הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

15 ביוני 2011 ההגעה לנורדקאפ. דיווח 16

האושר אין לו סוף

"החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא, לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

CIMG6602.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Skoganvarre, Norge במפה גדולה יותר

פרק 16

"בוקר אור לשועלים", זועק המפל היושב על חלוננו. המים זורמים ללא הפסקה ולא נראה שאיי פעם זה ייפסק. נראה, שהוא יעצור רק בחורף כי אז, הוא קופא. קרני השמש החזקות חודרות מבעד לדלת ומסנוורות ממש. יצאנו לראות בכדי להאמין והתחלנו בצילומי סטרפטיז על הדשא, בנוף הקסום העוטף אותנו בתוכו. השעה 08:00 בבוקר ודרך עוד ארוכה לפנינו עם 679 ק"מ.
השמש יוקדת ממש (הגיע הזמן… לא ?) ואנו מחליטים לעלות על בגדי קיץ, רשת וללא בטנה, וחליפות הסערה מאוחסנות בארגזים.
תפילת הדרך גם היא באווירה קייצית של ממש.

10:00 תדלוק של בוקר ביחד עם קניית מצרכים לארוחת הבוקר בדרך ואנחנו על האופנועים בחזרה לכביש E6  ויאלללללה צפונה.
הכביש רחב ומהיר (90 קמ"ש מורה השלט…) עבורנו זה אומר 105 קמ"ש (על גבול הקנסות…וויתור השוטרים הנורבגים…) כך, שהדרך מתחילה לרוץ והקילומטרז'ים מתחילים להיאסף על מד האוץ. חזרנו לנוף הציורי והמרשים של העצים הגבוהים, הכביש המתפתל המונח בתוכם, צריפים צבעוניים על אם הדרך למכירת מזכרות ותכשיטים, מנהרות וגשרים וציור ענקי שעוטף ומחבק אותנו מכל עבר. מזג האוויר מתחיל לשנות כיוון לקרררררר. אנחנו נאלצים להיפרד מביגוד הקיץ ולהתחיל להתעטף בביגוד חם.
עוצרים לתדלוק, מנוחה קלה וממשיכים הלאה על הדרך הראשית. השעות מתחילות להיאסף, המרחק לנקודת השיא במסע מתקצרת וההתרגשות הולכת וגואה. כל אחד עם עצמו והמסע הפנימי שלו. מחשבות שרצות בראש (כל הזמן…), רגשות מעורבים, מלאי ציפייה לקראת המפגש עם נורדקאפ. כולנו מרוכזים ברכיבה ובהגעה ליעד שכל כך חלמנו עליו.
16 ימים בדרכים מתוכם, 12 ימי רכיבה (בניקוי ימי החופש והבילויים…) עם ממוצע של 10 שעות רכיבה ביום ומעל 5000 ק"מ על מד המרחק. בהחלט מסע כומתה ממונע, עם חוויות אינספור והנאה צרופה בכל רגע ורגע נתון.
התחלנו לטפס לגובה אל ההרים ושוב נגלה לעיננו המדבר הנורבגי במלוא הדרו, הרי הדלמטי פזורים מאתנו ועד לאופק. מתנשאים לגבהים של אלפי מטרים, כשמסביב שממה ושיממון. רק כביש אחד בודד E6 שמו, מונח שם ומוביל אותנו אל היעד, בתים בודדים מפוזרים על פני השטח (מי זה המשוגע שבנה פה בית…כנראה שיש גם כאלה ?).
400 ו… ק"מ כבר מאחורינו ואנו נכנסים לתדלוק נוסף ומנוחת "הלוחם" בתוספת כוס שוקו חם לכווווווווולם (ולא רק אני….).

CIMG6506.JPG

CIMG6503.JPG

CIMG6508.JPG

CIMG6507.JPG

CIMG6513.JPG

CIMG6515.JPG
יצאנו מתחנת הדלק, רק מאה מטרים חלפו ושלט מאיר עיניים מורה לראשונה על היעד, Nordkapp 240. בלימת חרום ועצירת פתאום על נתיב הנסיעה ליד השלט ומתחילים הצילומים, כמובן. מיותר לציין את ההתרגשות בלראות לראשונה את היעד כתוב כך על הדרך, שקית הדמעות שחררה כמה טיפות (אצל חלק מאיתנו אפילו יותר מקצת טיפות…), שזלגו בשמחה ובאושר על הלחי – אוטוטו זה קורה ואנחנו שם וממש נוגעים על באמת בחלום, שהולך ומתגשם.
כביש E6 האגדי שליווה אותנו 4 ימים נגמר לו, וכביש E69 מתחיל, זהו הכביש האחרון בנורבגיה, שיוביל אותנו אל היעד.

נדמה, שהדרך מתארכת, הציפייה והדקות שעוברות נמדדות במשורה ונראות כמו נצח… רק שיעבור כבר נשמעות הזעקות מתוך הקסדה…
הטמ"פ הולכת ויורדת ככל שאנו מטפסים במעלה ההרים. הרוחות מנשבות במהירות ובחוזקה ומאיימות לשלוח אותנו אל השוליים ומעקה הבטיחות. הישבן יוצא לעיתים מהמושב בכדי לאזן את האופנוע אל מול כוחות הטבע.
2 מעלות נמדדו באחת מתחנות הדלק ועם הרוח הנושבת, אנו מרגישים מתחת למינוס ובריבוע (כבר עדיף לרכוב בתוך המנהרות…).

98 ק"מ ליעד ובחוץ שורר "קור כלבים" רק אנחנו על הכביש (שלושת השועלים בדרך להגשמת חלומם…) ובתוך השממה ההררית בגווני הדלמטי. נוף עוצר נשימה, מרחבים ואופק שלא נגמר, תפאורה וגוונים מיוחדים המשתלבים עם אופק הרקיע ורעש מיוחד וייחודי של הטבע טעון בשלווה ורוגע אינסופיים. התחושה היא, שהעננים נושקים לקסדה ואנחנו מרחפים על שטיח פרסי והוא רק שלנו, הקור חודר לעצמות ומקפיא כול חלקה טובה… קצות האצבעות בידיים וברגליים כבר ללא תחושה (ובטח כבר כחולים…) והכפפות לא ממש מגינות, מבצעים תרגילי חימום לידיים והרגלים תוך כדי רכיבה בכדי לשמור על שפיות ויכולת לתפעל יעיל ובתזמון נכון את האופנוע.
בדרך אנו פוגשים בלהקות ובבודדים של כל אותם בעלי חיים שהשלטים הזהירו אותנו מפניהם, חלקם ממש בסמוך לכביש וחלקם בסבכי השיחים במרחק נגיעה מאתנו.
שלטי הדרך ליעד, מלווים אותנו בכפולות של 10 ק"מ פחות בכול פעם. 88, 78  68 וכך הלאה… והנה אנחנו מגיעים…
23:53 , 14 שעות רכיבה, 6,104 ק"מ עד כה, 293 מטר מעל פני המים, 0 מעלות בחוץ, 13 ק"מ מהיעד ואנחנו מותשים, עייפים וסחוטים בטירוף. החלטנו למצוא מקום לינה, לדומם מנועים, להוריד רגלית צד וללכת לישון. את נורדקאפ נראה בבוקר על קיבה מלאה ורעננה.
הגענו לקמפינג ובקבלה מחכה לנו בחור בן 82 שאינו דובר שום שפה מלבד נורבגית. נכון, שככה צריך לסיים עוד יום רכיבה? צחוקים ובלבלות בלי סוף (פתאום חזר הכוח וחוש ההומור…) הבחור לא מבין וגם לא אנחנו… תנועות ידיים, שפת סימנים, ציורים, תמונות ולבסוף קיבלנו את חדר I .

הזמנו ארוחת בוקר ועלינו לחדר עם האופנועים כמובן.
כמובן, שקיבלנו משהו אחר משהתכוונו (וגם בלי מקלחת ושירותים צמודים…) אבל, למי יש כוח לחזור ולשנות.
הדלקנו מיד את תנור החימום, הורדנו את הבגדים נדבקנו כולם לתנור לחימום ראשוני וישר למיטות (כן, בלי להתקלח…זה מסע … לא ???)
ואיך אמר אורי – "אפילו עם אקדח לראש אני לא יוצא בקור הזה להתקלח…"
שמונה שעות של שינה מתוקה וחזקה, ולומר את האמת, אפילו שקטה יחסית.
התעוררנו (וכבר היינו כמעט ולבושים…) לארוחת הבוקר הפרטית עם הבחור. העמסנו את האופנועים ויצאנו לכבוש את הפסגה. 13 ק"מ של רכיבה מרגשת מאין כמוה, לא יכול לתאר במילים את הרגשת ההתעלות ותחושת האושר הפנימי, עמוק בתוך הלב שקיננה בכל אחד מאתנו, במעלה הדרך אנו פוגשים עוד כמה אופנועים וגם כמה רוכבי אופניים שעשו את כל הדרך להגשמת אותו חלום משותף, איש איש בדרכו הוא ועם המטען האישי שלו .

תשלום ראשוני מוביל אותנו למנהרה באורך 7 ק"מ היורדת 210 מטרים מתחת לפני המים (נתון בדוק משולה… גם היא שותפה להגשמת החלום) בשיפוע של 9% לאורך של 1 ק"מ, המנהרה נחפרה מתחת לים לפני כעשר שנים ומובילה לעיר הצפונית ביותר Honningsvag הקיימת כבר 10,000 שנה.
והתשלום השני בכניסה לנקודה עצמה.
10:30 , 6217 ק"מ עד כה, 71.10.21 והשם Nordkapp מתנוסס מבחוץ,

PIC_0912.JPG
ואנחנו מרחק צעדים ספורים מלגעת בחלום.
נכנסים בשערי המבנה ורק אז, נחשפת בפנינו הנקודה הצפונית ביותר עם הפסל הסביבתי המדובר והנוף הנשקף למרחקים. הראות טובה ומזג האוויר מצוין אך קר, העיקר שלא יהיה גשום ומושלג.
ממהרים לגעת, לראות מקרוב, להסניף את האוויר והרקיע המגוון בצבעי עננים ואופק שאיל לו סוף ואז…
התרגשות עצומה שלא תתואר, מלווה בפרץ של רגשות אדיר (שקית הדמעות נשפכה כמים…), הנשימה נעתקת והלב מחסיר פעימה אל מול המקום, ההישג והגשמת החלום. תעצומות נפש עם בכי דמעות של שלושתנו, מחבקים האחד את השני, ואת כולם ביחד, בוכים האחד על כתפו של השני במעין מעגל הורה (ואפילו, המקלדת שלי סופגת כעת דמעות תוך כדי הכתיבה…) ובתוך כך, מסכמים בבכי הנשפך מתוך לב שמח ומאושר את 16 הימים האחרונים במסע ואת הדרך הארוכה שעברנו החל בארץ ועד להגשמת החלום. המסע הארוך והמפרך והמייגע בפרק הזמן הקצר נותן את אותותיו בגוף, ובנפש.

הלב נפתח לרווחה, והחברות מפרגנת, תומכת ומתהדקת. אכן תקופה ארוכה של לחיות ביחד 24 שעות ביממה, ולשמור על "החבילה" לבל תתפרק.
לקח לנו כמה דקות ארוכות להירגע ולהחזיר נשימה ודופק למצב תפעול סביר ותקין. כל אחד השלים את משאלות ליבו בהגשמת החלום, אורי הצטלם עם חולצת קבוצת הכדורסל, פופקין הדביק את מדבקת השועלים על הפסל הסביבתי וצרח יייייש ואני הנפתי את דגל ישראל  מעל כולנו.
החלום התגשם, אחד מיני רבים שעוד בדרך להתגשם, בעזרת השם.
החלום המתגשם הבא כבר בקנה – לפחות אצלי… ומה אתכם …?

וזה המקום, לומר תודה ענקית לאיש היקר – פופקין, שהגה את הרעיון, תמך, טרח ודאג לכול הפרטים הקטנים והגשים לכולנו את החלום.
ולאורי – על חוש ההומור, על היותו שר האוצר, על החברות האמיתית והכנה והצבע המיוחד כל-כך שהוא מוסיף למסע.
ותודה מיוחדת למשפחה, חברים והקוראים שמלווים אותנו במסע מיוחד זה ל"אריה נגררים" הספונסר שלנו וגם ליוני ולאתר הרפתקה דוט קום.
כעת, יש להתחיל את המסע בחזור, אל הדרך הביתה.
אחרי שהתמלאו המצברים ותחושת ההישג, התחלנו לנוע לכיוון דרום למציאת מקום ללינת הלילה (שאף פעם אין פה…) עם אינטרנט מקומי, חובה!
הגענו לעיירה Skoganvarre לקמפינג מאובזר להפליא כולל מכונת כביסה ומייבש, הזדמנות פז להבריק את הבגדים במכונה ולא ביד…
מחר אנו מתכוונים לסיים את פרק נורבגיה ולחצות את הגבול לפינלנד ואח"כ לרוסיה.
חוויות חדשות, אתגרים וסיפורים יופיעו בפרקים הבאים.
ולמשפט, שמסכם את שעברנו עד כה :
"החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא, לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"
ותחשבו על זה…

איציק.

——————————————————————————————————

ערך בקטנה- יוני. כל הזכויות C לסיפור לצילומים ולהתרגשות, שמורות לאיציק, אורי ומיכאל

—————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

14 ביוני 2011 חציית חוג הקוטב הצפוני בדרך לנורדקאפ. דיווח 14

שגרת רכיבה נטו

בכל מסע, אחרי שמִתְרגלים, יש שלב בו גומאים מרחק פשוט כדי להספיק.

CIMG6301.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Bodø, Norge במפה גדולה יותר

פרק 14
06:30 השכמה והתארגנות מהירה לעוד יום רכיבה ארוך במיוחד – 480 ק"מ. שעת הבוקר המוקדמת, נועדה לאפשר לנו להרביץ מנת קילומטרז' גדולה על הבוקר.
08:00 תפילת הדרך על שפת הנהר הזורם מפי הרב הראשי (הבחנתם כבר בזקנקן הסקסי שהוא מגדל…או חוזר בתש…- ימים יגידו)
08:15 וויתרנו על ארוחת הבוקר של היום (ללא סנדוויצ'ים…), יאללה על האופנועים. ישירות לכביש הראשי והמשכנו צפונה.
מזג האוויר, נראה מאיר פנים והשמש בצבצה מבעד לעננים הגבוהים, הזכרנו לו… בתפילת הדרך, שכמה קטעי שמש להיום – לא יזיקו.
כרגיל בשעות האלה, אנחנו כמעט לבד בכביש ומרשים לעצמנו לתת קצת בגז.

המון שעות של רכיבה, מבחר מגוון של כבישי וצירי תנועה, כבר הפכו אותנו לנורבגים של ממש. בתחנת הדלק הראשונה פגשנו 3 רוכבים משבדיה שהיו בדרך חזרה לארצם והתלבטו באיזה כיוון לרכב. מכיוון ,שאנחנו כבר בקיאים, המלצנו להם לחזור במעבורת דרך Molde, מסלול קצר ומהיר יחסית. המעבורת חוסכת כ- 120 ק"מ של רכיבה בכבישים בהם המהירות המותרת 70:60 קמ"ש.
המשכנו ברכיבה עניינית, מדויקת, עם עצירות לתדלוק. כמו פרוייקט ממוקד, שמטרתו לחצות מדינה. בתחנת דלק נוספת, פגשנו בחור גרמני מזוקן (נראה תמהוני משהו…) שהגיע עם ליפאן 250 סמ"ק עמוס ציוד ותרמילים לעייפה ועם מנוע רועש מידי בצליל מתכתי. הסתבר שהבחור קנה את האופנוע ב- Ebay תמורת 1000 יורו והוא בדרכו לנורדקאפ. שאלנו אותו; "מה יקרה אם תיתקע?" השיב הבחור – "אשאיר את האופנוע ואחזור ברכבת" …??? בבדיקה שביצענו עבורו, נתגלה חופש ענקי בשרשרת. עזרה קלה מפופקין והשרשרת נמתחה כראוי. מאוחר יותר בהמשך, בעת הפסקת הצהריים שלנו, הבחנו בו שוב עוקף אותנו בדרך ליעדו.

לרכיבה של היום מטרה אחת – להגיע ל- Bodo ולהיות מוכנים מחר בשעה 10:15 להפלגה עם האופנועים לאי Lofoten .
המשכנו על כביש E6 בתוך יערות הענק הגבוהים שהקיפו אותנו, ומנגד, נשמע צליל רחש פלגי המים השוטפים את מדרונות ההרים בדרך אל הים הפתוח. שצף קצף ועוצמת זרימה ששעה שעתיים שלה, מסדרת את בעיית המים בנגב לכמה שנים, ככל שטיפסנו במעלה ההרים, נדמה היה כאילו הזרם מתחזק יותר ויותר.
הי הפתעה: מעט מאד מנהרות בציר התנועה הזה ובעיקר כביש אחד E6 המוביל לצפון נורבגיה .
דמיינו לעצמכם את מדינת-ישראל, כולה נטועה עצים; מצפון לדרום בצפיפות כזו שהעצים גדלים ממש האחד בתוך השני ולגובה של 10 קומות. ובמרכזה מונח כביש דו מסלולי  (נגיד, כביש 90 שלנו) רחב, מפותל ב- S'ים לכול אורכו, מטפס ויורד מההרים. בשולי הדרך זורמים נהרות של מים ובאופק הרים עם פסגות מושלגים (נכון ,שזה היה ממלא לנו את הכינרת וים המלח בתוך 4 שעות…) זאת פחות או יותר התחושה שכאשר רוכבים בכביש הזה בחבל ארץ זו; מהמם, מטריף ומגלה זוויות ונופים עוצרי נשימה מבעד למשקף בכול רגע ורגע מקטעי הרכיבה.

בחלק ניכר מהמקומות, פשוט לא יכולנו להמשיך ולרכוב. היינו חייבים לעצור, להתפעל, להריח ולנשום וגם לצלם שוב כדי שנזכור. 14 יום בדרכים ולכל יום, יש ההפתעה והמנה שלו, אין ולו רגע דל של שעמום.
לאורך הדרך מתגלות יצירות מוטורויות, חלקן אף ישנות מועדות ושייכות מזמן כבר למועדון החמש, שימו לב למספרי לוחית הרישוי של הוולוו – אם זו לא הזדהות מוחלטת עם מועדון החמש אז מה כן ???
זוכרים את אלפי המנהרות המציפות את נורבגיה (כמו המים…), היום רכבנו לתוך מנהרה כזו באורך מיוחד – 8.6 ק"מ, ואכן היא לא אכזבה והתנהגה כמו אחיותיה מימים קודמים – היה קררררררר כמו תמיד !
מזג האוויר המשיך להאיר פנים (כנראה, שמישהו בכל זאת, שמע אותנו שם למעלה…. נחמד לחשוב כך לא ?) ואנחנו מורידים את חם-צוואר, "שקיות הניילון" והביטנה הפנימית במעיל הרכיבה. ממש תחושת חום של יולי אוגוסט (במושגים של נורבגיה…)
המשכנו בטיפוס ההרים והנוף קיבל צורה וצבע שונים; העצים החלו להעלם וחלקם אף השחיר, ירוק של דשא ו/או קוצים נעלמו, (מי בכלל רוצה לגדול בחלק זה של כדור הארץ… אפילו לצמחייה אין ממש חשק…) כתושבי הנגב הצפוני, התחושה היא של מדבר נורבגי, רק מלא בשלג ומים. קרחות גדולות של סלעים והרבה צחור בעיניים. הגובה 692 מטר ואנו רוכבים על רמה אופקית של רכס הרים נמוך יחסית לסביבה, השמש היתה בשיאה בשעות האלה וחיממה אותנו למרות הקור העז שבחוץ. הגענו לחוג הקוטב הצפוני. שהוא קו הרוחב 66'5 ומשמעו: קו רוחב סביב חלקו הצפוני של הכדור, בו השמש אינה שוקעת לפחות יום אחד בשנה וזה יקרה ב- 21 ביוני. (יש גם חוג קוטב דרומי, בו השמש אינה שוקעת יום אחד בשנה וזה מתרחש ב-21 בדצמבר). קצת משחקי שלג, זריקת כדורים והשתוללות של ילדים… כמובן, שמקנחים בגלידת וניל מקומית; רכיבה של עוד 80 ק"מ אחרונים של היום והשעה כבר 16:30 והלאה לדרך ל-Bodo .

אני יודע שגם אתם כבר רוצים להיות שם, האמינו לי, גם אנחנו יותר מהכל, הרי למטרה הזו נולד המסע. מרגע הנחיתה באי יוותרו עוד כ- 1047 ק"מ ליעד; תחילה על כביש E10 ואחר כך חזרה לכביש E6.
אז, לילה טוב לכם, גם אני צריך מעט שעות שינה…
דשדש מכולנו,
ועדיין, נורבגים לעוד כמה ימים.

איציק

————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאורי מיכאל ואיציק

————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

13 ביוני 2011 השלמת ציוד בדרך לנורדקאפ. דיווח 13

אז מה אם החנות סגורה. נלך מסביב

התנאים הכתיבו צרכים חדשים. והקטע הבא היה מרוץ נגד השעון.

CIMG6201.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Grong, Norge במפה גדולה יותר

קצת באיחור. קטע 13

אחרי מסיבת חג שבועות והבילוי היקר של ליל אמש, פקחנו עיניים בשבע בבוקר.
כל אחד בחדרו הוא – כמה מוזר היה לישון לבד (בלי אורי כמובן…).
התארגנו במהרה ויצאנו לארוחת הבוקר. בחלק מהקמפינגים (תמורת תשלום של 50 קורונות, השווים ל-33 ₪) ניתן לקבל ארוחת בוקר טובה בהחלט. חדר האוכל של הקמפינג ממוקם בקומה השנייה של המוטל תוך ניצול מרשים של חלל הגג המשופע – ראו התמונות.

הבוקר הוקדש לצילומי גשרים בכביש האטלנטי. יצאנו בשעה 09:00 לכביש 64  לכיוון העיר Molde. רכבנו כ- 40 ק"מ מהעיר עד לתחילתם של הגשרים המחברים בין האיים עד לפנייה היבשתית ל- Molde. יותר גשרים מכל החגים בשנה בארץ:  בסה"כ 6 גשרים, שמתוכם שניים מיוחדים בצורתם וכייפים לרכיבה. מי שתכננו יום הפקה (עורך הבלוג הנודניק לוחץ) רכבנו לסיבוב היכרות עם תוואי הכביש ומציאת נקודות טובות לצילום. כשעתיים תמימות השקענו בתמונות וקטעי ווידיאו (אתכם הסליחה, עדיין לא פתרנו את תעלומת מצלמת הווידאו…) , בהחלט חוויה מרגשת להיות, לנשום, ולגעת ממש בנקודות מיוחדות על הגלובוס, וזו בהחלט אחת מהן.
אחרי שהבנו היטב את חייהם המקצועיים של צלמי נשיונאל ג'יאורפיק – סיימנו צילומים וחזרנו לקמפינג למר אולב (שבדי בלונדיני – צעיר, לבבי וחמוד לאלללללה…), שייקח אותנו לחנויות ציוד לאופנועים להשלמת פרטי הלבוש. דרך אגב, ההצעה ללוות אותנו הייתה שלו. נוצר קליק מיד במפגש הראשון כשהגענו ואפילו קיבלנו הנחה בחנות. (אל דאגה… הבחור נשוי וגם אנחנו…).

יצאנו בשיירה – אולב עם מכונית ה- BMW השחורה ואנחנו אחריו עם האופנועים. בחנות הראשונה והשנייה, לא מצאנו את מבוקשינו וגם בחנות השלישית לא נמצאו הפריטים הנחוצים (גשם… זוכרים). חיטוט קצרצר באינטרנט בסוכנות הונדה המקומית גילה חנות אופנועים גדולה בעיר Trondheim, במרחק 200 ק"מ (קטן עלינו…). השעה 14:00 והחנות נסגרת ב- 17:00, אמרנו תודה יפה, לא לפני שהצטלמנו למזכרת עם ידידנו אולב, שגם אותו הזמנו לביקור בישראל.
טיסה בגובה נמוך לתחנת הדלק ביציאה מהעיר ובמרוץ נגד הזמן להספיק לחנות. שולה קיבלה הנחיות לגבי הרחוב והמסלול הקצר ביותר ויצאנו לרכיבה.

200 ק"מ נורבגים של שיכרון חושים, אחד הקטעים היפים, החווייתיים, והמשכרים שהיו לנו עד כה. נכנסנו למבנה משולש מדורג – מבנה "שועל", אורי בחוד, אני במרכז ופופקין שומר מאחור, נושקים גלגל קדמי לגלגל אחורי (במרחק של 3 מטרים…) ורכבנו כך לכל אורך הדרך; עיקולים, פיתולים, ישר, עקיפות במבנה – שלושה יוצאים, ושלושה נכנסים, הרגשה נהדרת ואדרנלין זרם בגוף בקצב מואץ. רכיבה ממוצעת במהירות תלת ספרתית מקובלת…(לעיתים נושק למהירויות המזכות כלא ??? זוכרים את העונשים…). בדרך עוד היינו צריכים לחכות למעבורת שגזלה לא מעט זמן.
16:47 ואנחנו בכניסה לעיר, סומכים על שולה במאת האחוזים שתביא אותנו אל היעד ובזמן, הרי, בקיאות ברחובות אירופה זה ההתמחות שלה.
17:00 אנחנו מורידים רגליות ומדוממים מנועים. ריצה מהירה לדלת הכניסה מגלה שהדלת סגורה – כמה שהם מדויקים שחבל"ז.
בזווית העין, הבחנו בדלת האחורית הפתוחה של המחסן. מילא שאנחנו ישראלים – אנחנו גם שועלים … נכנסנו לחנות מאחור (אין ברירה, עם שקיות הניילון שהבאנו מהבית לא נשרוד את הגשם הנורבגי), המוכרים לא הבינו מה נפל עליהם, ביקשנו לקנות כמה דברים וסיפרנו קצת על המסע שלנו ועל היומיים הרטובים שעברנו, כנראה שנכמרו רחמיו של אחד המוכרים והוא נאות להישאר וללוות אותנו – מזכיר לכם, החנות כבר סגורה.
18:00 ואנחנו עם השלל : מכנסי רכיבה נורבגיים דוחים מים, כפפות מחממות לחורף ומכנס ניילון איכותי נגד גשם. בהתחשב ביוקר האופנוענות בנורבגיה, הציוד מעולה והמחיר היה סביר בהחלט. נפרדנו ברצון מ- 2,500 קורונות, התלבשנו בביגוד החדש והמשכנו את הרכיבה, תוך שאיפה להשלים את  פערי הקילומטרז' מליל אמש. הרכיבה צפונה על כביש E6 שהוא ציר האורך המרכזי בנובגיה, שכולה אורך אחד ארוך. הייתה המשך לנהר האדרנלין שזרםן בנו משעות הצהריים , חזרנו למבנה "השועל" ורכבנו כך לאורך כול הדרך, כאילו היינו בחזרה גנראלית למפגן חיל האוויר.

באחד מתדלוקי האוויר …שלנו פגשנו קבוצת רוכבים נורבגים בתחנת הדלק שזה להם המפגש השבועי, גברים, נשים וילדיהם עם האופנועים. כמה מהם רוכבים על אופנועים שתם זמנם, המבוגר ביותר היה BMW R26  מודל  1958 שנראה במצב מושלם. בסוף היום,נרשמו עוד 520 ק"מ  על מד המרחק הכללי. הגענו עייפים וסחוטים לעיר Gron  ונכנסנו לסוויטה בקמפינג על אם הדרך.

2 חדרים, מקלחת צמודה, מטבחון גדול, סלון, חצר פרטית עם פינת ישיבה וכול החבילה הזו ממוקמת על נהר זורם וגועש ומרעיש.
קבוצות נוספות של אופנוענים היו כבר במקום, 2 ספרדים שירדו מנורדקאפ ובדרך הביתה ושני גרמנים בדרך לנורדקאפ.
יהיה מעניין לפגוש חלק מהרוכבים שאיתם כבר נפגשנו, בנורדקאפ .
נכנסנו למיטות, לא לפני ארוחת הערב של השף פופקין.
על קיבה מלאה נרדמנו לחלומות פז.

לילה טוב

איציק

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

13 ביוני 2011 חורף של ממש. בדרך לנורדקאפ. פרק 12

מים זה דבר טוב. עד שהם מגיעים לתחתונים…

למרות הלבוש "חסין" המים, הם חודרים לכל פינה מתחת לבגדים. וכשהרוח הקרה מכה והערפל מסתיר,

מבינים פתאום שזו באמת הרפתקה! ובשביל זה הגענו.

 


הצג את הוראות הגעה אל Kristiansund, Norge במפה גדולה יותר

CIMG6140.JPG

דיווח שנים-עשר (סליחה להפסקה בדיווח. פשוט לא היה קישור לאינטרנט)

גשם המשיך לרדת והתדפק על חלוננו בשובבות, האפור של השמיים השתנה לשחור אופנתי. עוד ועוד עננים הצטרפו לחגיגת קריוקי של רעמים. נמתחנו והתפנקנו במיטות לשעה נוספת, בתקווה שהגשם יפסיק עם הצחוקים ויחדל. אך עם כל הנסיון להתבדח, המציאות תכל'ס היתה שהתעוררנו לבוקר חורפי ממשי. בלי הנחות וללא שום כוונות לעצור וממרומי מרפסת הגג בקומה הרביעית, פגשנו את העיר לראשונה: נוף ציורי, בתים צבעוניים, כבישים נקיים להפליא. עוד יום שגרתי נורבגי ואנחנו משתלבים לתוכו כולל הגשם והשלכותיו.
ארוחת בוקר שגרתית, עם ניסיון לפתור בעיות אינטרנט ומחשוב – ויצאנו לדרך, לא לפני תפילת הדרך.
והיום חברים, תפילה בסימן בוחן פתע! כבוד הרב נתבקש לקרוא את תפילת הדרך בעל פה (סליחה, אחרי 10 ימים רצופים, נא לדקלם!) זאת ועוד.. ללא משקפיים, כך בטוח הוא לא יראה, גם אם יחזיק את נוסח התפילה בידיו. אתם יכולים להיווכח בתמונות כמה קשה היה הבוחן… ואיזה מאמץ הושקע בקריאת התפילה. בלי גלגלי הצלה…אבל יש את פופקין – על תקן חבר טלפוני, שנקרא בדחיפות לעזרת הנבחן. אל דאגה, הברכה התארכה מעט אבל נאמרה מילה במילה ואכן הוכח שאורי זכאי לתואר: נספח הרבנות הראשית בנורבגיה.

בחוץ פגשנו 7 מעלות. יצאנו עטופים בבגדים טרמיים; חליפות סערה וכפפות לנו… וגם לאופנוע שלי. איפסנו ועדכנו את שולה, עלינו כמו דובים על הכלים והמשכנו צפונה לכיוון Molde וממנה עוד נעלה כמתוכנן לנורדקאפ, הרחוקה מאתנו כרגע כ- 2000 ק"מ.

הגשם המשיך בשלו, כאילו אין מחר… והטמפרטורות בצניחה חופשית ממש; לכיוון ה-5 מעלות. ברכיבה מול הרוח, היא יורדת אף יותר. הכבישים המשיכו להתפתל כמו, עלו וירדו והתעקלובזוויות נוחות להטייה, גם בכביש רטוב.
ערפל סמיך וכבד נח על צמרות העצים. המשקף נתכסה באדים והקשה גם על הרכיבה מנהלתית של 60 קמ"ש. בלית ברירה, פתחנו מעט את משקף הקסדה בקליק ראשון והתעטפנו היטב עם חם צוואר. הרוח המקפיאה חדרה פנימה והמיסה את האדים, ציננה את הפנים והסירה את הקמטים…
זוכרים את חדרי הקירור המאורכים? (קוראים לזה גם: מנהרות …) עשרות ומאות של מנהרות ביום במגוון גדלים, רוחבים ואורכים. באחד הקטעים, רכבנו לתוך פריג'ידר שכזה באורך 5.1 ק"מ – חתיכת מרחק… מה אומר לכם; נכנסנו מיץ יצאנו ארטיק.
כמו שתראו בתמונות, התחביב הלאומי כאן הוא מנהרות. לקבלני הבניין שבינינו שאוהבים לקדוח יש כאן מה ללמוד.
נאלצנו לקחת שתי מעבורות נוספות, כדי לחצות בין הפיורדים. אלה נוספו לשש שכבר הפלגנו בהן. עם כל ההנאה והכיף. הדרך היתה מתישה וארוכה והעייפות החלה לנקר אצל אורי. הפסקות הרכיבה במעבורות, נוצלה כיאות לפוזות חדשות וסגנונות שינה, שטרם נראו עד כה.

המשכנו ברכיבה, עם הפסקות התרעננות מדי פעם ואכילת הסנדוויצ'ים (זוכרים את התפריט…?) חצינו גשרים ומעברים מיוחדים ונהנינו מכל רגע ואף שכבר שחינו בתוך מים שחדרו לבגדים, התרגלנו לגשם המציק. חליפות הסערה מתאימות אולי לגשם תל אביבי…  ולא למבול נורבגי… אם לא נקנה בדחיפות ביגוד מתאים לנורבגיה, כולנו נצטנן…
אחד מהגשרים המרשימים עליהם עברנו, נמתח לאורך של 1,257 מטרים, עוד יצירה הנדסית יוצאת דופן.
בדרך פגשנו כל הזמן קבוצות של אופנועים הנעות כאילו בחוץ אביב זהוב ושמשי, באחת הפעמים, כשעצרנו בתחנת דלק להירגע מעט מחבטות הגשם, פגשנו 3 רוכבים משבדיה. אחד מהם רכב על אופנוע טריומף והיה ביניהם אחד שרכב על TDM850, דגמים שאנו כלל לא מכירים ונראו לנו בפעם הראשונה.

למחר יש תכנית להפקה של סדרת צילומים בכביש האטלנטי וקניית ביגוד חם וחסין מים לקראת המפגש עם נורדקאפ.

מאי שם במנהרות נורבגיה; חג שבועות שמח מכולנו, גם אם באיחור קל.

איציק.

——————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C  לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק מיכאל ואורי

—————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

15 במאי 2011 אריקה ויניב ממשיכים צפונה בדרום אמריקה. פרק 2

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

P1050167.JPG

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

P1040667.JPG

P1040666.JPG

P1050358.JPG

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

P1050344.JPG

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

P1050359.JPG

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

P1050298.JPG

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »