הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

25 ביוני 2011 בחזרה מנורדקאפ, קלן ללוקסמבורג. דיווח 22

מְקלן האפורה ללוקסמבורג הססגונית והחוגגת

הרעמים שכעסו בדרך, תורגמו בסוף יום רכיבה מתיש, לחגיגת זיקוקים מרהיבה.

PIC_1132.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Luxembourg במפה גדולה יותר

פרק 22
הנה שבועות שאנחנו משייטים לנו על כבישי אירופה הנפלאים. לעיתים שאלנו את עצמנו למה כאן באירופה הכל נקי, רחוץ, פורח? המכוניות מבריקות. הכבישים שחורים, הבניינים נוצצים…אז אם לא שמתם לב; אנחנו בסרט על מחזור המים בטבע. מהצד הרטוב שלו. וכך. כאשר כל בוקר מישהו רוחץ לך את המדינה על שדותיה גשריה ומכוניותיה. אני מתערב שאין להם במילון את הערך "אבָק". (טוב לא נגזים; אבל להיות כאן סוכן של מסנני אבק, זה עסק מפסיד…)

את התובנות האלה שיננּוּ גם הבוקר, כקולות רקע להמהום התפילה שבע"פ מפי האדמו"ר א. השכמה מתעצלת בשעה 08:30 ויצאנו לשבור את צום הלילה בארוחת בוקר קלילה ונינוחה. התארגנות שגרתית של התחלת מסלול וחיפוש אינטרנטי בדלפק הקבלה כדי לשריין בית מלון בלוקסמבורג. הכי מבאס, זה להגיע בערב, רטוב ועייף למקום זר ולהתחיל לחפש מיטה או חניה. שולה עודכנה בפרטי היעד ועל הצג זרחו 206 ק"מ (קטן עלינו…) . לקראת השעה 10:30 גלשנו מהחניה לכביש מס' 1 ישירות לכיוון לוקסמבורג.
מבט חטוף לשמים, (חשבתם פעם על מקור המילה: שָם-מָים…?) בישר את שהורגלנו אליו כבר בימים האחרונים…H2O והרבה מהם. קלן מתעוררת בקצב הפרטי שלה ושום הרפתקן החולף ברחובותיה לא מסוגל להפריע את שלוותה.
בקצב מהיר ונמרץ, חלפנו על פני הרחוב הראשי וחצינו את העיר; שלום, תחנת הרכבת, ביי, מרכזי הקניות (ביג… כמו שלנו), ת'ראות, מגדלי המשרדים ויאללה ימינה לכביש הראשי.

חצי שעה של רכיבה והגענו למקום השמור לכרטיסי מנוי, במופע מרגש של עננים, גשם ורעמים רועמים וזועמים. רעשים מחרישי אוזניים. תזמורת תופי מרום (ללא ברקים…) מלָווָה את הרכיבה דקות ארוכות, אנחנו עטופים כמובן בחליפות הסערה ומתפללים לרחמי שמים ולגשם עדין…
אך ההוא שם למעלה, מכורבל כל כך עמוק בפוך העננים שיצר, שאינו שומע ובטח לא מקשיב לנו ופתח בתנועה החלטית את השיבֶּר לרווחה; אוקיאנוס של גשם שטף אותנו ללא הפסק. טיפות ענק הגיעו במהירות בזו אחר זו וגם בקבוצות וחדרו מבעד לבגדים. מסך אדים הצטבר על המשקף ושדה הראיה הלך והיטשטש. בשלב כלשהוא, עצרנו מתחת לגשר רחב מעל הכביש הראשי, רטובים כמו בובות סמרטוט שנפלו למכונת כביסה – בניגוד להוראות יצרן –  היינו חייבים לעשות הערכת מצב. החלטנו להמשיך ברכיבה עד לתחנת הדלק הקרובה.

PIC_1122.JPG

CIMG7332.JPG

4 שעות של רכיבה במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, רוויית גשם ומלווה בכדורי ברד,(חתיכת קאסח בפני עצמו…), הביאו אותנו אל העיר/דוכסות לוקסמבורג. הכלואה במפגש הגבולות בין גרמנה, בלגיה וצרפת. (אתם יודעים מה הסיסמה או המוטו הלאומי כאן? "אנחנו שואפים להשאר מה שאנחנו!" כאופנוענים, זה מאד מתאים לנו.)  ומסתבר שהחליטו שם לחכות לנו (איך הם ידעו לעזאזל?) והיום מתקיימות חגיגות החג הלאומי של לוקסמבורג, העיר עמוסה בתיירים שבאו לחגוג לכבודנו ביחד איתנו. כבוד כבוד, אבל בית המלון שבנינו עליו, היה מלא, כך שנאלצנו לחפש מקום לינה אחר. שני פקחי תנועה רכובים על קטנועים, נחלצו לעזרתנו (VIP או לא?) וליוו אותנו לשני בתי מלון בסמוך למרכז. רק במלון השני נמצא מקום נאות עבורנו וסגרנו מיד;
השעה 16:00  כשנכנסנו למיטות לשנא"צ מפנקת.

לקראת ערב, יצאנו באוטובוס מקומי למרכז לחגוג את החג הלאומי ביחד עם תושבי הדוכסות. הנסיעה באוטובוס, איפשרה לנו סוף סוף להפנות מבטים ארוכים לצידי הדרך וליהנות מיופיים של מבני העיר, שכונות המגורים, האתרים ההיסטוריים ולזהות סוג של שלווה הנחה על פני התושבים עצמם. כל תנועת המכוניות במרכז העיר הופסקה ונחסמה ע"י גדרות שהוקמו ברחובות הראשיים. ירדנו בתחנת המרכז וצעדנו ברחובותיה הססגוניים של העיר. מבנים מרשימים וארכיטקטורה קלאסית ומעוטרת, גנים מטופחים בהם הפרחים מסודרים כמו חיילים. המדרחוב כולו מרוצף לבנים עתיקות, המשרות אווירה של פעם כשמונית הייתה סוס וכרכרה. רוכלים בדוכני נקניקיות ובירה בכל פינת רחוב ומוזיקה רועשת וטובה מתנגנת לה באוויר החופשי. הופעות של זמרים מקומיים בכל כיכר ובבמה מרכזית אחת, שבה התקיים הטכס המרכזי. הצטרפנו לתושבים ורקדנו לצלילי המוזיקה ויש כאלה, שעלו על שולחנות והתחילו לרקוד לעיני העוברים ושבים. ליצנים, להטוטנים, פֶיות ומלאכים הציפו את העיר. שימו לב לתמונות העיר החוגגת, ואולי, תוכלו להבחין ולשמוע את המוזיקה הרועשת, המתנגנת והבוקעת מתוכן, בקיצור – יום עצמאות שמח.

הערב ירד לאיטו והצללים התארכו מאד. זה היום הארוך בשנה ולא יחשיך כאן לפני עשר. לפתע הוצפו הרחובות באנשי משטרה, פקחים, אנשי אבטחה וכוחות הצלה וכיבוי.
פמליית הוד הדוכסות מגיעה לקראת 22:00 מלווה באנשי אבטחה אישיים עד לשולחן הכבוד ואז, לאור לפידים, הגיעו בזו אחר זו קבוצות צועדים, מכל תחום ונושא הקשור לקיומה הרגוע של נסיכות הצעצוע המתוקה הזו : משמר הכבוד, תנועות נוער, אנשי המקביל למד"א שלנו, משטרה, תזמורות, איכרים, להקות ריקוד, צוענים, שחייה, ג'ודו ועוד… נראה, שכל שכונה שלחה נציגות. כולם נשאו לפידים בוערים בידיהם וביצעו מעין מצעד הצדעה בעוברם לפני משפחת המלוכה. בהחלט חוויה מרשימה להיות שם בזמן אמת כשזה קורה.

אווירת החג הציפה את העיר ואותנו כשותפים בcקרנבל החד יומי הזה; אכלנו, רקדנו ופיזזנו לצלילי המוזיקה ונשמנו לליבנו את ניחוחות העיר שהבריקה מנקיון ויופי. באמת מרשימה. וממש כשהחשיכה העמיקה. עלו השמיימה זיקוקים מרהיבים. כן. הבנתם. הכל היה מתוכנן: הוא שלח לנו רעמים אנחנו שלחנו בחזרה זיקוקים – הכל מתואם. הכל! העיר הוארה בשלל פטריות אור, שנשפכו כמו חוטי זהב מהשמים החשוכים ונתנו למסע שלנו מימד מדהים של חגיגת סיום משימה. המצלמה שאיתי לא ממש יודעת לקלוט תמונות מתוחכמות ואולי בזכות זאת יצאו לנו תמונות עם מראות נהדרים. טובים יותר מכל העדשות המקצועיות. איזו התרגשות. תודה כבוד הדוכס! לא ציפינו לכזו השקעה בחגיגות ההגעה לנורדקאפ…

לילה. החבר'ה במיטות ואני משדר אליכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בערוץ הלילי והמיוחד שלי.
מחר נחצה את הגבול לשוויץ ואת החוויות נחלוק עמכם בפרק 23.
לילה טוב וחלומות מתוקים,
דשדש לכולם מכולנו.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

23 ביוני 2011 צחי סביב אוסטרליה לבד על אופנוע. הקטע המפרך. פרק 9

מדבריות אוסטרליה ה"הארד קור"

צחי טוחן דרכי עפר, שורד בתוך מיתוס של נטישוּת וקושי. יוצא מהצד השני … ומבקש עוד.

DSCF2338.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Urandangi Hotel, Queensland, Australia במפה גדולה יותר

אחרי עוד זריחה מהנה ליד אולורו. יצאתי חזרה צפון מזרחה, לכיוון אליס ספרינגס. בימים האחרונים הבנתי שיתכן ואצטרך להניח בצד את תוכניתי המקורית, לרכוב מאליס חזרה צפונה, מרחק 500 ק"מ, ואז מזרחה על דרך בארקלי Barkly Hwy, אחת המשעממות בסביבה אך היא הדרך הסלולה היחידה המחברת בין הטריטוריה הצפונית (N.T) לקווינסלנד QLD.
קצת קשה להבין, אך הביטוי לנטישותן של שתי המדינות/טריטוריות העצומות האלה בא לידי ביטוי בעובדה שהן מחוברות ביניהן בכביש אחד בודד. תוך חיפוש במפה, מצאתי את "כביש פְּלֶנטי" Plenty Highway משמעות השם, הוא חיבור בין שתי מילים מאד אופטימיות; "כביש" ו"שפע". אך המציאות ממש רחוקה מכך. כשעצרתי באליס נכנסתי לתחנת המידע לשאול עד כמה פלנטי יכול להחליף את ציר הברקלי שהחלטתי לא לעלות אליו. מנהל המקום ששמע על כך העלה על פניו חיוך כששמע שאני מתכוון לעבור את הדרך על אופנוע. "לא מומלץ אלא אם אתה על רכב 4X4  עם מרווח גחון ענק. מדובר במסלול שרובו חול וסלעים…" מסיבה כל שהיא לא ממש האמנתי בבחור הזה שהיה לבוש חליפה ישוב בחדר ממוזג, רחוק 300 ק"מ מהמסלול המדובר…ובכלל, נראה כי יש סיכוי קלוש שהוא עצמו היה אי פעם בחייו על הציר הזה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=b_P6rbCKGPo]

החלטתי איפא להגיע לקצה הדרך ולחפש תשובות אמיתיות בקרב תושבי המקום וכאלה שעברו בה לאחרונה.
העצירה הראשונה שלי היתה בגֶ'מְטְרי Gemtree הנקודה המקסימה הזו, היא אחד מחניוני הקראוונים הנעימים שפגשתי בדרך. היא מבודדת והכל עובד על גנרטורים. ללא שום עיר של ממש ברדיוס של מאות קילומטרים סביב והבעלים מכניסי אורחים אמיתיים בנשמתם. המקום נקרא כך בשל העובדה שהאיזור כולו מכוסה באבני חן מסוגים שונים ויש המגיעים לכאן לכמה ימים או שבועות, כדי לחפש ולאסוף לעצמם סוגים שונים של אבנים כאלו. קימפנגתי בקצה החניון והחלטתי כי למחרת אצא לנסיעת מבחן, לבדוק מה טיבה של הדרך המצפה לי בהמשך.

למעלה: עצירה וחניה בג'מטרי

בעלי החניון שחצה את דרך ה"פלנטי" מדי פעם, דווקא תמך ברעיון הרכיבה עליה באופנוע: "הרעיון בהחלט במקום אך, זו תהיה רכיבה לא קלה, תנאי הדרך משתנים במהירות מחול אדום ועמוק, למשטחי חצץ מחוספס וחד…" אך הדרך הזו מייצגת באופן המובהק ביותר את המושג "אָאוּטבָּק". חבל ארץ פראי, אבק אדום, חוות ענק ומיתוס עירוני מוזר הנקרא "אורות מין מין" Min Min Lights.
היה ברור לי כי מאחר ויש רק תחנת דלק אחת במרחק 210 ק"מ, אצטרך להצטייד בדי דלק לשאר 350 הק"מ שמחכים לי בהמשך עד לתחנה באורנדנג'י Urandangi.
כאשר שאלתי את כרמל, מנהלת החניון (וכן, היא יודעת על הר באותו שם בישראל…) אם יש מצב לבקש עזרה באחת החוות הפרטיות לאורך הדרך – רק במקרה… – היא הזכירה לי, כי מדובר בחוות בגודל של מיליון (!) אקר כ- 10,000 קמ"ר וכדי להתקרב אל אחת כזו מדובר בסטייה של עוד 60-80 ק"מ מהציר. עדיף להשאר ליד האופנוע על הדרך, עד שמישהו יעבור.

לאחר יום בג'מטרי ושיטוט רכוב בסביבתה, הייתי נכון להמשיך. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, ארוחת בוקר מהירה ולאחר פרידה חמה מבעלי המקום, יצאתי לחווֹת את ה"פלנטי".

30 הק"מ הראשונים היו סלולים, אך מייד אחר כך הפכה הדרך לעפר, מכוסה באותו "קורדרוי"- תלמים רוחביים. שניתן למצוא כמעט בכל דרך עפר בעולם (הדבר נובע מנסיעת רכבים כבדים עליהן. מאחידות גודל הצמיגים שלהם וקצב פעילות הבולמים). האופנוע רעד וקיפץ והרגשתי כאילו אני בתוך מערבל ואז, בבת אחת הכל השתתק, הרעידות נפסקו והדרך הפכה לחול אדום וטובעני ופתאום שינתה תכסית והפכה לסלעית/חצצית – כמו לרכוב על משטח סכיני קצבים חדות. בקטע מסויים, הרגשתי כי הצמיג האחורי מתנועע מצד לצד בחופשיות. חשבתי כי מדובר בתקר. עצרתי בזהירות תוך הנחה זהירה של הרגלים לצידי האופנוע. אך כשפניתי קלות לנסות ולזרוק מבט לכיוון הגלגל האחורי. איבדתי שיוו משקל והאופנוע נפל הצידה, לתוך האבק העמוק והרך. בהמשך 7 שעות הרכיבה שביליתי ב- 210 הק"מ של הקטע הזה, מצאתי עצמי מניף את האופנוע כמה פעמים. הגעתי לתחנה בה עצרתי לחנית הלילה The 210km from Gemtree -> Jervois Station (avg speed 30km/h).

תחנת ג'רבויס Jervois Station השוכנת כ- 350 ק"מ צפונית לאליס ספרינגס, היא אחד המקומות המבודדים ביותר שניתן למצוא באוז. מדובר בחוות בקר פעילה, בגודל 2,750 קמ"ר. כשהגעתי, השמש החלה לשקוע. שילמתי 5 דולר עבור מקלחת חמה ופינה נעימה להקים בה את האוהל שלי לפני חשיכה.
הלילה היה שחור כקטיפה ושוב, חדות מראה הכוכבים שנדלקו מיד עם שקיעת השמש, היה מחזה מרהיב ומרגש.
למחרת בבוקר, לאחר התדלוק, ביקשתי רשות להכנס ל"בית-הספר האלחוטי" “School by Air” המקומי. משהו שזרק אותי 30 שנה לאחור. ילדי המשפחה שהמקום בבעלותה, לומדים בצריף קטן בחצר האחורית, בעוד המורה נמצא באליס ספרינגס. 350 ק"מ משם. זה הזכיר לי סצנה מ "גבי ודבי" Gabi & Debbi שבעזרת שרביט הקסמים שלהם, נחתו בחווה מרוחקת שכזו ופגשו בילדים שלמדו כך, דרך גלי הרדיו. כיום הילדים לומדים בעזרת צלחת לוויין המספקת להם קישור לאינטרנט וכמובן הרבה יותר אפשרויות קבלת ידע ומידע מבעבר. (כן, לא צריך להרחיק למקום נטוש שכזה; יש היום הרבה ילדים שחיים במרכזי הערים הגדולות וחווים אותה בדידות. רוב הקשר שלהם עם העולם החיצון, מתקיים דרך האינטרנט ודומיו…). בית החווה כולל מתחתיו מקלט. הוא נבנה על ידי הממשלה ב-19 חוות בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא אוסטרליה היתה משולבת בתכנית שיגור לוויינים גדולה. שעיקר פעילותה התרחשה במרכז אוסטרליה. הטילים ששוגרו מאיזור השילוח וומרה Woomera, היו באורך של 32 מטר ובמשקל 105 טון החתיכה ואף שהם שוגרו מעל איזורים נטושים ממש, הם היוו סכנה לתושבים המעטים מעצם טבעם ליפול מדי פעם ולהתרסק אל תוך המרחבים האלה.
לאחר בדיקת האופנוע – רק כדי לוודא שהכל מחובר למקום, לא ניזוק או אבד לאחר הרכיבה האגרסיבית של היום הקודם – מצאתי שהכל פיקס, פרט לכמה חתכים בצידי הצמיגים, שנגרמו מאותם קטעי דרך מרוצפי אבנים חדות. כללית, הצמיגים היו עדיין במצב מעולה ולמזלי הכנסתי לתוכם בנוסף פנימיות איכותיות לפני יציאתי לדרך.

יצאתי מהחווה תוך הערצה לאנשים שחיים במקום שכזה. אלה אולי התנאים הקיצוניים ביותר לקיים חוות בקר ואין לי ספק, כי לשם כך נדרש אופי נדיר בקשיחותו. בקיץ, החום ממריא ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף, הקור מקפיא. שנות בצורת הן דבר שבשגרה ובשנים האחרונות מדובר בשטפונות עוצמתיים. אך אי לי ספק כי הבדידות, היא הדבר הקשה ביותר שיש להתמודד איתו במקום שכזה.
המשכתי לרכוב בבדידות מזהירה ומזככת, מקשיב למוסיקה ונהנה מהדרך הקשה שכבר התרגלתי אליה במובנים מסויימים. כעבור עוד 220 ק"מ של חול וסלעים, הגעתי לקצה של ה"פלנטי". עליתי על דרך שדמתה יותר לשביל עיזים. באחת העצירות פגשתי בוקר מאחת החוות באיזור (משהו צנוע בגודל כחמישה מילון דונם…). הוא יצא מה 4X4  שלו להפסקת עישון וסיפר שהשנה הקדימו את איסוף הבקר. חתיכת פרוייקט. לצורך כך הם מפעילים כמה סוגי אמצעים הכוללים; רכבי שטח, מטוסים קלים ומסוקים, טרקטורונים, אופנועים (רובם DR650) ורוכבי סוסים.
לאחר חציית הגבול לקווינסלנד, תנאי הדרך השתפרו מאד וכעבור עוד 50 ק"מ, הגעתי לאוראנדאנג'י Urandangi.
הישוב הקטן הזה שהוקם בשנת 1885, היה בראשית דרכו לא יותר מחנות כלבו קטנה על אם הדרך. לאורך השנים, המקום התפתח ובשנת 1920, כבר היו במקום שתי חנויות, מלון קטן, מועדון ריקודים, סניף דואר ותחנת משטרה וכמובן מספר מועט של תושבים.. המקום הפך לנקודה חשובה על צירי המטיילים ומסלולי העברת הבקר. היום מספר התושבים הוא 4 ומלון אוראנדאנגי הוא תופעה רחוקה שנות אור מכל מה שנחשב אצלכם לפירוש המושג "מלון". אך זה גם היופי שבו. הוא משמש גם כפאב העיירה, חנות הכולבו, מסעדת מזון מהיר ואולם התכנסויות. והכל מנוהל בידיה של גברת אחת בת 70 בשם פָּאם, המשכירה חדרים למי שמגיע לכאן ומחפש מרגוע לעצמותיו :-).

Min Min lights.JPG

Urandangie (Once a central hub).JPG

Urandangi - Pub, Petrol station and General store.JPG

Urandangi Pub-1.JPG

Urandangi pub.JPG

Pam - Urandangi pub owner.JPG

למעלה: פאם

Urandangi History.JPG

בעקבות איזה תקל עם בחור אבוריג'יני בלילה הקודם, המשטרה הוזמנה למקום והפאב היה סגור באותו ערב. פאם, די שמחה לקבל ערב חופשי מהגשת משקאות ובילינו את הערב בפטפוטים בחצר האחורית. אחר כך היא הכינה ארוחת ערב, כשלפתע תפסתי כי זו הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך, בה זכיתי לארוחה ביתית של ממש. לאחר שהרגשתי נוח יותר שאלתי אותה: "פאם, מה הביא אותך לחיות בחור שכזה בסוף העולם. לגמרי לבד בסביבה עויינת שכזו?" והיא ענתה: "כל חיי רציתי להיות בעלת פאב במקום נטוש ורחוק ועכשיו אני חיה את חלומי!"

Plenty Hwy _ Galah birds .JPG
כרגע אני עדיין בקווניסלנד ורוב הדרכים המחכות לי מחר, היו מוצפות בעת שיצאתי מסידני לדרכי לפני 48 ימים. אני מקווה כי הרכיבה מ"הרון" תהיה קלה יותר מזו שחוויתי ב"פלנטי" כי הייתי מותש אחרי 500 ק"מ של דרכי חול וחצץ.

בהמשך, לתוך האאוטבק של קווינסלנד על כל סיכוניו.
יאללה.
ZAC

למטה, ממש בקצה הפוסט: תזכורת התכנית המקורית. מסידני עם כיוון השעון. כרגע אני בנקודה המצויינת במעויין אדום.

180002_173474712698607_153738271338918_365568_2100608_n.jpg

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

22 ביוני 2011 בדרך חזרה מנורדקאפ. משבדיה לגרמניה. דיווח 21

הי דרומה לגרמניה ושלום למעבורות.

תחושת סוף מסלול והכרה בשכרון ההצלחה, מבעבעים מבפנים.

CIMG7144.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Köln, Deutschland במפה גדולה יותר

פרק 21
בוקר אור לשולה… אחרי יום ארוך, מייגע ורטוב כהוגן. ללא חליפות סערה וחשופה לגמרי עברה שולה בשלום את זעם העננים. ללא ספק ראויה לשבח. הבוקר היא יבשה אף יותר, אחרי שחוממה עם פן לשיער ומוכנה לעוד יום ארוך במיוחד. צריך להשלים את הפערים – כמו תמיד.
הבוקר מתחיל להתעורר עם כמות עננים דלילה וראות טובה יחסית ואנחנו כרגיל מפתחים ציפיות ליום יבש… הנוף הנשקף למרחוק מצויר באופק מרהיב ומרשים בגווני עננות, שמש, מים ואויר נקי וצלול – חופש ושלווה אמיתית לגוף ולנפש. התארגנות מהירה ביחד עם תפילת הדרך, מתודלקים עוד מאמש ובשמונה וחצי מתחילים את הרכיבה לגרמניה, ואני מזכיר לכם – אנחנו בשבדיה.
מזג האויר מחייך והתנאים לרכיבה מזמינים. יבש יחסית על הכבישים ואנחנו נותנים בגז לעוד יום רכיבה גדוש, כ- 650 ק"מ.

רכיבה מבנה מהירה מיומנת ושגרתית בכבישי E4  (ואפילו יש כאלה שמעזים לעקוף אותנו בנתיב השמאלי…) . בתדלוק ראשון, פגשנו שני נהגי קורבט וקבוצת רוכבים (סוזוקי ויסטרום 1000 הראשון שראינו לאורך המסע…),  שהגיעה מאיטליה ובדרך לנורדקאפ (ואיזה כייף , שהיינו שם לפניהם…). קצת חוויות, רשמים ותמונות וממשיכים הלאה.
ורק 20 דקות של רכיבה ומי מגיע ? מר גשם כמובן. עצירה מהירה מתחת לגשר הראשון בנתיב הנסיעה "ועולים על ניילונים"… עוד כשעתיים מהנות ורטובות של רכיבה ואנחנו מגיעים למעבורת בנמל Helsingborg שתפליג איתנו לדנמרק. זו אמורה להיות המעבורת שלפני האחרונה להיום ובכלל. על המעבורת פגשנו זוג נוסף עם זוג אופנועים, כן, לכל אחד/ת אופנוע משלו/ה.
שניהם רכובים ומדוגמים על BMW1200GS (כמה לקנא…).

מעבורת קצרה של 20 דקות מעבירה אותנו משבדיה לדנמרק. עלינו על כביש E47 ומתחילים לחצות את האי לכיוון גרמניה. הנוף משתנה כליל, העצים בצידי הדרך נעלמו ונדחקו הרחק לאופק (איי שם…) מישורים רחבי ידיים וירוקים פרושים מצידי הכביש הראשי, כמעט ואין עליות וירידות והכביש נמתח במישור אינסופי ואנחנו אתו ועליו. הגשם מגיח ונוגח לפרקים ואנו מספיקים להתייבש עם הרוח עד לפעם הבאה שהוא פוגש בנו. רוחות עזות מנשבות ללא הרף ומטלטלות אותנו מצד לצד. בעקיפת המשאיות אנו נשאבים פנימה ובסיום העקיפה כאילו ונפלטים מקנה של תותח. הגוף כולו נאבק ברוחות ומנסה לתקן את הפעולה עפ"י החוק השני של ניטון…כמאסף, אני מביט מאחור בשני חברי הרוכבים "עקומים" עם הידיים והישבן בחוץ. השיחים ו"הדשא הגבוה" מוטה לצד באופן תמידי.

שימו לב לשרוול הרוח, כמה הוא אופקי. על הדרך בצענו מספר הפסקות מנוחה –  המאמץ והעייפות ניכרו אצל כולנו. הפסקת קפה ושוקו חם עם הפרחים ליד ותדלוק בתחנת דלק, הפגישה אותנו עם שני הארליסטים האחד מהם, עם צ'ופר לפנים באורך קילומטר (איך אפשר לרכוב כך…).
המשכנו ברכיבה לאורך המישורים הענקיים ובכביש הרחב והמהיר המונח בתוכם. בדרך רכבנו על גשרים הנראים כאילו חוצים אוקיינוסים והמטפסים אל על ויורדים שוב בצד השני, חלקם גשרים קשתיים ובאופק מימין ראינו את אחד הגשרים עם הקשתות שהוא הארוך ביותר בדנמרק. הגשם הלך ופחת ככל שהדרמנו בטיסה ישירה אל המעבורת האחרונה.
הגענו על ה"קשקש" לנמל Rodbyhavn לנתיב מס'1 הסגור והמיועד לאופנועים בלבד. המעבורת במרחק 20 מטרים מאתנו ומתחילה להרים עוגן ואז, מסמן לנו העובד בנמל, בתנועת יד מהירה; "בואו בואו"… פתיחת מצערת מהירה והופ אנחנו על האנייה. נקשרים היטב לרצפת החניון ויוצאים לחגיגה על הסיפון האחורי.

14 מעבורות עד עתה וזו המעבורת האחרונה שלנו במסע הזה וגם עבור שולה, זו הפעם האחרונה שהיא מנווטת על הים. נגמרו ההפלגות והקילומטרז' הימי. שמחה ואושר ניכרים מכול עבר, אנחנו על האדמה. מביטים לאחור כל אחד בדרכו שלו, על מה שהספקנו ב- 9,000 הקילומטרים האחרונים. סיפור הגשמת החלום הולך ומסתיים ודברים נשארים אי-שם מאחור, להמשיך בעיסוקם… ואתנו, כל אותן החוויות והריגושים, שאספנו לתוכנו ב- 22 הימים שחלפו, נצרבו עמוק. ההרגשה הפנימית מלאה כרימון, הסיפוק אדיר ממדים והאושר מנצח ובגדול. קפצנו, שרנו וצהלנו עם ההרגשה העילאית והקסומה, שעשינו את זה.
40 הדקות האחרונות של ההפלגה הורידו אותנו על אדמת גרמניה. כמה נחמד לחזור שוב ליורו ולהפסיק לשלם עמלות המרה בכל מדינות סקנדינביה ורוסיה.
עולים שוב לכביש E47 לכיוון העיר Lubeck השלט האחרון מבשר לנו 30 ק"מ לעיר. התחלנו לחפש מקום לינה בעזרתה האדיבה של שולה. מרבדי פרחים אדומים פרושים על משטחים רחבי ידיים קיבלו את פנינו. הגענו לפנסיון מרשים על שפת המים באיזור קייט ונופש. קיבלנו שני חדרים האחד לפופקין והשני לזוג אורי ואיציק, (אליאן, תתחילי לדאוג…יש לך מתחרה…). ארוחת ערב/לילה, סיבוב קצר בחוף, ולמיטות לא לפני מקלחת חמה ומפנקת.
הבוקר הפציע מוקדם ואנחנו בשש וחצי, כבר על הרגליים ומתארגנים ליציאה.

CIMG7266.JPG

המנה היומית להיום עומדת על כ-500ק"מ. לאחר ארוחת הבוקר ותפילת הדרך, יצאנו לסיבוב אופנועים בחוף. 430 ק"מ של רכיבה בכביש המהיר לכיוון דרום מערב, לגרמניה, מביאים אותנו אל העיר Koln. על מד המרחק נרשמו  10,123 ק"מ (בהחלט מרשים, לא?) ושוב, בעזרתה האדיבה של שולה, הגענו ל- Hotel Regina הממוקם באחת השכונות בעיר ליד מרכז מסחרי גדול. מגרש חנייה פרטי ושמור לאופנועים ואינטרנט מקולקל. התארגנות של שני השפים המקומיים לקניות מצרכים בסופר הוביל לארוחת ערב מגוונת – ספגטי, סלט ירקות, טונה ומרק ירקות.

מחר אנו ממשיכים לרכוב דרומה ובדרך חזרה הביתה.
נותרו עוד כ- 2000 ק"מ לספוג חוויית מסע. בשבוע האחרון למסע, ננוח מעט, נרכוב קצת פחות ("רק" 350 ק"מ ליום…) ונטעם את אווירת אירופה בארבע המדינות הבאות שנבקר.
בפרק 22 נספר לכם על החוויות, המראות והחגיגות מלוקסמבורג.

לילה טוב וחלומות פז,
איציק.

נ.ב.
לשאלותיכם הרבות בדבר התגובות?
בכל ערב ללא יוצא מהכלל, כשאנו מגיעים למקום הלינה הדבר הראשון שאנו עושים:  קריאת התגובות והתמיכה שלכם באתר (בהנחה, שיש לנו אינטרנט).
תודה לכולם מכולנו, על המילים המחבקות, התמיכה והפרגון לכל אורך המסע!

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

20 ביוני 2011 בדרך חזרה מנורדקאפ, בין פינלנד לרוסיה. דיווח 18

לאמא רוסיה. האמא של הבלאגן

הגשם לא מפסיק והמעבר לרוסיה הוא כמו מכונת זמן; דור אחד לאחור.

PIC_0999.JPG

פרק 18

אחרי גשם שוטף, שליווה אותנו אתמול אחה"צ ונמשך לכל אורך הלילה וגם דפק במשהו את הרכיבה לרוסיה, התעוררנו לעוד בוקר חורפי של ממש. הצצה חטופה מבעד לחלון, חשפה עוד כמה אופנוענים שנקלעו לאותה צרה מאתמול והצטרפו מאוחר יותר לקמפינג. השמיים מסתתרים מעבר לעננים כבדים ומלאי מים, והדרך המהודקת שהובילה לצימר המשודרג הפכה לשלולית חלקלקה ובוצית.
היום מגיעים לסנט פטרסבורג  ויהי מה !!! החלטה סופית וברוב מוחץ.

הפוגת בוקר קלה בגשם, מאיצה את התארגנות הבוקר ואנו בוחרים לוותר על ארוחת הבוקר ולצאת מיד, חמושים בחליפות ומיגוני מים לדרך המובילה לרוסיה.
הכבישים עדיין ריקים יחסית והתנועה דלילה, הגשם מנקר קלות על הקסדה וביחד עם משב הרוח מנגנים שיר ערש לתוך הקסדה. עצירת תדלוק, שחרור עצמות ומתיחות, הזנה לקיבה עם שוקו חם "וממריאים" שוב לכיוון רוסיה.
הדרך ארוכה ומתארכת והגשם מקפיד ללוות אותנו מבלי להתייאש.
רטובים כהוגן (חיצונית כמובן… לבושים בבגדים נורבגיים…), חוצים את העיר  Lappeenranta ומגיעים למעבר הגבול.
שילוט מנחה מוביל אותנו לביקורת דרכונים פינלנדית שאורכת כמה דקות טובות בזכות האופנועים כמובן – הצטיידנו מראש באישור של משכיר האופנועים, לצורך כניסה איתם לרוסיה והתהליך מתקצר פלאים. הדרכונים מקבלים את החותמות הנדרשות ואנו ממשיכים הלאה.

רכיבה של 2 ק"מ הובילה אותנו לביקורת הדרכונים הרוסית. התור ארוך כאורך הגלות, משאיות בשול הימני, נושקות אחת לשנייה ונדמה, שהבילוי בתור הארוך לוקח כמה ימים…? תמונה, ציור, תרשים או דמות כלשהיא של אופנוע אינה נראית בשלטים ואנחנו מתיישרים לתור המכוניות הארוך, מימין הבחנו בתור קצר של אחמי"ם ובתנועת הנהון קסדה להסכמה גלשנו חרישית עד לראש התור. פרקנו כפפות וקסדות, שלפנו את הדרכונים ויצאו לכיוון שוטרי הגבול הרוסים.

רק כמה צעדים שלנו… ומופיע לפנינו שוטר ובתנועות ידיים מנסה להסביר לנו לפנות את האופנועים מהמקום, אנחנו כמובן, שלא מבינים מאומה…מגיע עוד אחד שיודע כמה מילים ואותיות באנגלית (והאמת…בחרנו שוב לא להבין !) הבחור מתייאש מהר ולוקח אותנו לראשית התור. נבדקנו בקפידה והועברנו (בליווי כמובן…) לתור נוסף להוצאת רישיון לרכב זר, המקנה אישור נסיעה ברוסיה (מעין משרד רישוי, מכון תקנים ורשות עליונה…).
התחלנו למלא באדיקות שני טפסים הכתובים ברוסית (ללא שום מילה באנגלית או בספרדית… ואפילו שולה לא יכלה לתרגם) עם מעט תושייה, עזרה והעתקה מטפסים ממולאים של אנשים נוספים שעמדו בתור, בהחלט חוויה מתסכלת.
החבר'ה, לא ידעים אנגלית וקשה מאד לתקשר.

אחרי שלוש שעות המתנה מתישות בבוטקה של משרד הרישוי, שיחות בשפת סימנים, תנועות ידיים וציורים, אנחנו מקבלים את מסמכי הרישוי הרוסיים ממולאים בחתימות ומדבקות.
מאושרים ושמחים, חזרנו לאופנועים בנקודת האחמי"ם, השוטר הרוסי כבר התמקם ליד השער המתרומם וחיכה שנגיע. השער התרומם וחלפנו על פניו עם האופנועים, לאדמת רוסיה.
עשינו את זה ו"יייייייש" ענקי ושואג נשמע מבעד לקסדות!
השעה 17:00 ועל הכוונת של שולה סנט פטרסבורג.
בחלוף 100 מטרים בלבד ממעבר הגבול, שולה משתוללת ולא מבינה היכן היא נמצאת… בירור כירורגי מעמיק של הבעיה מוביל למסקנה אחת ברורה – אין לה את המפות של רוסיה בזיכרון.
בלית ברירה, משאירים את שולה בגבול וממשיכים ברכיבה עצמאית עם מפות לכיוון סנקט פטרסבורג. אין ולו אות אחת באנגלית…(כול כך מבאס… זו קבלת הפנים לשועלים…) הכול כתוב ברוסית ואי אפשר להבין את הכיוון אלא, עפ"י המספרים בלבד. יצאנו מתחום הגבול, המחסומים, החיילים והשוטרים ועלינו על כביש M10 הרוסי בדרך לעיר. עצרנו ב- Change הראשון והחלפנו יורו לרובל. שלטי חוצות ענקיים בצדי הדרך מלווים אותנו והשלט הראשון שאנו פוגשים (לא הבנו מילה ממה שכתוב וגם לא ממש חשוב….!) לעינכם הרואות… זו הכניסה לרוסיה.

CIMG6799.JPG
המשכנו ברכיבה במזג אוויר נוח (והכוונה, ללא גשם…) ובכביש משובש, מסוכן ואיום ונורא. 145 הק"מ לעיר רצופים בבורות, מהמורות, קולייסים של משאיות בתוך הנתיב, ונהיגה מטורפת של הרכבים (התאבדות של ממש… לא פלא שפה הומצא הביטוי – "רולטה רוסית") הנהגים נוסעים כאילו אין מחר, עקיפות מימין ובתוך הנתיב שלנו ומסיטים אותנו לשול הימני, מפחיד לאלללללה. מהירות הרכיבה מותאמת לתנאי הדרך והאקלים השורר על הכביש, תנועת אצבע מסתובבת על הקסדה כהסכמה משותפת למשוגעות והלם ממה שקורה סביבנו.

100 ק"מ מייגעים ומסוכנים נגמרים ואנחנו בכניסה לעיר בתחנת הדלק הראשונה ברוסיה. טלפון לפטרוביץ (החבר הטלפוני שאתו יצרתי קשר עוד בארץ) לבירור נקודת המפגש. אופנוען נוסף (מקומי), שהגיח לתדלוק נרתם למשימה מלווה אותנו בהדרכת פטרוביץ לכביש המוביל אל הקלאב של מועדון ההארליסטים המקומי.
רכיבה עירונית של 15 דקות בעיר הרוסית ביחד עם המלווה, עד למחלף שבו המשכנו לרכוב לבד. ושוב, איך אפשר בלי הגשם… והוא הגיע ובגדול ענקי,
טיפות ענקיות בגודל מטבע 5 שקלים נחבטות על ראשינו. רכיבה של 40 דקות נוספות בתוך העיר על הכביש הראשי (4 מסלולים…) בגשם שוטף ללא הפסק. עומס תנועה שלא יתואר. מכוניות שורקות טסות במהירויות עצומות ומשאיות עמוסות סחורה "רצות" על הכבישים.
23:00 והרכיבה מסתיימת בתחנת משטרה על אם הדרך הראשית תחת קורת גג למחסה. חיוג חוזר ונוסף לפטרוביץ בעזרת השוטרים המקומיים, הוביל לגיוס שני חברים מהמועדון המקומי לבוא ולאסוף אותנו מתחנת המשטרה. בינתיים, מתארגנת לה ארוחת גורמה (מרק אטריות בכוס פלסטיק) ברחבה המקורה בתחנת המשטרה.
כעבור כחצי שעה נשמע רעש הארליסטי חזק גולש לתחנת המשטרה ואתו מגיעים שני הארליסטים בשנות השלושים לחייהם, בגשם השוטף, לבושים בג'ינס, קסדת חצי- שחורה, משקפי אבק ממלחמת העולם וחם-צוואר קשור מאחור בדמות מטפחת אדומה משובצת של קאובויי, שרשראות וצמידים ונוטפים מים כהוגן. לחיצות ידיים, חיבוק הארליסטי והכרות קצרה, אלכס הרזה, עם הקוקו הבלונדיני, ומקס המלא, עם הזקנקן הקטן. לשאלתי, מדוע לא הגעתם עם רכב ? נעניתי : אין לנו, ואנחנו רק על אופנוע ! זו תשובה… ותגידו שזו לא אופנוענות  בדם…!!!

PIC_1008.JPG

רכבנו עוד כ- 30 ק"מ עד לבית המועדון (ושלא תחשבו לרגע שזה מועדון גיל הזהב…). דרך לא סלולה, ארוכה ואיטית להחריד (מקסימום 20 קמ"ש…) ומשובשת להפליא מובילה ל- Club House
01:00  ואנחנו יושבים בחדר האוכל לארוחת ספגטי בולונז' ביחד עם איגור, מקס, אלכס, אלכסיי, יבגני וסבטלנה (אשתו של אלכס) שהכינה את ארוחת הערב. מחליפים חוויות ולמדים האחד על השני, איגור דובר אנגלית רהוטה כך שסופסוף אנחנו מצליחים לתקשר ואפילו לצחוק ביחד. החבר'ה, הארליסטים בנשמה מלאים בקעקועים כדת וכדין, רוכבי הארלי בלבד. אף אופנוע אחר לא מורשה להצטרף לחבורה למעט הביואל (שהוא סוג של הארלי) של איגור …וגם לא נשים. חוקים משלהם ותקופת מבחן ארוכה (כמעט שנה…) למצטרפים החדשים.

את הלילה אנחנו מבלים בבית "האח הגדול", אורי ואני בסלון ופופקין בקומת האחמי"ם. מקס ואלכס נשארים כבייביסיטר ללון ביחד אתנו.
לאות הוקרה על אומץ ליבם לביצוע החילוץ בתנאי אקלים קשים ולהכנסת האורחים הלבבית והמרשימה קיבלו אלכס ומקס שי צנוע.
לאלכס – חולצת פולו של מועדון השועלים ולמקס כובע צהוב של המועדון.
והמועדון המקומי קיבל את ברכת הבית בדמות חמסה יפה שנתלתה אחר כבוד על אחד מקירות הבית.
למחרת, אנחנו מתכוונים לעבור דירה למרכז העיר
האחריות על תיאום המלון וחניית האופנועים הבטוחה הוטלה על איגור.
חוויות, וריגושים מהעיר סנקט פטרסבורג בפרק הבא.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 ביוני 2011 אחרי נגיעה בנורדקאפ, מעבר לפינלנד. דיווח 17

מעברים. מרחקים. הרהורים.

זהו. הדרך חזרה היא מסע מסוג אחר. הכל קל יותר ואפשר להתחיל לסכם כמה דברים.

CIMG6648.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Jyväskylä, Finland במפה גדולה יותר

פרק 17

ובפעם האחרונה, בוקר טוב לנורבגיה מהקמפינג בעיירה Karasjok. התעוררות באיחור קל … לסיום מטלות מִחשוב (סופסוף יש אינטרנט…ואנחנו חוזרים לשידור…5 פרקים ברצף מחכים לכם…) ולייבוש הכביסה הרטובה. כן, עשינו אתמול כביסה במכונות אמיתיות ממש ולא בידיים. ארוחת הבוקר הפרטית, הוגשה בלובי הקמפינג ורק לנו – היה נחמד לחשוב וגם לדעת…, שאנחנו כאלה חשובים! כמחצית ממספר הק"מ המתוכננים כבר מאחורינו וזה הזמן, לומר תודה לאופנועים הדנדשים, שמלווים ו"סובלים" ביחד אתנו את תלאות המסע, יש לציין (טפו…טפו…) ללא הנד עפעף, האופנועים תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל ללא כל דופי וניאותו לכל סיבוב מצערת ולחיצת בלם בכל תנאי ובכל מזג אוויר ( ולא אמרו "לא" אפילו פעם אחת… ).

PIC_0955.JPG

PIC_0956.JPG

PIC_0958.JPG

PIC_0959.JPG

PIC_0961.JPG

PIC_0965.JPG

PIC_0966.JPG

PIC_0968.JPG

הרכיבה על היפנים (הגדול ושני הקטנים…) נעימה וחלקה, המושבים סופגים את מהמורות הכביש ומטפלים כיאות בישבנים המונחים עליהם, כמה חשוב היה לקבל אופנועים חדשים ולצאת למסע ארוך שכזה, בהחלט מוסיף רוגע ושקט נפשי בתחום המוטורי.
הבוקר הוקדש למסכת טיפולים ובדיקות כלליות ע"י המכונאי המוכשר – פופקין (זוכרים אותו מהשרשרת של הגרמני…). על הפרק: מתיחה ושימון שרשרות, בדיקת צמיגים ולחץ אויר, בדיקה כללית של תפעול מערכות ובקרת נזקים, ניקיון בסיסי, והכנתם לרכיבת החזור הביתה-למינכן. נותרו עוד כ- 5000 ק"מ.
12:00 ואנחנו על האופנועים ויצאנו לכיוון פינלנד, עם אמירת "ביי ביי" בליבנו, למדינה המהממת – נורבגיה. וכן, לאותו כביש E6 האגדי שליווה אותנו לא מעט ימים בנורבגיה.

כמה עשרות ק"מ בודדים של רכיבה ומצאנו את עצמנו בגבול פינלנד העובר באמצע נהר. כמובן, שעצרנו לצילומים עם רגל פה ורגל שם… ושוב נפרדנו לשלום מנורבגיה תוך כדי השתחוות ואמירת תודה ענקית ובתוספת נכבדה של צילומים נועזים.
את פינלנד אנחנו מתכוונים לחצות כמעט לכל אורכה כ- 1200 ק"מ ובדרך לנסות למצוא שלג לסיבוב מזחלות עם כלבים וגם, כדי  להיכנס לרוסיה ולבקר בסנט-פטרסבורג, שם, אנחנו אמורים להיפגש עם מר פטרוביץ היו"ר של מועדון האופנועים המקומי (תואם אליקו… שלנו).
כביש 92 הפינלנדי, מעביר אותנו לצידו השני של הגבול ומחבר אותנו לכביש E75, שייקח אותנו למעבר הגבול Lappeenranta לכיוון רוסיה. בסך הכל כ- 50 ק"מ של רכיבה בתוך פינלנד ואנו כבר מרגישים בשינוי הדראסטי בתפאורה ובכלל, הכל מקבל גוון, צבע ותרבות אחרים לגמרי. מראות שונים וחדשים נגלים לעינינו; הרקע נשאר אמנם ירוק, אך דהוי למחצה, הכל נמוך הרבה יותר. העצים בגובה העיניים ודקים מאד, השטח מדולל עם הרבה קרחות וצבע חום אדמה. אין מפלים ורעש המים אינו נשמע. ההרים הנישאים אל על נעלמו כליל, שלג בפסגות לא קיים (כלל לא רואים הרים ורכסים…) , מכוניות משנות יצור מוקדמות יחסית, לבוש התושבים שונה. הסגנון הבניה ואדריכלות, תחנות הדלק והמבנים שונים ונראים פשוטים יותר. חניוני הדרכים עזובים ולא מטופחים וכביש אחד, דו מסלולי, ארוך וישר מאד, בקושי מפותל או מתעקל (צריך ממש להתחנן בשביל איזו הטייה…), ומוביל אותנו עשרות ומאות ק"מ קדימה ודרומה. מכוניות וגם אופנועים בקושי נעים על הכבישים ואנחנו מרגישים די לבד במדינה (כאילו, שכולם יצאו לחו'ל… אולי לנורדקאפ ??? או ישנים…). ולמה הדבר דומה: רכיבה על כביש הערבה שלנו באמצע השבוע… ופעם ב… עובר רכב או משאית (רק בלי נוף ירוק בעיניים…).

השמש מאירה את השמיים במלוא הדרה, הטמ"פ בחוץ 11 מעלות וברכיבה קררררררר עוד יותר (ולזה אני קורא : "שמש שקרנית"…), אנחנו עטופים בכל מה שרק אפשר ומנסים להתחמם איכשהו. הרכיבה מאד משעממת ושגרתית, ברוב המכריע של הכביש, השלט מורה על – 100 קמ"ש. אנחנו מחליטים שעבורנו זו אכן מהירות תלת ספרתית אבל 123 קמ"ש זה גם קצת יותר מהר וגם קצת יותר יפה ועוקב. נכנסנו למבנה "העוקץ" אלא, שהפעם מובילים שולה בחוד (בכל זאת, מגיע גם לה קצת כבוד…) ביחד עם פופקין (היא לא עוזבת אותו לרגע, ואפשר להבין למה…), אורי בסנדוויץ' ואני אחרון. אנחנו כבר מתורגלים ומיומנים והרכיבה הופכת לכיייייפית של ממש (חיוכי מתוח מאוזן לאוזן בתוך הקסדות נראים למרחוק…). גם פה על הדרך, פוגשים בבעלי החיים שכל כך הרבה פעמים הזהירו אותנו מפניהם. הפעם פגשנו שלושה איילים. חבר'ה ממש גדולים – ראו בתמונות לפניכם, אחד מהם, ממש העז והתקרב אלי.
9 שעות רכיבה וכבר מלאו לנו מאות ק"מ. השעה מאוחרת. הגענו למוטל נחמד בסמוך לעיר Rovaniemi הנמצא למרגלות הכביש הראשי ללינת הלילה הראשון בפינלנד. מקלחות ולמיטה. רגע! לא לפני ארוחת לילה ובתפריט: מרק ירקות חם ורותח שהוכן ע"י אורי.

והנה פצח הבוקר והשעה 07:15. בוקר ראשון בפינלנד הקרה ואנחנו מתעוררים לקולו של פופקין – "ילדים קומו…"  ארוחת בוקר מהירה (עם הכנת סנדוויצ'ים…כנהוג ומקובל), והיום מתחיל בתפילת הדרך הראשונה על אדמת פינלנד.
09:00 ישובים על האופנועים (חרוצים… לא ?) ויצאנו לדרך. בסה"כ רכיבה של עוד 600 קמ"ש להיום. מזג האוויר טוב ונעים יותר מאתמול ונראה כי לשמש יש יותר חשק לחמם אותנו (הגיע הזמן…). רכיבת הבוקר מתחילה בטיסה בגובה נמוך לתחנת הדלק הקרובה. 50 ק"מ חלפו ואנו מגיעים לתחנת הדלק מלאים במוסקיטוסים מרוחים על מגן הרוח הקדמי ומשקף הקסדה, אי אפשר לתאר את הכמויות (טיפה שמתחמם והם יוצאים בהמוניהם לרחובות…).
וכך הם נראים, מבעד למשקף בשלל צבעי הקשת – חלקם נמרחים בצהוב חרדל, חלקם שחורים ואדומים ואפילו, יש ביניהם שקופים. הפתרון המומלץ למשקף, לנגב מיד עם אחת האצבעות, כי אחרת זה מתייבש ונדבק. מריחת הברחשים על המשקף הופכת את שדה הראיה לתצפית מעניינת כמו מבעד לתחתית בקבוק אורנג'דה.

המשכנו ברכיבה מנהלתית תלת ספרתית ועוקבת… במזג אוויר אידיאלי לרכיבה. בכניסות לנקודות ישוב על ציר התנועה הראשי, המהירות יורדת ל- 60 קמ"ש ובכל כניסה לעיר, יש לפחות שתי מצלמות מהירות. (לפופקין ושולה כבר יש אלבום תמונות משותפות…זוכרים, הוא חוד החנית של המבנה) אורי בתפקיד גשש בלש אחרי המצלמות, מסמן לי לאחור בהטיית יד שמאל מבעוד מועד מתי להאט כך, שלי בטח לא יהיו הרבה תמונות באלבום.
אני רוצה להרגיע אתכם, זוכרים את טובי השבדי …? שאלנו אותו עוד בנורבגיה, לפשר המצלמות ומתי זה קונס או מכניס לכלא… ? אז ככה, מכיוון, שהמצלמות מצלמות רק מקדימה, לגבינו האופנוענים זה לא רלוונטי, גם לא מזהים אותנו בגלל הקסדה וגם, אין מספר. הבעיה מתחילה, אם עומד שוטר ליד ועוצר. בכל מקרה, לא צריך להיבהל, אנחנו בהחלט מאטים לפני הכניסה לערים ורוכבים בזהירות מרבית – הסירו דאגה מליבכם.
המשכנו ברכיבה רגילה ושגרתית ולפתע השתנה מזג האוויר במיידי וכמו מסך שחצינו, השמיים הפכו מתכלת רענן, לאפור כהה המבשר רעות. כניסה מהירה לתחנת הדלק הקרובה לתדלוק ולבישת חליפות סערה. בדיעבד, התברר שטוב עשינו… הגשם החל לרדת במלוא עוצמתו (הרי לא ישאירו אותנו יבשים גם בפינלנד…???) ותוך כדי, אף מתחזק ושוטף אותנו (מוכנים כמובן…) כהוגן. ככל שאנחנו מתקדמים ברכיבה כך, גם הגשם הולך וגובר. הנסיעה הופכת למסורבלת ולעיתים אף מסוכנת בגשם שוטף שכזה. רכבים ובמיוחד משאיות החולפות על פנינו, ממלאים אותנו בתרסיסי מים מהולים בבוץ, שמן, חול וכל דבר אפשרי ואנחנו (וגם האופנועים…) מתלכלכים כהוגן. תנועות ידיים וסימוני "קאט" ואנחנו מחליטים תוך כדי רכיבה שזהו להיום! לקמפינג הראשון ומסיימים את הרכיבה להיום.

הספקנו להגיע עד לעיר Jyvaskyla (הרבה פחות מהתכנון המקורי…) לצימר עם סָאונָה צמודה, מקלחת מסג'ים עם בועות, מטבחון חמוד ושלוש מיטות. השעה 17:30 ואת מכסת הק"מ של היום, נצטרך להשלים כנראה מחר ובתוספת (היינו אמורים ללון הלילה כבר ברוסיה). התארגנות  ופירוק מהיר של התיקים מהאופנועים והשף להיום, אורי – נכנס להכנת ארוחת הערב ובתפריט להיום – שקשוקה. מצרכים כבר קנינו בבוקר (מזל…) ואחרי שעה של עבודה מאומצת ליקקנו את האצבעות וניגבנו עם לחם כפרי את הצלחות, היה אחלה וסבבי ביותר.
שאפו לאורי (אליאן, אורי חוזר אליך ולמטבח בגדול…).
החבר'ה הלכו לישון (על קיבה מלאה… ) ואני לעבודת התיעוד הרגילה, עם "מוזיקת הרקע…" של שניהם.
אז לילה טוב גם לכם,
ודש חם ומתגעגע מכולנו
ניפגש בפרק הבא – רוסיה.

איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »