הרפתקה דוט קום

26 באוגוסט 2017 דין רוכב את צפון דרום אמריקה בדרך צפונה

מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.


הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.


הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.


מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 ביולי 2017 גיא מרמור רוכב אמריקות – מדרום צפונה

להחליט על מסע אופנוע

באמצע הדרך

 

[את גיא הכרתי דרך המלצה של לירן מרכוס לצרפו לקבוצת "הרפתקה" בווצאפ. (הכוללת את רוב כותבי אתר הרפתקה הנוכחי) כרגע גיא כבר כמאתיים ק"מ מדרום לפרודו ביי – הנקודה הצפונית באמריקה (ובעולם בעצם) אליה ניתן להגיע ברכיבה רצופה על דרך קרקעית. לגיא יש בלוג משלו כאן. וזה דף הפייס שלו. יוני]

אוקיי. דרום אמריקה על אופנוע נתחיל קצת מרקע.
דרום אמריקה על אופנוע תמיד היה החלום. מאז שאני זוכר שראיתי את הסרט של צ'ה גאברה, דרום אמריקה על אופנוע.
המחשבות על הטיול מתחילות שנה לפני בערך. לאן מתי כמה למה. מתייעצים קצת שואלים איפה למה עונה גל יורד עולה וכדומה. שסיפרתי לאנשים שאני רוצה לעשות את הטיול עם אופנוע אמרו לי לא כדאי. מסוכן. בעייתי מעברי גבול תסתבך בדרכים וכו. עזוב תשאיר את זה למקום אחר אולי צפון אמריקה. בעיקר אנשים שכבר טיילו אמרו לי את הדברים האלה.
אז באמת הורידו אותי מהנושא. אמרתי, טוב מה נעשה בעיה.
החלטתי שאני אעשה את דרום אמריקה כ back packer. לטייל עם מוצ'ילה ובסוף אגיע לצפון אמריקה ואקנה שם משהו ואעשה איתו את צפון אמריקה.
הכנות לטיול;
לטיול יצאתי ספונטני. חודש לפני סגרתי טיסה מיהרתי לגמור את החיסונים. קניתי את הציוד שרציתי (קצת יותר מידי ).
חיליק מגנוס: על חיליק מגנוס שמעתי בעבר וידעתי שיש לו איזשהו מכשיר חילוץ. ההורים התעקשו כיוון שאני מטייל לבד וגם אני אמרתי רעיון לא רע, כלי כזה למצבי חירום רציניים אין לדעת איפה אני אתקע. השכרתי את המכשיר העלות לא רצינית ואם אני אצטרך באמת חילוץ זה יהיה שווה זהב. ממליץ.
הטיול:
טיסה לאמסטרדם. מחכה שם 9 שעות מסתובב קצת בעיר אוכל משהו וחוזר לשדה וטיסה לבואנוס איירס.
הגעתי לעיר. בואנוס עיר מאוד יפה מזכירה את אירופה. מונית מהשדה למרכז העיר בעלות לא נוראית והגעתי להוסטל ששמעתי עליו מלפני ^&% לילה אחד הייתי שם לא כל כך אהבתי ועברתי להוסטל אחר באותו רחוב. Casa papa הוסטל נחמד ביליתי שם 2 לילות נוספים. היתה שם חבורת ישראלים שחזרו מהקרטרה אוסטרל ועוד זוג ישראלים טרקרים רציניים שכבר חודשיים בארגנטינה וחרשו את פטגוניה ועוד כמה אירופאים.
כיוון שטסתי ספונטני ולא כל כך הכרתי את האתרים/טרקים שווים/אטרקציות וכו אז אמרתי שווה לשאול ולשמוע מה אנשים חוו. ללמוד.
#אם זאת כלל ברזל לטיול! קחו בחשבון שבן אדם מספר לך איך היה לו זה תלוי בהרבה דברים. אחד יכול להגיד שהיה חרא כי לא היה מסיבות וסמים ואחד יכול להגיד שחרא כי אין טרקים ונופים.
אבל אני חושב שטוב לשמוע ולהכיר מקומות מאנשים שעברו. אחרי זה כל אחד יכול לעשות לעצמו את החשבון האם להגיע לשם או לא.
אחרי כמה ימים שם שהלכתי המון ברגל. (ממוצע של 15 קמ ליום בערך) כן העיר יפה יש הרבה מה לראות בהליכה ונחמד .מזג האוויר טוב. בואנוס איירס וארגנטינה בכללי לא זולה. ארוחת צהריים פשוטה באיזה בית קפה יעלה באיזור ה 40-60 ש'ח לא זול בהתחשב שאתה בדרום אמריקה וזה מחיר של עסקית בארץ.
למדתי שבטיול החסכון הגדול לפי דעתי הוא על אוכל. אבל על זה נרחיב בהמשך.
לקחתי טיסה דרומה לקלפטה. לטייל קצת בפטגוניה ארץ האש.
הנופים מדהימים מרחבים אינוספיים סוף סוף חיכיתי לצאת מהעיר קצת לראות טבע.
קלפטה עיירה נחמדה. נידחת מאוד באים לכאן בעיקר בשביל הקרחון המתנפץ שהוא גם הקרחון היחידי בעולם שלא קטן.
הצריבה:
בפטגוניה התחילו הסרטים. המון אופנועים. Overlandering אנשים שמטיילים את האמריקות על אופנועים באים לפטגוניה בשביל הנופים הכבישים ואושוואיה שהיא הנק הדרומית ביותר ביבשת עם נופים מדהימים וזה באמת מן אבן דרך רצינית בשביל אופנוענים.
בעוד אני מסתובב עם פה פתוח מזיל ריר מכל אופנוע. אישית. אני חושב שה BMW gs800 אופנוע מדהים (למרות שאין לי שום ניסיון איתו ובנתיים רק דברים רעים שמעתי עליו מרוכבים. יותר מידי אלקטרוניקה ועוד) אבל האופנוע עם ארגזי מסע וציוד נראה מיליון דולר.
אז באמת התחילה הצריבה ותחושת אתה מת לכזה מה אתה עושה באוטובוסים. כל נסיעה אני מסתכל מהחלון רואה את הדרכים והאופנוענים ומת מבפנים. עשיתי כמה טרקים בפטגוניה כגון הפארק הלאומי טורס דל פיינה בפטגוניה הציליאנית. מקום יפה עם טרקים נחמדים בכל הרמות.
אחרי זה חזרתי לאל צ’לטן לראות את הפיץ רוי המפורסם והעיירה הפסטורלית.
באותה תקופה התחלתי להתעניין בקראטרה אוסטרל שהיא אחת הדרכים היפות בעולם. 1200 קמ שמתחילים בדרום צילה ונגמרים בארגנטינה.
הפיץ רוי היה מאוד יפה והעיירה נחמדה. ישנתי ב rancho aprte מחיר סמלי מקום נחמדים ישראלים ובהוסטל הגדול יותר שלהם שצמוד יש מסעדה נהדרת עם שניצלים וסטייקים מעולים במחיר של 160 פסו ארגנטינטי. שווה ומומלץ.
אגב מכאן גם מתארגנים ליציאה בוואנים לקארטרה.
שקלתי אם לעשות את הקרטרה בטרמפים או בוואן. אני אישית חושב שהדרך הכי טובה למוצילר לחוות את הקרטרה היא להשכיר רכב כמה חברה ולצאת. חווית הנהיגה שם מדהימה. ונוח שאתה נייד ויכול מה שבא לך.
אני לעומת זאת הגעתי בסוף העונה. כבר סוף מרץ תחילת החורף תכף הכל נסגר ואני גם בליציוד קאמפינג אז החלטתי שבטרמפים זה לא רלוונטי. יצאתי בואן עם עוד 15 ישראלים נחמדים לשבוע ימים יחדיו של נופים מדהימים אטרקציות טרקים וחוויות. הנופים בקרטרה מדהימים. אני יושב עם אוזניות בואן ומתבונן לא יכול להפסיק להסתכל על המרחבים העצומים והנופים.
תוך כדי הנסיעה בקארטרה המחשבות על אופנוע מציפות אותי. אני אחזור אחורה בזמן ואספר קצת על ניל. את ניל פגשתי בפורטו נאטלס. העיירה שממנה יוצאים לפארק טורס דל פיינה.
ניל בחור מניו זילנד שגם מטייל על אופנוע. הוא סיפר לי שקנה את האופנוע בסנטיאגו הונדה 150סמק דו שימושי. ישר עלתה השאלה זה לא אופנוע קטן מידי למסע כזה? ישר ענה לא. הרבה אנשים עשו את זה לפניי ובכלל במזרח האופנועים הקטנים שם חוגגים. פה מפונקים בדרום אמריקה עם הbmw והמנועים הגדולים. ניל סיפר לי על תהליך הקנייה. שהאופנוע עולה 2000 דולר בערך ושהחנות שקנה ממנה עשתה את כל הניירת בשבילו.
חזרה קדימה בזמנים.
החלטתי תוך כדי הקראטרה שאני עושה את זה. קונה אופנוע כמו ניל בסנטיאגו. 2000 דולר זה מחיר זניח. עוד קצת השקעה על ציוד רכיבה וציוד לאופנוע ויאללה נצא.
שאלתי את ניל עוד קצת על התהליך ושלחתי מייל לסוכנות שניל קנה ממנה שגם אני רוצה לעבור את אותו תהליך ולקנות את האופנוע דרכם. סיימתי את הקארטרה והגעתי ל “חווה” באל בולסון. מקום של ישראלים. לנוח קצת מהקרטארה דשא מזג אוויר טוב ומקום פסטורלי.
בחווה עלה לי רעיון. למה שלא תריץ שאלה בקבוצה של דרום אמריקה בפייסבוק האם מישהו עשה את הטיול עם אופנוע?. יאללה רשמתי ומיד קפצו שתיים. אור שמעוני וניב ספקטור שתוייג בשאלה שלי.
ישר יצרתי איתם קשר והם זרקו את כל התוכניות שלי לפח (בדיעבד היום אני יכול להגיד שהם צדקו בענק ) ישר אמרו שאופנוע 150 סמק ממש ממש לא הכיוון ואתה לא תהנה עם אופנוע כזה וזה לא רעיון טוב. אמרתי אוקיי אז מה כדאי? הם אמרו לי לחפש בהוריזון. בקצרה על הוריזוןHorizonsunlimited זה אתר עם מידע על כל מה שתרצו בנושא אופנועים ולטייל עם אופנוע בעולם. כל יבשת כל מקום הכל.
ובאתר יש גם פורומים למכירה ושעדיף לקנות אופנוע גדול שמוכן לטיול כבר וגם שהקהילה של האופנוענים היא קהילה של חברה טובים ולא יעבדו עלייך וכו. אוקיי התחלתי לשבת חזק שם לבדוק אופנועים לשאול. תוך כדי גם יצרתי עם עוד 3 ישראלים שעשו את הטיול ככה . מתן בן מויאל מתן בללי והאגדה לירן מרכוס. שגם איתם התייעצתי הרבה ושאלתי. תהליך הקנייה של אופנוע משומש בדרום אמריקה הוא לא פשוט אבל גם לא מסובך. אסביר .נגיד שאתה רוצה לקנות אופנוע מבחור ניו זלנדי עם אופנוע מניו זילנד. אתה ישראלי הוא ניו זילנדי וגם האופנוע ואתם נגיד בצ’ילה אז הקטע הוא שאין דרך חוקית לעשות העברת בעלות כי האופנוע לא רשום במדינה ולכן לצאת איתו מהמדינה עם בעלים אחרים ולהיכנס למדינות אחרות זה קומבינה נחמדה(מזייפים מסמכים.אסביר בהמשך)
בפורום למכירה של הוריזון מצאתי אופנוע קנדי מבחור קנדי שרכב מקנדה ועכשיו רוצה למכור בצ’ילה. ניב רכב עם הבחור והמליץ עליו ושאר החברה אמרו אם אתה מכיר ישראלי שרכב איתו וממליץ זה שווה זהב. אני מצד שני לא עפתי על הדיל. האופנוע היה kawasaki klr 650. שהוא באמת אחד האופנועים הנפוצים כאן ביבשת. אופנוע מעולה כי הוא משלב יכולות שטח וכביש בנוסף אמינות ופשטות (קרבורטור ולא הזרקת דלק.בלי מחשב) ומנוע גדול שיכול לסחוב אותך וכל הציוד שתרצה(ויש הרבה ציודKlrלמען השם). הבעיה היא כזאת. האופנוע מעולה אבל יש לו בעיה אחת. עקב אכילס שנקרא doohickey. בקצרה זה מותחן שרשרת תוכלו לקרוא על זה בגוגל יותר. רוב המטיילים מחליפים את הדוהיקי לגרסת אפטר מרקט מחוזקת כי יש לו נטייה להישבר ואתה מוצא את עצמך תקוע בשום מקום. זה מה שקרה למתן בן מויאל ולכן אמר לי. אחי אתה חייב להחליף את הדבר הזה חיייבב. טוב אמרתי נתחיל לבדוק. ישבתי על כל הפורומים והאתרים שלחתי מיילים למקומיים בקהילת האופנוענים ולכל המוסכים שהומלצו. המסקנה. את הקיט הנ"ל אין להשיג בצ’ילה אפשר לקנות בארהב ולשלוח לכאן.
אני אמרתי זה סרט לשלוח לכאן. וגם אני תקוע בסנטיאגו כבר כמעט חודש אני לא מחכה עוד חודש לחלק להגיע. אופציה היא להזמין ולשלוח צפונה יותר ליעד אחר ששם אתקין. מתן קישר אותי לבחור בפרו שעשה לו את הדוהיקי והוא אמר לי שהוא יכול להתקין שאגיע. מה זה אומר? צריך לפתוח את העסק ולראות שהדוהיקי יכול להחזיק 7 אלף קמ בערך עד לימה פרו. כאב ראש אכן. במקרה קפץ בהוריזון עוד אופנוע שכבר נמצא בסנטיאגו מבחור אמריקאי שרכב מקליפורניה לכאן. גם כאן מדובר ב klr הלכתי לראות. האופנוע נראה פצצה. אבל. בעיה. גנבו לו את הלוחית רישוי ועכשיו להשיג לוחית מה DMV משרד התחבורה אמריקאי סרט לא קטן. התחבטויות התלבטויות בסוף החלטתי ללכת על האופנוע האמריקאי. שזה היה דיל יותר טוב בשבילי. אופנוע מוכן למסע שכלל ציוד רכיבה והכל. סיכמנו שהוא יעשה לוחית רישוי כאן בסנטיאגו אצל מעצב גרפי ושיגיע הביתה, הוא יוציא לי חדשה ואז ישלח אותה לחבר טוב של אבא בלוס אנגלס ומשם אמרתי אני יסתדר איתו שישלח לי אותה ליעד כלשהו ביבשת.
עכשיו הגיע הסיפור של העברת בעלות. חתמנו על הטייטל מאחורה (רישיון רכב) והוצאנו Bill of sale (שטר מכר) של מדינת אורגון שם האופנוע היה רשום. כל זה שווה לתחת בדרום אמריקה. הם אפילו אנגלית לא יודעים. אז מה עושים? הבעיה היא שבכניסה לכל מדינה אתה מקבל אדואנה. שזה בעצם הניירת מכס של האופנוע בכל מדינת. מה הבעיה? שהאדואנה היא על שם מי שנכנס עם האופנוע למדינה (הבחור האמריקאי) ושתרצה לצאת אתה בעצם מגיש נייר לא על שמך וגם מבחינתם האופנוע של הבחור האמריקאי.
אחרי התייעצות רבה החלטנו ללכת לנוטריון שיחתום על שטר מכר שהוצאנו בספרדית וגם עוד כמה שטויות כאלה ובנוסף סרקנו את הרישיון המקורי ושינינו את השם שלו לשלי. זה הדרך הכי קלה לטייל עם אופנוע יד שנייה ברגע שיצאת מהמדינה שקנית אתה פשוט משתמש ברישיון המזוייף על שמך ואין שום בעיה.
לקחתי את האופנוע למוסך לשים שרשרת חדשה וגלגלי שיניים ולבדוק האם צריך שסתומים. מצאתי בהוריזון בחור עם המון המלצות John Moto אחלה בחור מכיר את כל האופנועים. ומחירים שפויים. אם כן קחו בחשבון. חלקים בצ’ילה יקרים מאוד. כיוון שסתומים לא נדרש אבל שרשרת וגלגלי שיניים עלו לי פעמיים לפחות המחיר שיעלה באר"הב. בדרך למוסך קיבלתי פנצ’ר. אחלה חוויה ראשונה עם האופנוע . דחפתי אותו על ניוטרל 3 קמ במשך שעה עד למוסך. חזרתי מהמוסך האמריקאי שאל איך הלך אמרתי סבבה ועשינו שסתומים. (למרות שלא עשינו וגם ג'וני הסתכל על המנוע והשסתומים ואמר שהאופנוע נראה פיקס מנוע נקי מאוד. בלב תחושת יש! קיבלת החלטה טובה עם האופנוע הזה ) לא אמרתי לו כדי שלא יעוף על עצמו כי גם ככה הבחור לא כזה בן אדם שקל להתעסק איתו והוא חושב שהוא יודע הכל. יאמר לזכותו שהוא עשה בעצמו את כל השיפורים באופנוע ושמר עליו מאוד האופנוע נראה מדהים. סגרנו את העסקה שילמתי לו חלק במזומן והשאר ב paypal
וחזרתי עם האופנוע החדש שלי להוסטל. לא יכול להוריד את החיוך סוף סוף אפשר לשלוח תמונה לכולם בבית. למשפחה חברים מהצוות וכל שאר החברים. לילה של חצי שינה מרוב התרגשות. קמתי בבוקר העמסתי את האופנוע ויצאתי לדרך. מתתי כבר להגיע לבוליביה כי אני כבר מאחרוני המטיילים בצ’ילה. החורף מגיע וכבר סיימתי כאן הכל. תיכננתי מסלול אינטנסיבי שכלל 500-600 קמ כל יום של רכיבה כדי להגיע לבוליביה במהירות. גם היה הרבה פחד ברקע של האם בכלל אצליח לצאת עם האופנוע הזה והאדואנה שלא על שמי מהמדינה. יוצא לדרך מסנטיאגו קצת פקקים וכולי לפני הכביש הראשי נזכרתי. שיט לא בדקת שמן בבוקר! עוצר בצד, האופנוע מונע מסתכל על מדיד השמן. ריק! שיואו אידיוט נסעת שעה בעיר בלי שמן. 2 שניות חלפו בראשי ואז האימרה בכל רם. אידיוט המנוע מונע ברור שלא תראה שיש שמן במדיד… מכבה את האופנוע מחכה עשר דק שיתקרר מסתכל. מלא. אומר שוב בקול "אידיוט מה נראה לך אתמול היה והיום יהיה ריק.. פיייי טיפש". לידע כללי. אני לא מכונאי גדול ולא קרוב לזה. אבל יש לי ידיים טובות בסה”כ והיה לי כמה טרקטורנים בעבר ובבית הרכב הפרטי שלי זה לנד רובר דיפנדר ישן שאוהב להתקלקל לפעמים וגורם לבעליו. אני. ללמוד על תקלות ואיך מתקנים. אהה אגב זמן טוב לציין שבחיים לא היה לי אופנוע וגם יותר מסיבוב פה ושם על אופנוע בארץ לא עשיתי. (רישיון היה אל תדאגו) אבל זה בכלל לא הפחיד אותי. ידעתי שהיכולות נהיגה שלי בסדר ואני אלמד תוך כדי. עולה על הכביש הראשי וישר מפעיל את הראש ומיישם את כל מה ששאלתי ואמרו לי בימים האחרונים. 4000-4500 זה איפה שהמנוע בנוח. בערך 95-100 קמ”ש שם הוא לא אוכל הרבה דלק וצריכת השמן מינימאלית. המילים של אור שמעוני מתן ולירן מהדהדות בראש. קח באיזי לאט. שמור מרחק. אחד המשפטים הטובים של מתן הוא ” תזכור, תפחד מהאופנוע. כי ברגע שתפסיק לפחד אז תתחיל לעשות שטויות וגם תחטוף” צודק בענק. גם לירן אמר וצדק אחת הסכנות הגדולות עם אופנוע זה להיכנס לסיבוב מהר מידי ולקלוט שאתה יותר מידי מהיר. ואז מה שקורה זה שהנטייה היא לרצות ללחוץ חזק על הברקס ולעצור ואז נופלים. אני מתחיל בנסיעה על כביש 5 צפונה לכיוון צפון צילה. כביש מדהים סלול מדהים וחוצה את כל המדינה. בראש עוברת המחשבה ממש כביש 5 שלנו .
אני נוסע האושר עילאי ואני לא מאמין שאני בדרך.
לפניי שיצאתי מההוסטל של האמריקאי עם האופנוע הוא זרק לי בקטנה. You might wanna buy ear plugs. ” אולי תקנה אטמי אוזניים כלשהם” ישר שואל מדוע ולמה חביבי? תשמע האגזוז עושה קצת רעש אבל אולי זה רק אני כי אני לא אוהב רעש חזק. אני אומר לו שטויות במיץ. ובלב חושב על זה שהוא כן קצת פסיכי ובכל פעם שהיה קצת מוזיקה חזקה או אנשים מדברים חזק לידנו הוא לא יכל להתרכז והיה חייב ללכת לאיזה פינה. תוך כמה שעות על הכביש אני מגלה שהוא לא טיפש אלא אני טיפש שלא הקשבתי. ידעתי שיש לי אטמי אוזניים שהבאתי. אבל אמרתי מה עכשיו לנסוע עם אטמים את כל דרום אמריקה?!
גם תיכננתי לשמוע באוזניות דיסקים לימוד ספרדית שבחור ממהוסטל העביר לי לטלפון.\

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגיא מרמור

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

5 במאי 2016 נעם ומתן לג אחרון בצ'ילה (4)

ברכיבה חד פעמית, אין כמו שינוי בתכניות

G1370456-Copy.jpg

נעם ומתן ממשיכים צפונה – הבלוג כאן

אחרי שסיימנו את הרכיבה הדרומית, חזרנו לאל בולסון לקאסונה דה אודיל, הגסט האוס שכל כך אהבנו ושסיפק לנו תחושה של בית. בטיול ארוך, שבו כל הזמן פורקים ומארגנים, פורקים ומארגנים את הציוד וחוזר חלילה, כיף לחזור למקום מוכר, לפנים מוכרות ששמחות לקבל אותך בחזרה. בינתיים האביב כבר היה בשיאו, ותורמוסים בורוד וסגול פרחו בכל פינה. שוב נהננו מהגינה הירוקה, הדשא, והנהר שזורם מאחורי הבית. שוב הכרנו מטיילים מכל רחבי העולם.
בשלב הזה, אחרי שירדנו את כל הדרך מבואנוס איירס דרומה, חצינו את ארגנטינה, נכנסנו ויצאנו חמש פעמים לצ'ילה, וכבר רכבנו 10000 קילומטרים, התכנון המקורי מהארץ היה לחזור לבואנוס איירס, למכור את האופנוע ולהמשיך לברזיל. יש לנו ביד כבר שלושה כרטיסי טיסה פנימיים בברזיל שקנינו מבעוד מועד, כבר פירסמנו את האופנוע ואפילו כבר היה לנו קונה. אבל… אחרי חודשיים של רכיבה הרגשנו שעוד מוקדם להיפרד מהבהמה, ומטיילים שהיו בכיוון הנגדי וירדו מהצפון דרומה הדליקו אותנו על פרו ובוליביה. נזכרנו שאנחנו בטיול של פעם בחיים (לפחות עד המסע הבא), ואחרי שלל עידודים מהחברים התומכים, קיבלנו החלטה להאריך את הטיול בחודש נוסף, ולעלות לפרו ולבוליביה.

בהתרגשות גדולה התחלנו לתכנן מחדש את המשך הטיול, דחינו את הטיסה חזרה לארץ, ואת הטיסות הפנימיות בברזיל. הודענו לקונה שאנחנו ממשיכים ושכרגע לא נמכור את האופנוע. התחלנו בהתייעציות עם חברינו האופנוענים שכבר רכבו במדינות הללו וכבר הכירו את נתיבי התחבורה המרכזיים והאטרקציות הרלוונטיות עבור דו גלגלי. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו הולכים לעבור במעבר חד משתיים מהמדינות המפותחות ביבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לשתיים מהמדינות הלא מפותחות ביותר ביבשת (בעיקר בוליביה). הבנו שלא נוכל למצוא דלק באוקטן גבוה 95, הבנו שאנחנו צפוים לרכב בהרבה דרכים לא סלולות, הבנו שאנחנו הולכים לרכב בגבהים של למעלה מ4000 מטרים, ובאופן כללי הבנו שאנחנו עוברים למדינות עולם שלישי.

בשלב הבא היה צורך לטפל באופנוע ולהכין אותו. לצורך המשימה הזו, ובהעדר האפשרות למצוא את כל החלקים הדרושים במקום אחד (בכל זאת דרום אמריקה…), היינו צריכים לדלג בין ארגנטינה לצ'ילה. חצי טיפול בוצע במקום אחד בארגנטינה, וההמשך בצ'ילה. החלפנו צמיגים שיתאימו לרכיבת שטח, החלפנו פילטר שמן ומילנו שמן חדש, כיוון שסתומים ועוד מגוון החלפות ותיקונים. ושיא השיאים, מצאונו פילטר אוויר חדש! מצחיק כמה שזה קשה למצוא פריטים שבכל מוסך מדרכה בארץ אפשר לקנות.

עכשיו נותר לנו עוד אתגר אחד קטן, חצייה של כל צ'ילה לאורכה, 4000 קילומטרים. אילו היינו מתכננים לרכב את פרו ובוליביה מראש, הדבר ההגיוני היה לעלות מבואנוס איירס ישר לפרו ובוליביה, ואז לרדת דרומה אל צ'ילה וארגנטינה. היות וההחלטה להאריך את הטיול הייתה ספונטנית, כעת היינו צריכים לעלות בחזרה את כל מה שכבר ירדנו. 10 ימים לקח לנו רכב 4000 קילומטרים. בחלק מהימים רכבנו 700 ק"מ ביום, פעם אחת אפילו שברנו את השיא שלנו ורכבנו 900 ק"צ ביום אחד. עלינו על כביש האגרה הצ'יליאני, כביש מס' 5, ורכבנו איתו צפונה. אחרי כ-1500 קילומטרים החלטנו לדלג על הבירה סנטיאגו, ובמקומה לרכב לעיר הנמל ואלפאראיסו.

ואלפראיסו היא עיר נמל היסטורית ששוכנת לחופי האוקיינוס הפאסיפי, ועד לבניית תעלת פנמה הייתה תחנת חובה בדרך מאירופה אל החופים המערביים של אמריקה. העיר, שמתהדרת בציורי קיר של אמנים מרחבי העולם והייתה ביתו והשראתו של המשורר הצ'יליאני הלאומי פאבלו נרודה,

20151126_141650-Copy.jpg

ציור קיר עם פניו של פבלו נרודה

הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי לשימור בתחילת שנות ה-2000. חלק מהמסורות העתיקות מימי הספנות המפוארים של העיר נשמרו עד עצם היום הזה. למשל, הספינות היו מביאות איתן פח גלי, ממנו היו נפטרות בנמל העיר. התושבים היו מנצלים זאת בבניית הבתים. עד היום משתמשים בפח הגלי לבנות בתים בעיר, אפילו שהספינות כבר לא מביאות אותו לעיר. חזיתות הבתים נצבעות בשלל צבעים, מה שמשמש לאיתור כתובות. כך במקום להגיד אני גר ברחוב אבן שושן 6, אומרים התושבים אני גר בבית האדום שנמצא בשכונת…

כמו חיפה, גם ואלפראיסו בנויה על פני מספר גבעות. עבור מי שגדל ורכב כל חייו במישור החוף וגוש דן, זה היה סיוט. הרכיבה במעלה הגבעות, ברחובות צרים ותלולים, היא מתישה ומעייפת. ואם מוסיפים לכך כלבים מציקים שרודפים אחרי האופנוע, זה הופך לחוויה מרגיזה, שלא לומר מסוכנת. מצד שני יש יתרון בולט, והוא הנוף שנשקף אל המפרץ. שכרנו חדר יפהפה בגסט האוס שהקימו זוג סלובנים בני 27.

20151127_102423-Copy.jpg

הנוף מהחדר היה מרהיב, ובלילה יכולנו לראות את כל ואלפאראיסו מנצנצת ואת השתקפות הירח על מי האוקיינוס. עם התמונה הזו ובקבוק יין הלכנו לישון.
בבוקר שוב ארזנו את הדברים והתחלנו ברכיבה לאורך האוקיינוס הפסיפי. בדרך עברנו בנמל העיר כדי לראות אריות ים ולהאכיל אותם בראשי דגים. בנמל יש דוכני רבים של מוכרי דגים, אולם מה שמשך את עיניה של נעם היה דוכן שבו פתחו צדפות טריות, שפכו עליהן לימון וקצת מלח, ואכלו. בעיני מדובר במאכל מעורר בחילה, אולם עבור נעם מדובר במעדן אמיתי והיא נהנתה ממספר צדופת. אריות הים והעגורים, דרך אגב, יושבים מטרים בודדים מאחורי הדוכנים, ומתינים לדייגים שישליכו לעברם את שאריות הדגים.

המשכנו בדרכנו ורכבנו לאורך האוקיינוס, בהתחלה עברנו דרך עיירות נופש עשירות ששוכנות לצד החוף. לאט לאט המרחקים בין העיירות גדלו, קו החוף הפך לשומם יותר ויותר, והנוף לצידי הדרך הפך לשטוח ומדברי. צד אחד כחול ומנגד צד צהוב. באותו לילה הגענו ללה סרינה, עוד עיר נמל, לא מעניינת במיוחד, שאכלנו בה את הסושי הגרוע ביותר שנתקלנו בו. באופן כללי הצ'יליאנים חושבים שהם מתמחים בכל מה שקשור בדגים ובפירות ים, אולם בפועל מבחר הדגים קטן מאוד, הם מבשלים אותם יתר על המידה, ולטונה האדומה אין לא טעם ולא צבע.
למחרת המשכנו בדרכנו ולאט לאט עזבנו את קו החוף ונכנסנו עמוק יותר ויותר אל תוך מדבר אטאקאמה, הצחיח ביותר בעולם. שטפונות בשנה שעברה גרמו לתופעה מפתיעה במדבר, מרבדים של פרחים ורודים אשר צמחו מתוך פקעות רדומות שהתעוררו בעקבות גשמים. הורוד הכניס קצת עניין בתוך המדבר השטוח, הצהוב והמשעמם למדי. ועדיין, הרכיבה במשך מספר ימים במדבר היתה סוג של לוחמה פסיכולוגית, שעות של רכיבה בתוך כלום ושום דבר במטרה אחת יחידה- להגיע כבר לקו הגבול הנכסף של פרו.

2700 קילומטר שכמו שהגשש אמרו רק "חול וחולרה", מדבר חום ומשעמם ללא עיקולים, ללא שום התפתחות משמעותית בתכסית ובנוף. מידי כמה מאות של קילומטרים הגענו לאיזו עיירה שוממת, כפילתה של העיירה השוממת הקודמת שעברנו לפני 300-400 קילומטרים, מאובקת, בודדה ועצובה. בעצירות המנוחה שעשינו בשולי הכביש לא היה מפלט מהשמש החזקה, לא טיפת צל להתנחם בה והמים שבארגז האחורי התחממו. מדבר.
תחנות הדלק, כמו הערים, החלו להתרחק זו מזו ולהדאיג אותנו. אמנם לוי-סטרום יש מיכל גדול יחסית לאופנוע, של 21 ליטר, אבל לא גדול כמו של מכונית. להיתקע בצד הדרך כשרק פעם בחצי שעה בערך חולפת משאית שיש לה רק דיזל במיכל היה נראה כמו רעיון רע שלא לומר סיוט.

ובדיוק שם באמצע כלום ושום דבר בצבע חום, עשינו חישוב שבעוד 200 קילומטרים יגמר הדלק. עצרנו ליד משאית עמוסת בצל שהחליפה צמיג ווידאנו את מיקום התחנה הבאה. הנהג הבטיח שבעוד 100 קילומטר לכל היותר ישנה תחנת דלק. רק כדי לוודא ואחרי שהסברנו לו שהמרחק קריטי עבורנו שאלנו שוב וכמעט ונרגענו כשהוא השיב לנו בביטחון גמור כמי שנוהג בדרך הזו חדשות לבקרים שהתחנה לא רחוקה ושבעוד 100 אולי 150 קילומטרים ניתקל בה.

עברנו 100 קילומטרים וגם 200 והתחנה לא התגלתה. נורית הדלק לעומת זאת החלה להראות סימני מצוקה. אחרי 230 קילומטר הגענו למחסום ביקורת של המכס ומשמר הגבול. ניגשנו לשוטר ששמח על ההזדמנות למלא לנו דלק מג'ריקן של המשטרה ולשלשל לכיסו פזוס ציליאני. וכך, אחרי 4000 קילומטר של רכיבה אין סופית, יצאנו ממדבר אטקמה הצחיח, חזרנו לאוקינוס הכחול והגענו לבסוף לעיירת הגבול והגלישה אריקה, שם בילינו את הלילה האחרון שלנו בצ'ילה.

——————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 בינואר 2016 לירן ממשיך לרכוב בבוליביה

עם שותף לדרך בבוליביה השבעה

resized_DSC_0179.jpg

סיכום נדיר של רוכב המתחבר לכל פרט בדרכים קסומות, בתשוקה אותה ניתן לחוות רק על אופנוע – הבלוג של לירן – כאן. 
08.02.15

"לאחר שסיימנו להחתים את הדרכונים ניגשנו לצד הבוליביאני שמשום מה היה ריק,כמה דקות וכמה טפסים וסיימנו את תהליך הכניסה בחזרה לבוליביה,סה"כ כ 3 שעות היינו שם,ללא ספק אחד ממעברי הגבול הארוכים והמעצבנים עד כה.ויוה בוליביה."
מיד לאחר שחצינו את הגבול בחזרה לבוליביה ראינו תחנת דלק בצד ימין.עצרנו "בשביל הספורט" לברר כמה עולה ליטר דלק ומיד המתדלק אמר לנו "אני מתדלק אך ורק רכבים עם לוחיות רישוי בוליביאניות".צחקנו לו בפנים ואמרנו לו "לא צריך המיכלים שלנו מלאים היות ותדלקנו בצד השני של הגבול,אז לא צריך טובות" וטסנו משם.

מזג האוויר קריר ונעים כמו שאני אוהב,השמים כחולים והנוף מדהים.בצד הזה של בוליביה הכביש יצוק מבטון מחוספס שהופך את הנסיעה למחוספסת ופחות חלקה ונעימה מאשר רכיבה על אספלט.
כמו שהתרגלנו עד כה בבוליביה המרחבים עצומים ופראיים וחלק מפסגות ההרים שמסביב מכוסים בשלג, פשוט יפה.
לפתע מצד ימין אנחנו מבחינים במשהו עצום בצבע לבן ואנחנו מבינים שזה חלק ממדבר המלח של בוליביה.התייעצות קלה ואנחנו מחליטים לרדת מהכביש ולנסוע לכיוון הלבן הבוהק הזה כדי לבדוק במה מדובר.נראה שבשבילי העפר בהם אנחנו נוסעים כעת חלפו מספר מכוניות בודדות בחודשים האחרונים ולכן הם אינם מתוחזקים כמו שצריך.כעבור כמה ק"מ בשבילים הנ"ל החול הפך לעמוק בחלק מהקטעים.לפתע בשבריר של שנייה רולנד מאבד אחיזה בצמיג הקדמי שהתחפר בחול העמוק,איבוד האחיזה הרגעי גרם לרולנד לאבד שליטה וליפול בעצמה אל הקרקע ואם זה לא מספיק האופנוע הכבד נחת על קרסולו השמאלי.

resized_20150208_140242.jpg
עצרתי מיד וניגשתי לעזור לרולנד שהיה לכוד מתחת למפלץ הכבד.החול העמוק ומשקלו הכבד של המפלץ הקשו על הרמתו ובכוחות משותפים הצלחנו להעמידו על גלגליו.האופנוע לא ניזוק אך לעומת זאת רולנד התקשה לעמוד על רגלו השמאלית שכבר חטפה מכה בהתרסקותו הקודמת של רולנד בפרו.רולנד נשכב בחזרה על החול מתפתל מכאבים.התיישבתי לצידו וניסיתי לעודד אותו עם בקבוק מים וכמה בדיחות שטותיות.רולנד שבדר"כ לא מעשן ביקש סיגריה כדי להירגע ולהעביר את הכאב.כ 20 דקות לאחר מכן החלטנו לוותר על הרעיון להמשיך אל אגם המלח שנראה באופק ולחזור על עקבותינו אל הכביש הראשי.גם ככה לא בטוח שהיינו מצליחים להגיע לשם היות ואנחנו די קרובים אל הגבול.
חזרנו אל הכביש בנסיעה איטית והמשכנו ע"פ התכנון המקורי אל עבר העיר אורורו(ORURO).גם בהמשך הדרך ברובה ישרה ולא הכי מעניינת.כל הזמן אני חוזר ואומר "המרחבים העצומים" כדי להמחיש לכם כמה הם עצומים,פשוט קשה להבין זאת,פשוט בכל רגע לאן שלא נסתכל המרחבים יהיו פרוסים עד האופק.למרות הנוף העצום והפראי שמסביב תשומת הלב מופנת אל הכביש כדי לאתר עדרי גואנקו ולמות שאוהבות להפתיע ולחצות את הכביש בדיוק כשמתקרבים אליהן.כמו כן מדי פעם אפשר להבחין באגמים יפים בצידי הדרך ואט אט הנוף החום משתנה לירקרק(עקב העשבים שצמחו לאחר הגשמים שירדו לאחרונה)כמו כן באזור הנ"ל יש מלא קקטוסים גדולים ואני די מופתע שהם גדלים כאן בגובה של מעל 3500 מטרים ובמזג האוויר הקריר שכאן.
בהמשך הכביש הסלול נגמר והפך לשביל עפר מלא בבורות שנמשך לאורך של כ 40 ק

לקראת השעה 17:00 הגענו לעיר אורורו ולאחר כמה דקות של התברברות מצאנו מלון עם חנייה.הסיבה להתברברות נבעה מכך שחצי מרחובות העיר סגורים לתנועה עקב ההכנות לחגיגת הקרנבל.

מתברר שדווקא היום נערכת חזרה גנרלית למצעד הקרנבל שיתקיים בעוד כמה ימים.נו יופי זכינו לערב מעניין ביותר.רולנד ואני מסתדרים מעולה ולכן לקחנו שוב חדר משותף,פרקנו את הציוד ועלינו לחדר לנוח קצת לפני שנצא להסתובב בעיר.כשהתחברתי לרשת האינטרנט במלון שיחות הוואצאפ לא הפסיקו לצפצף.כאשר אני רואה מעל ל 30 הודעות מאחי חגי שנמצא בארץ.אני מתחיל לקרוא את ההודעות "מה קורה?" ו"איפה אתה" ו"נו תתקשר אלי עכשיו"מיד הבנתי במה מדובר.בגדול אספר ששנה לפני שיצאתי לטיול אמרתי לאחי ולזוגתו "תשמעו עוד חצי שנה פלוס אני יוצא למסע שחלמתי עליו ואם אתם מתחתנים אחרי חודש מאי הבא אני אשלח לכם מתנה בדואר אוויר".היות ולא הגיוני שאני אפספס את החתונה הראשונה לבית מרכוס אחי וזוגתו החליטו להתחתן כמה חודשים לפני שאצא למסע.טוב מגניב,חגגנו ושמחנו בחתונתם הנהדרת של אחי ואישתו אוריאן וכבר עברו כמה חודשים מאז החתונה ותאריך היציאה למסע התקרב.כשפתחתי את שיחות הוואצאפ חזרתי בזמן אל ארוחת ערב שישי האחרונה לפני צאתי למסע.ישבנו סביב שולחן השבת ולאחר הקידוש אחי ואישתו אוריאן הודיעו לי ולהוריי "אנחנו בהריון".וואו איזו הפתעה מזל טוב!!! הוספתי ואמרתי בצחוק "אם זה בן זכר אראה את הברית בסקייפ" כמובן שלאחר כמה שבועות כשכבר הייתי בעיצומו של המסע הם הודיעו לי שזה בן.בעוד המחשבות רצות התקשרתי לאחי מיד לשאול "מה קורה והאם כבר הפכתי לדוד?"אחי ענה לי מיד ואמר "אנחנו בבית חולים וכרגע אנחנו ממתינים,זה יכול לקחת עוד כמה שעות אם בכלל" וואוו איזה יופי,דיברנו כחצי שעה.היות ובארץ כבר מאוחר בלילה אחי ביקש שלא אספר להוריי ואחיותיי כדי לא להדאיג אותם וסכמנו שהוא יתקשר אליהם אם יהיו התפתחויות.למרות שאני נמצא בצד השני של העולם אני יודע ומעודכן ראשון,איזה כבוד!!!,לקראת סיום השיחה אמרתי לאחי שאנחנו יוצאים לאכול משהו ואנחנו נדבר בעוד כמה שעות.

 

resized_IMG-20150209-WA0019.jpg

חגי אחי והמרכוס הצעיר (מזל טוב)

סיפרתי לרולנד את החדשות המשמחות וההתרגשות בעיצומה,אולי היום אהפוך לדוד.
יצאנו לאכול משהו ולאחר מכן המשכנו ללכת בעקבות המוזיקה.הרחובות עמוסים באנשים שרוקדים ושרים.הקבוצות שחולפות על פנינו לבושות ומקושטות בשלל צבעים המורל בעננים והאלכוהול זורם כמו מים.
כמו כן גם הקהל שעומד או יושב בטריבונות משולהב ומתודלק בכמויות אדירות של בירות ומשקאות אלכוהוליים אחרים.
המשכנו לפלס את דרכנו בין ההמון עד שהגענו לטריבונה שהיה בה מקום פנוי ונעמדנו שם להסתכל על המצעד.החברה שמסביב התלהבו למראה הגרינגואים וכל רגע דחפו לידינו כוסות מלאות במשקאות משכרים.

כאן באורורו מזג האוויר קריר יותר ובגלל שאני לבוש בבגדי קיץ כולם שולחים מבטים מוזרים לעברי,בטח המקומיים חושבים "איזה משוגע הגרינגו הגדול והמזוקן הזה".
בגדול האווירה נהדרת ואני מנסה להנות כמה שאפשר אך ראשי עסוק והמחשבות על "האם הפכתי כבר לדוד?"רצות בראשי ללא הפסקה.
לאחר כשעה וחצי החלטתי שאני רוצה לחזור למלון ולראות מה קורה.אמרתי לרולנד שאם מתחשק לו להישאר הוא יכול ושאני חוזר למלון,רולנד אמר שהוא מעדיף לא להשאר לבד וחוזר איתי למלון.

כשהגענו למלון התחברתי שוב לוואצאפ.ומיד התבשרתי לדעת שההורים שלי כבר הגיעו לבית החולים ושהלידה אמורה להתרחש בכל רגע.יופי בדיוק בזמן,אני מתקשר ומדבר עם אחי ונראה שהוא מתרגש אך לא לחוץ יותר מדי עד לרגע שאמא שלי קוראת לו ואומרת לו "זרוק את הסיגריה ותכנס פנימה הלידה מתחילה עוד רגע",באותם הרגעים הוואצאפ של המשפחה רועש ורוגש עד לבשורה המיוחלת שהגיעה בשעה 1:50 לפנות בוקר(שעון בוליביה) "מזל טוב נולד בן חדש ונכד ראשון למשפחת מרכוס"איזה יופי הפכתי לדוד.הקטנטן נולד בריא וגם גיסתי אוריאן מרגישה טוב.הלכתי לישון ברגשות מעורבים,מצד אחד אני באושר עילאי מצד שני עצוב לי שאני רחוק ולא נמצא קרוב למשפחתי בזמן אירוע מרגש שכזה.
לילה טוב עפתי לישון.

למחרת בבוקר קמנו יחסית מאוחר והתארגנו ליציאה.רולנד ואני רוכבים כבר שבוע ביחד ונראה שמצאתי שותף למסע.בהרבה דברים אנחנו דומים ולכן העברנו את הימים האחרונים בכיף ובהנאה מרובה.במהלך הימים האחרונים המון פעמים מצאנו את עצמנו צוחקים מכל שטות ולוקחים הכל בקלות,בדיוק כמו שאני אוהב.
כמו כן סגנון הרכיבה של רולנד מתאים לי בול ולכן החלטנו להמשיך הלאה ביחד לתקופה הקרובה.לפני כמה ימים רולנד אמר לי שהוא חייב להגיע לסוכנות טריומף היחידה בבוליביה שנמצאת בעיר סנטה קרוז(SANTA CRUZ)כדי לטפל באופנוע וגם לתקן כמה נזקים שנגרמו לו בנפילה הרצינית שקרתה לו בקניון דל פאטו בפרו.אני מצידי לא ממהר לשום מקום ומוצא שהרעיון די מתאים לי.בנוסף שמעתי שסנטה קרוז נמצאת באזור נמוך וחם ולכן הקרנבל נחגג בצורה שדומה לריו דה ז'נרו.אם זה לא מספיק סנטה קרוז נמצאת באזור הג'ונגלים הטרופים של בוליביה ולכן יהיה נחמד לראות קצת ירוק בעיניים.
החלטנו שהיום אנחנו רוכבים עד לעיר קוצ'אבמבה(COCHABAMBA)שנחשבת לעיר השלישית בגודלה אחרי לה פאז וסנטה קרוז.
המרחק לקוצ'אבמבה הוא כ 220 ק"מ והדרך ההררית די יפה,האספלט ברובו סלול טוב והמרחבים מסביב עצומים.

מדי פעם מתחיל טפטוף קל שלא מטריד את מנוחתנו,המרחק הכולל די קצר ולכן איננו לחוצים בזמן היום ובגלל זה אנחנו עוצרים לנוח ולצלם עשרות פעמים במהלך הדרך.
לקראת 14:00 בצהריים אנחנו מגיעים אל העיר ולאחר כמה דקות אנחנו מוצאים מלון נחמד במחיר סביר וארוחת בוקר שכלולה במחיר.בגלל שאין חניה מסודרת במלון בעל המלון מאפשר לנו להחנות את האופנועים בלובי המלון.
מגניב,לקחנו חדר משותף ופרקנו את הציוד.לאחר מכן החלפנו לתלבושת תיירים ויצאנו להסתובב בעיר.
קוצ'אבמבה היא עיר מאוד מתוירת ויפה.העיר נמצאת בגובה של 2,574 מ' ואוכלוסייתה מונה מעל ל 600,000 תושבים.המבנים הקולוניאליים יפים ורחובות העיר נקיים ומסודרים.

הסתובבנו ברחובות העיר שסמוכים למלון ואכלנו ארוחת צהערב ולאחר מכן קינחנו בבית קפה מקומי.משם הלכנו לראות מה קורה בשוק הנחמד שנמצא לא רחוק מבית המלון שלנו,ובסביבות השעה 21:30 חזרנו לחדר ולקראת חצות הלכנו לישון.
באמצע הלילה התעוררתי לקול זמזום היתושים שנמשך כמה דקות טובות בהן אני מקפץ עם מגבת ומנסה לקטול את החרקים העוקצים האלו,רולנד גם התעורר ולא בגללי ואמר "כל הכבוד לירן,אולי עכשיו נוכל לישון כמו שצריך" הוספתי קללה ואמרתי "סססאמק למה בראו את החרקים האלו שנקראים יתושים"רולנד צחק ונראה לי שהוא למד קללה חדשה בערבית היות ובהמשך הדרך הוא ישתמש במילה הזו הרבה פעמים.
לסיכום קוצ'אבמבה עיר מגניבה ושלווה ויכולנו להעביר בה עוד יום או יומיים לפחות אך היות והקרנבל מתקיים בעוד כמה ימים החלטנו להגיע לסנטה קרוז כבר מחר כך שהאופנוע יהיה מוכן לפני הקרנבל שאורך כמה ימים.

resized_20150210_073622.jpg
בשעה 7:20 בבוקר התעוררתי לאחר לילה מועט בשינה כאמור בו מצאתי את עצמי קופץ עם מגבת וצד יתושים כאשר רולנד מעודד ונותן הכוונות מהצד.ארזנו את הציוד וירדנו לאכול ארוחת בוקר שלא הצדיקה את השם ארוחת בוקר.לאחר מכן העמסנו את הציוד אמרנו תודה ויצאנו לדרך אל עבר העיר סנטה קרוז(Santa cruz)שנמצאת כ 500 ק"מ מקוצ'אבמבה,אל סנטה קרוז אפשר להגיע בשתי דרכים מקוצ'אבמבה. הראשונה דרך כביש מס' 7 והשנייה דרך כביש מס' 4.החלטנו לנסוע בהלוך דרך כביש 4 שעובר בג'ונגלים וכשנעזוב את סנטה קרוז ניסע דרך כביש 7.
לפני היציאה עצרנו לתדלק ושוב הסיפור שמוכר לנו בנושא מחירי הדלק לגרינגואים.אנחנו כבר די מתורגלים בנושא ואפילו מצאנו שיטה להורדת המחיר שנקראת "התמקחות אגרסיבית תוך כדי שיחה על הא ודא עם המתדלק" ,כאשר אנחנו חוסמים את הגישה למשאבה עם האופנועים ואם אנחנו לא מתדלקים אף אחד לא מתדלק כאן.עד אשר נתדלק במחיר שפוי,אמנם קצת יותר יקר מאדם מקומי אך עדיין בתור גרינגו המחיר זול להפליא.אמרתי לכם שתוך כמה ימים רולנד יספוג קצת מהתרבות הישראלית לא?
לאחר שתדלקנו יצאנו מהעיר והכביש הפך למפותל וסלול ברמה בינונית מינוס.לאחר כשעה של נסיעה הנוף הפך לירוק וטרופי.הג'ונגל השתלט על הנוף ומזג האוויר השתנה גם כן והגשם התחיל לרדת.

עצרנו בצד כדי שרולנד ילבש את חליפת הסערה שלו(חליפת הרכיבה שלו אינה ממוגנת ממים)ואני לעומת זאת רק סגרתי את רוכסני האוורור.המשכנו קדימה והתאמנו את מהירות הרכיבה לתנאי הדרך,באזור הטרופי הזה הלחות גבוהה ולמרות שיורד גשם די חם ואני מזיע כמו סוס היות ורוכסני האוורור סגורים.
בהמשך הדרך היו קטעים בכביש שספגו בעבר מפולות סלעים עצומות ונראה היה שנמאס לרשויות לסלול את אותם הקטעים שוב ושוב ולכן במקום לסלול הם בנו את הכביש מסלעים וחלוקי נחל,בגדול אין בעיה לעבור את הקטעים האלו,הבעיה מתחילה ברגע שיש גשם והסלעים והאבנים הופכים לחלקים.מה גם שהקטעים האלו מופיעים בפתאומיות וכמעט תמיד לאחר סיבוב.בגדול קצת מסוכן ולא נעים להיכנס לקטע שכזה ב 80-90 קמ"ש אך לשמחתנו אנחנו עוברים את הקטעים האלו ללא בעיה.
לאחר כ 200 ק"מ יצאנו מהג'ונגל והכביש הפך למישור.מסביב הכל ירוק טרופי כמו שאני אוהב.כמה עשרות ק"מ לאחר מכן עצרנו לתדלק שוב.אמנם היה לנו עדיין דלק במיכל אך לא ידענו מתי נוכל שוב לתדלק,ומה שבטוח הדלק לא יספיק עד סנטה קרוז כי המרחק שנשאר לנו הוא קצת פחות מ 300 ק"מ.
החלטנו שזו הזדמנות וסיבה טובה לתדלק כאן.המתדלק ניגש אלינו בזריזות(בגלל שזו השעה בה הוא אמור לצאת להפסקה),רולנד שאל אותו "שלום,כמה עולה ליטר דלק?" והמתדלק הצביע על המשאבה וענה "3.74" ואוו מחיר רגיל כמו כולם מבלי לשאול שאלה נוספת תדלקנו כל אחד מיכל מלא,שילמנו אמרנו תודה והמשכנו בדרכנו,אולי זו השיטה לתדלק במחיר רגיל בבוליביה,פשוט להגיע דקה לפני הפסקת הצהריים של המתדלק.
כעבור כמה ק"מ הרגשנו שהמנועים שלנו מצלצלים ומשתנקים ברמה לא סבירה ואז הבנו מה הסיבה למחיר ה"רגיל" שקיבלנו.
כדי להימנע מצלצולי שכאלו נאלצנו לנסוע בהילוך נמוך יותר מהרגיל בעת האצה כאשר אנחנו כבר בתזוזה ורוצים רק להגביר מהירות לצורך עקיפה או משהו שכזה.בכל מקרה גם בתחילת נסיעה הופיעו הצלצולים ונאלצנו להאיץ פחות מהר מהרגיל,ולהתנהג בעדינות עם ידית המצערת.מה שבטוח שהדלק שמכרו לנו היה מהול או שעמד הרבה זמן בצוברים של התחנה ואיבד מתכונותיו.
לקראת 17:30 הגענו לסנטה קרוז ואת האמת די התקשינו למצוא מלון.באחד לא הייתה חניה,באחר רצו מחיר מופרז (300$ ללילה ברור שזה לא בשבילנו)ולאחר כשעה נוספת מצאנו מלון במחיר סביר ועם חניה,אמנם קצת רחוק מהמרכז(10 דקות הליכה)אך עם חניה וחדרים זולים ואפילו ארוחת בוקר שכלולה במחיר.
אנחנו נשאר 3-4 ימים ולאחר הקרנבל נמשיך הלאה,כך שיש לנו זמן להסתובב בעיר וגם לנוח,יצאנו לאכול משהו לארוחת ערב ולאחר מכן התקפלנו למלון לנוח לאחר יום ארוך בו רכבנו 490 ק"מ.

למחרת בבוקר קמנו מאוחר יחסית וירדנו לאכול ארוחת בוקר בפינת האוכל של המלון.אתחיל ואספר כמה מילים על העיר סנטה קרוז(Santa cruz) שנראית כמו ארץ אחרת.ואני אומר לעצמי ולרולנד יותר מפעם אחת שכנראה אנחנו כבר לא בבוליביה אלה בארץ מערבית כלשהי.פשוט זה לא הבוליביה שהכרנו עד כה.סנטה קרוז היא העיר הגדולה ביותר בבוליביה והעיר הזו נמצאת במקום ה 14 ברשימת הערים בעלות אחוזי הצמיחה הגדולים בעולם.בסנטה קרוז מתגוררים כ 1.7 מיליון תושבים,ויש שטוענים(בעיקר התושבים המקומיים)שזו הבירה האמתית של בוליביה היות ורוב העסקים וההשקעות שמגיעות מעבר לים מתרחשות דווקא כאן.היות והעיר נמצאת בגובה של 416 מטר בלבד בדר"כ חם,לח ודביק ולפעמים אף יורד גשם,רצינו להיות באזור טרופי לא?אז זהו למזלנו כרגע די נעים כאן.
לאחר שסיימנו לאכול נסענו לסוכנות טריומף והסקווארנה.לפני כשבועיים רולנד יצר קשר עם בעל הסוכנות בשם אדוארדו פארה והודיע לו שאנחנו בדרך.כשהגענו לסוכנות אדוארדו המתין לנו שם וקיבל אותנו בצורה חמימה שאין כמותה.לאחר שהסתיים טקס "השלום והנעים מאוד ובואו תראו את המוסך והסוכנות שלי"נגשנו לאופנוע של רולנד.אדוארדו קיבל תדריך קצר מרולנד מה ברצונו לתקן ולהחליף שכלל חלקי פלסטיק ומחזירי שמן נוזלים במזלג הקדמי כמו שנהוג אצלנו אדוארדו פתח כרטיס ורשם הכל והאופנוע נכנס למוסך.בנוסף אדוארדו הבטיח שהאופנוע יהיה מוכן עד לקרנבל שמתקיים בעוד כיומיים,כך שביום למחרת הקרנבל נוכל להמשיך הלאה.
נשארנו בסוכנות של אדוארדו עוד כשעתיים וסיפרנו על הטיולים שלנו.לאחר מכן אדוארדו המליץ שנבקר בקניון שסמוך לסוכנות ונתרשם מהחנויות והמסעדות שבו.בנוסף מחר בערב הוא יבוא ויאסוף אותנו מהמלון וניסע אל המתחם בו הוא נפגש עם החברים שלו בכל סופה"ש.
אמרנו לאדוארדו "תודה רבה,נפגש מחר בערב" ונסענו לקניון.

יצאנו מסוכנות טריומף/הסקווארנה ועלינו על הקרנף וההרגשה הייתה מוזרה.שני ענקיים שכמונו רוכבים על הקרנף שמתליו מרגישים רכים מתמיד.נראה שהבולם האחורי של הקרנף אינו בנוי לסחוב משקל שכזה.
לאחר כמה דקות הגענו לקניון ונכנסנו להסתובב בקניון עברנו בין החניות שמוכרות את מבחר המותגים ולאחר מכן חיפשנו משהו לאכול.
עלינו לקומה השלישית בה נמצאות כל המסעדות וראיתי מסעדה לבנונית שמציאה חומוס ושווארמה.יששש איזה יופי,אני אומר לרולנד בוא נאכל כאן התגעגעתי לאוכל שכזה.רולנד מיד מסכים ולכן הזמנו כל אחד מנה וישבנו לאכול.ביס ראשון ונפלתי,גועל נפש,זוועה,פשוט התעללות בלקוחות.הרגשתי בושה שהמלצתי לרולנד לאכול גם,אם זה לא הספיק שלא היה טעים אז גם לא שבענו.אני מסתכל על רולנד בעיניים רעבות ואומר "טוב רולנד מה עושים?"המבט של רולנד דמה לשלי ולכן הוספתי "שנבדוק את מסעדת הבשר הסמוכה?" רולנד הגיב בחיוך ואמר "כמובןןןן",נכון שאמרתי כבר שרולנד ואני מסתדרים נפלא וגם הוא אוהב לאכול?.

resized_20150211_140156.jpg
אז קדימה נגשנו למסעדת הבשר.הזמנתי נתח צלעות על האש ורולנד הזמין סטייק.בינתיים התיישבנו בשולחן והמתנו בכליון עיניים שהמספר שנתנו לנו יופיע על המסך.כעבור כמה דקות הגיע תורנו והמראה היה נפלא.וואוו איזה בשר,מזל שיש לי אוזניים שיגבילו את גודל החיוך,כבר מזמן לא נשנשתי משהו שכזה.חשבתי שעד ארגנטינה לא אמצא בשר איכותי.רולנד כבר הבין שיש לו עסק עם קרניבור וצפה את הבאות מה שיהיה בארגנטינה.
הוספתי ואמרתי בהצהרה "בארגנטינה אני אוכל סטייק לארוחת בוקר עוד אחד בצהריים ואחד לקינוח בערב."
לאחר שסיימנו הסתובבנו עוד קצת בחנויות ואח"כ נסענו לשנת צהריים במלון,נראה לי שבדרך חזרה הקרנף הרגיש שאכלנו שתי ארוחות צהריים כל אחד.
לקראת ערב יצאנו שוב וכמובן שאכלנו ארוחת ערב נחמדה כי כנראה לא הספיקו לנו 2 ארוחות צהריים,משם חזרנו שוב למלון כי כבר מזמן לא ישנו,אז שיהיה לילה טוב.

בבוקר שלמחרת שוב התעוררנו מאוחר ולאחר שאכלנו ברוגע ארוחת בוקר במלון יצאנו להסתובב בשוק המקומי שנמצא ברחובות הסמוכים למלון.בסנטה קרוז אפשר להרגיש את הגבול החד בין עושר ועוני,או שאתה מליין או שאין לך כלום.למרות שאלו שהם לא עשירים נראים ממש מאושרים וחווית הטיול בשוק מתעצמת מהסיבה שכמעט כל אחד מחייך או מתחיל לדבר עם הגרינגואים המגודלים שהחליטו להסתובב בשוק.
לרולנד יש הרגל משונה והוא להעיר אנשים שנרדמו ברחוב,בבסטה שלהם או סתם על ספסל.כאשר הוא מבחין באחד שכזה הוא מעיר אותו בברכת אולה ובואנוס דיאס(שלום ויום טוב).את האמת זה גורם לי לחייך וגם לחלק מה"מתעוררים" זה מעלה חיוך על הפנים.
כמו כן באזור סנטה קרוז יש הרבה אנשים שנראים ומזכירים את ה"אמישים" שהם קהילה נוצרית פרוטסטנטית שרובם מתגוררים בצפון אמריקה.ע"פ מה שאדוארדו סיפר לנו הם היגרו לבוליביה ומתעסקים בעיקר בחקלאות.השפה בה הם מדברים מזכירה גרמנית אך כשרולנד ניסה לדבר עם אחד מהם הוא אמר לי אחר כך שהוא בקושי הבין מה הם אומרים.

השוק הזה נפרס על פני כמה רחובות והוא הומה באנשים ואפשר למצוא כמעט הכל כאן,בגדים,מוצרי חשמל,כלי עבודה,חומרי ניקוי והיגיינה,מוצרי קוסמטיקה,ירקות,פירות,בשר,דגים ואפילו חיות.לקראת 14:00 בצהריים ישבנו לאכול במסעדה מקומית שמנוהלת ע"י סיני עצבני שצועק על עובדי המקום ללא הפסקה,כנראה שהשיטה הזו עובדת היות והמסעדה הייתה מפוצצת בלקוחות והאוכל הוגש בזריזות.
ע"פ טעמה של המנה שהזמנתי נראה היה שעל הטבחים הוא צועק פחות.

לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל המלון לשנת צהריים נחמדה ובערב אדוארדו הגיע ואסף אותנו בג'יפ שלו.
לאחר שאדוארדו עשה לנו סיור קצרצר בעיר שבמהלכו גם עברנו במוסך וראינו את האופנוע של רולנד מפורק לחתיכות נסענו אל המתחם שהוא וחבריו רכשו ושיפצו אך ורק עבור מועדון החברים שלהם.רב החברים רוכבים או רכבו בעבר על אופנועים.

resized_20150212_195844.jpg
כאשר הגענו למתחם התקבלנו בברכה ע"י כל החברה של אדוארדו.לאחר הכרות זריזה עם החברה עשינו סיור במתחם,תשמעו החברה האלו רציניים ובדר"כ בכל יום חמישי הם נפגשים לערב גברים שכזה.במתחם יש להם שולחן סנוקר,גינה ענקית,בריכה,בר משקאות,מערכת סאונד איכותית ואפילו טבח שמגיע לבשל להם ארוחות גורמה.
ישבנו,דיברנו,שיחקנו סנוקר,ואכלנו ארוחת ערב טעימה.

החברים של אדוארדו התעניינו במסעות של רולנד ושלי וסיפרו לנו על טיולים וחוויות שגם הם עשו ועברו בתור אופנוענים.אחד מהחברים של אדוארדו הוא חוזה גאמון אלוף בוליביה לשעבר ברכיבת מוטוקרוס. גאמון החליט לפרוש לאחר קרירה ארוכה בגלל גילו המתקדם ואין ספור פציעות שהגבילו את תנועתו,כעת הבן שלו הוא האלוף הנוכחי,למרות פרישתו חוזה סיפר לי שהוא מתכוון להתחרות במירוץ פריז דאקר 2016.
המשכנו לפטפט ולשתות ולקראת חצות אדוארדו החזיר אותנו למלון לא לפני שנפרדנו מהחברה של אדוארדו שהפכו בין רגע לחברים שלנו.

למחרת בבוקר לאחר שאכלנו ארוחת בוקר יצאנו להסתובב בעיר.היום התכנית העיקרית היא למצוא לרולנד חליפת סערה חדשה,היות והחליפה השנייה עשתה כבר את שלה וכולה מכוסה בנייר דבק לאחר שרולנד התרסק בפרו(בזמן שהוא לבש אותה).עברנו בכמה חנויות לציוד אופנועים ולאחר אין ספור מדידות בהן רולנד לא מצא משהו מתאים החלטנו להמשיך הלאה וללכת לחנויות לחומרי בניין וכלי עבודה כדי לקנות שם חלפ"ס פשוטה כמו שעובדי מע"צ משתמשים.

לאחר שמצאנו את מבוקשנו חזרנו אל הכיכר המרכזית ונהנינו מהשלווה ששוררת במקום.

בצהריים נשנשנו כמה כנפיים ברוטב חמוץ מתוק ואח"כ המשכנו להסתובב ברחובות העיר,כאשר ירד הערב קינחנו בסטייק טוב כי מזמן כבר לא אכלנו וחזרנו למלון עייפים אך שבעים.
מחר בבוקר נלך לראות מה קורה עם האופנוע של רולנד.

בבוקר שלמחרת התעוררנו לעוד יום בסנטה קרוז.אכלנו ארוחת בוקר במלון,כן שוב אכלנו!! ונסענו לסוכנות טריומף כדי לראות מה קורה עם האופנוע של רולנד שאמור להיות מוכן היום.כשהגענו אל המוסך הבנו שזה לא המצב,האופנוע מפורק כולו.אמנם הרדיאטור חזר כבר מתיקון והותקן בחזרה למקומו אך הנזילה בטלסקופים של הבולמים הקדמיים עדיין לא תוקנה.חיכינו לאדוארדו שיחזור מסידורים ובינתיים דיברנו עם המכונאי הראשי שלו שכבר הפך לחבר היות ופגשנו אותו כמה פעמים במהלך הימים האחרונים וגם במפגש במתחם של החברה.המכונאי הסביר לנו מה שנעשה עד כה:הרדיאטור תוקן והורכב למקומו,תושבות הארגזים הולחמו ויושרו(נשברו והתעקמו בתאונה)הגלגלים נשלחו לאיזון,והאופנוע עבר שטיפה יסודית.
כשאדוארדו הגיע הוא רמז לנו שהאופנוע לא יהיה מוכן היום.את זה כבר הבנו היות ונראה שאף אחד לא עובד היום וכולם מתכוננים לקרנבל בערב.
אמרתי לרולנד שכנראה לא הגיעו החלקים שדרושים לתיקון הנזילה מהמזלג(מחזירי שמן)ולכן אדוארדו מרגיש לא נעים ונראה שהוא מתחמק מהתשובה מדוע האופנוע לא מוכן.
אתחיל ואומר ש"הבעיה"(שהיא לא בעיה עבורי) היא שחגיגות הקרנבל אורכות כשלושה ימים.מה שאומר שאם האופנוע לא יהיה מוכן היום אנחנו נאלץ להישאר כאן עוד 4 ימים לפחות.
רולנד גם מיד הבין זאת ולכן הוא אמר לי "אני לא רוצה שתתעכב עוד בסנטה קרוז,אם אתה רוצה אתה יכול להמשיך הלאה מחר בבוקר".עניתי לרולנד "אני לא ממהר לשום מקום וגם אף אחד לא רודף אחריי,לא יזיק לי לנוח עוד כמה ימים",כמו כן הוספתי ואמרתי ש"אני לא משאיר חבר מאחור ואתה צריך להבין שאני החלטתי בלב שלם להישאר איתך כאן".

כמה דקות לאחר מכן אדוארדו הציע לנו לבוא איתם למסלול המוטוקרוס הפרטי שלו.איזה באסה אם הייתי יודע הייתי מגיע עם מגפיים וציוד רכיבה,טוב לא נורא נסתכל קצת ונהנה מהאלוף של בוליביה(הבן של חוזה גאמון) עם האופנוע החדש שאדוארדו נתן לו בתור ספונסר.

לאחר שהעגלה הועמסה נסענו למסלול של אדוארדו,האופנוע החדש הורד מהעגלה והונע לראשונה בנוכחותו של האלוף.
כעבור כמה דקות הוא החל להקיף את המסלול ולהתרגל לאופנוע החדש שלו.שאר החברה של המוסך רכבו על האופנועים שלהם ושל אדוארדו.גם רולנד ואני עשינו סיבוב קצר מסביב למסלול על האופנוע הפרטי של אדוארדו היות והיינו ללא מיגון וקסדות,לא נכנסנו למסלול.
רולנד התלהב מהקלילות של האופנוע וזו הייתה הפעם הראשונה בה הוא רכב על סוס שטח גזעי.
לצד המסלול של המוטוקרוס יש עוד מסלול קטן שמיועד למכוניות עם שלט וכמה חברה באו והפגינו את כישוריהם.כמו כן מאוחר יותר החתן של אדוארדו הגיע עם טנדר ועליו שני אופנועים ננסים,אחד עבור הבן של אדוארדו והשני עבור נכד אחר.לאחר שהקטנטנים לבשו את ציוד הרכיבה והמיגון שלהם,הם יצאו לרכב במסלול הקטן.פשוט תענוג לראות כאלו חמודים מתחילים את דרכם בצורה שכזו,מתי זה יתאפשר בארץ הקודש?

אוסיף ואספר שאדוארדו מגיע ממשפחה אמידה מאוד החולשת על מספר רב של עסקים ושטחים בסנטה קרוז.לכן סוכנות האופנועים שלו היא רק בתור תחביב ולא משמשת כמקור פרנסתו העיקרי,ואכן זה גם מרגיש ככה שאדוארדו עושה הכל מהלב שלו,אך ורק כדי לספק הנאה לו ולאחרים ולפתוח את השוק ליצרן שנחשב כאן בבוליביה כמוצר בוטיק.
אם לא מספיק כל היחס החם שאדוארדו הרעיף עלינו עד כה נוספה לרשימה הזמנה לחגיגות הקרנבל בערב על חשבונו בטריבונת מועדון החברים שלו ולכן לקראת אחה"צ חזרנו למלון אך לא לפני שנעצור לנשנש איזו פיצה משפחתית כי מזמן כבר לא אכלנו.משם נמשיך כדי לנוח כמה שעות לפני שנצא לקרנבל.

לקראת 21:00 התעוררנו מהתרדמת וב 22:00 תפסנו מונית עד לסוכנות של אדוארדו ומשם נסענו כולם למתחם הקרנבל.
נסיעה קצרה והגענו לרחוב בו נערך המצעד המרשים הזה.בזמן שאדוארדו הלך להביא לנו כרטיסי כניסה למתחם הטריבונות.בינתיים בזמן שאנחנו ממתינים הצטיידנו בספריי קצף כדי שיהיה לנו אמצעי תגובה והרתעה מפני החוגגים שמסביב שמתיזים קצף לכל עבר במיוחד על אלו שאינם מוכנים וערוכים לתגובה מהירה.כעבור כמה דקות אדוארדו חזר עם כרטיסים עבורנו וצעדנו אל הטריבונה הפרטית של מועדון החברים אליו הוא שייך.הרחוב הראשי בו עובר המצעד מוקף משני צדדיו בטריבונות שאליהן מורשים להיכנס אך ורק חברי מועדונים אשר שילמו המון כסף כדי לרכוש את הזכות לחגוג בטריבונה פרטית שכזו.


ואילו "פשוטי העם"יש מקום נפרד שאינו מואר או מוגבה מעל הכביש בו הצועדים עוברים.
אם לא מספיק שאנחנו חוגגים בטריבונה פרטית הרי גם שהחברה של אדוארדו הצטיידו היטב בצידניות מלאות בקרח ושתייה וכמות האלכוהול זרמה ללא הפסקה.אני עוד לא מספיק לשתות את כל הכוס שהוגשה לי וכבר בא חבר ודוחף לי ליד עוד כוס מלאה.
מסביבי כולם רוקדים ושמחים והמוזיקה שמתנגנת מקפיצה את כולם ללא הפסקה.מלחמות הקצף בין החברים תורמות למורל ומשום מה החברה של אדוארדו לא מנסים להיכנס איתי למלחמת קצף שכזו.מספיק שאני מראה להם שיש לי מיכל קצף ביד שלפעמים בכלל הוא היה ריק והם נרתעים ומחפשים קורבן אחר,אולי מתוך כבוד או אולי בגלל שאני גדול ומזוקן.
קדימה המצעד התחיל.הקהל שגם ככה כבר שמח ובחלקו גם שיכור מריע בקול ובמחיאות כפיים.בתחילה עוברות קבוצות של צועדים ששייכים למועדונים בהם הם חברים ולכן גם תלבושות שלהם צבעוניות ומעוטרות בשלל קישוטים הקשורים למועדון.לאחר הצועדים הגיעו ה"תותחים הגדולים" בצורת עגלות ענק שנראה היה שהושקעו בהן המון שעות של עבודה ועיצוב.
זו פעם ראשונה בה אני נוכח בקרנבל מושקע שכזה ואני נהנה מכל שנייה.הצועדים ממשיכים לחלוף על פניי והמוזיקה מתנגנת ללא הפסקה וכך גם זרימת המשקאות בטריבונות.

לקראת השעה 1:00 אחרי חצות קבוצת הצועדים האחרונה שחתמה את המצעד הייתה לא אחרת מאשר המשטרה הצבאית.צילמתי גם אותם ולאחר מכן עייפים ושמחים הלכנו לחפש מונית שתיקח אותנו חזרה למלון.בדרך אנחנו נתקלים בעשרות רוכלים שממתינים מחוץ לטריבונות ומנסים למכור אוכל,שתייה,מזכרות וכו' לקהל החוגגים שמתחיל להתפזר מאזור המצעד,כעבור כחצי שעה בה התמקחנו עם כמה נהגי מוניות מצאנו מונית שנהגה היה לא שיכור ונסענו למלון.
חסל דיבורים נעבור לתמונות שימחישו קצת יותר טוב את מה שראינו וחווינו.

למחרת בשעות הבוקר סנטה קרוז עדיין שלווה ונראה שכולם עדיין ישנים לאחר לילה מרובה בשתייה.
קבענו להיפגש עם אדוארדו וחבריו באחד הרחובות הסמוכים בשעה 13:00 ומשם נלך אל החגיגות "היום שאחרי הקרנבל".על פי מה שאדוארדו סיפר לנו כמה ימים לפני הבנו שבסנטה קרוז נערכות מלחמות צבע בין תושבי המקום ולכן הוא ביקש שנגיע עם בגדים שלא אכפת לנו מהם.
בתחילה נראה שהרחובות ריקים ונראה היה שכולם מתכוננים לקראת מלחמות הצבע שיותזו לכל עבר.כמעט כל המכוניות שעברנו לידם כוסו ונמרחו בבוץ או בשמן כדי להקל על שטיפתן לאחר סיום המלחמות.

פגשנו את החבורה של אדוארדו ולאחר כמה רחובות נראה שהגענו למרכז ההמולה.כבר מרחוק אפשר להבחין בהצטופפות ענקית של קהל משולהב סביב במות שמוקפות ברמקולים ענקיים.נראה שהגענו למקום הנכון.עשן המנגלים שמסביב גורם לי להזיל ריר ואני מחפש מקום בו אוכל להשביע את תאבוני,אך לדאבוני המנגלים הענקיים צולים בשר אך ורק לקבוצות החוגגים והם אינם מוכרים בשר לעוברים ושבים.
טוב נמצא לאכול משהו מאוחר יותר ועכשיו נתרכז במלחמות הצבע.אדוארדו וחבריו הגיעו מצוידים ברובי צבע ובבקבוקי קצף וכמובן גם אלכוהול.ע"פ אדוארדו רב החברה ברחוב זורקים צבעים על בסיס מים ויש כאלו שזורקים גם צבעי שמן מלכלכים.אני משתדל לא להיכנס למלחמות שכאלו פשוט כי אין לי רצון להיות מכוסה בצבעי שמן בשבוע הקרוב,למרות זאת אין מצב שלא להתלכלך ביום שכזה,

הצבעים ניתזים מכל עבר ובלונים מלאים במים וצבע נזרקים לכל כיוון וללא הבחנה.לקראת אחה"צ נפרדנו מהקבוצה של אדוארדו שהלכה לחגוג במתחם פרטי משלהם שמחיר הכניסה למתחם הוא 200 דולר לאדם,ללא ספק יקר בכל קנה מידה ואפילו עכשיו בחג אפשר להרגיש את הבדל המעמדות בחברה הבוליביאנית.בסנטה קרוז הבדל המעמדות פשוט עצום או שאתה מפוצץ בכסף,חוגג,לבוש בקפידה,שר,קופץ וטוחן כמויות אדירות של בשר או שאתה עני לבוש בבגדים ישנים ומרוטים,ואוסף פחיות ובקבוקי פלסטיק וזכוכית שהעוברים ושבים השליכו לאחר שלגמו עד תום את הבירה שהייתה שם רק לפני רגע.
רולנד ואני חזרנו למלון,נכנסתי מיד למקלחת,מים חמים וסבון והצבע בקושי יורד מחלקי גופי,נראה שכתמי הצבע ישארו על גופי עוד כמה ימים.לסיכום היה יום שמח ונהניתי מההמולה שהתחוללה בסנטה קרוז.

את היומיים הבאים העברנו בעיקר במלון היות ואלו הימים בהם המקומיים חוגגים בקרב משפחותיהם.
ניצלנו את הימים הנ"ל להשלמת פערים בכתיבת הבלוג ותכנון נתיב ההמשך מסנטה קרוז למדבר המלח הבוליביאני ומשם לצ'ילה.כמובן שמדי פעם יצאנו לגיחות קצרות,כדי לנקות את הראש וגם להסתובב בשוק שעובד כמעט כרגיל.לי זה ברור שלפשוטי העם קשה ובלתי אפשרי לסגור את העסקים ולחגוג 3 ימים,כמו כן ניצלנו את הגיחות הנ"ל כדי לאכול משהו.
באחד הימים קיבלנו הודעה בוואצאפ מפיליפה(רכבנו בכביש המוות ביחד)בה היה כתוב "נסענו לכיוון כביש הלגונות שמוביל לצ'ילה וגשם זלעפות ירד באזור,מה שגרם לשבילי העפר להפוך למלכודות בוץ חלקלקות לאחר כ 25 ק"מ של נסיעה איטית צמיגי האופנוע שהיו מלאים בבוץ איבדו את האחיזה והתרסקנו אל הקרקע.סילביאנה ריסקה את הרגל וכעת אנחנו ממתינים לניתוח בבית החולים בעיר סוקרה(Sucre)" הלם היכה אותנו איזה חדשות עצובות,נראה שהמסע שלהם מקליפורניה יסתיים כאן בבוליביה.
רולנד ואני גם מתכננים לנסוע בכביש הנ"ל ולכן עלינו להיות קשובים לתחזיות מזג האוויר שאינן כל כך מדויקות כאן.
הודענו לפיליפה שאנחנו נעבור דרך סוקרה ונבדוק לשלומם.

ביום השלישי(מהקרנבל)אדוארדו הודיע לרולנד שהאופנוע מוכן ושאנחנו יכולים לבוא אחה"צ ולקחת אותו.
יופי אנחנו כבר 9 לילות בסנטה קרוז והגיע הזמן להמשיך קדימה.כאשר הגענו לסוכנות של אדוארדו לא האמנו למראה עינינו,וואוו האופנוע של רולנד נראה כאילו יצא מהקופסה רק עכשיו,מתברר שאדוארדו הביא בחור שמתמחה בניקוי אופנועים ונראה היה שהוא עבר במברשת שיניים על כל מ"מ באופנוע של רולנד.
המחיר גם הוא היה די זול כ 400 דולר סה"כ לאחר שהוחלפו מחזירי השמן בבולמים,הרדיאטור נוקה ותוקן,הגלגלים אוזנו,תושבות הארגזים יושרו ורותכו חזרה למקומם,ידיות האחיזה הוחלפו,רפידות הבלמים הוחלפו ועוד אין ספור רכיבי פלסטיק הוחלפו והורכבו בחזרה וכמובן השטיפה הקפדנית שהאופנוע עבר.
אדוארדו ללא ספק עמד בהתחייבותו(למעט העיכוב עקב הקרנבל)כמו שהוא אמר ביום שהגענו "האופנוע יצא מכאן כמו חדש" ואכן כך היה,חוץ מזה שאדוארדו עשה מעל ומעבר כדי לארח אותנו וללמד אותנו עוד משהו על הכנסת האורחים שלו.

אמרנו עשרות פעמים תודה על הכל,הצטלמנו ביחד ונפרדנו בחיבוק.ללא ספק בן אדם נדיר שהתייחס אלינו כאל V.I.P מהרגע שהגענו ועד לרגע שנפרדנו,למרות שהיינו רק לקוחות שעברו כאן במקרה ואני שבכלל רק הצטרפתי לרולנד קיבלתי יחס שווה כאילו שאני לקוח שלו,אז שוב בהזדמנות זאת תודה רבה אדוארדו נהניתי מכל רגע ואני מקווה לפגוש עוד אנשים מופלאים שכמותך בהמשך הדרך.
עלינו על האופנועים ונסענו אל הקניון לחגוג בארוחה בשרית במסעדה שהיינו בה רק לפני כמה ימים.
אם כבר חוגגים אז נעשה זאת כמו שצריך.לכן הזמנתי לי סטייק אדיר(800 גרם)וניגשתי לשולחן.כעבור כמה דקות המספר שלי הגיע ונגשתי לקבל את הסטייק,החיוך לא ירד לי מהפנים עוד כמה שעות לאחר מכן פשוט סטייק נהדר מעניין מה יקרה לי בארגנטינה.

ללא ספק סיום נהדר ולאחר 9 לילות בסנטה קרוז,מחר אנחנו נצא מוקדם וניסע אל העיר סוקרה שנמצאת כ 500 ק"מ מסנטה קרוז.

בבוקר לאחר שארזנו את הציוד והעמסנו אותו על האופנועים יצאנו מסנטה קרוז.
ביציאה מסנטה קרוז הגשם התחיל לטפטף וכחצי שעה לאחר מכן הגשם התחזק והפך למבול,האטנו את מהירות הנסיעה ונסענו במשנה זהירות.מזמן כבר לא רכבתי בגשם שכזה.האדים שמצטברים בקסדה יחד עם הטיפות שנערמות על המשקף מקשים על הראיה ובחלק מהזמן אני מעדיף לנסוע עם משקף 3/4 פתוח כדי לראות את הדרך.כמו כן מדי פעם יש בורות עמוקים שמוצפים במים ולכן קשה לאתרם,הזמן עובר והמרחק המצטבר גדל והמבול אוי המבול ממשיך לרדת ללא הפסקה.מדי פעם אני מרגיש שחלק מטיפות הגשם חודרות את שכבת הגורטקס של חליפת הרכיבה שלי ונראה שהיצרן לא כיוון לכמות גשם שכזו.פעם ראשונה שאני רוכב במבול שכזה שנמשך כ 3 שעות בהן רכבנו ללא הפסקה כי פשוט לא היה היכן להסתתר מפני הגשם.

לאחר שהמבול פסק עצרנו למנוחה.סה"כ נשארתי די יבש מתחת לחליפת הרכיבה אממה הכיסים החיצונים של החליפה שאמורים להיות מוגנים ממים לא עמדו בכמות הגשם ומים חדרו אליהם,הארנק שלי נרטב כולו,אך חמור מכל גם הטלפון שלי מסוג גלקסי S5 שאמור להיות חסין למים קיבל גם זאפטה מים ופעולתו השתבשה,איזה עצבים.
הנוף שמסביב ירוק להפליא והאספלט סלול ברמה בינונית מינוס,נראה שהגשם מאחורינו ומכאן והלאה נשאר יבשים.המשכנו בדרך על פי הוראות ה GPS ולאחר כ 300 ק"מ האספלט נגמר והכביש הפך לשביל עפר.המשכנו עוד כמה שעות טובות ונראה היה ששביל העפר שמוגדר ככביש ראשי ימשיך ללא סוף.

כבר אחה"צ והעיר סוקרה עדיין רחוקה רכבנו כבר למעלה מ 100 ק"מ בשטח חולי ומאובק ולפעמים גם בוצי והאופנוע של רולנד כבר לא נקי כמו שהיה רק לפני כמה שעות.לעומת זאת הקרנף נראה די נקי היות והמבול שטף את רב הלכלוך שהצטבר עליו בשבועות האחרונים.כל הזמן אני מתבדח עם רולנד ואומר "איך שאני אוהב גשם,באותה ההזדמנות אני גם שוטף את האופנוע וגם עושה כביסה".מדי פעם אנחנו מגיעים לקטע אספלט קצר והשמחה מופגנת בקולות צעקת שמחה ושימוש מוגזם בצופר.כמה עשרות מטרים לאחר מכן מתברר שמישהו החליט לעבוד עלינו ומשום מה החליט לסלול כאן באמצע שום מקום קטע קצר של אספלט(כמה מאות מטרים).כעבור זמן מה השמש מראה סימני עייפות ונראה שבקרוב מאוד היא "תלך לישון" ואנחנו ממשיכים לרכוב כמעט ללא הפסקה עוד כ 80 ק"מ ושביל העפר הפך בחזרה לאספלט.מסביב כבר חושך מצרים ואנחנו מקווים שהאספלט ימשיך עד לעיר סוקרה שנמצאת כ 20 ק"מ מכאן.
אינני נוהג לרכוב בחושך במהלך המסע אך לפעמים אין ברירה וחייבים להגיע אל היעד עקב כך אנחנו רוכבים בזהירות ולקראת השעה 22:30 אנחנו מגיעים אל המלון שפיליפה המליץ לנו בעיר סוקרה.

לאחר שקיבלנו את החדר יצאנו בזריזות למצוא משהו לאכול,כמעט כל העסקים בעיר כבר סגורים ולכן המקום היחיד שפתוח הוא פאב שעורך ערב קריוקי רעשני.ישבנו בשולחן צדדי והזמנו כל אחד משהו לאכול ועד שהאוכל הגיע סבלנו מאותם האנשים שבתוך תוכם הם בטוחים שהם זמרי על למרות שגם אם הם היו שרים במקלחת המים היו מפסיקים לזרום.מה שבטוח שהאנשים שמסביבם מבינים די מהר שהם רחוקים שנות אור מלהיות זמרים.

resized_20150220_000814.jpg
לאחר שסיימנו לאכול חזרנו למלון ולאחר מקלחת התקפלנו לישון,ללא ספק יום ארוך ומאתגר בו רכבנו
כ 500 ק"מ מתוכם כ 180 ק"מ בשטח ובסה"כ 13 שעות של רכיבה מאתגרת.
מחר נלך לבקר את פיליפה וסילביאנה,לילה טוב.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם ושמתי את הסמארטפון בשמש שיתאדה קצת.בגדול הטלפון עובד אך נראה שנגרם נזק לתפקוד מסך המגע שאינו מגיב כמו שצריך.נקווה שלאחר שהוא יתייבש הוא יחזור לתפקד כמו שצריך היות והוא משמש אותי ליצירת קשר עם המשפחה,גלישה באינטרנט וצילום זריז(קטן ונגיש).כעבור כשעה יצאנו להסתובב בעיר סוקרה(Sucre) שנחשבת לעיר הבירה החוקתית של בוליביה ובית המשפט העליון שוכן כאן.בעיר יש למעלה מ 300,000 תושבים והעיר נוסדה ע"י הספרדים בשנת 1538,כשתשאלו את תושביה האם לה פאז היא עיר הבירה הם יענו לכם בבוז "לא,סוקרה היא הבירה" ולהיפך שתשאלו את תושבי לה פאז.
העיר מתוירת עד מאוד היות והמבנים הקולוניאליים שבה השתמרו בצורה יוצאת מהכלל.רחובות העיר די נקיים ונראה שהסדר תופס כאן מקום עיקרי.המשכנו להסתובב בעיר ובהמשך רולנד נכנס להסתפר אצל ספר מקומי ואני חיפשתי לי מגן מסך לסמארטפון שלי,אולי הגלקסי שלי יראה שאני משקיע בו ומצב רוחו יתעודד ויאדה את המים במהירות.

resized_20150220_161526.jpg

לקראת אחה"צ הלכנו למלון בו שוהים פיליפה וסילביאנה.היות והוריה של סילביאנה הגיעו לבקר את ביתם פיליפה וסילביאנה עברו למלון קצת יותר יוקרתי ממה שהם היו רגילים עד כה.כמו כן סילביאנה צריכה מקום נוח ומרווח כדי לנוח ולחזור לעצמה,בכל זאת היא ריסקה את 2 העצמות ברגלה השמאלית.
ישבנו ודיברנו ובעיקר שמענו על סיפור התאונה והמשך הימים שלאחר מכן,פיליפה איכסן את האופנוע אצל אחד הכפריים ויומיים לאחר מכן הוא חזר כדי להחזיר את האופנוע לסוקרה.איזה באסה נראה שהמסע שלהם נעצר כאן,סילביאנה תזדקק לפחות ל 30 ימי מנוחה בטרם תעלה בחזרה על האופנוע,וגם אם היא תצליח לעלות אני בספק אם היא תשרוד את הכאבים העזים שהיא תחווה בזמן הרכיבה.ע"פ מיטב הבנתי הדרכים שמובילות מכאן לצ'ילה אינן סלולות,והרעידות והקפיצות יקשו על המשך הדרך.

resized_20150220_175545.jpg
נשארנו עם הזוג הנחמד ועם הוריה של סילביאנה כשעתיים ולאחר מכן שכבר החל להחשיך נפרדנו בחיבוקים ואמרנו להתראות ואיחלנו לה איחולי החלמה מהירה למרות שהבנתי שלא נפגש יותר במהלך הדרך דרומה הוספתי ואמרתי להם "נפגש בהמשך הדרך" בדיוק כמו שכבר אמרתי להם בפנמה ובפעם השנייה לאחר שסיימנו לרכוב בכביש המוות.משם רולד ואני חזרנו לכיוון המלון אך כמובן שלא נלך לישון רעבים,אז החלטנו ללכת למסעדת בשרים שבדיוק סגרה אתמול בלילה כשהגענו לסוקרה וחיפשנו מה לאכול.ישבנו והזמנו מנת סטייק מלווה בסלט וצ'יפס,ביקשנו ישר מהמנגליסט שהוא גם בעל המסעדה והיה מטר מאיתנו לשים לנו נתח בשר ולא לשרוף אותו.כעבור כמה דקות הבשר הגיע וכעבור כמה דקות נוספות הצלחות כבר היו ריקות ומבריקות.ביקשנו מנה נוספת ובמקומה המלצרית הביאה לנו חשבון.כנראה שהמנגליסט חשב שאנחנו טועים בספרדית כאשר אמרנו לו "דוס מאס"(עוד 2).

resized_20150220_204720.jpg

כשהעמדנו אותה על טעותה היא התנצלה ובעל המסעדה חייך ושם עוד 2 נתחים על המנגל,הפעם שבענו אך בכל זאת רק בשביל הבדיחה זרקנו לו שוב "דוס מאס", בתחילה הוא חשב שאנחנו רציניים אך לאחר שהוא הבין שאנחנו צוחקים הוא הגיב בצחוק מתגלגל.
חזרנו למלון ומחר נמשיך אל עבר עיר המדבר אויוני.

resized_20150221_073836.jpg

resized_20150221_081151.jpg

מצב הצמיג האחורי שלי

בבוקר שלמחרת יצאנו אל עבר העיר אויוני(Uyuni)שנמצאת במרחק של כ 360 ק"מ מהעיר סוקרה, הסמארטפון שלי חזר לתפקד כמעט כרגיל ואני חזרתי לחייך.אני אומר כמעט מהסיבה שהמצלמה מתפקדת כמו שצריך אך לאחר זמן מה בו מסך הטלפון דולק מופיעה שכבה של אדים על גבי העדשה האחורית.תופעת האדים אינה מופיעה כל הזמן מה שהקשה על זיהוי התקלה בזמן ולצערי אני מבחין בתופעה הזו רק כמה ימים לאחר מכן ולכן המון תמונות מדהימות יצאו מעורפלות.מסוקרה לאויוני הדרך סלולה ובחלקה יצוקה מבטון,הנוף מסביב בתחילה ירוק ואח"כ הופך למדברי וחום,והמרחבים אוי המרחבים העצומים כמו שרק בוליביה הפראית יודעת לספק.לקראת צהריים אנחנו מגיעים לעיר פוטוסי שנמצאת בגובה של 4,100 מטר ועוצרים לתדלק בתחנה הראשונה,המתדלק ניגש אלינו ואומר "אני לא מתדלק גרינגואים" נמאס לנו להתווכח אז רולנד מקבל ממנו הסבר היכן אפשר לתדלק ואנחנו נוסעים לתחנה הבאה.בתחנה הבאה המתדלק שוב מפריז במחיר ואנחנו פוצחים בהתמקחות רצינית כאשר אנחנו חוסמים 2 משאבות והתור שמאחורינו גדל ומתארך,פשוט כבר הבנו שזו השיטה ו"אם לא תוריד במחיר אנחנו ניצור לך פה פקק תנועה עצום".
לחץ הצפצופים של הרכבים מאחור עושה את שלו והמתדלק שמאס להתווכח מוריד את מחיר הבנזין לכמעט מחיר רגיל ואנחנו מתדלקים כל אחד מיכל מלא ולאחר מכן ממשיכים הלאה.

החלטנו לדלג על העיר הזו כי היא פשוט לא עניינה אותנו במיוחד,מה גם שנראה היה שהמשטרה פורסת מחסומים בעיר ולכן המשכנו קדימה.ביציאה מהעיר החלטנו לעצור לאכול ארוחת צהריים במסעדה בצד הדרך.לאחר בדיקה קצרה נראה היה שהם מגישים דגים ענקיים על האש,"יאלה רולנד מתאים לי זה נראה טוב בו נשב" ביקשנו מהמלצר שיוציא לנו שולחן החוצה לשמש לצד האופנועים והזמנו כל אחד חצי דג על האש.
בעל המסעדה הוציא שולחן וגם סט של רמקולים עצמתים והמוזיקה החלה לנגן בקולי קולות,סססאמק ביקשנו לשבת בחוץ בשמש היות ובתוך המסעדה היה קריר ורועש להזכירכם אנחנו בגובה 4,000 מטר. כעבור כ 15 דקות הגיע הדג מלווה בגרעיני תירס ענקיים.זללנו בתאווה את המנות שלנו ולאחר ששילמנו המשכנו בדרכנו.
בהמשך באחת העצירות בדרך אני מבחין במן נזילה קלה מאזור גל ההינע של הקרנף,אני מנקה את הסימנים ומחליט להמשיך ולבדוק מאוחר יותר האם זה חוזר על עצמו.

מכאן היה נראה שסערה מתקרבת ולכן האצנו את מהירות הרכיבה.הכביש מפותל וחלקו סלול ברמה טובה ולכן אנחנו מצליחים לשמור את העננים בעורפנו ובכך אנחנו נמנעים מהגשם.

resized_DSC_0262.jpg
לקראת אחה"צ אנחנו מגיעים לעיר המדבר אויוני שמשמשת כמקום יציאה לטיולים במדבר המלח הגדול בעולם הידוע בשמו סאלאר דה אויוני(Salar de Uyuni).

בשיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם אנשים שהיו שם הבנו שעקב הגשמים שירדו באזור בעונה זו חלקו הגדול של הסאלאר מוצף במים כולל שביל הגישה בכניסה למדבר המלח.המים אינם עמוקים אך יכולים להסב נזק עצום למכלולי האופנוע,כגון:מיסבים,בולמים,בלמים ובעיקר למערכת החשמל,כאשר המלח יבש הוא נדבק לאופנוע ואח"כ מוסר בשטיפה אך כאשר המדבר מוצף במי מלח הסכנה גודלת היות ומי המלח מגיעים לכל מקום ויכולים לחדור למקומות שהמלח בצורתו היבשה אינו יכול להגיע.אפילו אדוארדו אמר לנו שבשנה שעברה במירוץ פריז דאקר המפורסם האופנוענים וחלק מהרכבים סבלו מתקלות חשמל חמורות ולכן המסלול לא יעבור יותר דרך מדבר המלח.היות והדרך עוד ארוכה לפנינו אנחנו מחליטים לוותר על ההרפתקה.כל כך רציתי לרכוב עם האופנוע במדבר המלח הזה אך כדי להימנע מתקלות אני מעדיף לנשוך את הלשון ולצאת לסיור בג'יפ שאינו בבעלותי.לכן לאחר שהתמקמנו במלון הלכנו לחפש לעצמנו סיור ליום המחר.
יצאנו לרחוב הראשי ועברנו בין כמה סוכנויות טיולים שכולן מציעות את אותו הדבר,קנינו לנו כרטיסים והלכנו להסתובב קצת בעיר ואיך לא גם לאכול שוב משהו.
כמו בכל עיר עד כה גם פה נתקלנו במצעד מלווה בתזמורת נגנים ונראה שזה מה שעושים בכל עיר בבוליביה לאחר שמסיימים לעבוד,מתלבשים יפה ויוצאים לצעוד ולנגן ברחוב.
לאחר שסיימנו לאכול חזרנו למלון,מחר אגשים עוד חלום ואבקר במדבר המלח הגדול בעולם.

בבוקר הגענו בדיוק בזמן לסוכנות בה קנינו את הכרטיסים והמתנו לרכב שיאסוף אותנו.ההמתנה נמשכה זמן רב ונראה שכאן המילה דיוק עדיין לא הגיעה.בשעה 10:30 לאחר שאנחנו ממתינים כבר שעה וחצי סבלנותנו החלה להתפוגג ולכן התחלנו "להציק" לסוכנת שהבטיחה לנו שנצא בשעה 9:00 בבוקר.האישה חזרה ואמרה "עוד רגע והרכב פה",וגם "אנחנו ממתינים לארוחת הצהריים שתגיע"ועוד שלל תירוצים שכאלו.

בשעה 11:00 הרכב הגיע ולאחר שעלינו לרכב התברר שסה"כ יש 7 נוסעים וחוץ ממני ורולנד יש עוד זוג ישראליות ו 3 צ'יליאנים.אמרנו שלום ונהג הרכב התניע ונסע לתחנת הדלק,שם המתנו עוד כ 15 דקות עד שהמתדלק קיבל טלפון מהסוכנת שאישרה לו לתדלק כמה ליטרים בודדים במיכל הדלק של הג'יפ.לאחר התדלוק נהג הרכב החל לנסוע אל עבר האטרקציה הראשונה בסיור והיא "בית קברות לרכבות" שנמצא בצידה הדרום מזרחי של העיר.
ראיתי כבר המון תמונות מהמקום אך תמיד רציתי להגיע לשם ולראות זאת בשידור חי.

בסוף המאה ה 19 העיר הקטנטונת הזו שימשה כמרכז להפצת מינרלים שנכרו במכרות שנמצאים מסביב לעיר ובשנת 1888 הבריטים החלו לבנות מסילות רכבת אל עבר הנמלים באוקיינוס הפסיפי. בשנות ה 40 תעשיית המכרות קרסה ותנועת הרכבות פסקה,ולכן קטרי הקיטור פסקו מלנסוע ובעצם עמדו במקומם עד עצם היום הזה.למעלה מ 70 שנים הם כבר עומדים ללא תנועה ועקב מזג האוויר היבש ששורר באזור גרם לכך שהם נשתמרו די טוב יחסית לגילם המופלג.עשרות קטרים וגם קרונות זוכים לביקורם של תיירים מדי יום והאתר הזה הפך לנקודת חובה ממש כמו מדבר המלח שנמצא בצידה השני של העיר.צילמתי כמה תמונות אך כמות התיירים שמסביב גרמה ליופי שבדבר להיפגע במקצת.פשוט השקט האופייני במקום שכזה הפך לקולות של צילומים ואנשים שמדברים בקולי קולות ומפריעים לצלם כמו שצריך את המקום שעמד מלכת עשרות שנים לפני שהם נולדו.

בפוסט הבא- ממשיכים בבוליביה-מדבר המלח,דרך האגמים והחצייה לצ'ילה.

——————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

31 בדצמבר 2015 נעם ומתן בדרום אמריקה 3

רכיבה לכל הרוחות בדרך 40 המיתולוגית

20151117_141736.jpg

פעמיים דרך 40

ארגנטינה

נובמבר, 2015
יצאנו מהקראטרה אוסטרל, בחזרה לארגנטינה, אחרי 9 ימים של מזג אוויר מושלם, באזור הפכפך מהבחינה הזו. היה לנו מזל גדול ואפילו לא ידענו עד כמה, בהמשך הטיול שלנו נפגוש רוכבים שיספרו לנו שהם רכבו באותו אזור בגשם ואפילו בשלג.

הגענו לפריטו מורנו (העיר, לא הקרחון), עדיין עם גרי וג׳ים, שני הרוכבים האמריקאים שפגשנו, והתחלנו בחיפושים אחר מקום לאכול. צ׳ילה אמנם יפה מאוד, אבל בגזרת האוכל… אפשר לומר שהתגעגענו מאוד לארגנטינה. הבעיה היחידה הייתה שהשעה הייתה 16:00 ביום ראשון וכל מקום בעיר היה סגור. אחרי כשעה של שיטוטים ברחבי העיר ניגש אלינו חורחה, שראה אותנו מחפשים משהו וביקש לעזור לנו למצוא משהו לאכול.

20151108_171001.jpg

פרידה מהמארחים הנדיבים בעיירה פריטו מורנו

לאחר שגם בעזרתו לא הצלחנו למצוא מסעדה פתוחה בעיר הוא הציע לנו לבוא אליו הבית, כי הם בדיוק סיימו לאכול את האסאדו של יום ראשון ונשארו הרבה שאריות. מתן ואני קפצנו על ההזדמנות והסכמנו בשמחה, מבחינתנו זו הזדמנות מצויינת לזכות להכיר עוד קצת מהאנשים והתרבות הארגנטינאית היפה. ג׳ים וגרי, לעומתנו, היו המומים וחשדניים. עודדנו אותם לקבל את הצעת הכנסת האורחים (בהמשך הם הודו לנו על כך) ועקבנו אחרי חורחה לביתו. המשפחה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות והאכילה אותנו בבשר משובח וסלטים שונים.
לאחר ששבענו אנחנו החלטנו להמשיך לרכב עוד באותו יום לכיוון אל צ׳אלטן במטרה לקצר את הדרך למחרת, ואילו גרי וג׳ים החליטו לסיים את הרכיבה ליום זה, ולנסות לרכב את כל המרחק למחרת. נפרדנו מהם בתקווה כי יצליחו להשיג אותנו מחר וניפגש שוב.

20151108_193902.jpg

התחלנו ברכיבה דרומה על כביש 40, הכביש שחוצה את כל ארגנטינה, מהצפון בגבול עם בוליביה, עד הדרום, אושוואיה. כבר רכבנו חלק ממנו, כשהתחלנו את הרכיבה ממנדוזה, לאחר שלא הצלחנו לחצות לצ׳ילה. על הקטע אותו התכוננו לרכב עכשיו שמענו הרבה סיפורים, שאין איפה לישון בדרך, שחצי ממנו לא סלול, שאין עליו כמעט תנועה ואם תהיה לנו תקלה או בעיה יכולות לעבור שעות עד שמישהו יעבור, שלמות רצות בו חופשי, ושיש בו רוחות מאוד מאוד חזקות.

מהר מאוד גילינו שעניין הרוחות אכן נכון, והרוחות באזור חזקות. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת ויש לפנינו כ-120 ק״מ עד העיירה בה נאמר לנו כי יש מלון בו נוכל לישון. מזל שאנחנו בדרום והשמש שוקעת מאוחר. אז רכבנו, בדרך שאין בה דבר מסביב לראות, רכבנו לאט בגלל הרוח ובגלל הפחד להיתקל באיזו למה סוררת שהחליטה לחצות את הכביש. לאחר כשעה וחצי של נסיעה, בשעת דמדומים, ראינו לבסוף אורות המבשרים על היעד המובטח שהתגלה כעיירה עם שלושה וחצי בתים, תחנת דלק קטנה ומלון דרכים שנראה כאילו יצא מתפאורת סרט אימה.

נכנסנו אל המלון שמשמש גם כחנות ומסעדת דרכים קטנה. בחנייה ראינו עוד שני אופנועים קטנים, וכשנכנסנו אל המלון גילינו את בעליהם, שני ברזילאים שנראו כאילו שדדו חנות בגדי עור, מאובזרים מכף רגל ועד ראש בעור שחור. אחד מהם דיבר רק פורטוגזית ואילו השני דיבר גם אנגלית וספרדית. אל מתן הוא פנה באנגלית ואילו אליי התעקש לפנות רק בספרדית, במבטא ברזילאי כבד כל כך שלא הייתי בטוחה מה בכלל יוצא לו מהפה. איכשהו הצלחנו לתקשר, והם סיפרו שהם באו מריו דה ג׳נירו דרך פרגוואי והם מתכוננים להגיע כל הדרך לאושוואיה על כביש 40.

בכלל, עוד נפגוש בדרך המון מטיילים שעושים מסע לכל אורכו של כביש 40 המפורסם, מהצפון ועד לאושוואיה. כמו חבורת הרצים שעברנו בדרך וכמו רמי, רוכב אופניים הצרפתי, שרוכב כל יום 150 ק״מ עד לאושוואיה, כי התפנו לו כמה חודשים אז למה לא בעצם.

אז בילינו את הלילה במלון באמצע שום מקום, 120 ק״מ צפונה ו-200 ק״מ דרומה עד העיירות הקרובות, ולמחרת התחלנו ברכיבה לאל צ׳אלטן. שני הברזילאים יצאו לפנינו אבל אמרו שהם רוכבים לאט, אז בוודאי עוד נפגוש אותם בדרך. ברוח הייתה חזקה והכיוון בו היא פוגעת בנו משתנה בהתאם לעיקולים של הכביש. פעם היא מגיעה מימין ופעם משמאל, כשהיא פוגעת בנו מקדימה מרגישים הקלה, ואם יש לנו מזל היא מגיעה מאחורינו ועוזרת לאופנוע ברכיבה. לפעמים היא כל כך חזקה שמתן רוכב ״בהשכבה״ (בזווית של 45 מעלות). לאחר כשעה של רכיבה הגענו אל הברזילאים, שאכן רכבו לאט. האופנועים שלהם קטנים והרוח קשה עליהם יותר ומטלטלת אותם מצד לצד. בעצירה הבאה בתחנת דלק כבר לא הצלחתי להתמודד עם ההתעקשות לדבר רק אליי בספרדית פורטוגזית לא מובנת, והחלטנו להמשיך לרכב בלעדיהם.

20151109_130501.jpg

דרך 40 בקטע סלול – בסביבות אל צ'אלטן

מהנקודה הזו הדעות חלוקות לגבי המשך הכביש. יש שאמרו לנו שמכאן ועד לאל צ׳אלטן הוא לא סלול בכלל, ואילו האנשים מהאזור התעקשו שישנם רק 70 ק״מ לא סלולים. למדנו, ועוד נחזור ונלמד בהמשך הטיול, שכשזה מגיע לתנאי דרך וכביש עדיף לשמוע למי שחי כמה שיותר קרוב לדרך המדוברת. במדינות שאנחנו רוכבים בהן האנשים לא מטיילים הרבה ולרוב לא מתרחקים מהאזור בו הם חיים. על כן מידע שאנחנו מקבלים ממי שלא חי באזור יכול להיות מבוסס על ידע מלפני 4-5 שנים, וכבר אינו מעודכן. ואכן, גילינו כי רוב הכביש סלול ובמצב טוב.

התחלנו לראות תמרורי אזהרה מפני למות (למעשה מדובר בגוואנקו, קרובי משפחה של הלמות והאלפקות) וגם התחלנו לראות אותן בכמויות גדולות. בעיקרון ישנן גדרות שמיועדות לשמור אותן הרחק מהכביש, אך בפועל הן פשוט מדלגות מעל הגדרות ומשוטטות חופשי. ראינו גם כמה מהן מוטלות מתות בצידי הדרך, ככל הנראה מפגיעת רכבים.
לאחר כ100 ק״מ נוספים של רכיבה אנחנו מגיעים לקטע לא סלול, שנמצא בעבודות לקראת סלילה. שלא כמו בצ׳ילה, פה הם לפחות משאירים נתיב חלופי שלא מכוסה באבנים שלא מאפשרות רכיבה, ואנחנו עוברים את הקטע ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות אחרי שאנחנו חוזרים לכביש סלול, עובר אותנו רוכב אופנוע נוסף ואנחנו מזהים מיד את האופנוע ואת הקסדה, ג׳ים! הוא וגרי יצאו מוקדם בבוקר והצליחו להשיג אותנו.

20151109_170841.jpg

בכניסה לאל צ'אלטן ברקע גמלוני הסלע של פיצרוי

מכאן אנחנו כבר ממש קרובים לאל צ׳אלטן, כשעה נוספת של רכיבה, והרוחות הולכות ומתגברות ככל שהשעות חולפות. אנחנו ממשיכים עם ג׳ים וגרי על כביש 40, עד הפנייה לאל צ׳אלטן. ברגע שאנחנו משנים כיוון נסיעה, הרוחות מתחזקות. הן ממשיכות להתחזק ככל שאנחנו מתקרבים לעיירה ומגיעות לעוצמות שלא הכרנו, כל כך חזקות שכשאנחנו יורדים לרגע מהאופנוע כדי לצלם תמונה של הפיץ רוי, הרוח כמעט מעיפה אותי מהרגליים. כאמור, רוחות בעצמה שלא הכרנו.

אחרי נסיעה איטית וזהירה אנחנו מגיעים לאל צ׳אלטן בסיומו של יום רכיבה ארוך. זו עיירה קטנה ויפה, למרגלות הר הפיץ רוי המרשים, מלאה בבתים בסגנון בקתות עץ שנותנים תחושה של עיירת סקי. בערב אנחנו יוצאים עם גרי וג׳ים לארוחת ערב מצויינת, נהנים שוב מהבשר של ארגנטינה שכל כך התגעגענו אליו בצ׳ילה. אנחנו מחליטים לקחת עוד יום באל צ׳אלטן ולנוח, ולמחרת לטפס אל הפיץ רוי. גרי וג׳ים, שרוכבים עם אופנועים שכורים ומוגבלים בזמן, מחליטים להמשיך כבר למחרת בדרך דרומה. אנחנו נפרדים מהם בצער וממשיכים במסעות שלנו בנפרד.

20151110_103621.jpg

פרידה מג'ים וג'רי באל צ'אלטן


את היום הבא בילינו בעיירה הקטנה, שבמהלך היום היא מנומנמת ואילו בערב, כשכל המטיילים חוזרים מהטרקים השונים באזור, היא מתעוררת לחיים. למחרת יצאנו גם אנחנו לטרק הפיץ רוי, והחלטנו לעשות אותו ביום אחד במקום לבלות לילה בקמפינג ולקום לזריחה. המסלול יפה והעלייה לפסגה מפרכת ומלאה ברוחות חזקות. כשהגענו למעלה, פסגת הפיץ רוי הייתה מכוסה בענן, קצת מאכזב, אבל המחזה של ההר והלגונה הקפואה למרגלותיו עדיין יפה ומרשים.

מבט כללי על אל-צ'אלטן

כשיצאנו מאל צ׳אלטן יום לאחר מכן, הרוחות שוב לא נתנו לנו מנוח. הנסיעה לאל קלאפטה, היעד הבא שלנו, קצרה יחסית, אבל הרוחות החזקות כל כך הופכות את הנסיעה לקשה ומעייפת מאוד. הרוחות מגיעות מהצד, במהירות של 50-80 קמ״ש, והן קשות גם לנו וגם לאופנוע, שצריכת הדלק שלו עולה. באמצע הדרך הרוחות מעייפות אותנו כל כך שאנחנו עוצרים בצד הדרך, במקום מסתור מהרוח, שוכבים על האדמה ונחים.

לבסוף אנחנו מגיעים לאל קלאפטה מותשים. אנחנו רוצים לנסוע לקרחון פריטו מורנו המפורסם, אבל כבר עייפים מדי, אז החלטנו לדחות את זה ליום הבא. אבל, מזג האוויר היה הפעם לרעתנו, למחרת הרוחות לא נחלשו והצטרף אליהן גם גשם. תחזית מזג האוויר לא הצביעה על שינוי, ולכן החלטנו לדחות את הביקור בקרחון ולרכב קודם לפוארטו נטאלס ולפארק טורס דל פיינה, בצ׳ילה.

כמובן שגם במהלך הנסיעה לפוארטו נטאלס הרוח לא הרפתה. ההקלה היחידה הורגשה כשהפיתולים כיוונו את הרוח כך שתהיה בגבנו. בכל שאר הזמן ההרגשה היא שאנחנו נלחמים ברוח וכמעט מפסידים. הגענו לבסוף לפוארטו נטאלס ומיד נכנסנו להרצאה המסבירה את המסלולים השונים בפארק, כשהמפורסם בהם הוא טרק ה-W האורך ארבעה ימים. כשנגמרה ההרצאה הלכנו לשכור ציוד קמפינג ולקנות אוכל לטרק, כי רצינו לצאת כבר למחרת. סיימנו את כל הארגונים בשעת לילה מאוחרת והלכנו לישון מוכנים לצאת לטרק מוקדם בבוקר.

אבל כשהתעוררנו למחרת נזכרנו שבעצם אנחנו לא באמת אוהבים קמפינג וטרקים של כמה ימים, ובעצם יש לנו אופנוע, אז למה להתעקש? החזרנו את כל הציוד ששכרנו וקנינו, ויצאנו לרכיבה בפארק, שנמצא כשעתיים נסיעה מהעיר. כשהגענו אל הפארק נגלו אלינו הטורסים, שלושת עמודי הגרניט שנותנים לפארק את שמו. רכבנו בתוך הפארק בין סוגים שונים של חיות; שועלים, גוואנקו, סוסים, ארנבים (שרצים מול האופנוע במהירות אדירה), והמון סוגי ציפורים. ראינו נופים מדהימים, אגמים בצבע טורקיז, הרים מחודדים ומשוננים, ונקודת תצפית אחת בלתי נשכחת.
מזג האוויר בפארק משוגע לחלוטין, הרוחות בו חזקות ומקפיאות והעננים זזים במהירות. רגע אחד אנחנו רוכבים תחת שמש ושמיים בהירים, רגע אחר כך זז מעלינו ענן ומתחיל להוריד גשם. חמש דקות נוספות והשמש חוזרת, וחוזר חלילה. אנחנו רואים את ההרים מתכסים בעננים ומתבהרים לסירוגין. אני בהחלט שמחה שהחלטנו לוותר על הטרק ולרכב במקום, כי הרוחות והקור העז שבאזור כבר מתחילים להקשות עליי.

אנחנו חוזרים לעיר, אוכלים ארוחת ערב מצויינת, הטובה ביותר שאכלנו בצ׳ילה, ומתכוננים לנסיעה למחרת. פוארטו נטאלס היא הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה במסע שלנו, שכן החלטנו לא לרכב לאושוואיה, ומכאן אנחנו מתחילים להצפין חזרה.

אנחנו מגיעים שוב לאל קלאפטה, לאחר עוד נסיעה מאתגרת, הפעם אנחנו נוסעים ישר לקרחון פריטו מורנו שנמצא במרחק 80 ק״מ מהעיר. אנחנו מגיעים ומתחילים לטייל על המרפסות שבנו כתצפית אל הקרחון הענק שמזכיר את החומה ממשחקי הכס. בהתחלה קשה להבין את הגודל, אבל ככל שמתקדמים מבינים שהדבר הזה עצום, בגובה של עשרות מטרים ונפרש אחורה קילומטרים על גבי קילומטרים. שמחנו שזה הקרחון האחרון שנראה בטיול, כי כנראה שאם היינו רואים אותו לפני הקרחונים האחרים שראינו היינו מתקשים להתלהב מהם.
בשלב זה בטיול לי נשבר לגמרי מהרוחות וממזג האוויר הקפוא בדרום הרחוק והיפה של ארגנטינה. זכרנו את המיקרו אקלים של אל בולסון, שיושבת בתוך עמק ומזג האוויר בה תמיד חמים יותר בכמה מעלות טובות מהסביבה הקרובה. וכבונוס היא גם נטולת רוחות. החלטנו לחזור לשם כמה שיותר מהר. המרחק הוא כ-1300 ק״מ, אם נתאמץ נצליח להגיע לשם ביומיים.

מול קרחון פריטו מורנו

יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, בכוונה להגיע חזרה לפריטו מורנו, העיר ממנה התחלנו את הנסיעה דרומה. הדרך לאל בולסון משעממת מאוד, אין נוף יפה ואין הרבה מסביב חוץ מהרבה גוואנקו. אחר הצהריים הגענו לתחנת דלק והחלטנו לעצור להפסקת התרעננות. דלק נמלא כשנסיים. ישבנו בתחנה כשעה, אכלנו כריכים ושתינו קפה, בזמן שברקע מכוניות מתדלקות. כשאנחנו מתכוננים להמשיך בנסיעה וניגשים לתדלק, המתדלק מבשר לנו שנגמר דלק 95 ונשאר רק קצת 97, והוא מתדלק לנו את ששת הליטרים האחרונים שנשארו. אוקיי, אמור להיות לנו מספיק כדי להגיע לתחנה הבאה, תחנת הדלק ליד המלון באמצע שום מקום, שמוכר לנו מהדרך הלוך.

אנחנו ממשיכים בנסיעה שהופכת לקשה יותר ויותר ככל שהשעות חולפות והרוח מתגברת. אני לא יכולה לשבת ישר ולאורך כל הרכיבה אני יושבת בהטייה לצד ימין, הגב כבר כואב לי מאוד ואני מתקשה להמשיך. אנחנו כבר קרובים לתחנת הדלק כשהאופנוע מתחיל להשתנק מעכשיו האופנוע נוסע על אדים ואנחנו מתחילים להכין את עצמנו להליכה ברגל. הרוחות קשות גם לאופנוע וצריכת הדלק שלו עולה, כך שהדלק נגמר מוקדם מהצפוי. אנחנו כבר רואים את האורות שמבשרים על העיירה ומפצירים באופנוע שימשיך רק עוד קצת, רק עוד כמה קילומטרים. איכשהו, בקושי רב ותוך שהוא נכבה מספר פעמים בדרך ומותנע כל פעם מחדש, הוא מצליח לעבור את העליות והירידות עד לעיירה, ולבסוף את 100 המטרים האחרונים בירידה הוא פשוט מתדרדר עם מנוע כבוי ונעצר ממש מול התחנה המיוחלת. אנחנו חשים הקלה עצומה, עד שאנחנו רואים את תור המכוניות המחכות לתדלוק. כן, גם כאן נגמר הדלק.

לא האמנו שנחזור לבלות עוד לילה במקום הנטוש הזה, שמזכיר תפאורה של סרט אימה, בעיירה שנלקחה מתוך סרט אימה, עם עובדים שמזכירים דמויות מסרט אימה. החלטנו לחכות למשאית הדלק שאמורה להגיע. נחכה עד 20:30, שעה לפני שמחשיך כדי שיהיה לנו גם זמן להגיע לעיר. אם לא תגיע עד אז, נבלה פה עוד לילה בלית ברירה. ב20:40 המשאית מגיעה. לא האמנו למזלנו הטוב ומתן מיד יוצא לנסות לתדלק, אלא שמעדכנים אותנו שייקח עוד שעה לפחות עד שהמשאית תסיים למלא את המשאבה, ורק אז ניתן יהיה לתדלק. הבנו שאין ברירה ונאלץ להישאר פה עוד לילה.

העיכוב הבלתי צפוי יעלה לנו ב-130 ק״מ נוספים של רכיבה למחרת, או ביום נוסף בדרך לאל בולסון. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת להגיע לאל בולסון כבר למחרת, למרות שזה אומר שלפנינו יום של כמעט 800 ק״מ רכיבה, יותר מכל יום רכיבה עד כה. היום הבא הולך להיות מאתגר במיוחד.

20151115_143351.jpg

קמנו בשעה מוקדמת במיוחד, אכלנו ארוחת בוקר, תידלקנו, ויצאנו לדרך הארוכה. אמנם הרוחות הולכות ונחלשות ככל שאנחנו מצפינים, אבל הן עדיין חזקות והגב שלי עוד כואב מאתמול. הדרך ברובה משעממת, אבל מזג האוויר המשתפר והמחשבה על אל בולסון, האזור היפה כל כך וההוסטל שהתאהבנו בו וכעת נחזור אליו, עוזרים לנו להחזיק מעמד. לבסוף, אנחנו מגיעים אל העמק. באופן פלאי ממש, המעלות עולות בן רגע, הכל מסביב נעשה ירוק ופורח, והרוח נעלמת. לאחר שלושה שבועות של רוחות בעוצמות שלא הכרנו, שלא פוסקות ולו לרגע אחד, הגענו לאל בולסון, והכל נרגע.

———————————————————

כל הזכויות C ללסיפור ולצילומים שייכות לנעם ומתן בללי

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »