הרפתקה דוט קום

12 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 10

ראלי שעושה רק טוב לי

ראלי אופנועים – אוסטין
מסתבר שיש התכנסות רוכבים באוסטין בדיוק כשאנחנו שם והחלטנו להצטרף. אחד הירידים הגדולים בארה"ב ואנחנו שם בתפקיד אנתרופולוגים.

הרעיון הבסיסי בהתכנסות כזאת הוא להיות שונה, ואכן מצאנו את עצמנו שונים בלי שהתכוונו. הרוב המוחלט של המשתתפים הם בעלי הארלי דווידסון ואנחנו עם הב.מ.וו שלנו חריגים אבל לא חריגים "טוב". חריג "טוב" הולך עם נוצות כמו אינדיאני, צובע את האופנוע שלו בכתום שטרם נראה או מרכיב לו מפלט באורך מטר וחצי. אנחנו סתם שונים גיקים.

אז למרות רוח החופש ולמרות שאתה באמת יכול ללבוש מה שאתה רוצה, יש כאן דה פקטו מדים. גברים ג'ינס, מגפיים ומעיל עור בלי שרוולים (אנחנו בקיץ בטקסס) מלא בגולגולות ובניטים ומטפחת ראש. נשים לעומת זאת שורטס שאינם משאירים מקום לדמיון, חזייה של בגד ים ומעליה מעיל תואם לבן זוגה ובנדנה וכמובן מגפיי בוקרים.

בעיקרון יש שני תנאי יסוד ובשניהם לא עמדנו:
1) משקל מינימום של המשתתפים, 100 קילו, 150 עדיף.

2) קעקועים על כל הגוף. החוק הוא שככל שאתה מקועקע יותר אתה לבוש פחות

הגיל ההתחלתי כאן הוא 50 (אנחנו ממש מרגישים ילדים). יתכן שרוכבי הארלי זה דור שהולך ונעלם ויתכן שהאירוע הזה שהוא די יקר מסנן את הצעירים. היתרון הוא שמפאת גיל המשתתפים האירוע די רגוע ואין ביטויי אלימות מכל סוג שהוא (האמת הפתיע אותנו).
אז מה עושים ארבעה ימים בחברה אלפי אנשים שהם לא ממש במילייה החברתי שלנו. קודם כל צריך להבין שכולם מגיעים לאירוע עם האופנוע . ולכן המונים פשוט רוכבים במעגלים ברחבי היריד במטרה להיראות. וכאמור זאת טקסס בקיץ (40 מעלות הוא עניין שבשגרה) כך שרכיבה בשמש לא ממש כייף. חלק אחר בעיקר בעלי האופנועים המושקעים מחנים במקום אסטרטגי ועומדים ליד בבת עינם כדי לענות על שאלות העוברים ושבים…

ובנוסף… בירה מהבוקר עד מאוחר בלילה… מוזיקה – בכל רגע נתון יש באיזה שהוא מקום להקה שמנגנת קאונטרי על כל סוגיו, בערב יש הופעות ענק של להקות ידועות (לא לנו אבל יש להם מיליוני צפיות ביוטיוב, בדקנו)…

וגם האבקות גמדים… תחרות סקטים של נשים… ומה שהכי התמכרנו אליו תחרויות אופנועים מכל סוג ומין מחובבים ועד מקצוענים מאופנועי מיני ועד ענקים ומפחידים…

והכי חשוב כל ערב בשקיעה מתארגן באופן ספונטני מצעד ברחבי היריד ואז יש לך שתי אפשרויות:
1) את/ה רוכב וחושף את נפלאות הכלי שלך (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרות צבעוניות שאותם תציג בגאווה על החזה החשוף)
2) את/ה יושב על המסלול וזורק שרשראות (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרת…)

מחר דאלאס והביתה.

————————————

כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

25 באפריל 2017 ליאור ודנה עושים את צפון אמריקה 1

מסע רכוב כנקודת מבט על מסע החיים

דנה וליאור יצאו בתחילת אפריל 2017 לרכוב את ארה"ב וקנדה ויצפינו עד למפרץ-פרודו באלסקה, הנקודה הצפונית בעולם אליה ניתן להגיע בנסיעה קרקעית רצופה. החומר כאן מועבר מהבלוג הער והמרענן שהם כותבים לאורך הדרך.

 

צעד ראשון
אפריל 3, 2017
איפה הכל מתחיל? מהו הצעד הראשון במסע? הכוונה לצעד מסויים.
אפשר להכליל ולהגיד שכל חיינו מהרגע שבן האדם נולד הם מסע, הוא מתחיל לצעוד בדרך חייו ברגע שנולד עד הרגע שהוא מפסיק לצעוד. בדרך ישנם צמתים, אפילו לא מעט צמתים, צמתים שהמזל או הגורל זימן, צמתים שהאדם זימן לעצמו או צמתים שהסביבה זימנה לאותו אדם.
כל צומת כזה דורש החלטה, באיזה מין השבילים להמשיך לצעוד, אפשר להסס, אפשר לחשוש אבל החלטה חייבת להעשות, גם החלטה לא להחליט ולתת לדרך להגריל את המשכה עדיין בוצעה החלטה והאדם ממשיך לצעוד בדרכו. בכל צומת ישנה עצירה ריגעית, עצירה על מנת לקחת החלטה ובלי שמספיקים לתפוס אותו, באותו רגע ההחלטה כבר נעשתה, הצעד הבא כבר נצעד והדרך ממשיכה. אבל מה שבטוח לאותו רגע, ההחלטה שנעשתה הייתה נכונה לאותו הרגע.

השאלה המעניינת היא מה הוא הצעד הראשון במסע שהוא חלק קטן ממסע חיינו.
אולי זאת המחשבה? עצם המחשבה שותלת את הזרע לתחילת המסע? אבל מה גורם למחשבה להופיע?
אולי זה הרצון שמעורר את המחשבה להופיע? אבל מה זה רצון? מה גורם לנו לרצות? כנראה אם אנחנו רוצים משהו אז אפשר לנמק למה אנחנו רוצים אותו אבל קודם כל צץ הרצון לפני הסיבות. מאיפה לעזעזל הוא הגיע? אולי זה אותו צומת שהגורל זימן.

אז אם אפשר להגיד שפתאום הגיע הרצון, הרצון גרר מחשבה, המחשבה הובילה לצומת, הצומת חייב החלטה, עבר רגע, וההחלטה נעשתה.
אפשר להגיד שזה הצעד הראשון?

אם נפשט את הדברים, מה היה הרצון? הרצון היה לתפוס את הרגע. המחשבה הובילה לצאת להרפתקה ועל ההחלטה אין מה להרחיב, עבר אותו הרגע ורבים אחריו ונעשו מספר החלטות לפי מספר הרגעים כאשר הרגע הראשון כנראה היה הצעד הראשון שהוביל אותו עד התחלת ההרפתקה הזאת.

ואם נחזק את הנימוקים לרצון, יש האומרים שאם נעים במהירות האור הזמן עוצר, כרגע אי אפשר לנוע במהירות האור אבל אם נמצאים בתנועה הזמן מאט, הוא תמיד ימשיך לנוע מהר, אבל הוא יכול להאט אפילו במקצת. כאשר הזמן יותר איטי אפשר להניח שיותר סביר לתפוס אותו. מה שבטוח שאם עוצרים בלתי אפשרי לתפוס אותו, הרגע לא יחכה לנו בשום פינה.

המסע ישמור אותנו בתנועה, כך הזמן אולי יאט ואולי נתפוס את הרגע.

———————————————————————-

הכנות
אפריל 17, 2017
אחרי הרצון והמחשבות הגיע הזמן לרדוף אחרי החלום. אחרי אין ספור הקזות דם, דמעות, תסכול ושעות הסתגרות וישיבה בחדר עד השעות שנקראות כבר מחר מול מסכים עלינו והצלחנו לסיים תואר ראשון! משעות ארוכות מול מסכים להסמכה עברנו לשעות ארוכות מול מסכים לפרנסה. חזרה לתחושת החייל המשוחרר שרודף אחרי משכורת בשביל הגשמת חלום.

התפטרנו מהעבודה, כאשר להתפטר מעבודה אינו מעשה קל בכלל, במיוחד שהמטרה אינה למען קידום תפקידי, הזדמנות מקצועית אחרת אלא למען עצמנו בעוד ששאר חברינו נמצאים במרדף אחרי הקריירה המקצועית לנו התחושה שאנחנו עומדים להישאר מאחור ונצטרך לעבוד קשה להשלים את הפער כשנחזור בע״ה.

איפה מתחילים?

חשבנו על מספר אופציות, בחלק הצפוני של ארה״ב איפה שבד״כ קר אין הרבה אופנועים כי עונת הרכיבה שם קצרה מאוד, ככל שמתקרבים לחלק הדרומי והחם של ארה״ב כמות האופנועים עולה, עד כדי שאמריקאי שמרשה לעצמו לקרוא לעצמו אופנוען חייב להחזיק במינימום שלושה אופנועים והם לשימוש פנאי ולא כאמצעי תחבורה יום יומי.

הוחלט על לוס אנג׳לס, עיר והסביבה שלה מעל 20 מיליון תושבים עם היצע יפה מאוד של אופנועים יד שניה למכירה בקריג ליסט (יד שתיים של ארה״ב), גם אם לא נמצא בלוס אנג׳לס נוכל לעבור לערים מסביבה. בכלל כל קליפורניה שופעת בתרבות רכיבת אופנועים.

קנינו כרטיסי טיסה! ליאור טס שבועיים קודם ללוס אנג׳לס לקנות אופנוע ולהכין אותו למסע.

איזה אופנוע לקנות? אנחנו צריכים אופנוע שיכול לסחוב הרבה משקל, נוח לרכיבות ארוכות עם נוסע, עם יכולות שטח בסיסיות, אמין ופשוט. האמת פה לא הייתה ממש התלבטות מלבד התלבטות קטנה, למרות שיש המון אופציות בשוק בקטגוריה ולכולם יש יתרונות וחסרונות הלכנו על BMW R1200 GS, ותיק בקטגוריה עם תהילת משפחת אופנועי GS. כן, אפשר להגיד שזה היה מכור.

כאשר ההתלבטות הייתה אם לקנות את דגם הAdventure או הרגיל, כאשר היתרון לדגם הAdventure הוא מיכל דלק גדול וברירת מחדל שלו הם מזוודות מאלומיניום שיכולות להיות יותר נוחות לזיווד וקשירת ציוד, החיסרון הוא מחיר גבוה יותר. התלבטות נוספת היא איזה מודל לקנות, כל כמה שנים BMW מבצעים שינויים, החלטנו ללכת על השנים 2008 ל 2009 גם מבחינת מחיר וגם מבחינת אבזור אלקטרוני שהוא המינימלי יחסית לעומת החדשים.

ריצות הסידורים החלו, לאחר בדיקה של בסביבות העשרה אופנועים, היו אופנועים מנבלות גמורות עד לנסיכי גראג׳ שהיה עליהם פחות מ 15 אלף קילומטר ומאובזרים בכל גדג׳ט אפשרי. עלו שני אופנועים למעמד הסופי, הראשון GS Adventure 2007 והשני GS 2008, לראשון הייתה נזילת שמן בין הגיר לבלוק מנוע, תיקון שדורש לא מעט כסף הוחלט לסגור על 2008 שהיה שמור במיוחד, עם מעט ק״מ ומחיר אטרקטיבי.

משם שמח ונרגש לDMV, ולמסע קניות ומלא חבילות מאמזון.
בזמן חיפוש האופנוע והשהות בLA, הכרנו חבורה מעניינת. יורם, ראובן ואלי. ישראלים שחיים בארה״ב כולם אופנוענים ותיקים בעלי GS מספר שנים, שטיילו בכל ארה״ב, קנדה ומקסיקו איתם.

יורם, עבד שנים בסוכנות של BMW motorrad, החליט לקחת את הזמן לעצמו ופתח מוסך קטן ומרשים אצלו בחצר, מטפל באופנועים במסירות אבל בקצב שיאפשר לו להנות, לתכנן ולבצע טיולים רכובים. האופנוע הותיק שברשותו הוא GS 1100 שנת 94 שהוא הביא איתו לארה״ב מדרום אפריקה כשאר טייל שם.

אם אתם נמצאים בLA וזקוקים לטיפול לאופנוע, עצה או חבר לטיול אל תהססו לפנות אליו או אל החבורה.
בזמן ההכנות, ליאור לקח גם זמן להנות מלוס אנג׳לס ולהספיק לרכב ולהתרגל לאופנוע.
דנה הגיעה! עייפה אחרי טיסה ארוכה, והכנות שלא הספקנו לסיים לקחנו עוד כמה ימים בLA. ביקרונו איך לא ב Universal Studios ויצאנו לרכיבת היכרות עם יורם וראובן. לקחו אותנו לקניונים מעל מליבו, הראו לנו את מועדוני הרוכבים. כאשר בסוף שבוע אחד בכל מועדון כזה עוצרים עשרות אופנועים, בעיקר הארלי דווידסון. אין ספק שיש חזות מעוררת התרעה להארלי ובמיוחד לרוכבי ההארלי, ללא ספק הם יודעים להתחפש הייטב ואנחנו הרגשנו יוצאי דופן בנוף האופנועים.
באחד הקניונים יש כביש מפורסם שקרא כביש הנחש (מאוד מקורי, אבל אי אפשר להטיל ביקורת) שכל סופ״ש רכבי ספורט ואופנועי ספורט כבדים מגיעים לבדוק את הגבול כמה נמוך אפשר להשכיב את האופנוע.


זהו אנחנו עכשיו מוכנים לצאת לדרך.

—————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לליאור ודנה

————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

23 בנובמבר 2014 לירן ממשיך דרומה בארה"ב – פרק 8

פרידה מארה"ב-פלאי הטבע, עיר החטאים וסן דייגו.

resized_20140826_145853.jpg

לירן מרכוס. ממשיך בהרפתקה שלו. כרגיל טבולה בתשוקה אמיתית של גילוי, מפגש והתלהבות. אל תחמיצו מילה או תמונה. (יוני)
17.8.14

לאחר שסיימתי להסתובב ולצלם ברכס הצפוני של הגרנד קניון  נסענו (הקרנף ואני) לעיירה סנט ג'ורג' שנמצאת ביוטה, כן שוב יוטה, כל הפארקים הנ"ל נמצאים במפגש הגבולות בין אריזונה ויוטה, עיירה זו תשמש אותי כבסיס יציאה ל 2 הפארקים הבאים ברשימה-ברייס קניון(Bryce Canyon) והאתר פארק ציון( Zion National Park),הדרך היוצאת מהגרנד קניון עברה שוב בין הרים ונופים יפיפיים ולאחר כמה עשרות ק"מ הנוף חזר להיות מדברי וחם מאוד, הגעתי קצת לפני חושך לעיירה סנט ג'ורג', פרקתי את הציוד מהקרנף, את הציוד אשאיר במוטל ואסע בלעדיו לפארק המדהים שראיתי רק בתמונות וחלמתי לראות במו עיניי, התקלחתי,הלכתי לאכול משהו וקדימה למיטה.
בבוקר שלמחרת יצאתי מוקדם לפני שיהיה חם ואכן הנסיעה עברה בקלות, אוויר הרי המדבר בבוקר, מרענן וקריר, המעבר בעיירות הקטנות מושכים תשומת לב ומבטים לעבר הקרנף, עצרתי לתדלק ולנשנש סנדוויץ', לאחר כשעה וחצי שכבר הייתי קרוב לפארק הברייס קניון הנוף החל לבשר את מה שעיניי יראו בשעות הקרובות,הדרך עוברת דרך הקניון האדום והנוף התחיל להפציץ בסלעים אדמדמים,צהובים וגם חומים, מכל עבר נראו צוקים ומן צורות שנוצרו עם השנים בעקבות שחיקת הסלעים ע"י מזג האוויר, צורות אלו נקראות ע"י הגאולוגים הודוס( hoodoos).

קצת לפני הכניסה לפארק לאחר אחד הסיבובים אני מבחין שהכביש עובר דרך קשת שנוצרה בסלע,עצרתי מיד לצלם היה פשוט מדהים,לאחר מכן התברר לי שיש עוד קשת שכזו מיד בהמשך פשוט יפייפה,המשכתי לדרכי,שילמתי 10$ קיבלתי מפה ונכנסתי אל הפארק,בגדול גם הפארק הזה בעל כניסה ויציאה אחת, המסלול בברייס קניון אינו מעגלי אלא ישנו כביש מרכזי וממנו יציאות לתצפיות אל הנוף המשונה והנהדר הזה, כבר בתצפית הראשונה המשקיפה אל העמק שמלא בהודוסים, צורות מדהימות שאי אפשר להאמין שהטבע יצר אותן, צבעי הסלעים משגעים ומגוונים, חום בהיר, חום כהה, אדמדמים, צהובים, לבנים, חבל על הזמן קשה להסביר במילים, בכל תצפית שכזו עצרתי וצילמתי פשוט אי אפשר להפסיק לצלם ולהביט אל הנוף היפיפה,בכל תצפית רואים בדיוק את אותו העמק רק מזווית שונה,ניתן לרדת אל העמק ולבצע סיור רגלי במסלולי הליכה ארוכים,הקצר שביניהם אורך כ 3-4 שעות, אני לא יצאתי למסלול שכזה היות והיה כבר חם למעלה בתצפית ולכן תיארתי לעצמי שלמטה יהיה הרבה יותר חם ואני לבוש במכנסי הרכיבה ונועל מגפי רכיבה, אני בטוח שהנוף בתוך העמק למטה מרשים עוד יותר אך אשמור זאת להזדמנות אחרת,כמו כן בברייס קניון נפגשתי לראשונה הטיול עם מטיילים ישראלים, לאחר אלפי ק"מ של טיול התחלתי לשמוע עברית פה ושם, ע"י אחת התצפיות פגשתי את משפחת אלוני,משפחה נחמדה שהגיעה לטייל בארה"ב, דיברנו והחלפנו חוויות מהטיולים שלנו,כמובן שהם רצו לשמוע על הטיול שלי יותר מלספר על הטיול שלהם, לאחר כחצי שעה נפרדנו לשלום נתתי להם מדבקה עם הלוגו כמזכרת ויצאתי לכיוון התצפית הבאה, רציתי לומר בהזדמנות זאת תודה למשפחה הנחמדה, שמחתי לפגוש אתכם ולהשלים פערים בשפה העברית.

הטיפוס לתצפית המרכזית ארוך אך שווה את המאמץ, הנוף משגע ופשוט אי אפשר להפסיק ולצלם וליהנות מעצמתו של הטבע ומהפיסול שיד אדם לא תצליח לעשות בעצמה שכזאת.
המשכתי בנתיב המסומן במפה שקיבלתי בכניסה עד לסיומו ועצרתי בעוד כמה תצפיות,למעשה לאחר התצפית המרכזית אין עוד כל כך מה לראות,בדרך פגשתי כמה אופנוענים שהתרשמו מהקרנף והתעניינו בטיול שלי, גם הם אוהבי ישראל והביעו תמיכה עקב המצב בארץ(מבצע "צוק איתן")דרך אגב כל מי שפגשתי בדרכי בארה"ב,קנדה ואלסקה(שהיא גם חלק מארה"ב) כולם תמכו בישראל ואמרו שצריך לשים סוף למנהרות ולטרור, לקראת אחה"צ חזרתי על עקבותיי לעיירה סנט ג'ורג',בנוהל הרגיל אכלתי ארוחת ערב,עדכונים מהארץ, פיפי ולישון.

למחרת בבוקר יצאתי לראות את הנקודה האחרונה ברשימת האתרים שרציתי לראות באזור הזה והוא פארק ציון( Zion National Park),יצאתי לכיוון הפארק אל הכניסה הצפון מערבית,כאשר הגעתי אליה שילמתי כניסה וקיבלתי מפה ואז התברר לי שהכניסה הנ"ל מובילה לתצפית על צוקים נהדרים אך הכביש הוא ללא מוצא ואינו ממשיך אל תוך הפארק אלא אני צריך לחזור חזרה לאחר התצפית הנ"ל ולנסוע כ 65 ק"מ אל הכניסה הדרומית, מה??? לעזאזל אז למה אתם מפרסמים באתר שזו אחת מהכניסות לפארק אם בעצם זו רק תצפית אחת מסכנה ואי אפשר להמשיך ממנה לשאר הפארק?טוב אני כבר פה אעלה ואראה במה מדובר,הדרך לתצפית היא כ 15 ק"מ וכבר בכניסה האספלט השחור משנה צבעו לאספלט אדוםםם,כן כביש בצבע אדום חום עם פס הפרדה בצבע צהוב,איזה יופי פשוט משתלב נהדר עם הנוף מסביב,פעם ראשונה שאני רוכב על כביש אדום שכזה, הפליאה והשמחה בקסדה הרקיעו שחקים, למעשה התפעלתי מצבעו של הכביש לא פחות מהנוף עצמו, שוב בתצפית זוג אמריקאים ניגש לדבר איתי ולשאול על המסע, כמובן שהם התפלאו שאני מישראל ושעשיתי את כל הדרך מלוס אנג'לס לפרודו ביי וחזרה עד יוטה,ג ם הם שוב הביעו תמיכה במדינת ישראל וביקשו להצטלם איתי ועם האופנוע, אני לא נשארתי חייב וצילמתי גם אותם.

resized_20140818_093806.jpg

נפרדנו יפה ומשם יצאתי לכיוון הכניסה הדרומית אל הפארק הדרך הייתה דיי משעממת אך השתנתה במהרה כבר בעיירה הציורית ספרינגדייל שנמצאת בסמוך לכניסה אל הפארק הנוף החל להראות את עצמתו,בכניסה כמובן שלא הייתי צריך לשלם שוב היות ולכל הפארקים הלאומיים התשלום עבור כניסה תקף לשבוע ללא הגבלת הכניסות ו/או היציאות.
מסלולי הנסיעה בפארק ציון מחולקים לשניים,בראשון אפשר להשתמש ברכב הפרטי/אופנוע ובשני נוסעים באוטובוס ללא תוספת תשלום.
התחלתי במסלול הראשון, הכביש האדום עם הפס הצהוב במרכזו פשוט עשה לי את היום, הכביש התפתל בין הרים וצוקים ענקיים והנוף הייחודי של פארק ציון הדהים אותי ביופיו,לאחר כמה עצירות לצילום הגעתי לפקק תנועה,מיד הבנתי שזו הכניסה למנהרה המפורסמת של הפארק,מנהרה ארוכה שנחצבה בהר וחוצה אותו מצד לצד,במנהרה התנועה זורמת בכיוון אחד בכל פעם ולכן נוצר פקק בכניסה למנהרה,לאחר שהשיירה שהגיעה ממול חלפה על פנינו הגיע תורינו לחצות לצד שני,המנהרה ארוכה מאוד כ 2 ק"מ ומדי פעם בדופן המנהרה יש חלונות שמהם אפשר לחטוף מבט על הנוף שבחוץ,אך אסור לעצור ולצלם,באותו הרגע מה שעולה לי בראש הוא הסאונד של המנוע ואיך הקרנף היה נשמע עם אגזוז פתוח,בכל מקרה נהניתי גם מהסאונד האנמי שיש לו עם האגזוז המקורי בכל פתיחת מצערת לרווחה שומעים את לועות היניקה יונקות אוויר הרים בהנאה מרובה, לאחר היציאה מהמנהרה אני ממשיך בכביש המתפתל בנוף המופלא ומגיע לשער היציאה מהפארק, אני אומר לעצמי"מה זהו?" היות ואני רוצה לעשות את הסיור באוטובוס אני צריך לחזור את כל הדרך חזרה,הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יששש עוד פעם חוצים את המנהרה הארוכה" ואכן כך עשיתי את כל הדרך חזרה כולל המנהרה הארוכה וכמו שכבר אמרתי הרבה פעמים אותה הדרך באותו הכביש רק לכיוון השני נראית כמו דרך חדשה, המשכתי כך עד למרכז המבקרים(משם יוצאים האוטובוסים) השארתי את הקרנף לנוח בצליו של אחד העצים ועליתי לאוטובוס,המסלול באוטובוס אורך כשעתיים הלוך וחזור, תפסתי לי מקום ליד החלון וגיליתי שאי אפשר לפתוח את החלון שלידי או כל אחד אחר באוטובוס יותר מ 5 ס"מ, לעזאזל מה זה?? ככה אי אפשר לצלם!! בסדר אתם רוצים להגביל את פתיחת החלון לצורך בטיחות אבל למה רק 5 ס"מ אפילו קיסם שיניים אי אפשר לזרוק החוצה, היה חם באוטובוס ומזגן לא היה, לפחות קיבלנו הסבר מפורט מנהג האוטובוס,כמו כל ישראלי טוב הצלחתי למצוא שיטות כדי לצלם דרך החריץ ולמעשה יצאו כמה תמונות לא רעות בכללל.

resized_20140818_134437.jpg
לאחר שהסיור באוטובוס הסתיים חזרתי לאוכפו של הקרנף ונסענו חזרה אל העיירה סנט ג'ורג', היה חםם ושוב הרגשתי כמו העוף בתנור של שישי בערב רק עם ריח פחות נעים ומגרה.
בערב חיפשתי מלון בלאס וגאס עם דיל טוב וביצעתי הזמנה באינטרנט, בכל מלון בלאס וגאס יש קזינו ולכן המלונות בלאס וגאס מציעים חדרים במחירים זולים כדי למשוך אליהם לקוחות שימלאו את בתי הקזינו של המלון,הדיל שמצאתי הציע 20$ ללילה ואני זקוק למנוחה לאחר כחודשיים בדרכים,לכן הזמנתי חדר לשבוע ימים אותם אנצל למנוחה ועדכונים לבלוג.
בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לדרכי, אתמול התלוננתי שחם אז מישהו סידר לי מבול ועוד איזה מבול!! כל הדרך במדבר לכיוון לאס וגאס שבמדינת נבדה היה גשם כבד, מצד אחד התבאסתי שיורד כזה גשם ומצד שני שמחתי שלפחות לא חם,אחה"צ הגעתי לפאתי לאס וגאס,כבר מרחוק נראית העיר ההזויה והמדהימה בתפארתה, המשכתי למלון שהזמנתי בדרום העיר וציפיתי למקום נחמד, מה שהתברר הוא שהגעתי למלון מפואר בסטנדרטים שלי לא של וגאס, יש חנייה מקורה, נהגים שחונים את הרכבים עבור הלקוחות בריכה, קזינו, שירות חדרים, תמרוקים, חדר כושר, ועוד אפילו שירות צחצוח נעלים וכל זה ב 20$ ללילה מי היה מאמין, נעלתי וכיסיתי את הקרנף אמרתי לו "זכית בשבוע חופש" וכך היה הוא לא ראה אור שמש למשך כמעט שבוע.

resized_20140821_133226.jpg
פינקתי את עצמי בתספורת וגילוח, הרי אני לא יכול להסתובב בלאס וגאס כמי שנראה כמו הומלס למרות שראיתי פה אנשים ממש אבל ממש מוזרים.
מה עוד אפשר לכתוב ולספר על לאס וגאס שלא סופר כבר,כמו שכבר כתבתי תכננתי לנוח פה לשבוע מה שהתברר כבלתי אפשרי,הפאר וההדר במלונות היוקרה משכו את תשומת ליבי ובכל יום טיילתי ב 2-3 מלונות אחרים,קניתי כרטיס אוטובוס שתקף ל 3 ימים בכל קו וכיוון שאבחר, עליתי לאוטובוס ונסעתי לרחוב הסטריפ המפורסם(רצועת מלונות יוקרה)כל אותם הימים חזרתי ואמרתי לעצמי בלב ולפעמים גם בקול "לא נורמלים, פשוט משוגעים האמריקאים האלו" כל לובי של מלון נראה פשוט כארמון, המלון הכי פשוט וצנוע שם בכיס הקטן כל מלון אחר שראיתי בחיי, כל מלון בנוי על בסיס אטרקציה שונה אך ורק כדי למשוך תיירים, מלונות עם שמות מפוצצים וערים בעולם,פריז, ניו יורק, רומא, ונציה, מצריים, מלון קיסר, בלאג'יו, אי המטמון ועוד.
כאשר נכנסים לכל מלון שכזה לא יודעים מה מצפה מלבד קזינו מפואר שיש בכולם,ספינות פיראטים,לונה פארק,דולפינים,אריות לבנים,טיגריסים לבנים,מסעדות יוקרה,חנויות,מכוניות פאר פשוט טירוף.
הטירוף נמשך גם ברחובות ובמועדונים, אנשים מחופשים, פעלולני רחוב, ציירים, אלפי אנשים, חלקם גם חסרי בית ושיכורים, תפאורת אורות הרחוב מנצנצת מכל עבר ובכל צבע פשוט נהדר ולפעמים מוגזם, אנשים מרחפים מעל הרחוב במאין "אומגה" כך העברתי לי שבוע בו טיילתי ברגל ללא הקרנף (מה שלא אופייני לי) בשבוע בו תכננתי לנוח לא נחתי לרגע ותפרתי עשרות ק"מ במלונות וברחובותיה של לאס וגאס.

resized_20140821_190749.jpg

החדר שלי 20 דולר ללילה

הרבתי בתמונות כך שמי שלא היה יוכל ליהנות גם.אחר שישה ימים בהם חרשתי את כל המלונות בלאס וגאס הקדשתי יום אחד כדי לנסוע לסכר הובר המפורסם,הקרנף היה מופתע לראותי היות והבטחתי לו שבוע חופש,שחררתי אותו ממנעוליו ואמרתי לו "קדימה יוצאים לנער את האבק שהתאסף מתחת לכיסוי שכיסה אותך",הקרנף הניע ללא בעיה ויצאנו לדרך,לאחר כחצי שעה של נסיעה הגענו לסכר המפורסם, תחילה חציתי את הסכר על הכביש עובר מעליו ורק אח'כ עצרתי לצילומים מהתצפיות השונות,לאחר מכן נסעתי לכיוון הגשר הגדול שעל הכביש הראשי,שם השארתי את הקרנף בחניה ויצאתי להליכה על גשר, הנוף מהגשר צופה הישר אל הסכר האדיר הזה וזה פשוט יפה, הרוח במרומי הגשר הגבוה חזקה ולכן צריף להחזיק טוב את המצלמה, ב 15 דקות ראיתי ארבעה כובעים של אנשים שפשוט עפו מראשם אל הנהר שלמטה צילמתי עוד כמה תמונות וחזרתי אל הקרנף ומשם לאגם שצמוד לסכר ובחזרה ללאס וגאס. סיכמתי לי את הביקור בלאס ווגאס במסעדת הארד אטק (התקפת לב), זו דוגמא קטנה כמה שהעיר הזאת הזויה ומופרעת,הסועדים במסעדה לבושים בחליפת חולה כמו בבית חולים, המלצריות והטבחים לבושים כמו אחיות ורופאים, משקאות אלכוהולים מגיעים בשקיות אינפוזיה והסועדים מחויבים לסיים את הארוחה ולא המלצרית מחטיפה להם בישבנם עם מטקה מעץ (כמו של הים) בעוד המצלמה מצלמת את פרצופם המביע כאב, כל זאת בזמן שכל קהל המסעדה מוחא כפיים ומעודד את הלקוח המוכה, לאחר מכן בתוספת תשלום כמובן התמונה תודפס על חולצת טישרט כמזכרת על האירוע הכואב.

בכניסה למסעדה יש משקל והמסעדה נותנת ארוחות חינם לאנשים במשקל של כ 150 ק"ג ומעלה, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה אדם שמן ששמח לעלות על המשקל והאנשים מסביב מוחאים לו כפיים על זה שהוא שמן.
הזמנתי לי המבורגר "קטן" (ראו תמונה) והצבתי לי מטרה לסיימו, לא מתאים לקבל מכות מול כולם, שאלתי את המלצרית "אם אני לא מסיים את מחטיפה לי?" היא אמרה "כמובן" אז שאלתי שאלה נוספת "ואם אני מסיים אני מחטיף לך?" היא צחקה ואמרה "מה פתאום זה מאוד כואב" נו לך תבין היא יודעת שזה כואב אבל היא מחטיפה לאנשים מכל הלב, רק מהצליל של המכה כבר כואב לכל הלקוחות שמסביב.

בבוקר שלמחרת התארגנתי ליציאה לכיוון סן דייגו, התכנון להגיע כמה שיותר קרוב לגבול ולהתארגן לקראת החצייה למדינות עולם שלישי, בין ההכנות אני מתכנן לבצע טיפול לאופנוע ולקנות רפידות בלם קדמי+אחורי (לשעת צורך) ועוד פיצ'פקס, לבטל את הביטוח של האופנוע (תקף רק בארה"ב) לעשות ביטוח למקסיקו, לפגוש את דניאל (לכל מי שלא זוכר-דניאל חבר שלי מתקופת הצבא), לשלוח את הציוד קמפינג לארץ ולבקר בנושאת המטוסים מידוואי.

רב הדרך לסן דייגו הייתה די משעממת ומזג האוויר חם ויבש למעט גשם פה ושם שציננו את האווירה,הגעתי לסן דייגו מצאתי מקום זול לישון בו למשך חמישה ימים,
אסכם בקצרה את חמשת הימים:
כבר למחרת התחלתי לארגן את עצמי ואת האופנוע לקראת החצייה ביצעתי טיפול( שוב בעצמי) קניתי רפידות בלם ספייר, מצתים, תרסיס שמן, משפך ועוד שטויות, ביטלתי את הביטוח ועשיתי אחד חדש למקסיקו, קניתי תיק קטן יותר לשאר הציוד שנשאר איתי ואת התיק הגדול עם ציוד הקמפינג דניאל הציע שאשאיר אצלו וקבענו שנלך ביחד לנושאת מטוסים וכו'.
בשבת בבוקר דניאל הגיע מלוס אנג'לס לפגוש אותי בסן דייגו, שוב נפגשנו צחקנו, דיברנו אכלנו והפעם גיוונו והלכנו לבקר בנושאת המטוסים מידוואי (Midway) שהיא כיום מוזיאון ואפשר לטייל עליה ולראות כיצד חיו בה ואיך נראית נושאת מטוסים מבפנים וכמובן המטוסים שעליה, בימיה הטובים שהו עליה כ 5,000 איש, ממש עיר קטנה כאשר יש בה הכל והיא בנויה לשהות בים לתקופות ארוכות מאוד, הסתובבנו על הנושאת מטוסים כשעתיים ומשם הלכנו לנשנש איזה סטייק טוב לארוחת צהריים,משם חזרנו למלון, נתתי לדניאל את ציוד הקמפינג, דיברנו עוד כמה דקות ושוב נפרדנו עם חיבוק ומילות פרידה ובתור הפתעה קיבלתי שקית של במבה שעשתה לי את היום.

לסיכום פרק הטיול בארה"ב:
ארה"ב כמו שכולם יודעים ארץ מופלאה בה אפשר להשיג כמעט הכל (למעט בוקסות מילימטריות כמו שאני חיפשתי) שמתי לב שככל שעולים צפונה האוויר קר יותר והאנשים יותר קרירים ומסוגרים, וככל שמדרימים לעבר המדינות החמות האנשים יותר פתוחים ונעימים, השוויתי את התופעה לחבילות החציר שראיתי בדרך כאשר בצפון הן עגולות (מעגל-משהו סגור) ובדרום החבילות מרובעות כמו שאנחנו מכירים, למרות זאת כל האנשים שפגשתי בדרך למעט אחד או שניים פשוט נפלאים ואדיבים, רובם אם לא כולם אוהבים אופנועים/רוכבים על אופנועים, אוכל נהדר וגם מתועש, סופרים ענקיים וחנויות מפלצתיות, רכבים מכל הסוגים ועם כל השיפורים האפשריים, סוכנויות אופנועים משגעות בגודלן ובמבחר ההיצע, שירות נפלא, נופים מדהימים ועוצרי נשימה, ממישורים חקלאים להרים גבוהים ומושלגים מיערות אין סופיים ועד למדבריות יבשים וצחיחים, פשוט נפלא, אהבתי את השהיה בארה"ב ואין ספק שיום אחד אחזור אליה שוב, אז שוב תודה רבה לכל מי שפגשתי בארה"ב, יש לכם ארץ נהדרת בכל יום בשבוע ולא רק ביום שישי.

בפוסט הבא- החציה לבאחה קליפורניה-מקסיקו.

תודה שקראתם ומקווה שנהניתם מהפוסט.

כל המידע הנוסף והמון צילומים בבלוג של לירן מרכוס

עמוד הפייס של לירן מרכוס

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

30 באוגוסט 2014 לירן עובר מסיאטל לקנדה

הכנת האופנוע לעולם אינה נגמרת.

סיאטל, קנדה, ונקובר וחברים

resized_P1020921.jpg

המספר והרשיונות הגיעו סוף סוף

לירן חיכה שבועות לניירת בצפון מדינת וושינגטון אך המשיך בתיאור המפורט והמצולם של כל מה שזז או עומד בדרכו. קבלו טעימה מהבלוג המקסים של רוכב מיוחד (יוני)

וושינגטון- סיאטל והחצייה לקנדה.

לאחר כשבועיים במוטל בהם בעיקר נחתי וטיילתי באזור, קיבלתי טלפון מדניאל שבקליפורניה שהמעטפה ממשרד התחבורה הגיעה אליו והיא כבר בדרך אלי לכתובת של המוטל ותוך יומיים היא אמורה להיות אצלי ישששש,
אני כבר מת להמשיך לקנדה, שבועיים במוטל שהאופנוע נח בחוץ זה יותר מדי, מה גם שהויזה שלי לארה"ב מוגבלת ל 90 יום, היות ונכנסתי עם דרכון אירופאי, הסיבה שהחלטתי להיכנס לארה"ב עם דרכון אירופאי ולא ישראלי היא אך ורק בגלל הבירוקרטיה והעליות שכרוכה בהוצאת ויזה בדרכון הישראלי, שגם זה לא ברור מדוע הם יוצרים את כל הבאלגן הזה, הרי אנחנו נחשבים לחברים הטובים ביותר שלהם במזרח התיכון, אבל עזבו אותכם מזה עם דרכון אירופאי כל מה שנדרש הוא למלא פרטים באתר הוצאת הויזה ESTA לשלם 14$ ומיד כאשר לוחצים "אשר" הויזה מאושרת.
בדרכון הישראלי יש לשלם כ 160$ לקבוע תאריך לראיון-תמונות, טביעות אצבעות להביא 1001 אישורים שאני בחור רציני וכו' וגם אז זה לא בטוח תלוי איך המראיין קם באותו הבוקר, אז נסתדר ונהיה רק 3 חודשים בארה"ב.
אז איפה היינו, דניאל שלח לי את המעטפה ותוך יומיים היא תהיה אצלי, למחרת אני מקבל שיחת טלפון נוספת מדניאל ובה נאמר לי שהגיעה עוד מעטפה ובה יש את הרישיונות, את הראשונה הוא לא פתח ולכן חשב שמדובר במספר והרישיונות, מתברר שזה היה רק המספר, בנוסף ולאחר אין ספור נדנודים לסוכן הביטוח בנושא כיסוי הביטוח גם בקנדה, קיבלתי אימייל ובוא נכתב שהביטוח נותן כיסוי מלא גם בקנדה אך יש להוציא תעודה מיוחדת המתאימה לקנדה וזה לוקח 14 ימים.
מיד בבוקר התקשרתי לטלפון שהסוכן נתן לי ענתה לי בחורה נחמדה, הסברתי לה את הסיפור והוספתי שאין לי שבועיים ובעת רכישת הביטוח נאמר לי בפירוש שאין בעיה ואני יכול לנסוע מיד לקנדה, היא אמרה שאין מה לעשות וזה לוקח 14 ימים בגלל שזה נשלח אך ורק בדואר, היות והאמריקאים פוחדים מביקורות שליליות הבעתי את אכזבתי ואת חוסר המקצועיות של הסוכן שלהם שממנו רכשתי את הביטוח ודרשתי שישלחו זאת בדרך המהירה ביותר אלי, למרות שנציגת הביטוח אמרה שרוב הסיכויים שלא אצטרך להציג תעודה זו ביקשתי שתשלח.
אז עכשיו לאחר שהמספר והרישיונות אינם באותה המעטפה ותעודת הביטוח בדרך אלי כנראה שאאלץ להישאר פה שבוע נוסף איזה באסה, איך הדברים משתנים בפחות מ 12 שעות, אז עכשיו אני יושב וחושב איך לשנות את התכניות כך שאספיק לראות כל מה שרציתי בזמן לפני פקיעת הויזה,3  שבועות זה כמעט שליש מהויזה.
החלטתי שאני אראה את כל מה שרציתי גם אם זה יהיה כרוך בנסיעות ארוכות, ממש ארוכות אבל חכו זה יהיה בהמשך, בינתיים יש לי עוד שבוע באזור מה עושים?
להרים מסביב כבר נסעתי, ציוד כבר יש לי, בלוג כבר פתחתי, מה נשאר לעשות?
אז אתם זוכרים שהייתי בגן עדן לאדוונצ'רים ולא היו רגליות מברזל לסופר טנרה?

הבולמים המסומנים בחץ חשופים ללא ה"גרביים"

resized_P1020944.jpg

הבולמים לבושים בגרבי ההגנה

בבוקר התקשרתי ובדקתי והרגליות במלאי כרגע, קצת אור בקצה המנהרה, אז קדימה עוד נסיעה לגן החלומות TOURATECH , לאחר כשעה הגעתי לחנות שוב אני מוצא את עצמי מסתכל, מתלהב ומוציא ריר על כל הציוד והאופנועים שבחנות.
קניתי את הרגליות וגם "גרביים" -מגנים למחזירי אבק ושמן של המזלג הקדמי.
בגדול, בלי להיכנס למכניקה בתוך הטלסקופים של המזלג הקדמי יש נוזל הידרולי שתפקידו יחד עם שאר המכלולים בתוך הטלסקופ לשכך את פעולת המתלה הקדמי גם בפתיחתו וגם בכיווצו-מגנים אלו נועדו להגן על מחזירי האבק והשמן של הטלסקופים הקדמיים, עלות החלפת וזמן החלפת האטמים יקרה וארוכה, ושוב לא מתאים להיתקע בדרך רק בגלל זה.
את הרגליות החלטתי לא להרכיב אז שאשבור רגלית מקורית ואצטרך להרכיב את החדשות, אם לא אשבור אמכור אותם במחיר שקניתי.
לאחר מכן אני שוב בסיאטל אתן לה הזדמנות נוספת הרי בפעם הקודמת הייתי עייף ועצבני מדי בכדי להסתובב קצת בעיר ועכשיו יש לי זמן פנוי לראות חלק מהעיר הזו.

התחלתי להסתובב ברחובות העיר ורציתי לצלם את נוף העיר, לאחר כשעה כשלא הצלחתי למצוא נקודה טובה, באחת הפניות הבחנתי ברכב אמפיבי מפוצץ בתיירים וראיתי שכתוב עליו שהוא עושה סיורים לתיירים בסיאטל, מיד הישראלי שבי יצא החוצה וחשבתי לעצמי "מצויין הוא בוודאי לוקח אותם למקומות השווים" החלטתי לעקוב אחריו ברחובות העיר עד שהוא החליט להיפטר ממני ונכנס למים, קרוב לנקודה שהוא נכנס למים יש פארק ציבורי צפונית לעיר שמשקיף על כל נוף העיר, היה שווה הסיור בחינם הזה…
חניתי בחניה המסודרת לקחתי את המצלמות ויצאתי לטיול רגלי, הפארק היה מלא באנשים שניצלו את היום השמשי לצאת החוצה וליהנות מיום קיצי שכזה, חלקם/ן משחקים בכדור, חלקם/ן קוראים ספר וחלקם/ן משזפים את עורם.
מדי פעם ממריאים מטוסים עם מגלשיים מחופי המפרץ, מגניב אף פעם לא ראיתי בלייב מטוס נוחת/ממריא מהמים. לאחר יום מהנה חזרתי למוטל וחשבתי מה לעשות למחרת, יש משהו שמציק לי במגן גחון של האופנוע, המהנדסים המהוללים של ימאהה החליטו שאת אחד הברגים המחברים את המגן מנוע צריך לחבר ישר לעוקת השמן (מה קוראים לה קרטר) של המנוע, מקריאה בפורומים שונים בחו"ל עלה לא פעם אחת שבמידה והמגן גחון פוגש איזו אבן או סלע המכה מועברת דרך הבורג הנ"ל ישר לעוקת השמן וגורמת לשבירתה, המשמעות נזילת שמן המנוע ותקיעה באמצע שום מקום,לא מתאים לי.
יש הטוענים בעולם שהמהנדסים של ימאהה תכננו את האופנוע ואביזריו הנלווים בזריזות ולכן פחות הקפידו על פרטים קטנים.
היות ומגיל צעיר מאוד אחי ואני התעסקנו עם כלי עבודה וציוד טכני שהיו בביתנו. כבר כילדים היינו מתקנים אופניים לכל החברים בשכונה, רק בזכותו של אבא שלנו מכונאי מוכשר של טנקים ומכונות (באזרחות) שלימד אותנו ונתן ונותן טיפים בעת ביצוע עבודות עם כלים אלו, הפכתי בעצמי לאיש טכני וכמכונאי של מסוקים, מטוסים, אופנועים, רכב צמ"ה ובקיצור כל מה שיש לו מנוע, את החוש הטכני ירשתי ממנו נקודה.
לכן החלטתי למצוא פתרון יצירתי וזול לנושא הבורג הסורר.

אך לשם כך אצטרך כלים כגון מקדחה, מסור ואולי רתכת וחומרים כגון ברגים וחתיכות מתכת שאין לי אז מה עושים?
חיפשתי מסגר בישוב הקרוב למוטל ולאחר שמצאתי אחד החלטתי לנסוע לראות מה מי מו, במקום מצאתי בחור בשם ג'ון שמתעסק בהכנת סורגים ושערים לבתים נכנסתי אליו ושאלתי האם הוא יכול לעזור לי בשינוי שברצוני לעשות, הוא אמר לי שהוא מאוד רוצה לעזור לי אך היות שהוא לא מוסמך ואסור לו לעבוד על אופנועים שלא שלו.
אמרתי בקול "חבל אני מכונאי אך אין לי את הכלים ואם היה לי הייתי עושה זאת בעצמי"
ג'ון אמר לי שהוא רוכב בעצמו על אופנועים "ושאין בעיה 50$ ואתה יכול להשתמש בכל מה שיש בסדנה" מגניב לחצנו יד ועברתי למוד יצירתי, לקחתי שני פסי מתכת שלאחר כיפופם וקידוחם אחבר אותם בצד אחד למגן המנוע ובצד השני לשלדה של האופנוע.
לאחר מדידות ואין ספור שינויים הגעתי לצורת התומכים שרציתי, פירקתי את המגן בכדי לקדוח גם לו שני חורים, ולאחר מכן הרכבתי אותו למקומו עם התומכים החדשים, ללא הבורג המעצבן, אותו אשמור למקרה שהתומכים שהכנתי יכשלו או לא יהיו טובים להמשך הדרך.
שמח ומאושר שעוד אבן ירדה לי מהלב שבתי למוטל וחיכיתי לדואר.

לאחר כמה ימים בהם המשכתי לנוח וגם להסתובב באזור הגיעו מעטפות הדואר בהפרש של כמה ימים ביניהם בסדר הבא:
מספר רישוי לאופנוע, שמח ונלהב הרכבתי את המספר תוך כדי שמטפטף גשם למרות ששאר המסמכים עדיין לא הגיעו.
למחרת הגיע אישור ביטוחי לקנדה ויומיים למחרת הרישיון רכב יש אני עף מוושינגטון בהקדם האפשרי.
במהלך שהותי במוטל, פגשתי כמה אנשים ששוהים שם תקופה לא קצרה מסיבות שונות. חלקם מחנים שם את הקרוואנים שלהם וחיים בהם כי זה פשוט יותר זול מלהשכיר דירה, נפרדתי מכל חברי המוטל ובעליו ויצאתי לכיוון קנדה.ל אחר כשעה הגעתי לגבול, החצייה לקנדה הייתה מהירה ופשוטה פחות מ 10 דקות וכבר הייתי בצידו השני של הגבול, כמה פשוט וקל, כמה שאלות החתמת הדרכון וקדימה אני משוחרר, סע יש עוד אנשים בתור, נקווה שגם החצייה בחזרה תהיה מהירה כמו זו.

עצירה מהירה לצילום עם השלט ברוכים הבאים וקדימה לוואנקובר, לאחר כמה מטרים אני מבחין בשלטי הגבלת המהירות כתוב KM/H איזה כיף מצד אחד אני רגיל למידות האלו מצד שני כבר התרגלתי לצריכת הדלק והמהירות ע"פ מיילים,אז שוב דרושה תקופת הסתגלות, עצרתי שוב בכדי לשנות את נתוני החישוב ממייל"ש לקמ"ש במד המהירות וב GPS והמשכתי לכתובת של רן בוואנקובר, את רן לא הכרתי לפני זה,

resized_20140723_114844.jpg

resized_20140723_143351.jpg

רן המארח הנדיב והמיוחד מואנקובר

הוא יצר קשר איתי לאחר שהוא קרא כאן בבלוג שאני בדרך לאלסקה, הוא שלח לי הודעה ושאל אם יהיה לי לזמן לעצור ולהיפגש איתו, כמובן אמרתי, אם לך יש זמן לקרוא את הסיפור שלי אני אמצא זמן להיפגש איתך, תשמעו הכרתי בן אדם וחבר חדש לחיים, אמנם נפגשנו רק לכמה שעות אבל היה מעולה.
רן כבר מעל ל 20 שנה גר בקנדה ורוכב בעצמו, כרגע על קווסאקי ורסיס, רן יצא לטיולים ארוכים סביב ארה"ב וגם לו יש סיפורים נפלאים, הלכנו לארוחת צהריים למסעדה סינית נחמדה מול מקום עבודתו.
נתתי לרן את הכבוד להזמין היות ואינני בקיא בשמות המפוצצים של המאכלים הסיניים, את רצועות העוף והבקר כל אחד צולה לעצמו על מעין גריל קטן, כוס תה סיני עם ריח מוזר וכמות של צלוחיות מפוזרות על השולחן עם מאכלים משונים אך טעימים, אכלתי כמו משוגע היה פשוט טעים ונהדר …

המשך הסיפור בבלוג של לירן

לדף הפייס של לירן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

25 באוגוסט 2012 רוכבי קליה – פרק 19

גבי ויוסי ממשיכים דרומה בקליפורניה

ופוגשים חקלאות גדולה, סלעים עצומים ועצי ענק

P1050536.JPG


הצג מפה גדולה יותר

יוםשני 20.8.2012
עכשו 20:30 בערב אצלנו ואני מתחיל לכתוב וכאשר נכתב התאריך ואני רושם את ה – 20 לחודש ובא לספר שהיום ניפרדנו מנייג'ל, בעצם בלי לשים לב סגרנו 4 חודשים ביחד בדיוק. יצאנו ב – 20 לאפריל ונפרדנו ב – 20 לאוגוסט, יש לזה משמעות? אין לי מושג. בבוקר עשינו וידוא לנושא העברת התמונות שאתמול ביצעתי לראשונה לבד ועשינו חזרה ולימוד של ה – GPS מכוון שהמכשיר היחיד שהיה לנו היה אצל נייג'ל שרוב הזמן הוביל. יוסי ואני אירגנו את האופנועים ליציאה נתנו חיבוק לחבר יקר ויצאנו דרומה. עלינו על ה – 101 לכוון סן-פרנסיסקו ועצרנו לצילום לפני העליה לגשר הזהב . כמובן שכמעט לא ראינו את הגשר בגלל הערפל אבל זה היה חייב להעשות בכל מצב . חצינו את הגשר ועצרנו שוב בצד השני לצילום נוסף. מיד אחרי הגשר, עלינו על כביש 1 שחוצה את העיר בצד המזרחי שלה והוא פחות עמוס מה -101 שעובר במרכז העיר. הקור היה נוראי ולפעמים אנחנו מרגישים כמו באלסקה וזאת בקליפורניה… המשכנו בעצירות כדי לחפש כלבי ים או משהו אחר העיקר להגיד שראינו משהוא אחרי שנסענו כמעט שבוע על ה – 101 ועל ה – 1 המפורסם, אבל כלום. לא ראינו שום בעל חיים, חוץ מעופות למינהם, אבל הנוף היה יפה. ברכיבה של היום, עברנו אזורים חקלאיים מדהימים ואין אפשרות לצלם מכוון שלא יצרו מפרצונים בצידי הכביש כמו שיש כאשר הכביש נצמד לחוף, (את זה חייבים לשנות) יש מקום להחדיר את הנושא של תיירות חקלאית, שבעיני היום ובהרבה ימים אחרים היא יפה יותר מאשר התיירות שאנחנו רגילים לראות שהיא נופית בעיקר. אחר הצהרים, הגענו לקמפינג שבחרנו להיום, הקמנו את האוהלים ויצאנו לקנות GPS ליוסי ולי להמשך הדרך. מחר בכוונתנו להגיע ליוסמיטי פארק, בתקווה שיהיה בתוך היבשת יותר חם מכוון שעכשו אני קופא מקור ומחכה לרגע שאגמור לכתוב כדי להכנס לאוהל להתחמם .


יום שלישי 21.8.2012

תקציר היום : כאשר קמנו היו 12 מעלות וכאשר עצרנו בצהרים היו 40 מעלות .
הבוקר היה ערפילי וקר וכמו שכתבתי אתמול לפעמים אנחנו מרגישים כאילו לא עזבנו את אלסקה . בתכנית היום לרכוב לכוון  Yosemite National Park ואני כמו תמיד הכנתי דף עם הכבישים איתם נרכוב לשם , אבל נכנס גורם נוסף למשחק והוא ה – GPS שהטענתי הבוקר במטרה לבדוק אותו במשך היום. כבר בתחילת הנסיעה הוא משך אותי לכביש שלא התכוונתי לנסוע בו ולכן גם לא עליתי עליו ואחר כך הוא משך שוב והפעם החלטתי שאני הולך איתו ואכן הוא הביא אותנו ליעד שהוא הכביש שמוביל מרצועת החוף לכוון היוסמיטי. הדבר הנפלא שקרה לנו הוא העובדה שעברנו בכבישים פנימיים באזורים חקלאיים מדהימים בהקיפם וביופיים. יוסי ואני לא יכלנו להפסיק להנות מאיכות הביצוע של החקלאות, כאשר השיא הוא בעמק סן חואן על כביש 156 בין הכביש 101 עד לעיירה  Holister כמות השטחים והגידולים הם לא סופיים עם כמות משאיות הובלה בקרור שלא לא רואים בכל מקום. בשבילנו זאת הייתה חוויה נהדרת שהייתה יותר מפיצוי על יום רכיבה ארוך. לאחר מכן, עברנו את המאגר הענק  San luis שמו שהוא פשוט בגודל שלא רואים הארץ, אני מניח שהוא מכיל מאות מיליוני קוב לחקלאות באזור. בהמשך הנסיעה, חצינו מספר תעלות ענקיות להובלת מים שהמוביל הארצי הוא הקטן שבינהם. באחת העצירות, שוחחנו עם הבעלים של אחת החוות וממה שהספקנו להבין ולחשב מחיר המים שלהם במידה וזה לא מבאר פרטית, הוא עשירית ממחיר המים אצלנו לחקלאות. אני ממשיך להתעקש על זה שטיול בעקבות הנוף החקלאי לא נופל משום נוף אחר והיום, זאת היתה מהדוגמאות היותר מתאימות לתאוריה שלי. גם הנוף, כאשר יוצאים מהעמקים החקלאיים, יש שדות מרעה לבקר ומדי פעם גם רואים רפתות לחלב. כמו שציינתי, כאשר עזבנו את רצועת החוף ונכנסנו לאזור הפנימי, הטמפרטורות התחילו לטפס עד שבצהרים הגיעו ל – 40 מעלות. דבר שחייב אותנו להתקלף מהציוד שלבשנו בבוקר, כאשר יצאנו לדרך ואז לבשנו כל מה שהיה לנו, כדי לא למות מקור. בסוף היום הגענו ל -KOA שליד העיירה Mariposa על כביש 140 כ – 30 ק"מ לפני היוסמיטי. בקיצור, היום היה לנו מהפך במזג האויר ובנושא העיקרי של הטיול שהיום היתה בחקלאות המפותחת של קליפורניה. אני רק רוצה לציין, שלרכוב ב – 40 מעלות, עם כל הציוד ( למען הביטחון ) זה די קשה, למרות שזה עדיף על קור ברכיבה.

יום רביעי 22.8.2012
המיקום של ה – KOA שישנו בו היה מדהים, אבל החלקות היו ללא דשא ובעצם היו שטחים מיושרים מלאי אבק (פודרה ) שליכלך אותו ואת הציוד, לקח לנו זמן להתארגן ליציאה לכוון הפארק. נכנסנו דרך הכניסה המערבית על   El Portal Road אחת משלושת הכניסות לפארק. הדרך לכניסה עוברת דרך העמק של  Merced River שהוא הנהר שחוצה את ה – Yosemite National Park שבעצם כמות המים שלו קטנה ודומה יותר לנחל קטן הרבה יותר מהדימוי המפלצתי שלו, אך הנוף יפה ביותר. אנחנו נכנסים לפארק והתחנה הראשונה היא תצפית על קיר הגרניט האדיר של El Capitan  הנוף בפארק יפה וסלעי הגרניט האדירים העוטפים את הפארק מרשימים. אנחנו מגיעים למרכז המבקרים ואז מסתבר שמפל היוסמיטי יבש וגם ה –  Mirror Lake יבש, כך שבעצם המסלולים המועדפים להליכה לא רלוונטים. האויר נעים ואנחנו יושבים לשתות ולהנות מהמקום. לאחר מכן נוסעים לצלם את האין מפל יוסמטי ונהנים מהנוף היפה לפני שפונים ליציאה לכוון השער הדרומי, דרך כביש 41. לא רחוק מתחילת המסלול יש תצפית יפה בשם Tunnel View  על שם המנהרה שנמצאת מיד לאחר מכן ומשם רואים יפה את כל עמק הפארק היפה. המשכנו לרכוב ועלינו על ה –  Glaciar Point Road שלוקח אותנו במסלול של 16 מייל לתצפית מדהימה על כל בפארק. משם גם אפשר לראות את המפל העליון והתחתון של נחל ה – Merced בחלק היותר גבוה שלו, שם כמות המים נראית הרבה יותר גדולה. הדרך חזרה עוברת ב –  Wawona Road שלוקח אותנו בדרך פיתולים ארוכים שלא חישבנו נכון את המרחק ובעיקר את הזמן. מכוון שהזמנו לינה בקמפינג שהקבלה נסגרת בשעה 18:00 ובמידה ומאחרים, מפסידים מספר דברים כמו קוד לאינטרנט או מפתחות לשירותים ולכן נכנסנו לרכיבה מהירה וארוכה בחום שך 38 מעלות כדי להגיע בזמן. הגענו 10 דקות לפני הסגירה והמקום לא היה יפה מדי , עדיין הוא לא עומד בסטנדרטים של הרשת. שתדעו ה – KOA שליד פרסנו לא להיט, אבל היום כולו – היה נהדר ולא לחינם הוא נחשב לאחד היפים בפארקי ארצות הברית.

יום חמישי 23.8.2012
הקמפינג של היום הוא על כביש 108 שמוביל הישר ל –  Sequoia National Park ול – Kings Canyon National Park . בדרך שוב אנחנו עוברים עמקים חקלאיים נהדרים בעיקר ב – Squaw Valley שרואים חקלאות מדהימה ביופיה ובגודלה. בכלל, למרות שהטמפרטורות ביום גבוהות מאד, ישנם המון גידולי הדרים ופירות של עצי נשירים והרבה כרם כלומר: יש מספיק מנות קור כדי ליצר תוצרת כמו: אפרסקים שרואים הרב, ענבים – שבימים אלה בוצרים ורואים את כמות העובדים האדירה שנמצאים בשטח. וגם כמות אדירה של רוכבים. ממה שאני מבין גם מי שעובד בעבודות פשוטות יחסית מגיע לרכוב כאן.
גם כאן אנחנו מגיעים מהשער המערבי וגם כאן הדרך עוברת העמק שבו גם עובר ה – Kings River שהוא הנהר העיקרי שחוצה את שני הפארקים. הנוף בכניסה לפארק יפה, כמו כמעט בכל דרך שעולה לאורך זרימה של נחל או נהר, אנחנו כמובן עוצרים לצלם, אבל תמיד מרגישים שהמקום בו עצרנו, יכול לשקף את היופי שאנחנו רואים בדרך. כמובן שזה המקום לציין, שטיול כמו שלנו חייב להיות מלווה על ידי מצלמת ראש שמולבשת על הקסדה ובה היינו יכולים להמחיש הרבה יותר טוב את היופי הנשקף לאורך הרכיבה ולא רק תמונה אחת מייצגת. נכנסנו למרכז המבקרים של הפארקים כדי לקבל מפות והעדפות לטיולים ודי הופתענו, מכמות הדברים שיש לראות בשני הפארקים. התחלנו לרכוב לכוון הקינג קניון שהוא השני בסדר הנסיעה של הכביש הפנימי של הפארק. בהתחלה הדרך מיוערת בעצי מחט למינהם ולאחר מכן היא מתחילה לרדת לאורך הקניון בכביש צר שמרחוק כאשר מצלמים אותו הוא דומה משהוא לדרך המוות בבוליביה – רק בלי היער. כאשר הדרך גם מתחברת לנחל עצמו, הכביש הופך להיות צר יותר, אבל הנוף הנשקף יפה ביותר. הגענו לנקודה הקיצונית של הפארק שהיא מעט רחוק מה – Cedar Grove Visitor Center. אין תצפית מהנקודה הזאת אלא עם הולכים. התחלנו להבין, שהזמן לא איתנו והתחלנו לחזור אנחנו חוזרים על השגיאה הקבועה , 36 מייל בפארק זה לא שעה של רכיבה, כי אם הרבה יותר! בעיקר בגלל העצירות לצילומים, הפניות הרבות והמהירות הנמוכה המותרת. בדרך חזרה פנינו לכוון Hume Lake  היפה שנמצא בשום מקום, אבל יש מסביבו אוירת נופש נעימה. ואכן, המון אנשים נמצאים כאן להעביר יום של חופש. אנחנו עוצרים גם ליהנות מהשלווה ואוכלים ארוחה קלה וממשיכים ברכיבה על כביש צר ונעים כאשר מדי פעם כבר מתחילים לראות את עצי הסקוייה הענקיים והמדהימים ביופיים. באחת הפניות, אנחנו מגיעים למקבץ של עצי סקויה אדירים וכמובן עוצרים לצלם מכל זוית אפשרית, עכשיו הרגשתי שהייתי בפארק הסקוייה וחוויתי את חויית העץ הענק והמרשים. לאחר מכן עוד עצרנו לראות מקבץ נוסף כאשר הידוע מכולם הוא ה-  Sherman Tree הוותיק והגדול, אך מסביבו הרבה עצי סקויה מדהימים בגודלם. עצרנו עוד לצלם את Moro Rock  הצופה על העמק המדהים למרגלות הפארק והתחלנו להתגלגל דרומה על ה –  Generals Highway לכוון Visalia תחנתנו הבאה. הכביש ארוך ומפותל כמו שאומר השיר ואנחנו מגיעים לקמפינג של KOA ליד העיר ויסליה עם שקיעת השמש. ממש כמעט ב – 20:00 בערב, רגע לפני סגירת הקבלה. עייפים ורצוצים מיום ארוך אך נהדר ביופיו. היינו ביומיים, בשלושה פארקים נהדרים שאני בהחלט ממליץ לא להפסיד אותם במידה ואתם בסביבה. הקמפינג נעים מאד והחום נעלם. כך שהאווירה נעימה ביותר. אך אנחנו עייפים מאד ואחרי המקלחת הלכנו לישון.

יום שישי 24.8.2012
התכנית המקורית, היתה להתקדם לאגם איזבלה על כביש 178 ולמחרת להגיע ל – Olancha . בבוקר החלטנו לרכוב על הכביש המהיר 99 לכיוון דרום ולרכב עדLone pine  שהיא עיירה גדולה יותר ומציעה יותר אפשרויות ללינה. על כביש 99 אנחנו ממשיכים לראות הרבה חקלאות ובציר ענבים בכמויות גדולות, אך כאשר אנחנו פונים מזרחה לכביש 178 ונכנסים יותר ליבשת, כמות השטחים המעובדים קטנה עד שנעלמת בכלל, כאשר השלט אומר שעכשיו נכנסים למדבר קליפורניה. הנוף הופך להיות קירח עם ריכזי קקטוס, מסוג שאני לא יכול להגדיר וגם הוא נעלם עם הרכיבה מזרחה. כאשר אנחנו עוברים את Isabela Lake  שהוא אגם מלאכותי. הכל נעלם והרכיבה מבחינה נופית דומה מאד לערבה. אנחנו עולים צפונה על ה – 395 וממשיכים לדהור לכוון Lone Pin . כאשר אנחנו מגיעים מתברר שלא קל יהיה למצוא חדר טוב במחיר של פחות מ -120 דולר, אבל המשכנו להסתובב ולמזלנו, מצאנו חדר של מיטת קומותיים בהוסטל שמסתבר שהוא נעים ביותר בחצי מחיר. הכוונה לצאת מחר מוקדם כדי לעבור את Death Valley מוקדם יחסית – לפני הטמפרטורות הגבוהות. בינתיים, אני משלים כתיבה של שלושת הימים האחרונים שלא הספקתי לעשות .

שבת שלום לכולם    גבי ויוסי

————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולתמונות, שמורות ליוסי וגבי

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »