הרפתקה דוט קום

13 בפברואר 2020 גל רוכב את מזרח אפריקה 1

שיעור ראשון באפריקאית: לעשות שיעורים

שבוע לפני היציאה לדרך על הטנרה שלי כאן בארץ

1 ההכנות למסע
בגיל 20 עשיתי רשיון לאופנוע וביחד עם אבא שלי קנינו אופנוע קאסטום ישן ימאהה ויראגו שתאריך הירידה לכביש שלו זהה ליום ההולדת שלי 20/12/1995. במשך שנתיים כל סוף שבוע כשחזרתי מהצבא ניקיתי, שיפצתי ותיקנתי את האופנוע עד שחזר לימי הזוהר שלו כולל שיפוץ קרבורטור. זו הייתה ההיכרות הראשונית שלי עם אופנועים. כך למדתי לרכב לאט ובזהירות (אופנע קאסטום בכל זאת) ולמדתי מכונאות ותיקון תקלות.
הוויראגו לפני

הוויראגו אחרי

אחרי שנתיים אבא שלי שכנע אותי להחליף את האופנוע העושה צרות לאופנוע חדש. כששמעתי חדש כבר הפסקתי להקשיב איזה. וכשחזרתי מטיול של 5 ימים במכתש רמון האופנוע כבר היה מכור.

כשהשתחררתי הוצאתי את כל החסכון שלי על האופנוע החדש. ימאהה  טנרה 660 האחרון מסוגו והאחרון שהיה למטרו (אחריו הגיע הt7) וככה התחילו היחסים שלי עם רכיבת אדוונצ'ר. סוף סוף אופנוע שמתאים לאופי שלי ויביא אותי לכל מקום שארצה גם בשטח. האופנוע בשבילי הוא כלי לטייל. אני מגדיר את עצמי קודם כל כאיש שטח ורק אחרי זה כאופנוען

המסע הארוך הראשון שלי היה עם עמיר גדנאור בקירגיזסטאן. שם למדתי איך מנווטים, איך מתכננים מסלול, מתקנים פנצ'רים, איך מוצאים מקומות לישון ומאלתרים תיקונים אצל מכונאים מקומיים.

בזמן שכל החברים שלי טיילו כבר בכל העולם דרום אמריקה, הודו ודרום מזרח אסיה כיאה לכל ישראלי משוחרר, אני עבדתי בצופים וחרשתי את הארץ עם הטנרה. תליתי על הקיר בחדר מפה של ישראל וסימנתי בנעץ ירוק כל מקום שהייתי בו.

אחרי שנתיים הנעצים במפה היו צפופים מדי וכבר לא היה אפשר לראות את המפה. הבנתי שיראל כבר קטנה עלי ושזמני לעשות את "הטיול הגדול שלי" הגיע והוא חייב להיות על אופנוע. התחלתי לתכנן כשבראש געגועים למרכז אסיה. אבל זו לא העונה וחוץ מזה כבר הייתי שם.
חיפשתי שותפים, כתבתי בכל קבוצות הפייסבוק הקשורות ובפורומים אחרים. אבל לא מצאתי אף אחד שמעוניין/ יכול לעשות טיול כזה. חציית יבשת על אופנוע, זה לא דבר של מה בכך.
חודשים של תכנון מסלול, למידה על ניווטים, ויזות, ציוד מתאים, תכנון תקציב, מסמכים נדרשים לטיול ארוך על אופנוע, איך בכלל קונים אופנוע בחול? בלבלו אותי לגמרי עד שכבר הייתי מותש והפסקתי לתכנן. גם מחיפוש שותפים עייפתי.

החלטתי שאני צריך לעשות את זה ויהי מה!

ההחלטה היחידה שלקחתי הייתה לאן אני טס. החלום היה חציית יבשת על אופנוע. רציתי לאתגר את עצמי כמה שיותר ומה יותר מאתגר מאפריקה?
החלטתי שאני קונה כרטיס בכיוון אחד לדרום אפריקה ויהיה מה שיהיה. לא היה לי מסלול מתוכנן ותאריך חזרה הביתה ואפילו לא הייתי בטוח שאצליח לקנות אופנוע. המקום היחידי שדקרתי במפה היה נקודה מאוד ספציפית בעיר ניירי שליד ניירובי בקניה שתסמן את היעד הצפוני אליו אני ארצה להגיע. מוזיאון הצופים ומקום מנוחתו של הלורד רוברט באדן פאוול. מייסד תנועת הצופים העולמית.

במשך חודש שלם ארזתי ופרקתי את התיקים שלי בהחלטה מה אני לוקח איתי. מה אם אני לא אצליח לקנות אופנוע? מה אעשה עם כל ציוד הרכיבה? מה אם אני כן אצליח לקנות אופנוע וכל הציוד נשאר בארץ?

מתוך ההחלטה שעם אופנוע או בלי אופנוע אני ארצה להיות בשטח כמה שיותר,
החלטתי לקחת איתי מוצ'ילה 90 ליטר שבה היו לי בגדים לקיץ וחורף וכל ציוד המחנאות שלי כבד ככל שיהיה וברובו: בנזיניה וציוד בישול, שק שינה איכותי, ואוהל איכותי.
לכל מקרה ארזתי את כל ציוד הרכיבה שלי ותוספות אחרות מפנקות בארגז קרטון למקרה שארצה לשלוח את הכל לדרום אפריקה.

ב24/9/2019 עליתי על טיסה בכיוון אחד לקייפטאון דרך אדיס אבבה.
הרבה פחדים היו לי בראש.
להיות לבד בארץ זרה, בלי תכנון. אף פעם לא באמת טיילתי בלי אופנוע טיול כזה. איך מסתדרים עם תחבורה ציבורית? איך אני אתחבר עם אנשים חדשים? איפה אני אשן? מה אם אני אסבול מהאוכל? מה בכלל מצפה לי באפריקה? איך זה להיות אדם לבן לבד באפריקה? מה אם אכנס להלם תרבות?
הייתי בטוח שבכל רגע נתון ינסו לרמות או לשדוד אותי.

החברים והמשפחה הרגיעו אותי
"כולנו עשינו את זה, אם אני טיילתי לבד בדרום אמריקה אז אתה בטוח תסדר"
"כל פעם שאתה מטייל בארץ אתה חוזר מאושר ומספר חוויות מדהימות על כמה נהנית ואיך פגשת חברים חדשים, בטוח שככה יהיה לך גם בחול"
וגם אני חזרתי על המנטרה של עצמי בראש:
"התכוננת לזה שנים, ישנת לבד בשטח מספיק פעמים. הוצאת את האופנוע לבד מהשטח כשהיה שקוע בבוץ, אתה טייל מאוד מנוסה ויודע בדיוק איזה ציוד אתה צריך, יש לך ידיים טובות ונסיון בתיקון תקלות, פירקת והרכבת מנועים ואופנועים ואבא לימד אותך כל מה שהוא יודע. לא תהיה יותר מוכן מזה!"
יהיה מה שיהיה מקסימום אני אחזור לארץ אחרי שבוע..

הערת שוליים;
האמת היא שלא צריך את כל הידע הזה וכל הציוד, וכלי העבודה וחלקי החילוף ונסיון רכיבה. באפריקה וקירגיזסטאן וכמובן ברשתות החברתיות פגשתי אנשים שחוצים את כל העולם על אופנועים או קטנועים שונים ומשונים שלא יועדו מלכתחילה לחציית יבשות, בלי נסיון ברכיבה, בלי כלי עבודה. אנשים שמעולם לא החזיקו מברג ביד. ונחשו מה, כולם נהנו ורובם גם השלימו את המשימה והסתדרו בסופו של דבר.

