הרפתקה דוט קום

26 באוגוסט 2017 דין רוכב את צפון דרום אמריקה בדרך צפונה

מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.


הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.


הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.


מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

26 ביולי 2015 לירן באקוודור

לחצות את קו המשווה על אופנוע ועוד הרבה יותר

resized_20150106_143716.jpg

לאחר הפסקה קלה בדיווח, לירן חוזר במלוא עוצמת הריגושים וההתחברות לכל פסיק בדרך:

אקוודור-על קו המשווה.
29.12.14

עיירת הגבול איפיאלס שבקולומביה מוזנחת ונראה שמישהו בממשלה בקולומביה שכח אותה איי שם בדרום המדינה היפיפייה והענקית הזו.
הנסיעה למעבר הגבול קצרה מאוד משהו כמו 10 ק"מ אך נורית הדלק כבר מהבהבת מאתמול היות ואיננו יודעים כמה ק"מ לאחר מעבר הגבול נמצא תחנת דלק החלטנו לתדלק בעיר המוזנחת הזו.
למרות שהיה קשה למצוא באיפיאלס כמה טיפות של דלק הצלחנו לתדלק כל אחד מיכל מלא, ומשם נסענו לגבול.
ביקורת הדרכונים והמכס בצד הקולומביאני עובדים בצורה כל כך טובה וזריזה שעוד לא הספקתי לומר מילה וכבר נאמר לי "סע לשלום ובהצלחה בהמשך" כמובן שעניתי לפקיד ואמרתי לו "קולומביה המופלאה, איזו ארץ מדהימה יש לכם,תשמרו עליה ונפגש בעתיד" איזה חיוך עלה על פניו של הפקיד וגם שאר חבריו מסביב חייכו בהנאה, נראה שהם מאוד גאים מאוד במדינתם.

אחחח קולומביה אהבתי אותך כל כך והפרידה הייתה ממך הייתה עצובה, אך כמו בחיים צריך להמשיך קדימה ובצדו השני של הגבול נמצאת מדינה מדהימה לא פחות בשם אקוודור(ECUADOR).
בצד האקוודורי נראה שהבלגן חוגג.כבר בהגעה לחנייה נראה שתהליך הכניסה לאקוודור יקח לנו זמן הפעם.
משימה ראשונה חותמת כניסה לאקוודור בדרכון. נגשנו לאולם ביקורת הדרכונים ואכן מלא כאן עד אפס מקום. בזמן ההמתנה אני ממלא את הטופס אותו קיבלתי מהשומר בכניסה, וכעבור כ 40 דקות של המתנה הגיע תורי והדרכון האירופאי שלי הוחתם.כעת עליי לגשת למשימה השנייה שהיא משרד המכס.
מדוע אני פתאום כותב ביחיד?הסיבה היא שמישל רץ קדימה ואינו מחכה לי, התעצבנתי!! סיימת ראשון עצור שנייה וחכה לרוכב השני שרוכב איתך כבר כמעט חודש ואל תרוץ קדימה,מה זה ייתן לך אם תסיים את התהליך כמה דקות לפני?מה אתה תמשיך לנסוע או שתחכה? ברור שתחכה אז מה הבעיה לעשות זאת ביחד?כך גם אפשר לפטפט בזמן ההמתנה.
טוב לא חשוב נשים את העצבים בצד ונהנה מהרגע,ניגשתי למשרד המכס,ומישל לא היה שם.היות ויש לי כבר צילומים של רישיונות הרכב ושל הדרכון עמדתי מיד בתור.כעבור כמה דקות מישל חוזר ואומר "אה אתה פה?"עניתי לו "ברור זו המשימה השנייה" מישל ממשיך ואומר "יש לך צילומים של הניירת בצבע?" עניתי לו "לא, למה?" מישל עונה שוב בחיוך עוקצני "אני גם חיכיתי פה כמה דקות ואז נאמר לי שכאן הם מקבלים רק צילומים צבעוניים ולא שחור לבן אז שוב פעם אני לפניך" אמרתי "לא ידעתי שאנחנו בתחרות! טוב אני הולך לצלם וחוזר" כעבור כמה דקות חזרתי ומישל היה אי שם בקדמת התור,שאלתי אותו נו מה קורה?הוא אומר הפקידה יצאה לצלם את מספרי השלדה של כמה רכבים וכעת היא חזרה.כל פקידה לוקחת איתה כ 5 אנשים והולכת איתם לצלם את מספר הרישוי והשלדה.

resized_20141230_110420.jpg
בדיוק כשהגעתי נפתחה עוד עמדה והפקידה אמרה לי "רישיונות בבקשה", מיד מסרתי לה את הרישיונות ולאחר שהיא סיימה עם הניירת של 5 האנשים הראשונים היא יצאה לצלם.
סיבוב קצר יחד איתה ועם עוד 4 אנשים אחרים וחזרנו לאשנב הקבלה.כמה שאלות קצרות,קצת חיוכים והפקידה אומרת לי, "סע לשלום" אמרתי לה תודה ושאלתי שאלה נוספת "האם ביטוח שמכסה נזק צד ג' הוא חובה באקוודור?" היא ענתה "כן, אך את הביטוח צריך לעשות באחת מתחנות הדלק בהמשך היות ובמעבר הגבול אין סוכן ביטוח" נו טוב נקווה שלא יעצור אותי שוטר עד אז, אמרתי שוב תודה ויצאתי מהתור,מישל עדיין המתין אז שאלתי אותו "נו מה קורה?" מישל ענה "הפקידה עכשיו חזרה ועוד כמה דקות אני מסיים" אמרתי "סבבה אני כבר סיימתי אז אני מחכה לך! "מישל מופתע ואומר "מה כבר סיימת, איך זה שאני עדיין לא?"
פרסתי את ידיי לצדדים, עשיתי פרצוף של לא יודע, חייכתי והלכתי החוצה.
בזמן שהמתנתי למישל פגשתי עוד אופנוען רכוב על אופנוע מסוג KTM1190 , אני הכרתי אותו בקרטחנה בקולומביה בערב שהוא הגיע עם ספינת המפרש עליה היו גם כמה זוגות אופנוענים שפגשתי במרכז אמריקה.
דיברנו קצת על קולומביה ואח"כ אמרתי לו שילך לצלם את המסמכים בצבע ושרק אח"כ יחזור לפקידה שהייתי אצלה.
כעבור כמה דקות מישל חזר, אמרתי לו על נושא הביטוח שהוא חובה באקוודור ונעשה אותו בהמשך הדרך.
סה"כ היינו כשעתיים בגבול זמן טיפה ארוך מהממוצע אך סביר בהחלט.
אז קדימה ממשיכים יצאנו לדרך .יוהוו…אקוודור ארץ קו המשווה המדינה ה 12 שלי בטיול.
מיד לאחר שחצינו את הגבול הבחנתי מיד שהכבישים כאן קצת פחות טובים מקולומביה, רק שימשיך ככה ולא יהיה גרוע יותר. כעבור כמה דקות עצרנו בתחנת הדלק הראשונה שראינו, שאלתי את המתדלק היכן אפשר לעשות ביטוח היות ובגבול אמרו לנו שאפשר לעשות ביטוח בכל תחנת דלק, על פי מבט פניו הבנתי שכנראה המידע שאמרו לנו אינו נכון. שאלתי שוב היכן אפשר לעשות ביטוח והמתדלק אמר בעיר הקרובה שנקראת סן מיגל דה איברה (SAN MIGUEL DE IBARRA),אמרנו תודה והמשכנו.
המרחק הוא כ 120 ק"מ בהם נשתדל להימנע מהיתקלויות עם משטרה.
הנוף עדיין ירוק מסביב אך לא כמו בקולומביה.הכבישים מפותלים והתנועה סואנת,איכות האספלט פחות טובה ובחלק מהכבישים מדובר בכלל בבטון יצוק.כעבור כשעה הגענו לעיירה ועקב העבודות בכביש הופנינו לכביש עוקף שהאריך לנו את המרחק לנקודת היעד בכ 45 ק"מ,מיד לאחר שחצינו את הגבול שמתי לב שהGPS שלי שוב מזייף ובחלק מהערים והעיירות הוא אינו יודע לחשב נתיבים, איזה עצבים שוב צריך להתרגל ולנחש היכן אני. לעומת זאת מישל נוסע ללא GPS היות והוא קנה דרך האינטרנט GPS וה GPS הגיע לביתו לאחר שהוא כבר יצא לטיול. לכן הוא ביקש מאישתו להביא את הGPS יחד איתה כאשר היא באה לבקר אותו בקוסטה ריקה.
אממה היא שכחה להביא את ה GPS ולכן הוא מנווט עם תכנת ניווט בסמארטפון שלו.
אז כרגע נצטרך להסתמך עליו.

resized_20141230_155808.jpg
לאחר שסיימנו את העיקוף חזרנו אל הנתיב המתוכנן הנוף השתנה בחדות והפך למדברי ויבש כמו שאנחנו מכירים מאזור הדרום בארץ….

resized_20150709_123011.jpg

SATISFACTION GUARANTEED

כאן אני מפנה אתכם לדף הבלוג של לירן המכיל כמה טונות של חומר – שצריך לדעתי מערכת אינטרנט עצמאית. (כשתכנסו תבינו) כל נסיון לתמצת או לסכם מתוך החומר הזה יעשה לו רק עוול… 🙂 (יוני)

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!