלתה השאלה זה לא אופנוע קטן מידי למסע כזה? ישר ענה לא. הרבה אנשים עשו את זה לפניי ובכלל במזרח האופנועים הקטנים שם חוגגים. פה מפונקים בדרום אמריקה עם הbmw והמנועים הגדולים. ניל סיפר לי על תהליך הקנייה. שהאופנוע עולה 2000 דולר בערך ושהחנות שקנה ממנה עשתה את כל הניירת בשבילו.
חזרה קדימה בזמנים.
החלטתי תוך כדי הקראטרה שאני עושה את זה. קונה אופנוע כמו ניל בסנטיאגו. 2000 דולר זה מחיר זניח. עוד קצת השקעה על ציוד רכיבה וציוד לאופנוע ויאללה נצא.
שאלתי את ניל עוד קצת על התהליך ושלחתי מייל לסוכנות שניל קנה ממנה שגם אני רוצה לעבור את אותו תהליך ולקנות את האופנוע דרכם. סיימתי את הקארטרה והגעתי ל “חווה” באל בולסון. מקום של ישראלים. לנוח קצת מהקרטארה דשא מזג אוויר טוב ומקום פסטורלי.
בחווה עלה לי רעיון. למה שלא תריץ שאלה בקבוצה של דרום אמריקה בפייסבוק האם מישהו עשה את הטיול עם אופנוע?. יאללה רשמתי ומיד קפצו שתיים. אור שמעוני וניב ספקטור שתוייג בשאלה שלי.
ישר יצרתי איתם קשר והם זרקו את כל התוכניות שלי לפח (בדיעבד היום אני יכול להגיד שהם צדקו בענק ) ישר אמרו שאופנוע 150 סמק ממש ממש לא הכיוון ואתה לא תהנה עם אופנוע כזה וזה לא רעיון טוב. אמרתי אוקיי אז מה כדאי? הם אמרו לי לחפש בהוריזון. בקצרה על הוריזוןHorizonsunlimited זה אתר עם מידע על כל מה שתרצו בנושא אופנועים ולטייל עם אופנוע בעולם. כל יבשת כל מקום הכל.
ובאתר יש גם פורומים למכירה ושעדיף לקנות אופנוע גדול שמוכן לטיול כבר וגם שהקהילה של האופנוענים היא קהילה של חברה טובים ולא יעבדו עלייך וכו. אוקיי התחלתי לשבת חזק שם לבדוק אופנועים לשאול. תוך כדי גם יצרתי עם עוד 3 ישראלים שעשו את הטיול ככה . מתן בן מויאל מתן בללי והאגדה לירן מרכוס. שגם איתם התייעצתי הרבה ושאלתי. תהליך הקנייה של אופנוע משומש בדרום אמריקה הוא לא פשוט אבל גם לא מסובך. אסביר .נגיד שאתה רוצה לקנות אופנוע מבחור ניו זלנדי עם אופנוע מניו זילנד. אתה ישראלי הוא ניו זילנדי וגם האופנוע ואתם נגיד בצ’ילה אז הקטע הוא שאין דרך חוקית לעשות העברת בעלות כי האופנוע לא רשום במדינה ולכן לצאת איתו מהמדינה עם בעלים אחרים ולהיכנס למדינות אחרות זה קומבינה נחמדה(מזייפים מסמכים.אסביר בהמשך)
בפורום למכירה של הוריזון מצאתי אופנוע קנדי מבחור קנדי שרכב מקנדה ועכשיו רוצה למכור בצ’ילה. ניב רכב עם הבחור והמליץ עליו ושאר החברה אמרו אם אתה מכיר ישראלי שרכב איתו וממליץ זה שווה זהב. אני מצד שני לא עפתי על הדיל. האופנוע היה kawasaki klr 650. שהוא באמת אחד האופנועים הנפוצים כאן ביבשת. אופנוע מעולה כי הוא משלב יכולות שטח וכביש בנוסף אמינות ופשטות (קרבורטור ולא הזרקת דלק.בלי מחשב) ומנוע גדול שיכול לסחוב אותך וכל הציוד שתרצה(ויש הרבה ציודKlrלמען השם). הבעיה היא כזאת. האופנוע מעולה אבל יש לו בעיה אחת. עקב אכילס שנקרא doohickey. בקצרה זה מותחן שרשרת תוכלו לקרוא על זה בגוגל יותר. רוב המטיילים מחליפים את הדוהיקי לגרסת אפטר מרקט מחוזקת כי יש לו נטייה להישבר ואתה מוצא את עצמך תקוע בשום מקום. זה מה שקרה למתן בן מויאל ולכן אמר לי. אחי אתה חייב להחליף את הדבר הזה חיייבב. טוב אמרתי נתחיל לבדוק. ישבתי על כל הפורומים והאתרים שלחתי מיילים למקומיים בקהילת האופנוענים ולכל המוסכים שהומלצו. המסקנה. את הקיט הנ"ל אין להשיג בצ’ילה אפשר לקנות בארהב ולשלוח לכאן.
אני אמרתי זה סרט לשלוח לכאן. וגם אני תקוע בסנטיאגו כבר כמעט חודש אני לא מחכה עוד חודש לחלק להגיע. אופציה היא להזמין ולשלוח צפונה יותר ליעד אחר ששם אתקין. מתן קישר אותי לבחור בפרו שעשה לו את הדוהיקי והוא אמר לי שהוא יכול להתקין שאגיע. מה זה אומר? צריך לפתוח את העסק ולראות שהדוהיקי יכול להחזיק 7 אלף קמ בערך עד לימה פרו. כאב ראש אכן. במקרה קפץ בהוריזון עוד אופנוע שכבר נמצא בסנטיאגו מבחור אמריקאי שרכב מקליפורניה לכאן. גם כאן מדובר ב klr הלכתי לראות. האופנוע נראה פצצה. אבל. בעיה. גנבו לו את הלוחית רישוי ועכשיו להשיג לוחית מה DMV משרד התחבורה אמריקאי סרט לא קטן. התחבטויות התלבטויות בסוף החלטתי ללכת על האופנוע האמריקאי. שזה היה דיל יותר טוב בשבילי. אופנוע מוכן למסע שכלל ציוד רכיבה והכל. סיכמנו שהוא יעשה לוחית רישוי כאן בסנטיאגו אצל מעצב גרפי ושיגיע הביתה, הוא יוציא לי חדשה ואז ישלח אותה לחבר טוב של אבא בלוס אנגלס ומשם אמרתי אני יסתדר איתו שישלח לי אותה ליעד כלשהו ביבשת.
עכשיו הגיע הסיפור של העברת בעלות. חתמנו על הטייטל מאחורה (רישיון רכב) והוצאנו Bill of sale (שטר מכר) של מדינת אורגון שם האופנוע היה רשום. כל זה שווה לתחת בדרום אמריקה. הם אפילו אנגלית לא יודעים. אז מה עושים? הבעיה היא שבכניסה לכל מדינה אתה מקבל אדואנה. שזה בעצם הניירת מכס של האופנוע בכל מדינת. מה הבעיה? שהאדואנה היא על שם מי שנכנס עם האופנוע למדינה (הבחור האמריקאי) ושתרצה לצאת אתה בעצם מגיש נייר לא על שמך וגם מבחינתם האופנוע של הבחור האמריקאי.
אחרי התייעצות רבה החלטנו ללכת לנוטריון שיחתום על שטר מכר שהוצאנו בספרדית וגם עוד כמה שטויות כאלה ובנוסף סרקנו את הרישיון המקורי ושינינו את השם שלו לשלי. זה הדרך הכי קלה לטייל עם אופנוע יד שנייה ברגע שיצאת מהמדינה שקנית אתה פשוט משתמש ברישיון המזוייף על שמך ואין שום בעיה.
לקחתי את האופנוע למוסך לשים שרשרת חדשה וגלגלי שיניים ולבדוק האם צריך שסתומים. מצאתי בהוריזון בחור עם המון המלצות John Moto אחלה בחור מכיר את כל האופנועים. ומחירים שפויים. אם כן קחו בחשבון. חלקים בצ’ילה יקרים מאוד. כיוון שסתומים לא נדרש אבל שרשרת וגלגלי שיניים עלו לי פעמיים לפחות המחיר שיעלה באר"הב. בדרך למוסך קיבלתי פנצ’ר. אחלה חוויה ראשונה עם האופנוע . דחפתי אותו על ניוטרל 3 קמ במשך שעה עד למוסך. חזרתי מהמוסך האמריקאי שאל איך הלך אמרתי סבבה ועשינו שסתומים. (למרות שלא עשינו וגם ג'וני הסתכל על המנוע והשסתומים ואמר שהאופנוע נראה פיקס מנוע נקי מאוד. בלב תחושת יש! קיבלת החלטה טובה עם האופנוע הזה ) לא אמרתי לו כדי שלא יעוף על עצמו כי גם ככה הבחור לא כזה בן אדם שקל להתעסק איתו והוא חושב שהוא יודע הכל. יאמר לזכותו שהוא עשה בעצמו את כל השיפורים באופנוע ושמר עליו מאוד האופנוע נראה מדהים. סגרנו את העסקה שילמתי לו חלק במזומן והשאר ב paypal
וחזרתי עם האופנוע החדש שלי להוסטל. לא יכול להוריד את החיוך סוף סוף אפשר לשלוח תמונה לכולם בבית. למשפחה חברים מהצוות וכל שאר החברים. לילה של חצי שינה מרוב התרגשות. קמתי בבוקר העמסתי את האופנוע ויצאתי לדרך. מתתי כבר להגיע לבוליביה כי אני כבר מאחרוני המטיילים בצ’ילה. החורף מגיע וכבר סיימתי כאן הכל. תיכננתי מסלול אינטנסיבי שכלל 500-600 קמ כל יום של רכיבה כדי להגיע לבוליביה במהירות. גם היה הרבה פחד ברקע של האם בכלל אצליח לצאת עם האופנוע הזה והאדואנה שלא על שמי מהמדינה. יוצא לדרך מסנטיאגו קצת פקקים וכולי לפני הכביש הראשי נזכרתי. שיט לא בדקת שמן בבוקר! עוצר בצד, האופנוע מונע מסתכל על מדיד השמן. ריק! שיואו אידיוט נסעת שעה בעיר בלי שמן. 2 שניות חלפו בראשי ואז האימרה בכל רם. אידיוט המנוע מונע ברור שלא תראה שיש שמן במדיד… מכבה את האופנוע מחכה עשר דק שיתקרר מסתכל. מלא. אומר שוב בקול "אידיוט מה נראה לך אתמול היה והיום יהיה ריק.. פיייי טיפש". לידע כללי. אני לא מכונאי גדול ולא קרוב לזה. אבל יש לי ידיים טובות בסה”כ והיה לי כמה טרקטורנים בעבר ובבית הרכב הפרטי שלי זה לנד רובר דיפנדר ישן שאוהב להתקלקל לפעמים וגורם לבעליו. אני. ללמוד על תקלות ואיך מתקנים. אהה אגב זמן טוב לציין שבחיים לא היה לי אופנוע וגם יותר מסיבוב פה ושם על אופנוע בארץ לא עשיתי. (רישיון היה אל תדאגו) אבל זה בכלל לא הפחיד אותי. ידעתי שהיכולות נהיגה שלי בסדר ואני אלמד תוך כדי. עולה על הכביש הראשי וישר מפעיל את הראש ומיישם את כל מה ששאלתי ואמרו לי בימים האחרונים. 4000-4500 זה איפה שהמנוע בנוח. בערך 95-100 קמ”ש שם הוא לא אוכל הרבה דלק וצריכת השמן מינימאלית. המילים של אור שמעוני מתן ולירן מהדהדות בראש. קח באיזי לאט. שמור מרחק. אחד המשפטים הטובים של מתן הוא ” תזכור, תפחד מהאופנוע. כי ברגע שתפסיק לפחד אז תתחיל לעשות שטויות וגם תחטוף” צודק בענק. גם לירן אמר וצדק אחת הסכנות הגדולות עם אופנוע זה להיכנס לסיבוב מהר מידי ולקלוט שאתה יותר מידי מהיר. ואז מה שקורה זה שהנטייה היא לרצות ללחוץ חזק על הברקס ולעצור ואז נופלים. אני מתחיל בנסיעה על כביש 5 צפונה לכיוון צפון צילה. כביש מדהים סלול מדהים וחוצה את כל המדינה. בראש עוברת המחשבה ממש כביש 5 שלנו .
אני נוסע האושר עילאי ואני לא מאמין שאני בדרך.
לפניי שיצאתי מההוסטל של האמריקאי עם האופנוע הוא זרק לי בקטנה. You might wanna buy ear plugs. ” אולי תקנה אטמי אוזניים כלשהם” ישר שואל מדוע ולמה חביבי? תשמע האגזוז עושה קצת רעש אבל אולי זה רק אני כי אני לא אוהב רעש חזק. אני אומר לו שטויות במיץ. ובלב חושב על זה שהוא כן קצת פסיכי ובכל פעם שהיה קצת מוזיקה חזקה או אנשים מדברים חזק לידנו הוא לא יכל להתרכז והיה חייב ללכת לאיזה פינה. תוך כמה שעות על הכביש אני מגלה שהוא לא טיפש אלא אני טיפש שלא הקשבתי. ידעתי שיש לי אטמי אוזניים שהבאתי. אבל אמרתי מה עכשיו לנסוע עם אטמים את כל דרום אמריקה?!
גם תיכננתי לשמוע באוזניות דיסקים לימוד ספרדית שבחור ממהוסטל העביר לי לטלפון.\

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגיא מרמור

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »