הרפתקה דוט קום

30 באוגוסט 2017 פלדמן משלים את אסיה אלסקה וקנדה

סיכום ביניים

פלדמן עושה חישובים

קצת הסטוריה ….
יצאתי ב-12 לאפריל מארץ הקודש חיפה עם אונית מעבורת רורו-  (ROLL ON – ROLL OFF) ׂליוון. הפלגה נהדרת משם לגבול בולגריה,

מהעיר בורגאס, לקחתי מעבורת על הים השחור. לגאורגיה לעיר באטומי, צפונה לחבל מסטיה אושגולי. ירדתי לטיביליסי הבירה.
דרך הדרך הצבאית היפיפיה למעבר קזבגי. בואכה לרוסיה .רכבתי דרך צצניה דגסטאן. לגבול קזחסטן צפון הים הכספי .
ירדתי לגבול אוזבקיסטאן לערים חיווה, בוכרה וסמרקאנד. עליתי צפונה לעיר טשקנט .משם לגבול תג'יקיסטן לעיר דושנבה. דרך מנהרת אנזו הידועה לשמצה. רכבתי את הפמיר במקביל לנהר הפאנ'ג אפגניסטן מימין .לראותה בלבד ….הפמיר ועמק הוואחן הנהדר היפה והקשה כאחד…!! עד לעיר מורגב למעבר קייזל 4,655מ אל עבר גבול קרגי'סטן לעיר שרי-טאש דרך אוש צפונה .
חזרתי דרך ימת איסיק קול לקזחסטן לעיר אלמאטי .


עליתי צפונה לעיר סיימי לגבול רוסיה בשנית.
משם רכבתי דרך העיר ברנאול לעבר רכס האלטאי המהמם בואכה ….לגבול מונגוליה צצרלנד אולגי חובד אלטאי

הלכתי לאיבוד בים השבילים של מונגוליה ארץ הנוודים המדהימה הזו…..כן לאיבוד (יצאתי משם).
דרך אולן באטר – לאולן אודה בואכה רוסיה בפעם השלישית ולימת בייקל .
וכל הדרך הטראנס סיבירית 4.275 ק"מ של יערות ביצות מלונות דרכים של אמא רוסיה. לעיר וולדיווסטוק.


על מעבורת לדרום קוריאה לנמל דונג אה. לסיאול הבירה .
לקחתי טיסה כשהאופנוע (הקרנר) בבטן המטוס לעיר וונקווובר קנדה . משם צפונה דרך בריטיש קולומביה והיוקון האדיר.

לאלסקה כן גולת הכותרת של המסע .(גם הפמיר הזה). עד לפרודו ביי שלחוף הים הארקטי. ירדתי דרך פארק הדנהלי

וחצי האי קיינאי חזרה להיינס שבדרום אלסקה ומשם הפלגה נהדרת דרך המעבר הפנימי שבמערב קנדה לפרינס רופרט, לאי ונקובר

כן .מדהים מעניין ללוס אנג'לס (שבצפון לפארק אולימפיה ויער הגשם המדהים ).
כל הדרך דרומה דרך האגם קרייטר דרומה לדרך 101 לעצי הרד ווד המקסימים

.לסן פרנסיסקו גשר הזהב .מזרחה לפארק היוסמיטי וקינג קניון פארק עצי הסקויה שאין שני להם בכל העולם הכחול והנהדר הזה .עם אנשים טובים ומכניסי אורחים עם גוונים שאינם כתובים בספרים .רק דרך המגע ואחיזת העין מביאים אותך להתרוממות הרוח לגעגוע לעולם ללא מלחמות או סיכסוכים ולגשר בני בני האדם על פי מראה העצים שנותנים לנו תחושת המשך .של אחיזה במציאות טובה ונעימה אחד את השני

.אהבה זה שם המשחק ללא מילים גבוהות .נתינה והידע את האחר , הם אלה שינוי של רגש ועניין .
תודה על המעקב שלכם דרך תמונה ומילים ללא פסיק ונקודה
שלכם אבי

—————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאבי פלדמן

—————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

26 באוגוסט 2017 דין רוכב את צפון דרום אמריקה בדרך צפונה

מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.


הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.


הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.


מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 ביוני 2015 לירן רוכב את קולומביה-3

לירן חוצה את בוגוטה

ומדרים בדרך לאקוודור

resized_20141228_122812.jpg

לאחר הפסקה קלה.

לירן חוזר עם הפרק המשלים על המעבר בקולומביה, כרגיל ביסודיות. ויש הרבה גם באתר הדשן של לירן כאן.

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 3.
20.12.14

הערה:לפני שתקראו את הפוסט הנ"ל גשו למטבח והכינו קנקן של קפה משובח.פוסט זה מסכם את החלק הקולומביאני של הטיול ולכן הוא ארוך ומוצף בתמונות.

שבת בבוקר יום יפה,אנחנו יושבים בבית קפה צרפתי.העוגות והעוגיות בנוסח צרפתי אך הקפה שמוגש הוא קפה קולומביאני טהור,איזו ארומה ואיזה טעם שחבל על הזמן פשוט מעולה.
כן אנחנו  בבוגוטה (Bogota) בירת קולומביה, שמעתי וקראתי המון סיפורים על העיר הזו.
חברים טובים שלי איציק ונדב היו פה בשנת 1998 כשבוגוטה הייתה עוד מסוכנת. אנשים אחרים סיפרו לי שזו עיר משעממת וגם מסוכנת מאוד, מלחמות רחוב בין קרטלי הסמים והמשטרה ועוד עשרות סיפורים על תיירים שנשדדו.
אני רציתי להגיע לבוגוטה כדי לראות אותה בעצמי, מישל החליט להגיע לבוגוטה כדי לקנות צמיגים ולטפל באופנוע שלו, ולכן החלטנו ביחד שנשאר כאן כמה ימים.
האזור בו אנחנו ישנים הוא העיר העתיקה של בוגוטה, באזור הזה של בוגוטה הבתים והמבנים ישנים מאוד ובנויים בסגנון קולוניאלי עתיק וזה מה שיפה כאן.
לאחר שסיימנו לשתות את הקפה הנהדר הזה החלטנו לעלות לתצפית על העיר בוגוטה, אל התצפית אפשר להגיע ברכבל היוצא ממרגלות ההר שמשקיף על בוגוטה או לטפס על ההר ברגל, בחרנו באפשרות הראשונה. בוגוטה נמצאת בגובה של כ 2,640 מטרים מעל לפני הים, כן העיר הנ"ל גבוהה יותר בכ 400 מטרים מפסגת החרמון (בצד הישראלי) ולכן יש אנשים שסובלים מקשיי נשימה.
התחלנו ללכת אל תחנת הרכבל שנמצאת כ 40 דקות הליכה מהמלון בו אנחנו שוהים. רחובות העיר צרים וברובם חד סיטריים. הבניינים והבתים מסביב ישנים וחלקם גם מוזנחים.
כמעט בכל רחוב אנו נתקלים בקירות מקושטים בגרפיטי וציורי קיר יפים להפליא אפילו יפה יותר מהקירות שצילמתי בקרטחנה, הגרפיטי בבוגטה נראה ומרגיש הרבה יותר כואב וממורמר מהגרפיטי שראיתי בקרטחנה.
הגרפיטי הוא פשוט אומנות רחוב בו האמנים מראים את רגשותיהם האמיתיים, כל כמה צעדים אני נתקל בציור קיר אחר שגורם לי להתפעל ולומר ואוו ואיזה יופי, תותח הצייר הזה ועוד משפטים בסגנון.
בהמשך הדרך ראינו המון שוטרים וכאשר שאלנו אותם "כיצד מגיעים לרכבל?" הם הסבירו לנו כיצד להגיע ובנוסף אמרו לנו ללכת אך ורק ברחובות הראשיים היות והשכונות באזור מסוכנות לתייר המצוי, כמו כן השוטרים אמרו לנו להכניס את המצלמות לתיקים בכדי לא למשוך את תשומת לבם של הגנבים. המשכנו ללכת וכעבור כ 20 דקות נוספות הגענו לתחנת הרכבל, כרטיס הלוך ושוב עולה כ 6$ כאשר ישנה אופציה לעלות בקרון רכבת חשמלית ולרדת ברכבל או הלוך וחזור ברכבל. אנחנו בחרנו באופציה הראשונה.

קרון הרכבת מוזר במקצת ומחולק לתאים משופעים ומדורגים בהם אנשים עומדים בזוית לא נוחה ונזקקים להישען על דפנות הקרון. כאשר הקרון מתחיל לטפס העמידה הופכת לנוחה וזקופה היות ורצפת הקרון מתוכננת להיות מאוזנת בעת הטיפוס.
לאחר כ 15 דקות בהן הקרון טיפס כ 600 מטרים הגענו לפסגת ההר שנמצאת בגובה של 3,200 מטרים וכעת בוגוטה פרוסה לרגלינו במבט פנורמי יוצא מן הכלל, איזו עיר ענקית!!.
מזג האוויר הנפלא מאפשר לנו מבט על העיר שנפרסת כמעט עד לאופק, כמו כן בתצפית ישנה כנסיה עתיקה ויפה המוקפת בגינות נוי נהדרות, נשארנו בתצפית קצת יותר משעה, פשוט ישבנו ונהנינו מהנוף.
את הדרך מהתצפית מטה עשינו ברכבל לאחר כמה דקות הגענו למרגלות ההר.
מיד לאחר שיצאנו מהתחנה פגשתי את ולרי דיילת בחברת דלתא שהגיעה לבוגוטה לכמה ימים, ולרי שאלה אותי "כיצד מגיעים למרכז העיר?" הסברתי לה והוספתי "אנחנו גם הולכים לשם רוצה להצטרף אלינו?" ולרי ענתה בחיוב ואמרה "כן אני אשמח" אז קדימה נמשיך ביחד.
בעודנו הולכים ברחובות העיר התחלנו לדבר ולספר על הטיול שלנו וולרי סיפרה על עצמה. לאחר כשעה הגענו אל הכיכר המרכזית, התיישבנו על אחד הספסלים ואכלנו פירות טריים דיברנו, צחקנו והצטלמנו עם המבנים העתיקים והמרשימים שבנויים סביב הכיכר.
משם המשכנו לטייל ובאחד הרחובות ע"י הכיכר המרכזית הבחנו במחסום צבאי בו החיילים בודקים את כל מי שנכנס אל הרחוב. ע"פ השלטים הבנתי שכאן נמצא ארמונו של הנשיא, שיחה קצרה עם החיילים שחמושים ברובי "גליל" וכדי לשבור את הקרח אני אומר להם "זה רובה גליל מישראל!! הרובה הכי טוב בעולם" הם מיד שואלים איך אני יודע, ואני מסביר להם שאני מישראל. החיילים מיד מבקשים להצטלם איתי ופותחים לנו את השער, אנחנו לוחצים ידיים ואומרים המשך יום טוב אחד לשני. כמו כן אנחנו מורשים ללכת צמוד לגדר של ארמון הנשיא ולצלם את משמר הנשיא וארמונו, שאר האזרחים שמורשים לעבור שם עושים זאת מעברו השני של הכביש רחוק מהגדר ממש VIP אנחנו.

בעודנו ממשיכים להסתובב בעיר אני מתחיל להבחין בתושבים מקומיים שמסמנים לנו סימנים, נהג מונית אחד צופר ומסמן "לא"עם האצבע המורה שלו, בחור אחר עם אופניים זורק איזו מילה, אישה אחרת אומרת "גרינגו לא", בחור אחר מסמן בידיו על המצלמה שמישל נושא על חזהו. כמו כן אני מבחין שהמון שוטרים מתהלכים ברחובות, כנראה החשדות שלי אמתיים והגענו לאזור מסוכן ולכן הארתי את תשומת ליבם של מישל וולרי וגם היא אמרה שהיא שמה לב לכך ושזה קצת מוזר. אמרתי סבבה בוא ונשאל את השוטרים מה קורה כאן.
נגשנו לקבוצת שוטרים בצומת הרחובות ומישל שאל אותם "האם האזור בטוח לתיירים?" השוטרים השיבו בשלילה והוסיפו שגם להם כשוטרים האזור מסוכן וכדאי שנכניס את המצלמות לתיק ונעשה פרסה ושנחזור על עקבותינו. במקרים שכאלו צריך להקשיב לשוטרים ולקרוא את שפת הגוף של התושבים שמסביב.
חזרנו על עקבותינו והמשכנו להסתובב בשאר רחובות העיר כאשר אנחנו עוצרים מדי פעם בבתי קפה,ו גם מסעדה מקומית לארוחת צהריים לקראת ערב ישבנו לארוחה נוספת ומשם חזרנו למלון.
למחרת היום מישל שכנע אותי לבוא איתו לראות כמה מוזיאונים. אני שאינני חובב מוזיאונים הסכמתי לבוא, מה כבר יכול להיות אולי זה כן ימצא חן בעיניי. בימי ראשון בחלק מהמוזיאונים הכניסה חופשית ואינה כרוכה בתשלום. המוזיאון הראשון בו ביקרנו היה מוזיאון הזהב,מוזיאון זה מציג חפצי אומנות ופריטים ארכיאולוגיים מזהב שנמצאו בקולומביה. כמו כן מתואר תהליך מציאת הזהב עיבודו והאזורים בו נמצאו הממצאים, סה"כ נחמד במוזיאון הזה דווקא מצאתי עניין.משם המשכנו לעוד כמה מוזיאונים שברובם באמת שהשתעממתי.
לקראת צהריים ביקרנו במוזיאון לאומנות מודרנית. אני עובר בזריזות ומסתכל על המוצגים ומישל לעומת זאת מקפיד להסתכל על המוצגים ולהתעכב על כל תמונה שהוא רואה ואני חושב לעצמי כמה זמן אפשר להסתכל על אותה התמונה?
השקט במוזיאונים פשוט הורג אותי, במוזיאון האחרון היה כל כך מעניין שנרדמתי לחצי שעה על אחד הספסלים שנמצא בגינת המוזיאון, כאשר מישל מצא אותי ישן על הספסל הוא התחיל לצחוק ואמר "אני רואה שאתה נהנה מהמוזיאון" עניתי לו "כמובן מה יותר טוב מנמנום קל על הספסל לצד קולות מזרקת המים והציפורים?"
בנוסף אמרתי למישל "אני מילאתי את מכסת המוזיאונים שלי לעשר שנים הבאות וכעת בוא נלך לאכול משהו", הלכנו למסעדת בשרים טובה ולאחר מכן המשכנו להסתובב עד שעות הערב.
בבוקר השלישי בבוגוטה מישל קם מוקדם העמיס את הצמיגים החדשים ונסע אל המוסך שגונזלו (יבואן הצמיגים) המליץ עליו. אני קמתי לי מאוחר ויצאתי לשתות קפה של בוקר, בימים האחרונים אמרתי למישל שאת הצמיג האחורי שלו לא יחליף היות והוא עדיין במצב טוב, אך מישל החליט להרכיב את הצמיג החדש בכל זאת, ולכן שכנעתי אותו לקחת את הצמיג הישן בחזרה ולהשתמש בו כצמיג ספייר למקרה חירום, וטוב שהוא עשה ככה בהמשך אנחנו נזדקק לו.

resized_IMG-20141222-WA0056.jpg

במוזיאון בוטרו -בוגוטה


בזמן שמישל היה במוסך אני הסתובבתי שוב ברחובות הסובבים את המלון, אכלתי חומוס בגסטהאוס "הבית של יפתח"עדכנתי את הבלוג ואפילו נחתי קצת, אחה"צ מישל חזר למלון עייף מיום המתנה ארוך במוסך.
לקראת 20:00 יצאנו לאכול ארוחת ערב ומשם למלון מחר אנחנו ממשיכים דרומה. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, המטרה שלנו היא העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) שם נפגוש את ניקולס איש הקשר שלנו אשר יקח אותנו לחוות הקפה שבבעלותו, מישל קיבל המלצה על המקום מג'יל הצרפתי (בעל המסעדה במדג'ין) כדי להגיע לצ'ינצ'ינה עלינו לבחור באחת מהדרכים הנ"ל: לחזור על אותו הכביש אליו הגענו לבוגוטה ולעבור שוב דרך העיר הונדה או לבחור בכביש אחר בו עדיין לא נסענו ולעבור דרך העיירה סלנטו (Salento).
בחרנו באפשרות השנייה היות ובכביש הזה עדיין לא נסענו, כך גם יצא לנו לראות עוד עיירה בה עדיין לא היינו.
בשעה 7:30 מישל ואני הלכנו אל החניון שנמצא ברחוב המקביל כדי להביא את האופנועים לפתח המלון.

"בוקר קרנף!! מה שלומך?כבר 4 ימים שאתה נח והגיע הזמן להמשיך הלאה אז קדימה תתעורר", לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה והקרנף התעורר מתרדמתו.
עדיין קר בחוץ אך ההליכה הלוך וחזור עם הציוד מהחדר לקרנף חיממה את גופי, קשרתי את תיק הציוד והצמיג החדש לאוכפו האחורי ונגשתי לחדר להביא את ציוד הרכיבה,היות ואנחנו רוכבים בזוג האופנועים לא נשארו לרגע לבד ברחוב,כאשר אני נכנס למלון מישל משגיח על האופנועים וכאשר הוא נכנס אני שם.
בשעה 8:00 יצאנו לדרכנו, מרחק הנסיעה לסלנטו הוא כ 300 ק"מ, אך קודם כל עלינו לצאת מהעיר העמוסה הזו.יום שני בבוקר והעיר מתעוררת מסוף השבוע, רק 8 בבוקר והכבישים כבר עמוסים, כדי לצאת מהעיר עלינו לעבור כ 20 ק"מ בהם אנו נאלצים לפלס דרכנו בתנועה הסואנת, למרות העומס הפעם זה עבר בקלות ובזריזות. כעבור כשעה הגענו אל כביש מספר 40 בו נמשיך עד לעיר סלנטו. מיד לאחר שיצאנו מהעיר הנוף הקולומביאני חזר לצבעו הירוק זוהר, הכביש רחב וסלול ברמה גבוהה, מזג האוויר שמשי ונעים פשוט מושלם. כמו בכל יום רכיבה בקולומביה גם היום הזה עמוס בעליות, ירידות, משאיות מעשנות, עשרות אופנועים קטני נפח, מכוניות, אוטובוסים ואיך לא פיתולים בלי סוף.
במהלך היום עצרנו מדי פעם למנוחה ורענון וכמובן שניצלתי זאת גם כדי לצלם קצת. כביש 40 ברובו הוא כביש רחב אך היו גם קטעים צרים בעלי נתיב אחד לכל כיוון,בהם מצאנו את עצמנו עוקפים בלי סוף את כל אותם הרכבים הכבדים שמטפסים את העליות בכבדות או שזוחלים בירידות.

לקראת צהריים עצרנו לנשנש איזה סטייק ולאחר ששבענו המשכנו להתפתל שוב במעלה אחד ההרים אך הפעם הרגשתי שהטיפוס ארוך מקודמיו, הפעם במהלך הטיפוס הטמפ' ירדה באופן כזה שאפילו התחיל להיות קריר, אני מביט במד הטמפ' ורואה 48F (מעלות פרנהייט) שהן כ 9 מעלות צלזיוס, אנחנו כבר בגובה העננים ועדיין ממשיכים לטפס, מדי פעם העננים מכסים את הכביש ואנחנו עוברים בתוך הערפל, כל הזמן אני מציץ אל ה GPS ורואה את מד הגובה ממשיך לטפס, כאשר בשיא הטיפוס מד הגובה מראה 3,283 מטרים הכי גבוה שרכבתי עד כה בטיול.
הנוף הירוק והאין סופי לא נגמר וכמה פעמים שאומר זאת לא אצליח לבטא ולהסביר כמה שהכל כל כך ירוק וכל כך יפה.

לקראת אחה"צ הגענו לעיירה סלנטו הרחובות בנויים בזווית כל כך חזקה שמקשה על העצירה בצידי הרחובות, כאשר מישל ניסה לעצור באחד הפעמים ליד מלון הוא כמעט ונפל היות וקשה להחזיק בהמה ששוקלת כמעט 500 קילו בזוית שכזו. בכיכר המרכזית חיכו עשרות מאכרים או יחצ"נים של הוסטלים שאמרו בו אקח אותכם למלון טוב, אך העדפנו להסתדר בעצמנו וכעבור כמה דקות מצאנו מלון ברמה טובה מאוד+חניה+אינטרנט ומים חמים והכל ב 15$, מגניב בכל השאר רצו יותר ונתנו פחות אז לקחנו 2 חדרים ללילה אחד.
פרקנו את הציוד מקלחת וקדימה יצאנו לסיבוב בעיירה הרגועה הזו.

רחובות העיירה מרוצפים באבנים מסותתות, והמקום נראה כישוב מתויר. בשיחה עם אחד המקומיים שדיבר אנגלית אנחנו מבינים שדעות התושבים חלוקות בנושא פיתוח העיירה, חלקם תומך בפיתוח והגדלת העיירה וחלקם מתנגד נחרצות לכך. למרות זאת נראה שכל תושבי סלנטו מחייכים ושמחים במעט שיש להם, כמו כן אותו בחור המליץ לנו לטפס על ההר שמשקיף על העיירה, הוא הוסיף ואמר "עליכם לטפס רק 200 מדרגות ואתם בתצפית" מה??רק 200 מדרגות? אמרתי בקול ומישל החל לחייך, אמרתי למישל "עזוב אותך אין לי כוח לטפס לשם" אך הוא שכנע אותי וטיפסנו במעלה המדרגות הנוף היה יפה אך לא "וואו" כמו שהבחור אמר.
התיישבנו על הדשא והמתנו לשקיעה, כמה דקות לאחר שהשמש שקעה, התברר לנו שבצידה השני של הגבעה ישנה תצפית נוספת המשקיפה על עמק יפייפה שמוקף בחוות שמגדלות קפה. כמו כן שמתי לב שאל התצפית השנייה מגיעים רכבים, בדיקה קצרה ואכן יש כביש גישה מסודר. היות וכבר חשוך אמרתי למישל מחר בבוקר לפני שנצא לדרך נעלה לכאן עם האופנועים נצלם קצת ונשקיף על הנוף ואח"כ נצא לדרכינו.
חזרנו מטה אל העיירה דרך כביש הגישה, לפתע בעודנו הולכים בסמטאות הרחנו ריח חזק של קפה משובח, עקבנו אחרי הריח עד לבית הקפה. התיישבנו ונהנינו מכוס קפה משובח ונפלא, משם המשכנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שהייתה זוועה ומשם למלון.
7:30 בבוקר העיירה סלנטו שקטה כמעט לגמרי למעט ציוץ הציפורים, היום אנחנו מתכננים לנסוע אל העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) הנמצאת במרחק נסיעה קצר מאוד, רק 60 ק"מ ולכן היום אנחנו איננו ממהרים לצאת אל הדרך. כעבור כמה דקות מישל מגיע עם שני קרואסונים חמים ומציע שנלך לשתות קפה במקום בו הוא רכש את הקרואסונים. מובן שהסכמתי והלכנו לשתות קפה איכותי ומאפה טעים לפני היציאה.
לאחר ששתינו והתעוררנו יצאנו אל הדרך אך לפני שנעזוב את העיירה נעלה לתצפית, נסיעה קצרה ואנחנו שם כמו בכל יום מזג האוויר נפלא והנוף מהתצפית אל עבר עמק הקפה פשוט מדהים, שוב פגשנו מקומיים שהתלהבו מהאופנועים וביקשו להצטלם יחד איתנו. לאחר שסיימנו לדבר ולהצטלם יצאנו מהעיירה.

הדרך מסלנטו לכיוון צ'ינצ'ינה נפלאה והאספלט משובח כמה ק"מ לפני היעד הכביש הרחב הפך לכביש צר שעובר בין שדות ויערות לפרקים, מדי פעם אני מבחין בחוות קפה והמחזה פשוט נפלא.
לקראת השעה 12:00 הגענו לכיכר המרכזית בצ'ינצ'ינה, והמתנו שם כחצי שעה עד שניקולס הגיע לאסוף אותנו.
כאשר ניקולס הגיע הוא הסביר לנו שבחווה בה נישן אין מטבח ואין מה לאכול שם, מה?? היינו בשוק, מישל הסביר לו שאנחנו מתכננים לשהות שם כמה ימים ופשוט ליהנות מהשקט ומהנוף שמסביב ואיך לא גם מהקפה ולכן אנחנו רוצים למצוא פתרון לנושא האוכל, לאחר מחשבה קצרה ניקולס הציע שהוא יכין אוכל בבית העובדים שבחווה ושאנחנו נשלם לו על הארוחות, הסכמנו על מחיר ויצאנו לכיוון החווה.
"קדימה ניקולס סע ואנחנו בעקבותיך" ניקולס נוהג בג'יפ 4X4 ומוביל אותנו ברחובות העיר לכיוון החווה, מיד לאחר שיצאנו מהעיר הדרך הסלולה הפכה לדרך חתחתים שלפעמים הנתיב בו אנחנו נוסעים יצוק מרצועות בטון.
השיפוע כל כך חזק שפשוט אי אפשר לעצור, ניקולס נוסע לפני לאט ואני מסמן לו להתקדם, היות והוא גורם לי לנסוע במהירות אטית ולא נוחה לזווית הטיפוס בשביל הצר הזה, לאחר כמה דקות אני מבחין שמישל כבר לא מאחורי, בעזרת הצפצפה אני מסמן לניקולס לעצור בהזדמנות הראשונה בה אנחנו נמתין למישל.
לאחר כמה דקות אנחנו מבינים שמישל כנראה עצר או נתקע או חלילה נפל ולכן הוא לא מגיע, אני אומר לניקולס שחייבים לחזור ולראות מה קרה למישל ולכאני מסתובב וחוזר על עקבותיי וכך גם ניקולס.
לאחר כמה דקות של נסיעה אני מגיע למישל המיוזע ולאופנוע שלו ששוכב על הצד, מתברר שצדקנו ומישל באמת נפל, למזלנו לא קרה לו כלום למעט פגיעה באגו שלו.
מישל ועוד שני מקומיים ניסו להרים את האופנוע אך ללא הצלחה עקב השיפוע החזק, נסינו שוב כולם ביחד וכלום, פשוט בלתי אפשרי, מישל נכנס ללחץ והחל להפליא בקללות בצרפתית, אמרתי לכולם בואו נסובב את האופנוע לכיוון הירידה וננסה שוב וכך עשינו, ניסיון נוסף והאופנוע עמד על גלגליו.
resized_IMG-20141227-WA0056.jpg
מישל החליט שהספיק לו להיום והוא אינו מתכוון להמשיך אל החווה כשהוא רכוב על האופנוע, ולכן שאלנו את ניקולס היכן אנחנו יכולים להחנות את האופנועים לכמה ימים בביטחון מוחלט, ניקולס הציע שנחנה אצל חבר טוב שלו שהוא גם בעליו של חניון סגור ומאובטח. ניקולס הבטיח לנו שהמקום בטוח, סמכנו עליו שאכן המקום בטוח היות ואנחנו אורחים שלו אין מצב שהוא ידפוק אותנו.
נסענו חזרה העירה החנינו את האופנועים ולקחנו את הציוד שנצטרך בג'יפ של ניקולס, בדרך לחווה ניקולס עצר בסופרמרקט שנקנה לנו כמה דברים, בנוסף עצרנו לאכול צהריים באחת ממסעדות העוף בגריל שכל כך פופולריות בכל עיר בקולומביה, מישל הזמין חצי עוף ואילו אני הזמנתי לי עוף שלם שהיה טעים להפליא.
לאחר מכן נסענו בג'יפ אל החווה, בדיעבד שמחנו על ההחלטה לחזור העירה כדי להחנות את האופנועים שם, מתברר שמצב הדרך רק נעשה גרוע יותר ויותר ככל שמטפסים, סיבובים חדים באופן כזה שהג'יפ אינו יכול לקחת את הסיבוב ללא צורך בנסיעה אחורנית פעם אחת לפחות, שיפועים בזווית לא נורמלית בוץ ומה לא, הנסיעה בג'יפ הופכת להרפתקה בפני עצמה.
לאחר כשעה הגענו אל החווה, שוב ניקולס הפתיע אותנו ואמר שאין חדרים נפרדים, למרות שבהתכתבויות עם מישל הוא הבטיח שיש מקום לאכול בו ושיש חדרים נפרדים, נו מה לעשות אנחנו כבר פה וזה המצב אז לא נורא ניקח חדר משותף.
זה לא שאנחנו מתפנקים מדי אבל לא תמיד מישל ואני באותו הראש, אני אוהב ללכת לישון מאוחר ומישל מוקדם ואז יוצא מצב לא נעים שאני מפריע לו, ובבוקר המצב הפוך הוא מתעורר ב 4:30 ולא יכול לזוז ולהרגיש בנוח היות ואני עדיין ישן, כמו כן למישל היו עוד כמה דברים אישיים שאין זה המקום לפרטם שהפריעו לי ולכן העדפתי לישון לבד.
אני בטוח שגם לו היו סיבות שכאלו אך אינני יודע היות ולא דיברנו על זה.
בחוות הקפה פגשנו את קרלוס אביו של ניקולס ואת נטליה אישתו של ניקולס.

קרלוס הוא מרצה באוניברסיטה המקומית והיה גם יו"ר מגדלי הקפה תקופה ארוכה הוא פשוט אנציקלופדיה מהלכת ויודע הכל על צמח הקפה. במהלך 3 הימים בחווה קרלוס השתדל להסביר לנו כמה שיותר על תהליך גידול הקפה, כל כמה דקות שתינו קפה טרי שנקלה ונטחן במקום.
קרלוס לקח אותנו לסיור במטעי הקפה ונתן הסבר מפורט על סוגי הקפה שהוא מגדל, על כמה שהעבודה במטעי הקפה מפרכת וקשה בעיקר עקב התחזוקה שמסביב לעצי הקפה. עצי הקפה גדלים על מדרונות ההר וקשה מאוד ללכת לידם עקב השיפוע החזק. היות ומזג האוויר טרופי כאן עשבים טפילים גדלים ללא הרף ובמהירות ומאיימים על עצי הקפה ולכן יש להשמידם בהקדם האפשרי.
הקטיף נעשה 3 פעמים בשנה בצורה ידנית ורק מלחשוב על זה וכבר אני מתעייף.
קטפתי כמה פולי הקפה מן העץ, קילפתי את הקליפה וטעמתי את הפולים, הטעם הוא של קפה והמרקם של הפולים חלק, פשוט סוכרייה של קפה.
קרלוס מוסיף ואומר שלצערו ניקולס הבן אינו רוצה להמשיך את מסורת אבותיו וחלומו להקים במקום מלון בו הוא יארח תיירים.
כמו כן הוא עסוק בגידול עדר פרות המונה 17 פרות ולכל פרה יש שם כאשר לאחת מהן קוראים נטליה על שם אישתו, על פי ניקולס זו הפרה היפה מכולן ולכן היא קרויה על שם אישתו, לכו תבינו אותה זה דווקא מצחיק. אני רוצה לראות מה היה קורה בארץ אם בעל היה קורא לפרה על שם אישתו, לדעתי במקרה הטוב הוא היה ישן במרפסת לכל החיים.
באחד הימים אמרתי לקרלוס וניקולס שיש לי קפה טחון שהגיע מישראל והצעתי להכין פינג'אן כדי שיטעמו ממנו, הסברתי להם שהקפה לא גדל בישראל אלא רק נקלה ונטחן בארץ.
את שקית הקפה טורקי הנ"ל קיבלתי מיוני מבית חב"ד בניקרגואה ושמרתי אותה לאירועים מיוחדים, פתחתי את השקית ונתתי לקרלוס להריח את הארומה שבקעה מהשקית. קרלוס חייך ואמר שהריח מעולה, ניגשתי למטבחון ובישלתי את הקפה על האש. ריח קפה הטורקי נישא באוויר וקרלוס חייך ללא הפסקה, לאחר שמזגתי את הקפה ישבנו במרפסת לצד הנוף הירוק ולגמנו ממנו בהנאה, קרלוס האב ניקולס ומישל התלהבו מאוד מהטעם של הטורקי, קרלוס הוסיף ואמר שהקפה מעולה ושהוא התרשם ממנו לטובה, כיף לשמוע זאת מאנציקלופדיית הקפה המהלכת שכל חייו סבבו סביב הקפה אותו הוא מגדל.
באחד הימים קרלוס הציג בפניי את יומנו בו הוא נוהג להחתים את אורחיו והראה לי שהיו כמה ישראלים פה לפני כמה שנים וביקש שגם אני אכתוב ביומן וכך עשיתי.
לאחר 4 ימים בהם שתינו קפה, אכלנו, שתינו שוב קפה, נחנו קצת, שוב שתינו קפה, שוב אכלנו ושוב שתינו קפה החלטתו שאנחנו ממשיכים, נפרדנו מכולם ואמרנו תודה רבה היה ביקור מאלף ומענג ועזבנו את החווה. ניקולס ונטליה החזירו אותנו העירה. מצאנו את האופנועים בריאים ושלמים, העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. ניקולס ונטליה(אישתו) התעקשו ללוות אותנו עד ליציאה מהעיר צ'ינצ'ינה. נפרדנו שוב מניקולס ונטליה ויצאנו לדרכנו דרומה לכיוון העיר פופאיאן (Popayán).
מחוות הקפה אל העיר פופאיאן מרחק הנסיעה הוא כ 370 ק"מ.

האספלט איכותי ורחב ידיים, לאחר שהנמכנו בגובה מזג האוויר השתנה והפך ללוהט. הנוף מסביב השתנה גם הוא והפך מהרים ירוקים לשדות רחבים הנמתחים עד לאופק, מדי פעם היה אפשר לראות משאיות וטרקטורים גוררים עגלות אשר מועמסות בכמות בלתי נתפסת של קנה סוכר, בצידיי הכביש אפשר לראות מדי פעם מקומיים שיוצאים מהשדות ומתהלכים עם מצ'טות בידיהם, שמתי לב שבאזור הזה המקומיים נראים שונים ביחס לאחיהם בצפון כאן הם נראים כצאצאים של יוצאי אפריקה לא כולם כמובן אך הרבה ביחס לצפון קולומביה.
לקראת אחה"צ הגענו לפופאיאן ולאחר כמה סיבובים בעיר מצאנו מלון נחמד עם חנייה. הבעיה שהמחיר גבוה, בזמן שמישל הלך לחפש מלון אחר בקצה הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים יצאה אלי פקידת הקבלה ואמרה שהיא מוכנה לתת לנו הנחה, התמקחתי איתה כמה דקות היות והבנתי שאם היא יצאה אלינו לרחוב כנראה שהיא זקוקה ללקוחות, כעבור כמה דקות של התמקחות היא הסכימה שניקח 2 חדרים במחיר שרצינו, מישל בדיוק חזר וכאשר הוא שמע את המחיר החדש הוא הסכים ולקחנו מיד 2 חדרים.
חנינו בלובי המלון פרקנו את הציוד החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב ברחובות העיר.
פופאיאן היא עיר פשוטה ונעימה הבנויה בסגנון קולוניאלי יפייפה. העיר גם נקראת העיר הלבנה היות ורוב הבתים והמבנים בעיר צבועים בצבע לבן. לאורך השנים העיר פופאיאן הייתה ביתם של 17 מנשיאי קולומביה.
המשכנו להסתובב בעיר ומצאנו בית קפה איכותי שמגיש קפה בכל צורה, מישל הזמין קפה הפוך ואני הזמנתי אייס קפה על בסיס אספרסו, עוד לפני שטועמים מהקפה אפשר להבחין בצורת ההגשה הנפלאה שעל הקצפת שמעטרת את האייס קפה מפוזרים פירורים מוזהבים, הארומה נפלאה והטעם משגעעע.
לקראת ערב חזרנו למלון והחלטנו שלא שבענו מהעיר ולכן נשאר כאן עוד יום אחד לפחות.
למחרת בבוקר נתבקשנו להזיז את האופנועים היות והמקום הופך למסעדה לקראת הצהריים, פקידת הקבלה אמרה לנו שיש להם הסכם עם המלון הסמוך ואנחנו יכולים לחנות שם ללא תשלום, אמרנו אין בעיה והעברנו את האופנועים למלון הסמוך. משם המשכנו לבית הקפה מאתמול ולאחר מכן המשכנו להסתובב בעיר הלבנה, הלכנו לראות גשר עתיק, ולאחר מכן ביקרנו באוניברסיטה ובביתו של ראש העיר שהיה גם אחד מנשיאיה של קולומביה.
שוב הזמן טס ומצאנו את עצמנו שוב במלון רק לאחר שהחשיך.

בבוקר שלמחרת ב 8:00 העמסנו את הציוד על האופנועים אמרנו שלום ותודה רבה לאנשי המלון הידידותיים להפליא ויצאנו לדרכנו לעבר עיירת הגבול איפיאלס (Ipiales) שנמצאת במרחק של כ 340 ק"מ מפופאין. לאחר כשעה מאז שעזבנו את "העיר הלבנה" שוב הנוף החל להשתנות, שוב טיפסנו בהרים לגובה של 1,700 מטר והסתנוורנו מהירוק זוהר של הצמחייה הטרופית, ומזג אוויר נעים מאוד.
בהמשך הדרך ירדנו בגובה לכ 500 מטר הנוף השתנה שוב, ממש מדבר בו גדלים קקטוסים ומזג האוויר הפך לחם ויבש, אך עדיין קצת ירוק פה, באזור הזה אני מבחין פתאום באנשים שיושבים בצידי הדרכים ומושיטים יד לתרומה, העוני נראה מסביב ונראה שהאזור מוזנח עד מאוד, אפילו הכבישים כאן סדוקים ופשוט זה נראה כמו מדינה אחרת, למרות זאת כאשר אנחנו עוברים בכפרים המקומיים משפריצים עלינו מים בעזרת דליים או שקיות, בהמשך נבין שיש היום חג וזו המסורת ולכן זו הסיבה שחלק מהרוכבים המקומיים לבושים בשכמיות גשם באזור חם ויבש שכזה.
אני התעצבנתי מהקטע הזה של זריקת המים לעברנו וכך גם מישל, לא נעים לקבל כמות גדולה של מים תוך כדי נסיעה פשוט המסה הזאת שפוגעת בך מורגשת כמכה רצינית, ותוך כדי בלימה או סיבוב זה מסוכן עד מאוד.
מהר מאוד הבנתי את הקטע ולכן בכל פעם שמישהו המתין בצד הכביש או שראיתי סימני מים על הכביש האטתי עד כדי עצירה וסימנתי ואמרתי למקומיים "לא!!!" ולרב הם כבדו את בקשתי, מישל ראה שהשיטה עובדת וגם הוא עשה כך.
בהמשך הדרך החלנו לטפס שוב, הפעם הטיפוס היה ארוך ומזג האוויר השתנה שוב והפך לנעים ואפילו קר הנוף שוב ירוק שנראה עד האופק, האספלט השתפר מעט אך עדיין במצב פחות טוב ממה שראינו בשאר הכבישים בקולומביה, אפילו מחסומי הדרכים של הצבא נראו מאוימים יותר ולכן החיילים כאן עומדים עם קסדות ושכפצ"ים לגופם, באחד המחסומים אחד החיילם סיפר לנו שהאזור הנ"ל מותקף על ידי המורדים ולכן יש יותר מחסומי דרכים, אנחנו לא הרגשנו מאויימים אפילו לא לאלפית השנייה.
באחד הקטעים הגבוהים והערפליים ראיתי ב GPS במד הגובה 3,180 מטרים,הטמפ' ירדה ל 10 מעלות ואנחנו כבר קרובים לאיפיאלס העייפות מראה את אותותיה ולמרות שרכבנו רק כ 300 ק"מ אנחנו נמצאים בדרך המקסימה הזו כבר למעלה משש שעות. בהמשך הדרך נחסמה עקב תאונה, הפקק היה עצום אך למרות זאת השתחלנו בין המכוניות וכעבור כמה דקות הגעתי לראש הטור, בדיוק שהגעתי לראש הטור השוטר סימן שאפשר לנסוע, מישל היה מאחורי אז התחלתי בנסיעה. לאחר כמה מטרים ראיתי אוטובוס הפוך ומרוסק על דופן ההר, היות והכביש צר אין היכן לעצור ולכן לא הספקתי לצלם תמונה מאזור התאונה, כעבור כמה דקות אני מבחין שמישל אינו מאחורי ואני עוצר וממתין לו, היות ובנתיב הנגדי עומדות עשרות מכוניות, משאיות ואוטובוסים איני יכול לחזור על עקבותיי ולראות היכן הצרפתי נעלם, כעבור כמה דקות מישל מגיע אני מסמן לו להמשיך ומיד דולק בעקבותיו, מכאן והילך התנועה זרמה ללא עיכובים נוספים.
לקראת חשיכה הגענו לאיפיאלס העיר נראית זוועה ונראה שהביטחון אליו היינו מורגלים בקולומביה אינו שורר כאן, לאחר כחצי שעה מצאנו מלון מעופש בו נשהה את הלילה.
איפיאלס זה מקום שאינו מזמין ונראה כעיר רפאים, כל התושבים בהם נתקלנו בעודנו מחפשים מלון נראים מוזרים ומחשידים ולכן היום אנחנו לא מסתובבים בעיר. חנינו בחנייה של המלון קרוב לכלב מאיים ועצבני כבר קר כאן והיום נישן בגובה של 2,980 מטרים, כן גבוה בכ 800 מטרים מהחרמון הישראלי.
לקראת ערב נעשה קר ואפילו בלובי המלון ישבנו עם מעילים. את ארוחת הערב אכלנו במלון כאשר הטבחית ובתה שמעו שאני מישראל הן התלהבו נורא, אמרתי לה "אני גר 45 ק"מ מחרוסלם (ירושלים) המשפט הזה הוציא את האמא משלוותה והיא ביקשה שאבוא איתה לכנסייה כדי שנתפלל ביחד. אך אני סירבתי בעדינות ואמרתי לה שאני עייף, הן אף ביקשו להצטלם איתי וכל הערב האם ובתה לא הפסיקו להוציא קולות התפעלות מוזרים כגון: אההה, יוווו, אייי דבר שהפך עם הזמן לבדיחה ביני לבין מישל.

ללא ספק אחד המקומות המוזרים ביותר בהם עברתי עד כה.
לאחר יום ארוך ומתיש התקפלתי לחדר המעופש לסיכום, התחלנו את היום ב-29 מעלות בגובה 1700 מטר אח"כ המשיך להתחמם ל 43 מעלות כאשר היינו בגובה 500 מטר ובהמשך התקרר ל 6 מעלות כשההינו בגובה 3,180 ובלילה באיפיאלס הטמפ' ירדה ל 3 מעלות בגובה 2,980 מטרים.
החלטנו לעצור באיפיאלס משתי סיבות: הראשונה היא כשעוד התכוננתי לצאת למסע ראיתי שיש כנסייה יפיפייה כאן שחייבת ביקור ולאחר שהראיתי למישל תמונות בגוגל הוא הסכים שזו נקודה שחייב לבקר בה,  והסיבה השנייה היא שזו עיר גבול בה נישן לפני החצייה לאקוודור.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, עדיין קר בחוץ, אפילו הכלב האימתני שקשור ליד האופנועים ונבח ללא הפסקה אתמול אינו מעז להוציא את אפו מהמלונה.
העמסנו את הציוד על האופנועים, אך לפני שניסע לראות את הכנסייה שנמצאת כ 15 ק"מ מהמלון עלינו לתדלק, נורית הדלק החלה להבהב כבר אתמול בכניסה אל העיר אז ניגשנו לתחנת הדלק ליד המלון, מיד המתדלק קפץ ואמר לנו שאין בנזין במשאבה ושעלינו לנסוע לתחנה אחרת בצד שני של העיר, נו טוב זה בדרך לכנסייה אז קדימה לדרך, כעבור כמה דקות הגענו לתחנת הדלק וגם כאן נאמר לנו שאין בנזין ושיש מחסור בכל העיר, החלטנו להמשיך אל עבר הכנסייה ואם לא נמצא דלק נתדלק בחזרה איפשהו בדרך למעבר הגבול.
היות והכנסייה בנויה על צלע ההר בתחתית העמק אפשר לראות אותה מרחוק כבר מכמה ק"מ. כעבור כמה דקות הגענו למתחם הענק של הכנסייה, אחד השוטרים כיוון אותנו לעבר החנייה שנמצאת כחצי ק"מ מהכנסייה עצמה, השומרת בכניסה לחניון דרשה שנשלם חנייה, ראיתי שיש כביש המשך המוביל אל הכנסייה ובצחוק אמרתי לשומרת "אין לנו כסף ושרק באנו לראות את הכנסייה", לא הספקתי למצמץ או לקרוץ ולומר לה שזו בדיחה והיא מיד ענתה "אין בעיה סעו בהמשך הכביש המוביל מטה שם יש חנייה בחינם" לא התווכחנו ומיד נסענו מטה, מתברר שהכביש הנ"ל מגיע עד לכנסייה שם יש חניון אחר בחינם, יפה יצא לנו טוב.
בעודנו צועדים אל הכנסייה ניתן היה להבחין בנהר שזורם תחת הגשר שמוביל אל הכנסייה, בתחתית ההר ישנה תחנה הידרואלקטרית שמייצרת חשמל.

בכנסייה מרשימה ביופייה ונראה שהושקעה כאן המון מחשבה וירידה לפרטים, מאוד שמחתי שלא ויתרתי על האתר הנ"ל היות והכנסייה מרשימה מאוד.
לאחר שסיימנו לבקר בכנסייה חזרנו על עקבותינו והמשכנו בחיפוש אחר תחנת דלק, לכל תחנה שהגענו נאמר לנו שאין דלק, ונאמר לנו "סעו לתחנה אחרת", בסופו של דבר איכשהו חזרנו לתחנה הראשונה בה היינו בבוקר כן זו שצמודה למלון, כאשר אני נכנס לתחנה אני מבחין במתדלק מוציא את הצינור מפתח המילוי של מכונית ואומר לנהג סע לשלום, אני אומר לו "שלום גאזולינה פורפאבור" והוא אומר לי "אין דלק" אני אומר לו "עכשיו תדלקת את המכונית הזאת וגם אני צריך דלק", הוא עונה לי "זה היה דיזל פה זה לא אמריקה" פה כבר נשרף לי הפיוז, הורדתי קסדה ונגשתי אליו ואמרתי לו "תגיד לי אתה חושב שאני מטומטם? אני מכונאי אז אל תספר לי סיפורים זו הייתה מכונית עם מנוע בנזין,ככה אתה מקבל פני תיירים? ודרך אגב אני ישראלי ולא אמריקאי", מנהלת התחנה שמעה אותי ויצאה החוצה אמרה לי "אדוני,כבר חודש לא שלחו לנו אספקת דלק והדלק במכלים נועד לרכבי ממשלה, אבל רק בגלל שאתה תייר ועוד מארץ הקודש אנחנו נתדלק לך את האופנוע, אנחנו מכבדים ואוהבים תיירים".

resized_20150625_123953.jpg
לאחר שתדלקנו אמרנו תודה ונסענו למעבר הגבול עם אקוודור.

 

קולומביה לסיכום: רכבתי בקולומביה כמעט 3,000 ק"מ ב-28 ימים , קולומביה ארץ מדהימה בעלת תרבות עשירה. האנשים בקולומביה מופלאים וחמים עד מאוד, למרות שכולם אמרו לי על קולומביה "השתגעת מה אתה נוסע לשם ועוד עם אופנוע?" קראתי כמה שהיא מסוכנת ולא מסבירה פנים, מלחמות הקרטלים סביב הסחר בסמים ומה לא? אני לעומת זאת לא הרגשתי ולו לרגע אחד מאוים או במצב סכנה, הנוף ההררי בקולומביה עוצר נשימה והירוק זה מכל עבר עושה נפלאות לנפש האדם, הקפה המהולל בעל טעם חזק וארומה איכותית-פשוט תענוג.
כבישי קולומביה מרשימים באיכותם ויותר מפעם אחת הרגשתי כמו במסלול מירוצים.
תרבות הנהיגה והכבוד לאופנוען נראים כל רגע רכיבה נתון.
אשמח עד מאוד לבקר במדינה המופלאה והמקסימה הזאת בעתיד ולכל מי ששואל קולומביה היא מדינה חובה בטיול שכזה.

עוד מידע:

הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן

בפוסט הבא-אקוודור ארץ קו המשווה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

19 במרץ 2015 לירן מרכוס בקוסטה ריקה כתבה 16

על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

resized_20141126_101202.jpg

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

resized_20141128_140040.jpg

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

2 בפברואר 2015 לירן עוזב את מקסיקו – כתבה 12

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

resized_20140929_072726.jpg

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »