הרפתקה דוט קום

12 בנובמבר 2014 לירן באר"הב בדרך דרומה -7

ארה"ב-פלאי הטבע, שמורות, פארקים ונופים עוצרי נשימה.

resized_20140808_182744.jpg

עוד מהמטעמים של לירן הרוכב מצפון אלסקה לדרום אמריקה

הערה:
את הפוסט הבא יש לקרוא בישיבה ובזמנכם הפנוי,במידה ותקראו זאת בזמן העבודה,אתם תתפטרו ותצאו למסע שכזה.

7.8.14
הנוף השתנה לשדות חקלאיים יבשים וחומים לקראת ה 160 ק"מ האחרונים נסענו בכביש 89 העובר דרך שמורת הטבע לואיס וקלארק ומוביל לעיירה נידחת בשם וויט סולפור ספרינגס,הכביש הררי ומפותל מעלף ביופיו,טיפסנו בהרים בתים הבנויים לצידו של נחל זורם, החום הפך ירוק, המישורים הפכו להרים המצמיחים עצים ואיפה שיש מים ועצים יש גם חיות, בקטע הכביש הנ"ל ראינו כמות של חיות בר במיוחד איילים בכמות מסחררת ובכל הק"מ שעשינו באלסקה וקנדה לא ראיתי כל כך הרבה חיות בר פשוט נהדר, האוויר הצונן סוף סוף קירר את גופנו אכן סוף יום מעניין ומהנה לאחר יומיים משעממים בהם נסענו קצת יותר מ 1,400 ק"מ בכבישים ישרים ומהירים.
קפצנו לבר מקומי לארוחת ערב ובירה קרה ומשם לחדר אמרנו לילה טוב לאופנועים והלכנו לישון.

בוקר השעה 7:20 העיירה הציורית שקטה מאוד שקטה, סבסטיאן ואני מתארגנים ליציאה לכיוון העיר בילינגס (Billings) שם נבצע שנינו טיפולים לאופנועים (כן כבר הגיע הזמן לטיפול נוסף שלישי במספר), בחניית המלון פגשנו רוכב הארלי כבן 60 שהחליט לצאת למסע קצר באזור הזה של ארה"ב, בשיחה קצרה התברר שהאופנוע שלו עשה לו בעיות בערב שלפני וסירב להניע ולכן עצר כאן ללילה,כאשר הוא לוחץ על כפתור ההתנעה אין קול ואין עונה והוא ממתין לגרר, ביקשתי שיפרק את הכיסוי של המצבר ונראה מה קורה, המצבר חדש, והחוטים שלו מחוברים כראוי, אז הבעיה כנראה בהמשך, שיחקתי קצת עם החוטים המחוברים למתנע (סטרטר) והופ הזקן (הארלי) מתעורר לחיים, שיחקנו שוב עם החוטים והזקן המשיך והמשיך להניע, לא יודע אם בגלל שנגענו במצבר או במתנע הוא המשיך להניע,כנראה סתם התחשק לו (האופנוע) לנוח כאן כי הנוף מהמם.
הוא מיד התקשר לחברת הגרירה וביטל את הגרר, נפרדנו ממנו ואיחלנו דרך צלחה אחד לשני, יצאנו לדרך לבלינגס הייתה קצרה ולאחר כשעתיים הגענו למוסך ימאהה, המוסך סירב לטפל באופנוע ואמר שרק בעוד יומיים יהיה לו זמן, מה נפלתם על הראש? מה יומיים? שאלנו את מנהלת המוסך האם היא תאפשר לנו לעבוד בחניית המוסך ואנו נבצע את העבודה בעצמינו והיא אמרה לא!!, חזרתי לחנות הציוד ושאלתי שוב אם אבצע את הטיפול בעצמי האם זה פוגע באחריות? ואז נאמר לי מה שרציתי לשמוע כבר מזמן (למרות שסבסטיאן אמר לי זאת יותר מפעם אחת) אין בעיה כל עוד יש לך קבלות על קניית החלפים ממוסך ימאהה, יששש בארץ המובטחת זה לא היה עובד ככה,קניתי מהם שמן ופילטר שמן וביקשתי שיחתמו בספר הרכב, אמרו אין בעיה איפה הספר? לאחר שהם חתמו נסענו לרשת אוטו זון (Auto Zone) וביקשנו לבצע טיפול בחנייה וכשנסיים ניתן להם את השמן הישן שאותו הם שולחים למחזור, קנינו כל אחד פיילה (גיגית) ב2$ עבור השמן המנוקז וסבסטיאן קנה מהם גם שמן, וקדימה לעבודה, היה חם תחת השמש ונזלתי כמו נר של חנוכה מהסוג הזול ביותר, פירקתי את מגן המנוע כדי להגיע למסנן השמן,ניקזתי את השמן הישן, פירקתי המסנן והחלפתי אותו בחדש למרות שעל פי הספר כל 2 טיפולים צריך להחליפו אך זה לא הוצאה משמעותית ולכן אני מחליף אותו בכל טיפול, סגרתי את ברגי הניקוז, מילאתי שמן חדש והרכבתי את מגן הגחון סה"כ 40 דקות שבמוסך הם מבצעים זאת בחצי יום לפחות וגובים 150$ על עבודה, אני לא אומר כלום על המוסכים היות ועבדתי בכמה שכאלו בחיי, נתנו למוכר בחנות את הפיילות והוא החזיר לנו אותם נקיות, אמרתי לו שאין לנו מקום על האופנועים ושהוא יכול לקחת אותן לביתו או למכור אותם למישהו אחר.

