הרפתקה דוט קום

18 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 4

סיכום הרכיבה בארגנטינה וצ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואולי קצת בואנוס איירס. אנחנו דילגנו על כל הללו, התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים). אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת ש"חבל על כל טיפה" נתלהב ממפלים יותר מאחרים.

אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד. מדובר על מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (275 מפלים שמקיפים אותך מכל צד). הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם רחב אך צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה. אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם,

אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לתור אחד אין סופי. אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים ונחפש לנו
פינות חמד נסתרות מהעין. כזאת היא חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר שבעת הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת
לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך, ניתן לתמונות לספר את הסיפור.


את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
– אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
– כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
– ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד) ובנוסף יש לנו הרעלת אלפנדאס.
– המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
– המתדלק בתחנת הדלק תמיד ימלא על הטיפה האחרונה שהמיכל יכול להכיל, ולא רק מפני שהוא רוצה למכור לך עוד קצת דלק אלא מפני שהליטר הזה יכול להציל אותך כאשר התחנה הבאה (עוד 200 ק"מ) תהיה סגורה, או שלא יהיה בה את הדלק המתאים והבאה אחריה (עוד 100 ק"מ) בקצה טווח המיכל שלך.


– ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא נביע את דעתנו האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם. – הזמן זורם כאן אחרת, לדוגמא קבענו בחמש וחצי בבוקר שיאספו אותנו, הגיעו בשבע וחצי ולא נראה היה שזה מטריד מישהו (פרט לנו כמובן)


– לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.

מחר פרו.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 באוקטובר 2015 מתן ונעם רוכבים את דרום אמריקה

ירח דבש רכוב במרחבים של ארגנטינה וצ'ילה

image.jpeg

מתן בללי כבר רכב במקומות בעולם וגם כתב כאן לפני מספר שנים. עכשיו נשא את נעם ונסע איתה לממש חלום משותף. אתר "הרפתקה דוט קום", נשאל כבר בעבר איך ניתן לשכור או לרכוש אופנוע בדרום אמריקה והנה עיניכם רואות, כי לאחר מצוד וחיפוש דרך לעלות על אופנוע בארגנטינה, הצליחו נעם ומתן לעשות זאת. זה יהיה ראוי לפרק הסבר בסוף… (יוני)

הבלוג של מתן ונעם כאן

בשעה טובה יצאנו לדרך
אוקטובר 6, 2015

ביום חמישי יצאנו מהבית ונפרדנו מהדירה האהובה שלנו לחודשים הקרובים. ב18:30, אחרי דיילי של שעה, התחלנו במסע ירח הדבש שלנו ויצאנו לכיוון בואנוס איירס, דרך פריז. את 13 שעות הטיסה שלנו מפריז לבואנוס בילינו בנפרד, כשכל אחד מאיתנו יושב בין שני זרים, ולא עזרו כל הבקשות, התחנונים וההסברים על כך שאנחנו נוסעים לירח דבש… לא ההתחלה הכי טובה, אבל לא ניתן לזה לעצור אותנו. קיללנו קצת את סוכן הנסיעות שלנו, לקחנו שני כדורי שינה והלכנו לישון.

IMG-20151001-WA0004.jpg
נחתנו בואנוס איירס אל תוך מזג אוויר חורפי כאשר כל מי שפגשנו חזר והסביר כי זה לא מזג אוויר אופייני לעונה ובדרך כלל באוקטובר מזג האוויר כבר קיצי ונעים. אנחנו מקווים שעד שנתחיל לרכב מזג האוויר ישתפר. משדה התעופה המשכנו ישירות לדירה של שרה וראול, המארחים שלנו. ראול הוא בן דוד של אבא של נעם, והוא ושרה אשתו התגלו כמארחים נפלאים, שהפכו את הנחיתה בארגנטינה לרכה במיוחד.

שכונת-בוקה.jpeg
את היום הראשון בעיר בילינו בסיבוב בשכונת בלגראנו, שם גר ראול, אזור יפה, בסגנון פרברים. באזור הצ׳יינה טאון הקטן אכלנו ארוחת צהריים והמלצר הזדעזע לשמוע שזו הבחירה שלנו לארוחה הראשונה בעיר. הוא המליץ על מסעדת La Cabrera, בפלרמו, כדי לאכול סטייק. על אף הסתייגויותיו של ראול, החלטנו לשמוע להמלצה וכבר באותו הערב יצאנו לחפש את המסעדה. על אף החזות המבטיחה וההגשה המרשימה, גילינו כי אכן נפלנו לתוך מלכודת. אפילו שהסטייק היה טוב (בכל זאת מדובר בארגנטינה) הבשר לא מצדיק את המחיר…

הפיצוי הגיע כבר למחרת. הוזמנו לאסאדו משפחתי אצל דיתה, בת דודה נוספת של אבא של נעם, ביחד עם כל הילדים והנכדים שלה ושל ראול. ענף שלם במשפחה שלא הכרנו ורק שמענו על קיומו. הבשר נשפך כיין וגם יין לא היה חסר… הוגו, בעלה של דיתה, היה אחראי על הגריל והוכיח עצמו כארגנטינאי אמיתי. במהלך האירוע נעם הכירה לראשונה את בני הדודים שלה (מדרגה שנייה) מרינה, מיגל ומרסלה וראינו תמונות ישנות של המשפחה. היה מעניין, חם ומרגש.מאוחר יותר (הרבה יותר) באותו הלילה הצלחנו להתעורר משינה רווית יין ובשרים של כמה שעות, ופגשנו את דגן, חבר ישראלי שחי בואנוס איירס ועזר לנו מאוד בתהליך הקנייה של האופנוע. יצאנו איתו לבר מקומי ומתן היה כבר אפוף התרגשות מהפגישה הקרבה עם האופנוע החדש שלנו. כל כך נרגש שלמחרת התעוררנו ב 7:00 בבוקר לאחר ארבע שעות שינה, כדי לצאת ולפגוש ״אותו״. פגשנו את ניק, הבעלים הנוכחי של האופנוע, בקפה השכונתי שלו, כדי לסכם את הפרטים האחרונים ולראות סוף סוף את האופנוע. מתן כמעט בכה מהתרגשות כשהוא פגש אותו. קבענו להיפגש שוב עם ניק למחרת, לאחר שייגמר הסופש, כדי לסיים עם הצד הביורוקרטי של העברת הבעלות. כנראה שהיינו קצת אופטימיים בהערכת היעילות של הביורוקרטיה הארגנטינאית….
את המשך היום בילינו באתרים התיירותיים המרכזיים של בואנוס איירס, האובליסק, הבית הורוד, השוק בסן טלמו ושכונת בוקה.בואנוס איירס, בחלקה, יפה מאוד. יש בה הרבה סגנון בנייה אירופאי ואת חלק מהבניינים שבה אפשר ממש לדמיין בפריז. האזורים התיירותיים יפים, נקיים ומאוד מזמינים. אבל ברגע שמתרחקים כמה בלוקים מהאזורים המרכזיים, רואים תמונה אחרת, של לכלוך ועוני. לא בטוח שהיינו שמחים להסתובב באזורים האלה אחרי שמחשיך…

ביום שני נגמר סוף השבוע וגילינו כי הביורוקרטיה הארגנטינאית הרוויחה בזכות את שמה הרע כאשר הגענו לנוטריון כדי לבצע את העברת הבעלות על האופנוע, וגילינו כי למרות ששלחנו את הפרטים מבעוד מועד, נדרשנו להגיע עד למשרדי הנוטריון רק כדי לוודא שוב כי הפרטים נכונים. את המסמך עצמו, מאושר וחתום על ידי בית המשפט, נקבל בעוד יום, אולי בעצם יומיים. לאחר שכנועים ועזרה מניק, הצלחנו לחלץ הבטחה כי המסמכים יהיו מאושרים וחתומים כבר ביום למחרת אחרי הצהריים. בינתיים לא נותר לנו אלא להמשיך ולהנות מהעיר, בתקווה כי בעוד כמה ימים נוכל לסיים את התהליך הבירוקרטי ולהתחיל את המסע שלנו.

יוצאים מבואנוס איירס ומתחילים ברכיבה
אוקטובר 15 2015

ביום חמישי יצאנו לדרך אחרי שסיימנו עם הבירוקרטיה הכרוכה ברכישת האופנוע שלנו, ביטוח ארגנטינאי, אישור נוטריון, חתימת אפוסטיל ונסיעה של מתן לגבול עם אורוגוואי כדי לוודא שהכל תקין. התחלנו את הנסיעה לכיוון מנדוזה, בשלושה ימים חצינו את כל ארגנטינה ממזרח למערב. 1000 קילומטרים מבואנוס איירס למנדוזה של מישורים ירוקים חשופים לרוחות שמפעם לפעם מטלטלות את האופנוע, עם סוסים ופרות בצידי הדרך. רכבנו את כביש הסרגל 300 פעמים. לעולם לא נתלונן יותר כשניסע עליו בעפולה. שמענו על המישורים האינסופיים של ארגנטינה, אבל עד שלא חווינו אותם בעצמנו לא יכולנו להבין את המרחקים הבלתי נתפסים.בדרך למנדוזה חנינו בחונין ובסאן לואיס, שתי ערים ארגנטינאיות ללא שום ייחוד, לפחות לא משהו שאנחנו ראינו.  הבית שלנו נוסע איתנו לכל מקום, ובכל לילה מגיע איתנו לתחנה הזמנית שלנו. מקום האכסון המצומצם מוביל לקשיים מסויימים אבל גם גורם לנו להבין מהם הצרכים האמיתיים שלנו ואיך אנחנו יכולים להסתדר גם עם מספר מוגבל של פריטי לבוש…

image-1.jpeg
ביום שבת, היום השלישי לרכיבה, יצאנו מסאן לואיס לכיוון מנדוזה, נסיעה קצרה של 250 קילומטרים. זה אמור היה להיות יום קל, תיכננו להגיע מוקדם למנדוזה כדי שנוכל להנות מהעיר, שאמורה להיות מעניינת יותר מהחניות הקודמות שלנו. אבל המציאות התגלתה כשונה למדי מהתוכניות שלנו, מה שיתגלה כמוטיב חוזר בימים הקרובים. מהרגע שיצאנו מסאן לואיס ועד הרגע שהגענו למנדוזה, ירד עלינו גשם. טפטוף קטן, אבל תמידי ומעצבן. עם הקור על האופנוע אפשר להתמודד אבל ברגע שמוסיפים למשוואה גשם זה כבר סיפור אחר לגמרי. אמנם באנו מצוידים עם ביגוד מגורטקס וחליפות סערה, אבל הנעליים של מתן התגלו כלא עמידות למים כפי שהובטח. הן התמלאו במים וכשעצרנו בתחנת דלק כדי לנוח הוא החליף גרביים וקשר שקית ניילון על כל רגל כדי שהגרביים החדשות לא ירטבו גם…

image-2.jpeg
בסביבות 17:00 הגענו למנדוזה עייפים מהנסיעה הגשומה והקרה והתחלנו לחפש חדר להעביר בו את הלילה הקרוב. שוב, זה לא הלך בקלות כמו שחשבנו. מסתבר שהגענו למנדוזה בתחילתו של סוף שבוע ארוך לארגנטינאים, ביום שני הם יחגגו את יום קולומבוס. כנראה שכל הארגנטינאים החליטו לבלות את החופש במנדוזה, כי לא הצלחנו למצוא חדר ב10 מלונות שונים. גם בוקינג וטריפאדביסור לא עזרו. לבסוף הצלחנו להגיע למלון ישן וקצת מעופש, שנראה כאילו נשאר בסבנטיז, באזור לא טוב בעיר, עם חדר פנוי. כשהעובדת הראתה לנו את החדר המיוחל לא ידעתי מה להגיד: היו בו מיטת קומותיים ועוד מיטת יחיד, עם מדף ביניהן כך שאי אפשר אפילו להצמיד אותן. חשבנו להמשיך לחפש חדר טוב יותר, זה בכל זאת ירח הדבש שלנו, אלא שבדיוק נכנס זוג נוסף שחיפש חדר ונאלצנו לקבל החלטה מהירה. וכך, בילינו את הלילה בשתי מיטות נפרדות. ישנתי מעולה…
למחרת התכוונו לרכב באנדים, בדרך שניק (הבעלים הקודם של האופנוע) המליץ עליה ושבגללה מלכתחילה הגענו למנדוזה. מזג האוויר אמנם השתפר מעט, אבל עדיין היה אפור ולא עשה הרבה חשק לטיול. התייעצנו בתחזית והחלטנו לדחות את הרכיבה באנדים ליום שני ובינתיים להנות מהאזור ולשתות קצת מהיינות המפורסמים של מנדוזה. כך הגענו ליקב ״סלנטיין״,

שאת יין המלבק שלהם שתינו במסעדה בסאן לואיס וזכרנו לטובה. למרות שבאותו היום נותרו רק סיורים בספרדית, העובד בקבלה היה כל כך נחמד שהוא ארגן לנו סיור פרטי באנגלית. וכך פגשנו את מרסלו, המדריך שלנו. הסיור היה מקסים, המבנה של היקב מהמם וכל חלק בו מתוכנן ומעוצב לעילא. מהר מאוד התחברנו למרסלו, ואת הסיור סיימנו מסוחררים למדי, למרות שהוא לא היה אמור לכלול טעימות יין…כל כך התחברנו אליו שבאותו הערב לקחנו חדר במלון בטופאנגאטו, העיירה שבה הוא גר, ויצאנו איתו ועם כמה מחבריו.כך התוודענו לכמה מאפיינים מעניינים של הארגנטינאים. קודם כל, הם אוכלים בשעות מאוחרות באופן קיצוני. הגענו לבר ב-22:00 ויצאנו ממנו בחצות כדי ללכת לאכול ארוחת ערב. כשהגענו למסעדה היא הייתה מלאה במשפחות עם ילדים קטנים, ומרסלו הסביר לנו שזה שגרתי לחלוטין, הם פשוט הולכים לישון מאוד מאוחר.

דבר שני, הם ממש נחמדים. מרסלו אסף אותנו מהמלון עם חבר נוסף וביחד הלכנו לבר מקומי ובהמשך הערב הצטרף זוג חברים נוסף. כשסיימנו ועברנו למסעדה לארוחת ערב, הם התעקשו לשלם עלינו ולא הסכימו לקחת מאיתנו פזו אחד. כשיצאנו מהבר אחד החברים הלך לאוטו וחזר עם שני בקבוקי יין שהוא נתן לנו במתנה. את הכנסת האורחים והרצון לעזור פגשנו גם כשהוזמנו להצטרף לחגיגה משפחתית כשרק חיפשנו מקום לישון בלילה, וכשבעל המלון הציע לנו לחנות את האופנוע בלובי כי אין לו חניון.

image-7.jpeg

למחרת התחלנו ברכיבה בהרי האנדים…

——————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למתן ונעם בללי

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

27 בדצמבר 2013 אור ובר רוכבים מדרום אמריקה צפונה-1

אור הרפז ובר הולצר בפטאגוניה

שיבוש התוכניות היא ההרפתקה אמיתית.

(פגשתי את אור הרפז ובר הולצר ממעוז חיים, בבית קפה סמוך לביתי, כדי לתרום למסע שלהם כמה טיפים. קיבלתי במתנה 5 קילו תמרים והבטחה לכתוב לאתר הזה, אז הנה תיהנו – יוני בן שלום)

1525162_10202615639340822_1891300461_n.jpg

אור מימין ובר שמשמאל ליד האופנוע שקנו לפני רגע בפוארטו נאטלס

שלום שמי אור הרפז, איני כותב גדול. מה שכן, אשתדל לעדכן מדי פעם.
החלטנו להתחיל את המסע הרכוב שלנו בדרום אמריקה ולעלות צפונה. כלומר עכשיו בפאטגוניה קיץ והכי הגיוני לעלות עם מזג האויר הטוב צפונה. בתכנית שלנו לרכוש שני אופנועים בחלק ההוא של העולם ולהשתדל לעלות כמה שנוכל. הרבה לפני היציאה לדרך עמדנו בקשר דרך אתר "הורייזן אנלימיטד" עם שני חבר'ה אמריקאים (בנפרד) וניסינו לתאם שנקנה מהם את האופנועים. הם בדיוק מסיימים את המסע שלהם מהצפון דרומה.

ביום רביעי ה-4 בדצמבר ב- 6:00 בבוקר עלינו על טיסה מנתב"ג לבונוס איירס, עם עצירה במדריד.
ב-5 בדצמבר נחתנו בבונוס איירס בשעה 9:40 ( שעון ארגנטינה) שזה ג'ט לג לא רחוק ממה שאנשים חוווים כשהם טסים לניו יורק.
משדה התעופה הגענו להוסטל של ישראלי בשם עינב. (קאסה דה פהפה) על מנת להחליף כסף ולהעביר את השעות עד הטיסה ליעד הבא.
בשעה 5:20 אחה"צ כבר היינו על טיסה ל- rio gallagos בפינה הכי דרומית של פטגוניה המזרחית.
לאחר שנחתנו בשעה 9:00 תפסנו מונית לתחנה המרכזית, כדאי לקחת אוטובוס לפונטה-ארנס היושבת בצד הצ'ליאני המערבי של פטגוניה, ממש מול טיירה דל-פואגו היא ארץ האש.
( בתחנה המרכזית היינו עדים לנסיון התאבדות של אחד המקומיים אבל זה נגמר בשלום).
לפני הכול חשוב לציין שהטיול שתכננו כרוך בהרבה פרוצדורות, ניירת, מסמכים ובירוקרטייה (כמו שקוראי האתר הזה כבר יודעים) אבל בנוסף לזה חווינו עוד כמה קשיים, כמו העדר מידע רלוונטי על עניין תקנות רישיון לאופנוע בדרום אמריקה (לנו יש רישיון לאופנוע עד 500 סמ״ק 33 כוח סוס והולכים לרכוב על אופנוע של 650 סמ"ק) אין לנו ויזה לארצות הברית כדי להבטיח הוצאה של האופנוע מדרום אמריקה לארץ המוצא של האופנועים (ארה"ב) ולכן נאלצנו להסתמך על אופנועים יד שניה שאנחנו לא יכולים לבדוק לפני שאנחנו מגיעים  תיכננו לרכוש שני אופנועים ובאותו מקום.
הגענו לפונטה-ארנס ביום שישי ה-6 בדצמבר בשעות אחר הצהריים.

1526508_783224458361008_1848135837_n.jpg

כאמור, עוד בישראל היינו בקשר עם כמה אנשים שבינהם שניים הייו רלוונטים ביותר, אחד מהם חיכה לנו כבר יומיים ואחד אמר שיגיע בימים הקרובים,
כשהגענו לפונטה-ארנס, הלכנו להוסטל בכתובת שקיבלנו מאחד האנשים ושם פגשנו את זאק ( אמריקאי מקליפורניה ). הספרדית שלנו חלשה מאוד וגם באנגלית לא הצטיינו בבית הספר.
לאחר דיבורים והרבה התכתבות בגוגל טרנס לייט התחלנו את תהליך העברת הבעלות. מאחר והגענו מאוחר, משרדי הנוטוריונים היו סגורים ונאלצנו לחכות ליום ראשון. בינתיים נסענו לסונה פרנקה ( אזור הסחר החופשי בפונטה ארנס וקנינו ציוד רכיבה וכלי עבודה לאופנוע).
תוך כדי שאנחנו שם, אני מקבל מייל מהבחור השני שאומר לי שהיו לו בעיות ויקח לו בין שבועיים לשלושה להגיע לפונטה ארנס, עשינו בינינו חושבים והחלטנו שאנחנו מתחילים את המסע על אופנוע אחד ושנפגוש אותו בהמשך.
ביום שני ה-9 בדצמבר, יצאנו לדרך והיעד הראשון הוא פורטו-נטאלס ומשם טראק הטורסים, לאחר ארבע ימים מדהימים, וגם קצת גשם, חזרנו ולאחר לילה המשכנו בדרכנו לאל-קלאפטה, עברנו את מעבר הגבול הראשון בין צ'לה לארגנטינה עם האופנוע ואחרי תהליך עשיר במסמכים וניירת, הצלחנו לעבור.
כשהגענו לאל קלאפטה, גילינו לרוע המזל שיש לנו חור ברדיאטור, ראשית ניסינו לסתום את החור עם דבק אפוקסי אבל זה לא צלח. לאחר בירור על קניה של רדיאטור חדש, למדנו שבפטגוניה יהיה מאוד קשה להשיג רדיאטור ואם נמצא אחד, זה יעלה הון ויקח הרבה זמן, החלטנו לאטום את הצלע ״הפצועה״ כולה באפוקסי, ובזה נגמר העניין.

לאחר אל-קלאפטה והביקור בקרחון הפריטו מורנו הסמוך (כ- 70 ק"מ) המשכנו צפונה ממזרח לרכס האנדים שהתרומם משמאל למסלול והגענו לאל-צאלטן עיירה/כפר תיירותי למרגלות גמלוני הסלע העצומים של פיץ-רוי. כדי לעשות את טראק הפיץ רוי, שהינו במקום שלושה ימים.
חשוב לציין שתוך כדי תנועה, אנחנו מנסים להתכתב עם בעל האופנוע השני כדי לבדוק את האפשרות לקנות ממנו את האופנוע באמצע הדרך, אך לא מקבלים תשובות. דממה.
בינתיים אנחנו רכובים על אופנוע אחד וזה הולך מצויין.
בבוקר יום ראשון ה22/12 יצאנו לכיוון נקודת הישוב באחה קרקולוס שנמצאת על דרך ארבעים בכוונה לישון שם את הלילה ולהמשיך צפונה ולעבור שוב לחלק הצ'יליאני של פטגוניה, לעיירה צ'ילה צ'יקו שנמצאת על שפת אגם חנראל-קאררה הענק ומסמנת את תחילת כביש 7 הקראטרה אוסטרל המפורסם.
היום ה23/12 , מחר אנחנו יוצאים לקראטרה שהיא אחת הדרכים היפות בעולם ( על פי ״ יודעי דבר״ ).

שוב הרבה תודה

אור הרפז ובר הולצר

——————————————————————————————————————-

חלק מהצילמים בכתבה נעשו בידי יקי בן אקוט. כל הזכויות C לטקס ולצילומים שמורות לאור הרפז

——————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 בפברואר 2013 גבי נח בבואנוס אייר – כתבה 38

בואנוס איירס הצומת ממנו גבי

יצטרך להחליט, מה הלאה

P1080912.JPG

ביקור בחווה המשפחתית אי שם בפאמפאס מדרום מערב לבואנוס-איירס


הצג מפה גדולה יותר

אני כרגע בבואנוס איירס, נח לאחר רכיבה של כמה עשרות אלפי קילומטרים. שוקל מה הלאה. בינתיים יש משפחה ויש אחלה מקום 🙂

יום שבת וראשון 9,10.2.2013
בערב יום שישי הוזמנו לבקר בחווה שבבעלות משפחת דודתי בארגנטינה והמנוהלת ע"י בנות הדודות שלי שנסעו לחווה לסוף שבוע של עבודה ומנוחה. מאד עניין אותי לראות את החוות החקלאיות באותם אזורים. כך שקפצתי על ההזדמנות. היציאה מהעיר בשבת בבוקר, הייתה סבירה אך איטית בגלל הצפיפות (יש סוף שבוע ארוך של 4 ימים) אבל בסוף זה השתחרר ויצאנו לכביש הפתוח. החווה במרחק 550 ק"מ (רק כדי להבין, המרחק בין אילת למטולה בקו ישר, הוא 420 ק"מ) אך עדיין במחוז בואנוס-איירס ונמצאת על הגבול עם מחוז La pampa  דרום מערבית למחוז Buenos aires. הנסיעה ארכה כ – 6.5 שעות וחלפה על פני חוות חקלאיות גדולות. עצומות ממש. כמה מקום יש להם כאן, אפשר להשתגע… אזור המזרחי יותר, הקרוב נקרא "פמפה רטובה" (בזכות כמויות הגשמים הגבוהות) והאזור המערבי שבו יורדים רק כ – 600 מ"מ גשם בשנה נקרא סתם: "פמפס". הגידולים העיקריים הם הסוייה שמחירה הגבוה בשווקים העולמיים עוזרים מאד לארגנטינה (כמובן שעל היצוא יש מיסים) תירס וחמניות לשמן. חלק מהגידולים משמשים לשילוב בייצור ביו-דלק. עברנו על פני מאות ואולי אלפי – קילומטרים מרובעים של הגידולים האלה בנסיעה דרום מערבה לכוון החווה על כביש 5. בנוסף לזה, יש בחלק מהחוות רפתות חלב ועדרי עגלים לבשר ממלאים את שטחי המרעה הפתוח. לפי ההסבר שקיבלנו, אין להם מערכת להסדר מחיר החלב כמו בארץ ובשנים האחרונות, הדבר גרם להפסדים בענף החלב שהלך וקטן עד למצב בו היום המוצר הזה נמצא על גבול החסר. הם מאמינים, כי כרגע מחיר החלב צפוי לעלות, מה שישפר את התוצאות העיסקיות של הענף. עשינו סיבוב בחווה שגודלה 2500 אקטר שהם כ – 25000 דונם (יש להם 2 כאלה באזור) וחווינו חוייה חקלאית נהדרת, בנוסף לאוירה משפחתית יפה. ישנו לילה בחווה המטופחת ולמחרת לקראת הצהרים, יצאנו לדרכנו חזרה לבואנוס-איירס. הפעם, הנסיעה נמשכה כ-8 שעות, זאת בגלל הצפיפות הרבה בכניסה לעיר הענקית הזאת.

יום שני 11.2.2013
לאחר יום הנסיעה הארוך אתמול, חיבקנו את המזרנים היום עד מאוחר. התנהלנו באיטיות של אנשים בחופשה ורק בצהרים יצאנו להפלגה בסירה של בו דודי על יובלו של נהר הפראנה. האזור הוא השפך המחבר אותו לנהר La plata המקום מתאפיין בסבך פראי אדיר, שופע צמחיה ומצטיין ביופי ייחודי. לא מעט אנשים מתחברים למקום, קונים לעצמם חלקות קרקע ובונים בתי נופש לסופי שבוע (גם למשפחתי יש בית כזה). ההפלגה נמשכה בכיף ועצרנו באחד "האיים" לאכול ארוחת צהרים מאוחרת המבוססת על… בשר כמובן. בערב, בדרך חזרה לבואנוס, עצרנו באחד המוקדים של הקרנבל הנחגג ברחבי המדינה (ושלח את כולם ליומיים חופשה מעבר לסופ"ש) נהנינו מאד מהאוירה והחוייה של שמחה המונית מקומית, בה משולבת מסורת נוצרית עם מסורת תרבותית מקומית. בדרום אמריקה הקרנבלים נחגגים כל הזמן, בכל רגע נתון ביבשת מישהו מוצא סיבה לחגוג ולהשתחרר. זו באמת שמחה אישית של אנשים. בפשטות, בצבע ובהשקעה שלעיתים מתוכננת כל השנה.

בקיצור, כמו שכבר הבנתם, עכשיו האופנוע מאופסן בבית דודי לקראת המשך המסע – ברגע שאחליט לאן אפנה את החרטום – כן, רחוק ממסע אופנוע , אבל ממש בתוך חוייה תיירותית נהדרת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בפברואר 2013 גבי עולה מאוסואייה צפונה – כתבה 36

המסע ממשיך לכיוון צפון

ולשמורות הטבע של מזרח פטגוניה

P1080660.JPG


הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 26.1.2013
אין ספק שקשה לעזוב מקום יפה ונעים כמו אל קלפטה, ויחד עם זאת, אין ברירה וחייבים להמשיך בדרך. אכלתי ארוחת בוקר טובה בהוסטל ויצאתי לרכיבה הלא ארוכה בתקווה למצוא פתרון למיקרו סווי'ץ של רגלית האופנוע, שלא מפריע לרכיבה אבל אני מרגיש חסר בלי זה. משטר הרוחות באיזור זה של פטגוניה הוא ממערב למזרח ולכן מזג האויר היה הרבה יותר טוב מאשר בדרך הלוך והרכיבה עברה בנעימים כאשר הגעתי ל Rio gallego  ולחנות האופנועים היחידה בעיר, אמר לי בעל המקום שהם לא מחזיקים חלקים כאלה, כי הם לא נשברים… ואז הוא הבין את הגיחוך שבדבריו מכוון שהחזקתי ביד חלק כזה שבור. כמובן שזה לא ממש עזר לפתרון הבעיה. התמקמתי באותו מלון קטן מהפעמיים הקודמות שעברתי כאן. מקלחת ויצאתי לסיבוב מאכלים מקומיים (אמפנדה וסנדביץ מיגה). בערב חזיתי במראה מדהים האופייני לעונת השנה בחלק זה של העולם, הקרוב כל כך לאנטארטיקה: משחקי צבע על כל גווני האדום סגול בוהקים נמתחו על כל השמים ומנגד ירח מלא ועגול. (לצערי המצלמה נשארה מאחור) במידה ולמישהו היתה מצלמה 180 מעלות הוא היה זוכה לצילום שהיה ראוי לתואר "תמונת השנה".


כביש מספר 3 העובר לאורך החוף האטלנטי של דרום אמריקה בארגנטינה. באמת "כביש ללא סוף"


יום ראשון 27.1.2013

יצאתי צפונה מריו גאייגוס. הפעם שלא כמו בשהייתי הקודמת כאן בעיר הדרומית ביותר בפאטגוניה, לא היתה הפסקת חשמל, אבל הרי כדי להצדיק את המושג "אחד המקומות הרחוקים בעולם", אי אפשר בלי תקלות; אז האינטרנט עדיין לא תיפקד כראוי. במקרים כאלה, אני שולח SMS הביתה להודיע שהכל בסדר ויוצא לדרך. אומרים שאמריקה הלטינית זה סוג של עולם שלישי. אך, איני זוכר אם ציינתי בעבר, כי כיסוי הרשתות ההסלולרית במרכז ודרום אמריקה, הוא מושלם ובהרבה מקרים, טוב יותר מאשר באיזורים נרחבים בארה"ב וקנדה המודרניות בהן היו מקומות שלא הייתה לנו תקשורת סלולרית – כשעוד רכבתי שם עם יוסי ונייג'ל. הרכיבה צפונה בשעה הראשונה הייתה נעימה, אך לאחר מכן החלה לטוס סביבי רוח שהגיעה ממערב – כזו שרק פטגוניה יודעת לייצר כמותה (ביחד עם מונטנה בארה"ב) והרכיבה הפכה לקשה עד לתחנה הראשונה לאחר כ – 250 ק"מ רצופים בהם לא ירדתי מהאופנוע. לא זכור לי דבר דומה במסע הזה עד היום. את מאה הק"מ האחרונים עד Puerto san julian, נסעתי באיטיות שהקלה על הרכיבה. חזרתי ללון באותו מקום שהייתי בו לפני כשבוע בדרך דרומה  ומכוון שקליטת האינטרנט כאן איכותית למדי, אני משלים יומיים אחרונים בכתיבה ומתכנן את המסלול לימים הקרובים.

יום שני 28.1.2013
אמש כיוונתי שעון כדי לקום יחסית מוקדם ולהספיק להגיע ליעד הבא: העיר Comodoro rivadavia. שם אני מקווה למצוא פתרון לטיפול תקופתי לאופנוע ואולי חלקים שלא הצלחתי למצוא דרומה מכאן. הרכיבה בשעה הראשונה עברה טוב ולאחר מכן חזרתי למאבק עם  ידידתי הרוח למשך כשעתיים ולאחר שנתרצתה, נעלמה. ההפתעה של היום הגיעה באמצע היום, כאשר לפתע הרגשתי כאילו אני רוכב בוואקום. לא הייתה רוח. שקט מוחלט והרגשה שכאילו אני מנותק מהעולם. הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מתקדם. זרקתי מבט ללוח הנתונים… ובדקתי אם השעונים עובדים ואולי בכלל יש צלחת מעופפת מעלי או בכלל אני חולם. אלה היו כמה דקות מדהימות של חוויה שקשה לתאר. למרות הניסיון שלי כאן לעשות זאת. לאחר כמה דקות בהן כנראה הייתי עם רוח גב, שהייתה בדיוק במהירות בה נסע האופנוע ונתנה תחושה שהכל עומד ממש… הכל חזר לקדמותו. החוויה נשארה. דבר משונה נוסף קרה לי כאשר הגעתי לעיר  Caleta Olivia. כרנאה החליטו בעיירה הזו, שאין צורך בשילוט. העיירה לא ממש קטנה ולא מצאתי שלט אחד המורה לאן לנסוע. פשוט יש לרכוב לפי התחושה ולתקן את עצמך לפי החושים. ממש משונה. הגעתי בשעה סבירה למוסך של Honda  אך Nada  (כלום), אין להם אפשרות לעשות טיפול ואין חלקים. מצאתי לינה במקום הכי זול בעיר וגם הוא היה יקר משמעותית, ביחס לימים קודמים. נראה כי הסיבה לכך, היא העובדה שזאת עיר בה יש תעשית נפט מפותחת ולכן רמת ויוקר המחיה גבוהים יותר. עשיתי את הסיבוב הרגלי והגסטרונומי הרגיל שלי וחזרתי לנוח.

P1080617.JPG

למעלה: פסל קודח הנפט במרכז העיירה קאלטאה אוליביה – מסמל את מקור עושרה – נפט!


יום שלישי 29.1.2013
גם היום בחרתי בשעת יציאה מוקדמת. הסיבה הפעם היא ה- 480 ק"מ שחיכו לי. היציאה צפונה היתה קצת איטית בגלל כביש קצת משובש ותנועה רבה, אך לאחר כשעה, הרכיבה על כביש החוף המזרחי של ארגנטינה – כביש מספר 3 – הפכה להיות נעימה ומהירה. בימים כאלה, העצירות הן בתחנות דלק הפזורות לאורך הציר במרחקים של כ – 150 ק"מ בערך אחת מהשניה וצמוד להן מקום נעים לאכול ולשתות. אחת השמורות היפות באזור היא Reserva punta tombo . מקובל להניח בקרב יודעי דבר, כי יש בה הכי הרבה פינגווינים במקום אחד – לאחר אנטארטיקה ולפי המפה, הדרך לשם – כ-60 ק"מ מהכביש הראשי – אינה סלולה. אך כאשר עברתי בצומת, הדרך דווקא נראתה סלולה. עצרתי לשאול נהג אוטובוס מקומי והוא אישר באזני כי רק 16 הק"מ האחרונים לפני השמורה אינם סלולים. החלטתי להאריך את היום הארוך גם ככה ולהכנס לשמורה. החלק הלא סלול התברר כארוך יותר; כ – 22 ק"מ ויחד עם זאת, חוויית הפינגווינים היתה שווה את המאמץ. הכמות אדירה; לא עשרות, לא מאות, כי אם אלפים של פינגווינים מהסוג הניקרא "מאגלן" והם עכשיו בסוף תקופת הרבייה. בסביבות נובמבר, נולדים הצעירים ולאחר כחודשיים, הם מגיעים לגודל של כמעט בוגר. אז הם משילים את הפרווה שלהם וזה הסימן שהם בשלים ליציאה לים ללמוד לשחות. מסתבר, שכל זוג מגיע בדיוק לאותו קן כל שנה ומקיים בו את מצוות פרו ורבו. לי היתה חוויה נחמדה כאשר ישבתי לנוח ליד סככת הפקח, התקרב אלי פינגווין אחד (כך חשבתי בהתחלה) ומייד הגיע הזכר (שהוא גדול קצת יותר) והחזיר את זוגתו בדחיפה הביתה (לקן) זה היה די מצחיק. לאחר מכן המשכתי עד לעיר המחוז Puerto madryn השוכנת לחופו של מפרץ ובקרבת חצי האי ואלדז והתמקמתי בהוסטל מומלץ מאד על ידי הלונלי פלנט.

P1080620.JPG

P1080627.JPG

P1080633.JPG

P1080635.JPG

P1080642.JPG

P1080656.JPG

P1080662.JPG

P1080665.JPG

P1080667.JPG

P1080659.JPG

יום רביעי 30.1.2013
היום שלי בפוארטו מאדרין סבב סביב הטיפול באופנוע ואכן סוף סוף (!) מצאתי מקום מתאים. השארתי את חברי למסע עם הנחיות לטיפול, לחיזוקים ובדיקות שביקשתי לעשות (נהייתי מבין באופנועים פתאום…) ויצאתי לטייל בעיר הנחמדה הזאת. אין לי מושג איך עבר לי הזמן, אבל הלכתי לפאב לראות את משחק חצי הגמר הספרדי בין ריאל וברצלונה. לאחר המשחק, הייתי צריך לשרוף עוד שעה והיא עברה לי בקלות לאורך טיילת החוף שהייתה מלאה באנשים ובפעילויות. נודע לי כי מחר לא עובדים (מעט מאד אנשים יודעים את הסיבה), אבל אם יש יום חופש – כמובן שכאן כולם שמחים. ההסבר הוא: שלפני 200 שנה נגמרה העבדות כאן (סיבה טובה לא לעבוד). בשבוע הבא יש עוד שני ימים כאלה והסיבה היא הקרנבל שנחוג בכל ארגנטינה ובעוד מדינות. בסוף היום קיבלתי אופנוע נקי ומטופל היטב ובנוסף, בעל המוסך הפגיש אותי עם בחור מקומי שהתעניין בקניית האופנוע. החלפנו פרטים ואמרנו שנשמור על קשר.

למעלה: פוארטו מאדרין

יום חמישי 31.1.2013
נשארתי בפוארטו-מאדרין עוד יום. קרבתה של העיר לשמורת הטבע הגדולה בחצי האי ואלדז מביאה אליה הרבה תיירי טבע. החלטתי לנוח מעט מרכיבה ולקחתי טיול מאורגן ל – Penisula valdes רוב הדרכים אינן סלולות ואורך הסיור כ- 400 ק"מ, (כמעט כמו המרחק האוירי בין מטולה לאילת) החלטתי לחסוך קצת קשיי רכיבה ולתת לנהג להתמודד עם דרכי העפר והחצץ. הטיול מתחיל במוזיאון קטן בכניסה לשמורה, בו ניתן לראות שלד של לוויתן וסרט על חצי האי. לאחר מכן ממשיכים לנסוע ל- Caleta valdes לשתי תצפיות; הראשונה על אריות-ים (היו מעט מהם)  והשניה תצפית מדהימה על מספר אדיר של פינגוויני מהמין מאגלן, בצבעים חזקים יותר ולדעתי גם גדולים יותר מאלה שראיתי בשמורת Puerto tombo אבל המדריך חלק על דעתי. לאחר מכן ממשיכים ל –  Punta norte שם יש תצפית אדירה על מספר גדול של פילי-ים מעורבים עם אריות-ים הרובצים מטרים ספורים מעמדות התצפית. זה סיפק לי ריגוש אדיר והפך את היום לחוויה של ממש. היינו בקבוצה 13 איש+נהג ומדריך. מהם 8 ארגנטינאים, 1 אמריקאית, 2 גרמנים, צרפתי ושני ישראלים; אני ובחור אילם בשם שמואל מהוד-השרון. בדרך חזרה, כאשר כבר הכרנו קצת זה את זה, הטיול הפך לפחות רשמי ויותר חברתי, התחיל לרוץ ברכב הומור ארגנטינאי בריא, שפשוט הצחיק אותי ועשה לי את הנסיעה לחוייה נוספת עד ההגעה להוסטל בפוארטו מאדרין.

עד כאן להפעם , סוף שבוע נעים לכולם  ממני    גבי

—————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »