הרפתקה דוט קום

28 בינואר 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ

דרום אמריקה על אופנוע (2)

בוליביה – צ׳ילה – ארגנטינה

 

בוליביה

 מעבר הגבול מפרו לבוליביה לקח כחצי שעה ללא שום בעיה. החלפתי מטבע במקום ויצאתי לדרך ל- Copacabana עיירה קטנה ומיוחדת לחופה של ימת טיטיקקה המראה מגובה ההר לפני שמגיעים לעיירה – ממש מרהיב. כשטיילתי קצת בעיירה – ולמרות שעכשיו זו לא עונת שיא  – רואים שזה מקום תיירותי סואן על פי המסעדות, המוטלים, חנויות המזכרות ומשרדי הנסיעות. עיירה קטנה שקטה ואותנטית. למחרת המשכתי מזרחה כדי לעלות על מעבורת שחוצה את מייצר Tiquina.

והדרך לשם היתה פשוט מרהיבה עולים לגובה של כמעט 4000 מטר ורואים את ימת טיטיקקה מכל זוית אפשרית יפה יפה..

אחרי החציה הדרמתי ל-La Paz , בירת בוליביה, פה כבר הכל שונה לגמרי; רעש של עיר גדולה, תנועה בכבישים הפקוקים מאוד והגרוע מכל צפירות הבלתי פוסקות של הנהגים כאילו מדברים אחד עם השני. לקח לי כשעה וחצי עד שהגעתי למוטל שבחרתי מראש במרכז העיר (בדיעבד אולי טעות) קרוב מאוד לשוק המכשפות. גם פה, רעש עד אמצע הלילה. בכלל, נראה לי שכל העיר שוק אחד גדול. גם כשנכנסתי העירה וגם שיצאתי ממנה, כל רחוב שני זה שוק. לא ממש נהנתי פה למעט המראה היפה של העיר מלמעלה כשהייתי כבר בדרכי החוצה

. גם ויתרתי על "דרך המוות" המפורסמת, אולי אם הייתי פה לפני 20 שנה היה סיכוי. בדרך לסאלר עצרתי עוד בעיירה Oruro.

בבוליביה מחיר הדלק לתיירים כפול מהמחיר למקומיים. כל רכב שנכנס לתדלק מכנסים את מספר הרישוי שלו למחשב שמפעיל את המשאבה, מספר רישוי זר מאפס את המונה לפי שניים 8.6 במקום 4.2 במטבע המקומי. בסה"כ לא נורא. הדרך מ- Oruro לסאלר היתה מדברית עם רוחות חזקות אך ככל שהדרמתי הרוחות נרגעו וגם אני. הסאלר מקום מרהיב ביופיו, ממש אין מילים לתאר את המרחב העצום שרואים רכבתי קצת לעומק לתוך המדבר, אך לא יותר מדי, רוכבים שפגשתי בדרך הסבו את תשומת לבי שהמלח מזיק למערכת האלקטרונית סנסורים וכדומה שלא חסר באופנוע הזה. כמובן צילומים עם כל הסמלים ואטרקציות נשארתי עוד קצת להתבוננות

והמשכתי ל-Uyuni עיירה ממש קטנה לא מפותחת במיוחד אבל יש את כל מה שתייר צריך. פה שהיתי יומיים למנוחה, התארגנות וחישוב המשך המסלול. הכוונה שלי היתה לרכב ל-San Cristobal ול-Alota Canton ומשם דרומה לדרך הלגונות אך לאחר שהתייעצתי עם מדריך טיולים מקומי (בידיעה שהדרך לא קלה) החלטתי לוותר. אז מ- San Cristobal תדלוק אחרון והמשכתי לגבול עם צ'ילה. דרך לא סלולה אך לא קשה במיוחד. באחת הפעמים שעצרתי לצלם, ראיתי מולי אופנוע שבא לקראתי חיכיתי שיגיע בתקווה שיעצור ושנוכל להחליף מספר מילים, אכן הבחור עצר היה עם בת זוגתו כמורכבת.

התחיל לדבר בספרדית וכשהבין שאני לא דובר את השפה עבר לאנגלית. החלפנו כמה משפטים ואז באה השאלה מאיפה אני כששמעו את התשובה מישראל, שניהם הורידו את הקסדות מראשיהם והתחילו לדבר בעברית, מסתבר שהם ישראלים מחיפה שגרים כרגע בארה"ב ומדי פעם יוצאים להרפתקה קצרה, דקות ארוכות החלפנו רשמים וסיפורים ונפרדנו לדרכנו. איזה עולם קטן אה. זהו, מעבר הגבול לצ'ילה לא לקח זמן רב, היתה שם רוח חזקה וקרה בגובה 3500 מטר לערך. ישנתי ממש שם בגבול בצד הצ'ילאני בעיירה Ollague במוטל קטן וחמוד עם ארוחת ערב חמה וארוחת בוקר אחלה מקום. זהו, מחר לצ'ילה.

צ׳ילה

הבוקר היה קר כמה שכבות ביגוד עליי יצאתי לדרך לא לפני שנכנסתי למכולת היחידה בעיירה שהיא גם מרכז הפעילות המקומית, החלפת כספים, חיבור ל-Wi Fi, כרטיסים לאוטובוס וכל מידע שצריך, אני החלפתי את המטבע הבוליביני שנשאר לי למטבע המקומי והגברת אפילו כיבדה אותי בכוס תה חם ויצאתי לדרך עם הרבה ציפיות מצ'ילה. ככל שהדרמתי מזג האויר השתפר משמעותית כי גם יורדים בגובה, אחרי שעה של רכיבה, הייתי צריך לעצור ולהוריד מעליי את הלבוש החם שלבשתי בבוקר, עד ל-Calama הדרך היתה יפה ותיכף מרגישים שזו מדינה אחרת במיוחד בעיר עצמה, הכל נקי ומסודר ומפותח יותר תשתיות הכבישים, תרבות הנהיגה והאנשים עצמם ניראים יותר מבסוטים מהחיים. מפה הדרמתי ל-Antofagasta בדרך ביקור ב-La Portada צוקים מרהיבים על חוף האוקינוס

. Antofagasta עיר יפיפייה מערבית לכל דבר והאנשים פה חיים טוב. בדרך כבר וכמעט לא רואים את הכפריים הקטנים והדלים שראיתי בכל דרום אמריקה עד כה, ניראה שצ'ילה מדינה יותר עשירה ומתפתחת. זהו אני כבר בגובה פני הים ודבר מורגש היטב אחרי שהייתי יותר מחודש בגובה 3000/4000 מטר מעל פני הים שם הייתי מתעייף די מהר מחוסר החמצן, פה מרגיש הרבה יותר טוב מבחינה גופנית וזה מעודד. עוד בדרך דרומה עצרתי ב-Hand of the Desert

המיתולוגי, מרשים.

עוד לא הצלחתי ליצור קשר עם המוסך ב-Santiago שם מתכנן לבצע טיפול לאופנוע אבל יש עוד כמה ימים. בינתיים המשכתי דרומה על כביש מס. 5 דרך Chanaral ו- Copiapo La Serena עד ל- Santiago. הרבה ק"מ של רכיבה ואיתם מגיעות גם המחשבות בעיקר המחשבות על המשך המסע ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה (קשה) לוותר על האופציה של להגיע לדרום אפריקה. מרגיש שבע, העייפות ניכרת, ולגעגועים הביתה ולמשפחה ולארץ שלנו יש השפעה מרובה, לא עניין של זמן או תקציב פשוט מרגיש שאסיים פה את דרום אמריקה מיציתי את עצמי במסע הזה. הדרך ל- Santiago לאורך החוף יפה מאוד, כפרי דייגים קטנים בכל מפרץ והריח של הים הופך את הרכיבה להנאה רבה. Santiago עיר מדהימה הגעתי אליה ב-1.1.2020 וחשבתי לעצמי שעקב כך הכל רגוע ושקט ואין פקקי תנועה אבל מסתבר שכך העיר, מפותחת להפליא שבילי אופניים בכל מקום כבישים ראשיים מחוץ לאזורי מגורים אנשים אדיבים הרגשתי כמו בקנדה. התאכסנתי פה ב- Hostal Casa Matte מקום מפגש לאופנוענים עם חצר גדולה לחניה ובעל בית שיעזור ככל שידרש. היו פה 5 רוכבים שהמסקרנים היו זוג מאנגליה שהגיעו לבואנוס ארייס עם האופנוע שלהם ירדו לאושואיה ובדרכם לפרודו ביי אלסקה,

דיברנו המון הרי אני עושה עשיתי את הדרך ההפוכה… היה כיף. פה גם ביצעתי טיפול לאופנוע החלפת שמנים, פילטרים וצמיג אחורי. השירות היה טוב והמחיר סביר. אחרי יומיים המשכתי דרומה דרך Talca , Temuco פה שוב שהיתי יומיים להתארגנות ומנוחה. הנוף בדרכים משתנה רואים יותר ירוק , יותר שטחי חקלאות בעיקר כרמים וגם מזג האויר מתקרר.

ארגנטינה (וצ׳ילה)

ממשיך בדרכי דרומה והדרך עדיין ארוכה עד לאושואיה. ב-Osorno החלטתי לפנות מזרחה לארגנטינה ולא להגיע ל-Puerto Montt ומשם להתחיל את דרך 7 "קארטרה אאוסטרל" ולהשתמש בשרותי המעבורות עד ל-Ohiggins זאת היתה התוכנית. זהו חציתי את הגבול לארגנטינה בפעם הראשונה מעבר חלק ללא בעיה. מזג האויר לא מבשר טובות גשם רוחות וקור בשלושה הימים הקרובים, בסופו של יום הגעתי ל-Bariloche ולא נהנתי מנוף של האגמים הנמצאים צפונית לעיר. Bariloche עיר מקסימה וזאת תודות לנוף המקיף אותה, נאלצתי לשהות פה יומיים עקב מזג האויר הסוער, וממש אי אפשר היה לטייל באטרקציות בסביבה הקרובה לעיר או אפילו לצאת מהמוטל, די למזלי היו במוטל 3 חברה ישראלים, תרמילאים שמטיילים כל אחד בנפרד ובמקרה נפגשנו פה, כמובן שדיברנו הרבה ואפילו בערב התארגנו לעשות על האש, ובאמת הבשר פה משהו מיוחד. איך-שהו עברו יומיים ולמרות שמזג האויר לא השתפר משמעותית, החלטתי להמשיך דרומה, אחרי כשעתיים נסיעה הגשם פסק אך רוחות חזקות מאוד לא פסקו עד שהגעתי ל-Esquel ,פה פגשתי את אדם שני שטייל כבר בכל העולם

וממשיך לטייל בכל פעם שמזדמן לו (רכוב על אופנוע כמובן) אומנם פגישה קצרה אך ההרגשה שהספקנו המון, דיברנו עד אמצע הלילה על תה חם, ארוחת בוקר מפנקת וגם רכבנו כ-50 ק"מ יחד ונפרדנו לשלום כל אחד לדרכו היה כיף גדול וכבוד גדול לשנינו.

זהו נכנסתי בפעם השנייה לצ׳ילה, מעבר הגבול ללא בעיה או עיכוב, ועליתי על ה-"קארטרה אאוסטרל" שלא כולה סלולה, ממש לא קשה לרכיבה, אך גם דורשת יותר תשומת לב לרכיבה ופחות תשומת לב לנופים המהממים

ובכל זאת ההרגשה נפלאה. יש אומרים אחד המקומות היפים בעולם פטאגוניה רק חבל שמזג האויר לא משהו. התחזית מספרת שצריך להיות שיפור לטובה, נקווה. צ׳ילה, אין ספק המדינה המפותחת ביותר בדרום אמריקה מכל הבחינות, מאוד אהבתי. התוכנית להגיע ל-Chile Chico משם לחזור לארגנטינה ומשם להדרים לאושואיה. כמובן לנסות ולראות כמה שיותר מקומות. את ההחלטות אקבל בדרך והרבה תלוי במזג האויר. כבר יצרתי קשר עם חבייאר מדאקר מוטורס בבואנוס איירס (יהודי נחמד שעשה עלייה פעם לארץ ולא הצליח לו, אז חזר לארגנטינה…) שמחזיק מוסך אופנועים ומשמש נקודת מפגש להרבה אופנוענים מהעולם המגיעים למסע רכוב בדרום אמריקה – לצורך התחלה של סידורים להטסת האופנוע ארצה (שירות בו מטפלת- בתשלום כמובן – סנדרה אשתו של חבייאר), וככל שעובר הזמן, אני מרגיש את סופו של המסע, אבל עדיין לא תם ולא נישלם. המחשבות בעיקר בזמן הרכיבה שהכל יסתדר ללא בעיות או סתם עיכובים, חושב תמיד טוב….. הגעתי ל-Puerto Rio Tranquilo בשעות הצהריים המוקדמות, עיירה קטנה וציורית שמאפיינת מאוד את העיירות בצילה, פה הצטרפתי לשיט למערות השיש היה מרהיב…

בחלק הזה של היבשת פוגשים המון אופנוענים מכל רחבי העולם ובכל הזדמנות יוצרים מגע ומחליפים חוויות כל אחד וסיפוריו, פגשתי 4 רוכבים משוייץ שיורדים גם לאושואיה פחות או יותר אותו מסלול כמו שלי. לא רכבנו יחד אך נפגשנו שוב כמה פעמים על הדרך.

רואים גם המון רוכבי אופניים שרוכבים את ה -"קארטרה אאוסטרל" ממש מוריד את הכובע בפניהם. זהו, עוד קצת רכיבה דרומה ונפרדתי מ-"קארטרה אאוסטרל" ולמרות הידיעה שזה קטע ששווה לראות, לא יורד ל-Ohiggins בעיקר עקב מזג האויר הלא נוח, ומה גם שצריך לחזור את כל הדרך חזרה. דרך Chile Chico חציתי שוב לארגנטינה ומשם ל- Perito Moreno (העיירה) ואיזה שינוי במזג האויר… בסך הכל שעה ומשהו רכיבה מזרחה והשמיים די בהירים הטמפרטורה עולה אך כבר מרגישים את הרוח המדברית. מ- Perito Moreno התחלתי לרדת דרומה על כביש מס. 40 שידוע שמלווה ברוחות חזקות ואכן הציפיות לא אכזבו הרכיבה היתה קשה ואיטית, בתחנת הדלק המיתולוגית ב-bajo Caracoles אזל הדלק (יגיע מתי שהוא בשעות הצהריים המאוחרות) היו שם עוד 2 רוכבים; גרמני וארגנטיני (שמסתבר שבנו משרת בצה"ל)

 

החלטנו לרכב יחד ל-Gobernador Gregores לתדלק, סטייה של כ-70 ק"מ מכביש מס. 40, בדרך שבר ענן עבר מעלינו ולמשך 20 דקות ברד כבד שכיסה הכל בלבן ועם רוח חזקה, הרכיבה היתה ממש מסוכנת, שלא לדבר לעצור לצלם ולתעד את הרגע. באמת אחד הרגעים במסע כולו שהרגשתי נתון לחסדיהם של איתני הטבע, אך נסיעה איטית וריכוז יתר ועברנו גם את זה בשלום. טפחנו אחד לשני על השכם כשהגענו לתחנת הדלק נכנסנו לקפה ולהתאוששות קלה, החבר׳ה היו נחושים להגיע ל-El Calafate היום. אני ויתרתי והמשכתי עד Tres Lagos כ-70 ק"מ על דרך לא סלולה ועוד כ-100 ק"מ על כביש סלול והגעתי. בערב כשמצאתי מקום לאכול (גברת שמכינה בביתה אוכל לאורחים בתשלום) פגשתי שם שוב 2 רוכבים מארגנטינה שפניהם לאושואיה כמובן שדיברנו, התפעלו מהמסע שלי. הזמנו את אותה המנה ישבנו באותו שולחן אכלנו והחלפנו דברים. נפרדנו ואמרנו שבטח ניפגש שוב בדרך ואכן זה קרה כמה פעמים. כל האנשים שעד עכשיו פגשתי כולם אחלה.

לאחר בדיקה של תחזית מזג האויר שלא בישר טובות, גשם שמלווה ברוחות חזקות החלטתי לוותר על אל-צ'לטן וביקור בפיץ רוי והמשכתי דרומה לעיירה -El Calafate הרכיבה היתה די קשוחה המשכתי עד הקרחון פריטו מורנו היה שם קפוא ורוח שחודרת לעצמות אבל אין מה להגיד מקום יפייפה,

וגם הדרך לשם. באזורים האלה פוגש הרבה תרמילאים ישראליים בטיול אחרי צבא ובדרך כלל יוצא להחליף איתם כמה משפטים, מחמם את הלב לראות אותם כך מטיילים.

למחרת בבוקר החלטתי שאני חותך מזרחה לריו גאייגוס על כביש מס.5 ולא חוזר לצ׳ילה דרומה שזאת היתה התוכנית המקורית, מזג האויר שם יותר סביר, ואכן שעה של נסיעה מזרחה כשהרוח בגב הרגשתי את השינוי לטובה. למחרת המשכתי דרומה לריו-גראנדה ואחרי שעברתי פעמיים את הגבול ארגנטינה/צילה ובאמצע מעבורת על תעלת מגלאן בין פאטגוניה לארץ האש – והגעתי לריו גראנדה ואז הרגשתי את ההתרגשות לקראת אושואיה.

בבוקר קמתי בהרגשה שזהו יום מיוחד וכבר בדקות הראשונות של הרכיבה מרגיש פרפרים בבטן ההתרגשות בעיצומה. מהעיירה Tolhuin הדרך מקסימה ומזג האויר נוח למדי, בדרך רואים אופנוענים שחוזרים צפונה שמניפים יד לשלום כאילו אומרים לי עוד קצת וגם אתה מגיע. הגעתי לכניסה לאושואיה כמובן צילום לתעד את הרגע והיישר

לשמורת לה פאטייה בחלק הדרום מערבי של העיר אושואייה לסיים את כביש מס. 3, הרכיבה בשמורה היתה איטית ומרגשת עד שהגיע הרגע בו ראיתי את השלט המודיע שזהו!

הסתיים הכביש הגעתי לסוף העולם!! לאחר כמה דקות מרגישים את עוצמת המקום שנותנת לך סיפוק רב ומחשבות על כל הדרך שעברתי בכל המסע עד שהגעתי הלום. הסתובבתי קצת רגלית בשמורה ועוד קצת ועוד קצת… כאילו לא רציתי לעזוב.

באושואיה מצאתי הוסטל נחמד לשהות בו והיומיים ששהיתי פה נתנו לי להרגיש באמת באיזה מקום מרוחק אני נמצא. אפילו אמרתי לעצמי ״כל הכבוד״. בבוקר כשפני צפונה, עוד עצרתי לרגע ברכס מעל העיר להתבוננות אחרונה ותיעוד של הרגע,

הרי לא כל יום מגיעים לפה. זהו, רכיבה צפונה בארץ האש לריו גראנדה ומשם לריו-גאייגוס במזרח פטאגוניה מצפון לתעלת מגלאן. כשנכנסתי לארגנטינה בפעם האחרונה, הרגשתי שבאמת המסע עומד להסתיים. אני כבר בקשר עם חבייאר ויש כבר תאריך שנפגש. מתארגן גם על כרטיס טיסה בהתאם ומקווה שהכל יסתדר כמו עד עכשיו. חילקתי לי את הדרך ל-10 ימים כך שלא אגיע בסוף שבוע ומשתדל בדרך לראות כמה שיותר. הרכיבה בכביש מס. 3 לא פשוטה, יש רוחות חזקות. אך למזלי, חלק מהזמן הרוחות היו בגב – כך שזה מקל. משתדל בדרך לשהות בעיירות קטנות ולא בערים גדולות, איפה שמרגשים יותר את המדינה ובפרט את האנשים.

עוד כמה ימים וזה נגמר, האמת שאני רוצה כבר הביתה. בטח אכתוב פרק סיכום כשאגיע ארצה.

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמולה -שמואל שוקר

——————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

26 בינואר 2013 גבי מגיע לאוסואייה – כתבה 35

עוד חלום מתממש. גבי מגיע לסוף העולם. אוסואייה!

והכל קורה לטובה: האנשים, האופנוע, הנוף והאוכל…

P1080451.JPG

סוף העולם במובן החיובי

יום שישי 18.1.2013
הבוקר קמתי לארוחת בוקר מוכרת ומהנה, טוסטים טובים, קרואסון טוב וריבת חלב שמרחתי על הכל. אני מתחיל להרגיש בבית/ לאחר מכן בדרך דרומה אין שום דבר מיוחד מלבד בעלי חיים בצידי הדרכים הדומים ללאמה אבל הם לא ( אני אשאל לשם בעל החי ) ומשהוא שדומה לטווס קטן אבל גם הוא לא (גם עליו אני אבדוק) מעבר לזה פגשתי בתידלוק הראשון בחורה אוסטרלית שרוכבת על KTM 690 מזה 3 שנים סביב כדור הארץ. מאוסטרליה ליפן ולדרום קוריאה. חצתה את אסיה ואירופה ויורדת מאלסקה דרומה עד אושוויה וחוזרת צפונה דרך החוף המערבי של היבשת. עוד דבר שקרה לי היום זה שעברתי את ה – 45,000 ק"מ והדבר האחרון זה משך שעות הפתיחה של בתי מסחר. בתחנות הדלק יש בד"כ צמוד מסעדות שבכל אחת מהן אני קונה אמפנדה מבית המאפה הארגנטינאי ונהנה מאוירה של ילדותי וזה כנראה הופך להיות המהפך בדרך להתחלת עליה במשקל… אני לא מוותר על החוויה הקולינרית הנהדרת הזאת משום סיבה. אז אנא לא לשאול יותר שאלות על משקל… התשובה תהיה לא נעימה לא לי ולא לאף אחד 🙂 . אחר הצהרים המוקדמים הגעתי ל – Puerto San Julian והתמקמתי ב – Hosteria מול הים ועכשו אני יוצא לטייל קצת.

בפוארטו סאן יוליאן

יום שבת 19.1.2013

הבוקר יצאתי מוקדם, כדי לנסות להספיק ולהגיע למוסך גדול של אופנועים יפניים הממוקם ב Rio gallegos. מכוון שהיתה לי הכתובת, יכולתי לרכוב ישר למוסך, כאשר כולי אושר לקראת פיתרון לכל החוסרים שיש לי באופנוע. מה רבה הייתה האכזבה כאשר התברר שאין להם דבר מהרשימה שהכנתי. חיפשתי מקום לישון בנחמה שלפחות אראה כמה משחקי כדורגל טובים מהליגות באירופה. גם כאן נחלתי כישלון… כאשר המשחק הראשון שצפיתי בו היה ההפסד של ברצלונה לריאל סוסיאדד. פיציתי את עצמי ב- Milanesa con pure טוב. כאן בארגנטינה, ארץ הבשר האמיתית, השניצל הוא כמובן מבשר (ולא מעוף…) וזה מה שהזמנתי לי כפיצוי על יום נאחס. ניסיתי עוד לפתור את בעיית המשענת לרגל באופנוע שנשברה לפני מספר ימים וגם כאן לא מצאתי פתרון. לכן הורדתי את כל המתקן המאולתר שבניתי עוד בארה"ב. שכבתי לישון מוקדם לקראת יום ארוך מחר.

בדרך לריו גאייגוס


יום ראשון 20.1.2013

התחלתי את יום הרכיבה ב – 6:30 כדי להגיע מוקדם למעברי הגבול דרומה. לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי למעבר הגבול המשותף לארגנטינה וצ'ילה שיש צורך לעבור בו 5 דלפקים, על מנת להמשיך דרומה. בתור לדרכונים, פגשתי שוב את שרי (האוסטרלית מתחנת הדלק) ועוד שני רוכבים ברזילאים והמשכנו יחד למעבורת שחוצה את תעלת מאגאלאן בה עבר הספן פרדיננד מאגאלאן מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט עוד בשנת 1518 – ארבעה וחצי ק"מ רוחבו בקטע הזה ופנינו כמובן דרומה לארץ-האש. כאן שיחק המזל ואיך שעלינו למעבורת, היא סגרה דלתות ויצאה לדרך בת כחצי שעה. בצד השני, הכביש סלול באספלט לאורך כמה ק"מ ואז הופכים 120 ק"מ לדרך עפר לא סלולה. הברזילאים על זוג הקוואסקי 650 עצרו ושרי ואני המשכנו לרכוב ביחד. הבחורה שדה על האופנוע (להזכירכם KTM) את רוב הדרך הלא סלולה היא עושה בעמידה במהירות גבוהה (כמובן שהיא צריכה לחכות לי מדי פעם)

לאחר כ- 70 ק"מ, פתאום אני שומע "בום" והמנוע דומם. אני מתחיל לחפש את הנזק ולא מוצא. בינתיים פנתה שרי לאחור הגיעה אלי והציעה לבדוק את הסנסור של הרגלית. אכן הוא היה שבור. חשבתי שאם אני אחזק אותו והרגלית תלחץ הבעיה תיפתר. לא זה מה שקרה וכנראה שהסנסור נשבר סופית. חשבנו לנטרל אותו ולא מצאנו איך. הצעתי שהיא תמשיך בדרך ותנסה למצוא פתרון, אבל היא התעקשה להשאר (אני מדבר על בחורה שאני מכיר 10 דקות נטו). פתאום עצרו לידינו שני ארגנטינאים על אופנועי  Jawa 350 ruta 40 אופנוע שהוא המצאה מקומית ששמעתי עליו – וניסו לעזור ואכן הצליחו. ברגע שהבחור שניגש לעזור הבין את הבעיה, הוא ניסה למצוא פיתרון פנימי וכאשר לא מצא הוא הציע לחתוך את החוטים לסנסור וחיבר אותם ובכך פתר את הבעיה. לאחר יותר משעה של התמודדות, יכולתי להמשיך לרכוב הפעם לאט יותר מכוון שאין לאופנוע מגן תחתון – שיתכן והיה מונע את הבעיה. עוד כשעה רכיבה ואנחנו במעבר הגבול מצ'ילה חזרה לארגנטינה שוב – (ארץ האש מחולקת בין שתי המדינות שעל מנת לעבור לאוסואייה ולקטע הדרומי שבבעלות ארגנטינה, היינו צריכים לעבור בטריטוריה צ'יליאנית וכרגע אנחנו חוזרים שוב לשטח ארגנטיני), כאשר הגענו פגשנו בחור שחום (חשבתי שהוא הודי) על BMW 1200GS וכיתוב ערבי על דפנות המיכל. בירור קצר העלה שהוא מכווית וכאשר שאל אותי "מהיכן אתה?" שאלתי אותו בחזרה: "האם תמשיך להיות חבר עם אני אגיד לך?" והוא ישר אמר: "אתה מישראל" והוסיף: "אני מאמין באנשים ולא בפוליטיקאים!" התחבקנו והצטלמנו ביחד.

מפגש מזרח תיכוני בסוף העולם

המעבר היה לא קשה אך זה כלל רק את היציאה מצ'ילה ועוד רכיבה של 12 ק"מ עד למבני רשויות הכניסה לארגנטינה שוב. כאן זה היה איטי יותר אך בלי שום השוואה לבירוקרטיה הזוחלת שחוויתי במרכז אמריקה… המשכנו לכוון  Rio Grande ועצרנו לאכול ולתדלק. השעה היתה כבר 16:30 והחלטנו להמשיך עד אוסוויה שזה עוד כ – 200 ק"מ, הדרך הופכת להיות יפה מדקה לדקה ואנחנו עוצרים קצת לצלם ולאחר מעבר גאריבלדי כעשרים ק"מ לפני אוסואייה,  מגיעים בשעה 19:00 לעיר הדרומית בעולם. אנחנו מחליטים לרכוב ישר לקמפינג לאחר ניסיון כושל להשיג חדר (הם מבקשים 400 פזוס ללילה…) כך שלאחר כ – 4 חודשים שהציוד שלי היה ארוז, הוא יצא לאויר העולם שוב. כאשר הרכבתי את האוהל, הרגשתי שוב את החוויה של עשייה והרגשתי טוב עם זה. התארגנתי כבימים ימימה ואת חווית הלילה אני משאיר למחר. עוד משהוא סמלי הוא התאריך, הגעתי לאוסוויה 9 חודשים בדיוק מהיום שבו יוסי, נייג'ל ואני נחתנו במיאמי: 20 באפריל. בכל מקרה אני מרשה לעצמי לסכם את היום והתקופה במילים:

חלמתי על זה, ועשיתי את זה!

היום אני ב – Ushuaia ואני שמח על כך למרות שמהיום כל ק"מ שאני עושה מקרב אותי לסיום המסע.
עד כאן לסיכום של יום שמערב חוויות אנושיות נהדרות וסיפוק אדיר של עשייה .

יום שני 21.1.2013

הלילה ישנתי חרה למרות שחשבתי שזה יהיה כיף לחזור לבדידות הנעימה של האוהל. לא מצאתי את עצמי כל הלילה ויותר מזה, חששתי שעוד ירד גשם ויקח לי זמן לברוח מכאן. בבוקר בשעה 6:30 התעוררתי מהמעט שישנתי והתחלתי להתארגן ראיתי מעלי שמים מעוננים וכאן אף אחד לא יודע מתי צפוי גשם. לאחר שהייתי מוכן, רציתי להפרד בצורה מכובדת משרי אבל היא ישנה כנראה נהדר כך שניכנסתי להמתנה באולם שבמקום שבו יש אינטרנט והשלמתי את היומיים האחרונים שלא כתבתי בהם. קרוב לשעה 9:00 התעוררה שרי ונפרדנו כל אחד לדרכו; אני לחפש מקום טוב ליומיים הבאים והיא מחכה לחלקים של האופנוע שלה שיגיעו כנראה רק בעוד 5 ימים ועד אז תנוח ב "עאלק" קמפינג. מצאתי די מהר מקום יפה להתאכסן בו. זה היה בחדר שיצאו ממנו זה עתה ולכן חיכיתי עד שהיה מוכן. אחר הצהרים רכבתי לפארק הלאומי הנהדר Tierra del fuego ודרומה משם פארק לה-פאטייה. שם בקצהו הדרומי מסתיימת הדרך הכי דרומית בעולם. הצטלמתי ליד השלט המפורסם שממנו ועד ליבשת אנטארקטיקה יש 1500 ק"מ בלבד. אין עוד נקודה דרומית יותר בעולם, אליה אפשר להגיע על אופנוע. הייתי פתאום האופנוען הכי דרומי על כשור הארץ… וזה היה פיצוי הולם ויותר, למה שעבר עלי ביומיים האחרונים. הפארק מדהים בעיני וכל רגע אני עומד ומצלם. חוויה נהדרת. הגשם שירד בכניסה לפארק, הפסיק והשמש חזרה לחמם את האויר הצח של השמורה והדבר הנעים את הזמן של הביקור. חזרתי להוסטל למקלחת חמה.

יום שלישי 22.1.2013
התכנית שלי להיום היתה לישון ולנוח כמה שיותר. בפועל זה לא קרה. די מוקדם התעוררתי ויצאתי לאכול את ארוחת הבוקר שמקבלים במקום הנחמד שאני נמצא בו, השם שלו Rio ona והוא נוח ונעים. לאחר מכן החלטתי לנסות למצוא משהוא מהחסר לי למרות שהעיר לא גדולה ואין בה הרבה אפשרויות. לקראת הצהרים, גיליתי שיש כאן סוכנות אופנועים יפניים אבל עד שהגעתי הם כבר יצאו להפסקה עד השעה  15:00. לכן שוב נהנתי מההליכה ברחובות וחזרתי מאוחר יותר, לבדוק האם יש משהוא בסוכנות האופנועים אבל כלום. הבעלים שלח אותי למקום אחר, שם בעל הבית הסכים לקדוח חורים מתאימים לאחד ממגני הרוח שהתאימו לאופנוע וכך לקראת סוף היום, פתרתי את אחת הבעיות שלי – הסטת הרוח שהתרגלתי אליה מאז יצאתי לדרך ועד למעבורת בקארטרה אוסטראל – שם נשבר המגן. לאחר מכן החלטתי לנסות למצוא אילתור למגן תחתון, להגנה מפני האבנים שקופצות וחובטות בחלקים העדינים הממוקמים בחזית גחון האופנוע (בעיה ידועה של דגמי V STROM – העורך) בדרכי העפר ואכן לקראת שעת סגירה, תפסתי נפח שהסכים לאלתר לי מגן כזה ומיקמנו אותו (ראיתי את האילתור הזה, אצל הבחור עם אופנוע הג'אווה שעזר לי לפני כמה ימים) ועכשיו נשאר לי לראות האם זה אכן עוזר למנוע נזקים מאבנים. חזרתי מאוחר ותשוש לחדר בהוסטל לקראת היציאה לדרך של מחר.

יום רביעי 23.1.2013
במקור התכנית שלי היתה לרכוב היום ל – Rio Grande ולנסות למצוא פיתרון לבעיות שהיו לי, אך מכוון שפתרתי אותם אתמול, החלטתי ולהעז ולחזור ישר ל –  Rio Gallegos למרות שאני לבד. השכמתי מוקדם והתארגנתי למרות הטיפטוף שירד והטמפרטורה הקרה של 10 מעלות שעמדה באויר. בשעה 7:30 יצאתי על כביש רטוב בנסיעה איטית ואחר כחצי שנה של נסיעה דרומה… יצאתי לכוון צפון – לראשונה מאז הרכיבה לאלסקה וזו בעצם תחילת הרכיבה חזרה הביתה. הגשם המשיך לרדת והקור הלך וגבר ככל שהתרחקתי מאוסוויה המוגנת במיקרו אקלים נוח יחסית ועם היציאה מהעיר ותחילת הטיפוס לרכס ההרים שמקיף אותה מצפון מזרח הטמפרטורה כבר צנחה ל 7 מעלות. בהחלט קר. לאחר קצת יותר מ- 100 ק"מ הגעתי לאזור החוף המזרחי ואז החלה להכות מימין רוח נוראית שנמשכה כל היום שבמהרה הפך להיות היום הכי קשה שהיה לי בכל תשעת החודשים בהם אני רוכב במסע הזה. לאחר כ-280 ק"מ, הגעתי למעבר הגבול לצ'ילה –אותו חציתי בכיוון ההפוך אך לפני ארבעה ימים – ושם שוב פגשתי את הדרך הלא סלולה לאורך 120 ק"מ צפונה לכיוון מעבר תעלת מאגאלאן וחזרה לשטח ארגנטיני – והקושי הפך להיות כמעט לא אנושי בשבילי. המאמץ היה ענק! לא רק שחלקים של הדרך מלאה באבנים, הרוח פשוט היקשתה מאד על השליטה באופנוע. רכבתי לאט יותר מהרכיבה עם שרי בהלוך. דבר שהאריך את משך המעבר של הדרך הלא סלולה לשעתיים וחצי. מדי פעם, הייתי שומע את האבנים מכות ברעש על המגן המאולתר וכך עד לסיום המתיש של הדרך. לקראת 18:00 הגעתי ל-  Rio    Gallegos ולמזלי המקום שבו שהייתי לפני ארבעה ימים כשרכבתי בכיוון ההפוך, היה פנוי והתמקמתי בו לא לפני שהלכתי להחליף דולרים לכסף מקומי. השער הרשמי הוא 4.8 פזו לדולר, אבל בפועל, אפשר לקבל עד 7 פזו לדולר בהתמקחות ב – Casa de cambio. אני קיבלתי 6.5 פזו. זה מוזיל את ההוצאות בארגנטינה עד 30%. פינקתי את עצמי בארוחה טובה, לפני שחזרתי למלון לכתוב.

יום חמישי 24.1.2013

הבוקר החלטתי סופית "לקפוץ" ל- El Calafate. שזו סטיה מערבה מהמסלול הישיר לאורך האוקיינוס האטלנטי – על כביש מס' 3 צפונה לכיוון בואנוס איירס. מזג האויר ממשיך להיות קר, לכן שלפתי את כל השכבות שיש ברשותי לטובת הרכיבה היום. זה לא עזר הרבה ויחד עם הרוח שנחלשה מעט לעומת אתמול היה פשוט קר. רכבתי כ- 160 ק"מ עד המקום הראשון שבו היה אפשר לעצור ופשוט התיישבתי ליד התנור שהיה שם ישבתי כחצי שעה עד שהפשרתי. ההמשך היה כבר יותר קל ובצהריים המוקדמים הגעתי לאל קלפטה, מצאתי ממש בכניסה לרחוב הראשי הוסטל יפה והשארתי את הדברים ויצאתי לכוון Parque Nacional Los Glaciares שקרחון Perito Moreno הוא הדבר המרשים והבולט ביותר בפארק. בתצפית לפני הפארק, כאשר סיימתי לצלם – הגיע אוטובוס וראיתי על החולצה של ראש הקבוצה כיתוב בעברית ואכן הסתבר שזהו אוטובוס של ישראלים דתיים שמטיילים כחודש בדרום אמריקה בטיול מאורגן. לאחר מכן, כמו שאני אוהב, התמקמתי מול הקרחון וחיכיתי לנפילות פלחים מהקרחון ששוליו מפוצלים ומתמוססים באיטיות לתוך האגם – נפילות אכן היו ובמספר די יפה וזה מדהים, למרות שלא הצלחתי לתפוס לצילום אף נפילה. בשעה 18:00 יצאתי חזרה לכיוון אל קלפטה הנמצאת במרחק של 80 ק:מ, הרכיבה היתה נעימה מכוון שהרוח נרגעה – למרות שהטמפרטורה עדיין נמוכה. הכבישים באיזור זה חלקים וחדשים והנוף לפארק וממנו יפה כך שסיימתי יום נהדר בפארק מרשים.

נתראה בהמשך הדרך. ד"ש! גבי

————————————————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————–


מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

9 בדצמבר 2011 זהו! יו הגיע לקצה העולם. כתבה 9

יש רגע מזוקק אחד, שבריר שניה קטן,

בו אדם יכול לפענח את האושר.

יואב נגע בקצה. איש ומכונה, מאלסקה לאושואייה. תם המסע.

IMG_2893.JPG


צ'ילה וארגנטינה , חלק 2
מאל קלפטה El Calafate, הקרחון המתנפץ Perito Moreno, התחלתי את הירידה לעבר הנקודה הדרומית בעולם. אל ארץ האש כלומר לעיר אושוואייה Ushuaia. לאחר מספר שעות, הגעתי לריו-גאייגוס Rio Gallegos. כל הדרך דרום מזרחה, הרוח הייתה פחות או יותר בגבי. עם הכניסה לעיר, פניתי לכיוון דרום, חשתי כי הרוחות הולכות ומתעצמות ומכות בתשעים מעלות מימין. משמעות הדבר, כשהבנאדם יושב על חרגול דק גזרה ושיווי משקל של בלרינה, בעת שעצרתי בתחנת הדלק, היה עלי לשבת היטב על אופנוע, לנטוע את עקבי נעלי במשטח המחוספס ולוודא שהחבר הכחול שלי אינו עף. כן, 300 ק"ג של האופנוע, כולל אני, הציוד וכל מטלטלי, נחשבו ערימת זרדים נידפים ברוחות דרום פאטגוניה, שקיבלו אותי במזג העצבני הידוע שלהן.

IMG_2878.JPG
בריו-גאייגוס, החלטתי להמשיך באותו יום לעבר הגבול של ארגנטינה עם צ'ילה, שאותו חייבים לעבור: ארץ האש Tiera Del Fuegoהיא ארכיפלג ענק, המחולק בין ארגנטינה לצ'ילה. חלקו הצפוני שייך לצ'ילה ובכדי להגיע לחלקו הדרומי (סוף העולם, זוכרים?) השייך לארגנטינה, חייבים לעבור בשטחה של צ'ילה.
חברים, ההחלטה הנמהרת להמשיך ישר באותו יום דרומה, היתה טעות. יצאתי נחוש (ותשוש) לעבר הגבול והרוחות רק התגברו. המשכתי להתגושש ברוח תוך מאבק די אלים, כאשר האופנוע ממש נדחף מהצד על ידי הרוח בעוד אני מנסה לשמור על הכיוון, על ידי הטיית משקלי לכיוון הרוח, לנסות ולאזן אותו. המושג "חלף עם הרוח", קיבל משמעות די מעניינת בשלב זה. אבל עקשנות וחתירה לעבר המטרה, מלווה בהבנה שאת 30 הקילומטרים שנותרו עד הגבול, אני חייב לעבור, כי הדרך חזרה מסתבר – ארוכה יותר. לאחר חצי שעה לערך, הגעתי למעבר הגבול. בבניין עם גג משופע בראשו סמל צ'ילה וסמוך לו בניין של הרשות הארגנטינאית המקבילה. ניסיתי לרדת מהכלי ואני מבין שכל ירידה באופן שגרתי, תגרום לאופנוע פשוט להתהפך. מצאתי מחסה מאחורי מבנה והחנתי בזהירות את האופנוע מול קיר שהגן עלינו.
הרגשתי כמו מי שהגיח הרגע מתוך מכונת כביסה שיצאה משליטה, השעה 2 בצהרים והחלטתי שעד שתשכך הרוח, אני פשוט לא זז. השעות חולפות אך הרוח בשלה.

לאחר שעתיים, הגיעו 2 בימרים 1200 כאשר האחד גורר את השני בחבל. הסתבר שהנגרר הועף מהכביש באופן דיי קשה. הרוכב נפצע אך עדיין היה במצב שאיפשר לו להמשיך לכיוון צפון לריו-גאייגוס.
הזמן עבר מהר, כנראה שהרוח דחפה את מחוגי הזמן ועד שהבנתי מה ומי. הגיע 9 בלילה והחושך נפל על האיזור כמו שמיכה כבדה מקרח שחור. הבנתי כי את הלילה הסוער הזה אני עושה בגבול. שיחה עם שוטרי המסוף, הבהירה לי כי ישועה מהם לא ממש תבוא. יש להם חוקים והמבנים המחוממים שלהם, ממש מחוץ לתחום עבורי (דיי מתסכל). כך שאת הלילה הקר והאוורירי משהוא, ביליתי בחיבוק של כל מה שמצאתי בין חפצי שיש בו מעט חום. בתוך שק השינה הממש לא מדהים שלי … הרפתקה עד הסוף. זה מה יש !!!

למחרת התעוררתי עם שחר ועם התכווצות כואבת של שרירים קפואים. לשמחתי הרוח שככה וניצלתי את ההפוגה הזאת, כדי לרוץ כמה שיותר מהר לעבר המעבורת שחוצה את תעלת מגלאן ושתוביל אותי לארץ האש. לאחר 50 דקות, הגעתי למשטח ההחפה אליו מגיעה המעבורת. אך גיליתי לצערי כי המעבורת הראשונה יוצאת רק בשעה 8 בבבוקר ואני ב 6. לאורך הכביש המוביל לחוף המעבורות, עקפתי את שיירת המשאיות המנומנמת כשאני קפוא לחלוטין. קור שחדר את כל שכבות הביגוד שכללו כמובן ביגוד לחום והגנה כנגד הרוח. מאחת הקבינות ניבטה דמותו של אחד הנהגים המתעורר ואני ללא בושה, פשוט זינקתי אל הקבינה החמימה. מייד מצאתי עצמי מוזמן לטקס שתיית עשבי התה (מטה) Mate, הנהג דיבר איתי בספרדית שוטפת והמילה "סי" יוצאת מפי ללא הפסקה. "סי" "סי" "סי"…רק שלא יוציא אותי מהקבינה. כעבור מספר דקות של הפשרה חלקית, אני מבין שעלי לחזק בו את תחושת החמלה וההערכה אלי ומספר לו מהיכן אני מגיע. כשהוא מבין שאני מגיע מאלסקה, רבותי. כבוד ואחוות נהגי המרחקים והמרחבים שוברת שיאים. בו במקום, בשעות הבוקר, נפתחת חבילת שוקולד שאפילו סתימות שיניי חוגגות ומעדיפות את עוללות השוקולד, על נקישות הקור העז.
המעבורת חוצה את מעבר המים שנתגלה על ידי פרדיננד מגלאן ב-21 באוקטובר בשנת 1520, דרכו עבר עם שלוש מספינותיו – מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט (וכשהביט שמאלה ודרומה, הבחין בעשן עולה מהחוף ולכן קרא לו ארץ האש) בקטע זה מעבר המים הוא ברוחב 4.5 ק"מ וחצייתו אורכת 20 דקות של שייט באלכסון, מפאת הזרמים החזקים (עלה לי 7$ כולל האופנוע). נקודת הנחיתה הייתה שיפוע מבוטן וסלול ובו כבר המתינה שיירת משאיות בכיוון ההפוך. אחרי מספר קלומטרים, עליתי לדרך עפר שנמשכה 100 פלוס ק"מ, בסופם הגעתי לנקודת הגבול בה חוזרים לטריטוריה ארגנטינאית ולכביש אספלט ליד העיירה סן-סבסטיאן ולכביש מספר 3 , האמור להוביל אותי לאושוואייה. הרוחות חזרו מההפסקה והחלו להתגבר. הבנתי כי לאושוואייה היום –  לא אגיע. נחתתי בצהרים בריו-גרנדה Rio Grande נכסנתי מלון חמים שפיצה על ליל אמש. היה מעולה. מי שהמציא את שמיכת הפוך, היה לא פחות מגאון!!! ריו גרנדה, הקוראת לעצמה "בירת דגי הסלמון של דרום אמריקה", נראתה מאוד אפרורית ומדכאת. לא יכולתי להמנע מהמחשבה…מי אומר לעצמו: "אני הולך להתגורר לי בשום מקום…. בארץ האש"? לאט לאט, התחלתי להבין ולהפנים כי למחרת בעצם אני מגיע ליעד. לסוף המסע הרכוב. כן. התרגשתי. לפעמים ישנה שמחה המהולה בעצב. ההבנה כי חיי הנווד החדשים אליהם הורגלתי בחודשים האחרונים, עומדים להסתיים. ישנה גם מעין תחושת חיבור לכלי המתכת, שליווה אותי בצייתנות לאורך המסע. תחושה של מעין חברות בין אדם למכונה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אלו הן תחושותי.
למחרת, חזרתי לשגרת הרגלי כרוכב מסע, תוך התעלמות ממשמעות היום המיוחד הזה. בדקתי שמן, העברתי יד על השרשרת לוודא שימון. נעצתי את המפתח. סובבתי. לחיצה קלה על מתג ההתנעה והמנוע שיחרר נהמת חופש, זהה לנעימה שנשמעה חודשים קודם לכן, בפיירבנקס אלסקה. עברתי  דרך תחנת הדלק ביציאה מריו-גרנדה, ידעתי שיש מספיק דלק עד אושוואייה, אך זהו כוחו של הרגל. מילאתי מיכל ואיפסתי את מונה מספר הקלומטרים כמנהגי בתחילת כל יום.

גאריבלדי פאס. מעבר ההרים האחרון לפני הגלישה לאושואייה

הרכיבה היתה יפה. עד אושואייה, סלול כביש אספלט איכותי…עוד רכיבה? מה פתאום, זאת איננה עוד רכיבה. זאת היתה הרכיבה. רכבתי עם חיוך. סוג של אופוריה – חיוך שלא מש, כמובן עם שימת לב מירבית למתרחש סביב. לאחר כשעתיים, הציצו מהאופק שני העמודים המבשרים לי כי הגעתי לאושוואייה. זאת העיר שאני נמצא בפתח שעריה. עצרתי בצד לצילום. הנחתי את המצלמה חזרה למקומה ו….לא זז. רק צופה בשלט. כאשר הקור החיצוני אינו משפיע על גל החום הפנימי המציף אותי. חשתי חוויה עמוקה. שמחה. השלמה. אני מעריך שזה מה שאולי אני צריך להגדיר כ"אושר". חייכתי לתוך הקסדה, הנעתי את האופנוע וקדימה. לאחר מספר דקות, נכנסתי לחלקה המרכזי של העיר. שם החנתי  את האופנוע. נכנסתי לבית קפה והזמנתי (בשעה 8 וחצי בבוקר…) בקבוק בירה. מספר מקומיים שלגמו קפה ראשון של בוקר, הסתכלו בהרמת גבה על הטיפוס שנכנס כרוח סערה וירד על בירה קרה על הבוקר. ואני? …אני מה'כפת לי! אני ….פשוט מאושר!!!

לאחר מכן, מצאתי הוסטל נחמד, עם נוף המשקיף למפרץ, בו עגנו אניות המביאות תיירים לאנטארקטיקה ( 4000$ עלות הסיפור ל- 8 ימים, מתוכם 4 ימים, הם ימי הפלגה נטו: הגעה לשם וחזרה). הנוף הנשקף מההוסטל יפה, יפה מאוד. וכמאמר המשורר: (אלתרמן כנראה) ראיתי יפים ומרשימים ממנו אך לא יפים כמותו ….

נרגעתי ברחובותיה הקרירים של אושואייה. יצאתי לשיטוט בסביבתה. לכיוון הנמל ומעבר לו ללשון היבשה המובילה לשדה התעופה הקטן. טיפסתי ברכבל הסקי במעלה ההר מצפון לאושואייה. סוף העולם, אבל איזו פינה מדהימה!

זהו.
27,500 ק"מ של חום מדבריות ללא סוף. קור. שלגים. גבהים. עמקים. שבילים. כבישים מכל הסוגים. קפיצות עד בלי די ורוחות שלא ידעתי על קיומן. מפות. הכנות …. והכל ( חוץ מיומיים: יום עם אמריקאי במדינת וושינגטון ויום רכיבה עם גרמני בניקרגואה) רכבתי לבד… ממש לבד! אני ומכונת הברזל שמלווה אותי. עשיתי את זה. אני כותב שורות אלו עם חיוך של סיפוק מרוח על פניי ועם שמחה גדולה לחזור הביתה. גם המושג בית מקבל משמעות מיוחדת.

IMG_2973.JPG

IMG_2953.JPG

מכאן אני שולח את האופנוע לבואנוס-איירס במשאית ואני….בטיסה. לזה קוראים פינוק!!!
הכתבה הבאה, לא תהיה ברובה על אופנועים אלא על השפעת הרכיבה עליי.

עד לכתבת הסיכום. תודה.

שלכם

יואב

————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

15 במאי 2011 אריקה ויניב ממשיכים צפונה בדרום אמריקה. פרק 2

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

P1050167.JPG

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

P1040667.JPG

P1040666.JPG

P1050358.JPG

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

P1050344.JPG

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

P1050359.JPG

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

P1050298.JPG

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

9 במאי 2011 יניב ואריקה עושים את דרום אמריקה. ועוד איך! פרק 1

P1030295.JPGאקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

Americas-Small1.jpg


IMG_1633.jpg


P1010040.JPG

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה


סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

פוסטים קודמים »