מבחינתי התברר לי שבמהלך המסע כשהייתי לצד אותם אנשים ללא ידע ונסיון שמחתי מאוד על היותי מוכן. חוסר הנסיון עלה להם בתקלות, ציוד או בחירת אופנוע שלא מתאימים למשימה, כמובן בזבוז כסף מיותר ואפילו בבריאות ופציעות

פרק 2: קייפטאון, או מסע שמתחיל מלמטה

צחי בהכנות האחרונות

לפני שיצאתי מהבית אבא שלי קרא לי אליו לחדר. כמו שהוא תמיד קורא לי שהוא רוצה לדבר איתי ב4 עיניים. הוא אמר לי שהוא רוצה לתת לי משהו. חשבתי בטח רוצה לתת לי משהו שהיה של סבא או איזה מזכרת אחרת. אבל לא. הוא נתן לי סיומת של כבל קלאץ' (מה שבהמשך יתגלה כחלק מציל חיים) ואמר "שיהיה, זה לא תופס מקום" ממש צחקתי. אמרתי שלום לכולם ונסענו לבן גוריון.
נתתי חיבוק אחרון לאבא והלכתי לעשות צ'ק אין. בצ'ק אין אמרו לי שאני לא יכול לעלות על טיסה לדרום אפריקה בלי כרטיס חזור. הו שיט! אבל קניתי כרטיס פיקטיבי! זה לא עזר ומצאתי את עצמי חצי שעה לפני הטיסה קונה כרטיס של אתיופיאן איירליינס חזרה מדרום אפריקה לעוד שלושה חודשים. הוו שיט כנראה שמעכשיו הדברים רק ילכו ויסתבכו…

נחתתי בקייפטאון וישנתי בימים הראשונים long street backpackers שם פגשתי בחור ישראלי וסיפרתי לו על כוונותי לקנות אופנוע. הוא סיפר לי שיום לפני הוא פגש עוד בחור ישראלי שבדיוק קנה אופנוע. לאותו בחור קוראים שחר צידון. יצרתי איתו קשר. הוא הצטרף לחבר אחר שלו שכבר נמצא חצי שנה באפריקה על bmw f800 בשם רועי סידי. שניהם מסתבר עשו רשיון לאופנוע יום לפני שהגיעו לאפריקה. אוקי….
בכל מקרה שחר הפנה אותי לצחי בן ישי. ישראלי שגר בקייטאון ומתעסק באביזרים לאופנועים.

יצרתי קשר עם צחי וכבר ביום למחרת ישבנו על קפה בסוכנות במוו בקייפטאון. צחי עזר לי להשיג את כל הטפסים הדרושים כדי לקנות אופנוע על שמי בדרום אפריקה, לקח אותי לכל סוכנויות האופנועים, כל חנויות האביזרים וכל האופנועים יד 2 שרציתי לבחון עד שבחרתי את האופנוע המושלם עבורי. ההתלבטות לא הייתה קלה. האם ללכת על ימאהה שאני מכיר בעיניים עצומות? או על bmw שרואים בכל פינה בדרום אפריקה והמחירים של במוו שם מצחיקים. אגיד לכם ככה: בין שליש לרבע מחיר ממה שהיה עולה בארץ. איך אוכל לוותר על זה? שלושה שבועות לקח כל התהליך

קייפטאון במבט מהר השלחן

 

וכמובן שבזמן הזה הייתי תייר מן המניין בקייפטאון. ביקרתי באקווריום, עשיתי טעימות יין וטיפסתי על הר השולחן (3 פעמים).
מפה לשם פגשתי בחורה ברזילאית בשם Bruna אבל כולם מתבלבלים וקוראים לה בטעות Brenda.

עם  Bruna

היה לנו חיבור מיוחד כמו שאף פעם לא היה לי. היינו כמעט שבועיים ביחד.
ביום שבו Bruna עלתה על טיסה חזרה לברזיל היה היום בו  סוף סוף הגיע הרגע ורכשתי לעצמי bmw f800gs שנת 2010 במצב חדש! עם 22,000 קילומטר

וכל התוספות שאני מחפש:
משקף גבוהה
מגן גחון
רגליות מורחבות
מגן מנוע
פנסי לד
מנשא לתיקי צד
מגן לפנס הקדמי
מגיני ידיים
צמיגי 50/50 (משומשים)
ג'ק אמצע
קסדת אדוונצ'ר מחברת ספיריט הדרום אפריקאית עם צבעים תואמים לאופנוע.
כל זה במחיר שלישראלי הממוצע ישמע כמו גניבה . 85,000 ראנד.

הוספתי גם:
הרחבה לג'ק צד
מגביהי כידון
מטען 12 וולט לפלאפון וקומפרסור.
מתקן לפלאפון
כיסוי רשת airflow seat cover שצחי נתן לי. זה המוצר שלו שהוא משווק בדרום אפריקה.
[Image 218.jpg]
זו בת הזוג שלי למסע מעטה והלאה ותקרא: איך לא? Brenda.
לצערי אותה ברונה לא זכתה לעלות על האופנוע.

קייפטאון בלילה במט מראש האריה

הוזמנתי לרכיבת סוף השבוע לkaroo שבכף המערבי של דרום אפריקה עם מועדון bmw המקומי. ביחד עם צחי רכבנו בדרכי העפר המטופחות היטב בקארו. איזור יבש אך לא מדברי צפונית מקייפטאון שמתפרש אלפי קילומטרים צפונה ומזרחה עד קימברלי.

הציוד במלון בקייפטאן ערב היציאה לדרך

ישנו במקום מאוד מוכר לoverlanders בשם cederberg oasis. כל מי שיוצא לאפריקה או מסיים את המסע שלו ב/מקייפטאון מגיע לשם בסופו של דבר.

במדבר הקארו

לאחר שחזרנו צחי ואני הלכנו לעשות קניות כדי שאוכל לצאת לדרך. צחי לקח אותי לכל חנויות כלי העבודה ואביזרי האופנועים שקיימות בקייפטאון. צחי הוא גם בעלים לbmw f800 וידע לכוון אותי בדיוק למה שאני צריך

האביזרים שקניתי
תיקי צד 35 ליטר של חברה דרום אפריקאית בשם atg. אחרי 20,000 קילומטר בזמן הכתיבה אני יכול להגיד שאני מאוד מרוצה
מיכל דלק גמיש של 6 ליטר desert fox שגם ממנו אני מאוד מרוצה
מנעול שרשרת
מנעול דיסק
מכנס גשם
מברשת לשרשרת
ספריי שרשרת

בהמשך אספנו את אותה החבילה ששלחתי מהבית

עם כל ציוד הרכיבה שלי:
מעיל קיץ scott
כפפות קיץ nordcap
מעיל גשם scott
מגיני ברכיים fox
מגפי רכיבה forma adventure

עם החבילה הגיע גם "פינוקים"

כמו שאמרתי קודם:
כסא מתקפל
כיסוי לאופנוע
גרילנדת נורות לד
חבלים
בקבוק nalgene
פאצ'ים של צופי ישראלים לחלק לאנשים

וגם כמובן כמה כלים מהבית.

כלי עבודה
תיק שורש
כף להחלפת פנימית
מפתח 24 עם כף להחלפת פנימית
מפתח 17 עם כף להחלפת פנימית
ג'בקה פטנט
משאבה ידנית
קומפרסור חשמלי
ערכה לתיקון פנצ'רים
מברשת לניקוי שרשרת
כבלים
שרינק
כבל קלאצ'
סופיות לכבל קלאצ'
אזיקונים
מצית
תוש שרפי
פרופוקסי פלסטלינה
דבק אפוקסי
דבק מהיר
איזולירבנד חשמל
דבק חבלה
גורילה טייפ
סטיקלייט
צינור
בנדים
סיליקון עמיד בחום
חבל גרירה
רצועות קשירה
מפתח פתוח 13 למתיחת רשרת
ווסט זוהר
סט בוקסות
ראצ'ט
מאריך ארוך
מאריך קצר
מחבר זוית
מברג
ביט פיליפס 2 מידות
ביט שטוח 2 מידות
ביט אלן כל המידות
ביט טורקס כל המידות עד 55
בוקסות כל המידות 6-14

בידיעה שהמסע ייקח לי יותר מ10,000 קילומטר קניתי חלקי חילוף לטיפולים. במהלך המסע התווספו עוד ועוד חלקי חילוף שהייתי צריך לשלוח למדינות שונות בדרך אחרי שגיליתי על תקלות נפוצות באופנוע הזה

סך הכל חלקי החילוף
5 לאגרים ואטמים לגלגלים
רפידות ברקס אחורי
סט 2 רפידות ברקס קדמי
2 נורות h7 ספייר
משאבת דלק
פנימית אחורית
פנימית קדמית
2 פלאגים
2פילטר אויר
2פילטר שמן

להסבר מפורט על רשימת הציוד המלאה נא להקליק
ביחד עם צחי שפצרתי את האופנוע. צחי גם עזר לי בתכנון המסלול בדרום אפריקה.
יום לפני היציאה שלי מקייפטאון לכיוון מזרח ב"דרך הגנים" פגשתי את אותם שני ישראלים משוחררים טריים שרק עכשיו עשו רשיון לאופנוע.
שחר צידון ורועי סידי שבדיוק סיימו רואד טריפ בכל דרום אפריקה עם כל החברים שלהם מהבית.
לשחר ורועי יש גם bmw f800 בדיוק כמו שלי. הם ספרו לי על התוכנית שלהם לעלות לנמיביה בעוד שלושה שבועות ושאני מוזמן להצטרף. אני אשמח להצטרף אבל עוד לא יצאתי בכלל מקייפטאון ואני רוצה להספיק לטייל בדרום אפריקה. נדבר כשתצאו מקייפטאון בעוד שבועיים שלושה.

———————————————————-

כל הזכויות C לתמונות לסרטונים ולטקסטים שמורות לגל אקרמן

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 בפברואר 2015 הדר ואסי ממשיכים להקיף את אוז

הקפת אוסטרליה על אופנוע.

ממשיכים לאהוב, לרכוב ולכתוב

DSC_0772.JPG

מה חשבתם? שהמסע נעצר? שהדר ואסי התמקמו בצפון מערב אוסטרליה? לא ולא. קצת מורכב להמשיך לכתוב כשההתרחשויות רודפות זו את זו…[ אז הנה ההמשך של הפרק הקודם (והתנצלות על העיכוב, בסוף הדיווח הבא תבינו) יוני]

13.8

לוויתנים וקשיו
קמנו מוקדם יחסית להתארגן ליציאה כי היינו בטוחים שהשמש תעלה מהר ותבשל אותנו תוך כדי קיפול האוהל. לשמחתנו זה לא קרה, ויכולנו לקפל את האוהל בניחותא.
היום יש לנו דרך קצרה יחסית (פחות מ300 ק"מ) ואז יום טיול בExmouth, שהוא מפרץ במערב אוסטרליה שאמור להיות יפהפה.

עד עכשיו הדרך במערב אוסטרליה די חד-גונית והיינו מאוד שמחים לשנות קצת את הנוף ולראות קצת ים. לאורך מאות קילומטרים אתה רוכב לאורך החופים, אבל לא קרוב מספיק כדי לראות את הים והיום זה אמור להשתנות, כך שיצאנו לדרך עם המון ציפיות.
ביציאה מנונטרה עברנו נהר יפה וזו כבר היתה התחלה טובה. כעבור עוד כ200 ק"מ, הים החל לבצבץ מימיננו ושמחנו מאוד. את כל הדרך לאקסמאות' עשינו בלי עצירה, כי לא היה איפה לעצור! לתחושת שנינו, במערב אוסטרליה יש הרבה פחות נקודות מנוחה לעומת שאר המדינות שעברנו וזה מוזר בייחוד בהתחשב במרחקים העצומים שאתה עובר.
קצת לפני הכניסה לאקסמאות', כשהישבנים שלנו כבר כואבים מהרכיבה, שמחנו מאוד להתעכב עוד קצת כשעצרנו את האופנוע לתת ללטאת כוח ענקית לחצות את הכביש. בשביל רגעים כאלו בדיוק יצאנו לטיול הזה (בין היתר  ).
כשהגענו לעיר, עצרנו במין שכונה חדשה הסמוכה למרינה ואת פנינו קיבל עיט יפהפה שהיה עסוק בציד אוכל והאכלת הגוזלים שלו בקינם, על הגשר החוצה את התעלה במרינה. כמובן ששנינו התלהבנו מאוד ואני ניצלתי את ההזדמנות לצלם עוד המון תמונות. משם החלטנו להמשיך לתוך העיר ולמצוא מקום לבנות בו את האוהל, כדי שנוכל לפרוק ציוד ולטייל קלים בהמשך היום. חיפוש קצר ומצאנו קראוון פארק. הקמנו את האוהל וחזרנו לקבלה כדי לבקש הצעות להמשך היום. הכתף \ שכם שלי עדיין כואבת נורא אבל אני מנסה לצמצם את הקיטורים שלי למינימום..  קקדו אחד שבחר להתפנות על הכתף של אסי הצחיק אותנו מאוד (טוב, אותי קצת יותר), ומצב הרוח משתפר.

DSC_0134.JPG
אחרי כמה דקות של שיחה עם החבר'ה בקבלה ובהתחשב במגבלות הזמן שלנו, החלטנו להרשם לשייט כדי לצפות בלוייתנים. אנחנו רואים את הHumpbacks כבר מהחוף המזרחי והם מלווים אותנו לאורך הטיול, אבל חשבנו שיהיה ממש נחמד לצאת לשיט ולנסות לראות אותם אפילו מקרוב יותר. יש גם סיכוי טוב לראות את הgreat southern whales וההתרגשות שלנו בשמיים. יש לנו עוד כמה שעות לפני שיוצאים לשיט, אז החלטנו בינתיים לקפוץ לארוחת צהריים זריזה וטיול בעיירה. ראינו חופי ים יפהפיים, מגדלור וגם כמה Emu מוזרות ומשעשעות.
המקום יפה הרבה יותר ממה שציפינו ואנחנו מצטערים שאנחנו לא יכולים להתמהמה קצת יותר במקומות היפים שאנחנו רואים. החלטנו שאת שרידי ספינת הS.S.Mildura שפיספסנו היום בשל קוצר הזמן נחזור לראות מחר בבוקר לפני שיוצאים לדרך.
חזרנו לאוהל, עלינו "על אזרחי" (כלומר, פשטנו את מדי הרכיבה ולבשנו ג'ינסים וחולצות כמו של אנשים נורמלים), ויצאנו באוטובוס עם קבוצת אנשים נוספים לשייט. הצוות שקיבל את פנינו היה ממש נחמד והשייט היה נהדר! יצאנו לדרך סביב 1600, כך שהיה  עדיין אור ולא עברו דקות ארוכות לפני שראינו לוויתן! התרגשנו מאוד וצילמנו המון. ראינו די הרבה לוויתנים – גם Humpbacks וגם Great Southern Whales והיה נפלא. ברגע מסוים אפילו עבר לוויתן ענק ממש בסמוך לאנייה והיינו ממש מאושרים. השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים והים שמסביבנו בצבעים נהדרים. שתינו קצת שמפניה והיתה חוויה מצוינת. חזרנו שמחים (אך עייפים) לאוהל. נשנשנו קצת קשיו (בשעה שחזרנו מהשיט כבר לא היו חנויות פתוחות..) והלכנו לישון, מחכים כבר להרפתקה הבאה.

14.8

 You can check-out any time you like, But you can never leave!

התעוררנו אחרי שינה לא איכותית במיוחד והשכמה של קקדו רעשנים במיוחד בחמש בבוקר. הכתף שלי כואבת מאוד וזה משגע אותי… סיבוב קצר בעיר לתדלוק (של האופנוע ושלנו) ויצאנו לדרך לראות את שרידי הS.S. Mildura. כמו שציפינו, המחזה היה יפהפה. השמש החזקה קצת הקשתה עלינו לראות את האניה שעדיין שקועה בים, אבל המחשבה על הזמן שהאניה שקועה שם והעובדה שבעוד כמה שנים תעלם לחלוטין תחת כוחו של הים היו מרתקות.

יצאנו דרומה לכיוון Denham כדי שמחר נוכל לטייל בMonkey Mia. נפרדים זמנית מחוף הים היפהפה, הכבשים הצבועות באדום מהחול, האמו והקנגרו וממשיכים בנסיעה. כשעצרנו לתדלק, שמחנו לפגוש זוג אופנוענים נחמדים מגרמניה שרכבו על BMW1200 בכיוון ההפוך משלנו. החלפנו קצת חוויות וטיפים להמשך הדרך. המשך הדרך לCarnarvon היתה משעממת ושחונה למדי, אבל הריח של הפגרים הרבים של הקנגרואים והפרות לאורך הדרך שמר אותנו עירניים.. מהשעמום והסרחון אני מפתחת תיאוריות "מעניינות" לגבי הפגרים (לבעלי קיבה חלשה – זה הזמן לגלול למטה!) – יש פגרים טריים (כאלה שכנראה פגשו road trains בלילה הקודם), או שיש רק עצמות ולפעמים יש מין שקית כזו בצורת פרה ולידה עצמות. אתה יכול לנחש די במדויק את כיוון הרוח לפי הסדר בו הדברים קורים:
1.    קודם ריח ואז פגר – הרוח באה ממולך
2.    קודם פגר ואז ריח – הרוח נושבת עם כיוון הנסיעה
3.    פגר וריח ביחד – אין רוח בכלל!
מה שטוב ברכיבה על אופנוע זה שאתה זוכה להנות מכל סוגי הארומה והקסדה באדיבותה משמרת אותה בפנים לכמה דקות טובות. תענוג.
הגענו לCarnarvon. הדבר הראשון שהבחנו בו, זה כמות המטעים בכניסה לעיר. אנחנו מזהים עגבניות, פפאיה, מנגו, אבוקדו וגפנים. מרגיש כאילו סוף סוף מישהו קיבל קצת שכל ועשה משהו מועיל עם כל האדמה הזו. עצרנו לתדלק ולאכול צהריים. קפיצה קטנה לסופר ויש גם מצרכים לארוחת ערב (עוד ערב שמבוסס על קשיו, טעים כמה שיהיה ואני מתחילה לאכול את אסי).
ביציאה מהעיר מתחילות שוב הרוחות החזקות הידועות לשמצה של המערב. אחרי כמה קילומטרים של נסיעה מטלטלת מאחורי קראוון, תהינו למה הנהג שלפנינו עצר בפתאומיות. אחרי כמה דקות, כשראינו אותו גורר קנגרו מסכן מהכביש, הבנו. כמה קילומטרים נוספים ראינו גם אמו מוטל לצד הכביש. עצוב.

יש המון אשפה בצידי הכביש וזה לא מראה אופייני בטיול הזה. לא יודעת אם זה בגלל הרוחות החזקות, אבל מרגיש כאילו החוף המערבי מוזנח יותר מיתר האיזורים שראינו.
אחרי כ550 ק"מ, הגענו לWooramel שזה גם חניון הלילה שלנו, באמצע שומקום. כל היום היתה לי תחושה רעה לגביו וחששותי התאמתו כשקיבלה את פנינו אשה מפחידה למדי, עם פחות שיניים ממה שמקובל. בניגוד לבדרך כלל, היא לא הסכימה שנבדוק את האתר לפני שנשלם וגם טרחה לאיים עלינו שלא נשתמש בחשמל שבמטבח לצרכינו האישיים "כי היא תדע". אה-הא.
כשנכנסנו לשטח גילינו שאנחנו היחידים שם. כלומר, חוץ משני כלבי זאב משוגעים, סוס אחד אומלל בלי פרסות ובערך כל הזבובים שבעולם. כל הסיפור הזה הרגיש לי קצת כמו הסיפור בשיר Hotel California (פעם שניה כבר בטיול!) ואני הייתי כבר מוכנה להמשיך לרכב עוד 150 ק"מ ליעד הבא (ושלא יכינו מהגופות שלנו אוכל לדינגו). כשכבר הייתי בדרכי להודיע שאנחנו עוזבים, הגיעו 3 קראוונים נוספים ואני קצת נרגעתי. הם נראים יותר שמנמנים מאיתנו, הדינגו כבר יתחילו מהם.

P1110451.JPG

הקמנו את האוהל, מקלחת זריזה ולשמחתנו כשירדה השמש נעלמו גם הזבובים. החליפו אותם עשים (עש ברבים?!) ענקיים והשכנים החדשים שלנו הדגימו לנו איך נפטרים מהם – שמים להם צלחת קטנה עם בירה והם מתאספים סביבה ושותים כמו אנגלים מאושרים בפאב.  כל יום לומדים משהו חדש.
בישלנו לנו ארוחת ערב ופרשנו לישון. מחר נוסעים לראות דולפינים!

15.8

למה מגיע לנו כל הטוב הזה?!
התעוררנו מוקדם ויצאנו לכיוון Monkey Mia. היום יש פחות מ300  ק"מ לרכוב ויש המון זמן לטייל. בתחנת הדלק לפני שעלינו לכיוון Denham פגשנו שני רוכבי שטח נחמדים ביותר שרוכבים לרוחבה של אוסטרליה. שתינו יחד קפה והקשבנו בשקיקה לחוויות שלהם. נפרדנו מהם והמשכנו הלאה. האיזור בו אנו נמצאים נקרא Shark Bay  והוא מוגדר כאיזור שימור עולמי בשל יופיו וייחודו. שמחנו לפגוש שוב את האמו בדרך ולהשתעשע מההליכה המצחיקה שלהם. אינטואיציה מופלאה של אסי לוקחת אותנו לעצירה בShell Beach שזיכינו בתואר "אחד המקומות הכי יפים שראינו באוסטרליה". החוף מורכב כולו מאינסוף צדפים קטנים, לבנים ועדינים (לנו זה הזכיר קצת פסטה) ונראה בתולי לחלוטין. הנוף עוצר נשימה ואנחנו רוצים להשאר פה שבוע… חבל שאי אפשר. אני, כמובן, מיד נשכבת על החוף ועושה Snow Angel. נכון, אין שלג, אבל למה להיות קטנוני. וואו, כמה יפה. ממשיכים הלאה ולאורך כל הדרך יש כניסות לחופים משגעים, שכל תיאור שלהם במילים יעשה להם עוול. את זה צריך לראות בעיניים. החוף המערבי מפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

P1110462.JPG

העצירה הבאה שלנו היתה במצפה מדהים בשם Eagle Bluff. חשבנו פעמיים אם לעלות לשם או לא כי הדרך היתה לא סלולה, חולית ומלאת אבנים, אבל אסי התותח עבר אותה במקצועיות. והיה שווה את זה. הנוף שנשקף מהפסגה היה מדהים והמים הצלולים בים מתחתינו היו כל כך נקיים שיכולת לראות כל דג שחלף שם. הכרחתי את אסי לחפש איתי כרישים, אבל גם הפעם התאכזבתי. מתי כבר נראה כריש?! ראינו המון ציפורים יפות, אבל היו גם המון חרקים ענקיים. לא טעים.
המשכנו הלאה לDenham וחנינו בקראוון פארק נחמד ממש על שפת הים. הדרך מפה לMonkey Mia קצרה למדי, אז הקמנו את האוהל ורכבנו לכיוון. הדרך, כ25 ק"מ, היתה משגעת, מלאת עצים ואגמים יפים. שילמנו את דמי הכניסה לשמורה ונכנסנו לחוף דרך מוזיאון קטן וחמוד שמספר קצת על בעלי החיים היחודיים למקום וממחיש את סכנות זיהום הים. לשמחתנו ולמזלנו, מיד כשירדנו לחוף ראינו דולפינים וכמובן שהתלהבנו מאוד. סיפרו לנו שלמחרת בבוקר אפשר לראות את האכלת הדולפינים והחלטנו שנחזור. ישבנו במסעדה על חוף הים, והיינו מאושרים ואסירי תודה על כך שאנחנו זוכים להינות מהנוף המדהים הזה.

P1110549.JPG

אחרי כמה שעות של בטלה נהדרת, חזרנו לקראוון פארק, אבל לא לפני שירדנו לחוף הים לראות את השקיעה היפהפיה. איזה יום נהדר!

16.8

שדות פורחים
התעוררנו מוקדם כי צריך להספיק לראות האכלת דולפינים ב0745. היה שווה את זה לגמרי! הדולפינים היו מדהימים והמדריכים נתנו לתיירים להאכיל אותם והסבירו על כל אחד ואחד מהדולפינים. הם גם הסבירו שאסור לגעת בהם, שלא יתרגלו למגע אדם. לא התמהמהנו הרבה, כי ממשיכים היום דרומה.
עצרנו בדרך בHamelin Pool  כדי לראות Stromatolites שהם צורות חיים פרימיטיביות שנראו נפלא בברושור, וקצת פחות במציאות… לא יכולנו ממש להבדיל בינם לבין הסלעים שמסביב. המשכנו דרומה לכיוון Geraldton והנוף השתנה בצורה דרמטית. לפנינו נפרשו לסירוגין שדות אדירים וצהובים של פרחי קנולה, שדות לבנים ורחבי ידיים של חומוס ושדות ירוקים ויפים של חיטה.

החיטה פה יותר נמוכה ממה שאנחנו רגילים לראות בארץ וזה בגלל שזה זן קצת שונה של חיטה, זן שמניב פרי מהר יותר מזה שלנו. השילוב של צבעי השדות עם תכול השמיים עוצר נשימה והריח משכר. הנופים האלו היו חסרים לנו מאז שנפרדנו מהחוף המזרחי. כשהגענו לג'רלדטון קצת הופתענו מגודלה של העיר. כמה זמן לא ראינו רמזורים! לא התגעגענו בכלל. מצאנו קמפ סייט נחמד ליד המרינה וסגרנו יום נוסף ונהדר.

17.8

אנשים טובים באמצע הדרך
מסתבר שלחנות ליד נמל פעיל זה לא מתכון טוב לשינה איכותית… הרעש הפריע לנו מאוד לישון בלילה והתעוררנו די מעוכים.. אבל היום מחכה לנו יום נפלא! ממשיכים דרומה לכיוון Perth ובדרך נבקר בPinnacles המפורסמים. גם היום אנחנו נהנים מהשדות הצבעוניים בדרך ומריח הפריחה. החלטנו לעצור בעיירה קטנה וציורית בדרך, והתמזל מזלנו להגיע לשם ביום של שוק איכרים. אבל כזה אמיתי, עם איכרים אמיתיים שמוכרים את הירקות שגידלו באהבה, במו ידיהם בגינת הבית, או את הסוודרים שטוו בנול. הרגשנו שנסענו אחורה בזמן ונהנינו מכל רגע. פנטזנו על דוכן כזה משלנו, בו נוכל גם אנחנו למכור את מרכולתנו. ויהיו שם ירקות שאסי יגדל ומאפים שאני אכין. אולי מתישהו זה יקרה. נהנינו מקולו הערב של איש מבוגר ונחמד שמנגן ושר שירים ישנים ולא רצינו ללכת כשהוא התחיל לשיר את Take me home, country road… שוחחנו עם המקומיים והיינו שמחים להשאר שם עוד שעות רבות אלמלא היינו צריכים להמשיך דרומה. המשך הדרך היה לא פחות יפה וראינו חוות והמון סוסים וכבשים.

ואז… הגענו לPinnacles. זה היה יותר יפה מכל מה שהעזנו לדמיין! נכנסנו עם האופנוע (אפשר ברכב או ברגל, אבל צריך לרכוב בזהירות בחול הרך) ונדהמנו לראות את החול הצהוב והסלעים הזקופים נישאים מכל עבר, עד לאן שהעין רואה. והם גדולים וקטנים ורזים ושמנים וכל כך יפים… באופק יכולנו לראות את הים והצבע הכחול שלו על רקע החול הצהוב היה מטריף. ראינו Echidna חמודה ושמנמנה ולא יכולנו להפסיק להתפעל מהמראות. בינתיים החלו להתאסף עננים בשמיים ומזג האוויר התחיל להתקרר משמעותית. התחלנו לחשוש ממה שמצפה לנו בימים הקרובים, אבל קיווינו לטוב. בדרך דרומה עוד יכולנו לראות ממערב דיונות אדירות ולבנות שנראו מרחוק כמו הרים מושלגים.

P1110688.JPG

החלטנו לעצור בLedge Point שזו עיירה קטנטנה וחביבה והקמנו אוהל בקראוון פארק שהיה אחד היפים שחנינו בו עד כה. פגשנו זוג נחמד שהגיע מניו זילנד עם ילדה וכלבת זאב והחלפנו חוויות. אח"כ הלכנו למטבח המשותף ופגשנו עוד כמה חברה מצויינים והעברנו יחד ערב נפלא. כולם היו נחמדים ואדיבים וזוג אחד אפילו הציע לנו לבוא אליהם הביתה להחליף צמיג במוסך שלהם. היה כיף להחליף חוויות ולשמוע סיפורים.
בינתיים, מזג האוויר המשיך להאפיר ולהתקרר ועננים כבדים התאספו. גם הגשם לא אחר לבוא, ותוך זמן קצר הפך מגשם קל למבול אדיר! אחד החברים סיפר שיש בPerth סופה אדירה ואנחנו מבינים שאנחנו בצרות. אנחנו צריכים להגיע לפרת' בהקדם כדי להחליף צמיג קדמי וגם מבחינת לוחות הזמנים של הטיול כולו, אנחנו לא יכולים להתמהמה זמן רב באיזור הזה. אחד החברים הציע לנו באדיבות רבה להעביר את האוהל שלנו לסככה של הקראוון שלו.
החלטנו להשאר במטבח עד יעבור זעם (או לפחות עד שנחליט מה עושים…) ואפילו התלבטנו להשאר שם כל הלילה במקום באוהל בגלל הרוחות והגשם. למזלנו הפארק היה כל כך יפה, נקי ומצויד שהאופציה הזו לא היתה כל כך גרועה.
להפתעתנו, סביב 2200 (אחרי יותר משעתיים עגומות במטבח הפתוח, קר וגשום ועגמומי), הגיע רכב למטבח והבעלים של הקראוון פארק הגיח מתוכו עם צרור מפתחות ואמר לנו שהוא ישמח אם נכנס לקבין, על חשבונו. היינו המומים ואסירי תודה וכמובן שהתעקשנו לשלם על החדר. מאז שאנחנו בטיול נתקלנו בטוב לב של אנשים, אבל מבחינתנו – זה היה השיא והאדון הנחמד ריגש אותנו מאוד. במהירות העברנו את כל הציוד מהאופנוע ומהאוהל לקבין, בגשם זלעפות, ייבשנו מה שיכולנו ואחרי מקלחת נעימה וחמימה פרשנו לשינה מתוקה.

18.8

כנפיים במקלחת
התעוררנו לבוקר חורפי במיוחד וניצלנו את דקות ההפוגה מהגשם כדי להכניס את האוהל ולקפל את הציוד. גילינו שסופה קשה עברה את פרת' אתמול ועשתה נזקים קשים בנמל ובחוף והחלטנו להשאר לילה נוסף במקום. את רוב היום בילינו בכביסה, תחזוקה של הציוד ובמנוחה בגלל הגשם שלא אפשר לנו להתקדם.
אסי קפץ למכולת השכונתית לקנות מצרכים לארוחת צהריים, שכללה כנפיים (שהפשרנו תחת הברז במקלחת…) וצ'ילי מתוק שצלינו על הברביקיו במטבח המשותף.. בודקים את התחזית מידי פעם ומקווים שמחר נוכל להמשיך דרומה.

P1110709.JPG

19.8

שורף לו ה..מה?!
הבוקר עדיין יורד גשם, אבל התחושה היא שהוא פוחת והולך. ברגע שראינו שהעננים התפזרו מעט החלטנו לצאת לדרך. לא התחמקנו מהרוחות העזות ומהגשם, אבל בסה"כ הרכיבה עברה בשלום.
הגענו לשמחתנו לפרת' שלמים ובריאים ושמחנו לגלות עיר יפהפיה ומטופחת. ראינו המון שכונות חדשות ויפות וניכר כי המקום עשיר יחסית, תודות לכורים הרבים שגרים שם שמכניסים כסף רב לעיר.
המטלה הראשונה שלנו לבוקר הזה היא להחליף את הצמיג ודי מהר מצאנו את המוסך שחיפשנו (Bike Doctor). החלטנו גם לקנות רפידות חדשות לברקסים, אבל אותם אסי יחליף לבד. בזמן שמחליפים את הצמיג מצאנו לנו בית קפה קטן ומקסים ואכלנו ארוחת בוקר קלילה. בניגוד ליתר בתי הקפה שעברנו עד עתה שמציעים מאפים ומטוגנים למיניהם, היה מרענן לפגוש פה מוצרים אורגניים ולחמים מקמח מלא.

כשהאופנוע היה מוכן, המשכנו מעט דרומה בחיפושים אחרי קראוון פארק ועצרנו בAnaconda כדי לקנות ספריי נגד מים כדי לרסס את החליפה של אסי. עצירה נוספת להמבורגר בHungry Jack’s  והגענו לפרבר יפה בשם Cockburn (מיותר לציין כמה צחקנו כששמענו את השם בפעם הראשונה. כן, אנחנו נושקים ל40, אבל דברים כאלה עדיין מצחיקים אותנו…  ). מצאנו קראוון פארק נחמד להקים את האוהל, ושמחנו לראות שהמקום יפה ומטופח. התארגנו להמשך הערב ובילינו לילה חמים ויבש באוהל כשבחוץ הגשם ממשיך.

20.8

Wave Rock rocks!
בימים האחרונים אנחנו מבינים שבגלל מזג האוויר הקשה בדרום מערב היבשת, נאלץ, לצערנו הרב, לוותר על חלק די גדול ממנו… אנחנו גם מתחילים להבין שלא רק שאנחנו קרובים מאוד לסוף הטיול הזה, אלא גם שאנחנו חוזרים למזג האוויר הגשום והקר שנפרדנו ממנו בחוף המזרחי ולא התגעגענו אליו בכלל. המחשבות האלו מבאסות אותנו מאוד, אבל אנחנו מתכננים את המסלול מחדש ומנסים לא לתת לזה להוריד את מצב הרוח ומבטיחים להינות ממה שנשאר.
החלטנו היום לחתוך מזרחה לכיוון Wave Rock. אסי שמע וקרא על המקום הזה וחיכינו מאוד להגיע לשם. הדרך לשם היתה משגעת והשדות הצבעוניים והריחניים המשיכו ללוות אותנו לאורכה. ראינו סוסים והמון כבשים ונהנינו מאוד. חלפנו על פני עיירות קטנות בדרך ושוב, בבגרות מפתיעה, נקרענו מצחוק כשעברנו עיירה בשם Wicock. מה יש להם עם השמות האלה?!

עצירה קטנה להתרעננות בHyden ,5 ק"מ מWave Rock והמשכנו לקראוון פארק בכניסה לשמורה. קיבלו את פנינו בחמימות, ואחרי שקנינו כרטיסי כניסה לשמורה והקמנו את האוהל, הלכנו לראות במה מדובר. המראה שנגלה לעינינו היה עוצר נשימה! סלע אדיר מימדים, ש(באופן לא מפתיע) מזכיר גל אדיר בשל המים הרבים ששטפו אותו לאורך שנים ועיצבו אותו ונותרנו המומים. הסלע היה מפוספס בפסים חומים ושחורים ששיוו לו מראה יפהפה. טיפסנו לפסגה של הסלע כדי לנצל את הדקות שנותרו לפני השקיעה והתמוגגנו מכל רגע.
אנחנו מתלבטים אם להשאר פה מחר או לא, אבל יש לנו את כל הערב להחליט.

21.8

Somewhere over the rainbow
התעוררנו אחרי לילה לח במיוחד ולקח לנו די הרבה זמן לייבש את האוהל והציוד לפני שיכולנו לארוז הכל. התלבטנו אם להשאר יום נוסף באיזור הWave Rock, אבל החלטנו שעדיף ש"נשמור" את היום הזה למקומות נוספים בהמשך הדרך. הטיסה שלי לארץ ב6.9 ויש לנו לעבור עדיין דרך לא קצרה עד למלבורן, כך שצריך לתכנן כל יום בקפידה. הלכנו שוב לראות את תצורת הסלעים המדהימה, שנראית אפילו יפה יותר באור יום. טיול קצר והמשכנו לרכוב לכיוון Hipo’s Yawn. בינתיים מזג האוויר טוב ואין גשם ואנחנו מקווים שגם המשך היום יהיה ככה. קצת פחות משני קילומטרים ואנחנו שם. המקום נקרא כך בגלל תצורת הסלע היפה שמשווה לו מראה של ראש היפופוטם גדול שמפהק. התפעלנו מאוד מגדלם ומיופיים של הסלעים ושמחנו שלא ויתרנו על החוויה.

P1110874.JPG

בינתיים, רוחות חזקות התחילו לנשב והשמיים האפירו והתחיל לרדת גשם. עצרנו לתדלק ויצאנו לכיוון Esperance, משהו כמו 400 ק"מ דרום מזרחה. הגשם לא הפסיק לרדת והעננים האפורים המשיכו להתאסף ולא היה נראה כאילו נראה סוף לגשם הזה היום…
כשהגענו לRavensthorpe עצרנו לתדלק, לאכול צהריים ולהתייבש קצת. היינו רטובים לגמרי ודי מבואסים מהגשם. היינו היחידים במסעדה ובעלי המקום היו ממש נחמדים ויצאו מגדרם כדי לפנק אותנו. זו היתה הפוגה נהדרת ביום הלא פשוט הזה. הגשם הלך והתחזק והבנו שאנחנו חייבים להמשיך.
יצאנו לדרך ואחרי כמה קילומטרים של רכיבה נגלה לעינינו מחזה מדהים שהפך את היום העגמומי הזה למדהים! מולנו ראינו קשת יפהפיה, מלאה וקסומה ויכולנו ממש לראות היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת.

חיכיתי שיצא איזה חד קרן ורוד מאיפשהו או שאסי יתחיל ל%$# דובוני אכפת לי, אבל זה לא קרה  לא יכולנו להפסיק להתלהב מהקשת ומכיוון שלא היתה תנועה האטנו את המהירות למינימום ושטפנו את העיניים ביופי הזה. הקשת ליוותה אותנו לאורך קילומטרים רבים בנסיעה ולפעמים ראינו אפילו יותר מקשת אחת בו זמנית. לאורך הטיול אנחנו תמיד מרגישים שכשעוברים עלינו רגעים לא פשוטים, קורה משהו נפלא שמזכיר לנו כמה כיף לנו וכמה ברי מזל אנחנו.
בישורת האחרונה לפני Esperance, הגשם נחלש ויכולנו שוב להינות מהשדות הצהובים והיפהפיים של הקנולה.
אחרי כמעט 400 קילומטרים ארוווווכים ואיטיים, הגענו סופסוף, ממש לפני שהשמש שקעה. שמחנו לראות את חוף הים היפה ומיהרנו למצוא חניון לבנות בו אוהל ללילה. הדשא היה רטוב ובוצי, היה קר מאוד והיינו עייפים מאוד מהיום הארוך, אבל מאושרים!
כשהכנו ארוחת ערב, פגשנו בחור שוויצרי נחמד שהתעניין באופנוע והחלפנו חוויות. שיחות קצרות עם המשפוחה בבית, מקלחת ולישון, מקווים שיהיה חמים בלילה ושמחר תצא השמש!

22.8

נוטלה ובצל ירוק – לא הולך ביחד
מתעוררים לבוקר לח במיוחד, האוהל והאופנוע רטובים, אבל השמיים בהירים לחלוטין, מה שמעודד אותנו לגבי 700 הקילומטרים שמחכים לנו היום… מייבשים את הציוד, אורזים כריכים לצהריים ויוצאים  לדרך. עצירה בעיירה קטנה בשם Grass Patch  לנשנש את הכריכים עם הנוטלה מבהירים לי שלארוז כריכים עם שוקולד יחד עם כריכים של גבנ"צ ובצל ירוק זה לא רעיון מבריק…
בדרך לNorsman  אנחנו רואים כמה Emu חמודות והדרך יפה. הנוף משתנה ומתחילים לראות הרבה שיחים קטנים ופחות ופחות עצים. אנחנו רואים הרבה שלטים שמעידים על כך שבאיזור יש סוסי פרא, אבל עד עכשיו ראינו רק שלטים. אמורים להיות פה גם המון גמלים (אותי זה הפתיע מאוד!), אבל עד עכשיו לא ראינו אפילו אחד. לא נורא, כאלה יש גם בארץ…
עצירה להתרעננות בNosrman  וממשיכים לכיוון Cocklebiddy שזה היעד שלנו להיום. באיזור הזה יש בעיה אמיתית של מים לשתיה והמים היחידים לשתייה הם מים מינרלים וליתר השימושים משתמשים במי קולחין מסוננים. כשעצרנו בBelladonia  לתדלק, יכולנו לקרוא על החלוצים הראשונים באיזור ואז גם הבנתי איך הגיעו לכאן הגמלים לראשונה מאפגניסטן ומאז התרבו עד מאוד (שהרי הגמל אינו אנדמי לאוסטרליה).
ידענו שלפנינו ממתין כביש שנחשב לישר והארוך ביותר באוסטרליה. הנופים פה ממילא די משעממים והכבישים שעברנו עד היום נראו ארוכים ואינסופיים (בייחוד בצפון ובמערב) ואנחנו סקרנים לדעת אם נבחין בהבדל… שלט גדול שמכריז על 90 Mile Straight מגלה לנו שהגענו וכעת מחכים לנו 146.6 ק"מ ארוכים ארוכים… אנחנו מאוד עייפים והרוח החזקה מנערת אותנו לכל הכיוונים. משאיות ארוכות שחולפות על פנינו מערבלות את האוויר ואותנו ואנחנו מחכים כבר שהכביש יגמר.
השמש מתחילה לשקוע ונהיה קר מאוד ואת 60 הקילומטרים האחרונים בדרך לקוקלבידי אנחנו כבר עוברים בחושך ובקור, מה שאומר שאנחנו בחששות גדולים מידידינו הקופצניים שאוהבים במיוחד לשוטט על הכבישים בחשיכה.
הגענו לRoadhouse בחושך, עייפים וקפואים ולא ממש מעודדים למראה הקראוון פארק המוזנח. מצאנו פינה קטנה לבנות בה את האוהל ומכיוון שלא היתה תאורה היינו צריכים לארגן הכל עם פנסי הראש שלנו. האוהל שלנו עדיין רטוב מלילות קודמים וכך גם המגבות ואנחנו מתלבטים אם בכלל הולכים להתקלח היום.

הקמנו את האוהל והלכנו לתחנת הדלק \ חנות המזכרות \ מסעדה \ קיוסק כדי לאכול משהו ואולי לפגוש אנשים מעניינים. בדרך לשם ראינו כלוב ענק וניסינו להבין בחושך מה יש שם. להפתעתנו ראינו Wedge Tail Eagle ענק והיינו די מופתעים לראות עוף מדהים כזה סגור בכלוב, גדול כמה שיהיה. אני, כמובן, לא יכולתי להתאפק, אז רחרחתי קצת בקבלה. שמחתי לשמוע שהדורס לא סתם כלוא, אלא משוקם אחרי תאונה קשה עם משאית והמקום השקיע זמן וכסף רב בשיקומו. בכל פעם אני נדהמת מחדש מהיחס המדהים של האוסטרלים לטבע ולחיות הבר שלהם.
שמחנו גם לפגוש בחור צעיר ונחמד שעובד כגוזז כבשים באיזור והעברנו ערב נעים ומצחיק איתו, חברה שלו ומגי, הכלבה הפסיכית והחמודה שלו. עכביש שהלך על הקיר לידינו עם דוגמה אדומה של שעון חול על גבו הזכיר לי איפה אנחנו נמצאים ושצריך להיות עירניים. זהו הRed Back הידוע לשמצה וגוזז הכבשים שלא נראה מבוהל כלל וכלל הרג אותו באדישות.
נכנסנו לחנות המזכרות ולא יכולתי להתאפק ולקנות, בפעם הראשונה בטיול, בובת וומבאט קטנה וחמודה במחיר מופקע 
מכיוון שהמים פה הם מצרך יקר, קנינו אסימונים למקלחת שנתנו לנו חמש דקות של מים חמים זורמים. תכנון מוקפד של חימום \ סיבון \ חפיפה \ מרכך ותוך 4 דקות אני בחוץ. לאסי הספיקו 3 
היה קר מאוד מאוד וקיווינו שנוכל להתחמם קצת באוהל ולישון.

23.8

Nullarbor and South Australia
איזה לילה…. היה קר נורא ומשהו בשקי השינה לא ממש הסתדר, אז גם לא היה ממש נוח. היה לי כל כך קר, אז גם לא יכולתי \ רציתי לצאת לעשות פיפי, כך שחצי לילה התאפקתי וריחמתי על עצמי די הרבה.
כשסופסופ יצאנו מהאוהל ראינו שהוא היה ספוג בלחות ולמרות שרצינו לצאת היום מוקדם, השקענו המון זמן בלייבש אותו ואת יתר הציוד. השכן הנחמד שלנו שחנה עם החצי קראוון שלו לידינו הגיע להתעניין ואני בינתיים הלכתי לצלם את העיט.
סביב השעה 0900 יצאנו לדרך, מודאגים שכבר מאוחר ואז גילינו שאפילו יותר מאוחר ממה שחשבנו כי מסתבר שחצינו אתמול עוד קו זמן וכבר אחרי עשר בבוקר! זה מסביר למה השמש זרחה כך בשעה שחשבנו שהיא שש בבוקר… 
היום עוברים כ500 ק"מ בNullarbor  עד שנגיע לNullarbor Roadhouse. הדרך היא דרך היסטורית ומפורסמת מאוד והיא גם תיקח אותנו לSouth Australia!

משמעות השם Nullarbor  היא בלטינית "ללא עצים" ובאמת הדרך כולה מלאה בשיחים קטנים, אבל אין עצים בכלל. הנוף החדגוני יפה, אבל גם קצת משעמם, אז החלטתי להתחיל מסורת חדשה של המצאת שיר אחד ביום לאסי, בהשראת אותו יום, קצת להפיג את השעמום וקצת להסיח את דעתו מכאבי הגב שלו. אחרי כמה דקות, זה מה שיצא:
"מה רצה הקנגרו, רק לקפץ בנחת,
עד שבאו האנשים ופתחו לו את הת#$
רצה לקפץ לו בין העצים,
עד שהגיעו המשאיות ופירקו לו את הבי%$#
זה בטח לא נעים לו, על זה אין להתווכח,
וגם לא לנו, שמריחים את הריח!
צחקנו מהשיר, והמשכנו לנסוע, קצת רעבים והרבה משועממים. כמו שאסי אומר: "יש פה הרבה כלום והמון שום דבר". עוד כמה  עשרות קילומטרים ואנחנו רואים את השלט… הגענו לSouth Australia! אנחנו שמחים מאוד להגיע לשם, אבל גם קצת עצובים כי זו בעצם המדינה האחרונה לפני שחוזרים לויקטוריה, נקודת המוצא והסיום שלנו.
אנחנו מאוד מודאגים מהמצב של השרשרת של האופנוע ומבינים שאנחנו כבר חייבים להחליף אותה. מאז שיצאנו מפרת' אין הרבה עיירות מפותחות ולא מצאנו מקום מתאים לקנות שרשרת חדשה ואנחנו מקווים שנמצא מקום לפני שנגיע לאדלייד.
הנוף משתנה ושוב מתחילים לראות עצים. הרוח חזקה ומדהים לראות איך כל העצים גדלים פה באלכסון מהרוח. סופסופ הים מתחיל להציץ ואנחנו מאושרים! נכנסנו לשני מצפים (Lookouts) יפים ונדהמנו מחופי הים המשגעים והצוקים האדירים. כמה קילומטרים לפני הרודהאוס, הופתענו לראות דינגו יפהפה בצד הדרך. וואו! היה שווה את כל הדרך!

כשהגענו לרודהאוס התחיל כבר להחשיך והיה קר מאוד. לקחנו קבין ללילה, כי לא ממש יכולתי לחשוב על לילה נוסף כמו אתמול, אבל בעיקר הגב של אסי חייב כבר מנוחה.
התארגנו בחדר, עשינו קצת כביסות ואכלנו ארוחת ערב. פגשנו חבורה של רוכבי שטח והחלפנו קצת חוויות. היה ערב נעים במיוחד ואגרנו קצת כוחות להמשך.

המשך בוא יבוא והסיום המסתמן יהיה כנראה כמו באגדות. סטיי טיונד!

———————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות להדר ואסי

———————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

23 בספטמבר 2014 רום רוכב את אפריקה מדרום לצפון- בוצואנה

באפריקה יש הרבה פילים, תנינים, מטוסים,

סירות קאנו, אופנועים ואחד רום בן אליהו!

DSCN3766.JPG

הבלוג של רום כאן

ודף הפייס של רום כאן

זה היה הפיל השלישי שחצה את הכביש כמה מאות מטרים לפני שגרם לי להבין למה נהג משאית הזקן ממעבר הגבול אמר לי לא להוריד לרגע את העיניים מהכביש. חלקה הצפוני של בוטסואנה הוא כמו ספארי אחד גדול. אין שום גדרות המפרידות בין הכביש לשטחי חיות הבר. פילים, ג'ירפות, זברות, פרות וחיות אחרות פשוט מתפרצות לכביש וגורמות למפגשים בלתי נעימים.
בכדי לא ליצור הפרדה בשטחי הטריטוריה ולפגוע בתנועות הנדידה של החיות בין העונות החליטו בממשלת בוטסואנה פשוט להגביל את מהירות הנסיעה ל-80 קמ"ש.
כדי לסבר את האוזן, שטחה של המדינה הזאת גדול פי 28 משטחה של ארצנו הקטנטונת.
תארו לעצמכם מה היה קורה בארץ אם היו מורידים קצת את מהירות הנסיעה בכביש שש.

DSCN3998.JPG
לאפריקה יש את הקצב שלה ובתור אורח אני צריך להתאים את עצמי לקצבה ולהיעזר בסבלנות ובערנות גבוהה במיוחד. כבר ידעתי נסיעות ארוכות ומשעממות בחיי אך בבוטסואנה הגעתי לשיאים חדשים.
הגעתי למאון, עיר בדרום דלתת-האקוונגו הגדולה והייחודית בעולם.
מצאתי מקום להניח את האוהל ללילה על שפת נהר רחב שוליים יפיפה ושורץ קרוקודילים ויצאתי לבדוק מה יש לאיזור הביצתי ביותר בעולם להציע. באחת הירידות לנהר עמד בחור צעיר ולחוץ ליד טנדר עם עגלה שתקועה במצב ר' [מצב שמגיעים אליו אם לא יודעים לעשות רוורס עם עגלה] כשניסה להוריד את העגלה למים כדי לאסוף את חבריו שהיו עם סירה במים.
עצרתי לידו והצעתי את עזרתי: "למזלך פגשת את אלוף מושב חרות ברוורס עם עגלה לשנת 2008" אמרתי לו וחילצתי את סירת חבריו השיכורים מהמים.

אחד מהם, קטוע רגל, החזיק בשק גדול שבתוכו היה תנין צעיר. מאוחר יותר התברר שאת רגלו החסרה איבד כמה שנים קודם לכן ממסע ציד דומה באותו נהר על ידי קרוקודיל ענקי ורק במזל נשאר בחיים.
"החייה הזאת אכזרית, היא נתפסת עלייך ומתחילה להסתובב ולמשוך אותך פנימה לתוך המים עד שאתה טובע, הסיכוי לההחלץ מזה הוא אפסי" סיפר לי הבחור הצעיר והלחוץ. הציג את עצמו כטייס וכאות תודה לעזרתי, הציעה לי להצטרף אליו למחרת לטיסת ראווה מעל האיזור לראות להקות של פילים מהאויר.
לא יכולתי לסרב. אני מתחיל לצבור שעות טיסה כה רבות שבסוף אצא טייס מכל הסיפור הזה…

הסיפור של הבחור קטוע הרגל ריתק אותי וסיקרן אותי לראות את התנהגותם של הקרוקודילים במים.
לא רציתי לקחת סיכון גדול מידי והחלטתי לנסות למצוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, בעל ציוד מתאים וניסיון בתחום.
מצאתי דייג מקומי עם קאנו ישן מעץ ומקל ארוך שבעזרתו הוא מתמרן והחלטתי שזה הבן אדם המתאים ביותר למשימה.

שילמתי לו כמה ג'ובות ויצאנו במעלה הנהר למצוא קרוקודילים. הגענו לאיזור ביצתי פראי ויפייפה, השתקפות העצים על המים יצרו אשלית מראה כה אמיתי שהיה קשה להבדיל בין שמים וארץ.
הדייג תימרן את הקאנו בין שיחים וקני סוף המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים שנתפסו רובם על פני וגרמו לי לחבוט בעצמי בפראות כדי להעיף אותם ממני וכמעט הפכתי את הקנו.
הרגשתי חוסר שיוויון קל כשהיתושים האימתניים לא חדלו לתקוף רק אותי למרות שהייתי לבוש מכף רגל ועד ראש והדייג עם מכנס וחולצה קצרים לא ניראה מוטרד אפילו לרגע.
משפחה של היפופותמים רבצו להם לא רחוק מאיתנו, ציפורים התעופפו וזימרו סביבינו, אלפי יבחושים נכנסו לנחירי ואוזני אך שום קרוקודיל לא נראה באופק.
"יותר מסוכן מלראות קרוקודיל זה לא לראות קרוקודיל" אמר הדייג וצמרמורת קלה עברה בגופי.
מידי פעם הדייג חבט בקנו עם המקל הגדול כדי לנסות לגרום לתזוזה במים, אך שום דבר לא קרה.

שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר. אחרי הדלתא, היה לי דבר נוסף להספיק בבוטסואנה וזה לראות את שמורת המחאדיחאדי – אגן מלח ענקי  שמזכיר את הסאלאר בבוליביה.

בהצעתו של מקומי שפגשתי, נמנעתי מלהכנס מהדרך "הרגילה והמשעממת" לדבריו והמשכתי לדרך "המיוחדת"
עמוד אבן ישן ודהוי סימן בחץ את הכיוון לשמורת האגן והצביע על שביל צר שהתפתל ונעלם בין שיחי הסוואנה.  בלב -ממש לא שלם- התחלתי לרכוב על השביל המוביל לשמורה.
ילד עירום שישב ועשה את צרכיו ליד השביל התרומם ורץ לכיווני בהתרגשות עם חיוך גדול מלא בזבובים וביקש נדבה.
לפי תגובתו הבנתי שכנראה מטיילים נוספים עוברים בשביל הזה וזה בטוח להיכנס. נתתי לו 10 פולה, נייר טואלט והמשכתי פנימה.

חיפשתי סימן טרי שלי צמיגים שעברו לפני, אך השביל היה מלא בעקבות של בעלי חיים ולא נראה ששום רכב עבר שם בימים האחרונים.
הדרך הלכה ונהייתה חולית וטובענית יותר ככול שהמשכתי פנימה. עצרתי מספר פעמים וחשבתי לחזור על עקבותיי אך הרגשתי שזו תהיה החמצה לוותר בשלב הזה, הורדתי עוד אויר בצמיגים והמשכתי. ניסיתי להגביר קצב כדי להגיע באור יום לקמפ-סייט שנמצא בתוך השמורה.

החול הרך הפך לפודרה טובענית שגרמה לאופנוע להיזרק מצד לצד ללא שליטה, הייתי חייב להמשיך במהירות ולשמור על מומנט גבוה כדי לא להתחפר ולשקוע. הרגשתי כמו לוחם שוורים היושב על גבו של שור זועם המנסה לזרוק אותי מעליו ונלחמתי בכל כוחי להישאר על האופנוע ולא ליפול או לצאת מהקוליס. האבק והזיעה הקשו עלי מאוד והחלטתי שאם אמשיך אני עלול להיפצע ולהישאר זרוק לבד בשטח. עברו כמה שעות מאז שנכנסתי לשטח ועוד לא ראיתי נפש חיה.

סיימתי את הקטע הקשה וראיתי בגי' פי אס שנותרו לי עוד 30 ק"מ ליעד.

בשלב זה בטחוני להמשיך היה מעורער לחלוטין והשעה הייתה מאוחרת מידי בכדי לחזור בחזרה את כל הדרך. הרגעתי את עצמי בכך שבמצב הכי גרוע אעשה את הלילה בשטח ואחזור למחרת בבוקר. האזור היה עשבי ומלא בשיחים גבוהים שהגבירו את חששותיי למפגש עם חיות טרף במהלך הלילה.

פחדתי, ממש פחדתי והתחלתי להילחץ שלא לצורך.
ירדתי מהאופנוע, שתיתי מים וליקקתי קצת מחפיסת השוקולד שנמסה מהחום.

הדבר הגרוע ביותר במצבים כאלו זה לתת לפחד להשפיע על שיקול הדעת. צריך להירגע, לשמור על קור רוח ולמצוא פתרון.

פתחתי מפה וראיתי שהשביל רץ במקביל לאגן המלח בקו אווירי של פחות מקילומטר אחד.
בהעדר אפשרויות נוספות, ירדתי מהשביל ונסעתי באזידוך דרך הסוואנה לכיוון אגן המלח בתקווה שיהיה יבש וקל יותר לרכוב עליו.

עד שהצלחתי לפלס את דרכי בין השיחים ולהגיע אל משטחי המלח האדירים, השמש החלה לשקועה והגעתי בדיוק בזמן לשעות דמדומים שצבעו את האופק בגוונים עדינים של ורוד וסגול ורק פס דקיק הפריד בין המישור האין סופי לרקיע.
עקבות ישנות של בעל חיים גדול מילאו את השטח בבורות עגולים והצורות היחידות ששברו את המישור המוחלט היו צלליות רחוקות של בנות יענה שרצו להן לכל מיני כיוונים ללא היגיון.

עצרתי לרגע להתענג על הרגע הקסום הזה. דבר שאני נמנע ממנו בכל מחיר הוא רכיבה בחושך והחלטתי שעדיף לעצור ולהתמקם ללילה בלב השממה הזאת.

בישלתי קוסקוס עם שעועית, קידשתי על כניסת השבת ונשכבתי להסתכל על השמיים המוארים.

הירח זרח בדיוק מעלי והכוכבים היו קרובים יותר מאי פעם. רוח קרירה נשבה וצננה את גופי.
שמחתי שלא ויתרתי.

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן-אליהו

————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

18 באוגוסט 2013 עודד ויטאליס באפריקה. 12

לרכוב לגורילות של רואנדה

Gorilla Tracking 042-MOTION.gif

למעקב אחר המסלול של עודד על מכשיר הג'י.פי.אס שאיתו,  אנא הקלק כאן.

אחרי קיגאלי הנעימה והמחבקת שמנו פעמינו צפונה לאוגנדה. יד הגורל, כדרכה, הובילה אותנו שלא במסלול שאליו התכוונתי – וטוב שכך. רכבתי באחת הדרכים היותר יפות בכלל ולרכיבה בפרט. ב @ טריפ אפשר לקבל מושג.

[youtube url=http://youtu.be/cBYzniU1NEg>] [youtube url=http://youtu.be/pQ2Uy63Fl_A>]

למחרת הצטרפתי לריינג'רים לטרק ביער למפגש עם הגורילות – אחת החוויות היותר מרגשות שחוויתי מעודי (אולי מפה השם). – יש בינינו – לא יודע לגביכם – התאמה גנטית של 98% ונותרו פחות מ-900 מהן בעולם. המשפחה שפגשתי – 10 נפשות כשהצעיר הוא בן 4 חודשים – אפשר לראות את הראש שלו באחדים מהצילומים בזרועותיה של אמו והמבוגר וראש המשפחה בן 52.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!