הרפתקה דוט קום

18 במרץ 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 4

סיכום הרכיבה בארגנטינה וצ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואולי קצת בואנוס איירס. אנחנו דילגנו על כל הללו, התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים). אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת ש"חבל על כל טיפה" נתלהב ממפלים יותר מאחרים.

אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד. מדובר על מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (275 מפלים שמקיפים אותך מכל צד). הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם רחב אך צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה. אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם,

אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לתור אחד אין סופי. אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים ונחפש לנו
פינות חמד נסתרות מהעין. כזאת היא חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר שבעת הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת
לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך, ניתן לתמונות לספר את הסיפור.


את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
– אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
– כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
– ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד) ובנוסף יש לנו הרעלת אלפנדאס.
– המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
– המתדלק בתחנת הדלק תמיד ימלא על הטיפה האחרונה שהמיכל יכול להכיל, ולא רק מפני שהוא רוצה למכור לך עוד קצת דלק אלא מפני שהליטר הזה יכול להציל אותך כאשר התחנה הבאה (עוד 200 ק"מ) תהיה סגורה, או שלא יהיה בה את הדלק המתאים והבאה אחריה (עוד 100 ק"מ) בקצה טווח המיכל שלך.


– ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא נביע את דעתנו האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם. – הזמן זורם כאן אחרת, לדוגמא קבענו בחמש וחצי בבוקר שיאספו אותנו, הגיעו בשבע וחצי ולא נראה היה שזה מטריד מישהו (פרט לנו כמובן)


– לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.

מחר פרו.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 ביוני 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 12

אל הקלאהרי בדרך הקשה

img_14841.jpg

לבלוג הישיר של אחינעם (באנגלית) כאן

בוצואנה ידועה כמקום בו יש יותר חמורים מאנשים ואכן, יש הרבה חמורים. כמו כן, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם את מנסה לעבור בשלום. זה מתחיל להרגיש יותר כמו אפריקה – מהמורות וחיות מנקדות את הכביש.
הגעתי דרך מעבר גבול מוהונגו, פגשתי פקידים מנומסים ויעילים משני צדי הגבול, ולאחר מכן רכבתי לשאקווה Shakawe. פגשתי את שאלק וריצ'רד, שני דרום אפריקאים שנוסעים בלנדרובר שלהם מדרום אפריקה לאתיופיה. יצאנו לטיול של יום אחד לתוך גבעות טסודילו, איזור של ארבעה גושי סלע עליהם "ציורי בוש" יפים. הוקסמתי מהעובדה שיש במקום רישומי פינגווינים ולווייתנים וכן מבחר בעלי החיים האפריקאי הקלסי. כנראה גם ציורי חניתות לצייד דגים לא רחוק מאגמים באזור שיבש. מסתבר כי הבושמנים פגשו לווייתנים כאן באמצע מדבר קלהרי הצחיח. מדהים!

משאקווה נסעתי למאון Maun שם זכיתי לארוח נפלא אצל מייק, אמן מקומי ובני משפחתו. הלכנו לשתות בירה לאורך הנהר, ניסיתי את מזלי בדיג (לא ממש הצליח לי), נפגשתי עם כמה מתושביה המעניינים של העיר, ובינתיים הדבקתי פער מטלות כמו כביסה, ניקוי שרשרת האופנוע ותפירה. דברנו עם פקר, מתנדבת חיל שלום שמשכירה שם חדר, על האתגרים שבתפקידה ועל החינוך בכל הקשור ל- HIV. בבוצואנה כל משרד ממשלתי חייב לחלק קונדומים, ראיתי די הרבה מהם, אבל מנהגים מסורתיים עדיין מהווים מכשולים. במאון פגשתי גם את אריק, עוד רוכב דרום אפריקני שמטייל כחודש על אופנוע דרך נמיביה ובוצואנה ולמחרת רכבנו יחד לנאטה Nata. קיווינו לבלות לילה באוהלים בתוך מישורי המלח של מאקאגדיקגאדי Makgadikgadi אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך פנימה, אז התפשרנו על מאהל קמפינג בנאטה.

פגשנו שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים ולמחרת אריק, ג'ון ואני רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מישורי המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות ועוד! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון ויצאנו נחושים לתוך ליבם של מישורי המלח, עד קובו איילנד.
בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים מאוד עם דשא גבוה משני הצדדים ורכיבה במרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהעברתי את רגלי דרך העשבים הזקופים, הוטחתי והתלגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות, שהתרשמו מאד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

אני חייבת שנייה לדבר על העצות שקיבלתי. אנשים נלהבים מאוד לתת עצות, ואני מעריכה את זה. אבל לפעמים זה מרגיש מתסכל. יש אלף דעות שונות. יש אנשים שאומרים לרכוב עם לחץ האוויר גבוה בצמיגים. יש אומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול לאט ולשמוט את הרגליים למטה. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול עמוק מהר ככל האפשר. ייעוץ זה טוב – אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית וזה לא יהיה סוף העולם אם משהו ישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, אני לא יכולה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה מתכון לסיום הטיול שלי. אז לפעמים איטיות ויציבות מנצחים במירוץ.
זה גם לא מפריע לי להודות שאני נופלת בלי סוף. אני לא מתביישת להגיד שאני רוכבת במסלול אימונים, יש לי הרבה מה ללמוד. זה כל מה שהמסע הזה אמור להיות. לפעמים אני מקבלת תגובות והערות על הנפילות שלי. אני מוכנה לפרסם כל תמונה בכל פעם שהאופנוע  מונח על הקרקע ואני חסרת אונים לידו. לא אכפת לי לחשוף את החולשות שלי, אני מאמינה כי זה כשלעצמו הוא כוח, להיות מסוגל להודות בתקלות ובליקויים שלך. אני מעדיפה לעשות את זה ולהראות את הרכיבה שלי כפי שהיא באמת, מאשר לכסות על הקשיים והתסכולים.
זו היתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התאבך ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור ומפעם לפעם נראו כמה יעני בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו מהמישור שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות. זה היה כאילו המצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב 10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים לקובו איילנד. בצד החיובי, זה קידם תרגול טכניקת רכיבה בעמידה במהירות איטית, אז בהחלט שיפרתי את מיומנות האיזון שלי.
קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה היתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

ואסקו, מנהל הקמפינג במקום ארגן טנדר שיקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה Lethlakane בבוקר שלמחרת.
בלטלאקנה נסענו לחברת הנדסה המנוהלת על ידי בוץ' שבעזרת המכונאי שלו, מיילס, פרק את האופנוע. כנראה שהמצמד היה בלוי ויצטרך להיות מוחלף. שוב, נסיגה, בזבוז זמן, בזבוז כסף. אהה, כן. בסגנון וניחוח אפריקני אמיתיים (וסלחו לי, אבל גם בחוסר יעילות), המצמד אמור להגיע מחר מדרום-אפריקה.

20160609_074522-01.jpeg

במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו כדאי לדברים להתקלקל, משום שלכל מקום צפונה מכאן – משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר.

20160609_112222-01.jpeg

בינתיים, אני נחה לקראת השלב הבא של המסע עד מפלי ויקטוריה!

————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

12 במאי 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 7

אופנוע, כרישים, וחזרה לקייפטאון

img_0248.jpg

לבלוג הנפלא (באנגלית בחלקו) של אחינעם כאן

2 במאי 2016

בימים האחרונים ביליתי בהנאה רבה  ב"נתיב הגנים" של דרום אפריקה, איזור אשר זכה בצדק למוניטין כאחד האזורים היפים ביותר של דרום אפריקה.
ביום רביעי שעבר נסעתי מ Burgersdrop לג'פריס ביי דרך איזור הקארו הצחיח והדרמטי. העננים היו תלויים בגובה נמוך ועד מהרה ערפל אפף אותי לגמרי.

img_0211.jpg
ג'פריס-ביי משדר "ריגוש גלישה" מכל פינה. זהו אתר המפורסם בעולם ב"סופר טיוב" שלו. בסוף השבוע בו התחזית דיברה על תנאים מצויינים. ואפילו ניסיתי את מזלי.

screenshot_2016-04-27-19-43-05-01.jpeg

גם עיירת הנופש הסמוכה, סאן פרנסיס ביי, היתה יפה ורגועה.

למחרת נסעתי מוסל ביי דרך כביש צדדי בשם Pass Boulkrans שנסגר לפני כמה שנים. הדרך עדיין במצב טוב אבל היא הפכה להיות זרועה בסלעים וצמחים. איזור טובל בטבע – והדרך היחידה לתאר את זה היא קסם טהור.

img_0244.jpg
במוסל-ביי פגשתי שתי בנות גרמנית שנמצאות שם במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים עם אוניברסיטת דרבן ושני בנים מגרמניה ואלסקה שלמדו בסווזילנד. יחד נסענו שעתיים צפונה אל מערות קאנגו המהממות שנוצרו לפני כשני מיליון שנים.

ביום שבת הלכתי לצלול עם כרישים באמצעות כלוב ברזל, משהו שרציתי לעשות מזה זמן רב. זו הייתה חוויה מדהימה. מלבד האדרנלין וההתרגשות, למדתי גם הרבה על העמלץ הגדול. לדוגמה, האם ידעתם כי הכרישה הנקבה כמעט כפולה בגודלה מהזכר? וכי הם מגיעים לבגרות מינית רק בסביבות גיל 26-33 וחיים עד כ -70? המרכז גם עובד קשה כדי לקדם את המודעות לשימור בעלי חיים אלה.

img-20160430-wa0031.jpg

20160430_130506_hdr-01.jpeg

הנה הסרטון להנאתכם:


אתמול נסעתי בדרכי עפר ממוסל-ביי אל המלגס פונט, המעבורת האחרונה בדרום אפריקה המופעלת ידנית. הרפסודה טעונה עם שלוש מכוניות (ואופנוע אחד שהתגנב לרווחים) הפועלים מושכים בגופם והרפסודה נעה על גלגלת המתכת.

שבילי העפר היו במצב מצוין וסיפקו הרבה יותר כיף מהכביש הסלול, במיוחד עם האופנוע שלי. חווייה שהיתה עבור יכולות הרכיבה שלי זריקת עידוד גדולה. יום שלם בדרכי עפר לבד – התמודדתי עם זה נהדר.
ועכשיו סוף סוף הגעתי בחזרה לקייפטאון. יו באדיבותו הציע לי מקום להתאכסן. יש לי כמה סידורים ודברים לארגן פה. אז אני מקווה להיות בתוך שלושה או ארבעה ימים בדרך צפונה לנמיביה.

route-south-africa.jpg

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

————————————————————————


תרגום מאנגלית- יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

11 במאי 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 6

היכרות עם יכולות האופנוע לפני היציאה לדרך ממש

13062453_10154088622367278_6473104643644769771_n.jpg

לבלוג המקסים של אחינעם כאן

27 באפריל 2016

ויקיפדיה מתארת את Sani Pass כך:
"התוואי עד Sani Pass מתחיל ב 1544 מטר ומטפס 1332 מטר אנכיים לגובה של 2876 מטרים. הדרך היא דרך כורכר תלולה עם שיפועים עד 1: 3, ויכולה להיות קשה למעבר במזג אוויר גרוע ועלולה להיות מכוסה שלג וקרח בחורף. לפי החוק בדרום אפריקה, רק רכבי 4X4 מורשים לעבור בה. את המעבר ממוקם בין ביקורת הגבולות של שתי המדינות (דרום אפריקה ולסוטו) ואורכו כ -9 ק"מ. נדרשת זהירות ונהגים או רוכבים, חייבים להיות ערניים בעת המעבר שכבר תבע קורבנות רבים. לפעמים ניתן לראות שרידי כלי הרכב שלא הצליחו לשיפוע הקיצוני ולחוסר האחיזה. "

20160423_083036-01.jpeg
ובכן, הנה לך. כל התירוצים שלי הסתדרו בשורה מוכנים לזוז. לא, לא אני רק צוחקת… בשבת בבוקר החלטתי לאתגר את סאני-פאס האימתני. לאחר דיונים עם כמה רוכבים שמכירים את האזור, בחרתי לא להמשיך לתוך לסוטו אלא לעלות ולרדת את סאני-פאס ביום אחד ולאחר מכן להמשיך סביב לסוטו למחרת.
הרכיבה במעלה סאני היתה קשה. הרכיבה בחזרה למטה היתה קשה פי מאה. יצאתי מוקדם בבוקר והגעתי לקטע החצץ הראשון בסביבות 8, בצייתנות הוצאתי אויר מהצמיגים וכיבתי את ה- ABS ואת בקרת המשיכה. המעבר עשוי משלושה חלקים בעצם. הראשון הוא קל, 13 קילומטרים עד עמוד הגבול הדרום-אפריקאי. השני הוא קטע די פשוט ולא מאוד תלול שלוקח אותך מעלה מעלה אל ההר. 500 המטרים האחרונים הם הקשים ביותר. פניות חדות, זוויות תלולות עם חצץ. בפנייתהעקלתון השניה או השלישית לקחתי את הקו הפנימי במקום החיצוני ונפלתי. ניסיתי להרים את האופנוע אבל זה פשוט לא זז אף שהיה ללא מנשאים או כל ציוד נוסף. התמקמתי לחכות לעזרה ואכן, כעבור רבע שעה, קבוצה של ארבעה רוכבי KTM הופיעה במעלה המעבר ועצרה כדי לעזור לי. נפלתי פעם נוספת בעת הטיפוס למעלה, אבל מהר מאוד הצלחתי להרים את האופנוע בעצמי ולהמשיך. זה הרגיש נהדר לעשות את זה לראש ההר!

20160423_080303-01.jpeg
נכנסתי ברכיבה לתוך לסוטו, מדינה ייחודית הממוקמת על רמה סחופת רוחות מקפיאות, אנשיה עטופים בשמיכות שחורות ענקיות, רועים צאן לצד הכביש. כאשר הקור הגיע גם אלי פניתי שוב לתחנת הגבול ולפאב Sani Lodge, הפאב הגבוה ביותר באפריקה (או כך אומרים).

שם פגשתי זוג שבא לאזור לסופשבוע מהעיר פרטוריה. שקענו בשיחה והם בחביבותם הציעו לרדת איתי בחזרה. היה לי מזל גדול שהם עשו זאת. הזווית של הדרך היורדת הייתה כה תלולה והסלעים כך רופפפים, שבמקום "רכיבה" על האופנוע, דידיתי לאט. כפות רגלי תומכות בצדדים כדי לא לאבד שיווי משקל ובהילוך הראשון, איטי עד כאב. זה היה מבעית. הכתפיים, הזרועות והאצבעות שלי כאבו כמו גיהינום. האופנוע נפל כחמש פעמים, אך לשמחתי היתה לי עזרה להרים אותו בחזרה.

ה- F700GS קשה לרכיבת שטח, כי יש לו הילוך ראשון ארוך מאוד, כלומר אין מרווח לשחק עם המצמד. אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, עשיתי את זה וחזרתי!

20160423_103643-01.jpeg
ביום ראשון בבוקר לקחתי הכל בעצלתיים, ואז עליתי על האופנוע ונסעתי מאנדרברג לקלרנס. הדרך עקפה את הרי דראקנסברג ולקחה אותי דרך הפרק הלאומי רמת שער הזהב, שנקרא כך בזכות מישורי הדשא הצהוב והאור הזהוב שמשתקף מפגיעת קרני השמש בגושי אבן החול הענקיים.

20160424_144147-01.jpeg

הנוף היה יפה והכביש ריק וחלק.
היום רכבתי מקלרנס לבורגרסדרופ, הקפתי כמעט לחלוטין את גבולותיה של לסוטו לפני שפניתי למטה לכיוון ג'פריס-ביי ו"נתיב הגנים" GARDENS ROUTE.

בימים האחרונים הרגשתי קצת מדוכדכת, קצת בודדה ותשושה. נטל קבלת החלטות רובץ עלי כל זמן – אין אף אחד אחר בסביבה כדי לחלוק איתו את העומס. ואני מרגישה את עצמי מתעסקת עם מעגל שלא נגמר – איפה אפשר לתדלק? איפה אני אוכל? איפה אשן? וברגע שהתשובה נענתה, צריך להתחיל הכל מהתחלה. זה מאוד נחמד שמצאתי ארוחת צהריים, אבל מה אעשה עם ארוחת הערב? האם אני צריכה לקנות אוכל עכשיו? האם אבשל? או אהיה בבית מלון? כנ"ל לגבי לינה. הדאגה על איפה אישן הלילה מתחילה בשעה 10 בבוקר. אני נזהרת מהתרופפות הערנות שלי, בידיעה כי טעות אחת עלולה לעלות לי. אני מרגישה כי אין לי את הפריבילגיה לעשות את זה – אני עדיין עסוקה רק בהישרדות. אבל אז… אני רוכבת מסע "גרועה"? אני לא רוצה רק לספור את הקילומטרים מדי יום, או להסתגר בעצמי בהוסטלים בלי לראות נפש חיה. קשה לי לשמור על איזון.

20160424_150247-01.jpeg
האסטרטגיה שלי לצאת ממצבי הרוח שכאלה היא להכין תוכנית ולהתמקד בעניינים מעשיים. יש לי תוכנית C ,B ,A ו- D ומרגיעה את עצמי כי בעצם אין צורך לדאוג, מאחר שיש לי כל כך הרבה אפשרויות. אני מסיימת את ימי הרכיבה מוקדם יחסית, מנסה לרכוב לאט ולעצור כדי לצלם תמונות ולפקנק לאורך הדרך. אני חושבת, אני מקווה, כי מדובר בתהליך למידה. כמו כן, קניתי לעצמי שוקולד. נראה שזה עוזר הכי הרבה.

20160425_090739-01.jpeg
מחר אגיע לג'פריס-ביי ואני מתכננת לקחת יום מנוחה שם כדי לגלוש ועוד יום במוסל ביי/הרמנוס לגלוש על חול ולצלול בכלוב צלילה עם העמלץ הלבן הגדול. ואז לקייפטאון האהובה הישנה כדי להטעין אנרגיות מחדש לפני שההרפתקה האמיתית תתחיל – נמיביה ובהמשך לתוך אפריקה!

——————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————————


תרגום מאנגלית: יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בנובמבר 2014 רום בזימבבואה

כאילו אין מספיק אריות באפריקה

רום רוכב לתוך לוע הארי של זימבבואה

למען עשות סדר, הפוסט הזה מתפרסם לאחר עליית כתבה על מסעו של רום בחדשות ערוץ 2 בליל שבת-31 באוקטובר 2014 – מה שהכניס עוד כמה אלפים לאתר צנוע זה, לאחר חיפוש בגוגל של "רום בן אליהו". אז נכון, כמו שמצויין בכתבת הטלויזיה, רום כבר הגיע לקניה והאופנוע שלו עומד שם למכירה…(יוני)

DSCN3754.JPGהכתבה על המסע של רום ב"רשת" עם דני קושמרו

אם תחפשו מידע על זימבבואה באינטרנט, תקבלו מידע על אחד משני הנושאים הבאים: הדבר הראשון שיופיע לכם הוא השם רוברט מוגאבה– העריץ הידוע לשמצה ששולט במדינה ביד רמה כבר יותר מ30 שנה, או לחילופין מפלי ויקטוריה המפורסמים שמושכים אליה מיליוני תיירים מידי שנה. להבדיל ממיליוני התיירים, אני הגעתי לזימבבואה בגלל הנושא הראשון, נסעתי להיפגש עם רוברט פאקינג מוגאבה.

ההחלטה לנסוע להיפגש אתו נבעה בעיקר בגלל המשימה שלשמה הגעתי לאפריקה והיא להגיע כל הדרך ברכיבה עד לישראל עם דרכון ישראלי בלבד.

שעות רבות של חיפושים באינטרנט, יצירת קשרים עם אנשי בטחון וטיילים חובקי עולם הביאו אותי שוב ושוב למבוי סתום ולתשובה חד משמעית – זה מסוכן ולא אפשרי.

סודן כמדינה עוינת הינה הסיבה המרכזית שהגשמת החלום של רכיבה כל הדרך עד הבית היא בלתי אפשרית עבורי כאזרח ישראלי.

חיידק האבולה שמתפשט במהירות על מערב אפריקה ומאיים על היבשת כולה סוגר בפני את האופציות ממערב.

דרך נוספת שעלתה על הפרק היא להגיע לאריתריאה וממנה לקחת ספינה לירדן והביתה, אך מלחמה רבת שנים בין אתיופיה לאריתריאה יוצרת מתיחות רבה בין שתי המדינות, חוקר הולנדי שהיה שם אמר לי שהגבול הוא כמו "ישראל- סוריה רק עם נהלי פתיחה באש כמו בצד הסורי "

כל אלו נוספו על כמות הסכנות האורבות לי באפריקה כאדם לבן בודד על אופנוע, שאמנם מרתיעות אותי מאוד אבל לא עוצרות אותי עדיין.

שלושה חודשים ביבשת השחורה הספיקו לי כדי להבין את חוקי המשחק כאן. באפריקה ה-כ- ל אפשרי, כל עוד יש לך את הכסף או את הקשרים הנכונים.

בתור הומלס עם אוהל [אמנם מפואר אבל עדיין אוהל] ועם תקציב של 30 דולר ליום [כולל דלק] כנראה אצטרך להשיג את הקשרים הנכונים כי הכסף בקושי מספיק לי כדי לאכול.

רוברט מוגאבה בן ה90 הוא סמל לכוח ונמנה בקנה אחד עם הוגו צ'אבס, פידל קסטרו ודיקטטורים אחרים.
הייתי סבור שאם אצליח להגיע אליו, בהינף אצבע [או שני טלפונים] הוא יוכל לפתור לי את כל הבעיות שעתידות לבוא בהמשך דרכי באפריקה.
כשאתה רוכב מרחקים אדירים בכל יום יש המון זמן לחשוב, וכך במשך שעות על גבי שעות רקמתי את התוכנית שלשמה הגעתי לזימבבואה.

DSCN4470.JPG

חציתי לזימבבואה דרך גבולה הצפוני של בוטסואנה היישר לאחד משבעת פלאי עולם המרשימים ביותר – מפלי ויקטוריה – קילומטר וחצי של מים גועשים מנהר הזמבזי האדיר נופלים לתהום של 110 מטרים ומתנפצים בעוצמתיות כה רבה, שאני עומד בצד השני של המצוק ונרטב ממקלחת רסיסים מרעננת ומההדף של המים הפוגעים בקרקע.
קרני השמש הנשברות על תרסיס המים יוצרות קשת בענן זוהרת וכמעט ניתנת לנגיעה.
המפלים הם אחד מאתרי התיירות הכי פעילים באפריקה כולה. לא יכולתי שלא להקיא לעצמי קצת בפה מרוב התיירותיות ועזבתי את האזור חיש מהר.

נסעתי ישירות להררי, בירת זימבבואה בכדי ליצור את הקשרים הנכונים להגיע לנשיא מוגאבה.
כששאלתי את המקומיים את דעתם על הנשיא, פניהם הרצינו והיה נראה שזו שאלה שלא שואלים כאן.
….

אחרי יומיים בהררי הצלחתי ליצור קשרים עם סיימון טין, אחד אנשי העסקים החזקים בזימבבואה, וכתומך נלהב של ישראל התחברנו ונהיינו חברים טובים.
כמו כל אחד שסיפרתי לו על כך שאני רוצה להיפגש עם מוגאבה, גם סיימון חשב בהתחלה שמשהו לא בסדר אצלי, אבל כשהבהרתי לו מאוד ברצינות שאני לא צוחק הוא השתכנע שמשהו לא בסדר אצלי.
אך להבדיל מהשאר, הוא החליט לעזור לי.
יום למחרת סיימון הזמין למשרדו את בנו של אחד הגנרלים בזימבבואה שמכיר באופן אישי את הנשיא.
ישבנו ביחד ותכננו…ידעתי שזה לא משחק, ואני חייב לעשות את זה נכון, החלטנו ביחד שהדרך היחידה היא להגיע באופן תמים לביתו של הנשיא ולנסות להיפגש אתו.
ידעתי גם שזה יכול להיות מסוכן ושהסיכויים הם קלושים, אבל אני אף פעם לא נותן למעט סיכויים לעצור בעדי מלנסות.
הדברים הבאים התגלגלו באופן די מהיר, מהשוטרים בכניסה הגעתי לאנשי צבא חמושים שאישרו לי להגיע עד לשער הכניסה. שם התחברתי עם השומרים שהתלהבו מהאופנוע ושלחו אותי למשרדי הממשלה לעבור בדיקה לפני הכניסה.
כשהגעתי למשרדים כבר ידעו שם על הגעתי. הכל הלך חלק ונראה שכולם התלהבו מהסיפורים ומהשטויות שלי.

" : הייתה הטענה שלשמה היה לי כל כך חשוב לפגוש אותו.It wouldn’t be the same crossing Africa with out meeting the GODFATHER of Africa”

"חכה כאן, תכף יבואו ממשמר הנשיא לאסוף אותך", אמר לי עם חיוך הבחור הנחמד מהדלפק.
ואז ברגע, הכל השתנה, ונכנסתי לתוך הסרט שבדיוק ממנו חששתי…

שני גורילות עם חליפות שחורות הגיחו מאחורי, אחד מהם אחז בידי וביקש ממני להתלוות אליהם.
אחד מהם שם לב למצלמה שעל הקסדה, קיפל אותה בכוח כלפי מטה וכמעט שבר אותה, דבר שממש הרגיז אותי אבל החלטתי שעדיף שאתרגז בשקט בשלב זה.
נכנסנו לתוך טנדר שחור עם עוד שני גורילות עם חליפות ומשקפיים שחורים, שני הגורילות הראשונות התיישבו משני צדדי ונעלו את הדלתות. לא היה לי מושג לאן הם לוקחים אותי.
הנהג מידי פעם הרים את מבטו והסתכל אלי דרך המראה, זרק שאלה מוזרה והשתתק.
ידעתי שאני הולך להיחקר לפני שאפגש עם הנשיא, אך לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בכזאת אגרסיביות,
התחלתי לשקול מחדש את כדאיות העניין אך גם ידעתי שאני נמצא עמוק מידי בכדי לסגת אחורה ולהתחרט בשלב זה. כמו בכניסה עם אופנוע לחול טובעני או שלולית מים עמוקה– צריך לשמור על גז אחיד ולא לעצור עד שמגיעים לקרקע מוצקה. אסור לי להראות מעורער אפילו קצת כדי לא להעלות אצלם חשד שאני יכול להוות איום על הנשיא.
התחלתי לסרוק עם העיניים ולחפש דרכי מילוט למקרה הצורך.
נסענו בערך רבע שעה דרך סמטאות צרות עד שהגענו למתחם עם שער חלודה גדול ושני שומרים חמושים.
הגורילות עם החליפות התהלכו משני צדדי והובילו אותי לתוך בניין אפרורי ישן ומלא בריקבון, ירדנו במדרגות לתוך מרתף עם מסדרון צר וארוך.הוכנסתי לתוך חדרון קטן ומחניק שהיו בו רק שולחן ושני כיסאות עץ ישנים ועקומים.
מאחורי השולחן הרעוע ישב צעיר לבוש חליפה והחל לתחקר אותי. מידי פעם היה מרים את עיניו אלי, מקמט את מצחו ופולט מן נהמה של אי שביעות רצון תוך שהוא מהנהן בחזרה כלפי מטה בחזרה אל הדף.

אחריו, נחקרתי על ידי 3 אנשים נוספים, כל חפצי נלקחו ממני ונשארתי להמתין בחדרון המחניק שנראה ממש כמו תא בבית כלא. הקירות היו סדוקים ורטובים מנזילות, החלון הקטן מעל שולחנו של המתשאל היה נעול עם רשת ברזל חלודה ששימשה כביתם של עשרות עכבישים שטוו את קוריהם בין חורי הרשת. מידי פעם נשמע רעש של חריקת דלת ברזל כבדה שנסגרת בחוזקה ויצרה הד מבהיל בבניין כולו.

קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מצד לצד, מידי פעם הצצתי בחלון הקטן לראות את רגליהם של האנשים שבחוץ. רציתי להאמין שזה חלק מההליך הרגיל שכולם עוברים לפני שהם פוגשים את הנשיא אך גם הכנתי את עצמי לכך שאני עלול להעביר כאן כמה ימים טובים עד שישחררו אותי.
עד עכשיו, לא היה שום דבר שיכול היה להעלות אצלם חשד כלשהו שאני מהווה איום ולכן נשארתי רגוע.
לאחר כמה שעות של המתנה נלקחתי שוב לרכב עם ארבע מתחקרים חדשים.
קיוויתי שסיימתי עם כל החקירות ואנחנו נוסעים לנשיא.

מעצר 4.png

לפתע הרכב נעצר, כולם שתקו והסתכלו קדימה במבט רציני
"מוסד"
אמר פתאום הנהג והיישיר אלי מבט במראה.
רק זה מה שחסר לי עכשיו, שיחשדו שאני מהמוסד.
"מוסד, מה אתה יכול להגיד לנו על המוסד" הוא חזר בטון תקיף
"יש ספר טוב על המוסד אם אתה רוצה" והחזרתי לו מבט רציני שיראה שאני לא מתחמק או משנה את קצב  הנשימה.
התחילו לשאול על השירות הצבאי שלי ועל ההכשרה שעברתי.
האווירה ברכב הייתה רצינית מידי והייתי חייב לשנות אותה קצת.
"תראו בגדול אני מאומן לחסל עד ארבע אנשים עם הידיים, יותר מארבע כבר יהיה לי יותר קשה"

לצערי, זה לא ממש הצחיק אותם.
הם רק הסתכלו אחד על השני והרגשתי שהמקום הקטן שנשאר לי לשבת בין הגורילות הולך ונהיה צר יותר.
כל מה שהייתי צריך זה להיות מספיק זמן עם אותם אנשים כדי להגיע למצב שהם בוטחים בי ומאמינים לי.
והאמת היא, שבאמת לא היה לי שום דבר להסתיר.
השעה כבר הייתה מאוחרת, הבנתי שאת הנשיא כבר לא אראה היום, ושאם החקירה לא תסתיים בזמן הקרוב אבלה איתם גם את הלילה וזה דבר שפחות רציתי לעשות.
ידעתי שבשעה 6 כוח החילוץ שלי אמור להתחיל לפעול וקיוויתי שזה אכן קורה
ממש לפני שהחשיך קיבל אחד מהם שיחת טלפון. לפי המבטים שהם העבירו בניהם הבנתי שזו השיחה שחיכיתי לה.
"התקשרו ממשרד ההגנה, אנחנו משחררים אותך למעצר בית אצל סיימון'".
הרגשתי הקלה ענקית.

סיימון טין מצונזר.png
לפני שהגורילות הורידו אותי בביתו של סיימון, לקח אותי אחד מהם הצידה, נתן לי את מספר הפלאפון שלו ואמר לי שכל בעיה שיש לי בזימבבואה להתקשר אליו באופן ישיר.

יומיים לאחר מכן כבר חציתי את הגבול למוזמביק.

הבלוג של רום

דף הפייס של רום

————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לרום בן אליהו

————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »