הרפתקה דוט קום

30 באוגוסט 2017 פלדמן משלים את אסיה אלסקה וקנדה

סיכום ביניים

פלדמן עושה חישובים

קצת הסטוריה ….
יצאתי ב-12 לאפריל מארץ הקודש חיפה עם אונית מעבורת רורו-  (ROLL ON – ROLL OFF) ׂליוון. הפלגה נהדרת משם לגבול בולגריה,

מהעיר בורגאס, לקחתי מעבורת על הים השחור. לגאורגיה לעיר באטומי, צפונה לחבל מסטיה אושגולי. ירדתי לטיביליסי הבירה.
דרך הדרך הצבאית היפיפיה למעבר קזבגי. בואכה לרוסיה .רכבתי דרך צצניה דגסטאן. לגבול קזחסטן צפון הים הכספי .
ירדתי לגבול אוזבקיסטאן לערים חיווה, בוכרה וסמרקאנד. עליתי צפונה לעיר טשקנט .משם לגבול תג'יקיסטן לעיר דושנבה. דרך מנהרת אנזו הידועה לשמצה. רכבתי את הפמיר במקביל לנהר הפאנ'ג אפגניסטן מימין .לראותה בלבד ….הפמיר ועמק הוואחן הנהדר היפה והקשה כאחד…!! עד לעיר מורגב למעבר קייזל 4,655מ אל עבר גבול קרגי'סטן לעיר שרי-טאש דרך אוש צפונה .
חזרתי דרך ימת איסיק קול לקזחסטן לעיר אלמאטי .


עליתי צפונה לעיר סיימי לגבול רוסיה בשנית.
משם רכבתי דרך העיר ברנאול לעבר רכס האלטאי המהמם בואכה ….לגבול מונגוליה צצרלנד אולגי חובד אלטאי

הלכתי לאיבוד בים השבילים של מונגוליה ארץ הנוודים המדהימה הזו…..כן לאיבוד (יצאתי משם).
דרך אולן באטר – לאולן אודה בואכה רוסיה בפעם השלישית ולימת בייקל .
וכל הדרך הטראנס סיבירית 4.275 ק"מ של יערות ביצות מלונות דרכים של אמא רוסיה. לעיר וולדיווסטוק.


על מעבורת לדרום קוריאה לנמל דונג אה. לסיאול הבירה .
לקחתי טיסה כשהאופנוע (הקרנר) בבטן המטוס לעיר וונקווובר קנדה . משם צפונה דרך בריטיש קולומביה והיוקון האדיר.

לאלסקה כן גולת הכותרת של המסע .(גם הפמיר הזה). עד לפרודו ביי שלחוף הים הארקטי. ירדתי דרך פארק הדנהלי

וחצי האי קיינאי חזרה להיינס שבדרום אלסקה ומשם הפלגה נהדרת דרך המעבר הפנימי שבמערב קנדה לפרינס רופרט, לאי ונקובר

כן .מדהים מעניין ללוס אנג'לס (שבצפון לפארק אולימפיה ויער הגשם המדהים ).
כל הדרך דרומה דרך האגם קרייטר דרומה לדרך 101 לעצי הרד ווד המקסימים

.לסן פרנסיסקו גשר הזהב .מזרחה לפארק היוסמיטי וקינג קניון פארק עצי הסקויה שאין שני להם בכל העולם הכחול והנהדר הזה .עם אנשים טובים ומכניסי אורחים עם גוונים שאינם כתובים בספרים .רק דרך המגע ואחיזת העין מביאים אותך להתרוממות הרוח לגעגוע לעולם ללא מלחמות או סיכסוכים ולגשר בני בני האדם על פי מראה העצים שנותנים לנו תחושת המשך .של אחיזה במציאות טובה ונעימה אחד את השני

.אהבה זה שם המשחק ללא מילים גבוהות .נתינה והידע את האחר , הם אלה שינוי של רגש ועניין .
תודה על המעקב שלכם דרך תמונה ומילים ללא פסיק ונקודה
שלכם אבי

—————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאבי פלדמן

—————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

1 באוגוסט 2015 אלעד לדרך משי 9

אזרבייג'אן השער לעולם השלישי

gopr0127.jpg

 

אלעד מגיע (מעכשיו סולו) לאזרבייג'אן. הנה הבלוג שלו כאן

שוטרים מושחתים , חום בלתי נסבל ומעבורת נעלמת

27 ליולי 1000 , אני מתייצב בשגרירות אזרבייג'ן בטביליסי בתקווה לקבל את הויזה .

כבר בשבוע שעבר בשל העיכוב במתן הויזה והעובדה שאני צריך להמתין בטביליסי את כל סוף השבוע , אני מתחיל לחשוב על לוותר על מעבורת מבאקו באזרבייג'ן לאקטאו בקזחסטן , ועל לרכוב את כל הדרך מסביב  תוך כניסה לרוסיה .

חישובי מרחק מראים לי שכדי להגיע לאותה נקודה בקזחסטן אצטרך לרכוב 1600 ק"מ מסביב לים הכספי , וכי הרכיבה שתכלול את המעבורת תארך סביב ה 900 ק"מ .

בסופו של דבר אני ממתין בטביליסי וביום שני בבוקר מתייצב שוב בשגרירות . הפקיד מסמן לי כי הויזה עדיין לא אושרה ואומר כי אם אבוא ב 1600 , הויזה כנראה תהיה מוכנה . המשמעות היא עוד לילה בטביליסי מכיוון שמנסיוני עם מעברי גבול , הגעה בשעה מאוחרת יכולה להיות טעות מרה.

בשעה 1600 אני מגיע ומקבל לשמחתי את הויזה , ובדרך למלון קונה מים ופירות שיספיקו לרכיבה של מחר , אני מתכנן לחתוך את אזרבייג'ן בשני קיטועים ובאמצע הדרך לחתוך לאזור אגם גויגול ולישון באוהל .

בבוקר אחרי אריזה זריזה של הציוד , אני עולה על האופנוע לכיוון מעבר הגבול האזרי , ואחרי רכיבה קצרה מגיע אליו .

אם רק הייתי יודע שמהרגע הזה מתחיל אחד הימים הקשים שהיו לי בטיול , לבטח הייתי מסתובב ורוכב מסביב את כל הדרך ..

בכניסה למעבר אני עוקף את טור המכוניות והמשאיות , חייל אזרי מסמן לי ואני מתקדם לעבר השער. אני מגיע אליו הוא מסתכל עליי , אני מתסכל עליו .. נו אח שלי ? רוצה לפתוח את השער או לא ..?

עגל .

אני מבקש ממנו להיכנס והוא פותח את השער .

מגיע לעמדה של החתמת הדרכונים והמכס , חם בטירוף , אני מתבשל בתוך המעיל והקסדה .

פקיד עובר לידי בהליכה וזורק לי באוויר "טרנזיט לטורקמניסטן?" , לקזחסטן אני מתקן אותו ..

אני מול העמדה של החתמת הדרכונים , הפקיד בפנים יושב ומסמס בטלפון שלו בזמן שכולם מחכים .. אחרי כמה דקות הוא מסביר שאין מחשבים וצריך להמתין , אני נרגע קצת ואומר לעצמי שאני צריך להיות יותר חיובי , ושמעבר גבול הוא תמיד קוץ בתחת .

מפה לשם אחרי עוד שעה של המתנה וחזרה לאחור כדי לצלם את לוחית הרישוי של האופנוע אני מקבל חותמת בדרכון , ואת האישור לאופנוע .

הפקיד (ששאל אותי קודם לכן בדרך אגב אם אני עושה טרנזיט) מדגיש לי כי לי יש ויזה לחודש , אבל לאופנוע יש ויזה לשלושה ימים . התחלנו ..

אני מנסה להבין מה הבעיה , ונאמר לי כי בשל העובדה שהאופנוע ישן ובגלל שאמרתי שאני עושה טרנזיט, 3 ימים יספיקו לי . בא לי לתלוש את השערות מהראש , הבחור שאל שאלה אגבית בלי באמת לברר מה אני צריך , וככה קיבל החלטה מהותית עבורי .

אני מנסה להסביר כי 3 ימים לא יספיקו לי בשל העובדה כי המעבורת לא יוצאת בזמנים קבועים , והבחור  אומר שאי אפשר לשנות את האישור עכשיו וכי אם ארצה להאריך עליי ללכת לנמל בבאקו ולבקש אישור . אני מנסה עוד כמה פעמים לשכנע , ולא מצליח ומרים ידיים .

הולך לאופנוע ועושה חשבון מחדש.. משמעות הדבר היא שעליי לרכוב ישירות לבאקו ע"מ שלא לבזבז זמן , ולנסות לתפוס את המעבורת כמה שיותר מהר . מד מרחק מהמעבר לבאקו 520 ק"מ , ואני אחרי רכיבה קצרה של 60 . ז"א שבסוף היום אעמוד על 580 ק"מ רכיבה . לא פשוט . קדימה לדרך .

אני מגיע לשער היציאה מהמעבר עומד שם חייל שכנראה כבר נשרף לו המוח מלעמוד בשמש , הבחור מנסה להסתלבט עליי , כאילו שיש לי סבלות , הוא נותן דפיקה על הקסדה ומקבל בתמורה דפיקה חזרה על הראש שלו ומתעצבן , אני מרגיע אותו בלחיצת יד וחיוך שלא בא לי לתת לו , והוא מחזיר אותי אחורה כי חסרה לי חותמת .

משלים את החותמת וחוזר בחזרה , אחרי שהוא בודק שוב את כל המסמכים בקפידה כאילו בכלל מעניין אותו , הוא "עושה לי טובה" ופותח את השער , אני עושה לו פרצוף מזלזל ויוצא מהשער בדהירה .

עכשיו צריך לתת בגז כמה שיותר , אני עושה חשבון שברכיבה כמעט רציפה אני מגיע לבאקו תוך בערך 9 שעות .

מסתכל במראה- משטרה מסמנת לי לעצור . נו מה עכשיו ?

יורד שוטר מהניידת , אומר לי לבוא איתו . אני יורד מהאופנוע והשוטר מסביר לי שחציתי קו לבן , אני מתחיל להבין מה קורה ועושה את עצמי לא מבין , אחרי כמה דקות השוטר אומר לי גם שרכבתי על 130 קמ"ש , ואני מתחיל לאבד את הסבלנות , חם לי , אני מזיע , כל מה שאני רוצה הוא שיעזבו אותי בשקט , והבנזונה הזה מנסה להפיל עליי תיקים ,  כד לקבל שוחד . נבלה.

אני מתווכח איתו , והוא מבקש ממני להיכנס לניידת כדי לנסות להלחיץ אותי עוד , אני אומר לו שאני לא הולך איתו לשום מקום ושאם יש לו בעיה איתי , שירשום לי דו"ח . האדיוט אומר לי שאני צריך לשלם במקום על העבירה שעשיתי , ואני אומר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לרשום לי דוח אותו אשלם בבאקו . בשלב הזה אני מבין שאין לו יותר מדי מה לעשות אלא להמשיך לנסות להפחיד אותי , ואני מחליט להמשיך עם קו נוקשה כדי לא לתת לו תחושה שהוא יכול להפחיד אותי . הליצן מוציא משהו שנראה כמו דו"ח ועושה את עצמו ממלא כל מיני פרטים , השוטר השני יושב ברכב ועושה כל מיני פרצופים של איש חשוב . מפה לשם הבחור מנסה עוד כמה הפחדות לא מועילות וכל מיני פרצופים , ולבסוף מתייאש , אני קולט את נק' השבירה שלו ואומר לו שעדיף שפשוט יעזוב אותי ויתן לי ללכת . אחרי בערך 40  דק' של מו"מ שני המטומטמים עוזבים אותי ואני מטיס את עצמי כמה שיותר רחוק – מושחתים .

בדרך אני כבר מכוון את עצמי כך שבכל מחסום משטרתי (ויש הרבה כאלו)  אני נצמד למשאית מהצד הנגדי כדי שתחצוץ ביני לבין המשטרה .

שעה מאוחר יותר עוצר אותי שוב שוטר במחסום , ואומר לי "רדאר רדאר" אני מקבל חום שוב ומבין ששוב מנסים לקחת ממני שוחד . השוטר מבקש ממני לרדת מהאופנוע ולהיכנס איתו לחדר במחסום. אני עושה את הכל לאט בתקווה שירד ממני , בחדר הוא מתיישב מול מחשב , גם עם ארשת פנים רצינית , כאילו שאני העבריין הכי כבד שתפס בחודש האחרון (באותו זמן שאר הנהגים כביש נוהגים כמו אינדיאנים שרופים אחרי עדר ביזונים..) .

הבחור מסביר לי שנסעתי מהר מדי ו"תפסו" אותי ברדאר , ואומר שאני צריך לשלם , באותה שניה נכנס גם שוטר אחר דובר אנגלית , אני אומר לו שאם יש להם בעיה איתי , שיתנו לי דו"ח ואני אשלם בבאקו ,השוטר אומר שאין בעיה ושבינתיים הרשיון שלי ישאר אצלהם .. מנסים להפחיד , אני אומר לו שלא מעניין אותי מה הוא אומר ושאם נסעתי מהר שיכתוב לי דוח , אני ממשיך באותה מנטרה בלי לסטות ממנה במילימטר והבחור מבין שאין סיכוי שיצליח לחלץ ממני משהו . בשלב הזה הוא כבר מבקש שאשאיר לו משהו לפני שאלך , לא יאמן , הדבר היחידי שאני מוכן להשאיר לנבלה הזה הוא סטירה מצלצלת באמצע הפרצוף , אבל אני ממשיך לשדר שאני רוגע ושלא אכפת לי , ובסוף משוחרר בלי כלום .

אני עולה על האופנע בתחושה כל כך מגעילה שכל מה שאני חושב על אזרבייג'ן עכשיו הוא שזו מדינה מסריחה ושחבל שנכנסתי אליה . חולרות , לא מבינים כמה נזק הם עושים לעצמם.

אני ממשיך לרכוב כל היום , מסביבי נוף מדברי מזכיר קצת את הערבה בארץ , ואני מקבל התקף געגועים לטיול של שבת עם הג'יפ בדרום . ככה זה כשרע , אתה עורג לרגעים הטובים בבית .

הקסדה , ששימשה עד עכשיו את יוליה , לוחצת לי בטירוף על האוזניים ובכל פעם שאני עוצר להוריד אותה כואב לי בטירוף .

אני דוחף את עצמי לקטעי רכיבה של 100 ק"מ ומנסה לעצור כמה שפחות , במיוחד לאור העיכוב בזמן באדיבות משטרת אזרבייג'ן האדיבה .

באחת העצירות אני יורד מהאופנוע לקנות מים קרים , אני עוצר בכוונה במקום שאין בו כמעט רכבים , לא בא לי שידברו איתי ויתחילו להציק לי .

10 שניות אחרי שאני עוצר אני מוקף בחמישה מקומיים שלא מפסיקים לשאול שאלות ולהתעניין באופנוע . אני מיואש , כבר לא אכפת לי .

החבר'ה כנראה קולטים שאני גמור ומיואש , מושיבים אותי ומביאים תה וסניקרס . אני מתעודד טיפה ואנחנו מדברים בעירוב של אנגלית וסימני ידיים . אני מפרק את הרפידות הפנימיות של הקסדה וחותך אותן כך שלא ילחצו לי על האוזניים ואחרי 10 דק' עולה על האופנוע , נפרד וממשיך לרכוב .

עוד מחסום , שוב עוצרים אותי , מגיעים שני שוטרים , אני כבר בעצבים ומצפה לעוד הצגה , השניים מגיעים אליי בחיוך שואלים מאיפה ולאן נוסע , ומשחררים אותי בלחיצת יד . כנראה שלא כולם רעים .

אני מגיע לבקאו בשעה 2200 לערך , חורג מההגדרה שלי של לא לרכוב בלילה , נכנס לעיר ומנווט ישירות אל הנמל . בשער הנמל שני שומרים עושים בשבילי בירור ואומרים לי שהלילה אין מעבורת ושעליי לשוב למחרת בשעה 0900 .

אני עומד בכניסה לנמל , השעה כבר 2230 , מותש מיום של כמעט 600 ק"מ על אוכף האופנוע , ועכשיו צריך לחפש מקום לישון בו .

אני מעריך שאוהל על החוף כככה"נ ימשוך את השוטרים ה"אדיבים" ואני יוצא לסיבוב מלונות בעיר , באמצע הסיבוב נדלקת לרחמים נורת חום מנוע ואני מאבד את רסיסי האנרגיה האחרונים שיש לי ..

אחרי שיטוט חסר תועלת אני נשבר ונכנס למלון של 40 דולר ללילה רק כי כבר אין לי כוח לכלום , בלובי אני מבקש מפקיד הקבלה מים קרים ופתאום קולט שכל היום אכלתי רק שתי בננות ואפרסק .

אני מתקלח ומתמוטט למיטה מודאג מההתחממות של רחמים .

בבוקר אני קם , בקושי מצליח להתיישר , הגב הורג אותי , אני אורז את הציוד ועולה על רחמים .

דבר ראשון – לנמל כדי לראות אם יש מעבורת .

אני מגיע לנמל ופוגש שם את סטפן – בחור רומני שמטייל בעולם כבר משהו כמו 6 שנים ברגל שמחכה גם הוא למעבורת לאקטאו . אנחנו מתבשלים עד השעה 1200 אז מגיעה הפקידה למשרד הכרטיסים , כבר בכניסה למשרד היא אומרת לנו שאין מעבורת היום ושאתמול בלילה יצאה ספינה אחת , בלי התראה מוקדמת , אנחנו מחליפים פרטים ופתאום היא מתחילה לדבר איתי בעברית , מסתבר שהיתה תקופה מסויימת בארץ והעניין מצחיק את שנינו , סטפן המיואש מנסה למנף את העניין באופן לא כל כך חינני ואומר לה שעכשיו היא חייבת לעזור לנו , מה שכמובן לא מחדיר בה מוטיבציה מיוחדת .. אנחנו מחליפים מספרי טלפון וקובעים לעמוד בקשר ב"ווטסאפ" . ויקה מבטיחה לעדכן בכל חדש ואנחנו נפרדים .

סטפן מסביר לי באיזה מלון הוא נמצא ואנחנו קובעים להפגש שם מאוחר יותר כדי לאחד כוחות בעניין המעבורת .

אני יוצא מהנמל תופס נהג מונית ושואל אודות מוסך לאופנועים , הנהג מוביל אותי באף למוסך של מישהו שהוא מכיר , ואנחנו מגיעים למין כוך של מוסכים קטנים מאחורי שכונת מגורים בעיר .

אדיל יוצא מהמוסך שלו ומברך אותנו לשלום , עומד מול רחמים ומסתכל עליו כאילו מדובר בעב"מ .

אני מתחיל להתייאש ואומר לעצמי שאין מצב שאני נותן לו לגעת ברחמים . אדיל אומר לי שאחיו הוא מנהל המוסך של הארלי דיווידסון בבאקו ומדבר איתו בטלפון , אחיו אומר לו שיגיע בעוד כשעה לראות את האופנוע .

אני עושה חשבון ואחרי כמה בדיקות זריזות מבין שהבעיה כנראה מסתכמת בתרמוסטט תפוס , אני שואל את אדיל אם אני יכול לעבוד על האופנוע אצלו במוסך בצל , והוא אומר לי שאין שום בעיה , אני מתחיל לפרק את רחמים כדי להגיע לתרמוסטט , תוך שיחה עם אדיל וחברים שמגיעים למקום לאט לאט , על הדרך אדיל מספר לי אודות ההיסטריה שלו על אופנועים ועל הטיולים שעשה באירופה כשהיה צעיר . מראה לי את הצלקות על הרגל שלו אחרי תאונת אופנוע ואת אופנוע האוראל שהוא בונה .

אני מגיע בנתיים לתרמוסטט ומגלה שאכן הוא תפוס , אני מוציא אותו החוצה וסוגר את המכלול בלעדיו , גם ככה חם פה כל הזמן ואין לתרמוסטט יותר מדי חשיבות .

אחיו של אדיל מגיע ועל הדרך עושה כמה בדיקות נוספות של משאבת המים ושל האופנוע בכלל , הוא אומר שהכל בסדר ושאני יוכל להיות רגוע .

בסופו של דבר אני עומד שם עם חבורה של 5 חבר'ה מעבירים חוויות וצוחקים על החיים , אני מקבל טיפים להתמודדות עם השוטרים המושחתים , ונפרד לשלום .

אני קולט פתאום שלא צילמתי כלום ביומיים האחרונים , כנראה בעיקר בגלל שהייתי עצבני ולחוץ , אני שולף את המצלמה ומצטלם עם החבר'ה במוסך .אחר הצהרים אני מגיע למלון ופוגש את סטפן ועוד כמה חבר'ה מגרמניה בלגיה ושוויץ . אני אוכל ארוחה ראשונה מאז אתמול בבוקר ונרגע מעט .

בערב יוצאים לשתות בירה , סטפן מתגלה אט אט כטיפוס טרחן מעט , ואני מבין שאני צריך לשמור אותו במרחק הנכון .

בינתיים אני ממתין למעבורת בתקווה שתצא כמה שיותר מהר לקזחסטן .

d790d796d7a8d791d799d799d792d79f.jpg

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

3 ביולי 2015 אלעד ויוליה לדרך המשי 2

מקפריסין לקפרי/טורקיה ומשם לקפדוקיה

10687508_800958016669601_3212701003911595526_o.jpg

אלעד ממשיך בדיווח – ואפשר לקרוא גם בבלוג האישי שלו כאן

יום שני – מגיעים לנמל בלימסול, אחרי עוד כמה "תלך תבוא" אנחנו מצליחים סוף סוף לשחרר את רחמים האופנוע ויוצאים בדהרה מהנמל .

היעד – גירנה בצד התורכי של קפריסין, כדי לקחת מעבורת לטורקיה .

בדרך אנחנו עוצרים כדי לקנות מגפיים חדשים בשבילי, אחרי שהישנים נקרעו , נכנסים לחנות של ציוד צבאי , ובין מדידה למדידה מתברר כי המוכר אירני. שני ישראלים ואירני בחנות מלאה כלי נשק.. איכשהו כשזה אחד על אחד זה תמיד נגמר יותר טוב מאיומים בהפצצות וחרמות..

בכל מקרה , משם תופסים אזימוט לגירנה (או קיריניה) ותוך בערך 45 דק' אנחנו בניקוסיה כדי לעבור לצד התורכי .

מלכוד 22 – בכניסה לקפריסין מגיעים מהצד היווני , מחתימים דרכון והכל טוב . בניקוסיה עוברים מהצד היווני לתורכי . היוונים לא מכירים בתורכים (אז אין חותמת יציאה בדרכון) והתורכים הקפריסאים לא מוכרים ע"י אף אחד אחר בעולם , אז אין להם מעמד חוקי של מדינה ולכן גם לא הם לא מחתימים את הדרכון אלא נייר קטן , קיצר – לא משנה מה עשינו לא הצלחנו לקבל חותמת יציאה מקפריסין . מצחיק לראות סכסוך אחר מהצד – זה נראה כל כך מיותר , בטח ככה אנחנו נראים לשאר העולם.

אחרי שיטוט קל בניקוסיה  מגיעים למעבר הגבול לצד התורכי , מבחינתם ה"גרין כארד" הוא לא ביטוח תקף , אז קונים ביטוח ב 20 יורו ונכנסים לצד התורכי .

תוך שניה – שינוי אוירה , תחושה שנכנסים למדינה מפותחת פחות , הכל נראה יותר פשוט ומתחיל להרגיש כמו טיול . פתאום אני קולט כמה קפריסין היוונית היתה ישראלית ורגילה , ולא הרגישה כמו יציאה מהמוכר והרגיל .

אחרי רכיבה קצרה מגיעים לגירנה, קונים כרטיסים למעבורת ושורפים את הזמן בארוחת צהרים והתעלפות באחד החופים .

22:00 עלייה למעבורת , קושרים את רחמים לאיזה עמוד ותופסים ספה באולם הנוסעים . אחרי לילה של שינה לא שינה עוגנים בטורקיה בנמל טשוקו ויוצאים לרכיבה לכיוון אזור קפדוקיה .

עצירה ראשונה להחלפת דולרים ללירה תורכית , יוליה הולכת לבנק , אני שומר על רחמים , 10 דקות מאוחר יותר אני כבר בחנות של יוסף (יוסוף) שותה תה שהוא הזמין מהחנות ליד , איתנו יושבים שני המוכרים של החנויות הסמוכות וכולנו מדברים בשפה הבינלאומית , תנועות ידיים, מילים מכל מיני שפות והרבה חיוכים . לא מתים פה על ישראל , אבל אין שנאה , בסוף לא יעזור אף סכסוך חילוקי דעות או פוליטיקה, כשאתה אחד על אחד אי אפשר להיות משהו אחר מבנאדם.

האפשרויות הן לקחת את הכבישים המהירים או לנוע בדרכים צדדיות , אנחנו מחליטים לנוע בדרך צדדית שחותכת את רכס הרי הטאורוס ומתחילים לנוע בדרך מפותלת שמטפסת אט אט מעלה בין כפרים ואזורים חקלאיים.הדבר הראשון שתופס אותי הוא ריח המדורה העולה מכל בית , כמו כל זיכרון מותנה תחושה , הריח הזה מעיף אותי ישר לטיול בדרום ובמרכז אמריקה ומחזיר אותי לחווית החופש המוחלט שהרגשתי אז . מאז ועד היום לא הצלחתי לשחזר את התחושה הזו בשלמותה , ככה"נ זה מה שמאבדים עם הגיל או אחרי כל חוויה ראשונית . בכל פעם שאני חוזר לאותה תחושה , אני מחזיק אותה כמה שיותר לפני שהיא חומקת שוב אל מחסני הזיכרון .

בשלב מסויים הבטן מתחילה לקרקר ואנחנו עוצרים באיזשהו כפר מול מסעדה מקומית שמולה בוער מנגל. בעלת המקום עומדת על המנגל וצולה בשר , בתוך המסעדה יושבים כמה מקומיים ביישנים , ואנחנו  אחרי שהצבענו על מה שאנחנו רוצים , מתיישבים בחוץ ומחכים עם קנקן מים קרים .

בינתיים האופנוע הופך לאטרקציה של בעל המכולת ממול שמסתובב סביבו ומסמן כל כמה שניות כמה שהוא מרוצה מהעניין . אני חושב על כמה רחוק אותו בעל מכולת מלעשות טיול על אופנוע בעולם בגלל מליון ואחת סיבות, וכמה משותפת ההתלהבות שלו ושלי מהרעיון ומהמכונה הזו.

האוכל מגיע ועושה אותנו מאושרים , אוכל אמיתי פשוט וטעים , הרחק ממסעדות התיירים המעייפות.ממשיכים לרכוב במעלה ההרים ואחרי חצי שעה אני מצביע על עננים שחורים קדימה בשמיים. יוליה אומרת שהם נראים כמו ענני גשם ואני צוחק. 10 דק' מאוחר יותר אנחנו תופסים מחסה מתחת למחסן נטוש בצד הדרך , רטובים קופאים מקור . אני כבר לא צוחק . מחליפים לבגדי חורף (אין חלפ"ס .. מה ? קיץ..) ומחכים שהגשם יחלש, באיזשהו שלב מצטרף אלינו איש זקן על שני גלגלים ואנחנו מנהלים שיחה שבה אף אחד לא מבין את השני אבל כולם מרוצים.הגשם נפסק ובהמשך יוצאת גם השמש, חמים ונעים. תוך כדי הרכיבה אנחנו מחליטים למשוך עוד קצת היום ורוכבים לכיוון "נידה" . בדרך עוצרים לתדלק, נגמרת לי הבטריה בטלפון ואין GPS. אני מסתכל על שקעי הטעינה שהתקנתי ומתעצבן על עצמי שעוד לא חיברתי אותם למצבר..

ממשיכים לרכוב עם מפה ועם לשאול אנשים בדרך. כל עצירה ושאלה מה הכיוון הופכת למופע מצחיק של שניים שלושה תורכים שמתווכחים בינם לבין עצמם על הכיוון הנכון. באחת הפעמים אפילו נעצר לידנו רכב , הנהג מסביר שהוא בעצמו רוכב ויש לו "ימאהה פייזר" ושואל מיוזמתו איך הוא יכול לעזור, בהמשך מוביל אותנו "באף" עד ליציאה אותה חיפשנו . אנשים טובים באמצע הדרך .

בערב מגיעים ל"נידה" אחרי 315 ק"מ של רכיבה, מוצאים מלון זול והולכים לחטוף משהו לאכול. בדרך חזרה משטרה ליד המלון, בעל המלון אומר שהכל בסדר ומלווה אותנו עד החדר.. לא דוחפים את האף והולכים לישון .

בוקר, קיפול זריז, היום רכיבה קצרה וקלה של 58 ק"מ בלבד.

שעתיים מאוחר יותר , אני בתוך שלולית בוץ , רחמים שוכב על הצד ויוליה בכלל על טרקטור שנותן לה טרמפ..

מה נהיה?

img_0644.jpg

בבוקר כשהכנסתי את המסלול ל GPS באופן לא ברור אני מקבל הודעה שהמסלול הוא מסלול שיכול להשתנות ושאין אחריות על כך שהדרך אכן תקינה \ קיימת \  נמצאת על כדור הארץ .

אני מוחק את ההודעה כלאחר יד ומתייחס אליה כמו שאר הודעות כיסוי התחת שכל מי שעושה היום משהו, משחרר לאוויר רק כדי שלא יתבעו לו את החיים .

ובאמת אחרי כמה קילומטרים של רכיבה מדהימה, הדרך מתחילה להתחרבש עד לנק' בה כמה מקומיים מנפנפים לנו לחזור לאחור .סיגריות לחיצות ידיים ואז מסתבר שהדרך בהמשך חסומה. אחרי 5 דק' מגיע טרקטור ומהכיוון השני טרקטור נוסף  ומתחילים לעבוד על הדרך , יוליה עולה על הטרקטור כדי להוריד משקל ואני עוקף ליד הדרך .באחת השלוליות אני מהסס לשניה והופ – על הצד .

1782444_800957983336271_9039901221396430925_o.jpg

תאוריית ה"אופנוע 650 גג" מוכיחה את עצמה ואני מצליח להרים את רחמים עם השריר של הקריזה. אחרי חצי ק"מ יוליה יורדת מהטרקטור יבשה ונקייה , ואני נראה כמו סמרטוט רצפה ..תחנת דלק , דלק , טילון , ועוד פעם אנשים נחמדים , יושבים ביחד ומדברים עם כל מיני סימנים צורות ומילים בצהרים מגיעים לאיהלארה – אוכל טוב , מקלחת עם מים חמים או קרים (אין באמצע.. )מחר טיול בואדי איהלארה שאמור להיות אחד היפים אם לא ה…

11122330_800957880002948_4877476183667066072_o.jpg

לעוד מידע נא הכנסו לדף הפייס של אלעד כאן

—————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

5 בינואר 2015 שלומי חזר מטרנסיביריה – סיכום

לאחר 9 חודשי מסע אתגרי רכוב באסיה, הגיע זמן סיכום

10896242_10205929179695643_8758462219709027115_o.jpg

טרנסיביריה

שלום חברים
לפני שבוע חזרתי לארצנו הקטנטונת אחרי מסע בן תשעה חודשים באסיה.
מפאת עצלנותי ועוד כמה סיבות לא עדכנתי פה אז אעשה זאת עכשיו בקיצור.
הפעם האחרונה שעדכנתי פה הייתה באוגוסט אחרי מונגוליה. משם רכבתי עם בת' לכיוון ולדיווסטוק ואיפשהו על הדרך הטרנסיבירית נפרדנו. היא המשיכה לולדיווסטוק משם שלחה את האופנוע באוניה ועלתה על טיסה חזרה הבייתה לקליפורניה. אני מצאתי את עצמי בשממה הסיבירית איפשהו ממזרח לצ'יטה, עם הפנים מערבה ועשרת אלפים קילומטר לסוצ'י. אין מה לעשות, נתתי גז וקיוויתי שזה ייגמר בשלום.
חציית רוסיה הייתה מרתקת ובהחלט החלק המפרך ביותר במסע הזה, הקושי בכבישי רוסיה בלתי ניתן לתיאור. זה כולל כבישים שוממים ואינסופיים בנוף חדגוני של יערות עד, שינויי מזג אויר קיצוניים, כבישים מחורבנים והקשים ביותר שראיתי, קטעים לא סלולים ועבודות דרכים שהופכות את הדרך לעיסה בוצית. היו רגעים שרציתי לזרוק את האופנוע לנהר ולהמשיך ברכבת, אולם אהבתי לרכיבה גברה על הכל.

ביליתי כמה ימים באיזור אגם בייקל, בעיקר ב olkhon island המדהים והמקום היפה ביותר באגם בייקל, כמעט בכל עיר גדולה בדרך, בהרי אורל, לאורך נהר הוולגה ועד לסוצ'י.
ביקרתי בכל מוסכי במוו בדרך, האופנוע נשבר מכל הכיוונים. בעיקר בבמוו בקרסנוירסק שם אלכס המכונאי הנחמד והחרט המקומי הצילו לי את הזרוע האחורית והבולם האחורי, לקח שלושה ימים ובזכותם יכולתי להמשיך לרכוב. ביקטרינבורג עשו לי עבודת רתוך על חשבון במוו ואירחו אותי כמו מלך. הרוכבים הרוסים שפגשתי בדרך יצאו מגדרם כדי לעזור וסתם לארח. אפילו רוכב אחד על ימהה החליט שהוא רוכב איתי כל היום ככה בשביל הכייף וחזר למחרת לביתו.

רוסיה מערימה עליך קשיים שלא קיימים במקומות אחרים, בעיקר בירוקרטיה ושפה. הרוסים מקסימים אבל לא מדברים מילה באנגלית וגם לא מבינים שפת סימנים, זה הופך כל דבר קטן כמו להזמין אוכל במסעדה או לתדלק בתחנת דלק להרבה יותר מסובך. בחיים לא חטפתי צעקות כמו שחטפתי מהקופאיות בתחנות הדלק שמתוסכלות מזה שהן לא מבינות מה אני רוצה 95 או 92. אבל אחרי כל כך הרבה קופאיות כעוסות כבר למדתי להגיד 95 ברוסית, וגם עוד כמה מילים.
אחרי חודש של רכיבה כמעט רציפה,לינה באוהל בצידי הדרך עם שועלים שבטוחים שיש לי אוכל לתת להם ולא נותנים לישון, או באכסניות של נהגי משאיות עצרתי לכמה ימי מנוחה בחופים היפים שבאיזור קרסנודר וסוצ'י ממש לפני שמזג האויר הפך לגשום, חוויה מומלצת לכל הרווקים מבינינו, וגם לאלה שלא  הנופים מהממים… בכלל, בכל רוסיה הנופים האלה מהממים…
אימא רוסיה השאירה עלי חותם שלא ייעלם לעולם. תמיד חלמתי לבקר ברוסיה והנה חוויתי אותה לעומק. סיביר הייתה עבורי בית סוהר של אסירי ציון והנה היום שתיתי קפה ב travelers coffee בקרסנוירסק , ביקרתי בבית חב"ד באירקוטסק ושחיתי במי אגם בייקל.

מסוצ'י עליתי על מעבורת שחוצה את הים השחור לטורקיה, חציתי את טורקיה במהירות הבזק ביומיים רכיבה בגשם ושוב הייתי ביון האהובה עלי כל כך.
חוסר הרצון לסיים את המסע הזה הביא אותי לשוטטות של מספר שבועות ביון ובכרתים , למרות שכבר הגיע החורף גם לשם היה לי קשה לארוז ולחזור. עד שמנהל הבנק הודיע לי שצריך לחזור לעבוד. רק עוד רגע ביקשתי, רק עוד קצת. השארתי את האופנוע בחניון של המלון באתונה ונתתי קפיצה קטנה לאמסטרדם בשביל לעשן כמה ג'וינטים ולהרגע. ובלי שהרגשתי כבר הייתי על האוניה של סלאמיס מסתכל על יון מתרחקת ומבין שזהו, זה נגמר. שלושה ימים ואני בחיפה.

אז זה נגמר, זה היה מסע אפי מאלף וחוצה גבולות, פיסיים ומטה פיסיים. לא אומר שחזרתי בן אדם אחר אבל זו בהחלט חוויה שתהיה נצורה בליבי לנצח.
חוויתי אהבה ואכזבה, אושר וכאב. ימים של שמחה וימים של תהיות על מה לעזאזל אני צריך את זה, ביקרתי במקומות שלא ידעתי שקיימים, ושיחקתי עם ילדים שלא יודעים מי זה פו-הדב. שתיתי קפה עם פליטים סורים בגבול טורקיה סוריה כורדיסטאן ואכלתי בשר סוסים עם נומאדים בקירגיסאטן. פגשתי את יהודי ההרים באזרבייג'ן ורכשתי חברים חדשים בטורקיה.

10887150_10205929198296108_6496069171070571141_o.jpg

ועכשיו צריך לחזור לשגרה, לחייך בבוקר בחברת ההיי טק, להתווכח עם שירות לקוחות של פלאפון, להזיל דמעה על ילדה שנשרפה מבקבוק תבערה , להיגעל מפוליטיקאים מושחתים ולקוות שבכל זאת יום אחד יבוא שלום.

דבר אחד בטוח, זו לא הדרך האחרונה.

——————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשלום בן-צבי קזז

—————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

10 באוגוסט 2014 שלומי ובת' ממשיכים בערבות אסיה

עונת המסעות הרכובים במרכז אסיה בעיצומה

חלקי חילוף, מעברי גבול וכבישים דפוקים

10425188_483721205064744_2316428636790047123_n.jpg

שלום חברים
אני שולח סיפור דרך קצר שלנו במרכז אסיה שכבר כתבתי מזמן ולא שלחתי. אנחנו בעצם כבר שבוע במונגוליה, תקועים כרגע בעיר מונגולית בשם tosontsengel, גשום כבר יומיים ואי אפשר לזוז עם האופנועים בבוץ הזה. הצלחתי לקנות כרטיס סים כדי שיהיה קצת אינטרנט. אנחנו חמישה אופנועים מנסים לחצות את מונגוליה בבוץ. את הסיפור המלא אשלח כשזה יגמר באולן בטר, לא ידוע מתי.

מרכז אסיה
חלקי החילוף הגיעו ועזבנו את טביליסי ג'ורג'יה לכיוון רוסיה על הדרך הצבאית, the georgian militery road, הדרך מקסימה ומטפסת על הרי הקוקז, השיא הוא בכפר kazbegi, וההר באותו השם, וכנסית gergety trinity, קשה לעזוב נוף כזה ונשארנו יומיים ,טיפסנו על חצי הר,ביקרנו בכנסיה, ונפרדנו מהאוכל הגרוזיני הטעים.
משם המשכנו לכיוון גבול רוסיה. אימא רוסיה קיבלה אותנו כמו שרק אימא רוסיה יכולה. תור אינסופי של כלי רכב , נהגי משאיות שצורחים עלינו להזיז את האופנועים ושוטר רוסי נחמד שניסה לעשות סדר בבלאגן ולא הפסיק לצחוק שיש לי מדבקה של בוב מרלי על לוחית הרישוי איפה שצריכה להיות מדבקה עם דגל ישראל. אינסוף ניירת ופקידת מכס שהחזירה אותנו שלוש פעמים להכין מסמכים ברוסית מכיוון שהיו לנו טעויות. אחרי שש שעות זה נגמר ומצאנו את עצמנו במלון דרכים קרוב לגבול.
משם המשכנו לכיוון Astrakhan, שם אמורים לחכות צמיגים וגלגל שיניים לאופנוע של בת' שהזמננו מחנות במוסקבה. אלף קילומטר בכבישים ישרים ושוממים בנוף שטוח של מדבר טרשי עם חניית לילה בעיירה רוסית קטנה ומוזנחת עם תושבים בודהיסטים נחמדים בעלי מראה אסייתי. ניסינו להימנע מנסיעה דרך צ'צ'ניה ודגסטאן, רוכבים רוסים שפגשנו בג'ורג'יה סיפרו לנו שצ'צ'ניה בסדר אבל בדגסטאן צריך להיזהר,לתדלק ולנסוע. אולם הגיפיאס חשב אחרת ולקח אותנו דרך דגסטאן בכל זאת. עבר בשלום.
הקילומטרים האחרונים היו בדלתת נהר הוולגה לפני שהוא נשפך לים הכספי ולפחות זכינו לקצת נוף אחרי כל המדבר הזה.
Astrakhan היא עיר קטנה ונחמדה וגם קצת מוזנחת, מיקומה על נהר הוולגה הופך אותה לבעלת קסם.

10525630_483721691731362_6498527433082779555_n.jpg

מיד כשנכנסנו לעיר עצרה מכונית לידנו ויצאו ממנה שתי בחורות עם חיוך גדול, בלי שום מילה באנגלית עזרו לנו למצוא בית מלון עם חניה לאופנועים, התברר שהן אופנועניות בעצמן ובעזרת תירגום אינטרנטי קבענו להיפגש בערב לסיבוב עם האופנועים. ובאמת בערב הופיעה נדיה עם אופנוע ספורט נוצץ ולקחה אותנו למפגש האופנוענים במרכז העיר. אז הבננו שזו עיר מלאה באופנועים, מכל פינה צצו חבורות אופנוענים מרעישים שנוסעים במהירויות שאסורות בתוך עיר. מצאנו את עצמנו רוב הלילה רוכבים בחבורת אופנועים שלקחו אותנו לראות את כל האטרקציות בעיר.
בבוקר חשבנו שנאסוף את הצמיגים ושאר החלקים, נרכיב אותם ונמשיך. הגענו למוסך האופנועים שנקבע כמקום האיסוף אך הצמיגים לא הגיעו. אי אפשר היה לתקשר על בעל המוסך שלא מדבר מילה באנגלית והדבר היחיד שהבננו הוא , zavtra , מחר. ואת אותה תשובה שמענו כל יום במשך שבוע. וכך מצאנו את עצמנו מחכים לצמיגים במשך שבוע באסטרחאן, כבר מצאנו את המסעדות החביבות עלינו, עברנו למלון קרוב יותר למרכז, תיקננו את המכשירים הסלולרים שהתקלקלו, פגשנו עוד אופנוענים, וצעדנו רבות לאורך נהר הוולגה.

לאחר שבוע הגיעו הצמיגים ושאר החלקים, הרכבנו אותם במוסך חביב שהמליץ לנו אחד האופנוענים שהכרנו וביום המחרת כבר ארזנו וברגשות מעורבים אמרנו שלום לאסטרחאן והתחלנו את דרכנו לכיוון קזחסטאן רק כדי לחצות אותה ולהגיע לאוזבקיסטן.
זה היה הביקור הראשון שלנו ברוסיה, תמיד ריגשה אותי המחשבה על ביקור ברוסיה הגדולה ולו רק בגלל שהיא רוסיה. הרוסים התגלו כחביבים למדי, למרות שיש גם כאלה שצורחים עליך נייט כשהם לא מבינים מה אתה רוצה. לפעמים קשה לתקשר איתם, בכל מקום אחר הצלחנו לתקשר עם האוכלוסיה בשפת סימנים, ברוסיה זה לא עובד. וקשה למצוא דוברי אנגלית. האנשים התקשורתיים ביותר שפגשנו היו האופנוענים. רוסיה הייתה חוויה טובה. עוד נשוב לרוסיה במסע הזה יותר מפעם אחת. אני כנראה עוד אחצה את רוסיה ממזרח למערב בדרך חזרה לארצנו הקטנטונת.
מעבר הגבול לקזחסטן היה מהיר יחסית. ידענו שיש לנו בערך אלף קילומטר וחשבנו שייקח יומיים. לאחר מספר קילומטרים הבננו שזה ייקח יותר , הכבישים בקזחסטן הם הגרועים ביותר שראיתי וקשה להתקדם. הנוף עדיין מדברי ושטוח וחוץ ממשאבות נפט פה ושם כמעט ואין כלום בדרך. עצרנו ב Aktau וב beynau ואת שמונים הקילומטרים האחרונים רכבנו בדרך לא סלולה ובוצית עד גבול אוזבקיסטן.

חצינו את הגבול לאוזבקיסטן אחרי מעבר גבול יחסית מהיר, שוב הרבה ניירת ובדיקות בטחוניות אבל אחרי גבול רוסיה זה נראה קליל.
התחלנו לרכוב ,הנוף עדיין מדברי ושטוח אבל הרבה יותר חם. אחרי מאתיים קילומטר הבננו שאין תחנות דלק, למזלנו מכרו לנו דלק במסעדה היחידה שהייתה בדרך. קיבלנו עשרים ליטר בבקבוקי מים מינרלים, בלי לדעת מה איכות הבנזין שפכנו אותו למיכלים. נתנו לנו גם חדר לישון ובילינו את הערב עם נהגי משאיות רוסים שיכורים מוודקה שסיפרו לנו סיפורים על דרך הרי הפמיר, pamir highway
בימים הבאים הבננו שבצפון מערב אוזבקיסטן אין תחנות דלק, יש, אבל הן סגורות. ומשיגים דלק במסעדות בצידי הדרכים במחיר מופקע או בשוק השחור. אי אפשר למצוא בנקומט ומחליפים כסף בשוק. בילינו מספר ימים במערב אוזבקיסטן וביקרנו בים ארל המיובש.

ביקרנו בחיוה, בוכרה וסמרקנד. בהחלט שלוש מקומות מיוחדים במינם עם הרבה הסטוריה וארכיטקטורה. פגשנו לא מעט אופנוענים שעושים את דרכם ממערב למזרח וההיפך.
חם באוזבקיסטן, חם מאוד אפילו לכאלה שבאים ממדינה חמה כמו ישראל. הכבישים מחורבנים והנוף עדיין מדברי ושטוח. מחיוה לבוכרה צריך לחצות חמש מאות קילומטר של מדבר לוהט ושומם, משימה לא קלה. השוטרים באוזבקיסטן מציקים, יש הרבה תחנות ביקורת ששוב ושוב בודקים את הדרכון ומכניסים עוד רשומה לאיזה ספר. ושוטרי התנועה מתרוצצים עם מצלמות מהירות ,ברור שעצרו גם אותי, זה עלה לי עשר דולר שוחד לשוטר עד שעזב אותי לנפשי.

ואי אפשר שלא להזכיר את הכסף האוזבקי, עבור מאה דולר אתה מקבל שלוש מאות שטרות של אלף, מה שמחייב אותך להסתובב עם כמויות גדולות של כסף בכיסים, מזל שיש לי ארגזים גדולים באופנוע.
המשכנו לתשקנט, toshkent, שם הייתי צריך לעשות את הויזה האחרונה במסע הזה, ויזה לקירגיסטן.
משם חצינו לטג'יקיסטן ורכבנו לכיוון עיר הבירה dushanbe, בדרך עברנו במנהרת anzob tunnel הידועה לשמצה שאנחנו קוראים לה the tunnel of doom,
רוכבים רבים שפגשנו הזהירו אותנו מהמנהרה הזו, ורבים מעדיפים לנסוע שבע מאות קילומטרים ורק לא לעבור שם. מדובר במנהרה באורך חמישה קילומטר, חשוכה לחלוטין, בורות בעומק שני מטר מוצפים במים, ברזלים בולטים מהקירות, גזי פליטה של משאיות ובעיקר נהגים שנוסעים במהירויות מטורפות לשני הכיוונים. זכינו להיתקע שעתיים בתוך המנהרה בגלל משאית שהתנגשה ברכב כבד אחר. עברנו את זה בשלום וידענו שאם נצטרך לנסוע פה שוב נעשה את המעקף של שבע מאות קילומטרים. יש דברים שאתה צוחק עליהם בדיעבד, על המנהרה הזו אני לא צוחק, זו סכנת מוות לאופנוענים.

10446028_10204633276538874_9066330220896599161_o.jpg

מנהרתanzob tunnel

 

10348446_488154704621394_2702822003407090465_n.jpg

הגענו לדושנבה בדרך יפהפיה שם התכווננו לקבל אישור נסיעה בדרך הפמיר, the pamir highway,ניגשנו למשרד ה ovir אולם השוטר הודיע לנו שלא נותנים אישורים כרגע. בדרך חזרה לבית מלון פגשנו שני אופנוענים נוספים שקיבלו את אותה תשובה. רון ודין מאוסטרליה, Ron and Dean. רון ודין, שני אוסטרלים בשנות החמישים לחייהם, רוכבים מלונדון לוולדיווסטוק במזרח רוסיה על אופנועי סוזוקי 650 והם בערך באותו מסלול שלנו.

ביחד ניסינו משרד תיירות שהבטיחו לנו שינסו לסדר לנו אישור אולם ביום המחרת הודיעו שאי אפשר ולא ידוע מתי יחליט הצבא לתת שוב אישורים. שמענו על הרבה תיירים שיושבים ומחכים שזה יקרה מכיוון שזו הסיבה שהגיעו לטג'יקיסטן. החלטנו שלא נחכה ומאוכזבים שלא נבקר בהרי הפמיר החלטנו לבקר בעוד עיר בטג'יקיסטן ולהמשיך לקירגיסטן. ארזנו ויצאנו לכיוון kulob.
בתחנת דלק ביציאה מהעיר נשברה רגלית צד באופנוע שלי, מה שחייב אותנו לחזור לבית המלון ולתקן את הרגלית. הרגלית תוקנה בשעתיים, אך בזכות זה פגשנו בדרך לא דרך אופנוען מקומי, בין היחידים במדינה הזו, שסיפר לנו הרבה על דרך הפמיר וגילה לנו שאם נננסה בעיר קולוב נקבל אישור בלי בעיה.
מהססים נסענו ל kulob ומצאנו את משרד ה ovir ואכן תוך שעה ולאחר תשלום זעום בבנק המקומי היה בידינו אישור נסיעה בדרך הפמיר.
שמחים וטובי לב שמנו גז לכיוון הפמיר, לא לפני שהודענו לרון ודין שעדיין מחכים בדושנבה על ההצלחה שלנו. הם כבר יהיו יום אחד אחרינו.
דרך הפמיר היא הדרך היחידה המקשרת בין מרכז אסיה לסין ונוסעת בחלקה על גבול אפגניסטן ועד לקירגיסטן. התחלנו בדרום על גבול אפגניסטן והגענו עד לעיר khoroug.
הדרך, שקילומטרים רבים ממנה אינם סלולים, עוברת במקומות בלתי הגיוניים, הנוף מהמם וזהו בהחלט אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. החלקים הלא סלולים הם רכיבה לא קלה שכוללת כמה חצית נהרות. האופנועים נשברים וזהו בהחלט מבחן לקור הרוח שלי.
ב khoroug שוב פגשנו את רון ודין, מסתבר שהם רוכבים יותר מהר מאיתנו.

משם יצאנו ביחד לכיוון murgab בגובה הרי הפמיר. אנשים בדרך הזהירו אותנו ממחלת גבהים בפמיר. בדרך למורגב כבר חשתי מוזר וככל שעלינו בגובה זה החמיר עד למצב שהייתי צריך לעצור כל חצי שעה למנוחה ונשימה. גם רון הרגיש דומה ורון ודין נתנו גז כדי להגיע מהר, אנחנו המשכנו לאיטנו, מדובר בדרך לא סלולה שרובה קפלי קרקע ששוברים את האופנוע ושוב מעמידים את העצבים שלי למבחן. הגענו למלון במורגב בשארית כוחותי, נזרקתי על המיטה וישנתי יממה שלאחריה הרגשתי יותר טוב.
במורגב, עיר בגודל של כפר שהמבנה הגבוה ביותר היה שתי קומות של בית המלון, פגשנו הרבה טיילים מכל הסוגים, רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים וכאלה שהולכים או נוסעים בטרמפים. השהייה בעיר המרוחקת הזו הייתה נעימה.
ממורגב המשכנו לכיוון קירגיסטן וחצינו את המעבר הגבוה בהרי הפמיר, הדרך לא סלולה וזה בהחלט היה השיא של דרך הפמיר. הנוף מעורר השתאות.
מעבר הגבול הקטן היה המהיר ביותר שחווינו, שלושה שוטרי גבול ושער. תוך שתי דקות יצאנו מטג'יקיסטן. עשרים קילומטר נסיעה בנוף מדהים iהגענו לשער הקירגיזי. שני שוטרים ושער, עוד שתי דקות וכבר היינו בקירגיסטן.
בכניסה לקירגיסטן הנוף משתנה מהרי הפמיר הצחיחים להרים ירוקים,הנוף הזה ילווה אותנו עד שנעזוב את קירגיסטן.
המשכנו לעבר הכפר sary tash ושוב פגשנו את רון ודין שהגיעו לפנינו. התמקמנו בבית הארחה וקיבלנו חדר חם ואת הארוחה הקירגיזית הראשונה שלנו שכללה כנראה בשר סוסים.
בבוקר בבדיקה כללית לאופנוע הבחנתי שהבורג שמחזיק את הבולם האחורי באופנוע שלי שבור, זה מה שקורה כשרוכבים בפמיר עם אופנוע עמוס מאוד. זו בעיה קשה ובכל זאת החלטתי לרכוב לעיר אוש, osh עם בורג שבור בתקווה למצוא בורג חליפי.
רכבנו לאוש ביחד עם רון ודין , אנחנו רוכבים ביחד כבר כמה ימים, התוכניות שלנו זהות ויכול להיות שנמשיך ביחד עוד הרבה קילומטרים.
באוש יצרנו קשר עם חברה להשכרת אופנועים שמנוהלת ע"י שני שוויצרים, muztoo, אחד מהם פגשנו בפמיר. הגענו למוסך שלהם ופטריק המכונאי עזר לי לחלץ את הבורג השבור ומצא לי בורג חליפי שיקח אותי לפחות עד ברנאול ברוסיה לשם כבר הזמנתי בורג מקורי.
וכאילו לא חסר צרות, אחרי שעזבנו את אוש ברכיבת שבילים נקרע לי צמיג אחורי, הצלחנו לתקן משהו ולחזור מאתיים קילומטר לאוש, שוב לפטריק שהרכיב לי צמיג חדש.
העברנו כמה ימים באוש ונסענו בדרך מקסימה במשך יומיים רכיבה לבישקק. שם נפרדנו מרון ודין וקבענו להיפגש בברנאול ברוסיה. הם נוסעים לאלמטי בקזחסטן לטפל בויזה למונגוליה ואנחנו נעביר עוד כמה ימים בקירגיסטן. רכבנו עם אופנוען טורקי שפגשנו כמה שבועות לפני באוזבקיסטן, ושוב בבישקק.
העברנו עוד שלושה ימים בקירגיסטן היפה. רצינו יותר אבל צריך להתקדם מזרחה ,רצינו להגיע למונגוליה בתחילת אוגוסט.
עברנו לקזחסטן, שוב. אלף ומשהו קילומטר עד לגבול רוסיה, אנחנו נוסעים לברנאול ברוסיה שם מחכים לי צמיגים ועוד חלקי חילוף אחרים, בעיקר בורג לבולם האחורי. אני רוכב עם בורג משומש שנקנה בשוק באוש ואני לא ממש סומך עליו.
קזחסטן לא איכזבה אותנו, הכבישים מחורבנים בדיוק כמו שציפינו. לו הכבישים לא היו כל כך גרועים אפשר היה גם להנות מהנוף המדברי. אני בטוח שיש לקזחסטן מה להציע לתיירים, אבל החוויה שלנו היא דרכים קשות, בחלקן לא סלולות, מזג אויר קשה, חם מידי, ושוטרים עם מצלמות מהירות בכל פינה.
שלושה ימים ואנחנו שוב ברוסיה. הפעם מעבר הגבול היה קל יותר ולא כלל מכס. אולי בגלל שעשינו מכס בקזחסטן. יש שמועות שיש למדינות האלה הסכמי מכס. או שאחרי שנכנסים פעם אחת לרוסיה הפעמים הבאות יותר קלות. בכל מקרה הכניסה לרוסיה לוותה באנחת רווחה, סוף סוף קצת אספלט לא שבור. אחרי חודש בדרכים של מרכז אסיה הרכיבה על אספלט היא תענוג עילאי. והכניסה לרוסיה היא חזרה לעולם מערבי.
הגענו לברנאול , רון ודין הגיעו יום אחרינו.

פגשנו את אנדריי, איש הקשר שלנו לחלקי החילוף, קיבלנו את הצמיגים וחלקי החילוף, רון ודין קיבלו את חלקי החילוף שלהם.
בילינו עוד שבוע בברנאול, עשינו טיפולים גדולים לאופנועים, תיקון תקלות והחלפת ברגים שבורים. חידשנו ציוד קמפינג ושתינו קפוצ'ינו אמיתי. וכל זה כהכנה לקראת החלק האחרון במסע הזה, מונגוליה.
רון ודין עזבו יום לפנינו וקבענו להיפגש בעיר olghi במונגוליה. העברנו עוד יום עבודה על האופנועים ויצאנו לכיוון גבול מונגוליה. ההתרגשות גדולה, כל כך הרבה סיפורים שמענו על מונגוליה מרוכבים שפגשנו בדרך, קיבלנו הרבה מידע שרק בילבל אותנו יותר, נגיע ונראה מה יהיה.
רכבנו יומיים על הרי האלטאי ברוסיה , נהנים מהאספלט האחרון שנראה בזמן הקרוב.
מרכז אסיה היא בהחלט חויה בלתי רגילה. אלו מדינות עולם שלישי עם נגיעה מערבית. בערים הגדולות יש הגל אבל בכפרים רוב האנשים חיים בתנאים שאנחנו נקרא להם עוני,ובכל זאת יש הרבה חיוך על הפנים. כשרוכבים על אופנוע פוגשים את התושבים, בכל מקום שאתה עוצר מתגודדים סביבך אנשים ומתעניינים במעשיך. המפגש מרתק ולפעמים גם מצליחים ממש לנהל שיחה. השאלות הנפוצות הן אד-קודה, מאיפה אתה? וסקולקה, כמה עולה האופנוע? הלוואי שיכולתי להישאר פה יותר אבל צריך לזוז. אולי עוד נחזור.

5302_10204633287099138_973887145359820717_n.jpg

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לבת' אנדרסון ושלום בן-צבי קזז

————————————————————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה