הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

13 ביוני 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 12

אל הקלאהרי בדרך הקשה

img_14841.jpg

לבלוג הישיר של אחינעם (באנגלית) כאן

בוצואנה ידועה כמקום בו יש יותר חמורים מאנשים ואכן, יש הרבה חמורים. כמו כן, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם את מנסה לעבור בשלום. זה מתחיל להרגיש יותר כמו אפריקה – מהמורות וחיות מנקדות את הכביש.
הגעתי דרך מעבר גבול מוהונגו, פגשתי פקידים מנומסים ויעילים משני צדי הגבול, ולאחר מכן רכבתי לשאקווה Shakawe. פגשתי את שאלק וריצ'רד, שני דרום אפריקאים שנוסעים בלנדרובר שלהם מדרום אפריקה לאתיופיה. יצאנו לטיול של יום אחד לתוך גבעות טסודילו, איזור של ארבעה גושי סלע עליהם "ציורי בוש" יפים. הוקסמתי מהעובדה שיש במקום רישומי פינגווינים ולווייתנים וכן מבחר בעלי החיים האפריקאי הקלסי. כנראה גם ציורי חניתות לצייד דגים לא רחוק מאגמים באזור שיבש. מסתבר כי הבושמנים פגשו לווייתנים כאן באמצע מדבר קלהרי הצחיח. מדהים!

משאקווה נסעתי למאון Maun שם זכיתי לארוח נפלא אצל מייק, אמן מקומי ובני משפחתו. הלכנו לשתות בירה לאורך הנהר, ניסיתי את מזלי בדיג (לא ממש הצליח לי), נפגשתי עם כמה מתושביה המעניינים של העיר, ובינתיים הדבקתי פער מטלות כמו כביסה, ניקוי שרשרת האופנוע ותפירה. דברנו עם פקר, מתנדבת חיל שלום שמשכירה שם חדר, על האתגרים שבתפקידה ועל החינוך בכל הקשור ל- HIV. בבוצואנה כל משרד ממשלתי חייב לחלק קונדומים, ראיתי די הרבה מהם, אבל מנהגים מסורתיים עדיין מהווים מכשולים. במאון פגשתי גם את אריק, עוד רוכב דרום אפריקני שמטייל כחודש על אופנוע דרך נמיביה ובוצואנה ולמחרת רכבנו יחד לנאטה Nata. קיווינו לבלות לילה באוהלים בתוך מישורי המלח של מאקאגדיקגאדי Makgadikgadi אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך פנימה, אז התפשרנו על מאהל קמפינג בנאטה.

פגשנו שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים ולמחרת אריק, ג'ון ואני רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מישורי המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות ועוד! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון ויצאנו נחושים לתוך ליבם של מישורי המלח, עד קובו איילנד.
בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים מאוד עם דשא גבוה משני הצדדים ורכיבה במרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהעברתי את רגלי דרך העשבים הזקופים, הוטחתי והתלגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות, שהתרשמו מאד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

אני חייבת שנייה לדבר על העצות שקיבלתי. אנשים נלהבים מאוד לתת עצות, ואני מעריכה את זה. אבל לפעמים זה מרגיש מתסכל. יש אלף דעות שונות. יש אנשים שאומרים לרכוב עם לחץ האוויר גבוה בצמיגים. יש אומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול לאט ולשמוט את הרגליים למטה. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול עמוק מהר ככל האפשר. ייעוץ זה טוב – אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית וזה לא יהיה סוף העולם אם משהו ישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, אני לא יכולה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה מתכון לסיום הטיול שלי. אז לפעמים איטיות ויציבות מנצחים במירוץ.
זה גם לא מפריע לי להודות שאני נופלת בלי סוף. אני לא מתביישת להגיד שאני רוכבת במסלול אימונים, יש לי הרבה מה ללמוד. זה כל מה שהמסע הזה אמור להיות. לפעמים אני מקבלת תגובות והערות על הנפילות שלי. אני מוכנה לפרסם כל תמונה בכל פעם שהאופנוע  מונח על הקרקע ואני חסרת אונים לידו. לא אכפת לי לחשוף את החולשות שלי, אני מאמינה כי זה כשלעצמו הוא כוח, להיות מסוגל להודות בתקלות ובליקויים שלך. אני מעדיפה לעשות את זה ולהראות את הרכיבה שלי כפי שהיא באמת, מאשר לכסות על הקשיים והתסכולים.
זו היתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התאבך ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור ומפעם לפעם נראו כמה יעני בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו מהמישור שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות. זה היה כאילו המצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב 10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים לקובו איילנד. בצד החיובי, זה קידם תרגול טכניקת רכיבה בעמידה במהירות איטית, אז בהחלט שיפרתי את מיומנות האיזון שלי.
קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה היתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

ואסקו, מנהל הקמפינג במקום ארגן טנדר שיקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה Lethlakane בבוקר שלמחרת.
בלטלאקנה נסענו לחברת הנדסה המנוהלת על ידי בוץ' שבעזרת המכונאי שלו, מיילס, פרק את האופנוע. כנראה שהמצמד היה בלוי ויצטרך להיות מוחלף. שוב, נסיגה, בזבוז זמן, בזבוז כסף. אהה, כן. בסגנון וניחוח אפריקני אמיתיים (וסלחו לי, אבל גם בחוסר יעילות), המצמד אמור להגיע מחר מדרום-אפריקה.

20160609_074522-01.jpeg

במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו כדאי לדברים להתקלקל, משום שלכל מקום צפונה מכאן – משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר.

20160609_112222-01.jpeg

בינתיים, אני נחה לקראת השלב הבא של המסע עד מפלי ויקטוריה!

————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

11 במאי 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 6

היכרות עם יכולות האופנוע לפני היציאה לדרך ממש

13062453_10154088622367278_6473104643644769771_n.jpg

לבלוג המקסים של אחינעם כאן

27 באפריל 2016

ויקיפדיה מתארת את Sani Pass כך:
"התוואי עד Sani Pass מתחיל ב 1544 מטר ומטפס 1332 מטר אנכיים לגובה של 2876 מטרים. הדרך היא דרך כורכר תלולה עם שיפועים עד 1: 3, ויכולה להיות קשה למעבר במזג אוויר גרוע ועלולה להיות מכוסה שלג וקרח בחורף. לפי החוק בדרום אפריקה, רק רכבי 4X4 מורשים לעבור בה. את המעבר ממוקם בין ביקורת הגבולות של שתי המדינות (דרום אפריקה ולסוטו) ואורכו כ -9 ק"מ. נדרשת זהירות ונהגים או רוכבים, חייבים להיות ערניים בעת המעבר שכבר תבע קורבנות רבים. לפעמים ניתן לראות שרידי כלי הרכב שלא הצליחו לשיפוע הקיצוני ולחוסר האחיזה. "

20160423_083036-01.jpeg
ובכן, הנה לך. כל התירוצים שלי הסתדרו בשורה מוכנים לזוז. לא, לא אני רק צוחקת… בשבת בבוקר החלטתי לאתגר את סאני-פאס האימתני. לאחר דיונים עם כמה רוכבים שמכירים את האזור, בחרתי לא להמשיך לתוך לסוטו אלא לעלות ולרדת את סאני-פאס ביום אחד ולאחר מכן להמשיך סביב לסוטו למחרת.
הרכיבה במעלה סאני היתה קשה. הרכיבה בחזרה למטה היתה קשה פי מאה. יצאתי מוקדם בבוקר והגעתי לקטע החצץ הראשון בסביבות 8, בצייתנות הוצאתי אויר מהצמיגים וכיבתי את ה- ABS ואת בקרת המשיכה. המעבר עשוי משלושה חלקים בעצם. הראשון הוא קל, 13 קילומטרים עד עמוד הגבול הדרום-אפריקאי. השני הוא קטע די פשוט ולא מאוד תלול שלוקח אותך מעלה מעלה אל ההר. 500 המטרים האחרונים הם הקשים ביותר. פניות חדות, זוויות תלולות עם חצץ. בפנייתהעקלתון השניה או השלישית לקחתי את הקו הפנימי במקום החיצוני ונפלתי. ניסיתי להרים את האופנוע אבל זה פשוט לא זז אף שהיה ללא מנשאים או כל ציוד נוסף. התמקמתי לחכות לעזרה ואכן, כעבור רבע שעה, קבוצה של ארבעה רוכבי KTM הופיעה במעלה המעבר ועצרה כדי לעזור לי. נפלתי פעם נוספת בעת הטיפוס למעלה, אבל מהר מאוד הצלחתי להרים את האופנוע בעצמי ולהמשיך. זה הרגיש נהדר לעשות את זה לראש ההר!

20160423_080303-01.jpeg
נכנסתי ברכיבה לתוך לסוטו, מדינה ייחודית הממוקמת על רמה סחופת רוחות מקפיאות, אנשיה עטופים בשמיכות שחורות ענקיות, רועים צאן לצד הכביש. כאשר הקור הגיע גם אלי פניתי שוב לתחנת הגבול ולפאב Sani Lodge, הפאב הגבוה ביותר באפריקה (או כך אומרים).

שם פגשתי זוג שבא לאזור לסופשבוע מהעיר פרטוריה. שקענו בשיחה והם בחביבותם הציעו לרדת איתי בחזרה. היה לי מזל גדול שהם עשו זאת. הזווית של הדרך היורדת הייתה כה תלולה והסלעים כך רופפפים, שבמקום "רכיבה" על האופנוע, דידיתי לאט. כפות רגלי תומכות בצדדים כדי לא לאבד שיווי משקל ובהילוך הראשון, איטי עד כאב. זה היה מבעית. הכתפיים, הזרועות והאצבעות שלי כאבו כמו גיהינום. האופנוע נפל כחמש פעמים, אך לשמחתי היתה לי עזרה להרים אותו בחזרה.

ה- F700GS קשה לרכיבת שטח, כי יש לו הילוך ראשון ארוך מאוד, כלומר אין מרווח לשחק עם המצמד. אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, עשיתי את זה וחזרתי!

20160423_103643-01.jpeg
ביום ראשון בבוקר לקחתי הכל בעצלתיים, ואז עליתי על האופנוע ונסעתי מאנדרברג לקלרנס. הדרך עקפה את הרי דראקנסברג ולקחה אותי דרך הפרק הלאומי רמת שער הזהב, שנקרא כך בזכות מישורי הדשא הצהוב והאור הזהוב שמשתקף מפגיעת קרני השמש בגושי אבן החול הענקיים.

20160424_144147-01.jpeg

הנוף היה יפה והכביש ריק וחלק.
היום רכבתי מקלרנס לבורגרסדרופ, הקפתי כמעט לחלוטין את גבולותיה של לסוטו לפני שפניתי למטה לכיוון ג'פריס-ביי ו"נתיב הגנים" GARDENS ROUTE.

בימים האחרונים הרגשתי קצת מדוכדכת, קצת בודדה ותשושה. נטל קבלת החלטות רובץ עלי כל זמן – אין אף אחד אחר בסביבה כדי לחלוק איתו את העומס. ואני מרגישה את עצמי מתעסקת עם מעגל שלא נגמר – איפה אפשר לתדלק? איפה אני אוכל? איפה אשן? וברגע שהתשובה נענתה, צריך להתחיל הכל מהתחלה. זה מאוד נחמד שמצאתי ארוחת צהריים, אבל מה אעשה עם ארוחת הערב? האם אני צריכה לקנות אוכל עכשיו? האם אבשל? או אהיה בבית מלון? כנ"ל לגבי לינה. הדאגה על איפה אישן הלילה מתחילה בשעה 10 בבוקר. אני נזהרת מהתרופפות הערנות שלי, בידיעה כי טעות אחת עלולה לעלות לי. אני מרגישה כי אין לי את הפריבילגיה לעשות את זה – אני עדיין עסוקה רק בהישרדות. אבל אז… אני רוכבת מסע "גרועה"? אני לא רוצה רק לספור את הקילומטרים מדי יום, או להסתגר בעצמי בהוסטלים בלי לראות נפש חיה. קשה לי לשמור על איזון.

20160424_150247-01.jpeg
האסטרטגיה שלי לצאת ממצבי הרוח שכאלה היא להכין תוכנית ולהתמקד בעניינים מעשיים. יש לי תוכנית C ,B ,A ו- D ומרגיעה את עצמי כי בעצם אין צורך לדאוג, מאחר שיש לי כל כך הרבה אפשרויות. אני מסיימת את ימי הרכיבה מוקדם יחסית, מנסה לרכוב לאט ולעצור כדי לצלם תמונות ולפקנק לאורך הדרך. אני חושבת, אני מקווה, כי מדובר בתהליך למידה. כמו כן, קניתי לעצמי שוקולד. נראה שזה עוזר הכי הרבה.

20160425_090739-01.jpeg
מחר אגיע לג'פריס-ביי ואני מתכננת לקחת יום מנוחה שם כדי לגלוש ועוד יום במוסל ביי/הרמנוס לגלוש על חול ולצלול בכלוב צלילה עם העמלץ הלבן הגדול. ואז לקייפטאון האהובה הישנה כדי להטעין אנרגיות מחדש לפני שההרפתקה האמיתית תתחיל – נמיביה ובהמשך לתוך אפריקה!

——————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————————


תרגום מאנגלית: יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

7 במאי 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 3

רכיבה מקייפטאון מזרחה וטעימות שטח

12983991_10154072661802278_410038518539216985_o.jpg

אחינעם ממשיכה מערבה בנופים עוצרי נשימה ובניית יחסים עם האופנוע. לבלוג הנהדר של אחינעם כאן

יום חמישי בבוקר סיימתי כמה חובות ביורוקרטיים – קבלת אישור משטרתי כי האופנוע אינו גנוב וקרנט דה פסאג’. בשביל כל אחד מהם נאלצתי למצוא פרצות בחוקי מלכוד 22, תהליך ארוך ומתסכל. למזלי הייתה לי הרבה עזרה מדאנקן, יו ואיליין, אישה שעובדת עבור AA דרום אפריקה. כל הבלאגן הזה הוא בשביל להצליח להיכנס לתוך אתיופיה – אני מקווה שהיא שווה את זה! למרבה המזל, עד שעות אחר הצהריים יו ואני כבר היינו בדרכנו מן Bellville, ממש ליד קייפטאון, לכיוון הלב של הקארו. עלינו על כביש 62, המקביל הדרום אפריקאי לכביש 66 בארצות הברית. נסענו ממש עד השקיעה אז הגענו לעיירה בשם Barrydale. המראות כאן מזכירים לי מאוד את Monument Valley ואת האזור של Utah- כל כך יפה שאני לא יכול להחליט אם להסתכל על הכביש או על הנוף! בערב ישבנו בפאב של ההוסטל ופטפטנו עם המנהל, נוצרי אדוק שסיפר לנו כמה נבואות מוזרות על קונספירציה להשתיל שבבים בכל אדם בשביל להשטלת על העולם. לדבריו, כל זה כתוב בתנ”ך. כנראה שפיספסתי את החלק הזה.

למחרת התעוררנו מוקדם ורכבנו לעבר הזריחה. בדרך ראינו זברות ועצרנו ללטף אותם. נישנשנו כמה ביסים מחטיף חלבון, שחררנו אוויר מהצמיגים שלנו והחלנו לטפס במעלה Roiberg (ההר אדום). הקטע היה די טכני, אבל לא מאוד קשה. נפלתי פעם כי אני, בטפשות גדולה, לקחתי פנייה חדה לתוך עלייה בהילוך שני והמנוע נכבה. כמובן שאין דבר כזה טעות חכמה… האופנוע מרגיש לי מדהים על החצץ, זז חלק כמו חמאה.

12983249_10154069584192278_6583177544697031793_o.jpg


החלק הבא היה Swartberg Pass (מעלה ההר השחור). דרך כורכר זאת היא יצירת אמנות שנבנתה בשנות ה-1800, בעלת מערכת ניקוז מורכבת וקירות שהוקמו בקפידה מאבנים. היא הוכרזה כאתר מורשת, בתקווה שלא תסלל כי במצבה הנוכחי היא גן עדן לרוכבי אופניים ואופנוע. הרוח הצליפה בנו באכזריות וכיסתה אותנו בשכבה עבה של אבק. השביל רץ על צלע ההר, קרוב להחריד מהתהום מתחת ואז מתפתל לתוך קניון צר. הגענו, מזיעים ומזועזעים אך שמחים לעיירת Prince Albert, כפר נופש יפה מכוסה כמעט כולו בבוגנוויליה.

בשבת בבוקר לקחנו את הזמן שלנו ולאחר מכן התגלגלנו דרך אזור הקארו הצחיח, על פני חוות בנות יענה ובבונים, לתוך Uniondale. שם עזבנו את הכביש הסלול וחזרנו למדרכי עפר. מעלה Prince Alfred, אשר מוביל ל-Knynsa, הוא כביש נפלא במצב טוב ללא חלקים טכניים רבים. עצרנו בדרך למשקה ליד אתר קמפינג מפורסם בשם ה-G-spot של אנג’י, ידוע בשל האווירה ההיפית, הבירה החמה והשירות הלקוי. לאחר כחמש שעות של רכיבה הגענו לעיר החוף Knynsa.
הבוקר יו ואני נפרדנו לשלום.

img-20160410-wa0016-01.jpeg

הוא נסע חזרה הביתה לקייפ טאון ואני המשכתי לבדי, עם רגשות מעורבים. יצאתי לדרך כל כך מוקדם עד שעדיין היה חשוך. גם לאחר הזריחה האפרוריות נשארה – ענני גשם התנשאו באיום מעלי כל היום. הנסיעה הייתה מאוד שונה מן הימים הקודמים. 550 ק”מ בכבישים סלולים ב 120 קמ”ש. נדרשתי לסוגים שונים של ריכוז וסיבולת מהרכיבות הקודמות. רכבתי לאורך כביש החוף על סדרה של גשרים שנבנו מעל אינספור נהרות שנשפכים לים. במהלך המחצית השנייה של היום השמש יצאה והנוף הפך יותר נחמד, אבל רוח צדדית חזקה כמעט העיפה אותי שוב ושוב מהכביש ולכן נאלצתי לרכב לאט. הגעתי לעיר East London והתחלתי לשוטט בין מלונות והוסטלים בניסיון למצוא אחד עם חניה מאובטחת. איזו הקלה למצוא בית למשך הלילה סוף סוף!

מחר אני מתכננת לרכב לעיירת Coffee Bay אשר נמצאת על החוף הפראי, וכך להתקדם עוד צפונה לכיוון ה-Drakensberg אליו אגיע בימים הקרובים.

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

3 באפריל 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה

אפריקה! יש שירימו גבה.

אחינעם הרימה כפפה (קסדה וגם אופנוע)

11219316_10153659944862278_4380015824973543644_n.jpg

כמה מתבקש לשים כותרת עיתונאית כגון "אישה לבד על אופנוע באפריקה" אנחנו ב"הרפתקה" מעדיפים להתייחס לאדם, הוא או היא, כשווים בשאיפה שלהם ללכת הכי רחוק עם חלומותיהם.

אחינעם הראל יוצאת למסע רכוב באפריקה. לא רק המסע ייחודי, כי אם גם – אחינעם היא הרפתקנית מזן אחר שגדלה במשפחה בה נראה, כי ערכי המושג "חופש" עשויים מחומרים נדירים, ממסורת של סקרנות וחקר הלא מובן מאליו והבלתי שגרתי. נוכחות פיזית בחוויית הגילוי במחוזות מחוץ לדרכים החבוטות והשגרתיות.

כמו כל הרפתקן המוצא עניין לתת במה למסעו גם כאן, אנו שמחים לשיתוף שאחינעם מאפשרת לכולנו.

לאחינעם בלוג מסע יפהפה ובו עוד מידע כאן 

12507321_10153825070097278_30105307846932329_n.jpg

שנייה לפני

22 במרץ 2016

סבא שלי מתנוסס לגובה 2 מטר, עם שיער ג’ינג’י בוהק וידיים שריריות שנובעות משנים של שחיית 100 בריכות ביום אפילו בגיל 80. הוא טייל ברוב העולם על אופנוע – חצה את אפריקה פעמיים, נסע את שביל המשי, הגיע לרוסיה ולארצות הברית. סבא שלי הוא גם זה שעשה את הטעות לתת לי את הספר “מסעות יופיטר” שנכתב ע”י טד סיימון ומספר על מסע האופנוע שלו סביב העולם.

20140529_182944.jpg

מאז החלום שלי תמיד היה סביב העולם בארבע שנים ושני גלגלים. מחר אני יוצאת לרגל הראשונה של המסע הזה – לחצות את יבשת אפריקה מדרום אפריקה ועד אתיופיה על BMW F700GS לבדי (המסלול). במסע הזה יש ארבעה מרכיבים עיקריים שחשובים לי.
ראשית הטיול עצמו. הוא יהיה מאתגר ואינטנסיבי. אני מודה שאני חוששת מכך שיתקפו אותי ברחובות דרום אפריקה ויגנבו לי כסף, שאני אתעורר בוקר אחד והאופנוע לא יהיה במקומו, שבלילה יבואו צבועים וינסו לאכול אותי או פילים שידרסו אותי, שהאופנוע ייפול לי על הרגל באמצע המדבר ועד שיגיע נפש אדם כבר אמות וכו’ וכו’. אפריקה היא קיצונית בעוני שלה, במזג האוויר, במרחקים ובתחושת הזרות המיידית בתור אישה לבנה. לאורך הטיול אשן בחוץ באוהל ואטייל לבדי. אין ספק שאני בוחנת את עצמי בתנאים קשים. זאת חלק מהמשיכה. כל פעם שאני מטיילת אני מצליחה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם כל דבר ולהתעלות על עצמי. התחושה הזאת מעצימה וממכרת. השילוב של האדרנלין והסקרנות לראות ארץ מדהימה מובילים אותי.

20151124_124124-2.jpg
סבא שלי לימד אותי שחצי מכל טיול זה התכנון הכרוך בו. תמיד הרגשתי שיכולתי לבוא אליו עם כל תוכנית אפילו הכי מופרזת שיש – נניח שאני רוצה להצליח לעוף. כל שאר העולם יידחה את הרעיון בצעקות “משוגעת, משוגעת!” אבל סבא שלי יגיד “אין בעיה. איך את מתכננת לעשות את זה?”. כבר לפי שנה תליתי מפות ענקיות של אפריקה על קירות המשרד שלי בצבא והתחלתי לשרטט קווים ולדמיין את המסלולים. דיברתי עם אנשים, קראתי ספרים ובלוגים וגם התחלתי לחפש מימון לטיול. כתבתי למספר חברות ועיתונים בבקשה לסיוע. אני מרגישה לא בנוח עם ליחצ”ן את עצמי והתהליך הזה של ללמוד “למכור” את עצמי היה מלמד מאוד – כמו קורס מזורז בניהול עסקי. גם אם לא הייתי מקבלת תשובה אחת חיובית זה היה שווה את זה. בכלל, הסיבה היחידה לא לנסות משהו היא בשביל לחוס על האגו של עצמך. אני נורא לא מאמינה בלהגן על האגו, זה עוצר אותך מלהעז לעשות דברים. זה בריא לתת לאגו מדי פעם כמה חבטות טובות, זה מאפס אותך ומזכיר לך שזה לא כזה נורא לקבל דחייה, אתה מסוגל להתמודד עם זה.
עוד מרכיב קריטי עבורי הוא לכתוב במהלך הטיול על מנת לשפר את היכולות שלי לכתוב עבור קהל. בטיולים קודמים שלי תמיד רשמתי ביומן ואני נהנת לקרוא אותם ולחזור אחורה בזמן לנקודה בה הייתי אז. אבל כתיבה עבור קהל רחב, לחשוף את עצמך מול אנשים זרים זה משהו חדש. אבל כבר אמרנו כבר, לא? לא חסים על האגו! אני גם סקרנית מאוד לראות איזה הזדמנויות ייפתחו לי בעקבות הכתיבה. אני אפרסם פוסטים גם כאן בבלוג, במגזין האופנועים פולגז (http://fullgaz.co.il/) ובאתר המסעות הרפתקה (http://www.harpatka.com/).

20160128_161233-01 (1).jpeg

לבסוף יש את האלמנט של מסע סולו נשי. כל חיינו כנשים מסבירים לנו שאנחנו פחות מסוגלות – פחות מסוגלות לסחוב, פחות מסוגלות לתקן, פחות מסוגלות לנהוג, בכלל לא מסוגלות לחנות, לא מסוגלות ללכת לבד בחושך. באיחוד בתרבות המערבית, בנות מחונכות על “סינדרום העכביש”. הרי אף בחורה לא באמת מפחדת מעכביש קטן ומסכן. אבל אנחנו מציגות את עצמינו כחלשות וחסרות אונים – זה יותר “סקסי”. בפעם הראשונה שלי באפריקה שמתי לב כמה שהיחס כלפי נשים שונה בתרבויות שונות. באפריקה נשים הן אלה שסוחבות, אלה שעומדות באוטובוס ויורדות אחרונות מהספינה. היחס כלפי נשים הוא לא של כבוד או שוויון, אך הן לא נתפסות כלא מסוגלות. אנחנו צריכות להתחיל למתוח את הגבולות של מה שהחברה, ובנות עצמן, חושבות שהן יכולות לעשות ולחנך ילדות צעירות שאין גבולות כאלה. המסע שלי הוא חלק מפריצת הגבולות הזאת. הסכנות קיימות, ויש יותר מהן בגלל שאני אישה, אבל לא צריך לתת לפחד לעצור אותנו.

קייפטאון

26 באפריל 2016

הגעתי שלשום בערב לקייפ טאון היישר לדירה של פאן, בחור הודי שאני מתארחת אצלו דרך Couchsurfing. מדובר באתר אינטרנט שמטרתו להפגיש בין מטיילים למקומיים ככה שבאקפאקרים יכולים לישון בחינם אצל בני מקום ולראות את הצד ה”אמיתי” ולא רק את הצד התיירותי. בתמורה אתה מארח מטיילים כשהם מגיעים אליך לארץ. כך יצרו קהילה של אנשים שאוהבים להכיר תרבויות שונות ואנשים חדשים. יחד עם ליונה, בחורה גרמניה שגם התארחה בדירה, יצאנו לאכול סושי ולחגוג את הערב האחרון שלה והראשון שלי בקייפ טאון.

img-20160325-wa0018-01.jpeg
למחרת קמתי מוקדם וצעדתי לסוכנות של ב.מ.וו. לראות את הפרטנרית שלי לטיול. הF700GS שלי, או כפי שהמשפחה שלי כינתה אותה, “ברומהילדה” (רפרנס מג’נגו), הייתה על שולחן המטבחיים, בתהליכי הרכבת צמיגים חדשים.הרשימה המלאה של התוספות שהיא תקבל:
צמיגי מצלר קארו 3
מושב נוח (ריפוד ומשענת גב)
מגיני ידיים
מגן מנוע מלא שמורכב על הפלסטיקה בין רגלי הרוכב ולא רק מגן על המנוע)
מגן גחון
רגליות עבות מהאדוונצ’ר 800
שמשה מוגבהת
מזוודות אלומיניום
מערכת אזעקה

20160324_090316-01.jpeg
שאר היום ביליתי בבירוקרטיה מתישה והתהלכות ממשרד ממשלתי אחד לשני. מסתבר שמינואר 2016 כבר לא ניתן לרכוש אופנוע אם אתה לא תושב בדרום אפריקה. שינוי החוקים הפתאומי הזה סיבך הרבה אנשים. למזלי יש לי קצה חוט למצוא פתרון ובתקווה לצאת לדרך כמה שיותר מהר. בכלל, יש מעט מאוד דברים בחיים שהם באמת בעיות בלתי הפיכות. רוב הדברים שמטרידים אותנו הם פשוט פונקציה של זמן וכסף. לי זה עוזר לחשוב על זה באופן הזה – לא כבעיה אלא כמכשול שאני פשוט צריכה למצוא דרך לעבור.

20160324_190550-01.jpeg
קייפ טאון עצמה היא עיר יפיפיה בה אנשים מכל הצבעים והמינים מתערבבים ובעיקר נסחפים ברוח הבלתי פוסקת. בכל נקודה בעיר אתה מרגיש את הצל הכבד של “הר השלוחן”, הפסגה השטוחה-סגולה שלו מכוסה בערפל סמיך למעט פרקים קצרים בהם היא נחשפת.
שלשום בערב פאן ואני נסענו להר סיגנל המשקיף על המפרץ של קייפ טאון בשביל לצפות בשקיעה המרהיבה (יחד עם הרבה תיירים נוספים). הנה וידאו של הנסיעה והנוף:

בסטוני פוינט במפרץ בטי ראינו פינגווינים אפריקאיים אשר נקראו בעבר פינגוויני ג’קאס (חמור) בגלל הצווחות שלהם. בשנת 1900 היו מיליונים מהם במושבות קינון לאורך חופי דרום אפריקה ונמיביה. בשנים האחרונות הצטמצמה האוכלוסייה והיום המושבה הגדולה ביותר מורכבת מ-2,000 פריטים בלבד כאן בסטוני פוינט.
ממפרץ בטי חזרנו חלק מצעדינו לאורך כביש החוף העוקף אץ שמורת קוגלברג. אני נהגתי בחלק זה, ולא סתם, על הארלי 883. מעולם לא רכבתי על אופנוע בנפח גדול כל כך ומעולם לא הרכבתי נוסע. לא רק זה, גם בחיי לא נהגתי בצד שמאל. ההרגשה הזאת של לצבור ביטחון לאט לאט, להירגע לתוך תנועת האופנוע, תחושת ההישג והתזכורת למה אני אוהבת כל כך הרבה לרכב (לאחר חודשיים בלי), הייתה אופורית. הנוף עוצר נשימה – בצד אחד צוקים חדים נופלים לתוך האוקיינוס הלא נגמר, בצד שני הרים המתנשאים מעליך. השמש מבין העננים אחרי הגשם. ויותר מכל הרכסים הסגולים-כחולים שמובילים מקייפטאון כל הדרך אל כף התקווה טובה, ודומה שהם מקיפים אותך לחלוטין מכל הכיוונים.כ מה פעמים אנחנו אפילו ראינו בבונים באמצע הכביש!
דבר אחד – הארלים לא בנויים לרוכב מאחורה! למרות כל הריפוד שניסיתי לספק לתחת שלי בצורת רק-עוד-פרוסה-אחת, המקטע האחרון היה סיוט. אבל מה זה קצת כאב? זה היה יום מדהים, אחד מאותם ימים שגורמים לך להודות לאלוהים שאתה חי ומקבל לחוות דברים כאלה!

20160325_143721-01.jpeg

————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

2 בנובמבר 2014 רום בזימבבואה

כאילו אין מספיק אריות באפריקה

רום רוכב לתוך לוע הארי של זימבבואה

למען עשות סדר, הפוסט הזה מתפרסם לאחר עליית כתבה על מסעו של רום בחדשות ערוץ 2 בליל שבת-31 באוקטובר 2014 – מה שהכניס עוד כמה אלפים לאתר צנוע זה, לאחר חיפוש בגוגל של "רום בן אליהו". אז נכון, כמו שמצויין בכתבת הטלויזיה, רום כבר הגיע לקניה והאופנוע שלו עומד שם למכירה…(יוני)

DSCN3754.JPGהכתבה על המסע של רום ב"רשת" עם דני קושמרו

אם תחפשו מידע על זימבבואה באינטרנט, תקבלו מידע על אחד משני הנושאים הבאים: הדבר הראשון שיופיע לכם הוא השם רוברט מוגאבה– העריץ הידוע לשמצה ששולט במדינה ביד רמה כבר יותר מ30 שנה, או לחילופין מפלי ויקטוריה המפורסמים שמושכים אליה מיליוני תיירים מידי שנה. להבדיל ממיליוני התיירים, אני הגעתי לזימבבואה בגלל הנושא הראשון, נסעתי להיפגש עם רוברט פאקינג מוגאבה.

ההחלטה לנסוע להיפגש אתו נבעה בעיקר בגלל המשימה שלשמה הגעתי לאפריקה והיא להגיע כל הדרך ברכיבה עד לישראל עם דרכון ישראלי בלבד.

שעות רבות של חיפושים באינטרנט, יצירת קשרים עם אנשי בטחון וטיילים חובקי עולם הביאו אותי שוב ושוב למבוי סתום ולתשובה חד משמעית – זה מסוכן ולא אפשרי.

סודן כמדינה עוינת הינה הסיבה המרכזית שהגשמת החלום של רכיבה כל הדרך עד הבית היא בלתי אפשרית עבורי כאזרח ישראלי.

חיידק האבולה שמתפשט במהירות על מערב אפריקה ומאיים על היבשת כולה סוגר בפני את האופציות ממערב.

דרך נוספת שעלתה על הפרק היא להגיע לאריתריאה וממנה לקחת ספינה לירדן והביתה, אך מלחמה רבת שנים בין אתיופיה לאריתריאה יוצרת מתיחות רבה בין שתי המדינות, חוקר הולנדי שהיה שם אמר לי שהגבול הוא כמו "ישראל- סוריה רק עם נהלי פתיחה באש כמו בצד הסורי "

כל אלו נוספו על כמות הסכנות האורבות לי באפריקה כאדם לבן בודד על אופנוע, שאמנם מרתיעות אותי מאוד אבל לא עוצרות אותי עדיין.

שלושה חודשים ביבשת השחורה הספיקו לי כדי להבין את חוקי המשחק כאן. באפריקה ה-כ- ל אפשרי, כל עוד יש לך את הכסף או את הקשרים הנכונים.

בתור הומלס עם אוהל [אמנם מפואר אבל עדיין אוהל] ועם תקציב של 30 דולר ליום [כולל דלק] כנראה אצטרך להשיג את הקשרים הנכונים כי הכסף בקושי מספיק לי כדי לאכול.

רוברט מוגאבה בן ה90 הוא סמל לכוח ונמנה בקנה אחד עם הוגו צ'אבס, פידל קסטרו ודיקטטורים אחרים.
הייתי סבור שאם אצליח להגיע אליו, בהינף אצבע [או שני טלפונים] הוא יוכל לפתור לי את כל הבעיות שעתידות לבוא בהמשך דרכי באפריקה.
כשאתה רוכב מרחקים אדירים בכל יום יש המון זמן לחשוב, וכך במשך שעות על גבי שעות רקמתי את התוכנית שלשמה הגעתי לזימבבואה.

DSCN4470.JPG

חציתי לזימבבואה דרך גבולה הצפוני של בוטסואנה היישר לאחד משבעת פלאי עולם המרשימים ביותר – מפלי ויקטוריה – קילומטר וחצי של מים גועשים מנהר הזמבזי האדיר נופלים לתהום של 110 מטרים ומתנפצים בעוצמתיות כה רבה, שאני עומד בצד השני של המצוק ונרטב ממקלחת רסיסים מרעננת ומההדף של המים הפוגעים בקרקע.
קרני השמש הנשברות על תרסיס המים יוצרות קשת בענן זוהרת וכמעט ניתנת לנגיעה.
המפלים הם אחד מאתרי התיירות הכי פעילים באפריקה כולה. לא יכולתי שלא להקיא לעצמי קצת בפה מרוב התיירותיות ועזבתי את האזור חיש מהר.

נסעתי ישירות להררי, בירת זימבבואה בכדי ליצור את הקשרים הנכונים להגיע לנשיא מוגאבה.
כששאלתי את המקומיים את דעתם על הנשיא, פניהם הרצינו והיה נראה שזו שאלה שלא שואלים כאן.
….

אחרי יומיים בהררי הצלחתי ליצור קשרים עם סיימון טין, אחד אנשי העסקים החזקים בזימבבואה, וכתומך נלהב של ישראל התחברנו ונהיינו חברים טובים.
כמו כל אחד שסיפרתי לו על כך שאני רוצה להיפגש עם מוגאבה, גם סיימון חשב בהתחלה שמשהו לא בסדר אצלי, אבל כשהבהרתי לו מאוד ברצינות שאני לא צוחק הוא השתכנע שמשהו לא בסדר אצלי.
אך להבדיל מהשאר, הוא החליט לעזור לי.
יום למחרת סיימון הזמין למשרדו את בנו של אחד הגנרלים בזימבבואה שמכיר באופן אישי את הנשיא.
ישבנו ביחד ותכננו…ידעתי שזה לא משחק, ואני חייב לעשות את זה נכון, החלטנו ביחד שהדרך היחידה היא להגיע באופן תמים לביתו של הנשיא ולנסות להיפגש אתו.
ידעתי גם שזה יכול להיות מסוכן ושהסיכויים הם קלושים, אבל אני אף פעם לא נותן למעט סיכויים לעצור בעדי מלנסות.
הדברים הבאים התגלגלו באופן די מהיר, מהשוטרים בכניסה הגעתי לאנשי צבא חמושים שאישרו לי להגיע עד לשער הכניסה. שם התחברתי עם השומרים שהתלהבו מהאופנוע ושלחו אותי למשרדי הממשלה לעבור בדיקה לפני הכניסה.
כשהגעתי למשרדים כבר ידעו שם על הגעתי. הכל הלך חלק ונראה שכולם התלהבו מהסיפורים ומהשטויות שלי.

" : הייתה הטענה שלשמה היה לי כל כך חשוב לפגוש אותו.It wouldn’t be the same crossing Africa with out meeting the GODFATHER of Africa”

"חכה כאן, תכף יבואו ממשמר הנשיא לאסוף אותך", אמר לי עם חיוך הבחור הנחמד מהדלפק.
ואז ברגע, הכל השתנה, ונכנסתי לתוך הסרט שבדיוק ממנו חששתי…

שני גורילות עם חליפות שחורות הגיחו מאחורי, אחד מהם אחז בידי וביקש ממני להתלוות אליהם.
אחד מהם שם לב למצלמה שעל הקסדה, קיפל אותה בכוח כלפי מטה וכמעט שבר אותה, דבר שממש הרגיז אותי אבל החלטתי שעדיף שאתרגז בשקט בשלב זה.
נכנסנו לתוך טנדר שחור עם עוד שני גורילות עם חליפות ומשקפיים שחורים, שני הגורילות הראשונות התיישבו משני צדדי ונעלו את הדלתות. לא היה לי מושג לאן הם לוקחים אותי.
הנהג מידי פעם הרים את מבטו והסתכל אלי דרך המראה, זרק שאלה מוזרה והשתתק.
ידעתי שאני הולך להיחקר לפני שאפגש עם הנשיא, אך לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בכזאת אגרסיביות,
התחלתי לשקול מחדש את כדאיות העניין אך גם ידעתי שאני נמצא עמוק מידי בכדי לסגת אחורה ולהתחרט בשלב זה. כמו בכניסה עם אופנוע לחול טובעני או שלולית מים עמוקה– צריך לשמור על גז אחיד ולא לעצור עד שמגיעים לקרקע מוצקה. אסור לי להראות מעורער אפילו קצת כדי לא להעלות אצלם חשד שאני יכול להוות איום על הנשיא.
התחלתי לסרוק עם העיניים ולחפש דרכי מילוט למקרה הצורך.
נסענו בערך רבע שעה דרך סמטאות צרות עד שהגענו למתחם עם שער חלודה גדול ושני שומרים חמושים.
הגורילות עם החליפות התהלכו משני צדדי והובילו אותי לתוך בניין אפרורי ישן ומלא בריקבון, ירדנו במדרגות לתוך מרתף עם מסדרון צר וארוך.הוכנסתי לתוך חדרון קטן ומחניק שהיו בו רק שולחן ושני כיסאות עץ ישנים ועקומים.
מאחורי השולחן הרעוע ישב צעיר לבוש חליפה והחל לתחקר אותי. מידי פעם היה מרים את עיניו אלי, מקמט את מצחו ופולט מן נהמה של אי שביעות רצון תוך שהוא מהנהן בחזרה כלפי מטה בחזרה אל הדף.

אחריו, נחקרתי על ידי 3 אנשים נוספים, כל חפצי נלקחו ממני ונשארתי להמתין בחדרון המחניק שנראה ממש כמו תא בבית כלא. הקירות היו סדוקים ורטובים מנזילות, החלון הקטן מעל שולחנו של המתשאל היה נעול עם רשת ברזל חלודה ששימשה כביתם של עשרות עכבישים שטוו את קוריהם בין חורי הרשת. מידי פעם נשמע רעש של חריקת דלת ברזל כבדה שנסגרת בחוזקה ויצרה הד מבהיל בבניין כולו.

קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מצד לצד, מידי פעם הצצתי בחלון הקטן לראות את רגליהם של האנשים שבחוץ. רציתי להאמין שזה חלק מההליך הרגיל שכולם עוברים לפני שהם פוגשים את הנשיא אך גם הכנתי את עצמי לכך שאני עלול להעביר כאן כמה ימים טובים עד שישחררו אותי.
עד עכשיו, לא היה שום דבר שיכול היה להעלות אצלם חשד כלשהו שאני מהווה איום ולכן נשארתי רגוע.
לאחר כמה שעות של המתנה נלקחתי שוב לרכב עם ארבע מתחקרים חדשים.
קיוויתי שסיימתי עם כל החקירות ואנחנו נוסעים לנשיא.

מעצר 4.png

לפתע הרכב נעצר, כולם שתקו והסתכלו קדימה במבט רציני
"מוסד"
אמר פתאום הנהג והיישיר אלי מבט במראה.
רק זה מה שחסר לי עכשיו, שיחשדו שאני מהמוסד.
"מוסד, מה אתה יכול להגיד לנו על המוסד" הוא חזר בטון תקיף
"יש ספר טוב על המוסד אם אתה רוצה" והחזרתי לו מבט רציני שיראה שאני לא מתחמק או משנה את קצב  הנשימה.
התחילו לשאול על השירות הצבאי שלי ועל ההכשרה שעברתי.
האווירה ברכב הייתה רצינית מידי והייתי חייב לשנות אותה קצת.
"תראו בגדול אני מאומן לחסל עד ארבע אנשים עם הידיים, יותר מארבע כבר יהיה לי יותר קשה"

לצערי, זה לא ממש הצחיק אותם.
הם רק הסתכלו אחד על השני והרגשתי שהמקום הקטן שנשאר לי לשבת בין הגורילות הולך ונהיה צר יותר.
כל מה שהייתי צריך זה להיות מספיק זמן עם אותם אנשים כדי להגיע למצב שהם בוטחים בי ומאמינים לי.
והאמת היא, שבאמת לא היה לי שום דבר להסתיר.
השעה כבר הייתה מאוחרת, הבנתי שאת הנשיא כבר לא אראה היום, ושאם החקירה לא תסתיים בזמן הקרוב אבלה איתם גם את הלילה וזה דבר שפחות רציתי לעשות.
ידעתי שבשעה 6 כוח החילוץ שלי אמור להתחיל לפעול וקיוויתי שזה אכן קורה
ממש לפני שהחשיך קיבל אחד מהם שיחת טלפון. לפי המבטים שהם העבירו בניהם הבנתי שזו השיחה שחיכיתי לה.
"התקשרו ממשרד ההגנה, אנחנו משחררים אותך למעצר בית אצל סיימון'".
הרגשתי הקלה ענקית.

סיימון טין מצונזר.png
לפני שהגורילות הורידו אותי בביתו של סיימון, לקח אותי אחד מהם הצידה, נתן לי את מספר הפלאפון שלו ואמר לי שכל בעיה שיש לי בזימבבואה להתקשר אליו באופן ישיר.

יומיים לאחר מכן כבר חציתי את הגבול למוזמביק.

הבלוג של רום

דף הפייס של רום

————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לרום בן אליהו

————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »