הרפתקה דוט קום

13 בספטמבר 2013 שלומי עושה את דרום מזרח אירופה – 1

יוון אלבניה ומונטנגרו

עם אופנוע החיבור מושלם


View Larger Map

1268606_10202187359152468_1933277195_o.jpg

יציאה

כשהייתי עוד בגיל של חייל משוחרר יצאתי עם הונדה cx500 לטיול באירופה, ארזתי תרמיל עם אוהל סיירים וניילון לכיסוי מהגשם, קסדה , מעיל, כפפות ונעליי טימברלנד ועליתי על אונייה ליון. הסתובבתי קרוב לשנה באירופה והיה נהדר. בהודו קניתי אנפילד 350 בלדאק, נכנסתי למסגר המקומי שיבנה לי סבל, מעיל וכפפות שמצאתי בשוק וחציתי את הודו דרומה במשך חצי שנה.
כמות ההכנות שעשיתי לטיול הנוכחי גובלת בחוסר שפיות. מכשירים אלקטרוניים, גיפיאס, מצלמה ומצלמת קסדה, חלקי חילוף וכלי עבודה כאילו שאני באמת הולך לחצות את אפריקה. הכנות וטיפולים לאופנוע עד כדי שהאלכסים ומשה שמחים שנסעתי כבר ויהיה להם שקט לחודשיים. יכול להיות שזה קשור לשערות הלבנות שצצו לי מאז הנסיעה הראשונה. אני מעדיף להיות on the safe side ואם יתקלקל לי מיסב אז לפחות יש לי את החלקים. כמובן שבסופו של דבר התקלקל לי חלק שלא לקחתי.
מרוב שעסקתי בהכנת האופנוע, לא הספקתי לבנות מסלול. חשבתי שאדע לאן אני נוסע ושתהייה לי רשימה של קמפינגים. בסופו של דבר ציירתי קו דמיוני על המפה שחוצה את הפלפונז, אלבניה, קרואטיה, סלובניה, הונגריה, רומניה ובולגריה וכך יצאתי.  אני מנסה לתכנן בכל יום את יום המחרת, כמעט תמיד זה לא מצליח.

(התנצלות העורך: לצערי סדר הצילומים משובש, מפאת עריכה מוטת לו"ז לקויה שלי)

יון

[youtube url=http://youtu.be/QtBMrz7zlHw>]

אחרי סיוט בנמל חיפה ושלושה ימים על האוניה נחתתי ביון. נסעתי ישירות לפטרס למוסך, השארתי שם את הממיר הקטליטי ויצאתי עם סעפת פתוחה.
אין הרבה מה להרחיב על יון, נראה לי שרובנו היינו שם. האוירה היונית מוכרת לי, אני נוסע כמעט כל שנה לכרתים וביון נסעתי הרבה בטיול הראשוו שלי.
הרכיבה בפלפונז היא תענוג, בעיקר החציה מצפון לדרום בכבישים הרריים ונטושים כמעט. החופים משגעים, האוכל נהדר, מקום מושלם לטיול אופנוע. חשבתי שאסתפק ביומיים ומצאתי את עצמי משוטט חמישה ימים, היה כייף.

אלבניה

לאחר שתי דקות רכיבה באלבניה שמתי לב שמרוח לי חיוך על הפרצוף. חשבתי שזה בזכות הנוף הקסום ושמזג האויר הצטנן סוף סוף. לאחר עוד שלוש דקות בכפרון הראשון, הבנתי שאני במדינת עולם שלישי. לאחר עוד כמה דקות הבנו, אני והאופנוע, שנגמרה הקייטנה של יון וכאן מתחילה ההרפתקה.
חציתי מיון במעבר גבול קטן שתכננתי כדי שיהיה לי קרוב לקמפינג שרציתי להגיע אליו farma sotira. היציאה מיון ארכה רבע שעה, הכניסה לאלבניה ארכה בדיוק את הזמן שלקח לשוטרת להחתים לי את הדרכון ולאיש הנחמד שאיתה להקריא לה את המספר של האופנוע. שלוש דקות ושוחררתי. זה קשור לחיוך של קודם, השעה הייתה כבר שש בערב וחששתי שאתעכב הרבה בגבול של מדינה ששלט בה פעם משטר אפל ואצטרך לרכוב בחושך, התבדיתי. נכנסתי בשעה מאוחרת, למרות שהבטחתי לעצמי שאכנס לאלבניה רק בשעת בוקר, כדי שיהיה לי זמן למצוא מקום ולהתארגן מוקדם. מי יודע מה יהיה, הרי מדובר במדינה מלאה שודדי דרכים וגנבים ועוד כל מיני אגדות שאולי היו נכונות פעם. אפילו בחור יווני אחד במוסך בפטרס, הזהיר אותי שלא כדאי לי להיכנס לאלבניה כי כולם גנבים. אבל נכנסתי מאוחר, ויהי מה

[youtube url=http://youtu.be/i6mhl4E2yqM>] [youtube url=http://youtu.be/iN8W07yllpQ>] [youtube url=http://youtu.be/kMNSm-XRHZA>] [youtube url=http://youtu.be/BxKPh8GS9jU>] [youtube url=http://youtu.be/-LLiMoH_uIE>] [youtube url=http://youtu.be/fRbxXfWNtVo>] [youtube url=http://youtu.be/Dk5msJtMkO4>]

[youtube url=http://youtu.be/LmCXCFt-hIE>]

[youtube url=http://youtu.be/RQH4N4JkfG8>]
הגעתי ל farma sotira לפני החשכה  ברכיבה איטית בכביש שרובו שבור ושפה ושם עזרו לי עוברי אורח נחמדים. אחרי כמה זמן, אתה מבין שהמכונית הנפוצה פה היא מרצדס ושלנהגים לא איכפת אם תעוף מהכביש.
התקבלתי בנחמדות לא צבועה ע"י בחור צעיר שלא מדבר הרבה אנגלית שהצביע איפה הקמפינג והסביר לי שפה זה המסעדה. הקמתי אוהל יחיד בקמפינג והלכתי למסעדה. אכלתי דג ואת הצ'יפס הכי טעים שאכלתי בחיי. קשקשתי עד שעה מאוחרת עם המלצר החמוד השני, הרוב בסימני ידיים, מעט אנגלית ומעט איטלקית, לא ידעתי שאני יודע איטלקית. המילים ששמעתי ממנו הכי הרבה היו איזראל, גוד ומפיוזי.
הבנתי שהגעתי למדינה חביבה.

מפה תרתי את אלבניה לאגמים בדרום מזרח, Gjirokaster, Himare חזרה לאגמים Tirana ועוד.
אלבניה מדינה מקסימה, נופים משגעים, תושבים נחמדים ואוכל טוב. הכבישים לא משהו, משובצים בבורות וקטעי דרך לא סלולים, הבולמים החדשים שהרכבתי באופנוע מוכיחים שהיו השקעה נכונה. באחד הבורות שהיה מכוסה עשב סגרתי בולם קדמי, יכול להיות שעם הבולמים המרוטים הקודמים לא הייתי יוצא מזה. מהר מאוד לומדים שלא כל דרך צהובה במפה היא בהכרח כביש אספלט, ושברומא תהייה רומאי, צריך לנסוע מהר, להיצמד לימין ולהתחמק מבורות. הגיפיאס לא עובד פה, לא רק שלי, פגשתי רוכבים אחרים שלא הצליחו להשתמש בגיפיאס שלהם. בסופו של דבר ניוטתי עם offline Google maps שזה בערך כמו לנווט עם מפה כשאתה יכול לדעת איפה אתה נמצא בכל רגע. אבל בעיקר שואלים את התושבים וכולם שמחים לעזור.
אלבניה היא מדינה שעדיין כולם נאספים מסביבך כשאתה עוצר באיזה מקום ורוצים לדעת כמה עולה הבמוו ולאיזו מהירות הוא מגיע, וכמה עולה הסמסונג שלך. מזכיר לי אוכלוסיה מסויימת אצלנו בדרום.
הילדים תמיד מנופפים לשלום וכשאתה מוציא מצלמה הם מיד נעמדים דום ומתחבקים.

את הדרך ל gjirokaster עשיתי תוך כדי עצירות מרובות ולא הערכתי נכון את הדרך. או שאולי הערכתי נכון אבל לא ידעתי שחמישים הקילומטרים האחרונים, יהיו נסיעת שטח על דרך שעדיין עובדים לסלול אותה. מצאתי את עצמי רוכב בחושך על דרך מלאה בורות ושלוליות. הגעתי בשעת לילה מאוחרת והייתי צריך לטפס לעיר העתיקה ברחובות צרים מרוצפים באבנים חלקות. חוויה לא מהנה עם אופנוע כבד כל כך ועמוס ציוד. Gjirokaster עיר יפיפיה ויכולה להיות מעניינת לחובבי הסטוריה. למרות שהעיר החדשה סואנת ומטרידה.
חלק מהערים מערביות לחלוטין, בעיקר על החוף היכן שמגיעים התיירים. קו החוף של אלבניה משגע, בעיקר הדרך מ himare  to vlore.
ב himare בקמפינג על החוף, פגשתי את יורגן וסיגי, זוג מגרמניה שכל כך שמחו לפגוש ישראלי מטייל על אופנוע, הם רוכבים על KTM גדול בדרכם לגיאורגיה דרך טורקיה. במשך היומיים שבילינו יחד לא עזבה אותי המחשבה שאולי אשנה כיוון ואצטרף אליהם, זו יכולה להיות חוויה אמיתית. אבל ידעתי שאין לי כל כך זמן להגיע לגיאורגיה ולחזור. יורגן וסיגי מתכננים לשלוח את האופנוע חזרה בהובלה ולחזור לגרמניה בטיסה. אשמור את זה לפעם אחרת.
מיד נוצרה חברות על כמה כוסיות ראקי ועישון פייפ וסיגריות. יורגן וסיגי אנשים מקסימים. הברק בעיניים של יורגן כבש אותי מיד.
למחרת החלטנו לרכוב יחד לאגם Ohrid בדרכים אחוריות. זה ללא ספק היה היום המרגש ביותר בנסיעה שלי. מצאנו את עצמנו מנוטים בין כפרים וערים שלא מורגלים בהרבה תיירים. דרכי עפר ונוף משגע. אפילו זכינו להיות אורחים במסיבת תינוק שרק נולד באחד הכפרים. החוגגים אספו אותנו באדיבות בלתי מובנת לחגוג ולשתות איתם.

הגענו לאגם והתמקמנו בקמפינג שכבר הייתי בו שלושה ימים קודם והעברנו עוד ערב מהנה עם בירות על שפת האגם.
בבוקר למחרת נפרדנו בחיבוק חם. יורגן וסיגי חצו למקדוניה בדרכם לטורקיה  ואני המשכתי לצפון אלבניה. אני מודה שהיה לי קשה, הזוג הזה נכנס לי לנשמה בזמן כל כך קצר.
בדרך החלטתי שאני עוצר להחליף נורה קדמית. כבר כמה ימים שאין לי אור דרך ושכחתי או התעצלתי להחליף. עצרתי בצד הדרך והחלפתי נורה. לא עבד. טוב, בטח פיוז חשבתי לי. פרקתי את הציוד כדי להרים מושב והוצאתי את נורית הבדיקה שיש לי, כאילו שאני מבין משהו בחשמל רכב. איך שנגעתי בפיוז הראשון שמעתי קול נפץ. ועכשיו פתאום גם אין לי אור חניה. ניסיתי להחליף את הפיוזים אחד אחד אך ללא הועיל. אין אורות. מה עושים? לאלכסים מתקשרים. לא היה לי מושג שזה ערב ראש השנה והאלכסים לא במוסך. תפסתי את אלכס הגבוה שאמר שאם זה לא פיוז אז בטח מגע רופף בסוויטש והנחה אותי מה לעשות. שום דבר לא עזר. מילא להיתקע, אבל למה באלבניה.. איפה אמצא פה מכונאי שמכיר את האופנועים האלה.. החלטתי לנסוע הכי מהר לקרואטיה, כי שם בטח אמצא מישהו. נתתי גז ואמרתי שאגיע לפחות לגבול לפני החשכה לאיזה קמפינג ליד Shkodra lake . בדרך עצרתי לקפה במסעדת דרכים וכשחזרתי לאופנוע קרה הגרוע מכל. לא מניע. לוחץ סטרטר וכלום לא קורה. וכאילו זה לא מספיק לעצבים שלי הבחור מהמסעדה התחיל להתעניין במעשי, ממש יש לי ראש בשבילו עכשיו. מה אני אעשה תקוע באיזה חור באלבניה.. תוך כדי משחקים לחצתי על הוינקר ושמעתי שרק אז הופעלה משאבת הדלק, לחיצה על הסטרטר והניע. הייתי אמיץ מספיק כדי לכבות ולנסות שוב וזה עובד, הדלקת וינקר והאופנוע מניע. שוב נתתי גז. חציתי את מרכז Tirana כי רק ככה אפשר להגיע צפונה. את קטע הדרך האחרון עשיתי כשפנס ראש קשור מאחורי האופנוע במקום האור שאין לי. הגעתי לקמפינג בשעת לילה אחרי שקצת התברברות ושמחתי לראות שיש עוד אופנועים, אחד Leif שבדי על f650 ואחד הולנדי שלא הפסיק לדבר כל הערב. בבוקר עוד טלפון לאלכס שהנחה אותי לנסות שוב להחליף פיוזים, הוא צדק. שני פיוזים הוחלפו ורוב הבעיה נפתרה.עכשיו חסר לי רק אור דרך ועם זה אוכל לחיות עד שאמצא מוסך. הסאגה הסתיימה ולקחתי לי עוד יומיים בצפון אלבניה.
אז למה אני מקשקש כל כך על אלבניה? כי אלבניה מדינה מרתקת. אני אוהב מדינות שהקידמה עוד לא לגמרי שם ולאנשים יש עדיין את התמימות שאנחנו כבר איבדנו. הרגשתי באלבניה כמו שהרגשתי בהודו. וכמו שחזרתי להודו שוב ושוב אשתדל לחזור לאלבניה שוב לפני שהמערב ישתלט.
לא הרגשתי שום חוסר בטיחות באלבניה וחוץ מבחור אחד בתחנת דלק שהתעצבן שלא כיביתי את האופנוע כששאלתי אותו לכיוון – כולם היו סופר נחמדים. וכשאתה אומר שאתה מישראל נדלקות להם העיניים. בחיוב. אפילו בחור אחד שמח להגיד שהוא יודע מה זה מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
עזבתי את אלבניה ברגשות מעורבים, זה לא הספיק, אני רוצה עוד. אבל החלטתי להשאיר משהו אולי לפעם אחרת ושמתי פעמי למונטנגרו.

אין הרבה קמפינגים באלבניה ואני יכול להמליץ על
Farma sotiri.
Camping peshku. 10 km north to pogradec on the lake.
Camping himare. Not in the city but a few km north.
Camping Albania south to shkodra.
Lake shkodra resort.
Camping paemer near kavaje.

מונטנגרו

השוטרים בגבול הכניסה למונטנגרו סימנו לי לעבור מהצד כשהם עסוקים עם שיירת המכוניות. נעצרתי ליד כל שוטר וכל אחד סימן לי להמשיך. לקח לי כמה דקות להבין שהם בעצם מסמנים לי לעוף להם מהעיניים. וככה נכנסתי למונטנגרו בלי שום בדיקה של שום ניירת.
המעבר מאלבניה למונטנגרו הוא חד. מיד מרגישים שזו מדינה מטופחת. הכבישים טובים והמכוניות יותר חדשות. הנהגים פה נחלקים לשניים, אלה שנוהגים כמו באלבניה ואלה שזוחלים עד כדי מריטת עצבים.
חשבתי שאעביר לילה במונטנגרו ואמשיך לקרואטיה אבל זה בלתי אפשרי. זו מדינה קטנה ויפה שאתה רק רוצה עוד ועוד. העברתי יומיים על החוף ליד Ulcinj , קצת רכיבות להרים, שוב פעם Shkoder lake שראיתי מהצד האלבני ועכשיו מפה.
התושבים נחמדים אבל נתקלתי פה ביותר מקרים של חוסר נחמדות מאשר במקומות אחרים. נראה כאילו יש פה טמפרמנט איטלקי ממש.
בשיחות עם תושבים, כולם מספרים שההורים שלהם מספרים שבזמן יוגוסלביה היה יותר טוב. והיום הכלכלה צונחת, המשטר מושחת, והמאפיה הרוסית משתלטת על הנדלן. הם מאוד מזכירים לי בתלונות שלהם איזו מדינה קטנה במזרח התיכון.
גם פה פגשתי זוג בגיל העמידה מגרמניה שמטיילים על במוו ישן עם סירה. גם להם נדלקו העיניים כששמעו שאני מישראל והאישה סיפרה שיש לה בת דודה בחיפה ובת דודה בתל אביב. וכששמעו שאפשר להגיע לישראל עם האופנוע על אונייה נדלק להם רעיון לטיול הבא שלהם. לאחר שעה שיחה נפרדנו בחיבוקים כאילו שאנחנו מכירים שנים. אחוות האופנוענים הזאת…

מונטנגרו היא מדינה בעלת שם מיוחד ונופים וחופים משגעים ובהחלט יכולה להיות יעד לחופשת בטן גב לאלה שנמאס להם מיון.
הלילה החמישי במונטנגרו. אני בקמפינג מבודד ליד הגבול. מחר ממשיך לקרואטיה.

———————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשלום בן-צבי קזז

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

22 ביוני 2013 איציק והשועלים באירופה – 2

פרק 2 – 11 גברים, 11 אופנועים,

10ימי רכיבה באירופה


הצג מפה גדולה יותר

קודם כל חוב מהפוסט הקודם: תמונות ההתארגנות אצל מר הרמן והיציאה לדרך

ועוד חוב קטן למיכאל פופקין שבלעדי תכנון המסלול שהשקיע בו רבות, כל המסע הזה היה מגיע אל הלא נודע…

ועד 20.06
והיום השלישי שלנו לטיול עם יום השבת שלהם החל להתעורר לו. 08:00 בבוקר ואנחנו כבר ישובים בארוחת הבוקר אחרי ליל סיני של אמש. לא הייתה כלל בעיה לאף אחד מהנוכחים להשביע את קיבתו בשנית אך מס'  שעות אחרי האגרולים והמטגנים של אתמול.  דיירי הבית שהם גם בעלי הפנסיון Gasthof & Pension Hubmann דור שלישי המפעיל את המקום. אירחו אותנו בצורה יוצאת מהכלל ודאגו לכול פרט ולו הקטן ביותר – מומלץ ביותר לשוהים באזור זה. ארוחת בוקר קלה ביותר כמסורת האוסטרים (ואל תצפו למה שאנחנו מכירים אצלנו בארץ…) ויוצאים לעוד יום רכיבה לא לפני תמונה משפחתית על חזית הפנסיון ולמזכרת עבור בעלי הבית. הכיוון היום הוא סלובניה ודרך ארוכה מחכה לכולנו. "שולה" מכוונת על היעד הבא כנקודת הציון לפני ההגעה למלון. הדרך אל היעדים של היום עוברת מעט בכביש המהיר ולאחר מכן ירידה לרכיבה בתוך הכפרים המצויירים על שיפולי ההרים, בין העצים הגבוהים והרזים והתבואה הירוקה המכסה כול פיסת קרקע חומה, בשילוב ניחוחות מושב של פרות וסוסים הרובצים להם באחו באין מפריע – שלווה אמיתית ורוגע ממרוץ החיים לבעלי החיים ולנו.  עצירה ראשונה בכנסיית Maria Saal על מדרחוב אבנים משתלבות של פעם, ליד ביתה הקפה הסמוך. במקום מתקיימת תפילת השבת (שלהם) ואנחנו מצטרפים ומצלמים, כנראה שהיה אירוע מיוחד באותו היום ומקהלת הילדים המקומית פצחה בשירים שאנחנו לא הכרנו… ולכן גם לא הצטרפנו לשירה… צילומים ומזכרות ויוצאים ברכביה מנהלית, מרחק של 20 ק"מ לסיור בטירה ואחד המבצרים המפורסמים באוסטריה Burg Hochosterwitze. מגרש החנייה מפוצץ במכוניות עקב אירוע מקומי של טיפוס אופניים ורגלי אל פסגת הטירה. אנחנו בחרנו באופציה "הקשה" יותר – טיפוס ברכבל. וגם פה השתתפנו באירוע חגיגי של העיירה וחלוקת פרסים לזוכים – סלסלת בריאות מלאה ויטמינים ואנרגיות לרוב. בהחלט חוויה להרגיש את ניחוחות המקום בו אתה מטייל ואת אופיים ותרבותם של התושבים.

14:00 והשמש יוצאת במלוא הדרה למרכז השמיים ושולחת קרניים מחממות בטמפרטורה של 38 ואנחנו מתחילים להתבשל בבגדי החורף שהבאנו איתנו. הרכיבה דרומה לכיוון Vilach מתחילה לתת אותותיה ומתחילים להופיע סימני סאונה רטובה בתוך חליפות החורף וחלקינו מקבלים החלטה להתפשט בחצי גוף עליון ממעיל החורף ולרכוב בזרועות חשופות וחולצות קצרות ועל הדרך. הדרך ארוכה ומתארכת ואנחנו מתבשלים בתוך החליפות (וויאל דאן קוראים לזה לא …) אז ככה באמת הרגשנו! הפסקות ושתיית מים מרובה (וגם מיצים ממותקים עבור חלק מאיתנו) גוזלים זמן רב ואנחנו נכנסים לתוך הלילה. 22:00 ואנו מגיעים למלון Fair price hotel  כשמו כן הוא מלון חמוד הנמצא כחמש דקות רכיבה מהכביש הראשי, תדלוק לילי לאופנועים, שימון שרשראות ואנחנו מוכנים לסיפור לקראת השינה לא לפני שמקפידים על ארוחת ערב דשנה במסעדה המקומית
אוסטריה מתעוררת לחיים עת מפציע הבוקר, רעש המכוניות בכביש הראשי מעיד על אנשים היוצאים לעבודה או כאלה היוצאים לבלות (כמונו). הצצה חטופה מהחלון הצפוני של חדר השינה מגלה מעברו השני של המלון מפעל שיש המתמחה בהכנת מצבות. מגוון גדול של שיש, גוונים וצורות מאפיין את החצר הצפונית של חדרי השינה שלנו. מראה ממש לא מלבב להתעורר אליו בבוקר טיול האופנועים שלנו באירופה.

ארוחת הבוקר הרגילה ותפילת הבוקר מפיו של כבוד הרב אורי, מכשירה אותנו לעוד יום של רכיבה. מתג הסטרטר נלחץ ומעיר לחיים משנת לילה את 11 האופנועים. אופנוע אחד (קרוסטורר אדום) מסרב "לעבוד עגול" ונשמע מקוטע מאד, האופנוע בקושי "מחזיק" טורים וכבה מיד בכול ניסיון לפתוח מצערת. מתברר, שהאופנוע תודלק יום קודם לכן בדלק הנקרא – דיזל ! וכן, זה האופנוע שלי.
כנראה בגלל העייפות וחוסר תשומת לב נשלפה הידית השחורה המניבה אך ורק דיזל והמיכל תודלק  בדיזל כיד המלך עם כמחצית מנפחו. באאאאאאאאסה ענקית שלי ומיד צילומים של החבר'ה שהועלו תוך מספר דקות את תמונת האופנוע לפייסבוק ודיווחים החלו לרוץ ברשת  . כבוד הרב נחלץ לעזרה ומיד מצא צינורית, שקופה, גמישה וארוכה מספיק מנהג המשאית הסמוכה להוצאת הדיזל ומילוי אחר ומתאים במקומו. משימה פשוטה לכאורה שלקחה כשעתיים. אכן, חלק משכר הלימוד למי שלא יודע שידית שחורה = דיזל וידית ירוקה= בנזין. הנחות אין ואת 308 הק"מ של היום יש להדביק בפיגור של שעתיים. הטמ"פ של אתמול נשארו עדיין בתוקף ובחצי היום כבר הופכות לימים החמים הדומים לאוגוסט שלנו.  וקרני השמש מבשלות אותנו כהוגן. מממשיכים ברכיבה מנהלתית ומדורגת דרומה לכיוון קרואטיה, בלתי אפשרי לרכוב כך עם חליפות החורף שלנו ואנו מחליטים להתפשט ממעיל החורף, להישאר עם חולצות הטריקו ולתפוס קצת שיזוף וצבע. החום מתיש ומרתיח את הגוף כולו וגם הקסדה מקבלת חצי סיבוב כלפי מעלה והופכת לקסדת 3/4 תל אביבית. הדרך הכפרית, המבנים, התחבורה,

הלבוש והאנשים מחליפים תצורה ותפאורה ככול שאנו מדרימים לכיוון סלובניה לגוון ישן ועתיק יותר ממה שהורגלנו לראות בשלושת הימים הקודמים. הדרך מפותלת ועקלקלה וברובה אף איטית מאד, כתוצאה מכבישים משובשים , עבודות כביש רבות ופס לבן רציף שנמרח על פני עשרות ק"מ ואינו מאפשר ביצוע עקיפה. משאיות ממלאות את הכביש הדו סיטרי ונוסעות כמו משאית סלובנית – 40 קמ"ש. הדרך ארוכה ומייגעת אך אנו מגיעים ליעד מאוחר מהצפוי, מיוזעים, סחוטים, עייפים וגמורים אך מרוצים מאד. ככה זה כשאוהבים כל כך את המכונה הזאת שנקראת אופנוע – וזר לא יבין זאת !
את הבוקר פתחנו לקול זרימת הנחל הסמוך למלון, ציפורים מצייצות ושקט רגוע של בוקר כ- 10 ק"מ משמורת הטבע Plitvice. התארגנות מהירה ויציאה לטיול וסיור רגלי באטרקציה המרכזית בקרואטיה . השמורה מכילה 14 אגמים, יערות ומפלים מרהיבים ביופיים. הטיול על פני המים על גבי גשרי עץ עגול מהוקצע הופכת את הסיור לחוויה של ממש. הגשרים ברוחב של 1.5 מטר בלבד וללא מעקה מוסיפים נופך מאתגר לסיור כולו. פרפרים בשלל צבעים ובמיוחד בכחול זועק עפים מכול עבר.

בחרנו במסלול E שנחשב לבינוני מבין המסלולים ועלינו למעלה השמורה באוטובוס מיוחד . את הדרך חזרה לאופנועים וכפיצוי על ההליכה המרובה עשינו על גבי ספינה שהעבירה אותנו לעברו השני של האגם בדרך לאופנועים במגרש החנייה. ללא ספק חוויה מרשימה ומומלצת מאד לכול המתכננים להיות באזור זה של קרואטיה. 13:00 ולפיננו מכסת הק"מ של היום. הרכיבה היומית לכיוון סלובניה עוברת על "כביש 1" של קרואטיה ודרך מרשימה לא פחות על גבי מצוק הים האדריאטי, נוף מדהים ועוצר נשימה עם כפרים צבעוניים מימין ומשמאל לדרך, בקתות עץ, קמפינגים לרוב והתחושה היא בדיוק כמו לרכוב בתוך גלויה ענקית של הרים ומצוקים משוננים בגווני אפור בהיר, טבולים בים הכחול והצמחייה הירוקה העוטפת מסביב ולא לשכוח… את השמש היוקדת מאתמול, כן היא נמצאת שם גם היום ומעיזה יותר מתמיד להרתיח אותנו בשנית. הדרך מתארכת מאד והשעות חולפות להן מהר, מתחיל להחשיך והשעה כבר 21:00 ואנו פונים לכביש המהיר בכדי לקצר את זמן ההגעה למלון. 22:30 ונכנסים לחניית הלילה המקורה בבית המלון Guesthouse Jersin  פקיד הקבלה הצעיר קיבל את פנינו והפנה אותנו לחדרים בקומה 3 במבנה.

כהרגלנו לפני השינה… וגם הפעם, נפתח מטבח המלון (כבר אמרתי פקיד הקבלה החמוד… אז מתברר שהוא גם הטבח…) וארוחת צהרים לילית על כול המשתמע מכך ביחד עם בירות הונחה על השולחן כעבור מס' דקות וחוסלה כעבור מס' דקות לאחר מכן. כנראה שרק ככה ניתן ללכת לישון אחרי יום רכיבה ארוך ומייגע בתוך סאונה.
רחש המכוניות, החנויות הנפתחות מתחת לחלונות חדרי השינה והתושבים היוצאים לעבודה מעיר אותנו משנת הלילה לעוד יום של רכביה ובילוי. 08:00 ואנחנו כבר ישובים על האופנועים בדרך לסיור היומי ביקור במערת פוסטוניה.

הסיור במערה יוצא כול שעה עגולה ויש להיות שם כ- עשרים דקות לפני. את הדרך לשם אנו בוחרים לעשות בנתיב המהיר מרחק של כ- 20 דקות רכיבה. אלא, שמיד איך שאנו יורדים מהכביש המהיר מונפות לעברו שתי ידיים נשיות של שוטרות תנועה ואנו נעצרים ליד ניידת המשטרה המקומית. בדיקת דרכונים ואי נסיעה שימוש במדבקה המקומית המזכה להיכנס לכבישים מהירים קונסת אותנו ב- 300 יורו (לא הספיק הדיזל של אתמול והנה יש את 300 היורו של היום). שעה של עיכוב וניסיונות לבטל את רוע הגזירה לא עזרו, כול התחנונים והתסריטים הידועים של התיירים לא התקבלו ע"י נציגות המשטרה במקום. למען גילוי נאות, יצאנו בזול, העלות האמיתית הינה 150 יורו לכול רוכב והן הסכימו לחייב בקנס רק את שני הרוכבים הראשונים. ושוב באיחור קל (לא נורא גם זה חו'ל…) הגענו לחניון המערה לחניית האופנועים. קפה של בוקר והתארגנות כניסה למקום, ביחד עם עוד עשרות ומאות התיירים שהגיעו לבקר באתר כמונו. רכבת פנימית במפלס 0 הורידה אותנו לבטן האדמה לעומק של 120 מטר ובטמ"פ של 8 מעלות – פיצוי הולם לשלשות הימים האחרונים. מסלול הסיור משתרע על פני כ- 6 ק"מ בתוך ממלכת מערת הנטיפים הגדולה והיפה בעולם. העולם שנגלה לעינינו מרהיב ומרשים ביופיו. אי אפשר להישאר אדישים למראה כמות ועוצמת הנטיפים המתנשאים לגובה של עשרות מטרים. צורות שונות הממחישות מבנים, בעלי חיים ועוד… מעטרות את המערה. כמחצית ממסלול הסיור מבוצע הרכבת התחתית והחלק האחר בהליכה בשבילים מסומנים ותדרוך אודיו לפי תחנות. ממלכה שלמה של נטיפים בצורת ספגטי יורדים מתקרת, לצידם, מתנשאים מטה וילונות מפותלים של נטיפים המעטרים את כול המערה בצבעי אדמדם ולבן שלג. מראה מרשים ומעורר השתאות אל מול הבנייה הייחודית ומעניינת זו של הטבע במשך אלפי ומיליוני שנים.
אחרי הקור המקפיא המערה, היציאה ממערת פוסטוניה מחזירה אותנו אל השמש החמה.321 ק"מ רשומים לביצוע גם ביום רכיבה ואנו מתחילים ברכיבה לכיוון איטליה למלון הנמצא ב- Cakazo del Cadore . הרכיבה בהרים ובתוך הכפרים בסולבניה בואכה איטליה מחזיר אותנו לכבישים הצרים והמפולים הטבולים בכול הירוק שמסביב . תנועת הרכבים באזורים אלו מדוללת מאד (בעיקר טרקטורים מקומיים) ובכך משאיר אותנו לבד בתוך הנוף הפראי והבראשיתי הזה. כביש צר מאד ישן ובלוי מעביר אותנו ממזרח את הגבול לארץ המגף. הרכיבה ארוכה והשעות חולפות להן ואנחנו עוצרים להפסקת קפה ומאפה להתעוררות בשעה 20:30 (ועדיין אור יום) בעיר Montezo. שעה שלמה של רביצה בבית קפה מקומי במרכז העיר השוקק, איטלקית מטובלת באנגלית, נמנום על כורסת בית הקפא ואנו מוכנים ליציאה. רכיבה נוספת של כ- 100 ק"מ נוספים מחכה לנו מזרח הרי הדולומיטים ועד למלון. השמש מתחילה לשקוע ואנו נכנסים לתוך חיי הלילה בהרי הדולמיטים. חושך מוחלט יורד על האזור כולו ומשרה אווירה לילת שונה ואחרת מכפי שקורה במשך היום. ההרים מתעוררים לחיי הלילה, ערפל ערפילי עדין עוטף את צמרות העצים וכאילו מכסה אותם בשמיכה של הטבע לשנת הלילה. זרקורי האור של האופנועים מאירים את כבישי האספלט המפותלים והתחושה המתקבלת  מזכירה לי מסיבת ריקודים. ואכן, דיג'י במרומים מחולל עשן מלמעלה ואורגן האורות של פנסי האופנועים המבצבצים בינות לעצים  הופך את חווית הרכיבה לריקוד אוהבים מאתגר ומהנה, אני והאופנוע המחובר אלי צמודים אחד לשני ברכיבת סלואו מפותלת ומתעקלת במעלה ההר ובמורד ההר בסיבובים רחבים ובפיתולים של 180 מעלות. חיבור מיוחד ואחר לאהבה הדוג"ית ברכיבת הלילה עם תחושה של אני ואתה (האופנוע) וכול העולם שמסביב, חופש מוחלט, שקט מופתי של העולם סביב ורק נהמות האופנוע  בכול פתיחה וסגירה של המצערת מתנגנת לה ברקע ומשרה אווירה של צליל מיוחד לכול האירוע החגיגי. ליער כללים משלו ובלילה הם שונים לגמרי מהיום. לחגיגת הריקודים מצטרפים גם כול בעלי החיים ביער לרכיבת הריקוד בכביש: ארנבות, קיפודים, איילים צעירים, ברחשים, פרפרים ובעלי כנף למיניהם. חצות הלילה ואנחנו עדיין משייטים בכבישי הדולומיטים. 11 האופנועים על רוכביהם מגיעים לבית המלון Ferrovia בריאים ושלמים ומלאי התרגשות מחוויית הרכיבה הלילית.
דולומיטים מצלצל כמו דולפינים וכמו שהם אוהבים את המים אנחנו אוהבים ואפילו מכורים לרכיבת האופנועים, כל סיבוב , פנייה, עיקול, עלייה, ירידה מגלה נוף חדש, צבע אחר, תפאורה מגוונת וצלילים אחרים ההופכים את החוויה כולה למשהו אחר – זר לא יבין זאת כבר אמרתי. מס' הפעמים שהנשימה מחסירה פעימה, הלב מתמלא והנפש שמחה ומאושרת עולה על כול דמיון. בית גוברין קוראים לזה בארצנו או אולי צומת האלה בואכה צור-הדסה או אשתאול ועוד… כלום מכול אלה אינו משתווה לחוויית הרכיבה באלפים. כבישים מפותלים במעלה ההרים ולמרגלות ההרים שלא נגמרים, הטיות מימין לשמאל כול רגע ולאורך מאות ק"מ החוצים מדינות שלמות הופכים את חווית הרכיבה למאתגרת ומרתקת כאחד.

גולת הכותרת של יום המחרת הינו הטיפוס למעבר הרים סטלביו בגבוה – 2760 מטר. יציאת בוקר מוקדמת ל- 278 הק"מ של היום מובילה אותנו דרך מעברי הרים נמוכים פחות ובשלג המתגלה תוך אט אט  תוך כדי הטיפוס. הכבישים צרים מאד (בקושי מכונית אחת שעוברת…) ומאות רוכבי אופנים עושים דרכם למעלה ההר ביחד עם כול האופנועים החולפים על פניהם. הטיפוס ארוך ואיטי ומתנהל בזהירות ובמהירות זוחלת של 30 קמ"ש. כיבוש הפסגה הקרה לקראת השעה 18:00 מסמל את אחד המשימות המרכזיות במסע אופנועים זה. תחושת עשינו גם את זה מרחפת אצל כולם וחיוך רחב נמתח מאוזן לאוזן.
הגעה בשעה נורמאלית ( 17:00 )ביותר למלון Garni Interski מותיר בידינו זמן לשנ"צ מאוחר וצבירת כוחות לארוחת ערב שישי.
טיול האופנועים עומד לקראת סיום ונותרו עדיין עוד שני ימי רכיבה עם כ- 500 ק"מ עד למינכן. עפ"י התחזיות של היום השמש תעלם לה בין העננים הקרבים וגשם יתחיל לרדת החל משעות הבוקר וילווה אותנו ביומיים הקרובים, שינוי מרענן לימי החמסין שהתחלנו בהם את הטיול.
את פרק הסיום שבו אצרף גם את תגובות הרוכבים אכתוב כבר מהארץ.
שבת שלום לכם חברים וסופ"ש מהנה.

שלכם איציק.

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק שפר

————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

2 בפברואר 2013 גבי עולה מאוסואייה צפונה – כתבה 36

המסע ממשיך לכיוון צפון

ולשמורות הטבע של מזרח פטגוניה

P1080660.JPG


הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 26.1.2013
אין ספק שקשה לעזוב מקום יפה ונעים כמו אל קלפטה, ויחד עם זאת, אין ברירה וחייבים להמשיך בדרך. אכלתי ארוחת בוקר טובה בהוסטל ויצאתי לרכיבה הלא ארוכה בתקווה למצוא פתרון למיקרו סווי'ץ של רגלית האופנוע, שלא מפריע לרכיבה אבל אני מרגיש חסר בלי זה. משטר הרוחות באיזור זה של פטגוניה הוא ממערב למזרח ולכן מזג האויר היה הרבה יותר טוב מאשר בדרך הלוך והרכיבה עברה בנעימים כאשר הגעתי ל Rio gallego  ולחנות האופנועים היחידה בעיר, אמר לי בעל המקום שהם לא מחזיקים חלקים כאלה, כי הם לא נשברים… ואז הוא הבין את הגיחוך שבדבריו מכוון שהחזקתי ביד חלק כזה שבור. כמובן שזה לא ממש עזר לפתרון הבעיה. התמקמתי באותו מלון קטן מהפעמיים הקודמות שעברתי כאן. מקלחת ויצאתי לסיבוב מאכלים מקומיים (אמפנדה וסנדביץ מיגה). בערב חזיתי במראה מדהים האופייני לעונת השנה בחלק זה של העולם, הקרוב כל כך לאנטארטיקה: משחקי צבע על כל גווני האדום סגול בוהקים נמתחו על כל השמים ומנגד ירח מלא ועגול. (לצערי המצלמה נשארה מאחור) במידה ולמישהו היתה מצלמה 180 מעלות הוא היה זוכה לצילום שהיה ראוי לתואר "תמונת השנה".


כביש מספר 3 העובר לאורך החוף האטלנטי של דרום אמריקה בארגנטינה. באמת "כביש ללא סוף"


יום ראשון 27.1.2013

יצאתי צפונה מריו גאייגוס. הפעם שלא כמו בשהייתי הקודמת כאן בעיר הדרומית ביותר בפאטגוניה, לא היתה הפסקת חשמל, אבל הרי כדי להצדיק את המושג "אחד המקומות הרחוקים בעולם", אי אפשר בלי תקלות; אז האינטרנט עדיין לא תיפקד כראוי. במקרים כאלה, אני שולח SMS הביתה להודיע שהכל בסדר ויוצא לדרך. אומרים שאמריקה הלטינית זה סוג של עולם שלישי. אך, איני זוכר אם ציינתי בעבר, כי כיסוי הרשתות ההסלולרית במרכז ודרום אמריקה, הוא מושלם ובהרבה מקרים, טוב יותר מאשר באיזורים נרחבים בארה"ב וקנדה המודרניות בהן היו מקומות שלא הייתה לנו תקשורת סלולרית – כשעוד רכבתי שם עם יוסי ונייג'ל. הרכיבה צפונה בשעה הראשונה הייתה נעימה, אך לאחר מכן החלה לטוס סביבי רוח שהגיעה ממערב – כזו שרק פטגוניה יודעת לייצר כמותה (ביחד עם מונטנה בארה"ב) והרכיבה הפכה לקשה עד לתחנה הראשונה לאחר כ – 250 ק"מ רצופים בהם לא ירדתי מהאופנוע. לא זכור לי דבר דומה במסע הזה עד היום. את מאה הק"מ האחרונים עד Puerto san julian, נסעתי באיטיות שהקלה על הרכיבה. חזרתי ללון באותו מקום שהייתי בו לפני כשבוע בדרך דרומה  ומכוון שקליטת האינטרנט כאן איכותית למדי, אני משלים יומיים אחרונים בכתיבה ומתכנן את המסלול לימים הקרובים.

יום שני 28.1.2013
אמש כיוונתי שעון כדי לקום יחסית מוקדם ולהספיק להגיע ליעד הבא: העיר Comodoro rivadavia. שם אני מקווה למצוא פתרון לטיפול תקופתי לאופנוע ואולי חלקים שלא הצלחתי למצוא דרומה מכאן. הרכיבה בשעה הראשונה עברה טוב ולאחר מכן חזרתי למאבק עם  ידידתי הרוח למשך כשעתיים ולאחר שנתרצתה, נעלמה. ההפתעה של היום הגיעה באמצע היום, כאשר לפתע הרגשתי כאילו אני רוכב בוואקום. לא הייתה רוח. שקט מוחלט והרגשה שכאילו אני מנותק מהעולם. הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מתקדם. זרקתי מבט ללוח הנתונים… ובדקתי אם השעונים עובדים ואולי בכלל יש צלחת מעופפת מעלי או בכלל אני חולם. אלה היו כמה דקות מדהימות של חוויה שקשה לתאר. למרות הניסיון שלי כאן לעשות זאת. לאחר כמה דקות בהן כנראה הייתי עם רוח גב, שהייתה בדיוק במהירות בה נסע האופנוע ונתנה תחושה שהכל עומד ממש… הכל חזר לקדמותו. החוויה נשארה. דבר משונה נוסף קרה לי כאשר הגעתי לעיר  Caleta Olivia. כרנאה החליטו בעיירה הזו, שאין צורך בשילוט. העיירה לא ממש קטנה ולא מצאתי שלט אחד המורה לאן לנסוע. פשוט יש לרכוב לפי התחושה ולתקן את עצמך לפי החושים. ממש משונה. הגעתי בשעה סבירה למוסך של Honda  אך Nada  (כלום), אין להם אפשרות לעשות טיפול ואין חלקים. מצאתי לינה במקום הכי זול בעיר וגם הוא היה יקר משמעותית, ביחס לימים קודמים. נראה כי הסיבה לכך, היא העובדה שזאת עיר בה יש תעשית נפט מפותחת ולכן רמת ויוקר המחיה גבוהים יותר. עשיתי את הסיבוב הרגלי והגסטרונומי הרגיל שלי וחזרתי לנוח.

P1080617.JPG

למעלה: פסל קודח הנפט במרכז העיירה קאלטאה אוליביה – מסמל את מקור עושרה – נפט!


יום שלישי 29.1.2013
גם היום בחרתי בשעת יציאה מוקדמת. הסיבה הפעם היא ה- 480 ק"מ שחיכו לי. היציאה צפונה היתה קצת איטית בגלל כביש קצת משובש ותנועה רבה, אך לאחר כשעה, הרכיבה על כביש החוף המזרחי של ארגנטינה – כביש מספר 3 – הפכה להיות נעימה ומהירה. בימים כאלה, העצירות הן בתחנות דלק הפזורות לאורך הציר במרחקים של כ – 150 ק"מ בערך אחת מהשניה וצמוד להן מקום נעים לאכול ולשתות. אחת השמורות היפות באזור היא Reserva punta tombo . מקובל להניח בקרב יודעי דבר, כי יש בה הכי הרבה פינגווינים במקום אחד – לאחר אנטארטיקה ולפי המפה, הדרך לשם – כ-60 ק"מ מהכביש הראשי – אינה סלולה. אך כאשר עברתי בצומת, הדרך דווקא נראתה סלולה. עצרתי לשאול נהג אוטובוס מקומי והוא אישר באזני כי רק 16 הק"מ האחרונים לפני השמורה אינם סלולים. החלטתי להאריך את היום הארוך גם ככה ולהכנס לשמורה. החלק הלא סלול התברר כארוך יותר; כ – 22 ק"מ ויחד עם זאת, חוויית הפינגווינים היתה שווה את המאמץ. הכמות אדירה; לא עשרות, לא מאות, כי אם אלפים של פינגווינים מהסוג הניקרא "מאגלן" והם עכשיו בסוף תקופת הרבייה. בסביבות נובמבר, נולדים הצעירים ולאחר כחודשיים, הם מגיעים לגודל של כמעט בוגר. אז הם משילים את הפרווה שלהם וזה הסימן שהם בשלים ליציאה לים ללמוד לשחות. מסתבר, שכל זוג מגיע בדיוק לאותו קן כל שנה ומקיים בו את מצוות פרו ורבו. לי היתה חוויה נחמדה כאשר ישבתי לנוח ליד סככת הפקח, התקרב אלי פינגווין אחד (כך חשבתי בהתחלה) ומייד הגיע הזכר (שהוא גדול קצת יותר) והחזיר את זוגתו בדחיפה הביתה (לקן) זה היה די מצחיק. לאחר מכן המשכתי עד לעיר המחוז Puerto madryn השוכנת לחופו של מפרץ ובקרבת חצי האי ואלדז והתמקמתי בהוסטל מומלץ מאד על ידי הלונלי פלנט.

P1080620.JPG

P1080627.JPG

P1080633.JPG

P1080635.JPG

P1080642.JPG

P1080656.JPG

P1080662.JPG

P1080665.JPG

P1080667.JPG

P1080659.JPG

יום רביעי 30.1.2013
היום שלי בפוארטו מאדרין סבב סביב הטיפול באופנוע ואכן סוף סוף (!) מצאתי מקום מתאים. השארתי את חברי למסע עם הנחיות לטיפול, לחיזוקים ובדיקות שביקשתי לעשות (נהייתי מבין באופנועים פתאום…) ויצאתי לטייל בעיר הנחמדה הזאת. אין לי מושג איך עבר לי הזמן, אבל הלכתי לפאב לראות את משחק חצי הגמר הספרדי בין ריאל וברצלונה. לאחר המשחק, הייתי צריך לשרוף עוד שעה והיא עברה לי בקלות לאורך טיילת החוף שהייתה מלאה באנשים ובפעילויות. נודע לי כי מחר לא עובדים (מעט מאד אנשים יודעים את הסיבה), אבל אם יש יום חופש – כמובן שכאן כולם שמחים. ההסבר הוא: שלפני 200 שנה נגמרה העבדות כאן (סיבה טובה לא לעבוד). בשבוע הבא יש עוד שני ימים כאלה והסיבה היא הקרנבל שנחוג בכל ארגנטינה ובעוד מדינות. בסוף היום קיבלתי אופנוע נקי ומטופל היטב ובנוסף, בעל המוסך הפגיש אותי עם בחור מקומי שהתעניין בקניית האופנוע. החלפנו פרטים ואמרנו שנשמור על קשר.

למעלה: פוארטו מאדרין

יום חמישי 31.1.2013
נשארתי בפוארטו-מאדרין עוד יום. קרבתה של העיר לשמורת הטבע הגדולה בחצי האי ואלדז מביאה אליה הרבה תיירי טבע. החלטתי לנוח מעט מרכיבה ולקחתי טיול מאורגן ל – Penisula valdes רוב הדרכים אינן סלולות ואורך הסיור כ- 400 ק"מ, (כמעט כמו המרחק האוירי בין מטולה לאילת) החלטתי לחסוך קצת קשיי רכיבה ולתת לנהג להתמודד עם דרכי העפר והחצץ. הטיול מתחיל במוזיאון קטן בכניסה לשמורה, בו ניתן לראות שלד של לוויתן וסרט על חצי האי. לאחר מכן ממשיכים לנסוע ל- Caleta valdes לשתי תצפיות; הראשונה על אריות-ים (היו מעט מהם)  והשניה תצפית מדהימה על מספר אדיר של פינגוויני מהמין מאגלן, בצבעים חזקים יותר ולדעתי גם גדולים יותר מאלה שראיתי בשמורת Puerto tombo אבל המדריך חלק על דעתי. לאחר מכן ממשיכים ל –  Punta norte שם יש תצפית אדירה על מספר גדול של פילי-ים מעורבים עם אריות-ים הרובצים מטרים ספורים מעמדות התצפית. זה סיפק לי ריגוש אדיר והפך את היום לחוויה של ממש. היינו בקבוצה 13 איש+נהג ומדריך. מהם 8 ארגנטינאים, 1 אמריקאית, 2 גרמנים, צרפתי ושני ישראלים; אני ובחור אילם בשם שמואל מהוד-השרון. בדרך חזרה, כאשר כבר הכרנו קצת זה את זה, הטיול הפך לפחות רשמי ויותר חברתי, התחיל לרוץ ברכב הומור ארגנטינאי בריא, שפשוט הצחיק אותי ועשה לי את הנסיעה לחוייה נוספת עד ההגעה להוסטל בפוארטו מאדרין.

עד כאן להפעם , סוף שבוע נעים לכולם  ממני    גבי

—————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

26 בינואר 2013 גבי מגיע לאוסואייה – כתבה 35

עוד חלום מתממש. גבי מגיע לסוף העולם. אוסואייה!

והכל קורה לטובה: האנשים, האופנוע, הנוף והאוכל…

P1080451.JPG

סוף העולם במובן החיובי

יום שישי 18.1.2013
הבוקר קמתי לארוחת בוקר מוכרת ומהנה, טוסטים טובים, קרואסון טוב וריבת חלב שמרחתי על הכל. אני מתחיל להרגיש בבית/ לאחר מכן בדרך דרומה אין שום דבר מיוחד מלבד בעלי חיים בצידי הדרכים הדומים ללאמה אבל הם לא ( אני אשאל לשם בעל החי ) ומשהוא שדומה לטווס קטן אבל גם הוא לא (גם עליו אני אבדוק) מעבר לזה פגשתי בתידלוק הראשון בחורה אוסטרלית שרוכבת על KTM 690 מזה 3 שנים סביב כדור הארץ. מאוסטרליה ליפן ולדרום קוריאה. חצתה את אסיה ואירופה ויורדת מאלסקה דרומה עד אושוויה וחוזרת צפונה דרך החוף המערבי של היבשת. עוד דבר שקרה לי היום זה שעברתי את ה – 45,000 ק"מ והדבר האחרון זה משך שעות הפתיחה של בתי מסחר. בתחנות הדלק יש בד"כ צמוד מסעדות שבכל אחת מהן אני קונה אמפנדה מבית המאפה הארגנטינאי ונהנה מאוירה של ילדותי וזה כנראה הופך להיות המהפך בדרך להתחלת עליה במשקל… אני לא מוותר על החוויה הקולינרית הנהדרת הזאת משום סיבה. אז אנא לא לשאול יותר שאלות על משקל… התשובה תהיה לא נעימה לא לי ולא לאף אחד 🙂 . אחר הצהרים המוקדמים הגעתי ל – Puerto San Julian והתמקמתי ב – Hosteria מול הים ועכשו אני יוצא לטייל קצת.

בפוארטו סאן יוליאן

יום שבת 19.1.2013

הבוקר יצאתי מוקדם, כדי לנסות להספיק ולהגיע למוסך גדול של אופנועים יפניים הממוקם ב Rio gallegos. מכוון שהיתה לי הכתובת, יכולתי לרכוב ישר למוסך, כאשר כולי אושר לקראת פיתרון לכל החוסרים שיש לי באופנוע. מה רבה הייתה האכזבה כאשר התברר שאין להם דבר מהרשימה שהכנתי. חיפשתי מקום לישון בנחמה שלפחות אראה כמה משחקי כדורגל טובים מהליגות באירופה. גם כאן נחלתי כישלון… כאשר המשחק הראשון שצפיתי בו היה ההפסד של ברצלונה לריאל סוסיאדד. פיציתי את עצמי ב- Milanesa con pure טוב. כאן בארגנטינה, ארץ הבשר האמיתית, השניצל הוא כמובן מבשר (ולא מעוף…) וזה מה שהזמנתי לי כפיצוי על יום נאחס. ניסיתי עוד לפתור את בעיית המשענת לרגל באופנוע שנשברה לפני מספר ימים וגם כאן לא מצאתי פתרון. לכן הורדתי את כל המתקן המאולתר שבניתי עוד בארה"ב. שכבתי לישון מוקדם לקראת יום ארוך מחר.

בדרך לריו גאייגוס


יום ראשון 20.1.2013

התחלתי את יום הרכיבה ב – 6:30 כדי להגיע מוקדם למעברי הגבול דרומה. לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי למעבר הגבול המשותף לארגנטינה וצ'ילה שיש צורך לעבור בו 5 דלפקים, על מנת להמשיך דרומה. בתור לדרכונים, פגשתי שוב את שרי (האוסטרלית מתחנת הדלק) ועוד שני רוכבים ברזילאים והמשכנו יחד למעבורת שחוצה את תעלת מאגאלאן בה עבר הספן פרדיננד מאגאלאן מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט עוד בשנת 1518 – ארבעה וחצי ק"מ רוחבו בקטע הזה ופנינו כמובן דרומה לארץ-האש. כאן שיחק המזל ואיך שעלינו למעבורת, היא סגרה דלתות ויצאה לדרך בת כחצי שעה. בצד השני, הכביש סלול באספלט לאורך כמה ק"מ ואז הופכים 120 ק"מ לדרך עפר לא סלולה. הברזילאים על זוג הקוואסקי 650 עצרו ושרי ואני המשכנו לרכוב ביחד. הבחורה שדה על האופנוע (להזכירכם KTM) את רוב הדרך הלא סלולה היא עושה בעמידה במהירות גבוהה (כמובן שהיא צריכה לחכות לי מדי פעם)

לאחר כ- 70 ק"מ, פתאום אני שומע "בום" והמנוע דומם. אני מתחיל לחפש את הנזק ולא מוצא. בינתיים פנתה שרי לאחור הגיעה אלי והציעה לבדוק את הסנסור של הרגלית. אכן הוא היה שבור. חשבתי שאם אני אחזק אותו והרגלית תלחץ הבעיה תיפתר. לא זה מה שקרה וכנראה שהסנסור נשבר סופית. חשבנו לנטרל אותו ולא מצאנו איך. הצעתי שהיא תמשיך בדרך ותנסה למצוא פתרון, אבל היא התעקשה להשאר (אני מדבר על בחורה שאני מכיר 10 דקות נטו). פתאום עצרו לידינו שני ארגנטינאים על אופנועי  Jawa 350 ruta 40 אופנוע שהוא המצאה מקומית ששמעתי עליו – וניסו לעזור ואכן הצליחו. ברגע שהבחור שניגש לעזור הבין את הבעיה, הוא ניסה למצוא פיתרון פנימי וכאשר לא מצא הוא הציע לחתוך את החוטים לסנסור וחיבר אותם ובכך פתר את הבעיה. לאחר יותר משעה של התמודדות, יכולתי להמשיך לרכוב הפעם לאט יותר מכוון שאין לאופנוע מגן תחתון – שיתכן והיה מונע את הבעיה. עוד כשעה רכיבה ואנחנו במעבר הגבול מצ'ילה חזרה לארגנטינה שוב – (ארץ האש מחולקת בין שתי המדינות שעל מנת לעבור לאוסואייה ולקטע הדרומי שבבעלות ארגנטינה, היינו צריכים לעבור בטריטוריה צ'יליאנית וכרגע אנחנו חוזרים שוב לשטח ארגנטיני), כאשר הגענו פגשנו בחור שחום (חשבתי שהוא הודי) על BMW 1200GS וכיתוב ערבי על דפנות המיכל. בירור קצר העלה שהוא מכווית וכאשר שאל אותי "מהיכן אתה?" שאלתי אותו בחזרה: "האם תמשיך להיות חבר עם אני אגיד לך?" והוא ישר אמר: "אתה מישראל" והוסיף: "אני מאמין באנשים ולא בפוליטיקאים!" התחבקנו והצטלמנו ביחד.

מפגש מזרח תיכוני בסוף העולם

המעבר היה לא קשה אך זה כלל רק את היציאה מצ'ילה ועוד רכיבה של 12 ק"מ עד למבני רשויות הכניסה לארגנטינה שוב. כאן זה היה איטי יותר אך בלי שום השוואה לבירוקרטיה הזוחלת שחוויתי במרכז אמריקה… המשכנו לכוון  Rio Grande ועצרנו לאכול ולתדלק. השעה היתה כבר 16:30 והחלטנו להמשיך עד אוסוויה שזה עוד כ – 200 ק"מ, הדרך הופכת להיות יפה מדקה לדקה ואנחנו עוצרים קצת לצלם ולאחר מעבר גאריבלדי כעשרים ק"מ לפני אוסואייה,  מגיעים בשעה 19:00 לעיר הדרומית בעולם. אנחנו מחליטים לרכוב ישר לקמפינג לאחר ניסיון כושל להשיג חדר (הם מבקשים 400 פזוס ללילה…) כך שלאחר כ – 4 חודשים שהציוד שלי היה ארוז, הוא יצא לאויר העולם שוב. כאשר הרכבתי את האוהל, הרגשתי שוב את החוויה של עשייה והרגשתי טוב עם זה. התארגנתי כבימים ימימה ואת חווית הלילה אני משאיר למחר. עוד משהוא סמלי הוא התאריך, הגעתי לאוסוויה 9 חודשים בדיוק מהיום שבו יוסי, נייג'ל ואני נחתנו במיאמי: 20 באפריל. בכל מקרה אני מרשה לעצמי לסכם את היום והתקופה במילים:

חלמתי על זה, ועשיתי את זה!

היום אני ב – Ushuaia ואני שמח על כך למרות שמהיום כל ק"מ שאני עושה מקרב אותי לסיום המסע.
עד כאן לסיכום של יום שמערב חוויות אנושיות נהדרות וסיפוק אדיר של עשייה .

יום שני 21.1.2013

הלילה ישנתי חרה למרות שחשבתי שזה יהיה כיף לחזור לבדידות הנעימה של האוהל. לא מצאתי את עצמי כל הלילה ויותר מזה, חששתי שעוד ירד גשם ויקח לי זמן לברוח מכאן. בבוקר בשעה 6:30 התעוררתי מהמעט שישנתי והתחלתי להתארגן ראיתי מעלי שמים מעוננים וכאן אף אחד לא יודע מתי צפוי גשם. לאחר שהייתי מוכן, רציתי להפרד בצורה מכובדת משרי אבל היא ישנה כנראה נהדר כך שניכנסתי להמתנה באולם שבמקום שבו יש אינטרנט והשלמתי את היומיים האחרונים שלא כתבתי בהם. קרוב לשעה 9:00 התעוררה שרי ונפרדנו כל אחד לדרכו; אני לחפש מקום טוב ליומיים הבאים והיא מחכה לחלקים של האופנוע שלה שיגיעו כנראה רק בעוד 5 ימים ועד אז תנוח ב "עאלק" קמפינג. מצאתי די מהר מקום יפה להתאכסן בו. זה היה בחדר שיצאו ממנו זה עתה ולכן חיכיתי עד שהיה מוכן. אחר הצהרים רכבתי לפארק הלאומי הנהדר Tierra del fuego ודרומה משם פארק לה-פאטייה. שם בקצהו הדרומי מסתיימת הדרך הכי דרומית בעולם. הצטלמתי ליד השלט המפורסם שממנו ועד ליבשת אנטארקטיקה יש 1500 ק"מ בלבד. אין עוד נקודה דרומית יותר בעולם, אליה אפשר להגיע על אופנוע. הייתי פתאום האופנוען הכי דרומי על כשור הארץ… וזה היה פיצוי הולם ויותר, למה שעבר עלי ביומיים האחרונים. הפארק מדהים בעיני וכל רגע אני עומד ומצלם. חוויה נהדרת. הגשם שירד בכניסה לפארק, הפסיק והשמש חזרה לחמם את האויר הצח של השמורה והדבר הנעים את הזמן של הביקור. חזרתי להוסטל למקלחת חמה.

יום שלישי 22.1.2013
התכנית שלי להיום היתה לישון ולנוח כמה שיותר. בפועל זה לא קרה. די מוקדם התעוררתי ויצאתי לאכול את ארוחת הבוקר שמקבלים במקום הנחמד שאני נמצא בו, השם שלו Rio ona והוא נוח ונעים. לאחר מכן החלטתי לנסות למצוא משהוא מהחסר לי למרות שהעיר לא גדולה ואין בה הרבה אפשרויות. לקראת הצהרים, גיליתי שיש כאן סוכנות אופנועים יפניים אבל עד שהגעתי הם כבר יצאו להפסקה עד השעה  15:00. לכן שוב נהנתי מההליכה ברחובות וחזרתי מאוחר יותר, לבדוק האם יש משהוא בסוכנות האופנועים אבל כלום. הבעלים שלח אותי למקום אחר, שם בעל הבית הסכים לקדוח חורים מתאימים לאחד ממגני הרוח שהתאימו לאופנוע וכך לקראת סוף היום, פתרתי את אחת הבעיות שלי – הסטת הרוח שהתרגלתי אליה מאז יצאתי לדרך ועד למעבורת בקארטרה אוסטראל – שם נשבר המגן. לאחר מכן החלטתי לנסות למצוא אילתור למגן תחתון, להגנה מפני האבנים שקופצות וחובטות בחלקים העדינים הממוקמים בחזית גחון האופנוע (בעיה ידועה של דגמי V STROM – העורך) בדרכי העפר ואכן לקראת שעת סגירה, תפסתי נפח שהסכים לאלתר לי מגן כזה ומיקמנו אותו (ראיתי את האילתור הזה, אצל הבחור עם אופנוע הג'אווה שעזר לי לפני כמה ימים) ועכשיו נשאר לי לראות האם זה אכן עוזר למנוע נזקים מאבנים. חזרתי מאוחר ותשוש לחדר בהוסטל לקראת היציאה לדרך של מחר.

יום רביעי 23.1.2013
במקור התכנית שלי היתה לרכוב היום ל – Rio Grande ולנסות למצוא פיתרון לבעיות שהיו לי, אך מכוון שפתרתי אותם אתמול, החלטתי ולהעז ולחזור ישר ל –  Rio Gallegos למרות שאני לבד. השכמתי מוקדם והתארגנתי למרות הטיפטוף שירד והטמפרטורה הקרה של 10 מעלות שעמדה באויר. בשעה 7:30 יצאתי על כביש רטוב בנסיעה איטית ואחר כחצי שנה של נסיעה דרומה… יצאתי לכוון צפון – לראשונה מאז הרכיבה לאלסקה וזו בעצם תחילת הרכיבה חזרה הביתה. הגשם המשיך לרדת והקור הלך וגבר ככל שהתרחקתי מאוסוויה המוגנת במיקרו אקלים נוח יחסית ועם היציאה מהעיר ותחילת הטיפוס לרכס ההרים שמקיף אותה מצפון מזרח הטמפרטורה כבר צנחה ל 7 מעלות. בהחלט קר. לאחר קצת יותר מ- 100 ק"מ הגעתי לאזור החוף המזרחי ואז החלה להכות מימין רוח נוראית שנמשכה כל היום שבמהרה הפך להיות היום הכי קשה שהיה לי בכל תשעת החודשים בהם אני רוכב במסע הזה. לאחר כ-280 ק"מ, הגעתי למעבר הגבול לצ'ילה –אותו חציתי בכיוון ההפוך אך לפני ארבעה ימים – ושם שוב פגשתי את הדרך הלא סלולה לאורך 120 ק"מ צפונה לכיוון מעבר תעלת מאגאלאן וחזרה לשטח ארגנטיני – והקושי הפך להיות כמעט לא אנושי בשבילי. המאמץ היה ענק! לא רק שחלקים של הדרך מלאה באבנים, הרוח פשוט היקשתה מאד על השליטה באופנוע. רכבתי לאט יותר מהרכיבה עם שרי בהלוך. דבר שהאריך את משך המעבר של הדרך הלא סלולה לשעתיים וחצי. מדי פעם, הייתי שומע את האבנים מכות ברעש על המגן המאולתר וכך עד לסיום המתיש של הדרך. לקראת 18:00 הגעתי ל-  Rio    Gallegos ולמזלי המקום שבו שהייתי לפני ארבעה ימים כשרכבתי בכיוון ההפוך, היה פנוי והתמקמתי בו לא לפני שהלכתי להחליף דולרים לכסף מקומי. השער הרשמי הוא 4.8 פזו לדולר, אבל בפועל, אפשר לקבל עד 7 פזו לדולר בהתמקחות ב – Casa de cambio. אני קיבלתי 6.5 פזו. זה מוזיל את ההוצאות בארגנטינה עד 30%. פינקתי את עצמי בארוחה טובה, לפני שחזרתי למלון לכתוב.

יום חמישי 24.1.2013

הבוקר החלטתי סופית "לקפוץ" ל- El Calafate. שזו סטיה מערבה מהמסלול הישיר לאורך האוקיינוס האטלנטי – על כביש מס' 3 צפונה לכיוון בואנוס איירס. מזג האויר ממשיך להיות קר, לכן שלפתי את כל השכבות שיש ברשותי לטובת הרכיבה היום. זה לא עזר הרבה ויחד עם הרוח שנחלשה מעט לעומת אתמול היה פשוט קר. רכבתי כ- 160 ק"מ עד המקום הראשון שבו היה אפשר לעצור ופשוט התיישבתי ליד התנור שהיה שם ישבתי כחצי שעה עד שהפשרתי. ההמשך היה כבר יותר קל ובצהריים המוקדמים הגעתי לאל קלפטה, מצאתי ממש בכניסה לרחוב הראשי הוסטל יפה והשארתי את הדברים ויצאתי לכוון Parque Nacional Los Glaciares שקרחון Perito Moreno הוא הדבר המרשים והבולט ביותר בפארק. בתצפית לפני הפארק, כאשר סיימתי לצלם – הגיע אוטובוס וראיתי על החולצה של ראש הקבוצה כיתוב בעברית ואכן הסתבר שזהו אוטובוס של ישראלים דתיים שמטיילים כחודש בדרום אמריקה בטיול מאורגן. לאחר מכן, כמו שאני אוהב, התמקמתי מול הקרחון וחיכיתי לנפילות פלחים מהקרחון ששוליו מפוצלים ומתמוססים באיטיות לתוך האגם – נפילות אכן היו ובמספר די יפה וזה מדהים, למרות שלא הצלחתי לתפוס לצילום אף נפילה. בשעה 18:00 יצאתי חזרה לכיוון אל קלפטה הנמצאת במרחק של 80 ק:מ, הרכיבה היתה נעימה מכוון שהרוח נרגעה – למרות שהטמפרטורה עדיין נמוכה. הכבישים באיזור זה חלקים וחדשים והנוף לפארק וממנו יפה כך שסיימתי יום נהדר בפארק מרשים.

נתראה בהמשך הדרך. ד"ש! גבי

————————————————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————–


מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 בדצמבר 2012 אדם יוצא לעוד סיבוב באאוטבק האוסטרלי

מלך האאוטבק


הצג את הוראות נסיעה ל-Oodnadatta במפה גדולה יותר

DPP_002.JPG

היה נפלא לבלות קצת זמן בפרת', עם צ'רלי ואנדי – שני חבר'ה אוזיס נהדרים שפגשתי כשרכבתי בקולומביה בקטע קודם של המסע העולמי הזה.
"תנוח כאן" אמר צ'רלי, "תישאר בביתי כמה שתרצה".
ואכן תפסתי לעצמי הפסקה של כמה שבועות, נחתי ופתרתי כמה ענייני ניירת. בבוקר יום א' אחד הלכנו כולנו לארוחת בוקר בבית קפה קטן בפרמנטל הסמוכה, כשלפתע מישהו קרא בשמי "אדם!!!". כשפניתי לאחור, לא האמנתי למראה עיני, זה היה ג'ורג' גוויל – מטייל בריטי אותו פגשתי (שוב ושוב) בנפאל ובתאילנד. ג'ורג' רכב על האפריקה-טווין שלו ביחד עם אחיו הצעיר מורגן, שרוכב על KTM 640, שניהם באמצע שנות העשרים שלהם, מלאי נעורים והומור וזה היה נהדר לפגוש בהם שוב.
בכל סוף שבוע נהגנו לארוז ציוד על האופנועים, לרכוב כמה שעות מחוץ לעיר הגדולה ופשוט להקים מחנה איפהשהו, להדליק מדורה וליהנות מהטבע. החבר'ה האלה דאגו שנתנסה בכל שביל עפר באיזור, כולל רכיבה בדיונות חול עם כל הציוד! לא היה רגע אחד משעמם בחברתם.

Morgan, and other RTW travelers that Ive remet in Perth.JPG

Riding with George into the dunes.JPG

זהו, הגיע הזמן בו היה עלי לחזור לאאוטבק וג'ורג' החליט לרכוב איתי ביום הרכיבה הראשון ולחזור למחרת לעבודתו בפרת'.
פנינו מזרחה, מבעד ל"חגורת החיטה" – איזור חקלאי ענק בו מגדלים חיטה. בערב הקמנו את האוהלים שלנו בתוך חורשת אקליפטוס ללילה. ג'ורג' היה שקט וכשהתחלנו לדבר הבנתי מה הבעיה; …"לאחר שרכבתי מבריטניה להודו דרך איראן ופקיסטן, רכבתי כל הדרך דרומה דרך דרום מזרח אסיה וכבר עברו שנתיים מאז שהגעתי לאוסטרליה. המטרה היחידה שלי בחיים היא לרכוב על אופנוע סביב העולם, כמוך אדם. אבל אני מרגיש, שהייתי איטי מדי ולא הצלחתי לחסוך את הכסף שאני צריך כדי לעשות את האמריקות"… אני יודע בדיוק איך מרגיש האיש הצעיר והמבטיח הזה, וסיפרתי לו כמה קשה היה עלי לעבוד ואילו קורבנות הקרבתי, כדי לממש את את המסע העולמי שלי. …"אתה תעשה את זה מייט! תציב מטרה לחסוך סכום כסף מוגדר בכל חודש ותצליח. אני משוכנע בכך"… אמרתי לו. ג'ורג' התעודד ולמחרת עם זריחה, התעוררנו וארזנו את האוהלים שלנו. "נתראה במרץ" קראתי לעברו. לחצנו ידיים, "להתראות בהקדם, שלח קצת תמונות" הוא אמר לי ורכבנו לתוך היום. איזה בחור מדהים.

מזג האוויר הפך להיות חם ויבש והטמפרטורות בצהרי היום הגיעו ל 38 מעלות. כשחלפתי על פני קלגורליי Kalgoorlie, עצרתי כדי לראות את ה"בור הגדול", המכרה הפתוח הגדול בעולם. עושרה הנוכחי של אוסטרליה, מגיע בעיקרו מתעשיית המכרות והייתה זו חווייה לראות את אחד המכרות האלה במו עיני.
לאחר עוד יום רכיבה מקלגורליי, מסתיים כביש האספלט והדרך המרכזית הגדולה “Great Central Road” מתחילה. דרך זו היא אחת מדרכי העפר הראשיות המחברות עיירות באוסטרליה. מאחר והארץ כל כך גדולה (בערך בגודלה של ארה"ב) וחיים בה מעט אנשים (כ- 24 מליון), אין כל הגיון בסלילה של אלפי קילומטרים באספלט יקר. כך שדרכי העפר הראשיות מתוחזקות היטב והאוסטרלים נוסעים עליהן במהירות של 100 קמ"ש לאורך ימים רבים.
חלקן הגדול של הדרכים חוצה קרקעות של אבוריג'ינים ואתה צריך להשיג אישור כדי לעבור דרכן. הגברת במרכז המידע של העיירה לברטון Laverton, הייתה לי לעזר רב והשיגה לי אישור עוד באותו יום. קניתי דלק ומעט אספקה. וכמו שיצאתי את העיירה הגשם החל לרדת.
במהרה הדרך הפכה לערוץ נהר וההתקדמות הייתה איטית.

איפהשהו לאורך המסע הזה, הבנתי כי מסע על אופנוע מאפשר לי לרכוב מבעד למזג אויר גרוע ולחצות אותו. כך שהמשכתי ברכיבה בגשם ולאחר 300 ק"מ, השארתי את הגשם מאחור. הנוף היה שטוח, כמו רובה של אוז ולא היתה נפש חיה בסביבה.
לקמפנג באוז, זה עניין קל למדי. אתה יכול לנטות אוהל ללילה כמעט בכל מקום. למחרת, החלו לנשוב רוחות חזקות. משהו סביב ה- 70 קמ"ש ויום אחר כך, סופת חול. יום לאחר זאת, הגיע הזמן לסופת רעמים וברקים החלו להכות בקרקע סביבי… לפתע קלטתי כי להיות החפץ המתכתי היחידי באיזור, הוא לא הרעיון הכי טוב. ת'אמת, לא היה לי הרבה מה לעשות ממש , אז ניסיתי להרגע והמשכתי לרכוב – כשלפתע היכה ברק בעץ ממש לפני…  “Holy Shit!!!” התחלתי לצחוק לעצמי. אין רגע משעמם!

מזג האויר הפך להיות יותר ויותר חם. עכשיו היא עונת הקיץ כאן, עם 37 מעלות בימים רגילים ויש ימים של 45-7 מעלות המון זבובים ויתושים.
בקלטוקטג'ארה Kaltukatjara עיירה אבוריג'ינית קטנה, עצרתי לתדלק. הרגשתי באווירה קצת מאיימת ונעדרת חוק. אבוריג'ינים שיכורים היו בכל מקום. מהלכים חצי ערומים או סתם שרועים על הקרקע מעולפים מדי מאלכוהול – מכדי ללכת. בעל תחנת הדלק נראה קצת עצבני. איני יכול להאשים אותו. גם משאבות הדלק היו בתוך כלובים עם סורגי ברזל ועליך לשלם עבור הדלק לפני שאתה מקבל אותו. סוג הדלק היחיד שניתן לרכוש בחלקים האלה של אוסטרליה, הם דיזל או "אופאל". אופאל היא תרכובת כימית חליפית לדלק הרגיל שפותחה, כי אבוריג'ינים שאפו אדי דלק רגיל כדי להתמסטל. אתם מתארים לעצמכם איך הדבר הזה מבשל את המוח.

היה מעניין לראות, איך האוסטרלים הלבנים מגיבים לתרבות הזו ואני חושב שהם סובלניים ובוגרים למדי בקשר לכך – הם תמיד מנסים לעזור ולהמנע מאלימות והתנגשות. זו גישה נכונה בעיני.
האבוריג'ינים מהווים אחוז אחד מאזרחי אוסטרליה ומאחר והאוסטרלים נוהגים "פוליטיקל קורקט", כולם מפחדים להודות כי יש להם בעייה. 99% מהאבוריג'ינים חיים על קצבת סעד ויש רבים שהם דור שלישי שלא עבדו יום אחד בימי חייהם. מאחר והמדינה הזו עשירה – נכון לעכשיו – נראה כי הרשויות מעדיפות לתת כסף, במקום להתמודד עם הבעיה.
עם מיכל מלא בדלק אופאל, חציתי את הגבול בין מערב אוסטרליה לאוסטרליה הדרומית. כיוונתי את שעוני שעתיים וחצי קדימה ונתתי בגז. הדרך הפכה מאד חולית, אז עצרתי לשחרר קצת אוויר מהצמיגים: 27 PSI לפנים ו- 30 PSI מאחור – הבדל גדול.
בלילה האחרון, הגעתי לאולורו – הסלע האייקוני האדום במרכזה של אוז ונשפכתי לתוך האוהל. למחרת בבוקר רכבתי 700 ק"מ לאודנאדאטה Oodnadatta ובאותו ערב פגשתי את כל החברים שלי שהשארתי מאחור לפני מספר חודשים. נפלא לראות את כולם בגן-העדן השליו והקטן הזה. אני מתכוון להשאר כאן מספר חודשים ואז לצאת דרומה לכיוון מישורי נורלבור Nullarbor plains ולרכוב לאורך דרך האוקיינוס הדרומי South Ocean Road.

Pink Roadhouse eXmas card (2).jpg

שיהיה לכולכם ראש שנת 2013 שמח ומקווה שתרכבו כמה רחוק שרק תוכלו.

אדם

—————————————————————————————————————————————

תרגם וערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————————


מאת: יוני   ·   קטגוריות: היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

פוסטים קודמים »