משם נסענו לתחנת הדלק, תדלקנו, נשנשנו, שתינו משהו ודיברנו, כאילו מותחים את הזמן ולא רוצים להיפרד אך אין ברירה, כאן דרכינו נפרדות ונתיבינו מתפצלים,סבסטיאן חברי נעמת לי מאוד, כמעט כשבועיים אנו רוכבים ביחד, בגשם ובקור, בחום ובשרב, בעליות ובירידות, בנופים עוצרי נשימה,בכבישים מדהימים וגם בכאלו ישרים ומשעממים, נכון כמעט שבועיים זה זמן לא ארוך אך שחווים חוויה משותפת שכזו ומגיעים לאזורים נידחים בהם רק מעטי מעט היו ורכבו ואני מתכוון הדרך לפרודו ביי וחזרה, אני מאמין שיום אחד ניפגש שוב וחברים נשאר לתמיד! מה שבטוח שנינו לא נישכח עם מי רכבנו לקצה העליון ביותר של אמריקה הצפונית, אז שוב בדקנו שהאימיילים שמסרנו אחד לשני לפני כמה ימים כשנפרדנו לכמה שעות בוויטהורס בקנדה נכונים, לחיצת יד, חיבוק, שוב לחיצת יד ושוב חיבוק ויצאנו לדרכינו.

resized_20140808_093257.jpg

הכיוון אליו אני מכוון הוא הפארק הלאומי ילוסטון (Yellowstone National Park) אך היום לא אספיק לבקר שם לכן הכיוון הוא לעיירה ציורית הנמצאת על גדת נהר בשם רד לודג' (Red lodge), כאשר הגעתי לעיירה התברר שזו נקודה שכל האופנוענים באזור מגיעים אליה והעיירה הייתה מוצפת באופנועים ובחבורות של אופנוענים, בחניית המוטל היו לפחות 50 הארלי דווידסון וכך גם בכל מוטל אחר בעיירה פשוט מטורף מה שקורה כאן, הסתובבתי רגלית בעיירה ולאחר שאכלתי ארוחת ערב וכמה עדכוני חדשות ואימיילים התקפלתי לישון מחר יום חדש וארוך אבל באמת ארוך מעבר לתכנון אך זה בהמשך.

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לדרכי לכיוון הכניסה המזרחית לפארק הילוסטון, כביש 212 היוצא מרד לודג' לכיוון הכניסה המזרחית הוא פשוט אחד הכבישים המופלאים ביופיים ויכול להיכנס בקלות לעשרת המקומות והכבישים הראשונים, הכביש מפותל ומטפס למעבר הרים בשם פס שן הדוב (Bear tooth pass) אחד הנהדרים שעברתי בהם, הגובה המקסימלי שראיתי בGPS  היה 10,968 רגל שזה בערך 3.4 ק"מ מעל פני הים,הנוף נהדר ומדהים ביופיו, פה ושם מתגלה לו אגם,מסביב על פסגות ההרים עדיין יש שאריות של שלג שלא נמס,המרחבים הנצפים מלמעלה פשוט מרהיבים,פשוט קשה ואי אפשר לתאר במילים, הנוף שוב השתנה ובגבהים הללו שום דבר אינו צומח מלבד עשבים נמוכים,הכביש מוצף ברוכבים ובקבוצות של רוכבים שהגיעו מרד לודג' וכאלו שבדרך לשם,הכביש נמשך ועובר את הגבול ממונטנה לויומינג(wyoming) וממשיך דרך עיירה קטנה בשם קודי(Cody)ומשם נכנסים לפארק המופלא והעתיק ילוסטון,בפארק הענק הזה אפשר לראות ביזונים (באפלו אמריקאי), דובים, איילים, אגמים, גייזרים ועוד. ממשיכים כבר בכניסה לפארק ראיתי איילים ובהמשך הדרך עדרים עצומים של ביזונים,חיה מוגנת שכמעט נכחדה באזור עקב צייד ללא פיקוח,הכביש בתוך הפארק נהדר גם הוא ועובר בין הרים ונחלים,הנוף עוצר נשימה ופשוט נהדר,בהמשך הדרך הסובבת אגם גדול אפשר לראות גייזרים(לא מהסוג שאוהב את מינו) המתפרצים מהאדמה ויוצרים שובלים של מים בצבעים מיוחדים,הריח הנישא באוויר הוא ריח חריף דומה לגפרית,התבדחתי לעצמי שכדור הארץ נראה יפה מעל פני האדמה אך בתוכו שוכנים גזים חריפים כמי שאכל חמין של שבת מלא בקטניות מכל הסוגים,בכל אזור עם גייזרים אפשר לחנות ולצעוד ברגל ופשוט להתענג מהמראות הנפלאים.

הסתובבתי בפארק לאורך כל היום ונהניתי מכל רגע, אחה"צ החל גשם והגיע הזמן למצוא מקום לפרוס את האוהל וללכת לישון, התחלתי לעבור בין אתרי הקמפינג בפארק וכולם היו מלאים עד אפס מקום,מתברר שבפארק הילוסטון צריך להזמין מקום באתרי הקמפינג מראש,טוב אז לצערי לא אשן כאן היום יצאתי מילוסטון מהיציאה הדרומית וחיפשתי מקום לישון.
גם בהמשך לאורך הדרך כל המקומות היו בתפוסה מלאה, המשכתי לעיירה ג'קסון (jackson) וגם שם הכל היה מלא, מתחיל להחשיך מה עושים לעזאזל? המשכתי מערבה וחציתי למדינת איידהו מחוון הדלק מראה שיש עוד רבע מיכל ז"א כ 50 מייל עד שהנורה תחל להבהב אז אתדלק בעיירה הבאה, בעיירה הבאה תחנת הדלק הייתה סגורה ושוב כל המקומות בתפוסה מלאה,הדרך עברה בכביש מפותל דרך שמורת טבע וכבר חושך סביב, נסעתי אחרי מכונית כאמצעי בטיחות כנגד איילים, מה גם שאין לי דלק אז אסע חסכוני (למרות שיש לי עדיין ג'ריקן מלא מאלסקה באחד הארגזים אז לבי שקט),

הגעתי לעיירה הבאה ונורית הדלק כבר החלה להבהב לפני יותר מ 25 מייל, מצאתי תחנה בשירות עצמי ותדלקי באמצעות כרטיס האשראי, גם פה אין שום מקום לישון,אז אמשיך הלאה לעיירה שאחרי, עיירה בשם איידהו פולס(Idaho Falls) וכן גם כאן הכל מלא, כבר כמעט 22:00 ואני כבר מעל 14 שעות מאז שעזבתי את רד לודג', מתברר שמתקיים איזשהו כנס באזור ולא לכבודי הוא מתקיים, לכן כל מקומות הלינה בתפוסה מלאה שיט, ע"פ מה שנאמר ע"י פקידה באחד המוטלים גם בעיר הבאה בשם בלאקפוט (Blackfoot) אז לפני שאני ממשיך אני אעצור ואמלא את קיבתי כי כאשר רעבים לא חושבים נכון וזה מתכון לטעויות,מזל שלפחות אכלתי סנדוויץ" בצהריים, כמו כן התחברתי לאינטרנט במסעדה והתעדכנתי בחדשות מן הארץ,כמה רקטות נפלו ואיפה(מבצע "צוק איתן")עדכנתי את ההורים שאני עדיין בדרך ושלא ידאגו,היות והם רואים שאני בתזוזה דרך המכשיר איתור לוויני,כמו כן עדכנתי אותם גם בכל הסיפור של מקומות הלינה ואמרתי להם שלא ידאגו אם יראו שעצרתי לנוח בצד הדרך, כאשר סיימתי לאכול פגשתי במסעדה עוד רוכבים שרק הגיעו ונתקעו ללא מקום ללינה וגם הם אינם יודעים מה לעשות,כבר 23:00 אני אמשיך ולא אחכה להם רק עכשיו הם התישבו לאכול וגם הסבירות שנמצא מקום לכולנו קלושה,אך לבד הסיכוי גבוה יותר,גם בעיר הבאה הכל מלא והעייפות מתחילה להראות את אותותיה, העיר הבאה נמצאת עוד כ 50 מייל וגם שם לא בטוח שאמצא משהו, בחצות וחצי לאחר כ 17 שעות מאז שיצאתי מרד לודג',יכולתי להמשיך עד לעיר הבאה ואז מה? אגיע ב 2:00 לפנות בוקר ואם אמצא חדר אשלם בשביל 3 שעות , לא נראה לי הגיוני ושווה את התשלום, לכן החלטתי שזהו להיום אני עוצר בצד הדרך בהזדמנות הראשונה שאמצא, לאחר כמה דקות בכביש המהיר הגעתי לתחנת רענון כמוה פזורות די הרבה תחנות שכאלו לאורך הדרך, בכניסה כתוב שאסור לפתוח אוהלים על הדשא אך לא כתוב שאסור לישון בתוך התחנה (בארה"ב אסור לפרוס אוהל במקום שאינו מוגדר לכך) אומר בעדינות שזה לא היום שלי למרות שהתחיל כיום נפלא ונהדר ונגמר כך ,אבל אני לוקח זאת בקלות הרי זה חלק מההרפתקה, לאחר יום ארוך ומעייף בו רכבתי כ 800 ק"מ וגם טיפסתי לתצפיות בפארק הילוסטון שזה מעייף לכשעצמו ביום בו עברתי בין מונטנה, ויומינג ואיידהו, לא אשכח אותך יום ארוך שכמותך, הייתי כבר עייף ולא כל כך היה אכפת לי איפה אשן אז מצאתי לי ספסל מבטון בתוך התחנה המחוממת בה יש אפילו שירותים צמודים, את האמת דווקא נחמד, הורדתי את המגפיים ונשכבתי לישון, למרות שהיה לא נוח והרגשתי כמו הומלס נרדמתי לכמה שעות און ואוף עד שהשמש החלה לזרוח.

resized_20140809_054539.jpg

המשך הכתבה בבלוג של לירן כאן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

20 ביולי 2014 רום בן אליהו סוגר את דרום אפריקה

לפני העליה לנמיביה

נגיעה בטיפ של הקצה של אפריקה

cape1 (3).jpg

סיכום הפרק הדרום אפריקני. דיווח מלא השראה, כמו שרק רום יודע לזקק.

המשכתי דרומה לנקודה הדרומית והדרמטית ביותר ביבשת אפריקה, הקייפ פוינט, מנקודה זאת כיוון הרכיבה מקבל זוית של 130 מעלות צפונה. מכאן כל מטר שאתקדם יקרב אותי אל היעד הסופי…ישראל.
לאורך כל שהותי בדרום אפריקה, אני שומע על קייפטאון וזה עתה סוף סוף הגעתי לעיר המדוברת.
אני חושב שזהו העיר היפה והעצמתית ביותר שראיתי בחיי.

קשה להשאר אדישים כשבהינף מבט אחד העיינים נשטפות בכל כך הרבה דברים.
מהחופים הלבנים אל הר השולחן הכביר [שנבחר לאחד מ-7 פלאי עולם] לראש האריה, לעיר,  כל כך הרבה לראות.
לקייפ טאון הגעתי ממש דקות ספורות לפני כניסת השבת.
חבר ביוהנסבורג קישר אותי לאחד הרבנים והגעתי ישר אליו לארוחת שישי מסורתית.
יום למחרת הגעתי לרונן, שגר באיזור הכי יפה של העיר. רונן, רוכב אופנועים מושבע לקח אותי לרכיבה דרך כביש פתלפל חצוב בהר מעל הים למראות עוצרות נשימה עד להרמאנוס, לראות להקנות של לוייתנים.
לרונן יש אופנוע גדול, הכי גדול, בעצם הכי גדול בעולם. טריומף עם 2300 סמק על מרכב ששוקל 300 קילו ומייצר 140 כ"ס. המכונה הזאת משתגרת כמו טיל בליסטי ומשאירה אבק לרב אופנועי הכביש התחרותיים.
אולי בגלל זה קראו לאופנוע הזה הרוקט 3…עובדה נוספת על קייפטאון היא שכמות הבחורות עולה על כמות הבחורים פי 2, ומסיבות בא בלי הפסקה. החלטתי להשאר עוד כמה ימים בעיר לבדוק את העניינים.

טיפסתי על כל הר באיזור, עליתי לפרנצ'וק, עיירת יין משגעת לא רחוק מקייפטאון, השארתי את האופנוע לנוח ורכבתי עם אופניים עד לקייפ פויינט, הנקודה הדרומית ביותר בדרום אפריקה.לאחר שבועיים וחצי של טיפוסים, ומסיבות מסביב לשעון עזבתי את העיר המופלאה הזאת וכיוונתי פעמוני צפונה, אל היעד הבא, נמיביה.

אחרי הקילומטר ה600 הנוף התחיל להשתנות וכך גם הטמפרטורות שהתחילו לעלות ככל שהעמקתי אל תוך המדבר.

הגעתי לעיירה מדברית כמה עשרות קלמטרים מהגבול.

ראיתי רכב עמוס עם ציוד מלא לטיול והחלטתי לעצור ולדבר איתו.
הוא המליץ לי להאריך דרכי דרך שמורת הרוג'רס בלייד הידועה בתור אחת מתוך שתי מדבריות הסלע היחידות בעולם.

אחרי הכותרת המפוצצת הזאת החלטתי להאריך את החצייה ולהספיק לראות עוד משהו במדינה המופלאה הזאת.

הכנסתי להילוך לראשון והתחלתי לנסוע כששמעתי מן מכה כמו של אבן שפוגעת בגלגל הקדמי, הסתכלתי אחורה וראיתי בורג גדול מתגלגל על הכביש. חשבתי שסתאם עליתי על איזה בורג והמשכתי לנסוע עוד כמה מטרים. משום מה, זה הציק לי והחלטתי לחזור לבדוק. חשכו עייני כשראיתי שזה הבורג המרכזי מהקאליפר של הבלם הקדמי שלי, עצרתי ובדקתי את הברקס, הוצאתי אותו עם היד… משמע, רכבתי 600 ק״מ עם ברגים משוחררים בברקס הקדמי. אם הייתי נותן עוד ברקס אחד הקאליפר היה מתנתק מהמקום שלו ורץ עם הדיסק, סביר להניח שלא היה עוצר ואני הייתי ממשיך עד לדבר הבא השהיה עוצר אותי.

איזה מזל!!!

הוצאתי את ערכת הכלים שלי, תיקון זריז, בדיקה שהכל תקין והמשכתי הלאה.

לאט לאט הדרך הפכה כורכר ומכורכר לדרך עפר משובשת.
מאות קילומטרים של במפים שלא איפשרו לי לרכוב יותר מ40- ק״מ בשעה.

החום הכבד, השמש שהיכתה בפניי והדרך המשובשת עייפו אותי מאוד והתחלתי להרגיש שאני מאבד ריכוז. החלטתי להמשיך עוד 20 קמ ולהתחיל לחפש מקום להעביר את הלילה.רגע ליפני שהשמש שקעה מצאתי חורשת מדבר טבעית על שפת הנהר הכתום (orange river). בישלתי אורז עם מלח ופלפל שחור, הוספתי קצת פפריקה בשביל הבארק׳ה ונכנסתי לתוך האוהל. בלילה התעררתי מצרחות מוזרות, זה הפחיד אותי אבל החלטתי שאין לי מה לעשות בדקתי שהאולר לידי והמשכתי לישון. רעשי דפיקות העירו אותי שוב לפנות בוקר , פתחתי את עייני וראיתי צללית של דמות מוזרה שנוגעת באופנוע, שקלתי עם להשאר בשקט אבל החלטתי לצאת לתקוף את הפולש.
פתחתי בשקט את הסכין ולאט לאט את הרוכסן של האוהל, כדי לקבל זוית טובה יותר לראות מי נוגע לי באופנוע.

לפתע שתי עיינים הציצו אל תוך האוהל, מהבהלה יצאה לי צרחה שגרמה גם ליצור לצרוח ולברוח. הוצאתי את הראש וראיתי שימפנזה ענקית נסה על נפשה. הלב  של פעם בחוזקה ולא הצלחתי להמשיך לישון.
דירבקתי קפה שחור כדי להתעורר ויצאתי לכיוון הפארק.

אחרי הדרך המתישה הזאת סוף סוף הגעתי לכניסה לפארק.
שמח ומחוייך ירדתי לשלם לפקידה בכניסה, והיא בלי להסתכל לי בעיינים אמרה בזלזול שאין כניסה לאופנועים!

הלסת נפלה לי מרב עצבים, עברתי את כל הדרך הזאת ואף פקידה לא תעצור אותי. "או שאת קוראת למנהל, או שאני נכנס גם בלי האישור שלך". נכנסתי למשרדו של המנהל שהיה מלא בתמונות ישנות שלו במדי צבא. ״איש צבא" חשבתי לעצמי, "זה יהיה קל״ כמעט שעה ישבתי עם מנהל השמורה והעברנו חוויות מהצבא. ״משמעת, אני אוהב אנשים עם משמעת״ הוא אמר.

קיבלתי אישור לכנס.

ככל שהעמקתי פנימה אל תוך הפארק הדרכים הפכו חוליות יותר וקשות עבורי לרכוב, אני מנסה לשמור על הקו אחיד אך האופנוע הכבד נזרק מצד לצד. אני אוחז את הכידון, מחבק עם הברכיים ומנסה למנוע מהאופנוע לשקוע וליפול.

10 שנות רכיבת אנדורו עושות את העבודה ואני מצליח לפלס את דרכי עם האופנוע הכבד בין חול טובעני לאבנים חלקות. בערב הגעתי לקאמפ סייט, כנוע מהיום המתיש, התחלתי להכין לי סנדוויץ להרגיע את הבטן.
קופיף קטן וחמוד הגיע והתיישב על ידי, זרקתי לו חתיכת בשר מיובש [טעות חיי] והמשכתי במלאכת החיתוך. כשהרמתי את ראשי לחפש את הקופיף העץ שלמולי התמלא ב-13 קופים נוספים. הנפתי את מבטי לאחור וזיהיתי עוד ארבעה קופים נוספים שמנסים להתקרב עלי ולגנוב לי את הסנדוויץ שזה עתה סיימתי להכין. למרות שהייתי מוקף מכל כיוון לא איבדתי אישתנות וגם ולא התכוונתי לוותר על הסנדוויץ.

התחלתי עם אבנים, עברתי למקלות וכשראיתי שהם לא נרתעים עברתי לנשק יום הדין והוצאתי את הפפר ספריי שאמור ליהיות נגד אריות. ריססתי שניים מהפולשים הקטנים והם ברחו בצרחות ואחריהם שאר הלהלקה. בלילה החלה רוח חזקה לנשוב ואחריה גשם זלעפות. עוד לא יצא לי להיות עם האוהל הזה בגשם ולא ידעתי איך אתעורר בבוקר. למזלי קמתי בבוקר יבש לחלוטין, האוהל עמד במבחן בהצלחה רבה. קרירות הבוקר הקשתה עלי לקום מהשקש אך הקופים, שהתחילו להתקרב שוב לא נתנו לי ברירה ונאלצתי לקום. למרות שבדקתי בלילה שאין שום יתושים באוהל קמתי עקוץ בכל גופי, זה היה ניראה עקיצות שונות משל יתושים וכשראיתי את אחד הקופים שעמד מעלי מתגרד לו הבנתי שהצטרפו אלי כמה פשפשים בלילה..

DSCN3129.JPG

זרקתי כמה אבנים לשחרר את התסכול שלי על הקופים, ארזתי ויצאתי לדרך..

הבוקר אחרי הגשם היה בהיר ונקי כקריסטל וריח האדמה הרטובה רוממה את רוחי. הגעתי למעבר גבול מיוחד במינו שנחצה על ידי נהר צר שוליים.

למוד קרבות ממעברי גבול, הגעתי מוכן עם כלל המסמכים ועם סיפור שאני מצלם אותם לסרט דקומנטארי שיגיע לטלויזיה בקרוב.

ובפעם השנייה בחיי אני עולה עם אופנוע על סירה. הפעם המבט מופנה אל נופה של דרום אפריקה המתרחק לאט לאט.

שניות לאחר מכן כבר היינו בגדה שבצד השני. אני, האופנוע והפשפשים החדשים שלי ירדנו לתוך מדינה חדשה.

border passing.jpg

נמיביה היר איי קם.

(כאן הוכנס רק הסיפור שטרם הופיע באתר זה) למלוא הכתבה, נא הכנסו לסיכום של רום או לבלוג המסע של רום או לדף הפייס של רום

——————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

27 בדצמבר 2013 אור ובר רוכבים מדרום אמריקה צפונה-1

אור הרפז ובר הולצר בפטאגוניה

שיבוש התוכניות היא ההרפתקה אמיתית.

(פגשתי את אור הרפז ובר הולצר ממעוז חיים, בבית קפה סמוך לביתי, כדי לתרום למסע שלהם כמה טיפים. קיבלתי במתנה 5 קילו תמרים והבטחה לכתוב לאתר הזה, אז הנה תיהנו – יוני בן שלום)

1525162_10202615639340822_1891300461_n.jpg

אור מימין ובר שמשמאל ליד האופנוע שקנו לפני רגע בפוארטו נאטלס

שלום שמי אור הרפז, איני כותב גדול. מה שכן, אשתדל לעדכן מדי פעם.
החלטנו להתחיל את המסע הרכוב שלנו בדרום אמריקה ולעלות צפונה. כלומר עכשיו בפאטגוניה קיץ והכי הגיוני לעלות עם מזג האויר הטוב צפונה. בתכנית שלנו לרכוש שני אופנועים בחלק ההוא של העולם ולהשתדל לעלות כמה שנוכל. הרבה לפני היציאה לדרך עמדנו בקשר דרך אתר "הורייזן אנלימיטד" עם שני חבר'ה אמריקאים (בנפרד) וניסינו לתאם שנקנה מהם את האופנועים. הם בדיוק מסיימים את המסע שלהם מהצפון דרומה.

ביום רביעי ה-4 בדצמבר ב- 6:00 בבוקר עלינו על טיסה מנתב"ג לבונוס איירס, עם עצירה במדריד.
ב-5 בדצמבר נחתנו בבונוס איירס בשעה 9:40 ( שעון ארגנטינה) שזה ג'ט לג לא רחוק ממה שאנשים חוווים כשהם טסים לניו יורק.
משדה התעופה הגענו להוסטל של ישראלי בשם עינב. (קאסה דה פהפה) על מנת להחליף כסף ולהעביר את השעות עד הטיסה ליעד הבא.
בשעה 5:20 אחה"צ כבר היינו על טיסה ל- rio gallagos בפינה הכי דרומית של פטגוניה המזרחית.
לאחר שנחתנו בשעה 9:00 תפסנו מונית לתחנה המרכזית, כדאי לקחת אוטובוס לפונטה-ארנס היושבת בצד הצ'ליאני המערבי של פטגוניה, ממש מול טיירה דל-פואגו היא ארץ האש.
( בתחנה המרכזית היינו עדים לנסיון התאבדות של אחד המקומיים אבל זה נגמר בשלום).
לפני הכול חשוב לציין שהטיול שתכננו כרוך בהרבה פרוצדורות, ניירת, מסמכים ובירוקרטייה (כמו שקוראי האתר הזה כבר יודעים) אבל בנוסף לזה חווינו עוד כמה קשיים, כמו העדר מידע רלוונטי על עניין תקנות רישיון לאופנוע בדרום אמריקה (לנו יש רישיון לאופנוע עד 500 סמ״ק 33 כוח סוס והולכים לרכוב על אופנוע של 650 סמ"ק) אין לנו ויזה לארצות הברית כדי להבטיח הוצאה של האופנוע מדרום אמריקה לארץ המוצא של האופנועים (ארה"ב) ולכן נאלצנו להסתמך על אופנועים יד שניה שאנחנו לא יכולים לבדוק לפני שאנחנו מגיעים  תיכננו לרכוש שני אופנועים ובאותו מקום.
הגענו לפונטה-ארנס ביום שישי ה-6 בדצמבר בשעות אחר הצהריים.

1526508_783224458361008_1848135837_n.jpg

כאמור, עוד בישראל היינו בקשר עם כמה אנשים שבינהם שניים הייו רלוונטים ביותר, אחד מהם חיכה לנו כבר יומיים ואחד אמר שיגיע בימים הקרובים,
כשהגענו לפונטה-ארנס, הלכנו להוסטל בכתובת שקיבלנו מאחד האנשים ושם פגשנו את זאק ( אמריקאי מקליפורניה ). הספרדית שלנו חלשה מאוד וגם באנגלית לא הצטיינו בבית הספר.
לאחר דיבורים והרבה התכתבות בגוגל טרנס לייט התחלנו את תהליך העברת הבעלות. מאחר והגענו מאוחר, משרדי הנוטוריונים היו סגורים ונאלצנו לחכות ליום ראשון. בינתיים נסענו לסונה פרנקה ( אזור הסחר החופשי בפונטה ארנס וקנינו ציוד רכיבה וכלי עבודה לאופנוע).
תוך כדי שאנחנו שם, אני מקבל מייל מהבחור השני שאומר לי שהיו לו בעיות ויקח לו בין שבועיים לשלושה להגיע לפונטה ארנס, עשינו בינינו חושבים והחלטנו שאנחנו מתחילים את המסע על אופנוע אחד ושנפגוש אותו בהמשך.
ביום שני ה-9 בדצמבר, יצאנו לדרך והיעד הראשון הוא פורטו-נטאלס ומשם טראק הטורסים, לאחר ארבע ימים מדהימים, וגם קצת גשם, חזרנו ולאחר לילה המשכנו בדרכנו לאל-קלאפטה, עברנו את מעבר הגבול הראשון בין צ'לה לארגנטינה עם האופנוע ואחרי תהליך עשיר במסמכים וניירת, הצלחנו לעבור.
כשהגענו לאל קלאפטה, גילינו לרוע המזל שיש לנו חור ברדיאטור, ראשית ניסינו לסתום את החור עם דבק אפוקסי אבל זה לא צלח. לאחר בירור על קניה של רדיאטור חדש, למדנו שבפטגוניה יהיה מאוד קשה להשיג רדיאטור ואם נמצא אחד, זה יעלה הון ויקח הרבה זמן, החלטנו לאטום את הצלע ״הפצועה״ כולה באפוקסי, ובזה נגמר העניין.

לאחר אל-קלאפטה והביקור בקרחון הפריטו מורנו הסמוך (כ- 70 ק"מ) המשכנו צפונה ממזרח לרכס האנדים שהתרומם משמאל למסלול והגענו לאל-צאלטן עיירה/כפר תיירותי למרגלות גמלוני הסלע העצומים של פיץ-רוי. כדי לעשות את טראק הפיץ רוי, שהינו במקום שלושה ימים.
חשוב לציין שתוך כדי תנועה, אנחנו מנסים להתכתב עם בעל האופנוע השני כדי לבדוק את האפשרות לקנות ממנו את האופנוע באמצע הדרך, אך לא מקבלים תשובות. דממה.
בינתיים אנחנו רכובים על אופנוע אחד וזה הולך מצויין.
בבוקר יום ראשון ה22/12 יצאנו לכיוון נקודת הישוב באחה קרקולוס שנמצאת על דרך ארבעים בכוונה לישון שם את הלילה ולהמשיך צפונה ולעבור שוב לחלק הצ'יליאני של פטגוניה, לעיירה צ'ילה צ'יקו שנמצאת על שפת אגם חנראל-קאררה הענק ומסמנת את תחילת כביש 7 הקראטרה אוסטרל המפורסם.
היום ה23/12 , מחר אנחנו יוצאים לקראטרה שהיא אחת הדרכים היפות בעולם ( על פי ״ יודעי דבר״ ).

שוב הרבה תודה

אור הרפז ובר הולצר

——————————————————————————————————————-

חלק מהצילמים בכתבה נעשו בידי יקי בן אקוט. כל הזכויות C לטקס ולצילומים שמורות לאור הרפז

——————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 בנובמבר 2013 עודד ויטאליס סוגר את אפריקה. (כתבה 18)

הדרך נגמרת בצפון אתיופיה

עודד מסכם ומבטיח עוד

עודד, בשם קוראי הרפתקה דוט קום, תודה לשיתוף ולהזדמנות להציץ לסיפור מרתק. מחכים להמשך.

למעקב אחר המסלול של עודד על תוכנת הניווט שלו נא הקליקו כאן

סוף ק ורס 002.JPG

לא יכול הייתי לבקש שני ימי רכיבה אחרונים באתיופיה ובאפריקה כמו אלו שהיו לי. נפרדתי מבלה לליבלה לכיוון אדיס א(ס)בבה. הדרך כל כך יפה, מתפתלת על אספלט משובח והאופנוע שש לסל"ד.

על הג'יפיאס פנסיון בארו באדיס – נעים לחזור למקום מוכר (שהיתי פה לילה בדרכי צפונה), מה שעורר אצלי מייד את הגעגוע הביתה.

אפריקה לא השאירה בי לא תא אחד ולא חוש אחד אדישים. לא פגשתי שמחה ואנשים מחייכים כמו באפריקה אבל גם עצב. מצב חלק מהאנשים, הנשים, הילדים ובפרט הבנות. המראות והצבעוניות אבל גם תנאי מחייה קשים. המוסיקה הנפלאה והרעש. המרחבים העצומים אבל אתה לשניה לא לבד באפריקה – עצירת השתנה במקום הכי נידח ואני מייד מוקף בסקרנים. אוויר משכר ואבק. הרבה, הרבה מאד סקרנות לאחר.

מספר ימי התארגנות להטסת האופנוע למינכן, שם יעלה על יצועו לשנת החורף. מכונה מדהימה שהיתה אתי בכל תנאי השטח והשגיונות – 50,000 ק"מ – ולא הכזיבה לכל אורכם.

אתם שליוויתם אותי – הורגש ועזר.

20131106_125243 (Mobile).jpg

האופנוע (מימין) לאחר הנחיתה – בחניה בבית במינכן – (ליד  אחיו)

————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעודד ויטאליס

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

20 באוקטובר 2013 עודד ויטאליס באפריקה. 17

עודד רוכב ללליבלה האגדית בצפון אתיופיה

Lalibela 031.JPG

כנסיית ביתה גיורגיס

למעקב אחר מסלול הרכיבה של עודד נא כנסו לכאן

לליבלה – הפנינה באתיופיה. שוכנת בגבהים – אוויר דליל, יפה יפה ואוטנטית אוטנטית. המיתולוגיה שלה נאיבית ותמימה וזה גם אופי המקום – למבקשים להעמיק, לינק ויקי.

מחר אתחיל לרדת לאדיס אבבה ולסיום פרק אפריקה במסע.

————————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעודד ויטאליס

—————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »