הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

4 בספטמבר 2013 מני אברמסון בדרך הארוכה לגיאורגיה – 5

מני עובר מאוסטריה לסולבניה ומדרים

לקרואטיה, מונטנגרו ואלבניה

ומקדוניה לא ממש חיכתה לו…


View Larger Map

1001810_10151743214393536_897702086_n.jpg

במעבר גבול בין איטליה לאוסטריה התחיל לרדת גשם ולאחר כמה ק"מ, החלטתי לעצור ליד סופר-מרקט בשביל להמתין לגשם שיפסיק לטפטף וגם ככה הייתי צריך לעשות קניות, שיהיה לי מה לבשל לקראת הערב. לאחר שעמסתי את המצרכים על הקטנוע, התחלתי לחפש מקום קאמפינג, מכיוון שהתחיל להחשיך ואני לא מתלהב לרכב בחושך עם קטנוע עמוס ועל כביש רטוב. לאחר רכיבה של 2 דקות על כביש 100 לכיוון מזרח, ראיתי מרחוק כיתוב על גג של בית  את המילה  "CAMPING" וישר רכבתי לכיוון, כאשר הגעתי לשם, קיבל אותי בחור אוסטרי בחיוך ונתן לי להתמקם על הדשא ליד הבריכה של הקאמפינג תמורת 13 אירו ואינטרנט חופשי. יום למחרת, החלטתי לקחת יום חופש ולהשאר עוד יום בקאמפינג, ליד האוהל שלי ישנה משפחה בת 5 נפשות, אמא, אבא ועוד 3 בנות בגילאים שבין 7-13 שמטיילים באירופה על האופניים ולאופניים של האבא, קשור נגרר שהוא סוחב את כל הציוד עבור המשפחה וככה הם בדרכים כבר חודשים.
ניצלתי את היום חופש, לטיול רגלי בשביל שאני לא אשכח ללכת והלכתי לטייל ביער שצמוד לאתר הקאמפינג. בעל המקום אמר לי שיש אגם יפיפה במרחק של 10 דקות הליכה ויצאתי לכיוון בהמלצתו. כאשר הגעתי לאגם, רציתי קצת להיכנס למים, אבל הדבר היה בלתי אפשרי מכיוון שהמים היו קרים, אז חזרתי לקאמפינג וחזרתי לאגם עם המיזרון המתפנח בשביל להשתזף קצת על המים. לקראת הצהריים, הרגשתי שאני חייב לרכב קצת, לפחות בהרים שקרובים לאתר וביקשתי שבעל הקאמפינג שיבנה לי מסלול של שעתיים רכיבה. ויצאתי שוב לאספלט, ההרים של אוסטריה מדהימים והאספלט איכותי, מסביב הכל ירוק ונחלים בכל מקום, מה שממש התלהבתי מאוסטריה זה מהבתים היפים שבנויים מבטון ומעץ ומקושטים באדניות עם פרחים אדומים, כאילו זה תקן שכל בית חייב להיות מקושט כך, דבר המוסיף לפסטורליות של הנוף.
יום למחרת, לאחר ביקור בעיר Lienz התחלתי להתגלגל לכיוון סלובניה על כביש 111 לכיוון דרום מזרח ונפרדתי מאוסטריה.
1069907_10151743927103536_252424525_n.jpg
דרומית לעיירה Kranjska Gora על כביש 206 שעולה לכיוון ההרים הסלובניים, יש אגם יפיפה וצלול, המים לא היו קרים כל כך אז נכנסתי קצת להתרעננות לפני שאני מטפס להרים, אחרי שהתפנקתי על בירה טובה, המשכתי דרומית על כביש 206 המפותל וטיפסי על הדרך עד מעבר הVRSIC שנמצא בגובה 1600 מטרים, כאשר מסביב הנוף מהפנט ועדיין רואים את השלג על ההרים. משם המשכתי בירידה לכיוון העיר Bovec כאשר כל הדרך יש נהר שמלווה אותך עד למטה ואיתו גם מטפסות הטמפ' ומתחילים להתגעגע לקרירות של ההרים.
החום עשה את שלו והחלטתי שבדרך לקרואטיה נעבור דרך Trieste להשתכשך קצת על החוף האיטלקי ולהנות מהגלידות המשובחות שלהם, ככה זה שהדאגה היחידה שלך זה לאן לרכב, החיים באמת קשים.
מ Trieste המשכתי לכיוון דרום מזרח על כביש E61 עד לביקורת הדרכונים של קרואטיה. בהתחלה לא הבנתי למה עוצרים את כולם לביקורות? הרי המעברים הגבול באירופה פתוחים לגמרי ונדיר שעוצרים אותך לביקורות ואז הסתבר לי שקרואטיה נכנסה לאירופה רק השנה אז  הם עדיין עושים ביקורות לכל רכב שנכנס. השוטר היה מופתע שהגעתי כל הדרך מישראל ואמר לי שזה פעם ראשונה שהוא רואה ישראלי נכנס עם האופנוע שלו לקרואטיה. נפרדנו לשלום והמשכתי כביש 8 בדרכי לעיר Rijeka שנמצאת על קו החוף. הדרך מקסימה וכוללת טיפוס על ההרים ומעברים דרך כפרים קטנים ואותנטים.
למחרת המשכתי ברכיבה דרומה על הכביש הראשי שצמוד  לים האדריאטי. הרכיבה לצד החופים המדהימים של קרואטיה, היית חוויה מרתקת אבל ממולץ לבקר בחודשים פחות חמים מחודשי יולי-אוגוסט.
בהמלצת האתר http://www.bestbikingroads.com החלטתי לסטות מכבישי החוף ולעלות לעבר ההרים, מכיוון שידעתי שיש לי עוד כמה מאות של ק"מ טובים של רכיבה לצד החופים וגם קצת לברוח מהחום של הקיץ. אז עליתי על כביש 501 שנמצא ליד העיר Kraljevica ורכבתי איתו לכיוון מזרח, על פי המסלול שהמליצו בהאתר.המסלול היה בהחלט מדהים – מה שכלל גם טיול שבילים לא מתוכנן של 50 ק"מ עם המג'סטי. כן אני יודע זה קצת מוזר ובכלל לא נוח לרכב עם קטנוע בשבילים, אבל השביל שנכנס ליער היה כל כך יפה שלא יכלתי לוותר עליו וירדתי מהאספלט קצת לקפץ על השבילים הקרואטים. באמצע יער, על איזה שביל גם הספקתי לפגוש רוכב סלובני על הפייזר שלו שכנראה גם החליט לעשות שבילים ושנינו הינו מופתעים לראות אחד את השני עם כלים שנועדו לאספלט רוכבים בשבילים. לקראת אחר הצהריים, התחלנו לרדת שוב לכיוון החופים בשביל למצוא מקום לקאמפינג והרוכב הסולבני נפרד ממני, כי היה צריך לחזור הביתה והמשיך ברכיבה צפונה.
למחרת, המשכתי ברכיבה על קו החוף כאשר אני עובר דרך הערים Zadar Split ו Dubrovnik בהחלט הערים מקסימות ונחמודות ששווה לבקר בהם.
אבל מצד שני, אני ממליץ לכל מי שמתכוון לרכב בקרואטיה, לא לעשות זאת רק על קו החוף מכיוון שבאיזשהו שלב זה די נמאס לרכב 250-300 ק"מ על קו החוף, מה גם שזה די אותו נוף והחופים יפים אבל ניראים אותו הדבר. לקראת הערב מתמקם בחוף קסום שנמצא מס' ק"מ מגבול מונטנגרו-קרואטיה, אבל בצד של קרואטיה וב"גוגל מפס" המקום ניקרא Autokamp "Monika , אחד החופים היפים בקרואטיה והקאמפינג נמצא ממש על קו המים. אין כמו לסיים את היום בטבילה באיזה חוף קסום ולהתכונן למחר לקראת מונטנגרו.
לבוקר שלמחרת מתייצב במעבר הגבול של מונטנגרו, משלם 15 אירו לגרין-קארד (ביטוח חובה) כי הגרין-קארד שהיה לי לא היה תקף למונטנגרו, ופחות מ 15 דקות השוטר מביקורת הגבולות אומר לי "ברוך הבא למדינה שלנו".
מונטנגרו מדינה קטנה ויפה. החופים שלה מאוד שונים מהחופים של קרואטיה והרבה יותר יפה. זה בגלל ההרים שנמצאים ממש על קו החוף והחופים שונים אחד מהשני והם הרבה יותר מסודרים. בכלל, מונטנגרו מנסה לקדם את התיירות הרבה יותר מאשר קרואטיה ואת זה רואים מיד שעוברים את הגבול בניהן. גם הרכיבה עצמה מאוד כייפית מכיוון שהתוואי כל הזמן משתנה והעיניים לא משתעממות לרגע. בדיעבד, אני קצת מצטער שעברתי את מונטנגרו ביום אחד ולא נשארתי שם לעוד כמה ימים בשביל לטייל גם בצד המזרחי של המדינה.
הכניסה לאלבניה עברה חלק והם לא דרשו שום גרין-קארד ותוך 20 דקות היתי כבר על כבישי האלבניה. אלבניה היא מדינה עניה וגם מצב הכבישים לא משהו ובכמה אזורים, היתי מעדיף לרכב על שביל מאשר על האספלט, אם אפשר לקרוא לזה אספלט בכלל. תוסיפו לזה את הנהגים שלא רואים אותך ממטר. המצב דרש ממני להגביר ערנות ולהיות מודע למה שקורה מסביב. אחרי כמה עשרות ק"מ, אתה כבר לומד את העניינים ואת הנורמות המקובלות ואז אתה גם מרים את הראש ומסתכל מסביב וקולט איזה מדינה יפה זאת אלבניה למרות התשתיות הגרועות. רכבתי על כביש הראשי SH1 ומשם פניתי לכביש SH6 לכיוון עיירה Burrel ותכננתי למצוא איזה מלון או מוטל לעביר את הלילה. אבל בדרך ראיתי שלט שכתוב על "קאמפינג עוד 50 ק"מ" והחלטתי לראות על מה מדובר. מצב הכביש של SH6 הוא סביר מינוס אבל הנוף בהחלט מפצה וגם האגמים שרואים בדרך. מ Burrel המשכתי  ברכיבה  עד שהגעתי לכנסיה שבכניסה יש שלט "CAMPING" היתי קצת מופתע ונכנסתי פנימה. בחצר של הכנסיה עמדה אישה עם שני ילדיה, שקיבלה אותי בחיוך ואמרה לי שאני יכול לפתוח את האוהל איפה שבא לי תמורת 9 אירו ללילה. החצר של הכנסיה היתה ריקה למעט רכב אחד של תיירים הולנדים שגם מצאו את המקום במקרה. בחצר של הכנסיה היתה רשת של כדור-עף ומאוחר יותר שהגיע בעל המקום שאלתי אותו עם יש לו כדור שאפשר לשחק ואחרי א.ערב גירדתי את הולנדים מאוהל וביחד עם בעל המקום שיחקנו כדור-עף עד הלילה ואחרי זה התפנקו על בירות קרות ואבטיח.
בבוקר התארגנתי והתחלתי בתנועה לכיוון הגבול עם מקדוניה. כאשר הגעתי למעבר הגבול הם דרשו  גרין-קארד(ביטוח). הסברתי להם שהביטוח שיש לי לא תופס למקדוניה ואני צריך רק יום אחד בשביל לחצות את מקדוניה ולעבור לבולגריה. הם אמרו לי שביטוח עולה 50 אירו ל 45 ימים. ניסיתי להסביר שוב שאין לי מה לעשות במקדוניה 45 יום ואני צריך רק ליום אחד ואני מוכן לשלם גג 10 אירו בשביל זה. הם סירבו להצעה ואמרו לי שהזמן המינימלי לביטוח הוא 45 ימיים ואני חייב לשלם 50 אירו אם אני רוצה להיכנס. הבנתי שאין לי ברירה ואמרתי אוקי ואז השוטר שרק לאיזה נהג מונית והוא הגיע עם פינקס ואז התעצבנתי ושאלתי אותו האם נהגי המוניות אצלכם הם גם סוכני הביטוח והוא ניסה להסביר לי שזה חוקי ואין לי מה לדואג. אני לא קניתי את זה עליתי על האופנוע בירכתי אותם במצוות פרו וברו וחזרתי שוב לאלבניה ורכבתי דרומה ליוון. לאחר לינה ביוון בבוקר המשכתי למעבר הגבול עם בולגריה.
בפרק הבא אכתוב על בולגריה וגאורגיה.

שבוע טוב

מני

——————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למני אברמסון

——————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

9 ביולי 2013 עודד ויטאליס באפריקה 5. מנמיביה מזרחה

לאורך נהר האוקוואנגו הפלאי

אפריקה מתחילה להיראות יותר אפריקה

Kwando  River 014.JPG

מסלול הרכיבה של עודד כפי שמתועד באפליקציית הג'י.פי.אס. שאיתו

טוב, אפריקה זה באמת. נוסעים בכביש ולצד הדרך פילים. עד אתמול הייתי בטוח שזה שייך למחלקת פיית השיניים. אני בכזאת התרגשות שכנראה אשן מחותל הלילה.

אתמול פגשתי שני חבר'ה ד' אפריקאים שיש לי אופנוע כמו שלהם – אחי האובדים. בלא להתמהמה, הם החליטו לחגוג את האירוע עם אחים אובדים אחרים (שבט אחר) – זה נגמר בלינה משותפת בקמפינג. הם ממש ממהרים, עזבו מוקדם בבוקר.

אני בנחת המשכתי לבדי להתגלגל מזרחה לכיוון זמביה כאשר לצידי הדרך עדרי פילים – מדהים.

לאורך נהר האוקוואנגו – נשפך לנהר הזמבזי ושותף בכיר למפלי ויקטוריה – אני מתקרב – על שביל מצאתי קמפינג נחמד עם בקתות על המים. לפני השקיעה הצטרפתי לשיט על הנהר – את שראיתי, בתמונות.

————————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעודד ויטאליס

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

8 ביולי 2013 מני אברמסון בדרך הארוכה לגיאורגיה. 1

כיבוש האתגר על קטנופנוע ימאהה

20130707_114513.jpg

יום חמישי ה 4 ליולי, השעון המעורר מצלצל ואני קופץ מהמיטה כמו פנתר, מכין קפה קטן של בוקר ובין לגימה ללגימה עובר על הרשימה לבדוק שלא שכחתי כלום. יורד עם הציוד למטה ומעמיס את הקטנוע. מניע את המג'סטי ועולה על כביש 2 למשרדים של רוזנפלד.
מגיע לאליסיה בשעה 11 בבוקר. היא מקבלת אותי בחיוך ושולחת אותי לשלם אגרות נמל של כ 300 ש"ח, לאחר ששילמתי, חוזר אליה ומשלם לה 700 אירו עבור ההפלגה שלי ושל הקטנוע ליוון, וכל זה לכיוון אחד, טוב מישהו צריך לשלם את המחיר של המונופול שקיים בארץ בתחום המעבורות ליוון.
לאחר שהיא מוסרת לי את הכרטיס לאוניה של אליוס, אני ממשיך עם הקטנוע לכיוון הנמל. בדיקה ביטחונית קצרה ולאחר מכן לביקורת הגבולות, ביקור קצר במשרדי המכס ואני על האוניה.

בדיקה שהאניה אכן בכיוון הנכון

ההפלגה ליוון נמשכת כ 3 ימיים כאשר יש עצירה של כמה שעות בנמל לימסול שבקפריסין. כשהגענו ללימסול, ירדנו לשתות בירה קרה בבית קפה הנמצא ממש ליד הרציף שהאוניה אליוס עגנה. עוד כ 18 שעות הפלגה וסוף כל סוף מגיע לנמל לבריו שביוון.
המתנה של כ שעה וחצי לביקורת גבולות ולחותמת בדרכון ואני יוצא ברכיבה על כביש 89 העוקף את אתונה לכיוון פאטרס.

יוון כמו שיוון צריכה להיות

כעבור רכיבה של כ 100 ק"מ , מוצא מקום על החוף המיועד לקמפינג,  משלם 13 אירו בקבלה ומקים את האוהל על שפת החוף . מחר רכיבה של כ 250 ק"מ ואני בפאטרס לתפוס מעבורת לאיטליה.

————————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שמורות למני אברמסון

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

2 בפברואר 2013 גבי עולה מאוסואייה צפונה – כתבה 36

המסע ממשיך לכיוון צפון

ולשמורות הטבע של מזרח פטגוניה

P1080660.JPG


הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 26.1.2013
אין ספק שקשה לעזוב מקום יפה ונעים כמו אל קלפטה, ויחד עם זאת, אין ברירה וחייבים להמשיך בדרך. אכלתי ארוחת בוקר טובה בהוסטל ויצאתי לרכיבה הלא ארוכה בתקווה למצוא פתרון למיקרו סווי'ץ של רגלית האופנוע, שלא מפריע לרכיבה אבל אני מרגיש חסר בלי זה. משטר הרוחות באיזור זה של פטגוניה הוא ממערב למזרח ולכן מזג האויר היה הרבה יותר טוב מאשר בדרך הלוך והרכיבה עברה בנעימים כאשר הגעתי ל Rio gallego  ולחנות האופנועים היחידה בעיר, אמר לי בעל המקום שהם לא מחזיקים חלקים כאלה, כי הם לא נשברים… ואז הוא הבין את הגיחוך שבדבריו מכוון שהחזקתי ביד חלק כזה שבור. כמובן שזה לא ממש עזר לפתרון הבעיה. התמקמתי באותו מלון קטן מהפעמיים הקודמות שעברתי כאן. מקלחת ויצאתי לסיבוב מאכלים מקומיים (אמפנדה וסנדביץ מיגה). בערב חזיתי במראה מדהים האופייני לעונת השנה בחלק זה של העולם, הקרוב כל כך לאנטארטיקה: משחקי צבע על כל גווני האדום סגול בוהקים נמתחו על כל השמים ומנגד ירח מלא ועגול. (לצערי המצלמה נשארה מאחור) במידה ולמישהו היתה מצלמה 180 מעלות הוא היה זוכה לצילום שהיה ראוי לתואר "תמונת השנה".


כביש מספר 3 העובר לאורך החוף האטלנטי של דרום אמריקה בארגנטינה. באמת "כביש ללא סוף"


יום ראשון 27.1.2013

יצאתי צפונה מריו גאייגוס. הפעם שלא כמו בשהייתי הקודמת כאן בעיר הדרומית ביותר בפאטגוניה, לא היתה הפסקת חשמל, אבל הרי כדי להצדיק את המושג "אחד המקומות הרחוקים בעולם", אי אפשר בלי תקלות; אז האינטרנט עדיין לא תיפקד כראוי. במקרים כאלה, אני שולח SMS הביתה להודיע שהכל בסדר ויוצא לדרך. אומרים שאמריקה הלטינית זה סוג של עולם שלישי. אך, איני זוכר אם ציינתי בעבר, כי כיסוי הרשתות ההסלולרית במרכז ודרום אמריקה, הוא מושלם ובהרבה מקרים, טוב יותר מאשר באיזורים נרחבים בארה"ב וקנדה המודרניות בהן היו מקומות שלא הייתה לנו תקשורת סלולרית – כשעוד רכבתי שם עם יוסי ונייג'ל. הרכיבה צפונה בשעה הראשונה הייתה נעימה, אך לאחר מכן החלה לטוס סביבי רוח שהגיעה ממערב – כזו שרק פטגוניה יודעת לייצר כמותה (ביחד עם מונטנה בארה"ב) והרכיבה הפכה לקשה עד לתחנה הראשונה לאחר כ – 250 ק"מ רצופים בהם לא ירדתי מהאופנוע. לא זכור לי דבר דומה במסע הזה עד היום. את מאה הק"מ האחרונים עד Puerto san julian, נסעתי באיטיות שהקלה על הרכיבה. חזרתי ללון באותו מקום שהייתי בו לפני כשבוע בדרך דרומה  ומכוון שקליטת האינטרנט כאן איכותית למדי, אני משלים יומיים אחרונים בכתיבה ומתכנן את המסלול לימים הקרובים.

יום שני 28.1.2013
אמש כיוונתי שעון כדי לקום יחסית מוקדם ולהספיק להגיע ליעד הבא: העיר Comodoro rivadavia. שם אני מקווה למצוא פתרון לטיפול תקופתי לאופנוע ואולי חלקים שלא הצלחתי למצוא דרומה מכאן. הרכיבה בשעה הראשונה עברה טוב ולאחר מכן חזרתי למאבק עם  ידידתי הרוח למשך כשעתיים ולאחר שנתרצתה, נעלמה. ההפתעה של היום הגיעה באמצע היום, כאשר לפתע הרגשתי כאילו אני רוכב בוואקום. לא הייתה רוח. שקט מוחלט והרגשה שכאילו אני מנותק מהעולם. הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מתקדם. זרקתי מבט ללוח הנתונים… ובדקתי אם השעונים עובדים ואולי בכלל יש צלחת מעופפת מעלי או בכלל אני חולם. אלה היו כמה דקות מדהימות של חוויה שקשה לתאר. למרות הניסיון שלי כאן לעשות זאת. לאחר כמה דקות בהן כנראה הייתי עם רוח גב, שהייתה בדיוק במהירות בה נסע האופנוע ונתנה תחושה שהכל עומד ממש… הכל חזר לקדמותו. החוויה נשארה. דבר משונה נוסף קרה לי כאשר הגעתי לעיר  Caleta Olivia. כרנאה החליטו בעיירה הזו, שאין צורך בשילוט. העיירה לא ממש קטנה ולא מצאתי שלט אחד המורה לאן לנסוע. פשוט יש לרכוב לפי התחושה ולתקן את עצמך לפי החושים. ממש משונה. הגעתי בשעה סבירה למוסך של Honda  אך Nada  (כלום), אין להם אפשרות לעשות טיפול ואין חלקים. מצאתי לינה במקום הכי זול בעיר וגם הוא היה יקר משמעותית, ביחס לימים קודמים. נראה כי הסיבה לכך, היא העובדה שזאת עיר בה יש תעשית נפט מפותחת ולכן רמת ויוקר המחיה גבוהים יותר. עשיתי את הסיבוב הרגלי והגסטרונומי הרגיל שלי וחזרתי לנוח.

P1080617.JPG

למעלה: פסל קודח הנפט במרכז העיירה קאלטאה אוליביה – מסמל את מקור עושרה – נפט!


יום שלישי 29.1.2013
גם היום בחרתי בשעת יציאה מוקדמת. הסיבה הפעם היא ה- 480 ק"מ שחיכו לי. היציאה צפונה היתה קצת איטית בגלל כביש קצת משובש ותנועה רבה, אך לאחר כשעה, הרכיבה על כביש החוף המזרחי של ארגנטינה – כביש מספר 3 – הפכה להיות נעימה ומהירה. בימים כאלה, העצירות הן בתחנות דלק הפזורות לאורך הציר במרחקים של כ – 150 ק"מ בערך אחת מהשניה וצמוד להן מקום נעים לאכול ולשתות. אחת השמורות היפות באזור היא Reserva punta tombo . מקובל להניח בקרב יודעי דבר, כי יש בה הכי הרבה פינגווינים במקום אחד – לאחר אנטארטיקה ולפי המפה, הדרך לשם – כ-60 ק"מ מהכביש הראשי – אינה סלולה. אך כאשר עברתי בצומת, הדרך דווקא נראתה סלולה. עצרתי לשאול נהג אוטובוס מקומי והוא אישר באזני כי רק 16 הק"מ האחרונים לפני השמורה אינם סלולים. החלטתי להאריך את היום הארוך גם ככה ולהכנס לשמורה. החלק הלא סלול התברר כארוך יותר; כ – 22 ק"מ ויחד עם זאת, חוויית הפינגווינים היתה שווה את המאמץ. הכמות אדירה; לא עשרות, לא מאות, כי אם אלפים של פינגווינים מהסוג הניקרא "מאגלן" והם עכשיו בסוף תקופת הרבייה. בסביבות נובמבר, נולדים הצעירים ולאחר כחודשיים, הם מגיעים לגודל של כמעט בוגר. אז הם משילים את הפרווה שלהם וזה הסימן שהם בשלים ליציאה לים ללמוד לשחות. מסתבר, שכל זוג מגיע בדיוק לאותו קן כל שנה ומקיים בו את מצוות פרו ורבו. לי היתה חוויה נחמדה כאשר ישבתי לנוח ליד סככת הפקח, התקרב אלי פינגווין אחד (כך חשבתי בהתחלה) ומייד הגיע הזכר (שהוא גדול קצת יותר) והחזיר את זוגתו בדחיפה הביתה (לקן) זה היה די מצחיק. לאחר מכן המשכתי עד לעיר המחוז Puerto madryn השוכנת לחופו של מפרץ ובקרבת חצי האי ואלדז והתמקמתי בהוסטל מומלץ מאד על ידי הלונלי פלנט.

P1080620.JPG

P1080627.JPG

P1080633.JPG

P1080635.JPG

P1080642.JPG

P1080656.JPG

P1080662.JPG

P1080665.JPG

P1080667.JPG

P1080659.JPG

יום רביעי 30.1.2013
היום שלי בפוארטו מאדרין סבב סביב הטיפול באופנוע ואכן סוף סוף (!) מצאתי מקום מתאים. השארתי את חברי למסע עם הנחיות לטיפול, לחיזוקים ובדיקות שביקשתי לעשות (נהייתי מבין באופנועים פתאום…) ויצאתי לטייל בעיר הנחמדה הזאת. אין לי מושג איך עבר לי הזמן, אבל הלכתי לפאב לראות את משחק חצי הגמר הספרדי בין ריאל וברצלונה. לאחר המשחק, הייתי צריך לשרוף עוד שעה והיא עברה לי בקלות לאורך טיילת החוף שהייתה מלאה באנשים ובפעילויות. נודע לי כי מחר לא עובדים (מעט מאד אנשים יודעים את הסיבה), אבל אם יש יום חופש – כמובן שכאן כולם שמחים. ההסבר הוא: שלפני 200 שנה נגמרה העבדות כאן (סיבה טובה לא לעבוד). בשבוע הבא יש עוד שני ימים כאלה והסיבה היא הקרנבל שנחוג בכל ארגנטינה ובעוד מדינות. בסוף היום קיבלתי אופנוע נקי ומטופל היטב ובנוסף, בעל המוסך הפגיש אותי עם בחור מקומי שהתעניין בקניית האופנוע. החלפנו פרטים ואמרנו שנשמור על קשר.

למעלה: פוארטו מאדרין

יום חמישי 31.1.2013
נשארתי בפוארטו-מאדרין עוד יום. קרבתה של העיר לשמורת הטבע הגדולה בחצי האי ואלדז מביאה אליה הרבה תיירי טבע. החלטתי לנוח מעט מרכיבה ולקחתי טיול מאורגן ל – Penisula valdes רוב הדרכים אינן סלולות ואורך הסיור כ- 400 ק"מ, (כמעט כמו המרחק האוירי בין מטולה לאילת) החלטתי לחסוך קצת קשיי רכיבה ולתת לנהג להתמודד עם דרכי העפר והחצץ. הטיול מתחיל במוזיאון קטן בכניסה לשמורה, בו ניתן לראות שלד של לוויתן וסרט על חצי האי. לאחר מכן ממשיכים לנסוע ל- Caleta valdes לשתי תצפיות; הראשונה על אריות-ים (היו מעט מהם)  והשניה תצפית מדהימה על מספר אדיר של פינגוויני מהמין מאגלן, בצבעים חזקים יותר ולדעתי גם גדולים יותר מאלה שראיתי בשמורת Puerto tombo אבל המדריך חלק על דעתי. לאחר מכן ממשיכים ל –  Punta norte שם יש תצפית אדירה על מספר גדול של פילי-ים מעורבים עם אריות-ים הרובצים מטרים ספורים מעמדות התצפית. זה סיפק לי ריגוש אדיר והפך את היום לחוויה של ממש. היינו בקבוצה 13 איש+נהג ומדריך. מהם 8 ארגנטינאים, 1 אמריקאית, 2 גרמנים, צרפתי ושני ישראלים; אני ובחור אילם בשם שמואל מהוד-השרון. בדרך חזרה, כאשר כבר הכרנו קצת זה את זה, הטיול הפך לפחות רשמי ויותר חברתי, התחיל לרוץ ברכב הומור ארגנטינאי בריא, שפשוט הצחיק אותי ועשה לי את הנסיעה לחוייה נוספת עד ההגעה להוסטל בפוארטו מאדרין.

עד כאן להפעם , סוף שבוע נעים לכולם  ממני    גבי

—————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

26 בינואר 2013 גבי מגיע לאוסואייה – כתבה 35

עוד חלום מתממש. גבי מגיע לסוף העולם. אוסואייה!

והכל קורה לטובה: האנשים, האופנוע, הנוף והאוכל…

P1080451.JPG

סוף העולם במובן החיובי

יום שישי 18.1.2013
הבוקר קמתי לארוחת בוקר מוכרת ומהנה, טוסטים טובים, קרואסון טוב וריבת חלב שמרחתי על הכל. אני מתחיל להרגיש בבית/ לאחר מכן בדרך דרומה אין שום דבר מיוחד מלבד בעלי חיים בצידי הדרכים הדומים ללאמה אבל הם לא ( אני אשאל לשם בעל החי ) ומשהוא שדומה לטווס קטן אבל גם הוא לא (גם עליו אני אבדוק) מעבר לזה פגשתי בתידלוק הראשון בחורה אוסטרלית שרוכבת על KTM 690 מזה 3 שנים סביב כדור הארץ. מאוסטרליה ליפן ולדרום קוריאה. חצתה את אסיה ואירופה ויורדת מאלסקה דרומה עד אושוויה וחוזרת צפונה דרך החוף המערבי של היבשת. עוד דבר שקרה לי היום זה שעברתי את ה – 45,000 ק"מ והדבר האחרון זה משך שעות הפתיחה של בתי מסחר. בתחנות הדלק יש בד"כ צמוד מסעדות שבכל אחת מהן אני קונה אמפנדה מבית המאפה הארגנטינאי ונהנה מאוירה של ילדותי וזה כנראה הופך להיות המהפך בדרך להתחלת עליה במשקל… אני לא מוותר על החוויה הקולינרית הנהדרת הזאת משום סיבה. אז אנא לא לשאול יותר שאלות על משקל… התשובה תהיה לא נעימה לא לי ולא לאף אחד 🙂 . אחר הצהרים המוקדמים הגעתי ל – Puerto San Julian והתמקמתי ב – Hosteria מול הים ועכשו אני יוצא לטייל קצת.

בפוארטו סאן יוליאן

יום שבת 19.1.2013

הבוקר יצאתי מוקדם, כדי לנסות להספיק ולהגיע למוסך גדול של אופנועים יפניים הממוקם ב Rio gallegos. מכוון שהיתה לי הכתובת, יכולתי לרכוב ישר למוסך, כאשר כולי אושר לקראת פיתרון לכל החוסרים שיש לי באופנוע. מה רבה הייתה האכזבה כאשר התברר שאין להם דבר מהרשימה שהכנתי. חיפשתי מקום לישון בנחמה שלפחות אראה כמה משחקי כדורגל טובים מהליגות באירופה. גם כאן נחלתי כישלון… כאשר המשחק הראשון שצפיתי בו היה ההפסד של ברצלונה לריאל סוסיאדד. פיציתי את עצמי ב- Milanesa con pure טוב. כאן בארגנטינה, ארץ הבשר האמיתית, השניצל הוא כמובן מבשר (ולא מעוף…) וזה מה שהזמנתי לי כפיצוי על יום נאחס. ניסיתי עוד לפתור את בעיית המשענת לרגל באופנוע שנשברה לפני מספר ימים וגם כאן לא מצאתי פתרון. לכן הורדתי את כל המתקן המאולתר שבניתי עוד בארה"ב. שכבתי לישון מוקדם לקראת יום ארוך מחר.

בדרך לריו גאייגוס


יום ראשון 20.1.2013

התחלתי את יום הרכיבה ב – 6:30 כדי להגיע מוקדם למעברי הגבול דרומה. לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי למעבר הגבול המשותף לארגנטינה וצ'ילה שיש צורך לעבור בו 5 דלפקים, על מנת להמשיך דרומה. בתור לדרכונים, פגשתי שוב את שרי (האוסטרלית מתחנת הדלק) ועוד שני רוכבים ברזילאים והמשכנו יחד למעבורת שחוצה את תעלת מאגאלאן בה עבר הספן פרדיננד מאגאלאן מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט עוד בשנת 1518 – ארבעה וחצי ק"מ רוחבו בקטע הזה ופנינו כמובן דרומה לארץ-האש. כאן שיחק המזל ואיך שעלינו למעבורת, היא סגרה דלתות ויצאה לדרך בת כחצי שעה. בצד השני, הכביש סלול באספלט לאורך כמה ק"מ ואז הופכים 120 ק"מ לדרך עפר לא סלולה. הברזילאים על זוג הקוואסקי 650 עצרו ושרי ואני המשכנו לרכוב ביחד. הבחורה שדה על האופנוע (להזכירכם KTM) את רוב הדרך הלא סלולה היא עושה בעמידה במהירות גבוהה (כמובן שהיא צריכה לחכות לי מדי פעם)

לאחר כ- 70 ק"מ, פתאום אני שומע "בום" והמנוע דומם. אני מתחיל לחפש את הנזק ולא מוצא. בינתיים פנתה שרי לאחור הגיעה אלי והציעה לבדוק את הסנסור של הרגלית. אכן הוא היה שבור. חשבתי שאם אני אחזק אותו והרגלית תלחץ הבעיה תיפתר. לא זה מה שקרה וכנראה שהסנסור נשבר סופית. חשבנו לנטרל אותו ולא מצאנו איך. הצעתי שהיא תמשיך בדרך ותנסה למצוא פתרון, אבל היא התעקשה להשאר (אני מדבר על בחורה שאני מכיר 10 דקות נטו). פתאום עצרו לידינו שני ארגנטינאים על אופנועי  Jawa 350 ruta 40 אופנוע שהוא המצאה מקומית ששמעתי עליו – וניסו לעזור ואכן הצליחו. ברגע שהבחור שניגש לעזור הבין את הבעיה, הוא ניסה למצוא פיתרון פנימי וכאשר לא מצא הוא הציע לחתוך את החוטים לסנסור וחיבר אותם ובכך פתר את הבעיה. לאחר יותר משעה של התמודדות, יכולתי להמשיך לרכוב הפעם לאט יותר מכוון שאין לאופנוע מגן תחתון – שיתכן והיה מונע את הבעיה. עוד כשעה רכיבה ואנחנו במעבר הגבול מצ'ילה חזרה לארגנטינה שוב – (ארץ האש מחולקת בין שתי המדינות שעל מנת לעבור לאוסואייה ולקטע הדרומי שבבעלות ארגנטינה, היינו צריכים לעבור בטריטוריה צ'יליאנית וכרגע אנחנו חוזרים שוב לשטח ארגנטיני), כאשר הגענו פגשנו בחור שחום (חשבתי שהוא הודי) על BMW 1200GS וכיתוב ערבי על דפנות המיכל. בירור קצר העלה שהוא מכווית וכאשר שאל אותי "מהיכן אתה?" שאלתי אותו בחזרה: "האם תמשיך להיות חבר עם אני אגיד לך?" והוא ישר אמר: "אתה מישראל" והוסיף: "אני מאמין באנשים ולא בפוליטיקאים!" התחבקנו והצטלמנו ביחד.

מפגש מזרח תיכוני בסוף העולם

המעבר היה לא קשה אך זה כלל רק את היציאה מצ'ילה ועוד רכיבה של 12 ק"מ עד למבני רשויות הכניסה לארגנטינה שוב. כאן זה היה איטי יותר אך בלי שום השוואה לבירוקרטיה הזוחלת שחוויתי במרכז אמריקה… המשכנו לכוון  Rio Grande ועצרנו לאכול ולתדלק. השעה היתה כבר 16:30 והחלטנו להמשיך עד אוסוויה שזה עוד כ – 200 ק"מ, הדרך הופכת להיות יפה מדקה לדקה ואנחנו עוצרים קצת לצלם ולאחר מעבר גאריבלדי כעשרים ק"מ לפני אוסואייה,  מגיעים בשעה 19:00 לעיר הדרומית בעולם. אנחנו מחליטים לרכוב ישר לקמפינג לאחר ניסיון כושל להשיג חדר (הם מבקשים 400 פזוס ללילה…) כך שלאחר כ – 4 חודשים שהציוד שלי היה ארוז, הוא יצא לאויר העולם שוב. כאשר הרכבתי את האוהל, הרגשתי שוב את החוויה של עשייה והרגשתי טוב עם זה. התארגנתי כבימים ימימה ואת חווית הלילה אני משאיר למחר. עוד משהוא סמלי הוא התאריך, הגעתי לאוסוויה 9 חודשים בדיוק מהיום שבו יוסי, נייג'ל ואני נחתנו במיאמי: 20 באפריל. בכל מקרה אני מרשה לעצמי לסכם את היום והתקופה במילים:

חלמתי על זה, ועשיתי את זה!

היום אני ב – Ushuaia ואני שמח על כך למרות שמהיום כל ק"מ שאני עושה מקרב אותי לסיום המסע.
עד כאן לסיכום של יום שמערב חוויות אנושיות נהדרות וסיפוק אדיר של עשייה .

יום שני 21.1.2013

הלילה ישנתי חרה למרות שחשבתי שזה יהיה כיף לחזור לבדידות הנעימה של האוהל. לא מצאתי את עצמי כל הלילה ויותר מזה, חששתי שעוד ירד גשם ויקח לי זמן לברוח מכאן. בבוקר בשעה 6:30 התעוררתי מהמעט שישנתי והתחלתי להתארגן ראיתי מעלי שמים מעוננים וכאן אף אחד לא יודע מתי צפוי גשם. לאחר שהייתי מוכן, רציתי להפרד בצורה מכובדת משרי אבל היא ישנה כנראה נהדר כך שניכנסתי להמתנה באולם שבמקום שבו יש אינטרנט והשלמתי את היומיים האחרונים שלא כתבתי בהם. קרוב לשעה 9:00 התעוררה שרי ונפרדנו כל אחד לדרכו; אני לחפש מקום טוב ליומיים הבאים והיא מחכה לחלקים של האופנוע שלה שיגיעו כנראה רק בעוד 5 ימים ועד אז תנוח ב "עאלק" קמפינג. מצאתי די מהר מקום יפה להתאכסן בו. זה היה בחדר שיצאו ממנו זה עתה ולכן חיכיתי עד שהיה מוכן. אחר הצהרים רכבתי לפארק הלאומי הנהדר Tierra del fuego ודרומה משם פארק לה-פאטייה. שם בקצהו הדרומי מסתיימת הדרך הכי דרומית בעולם. הצטלמתי ליד השלט המפורסם שממנו ועד ליבשת אנטארקטיקה יש 1500 ק"מ בלבד. אין עוד נקודה דרומית יותר בעולם, אליה אפשר להגיע על אופנוע. הייתי פתאום האופנוען הכי דרומי על כשור הארץ… וזה היה פיצוי הולם ויותר, למה שעבר עלי ביומיים האחרונים. הפארק מדהים בעיני וכל רגע אני עומד ומצלם. חוויה נהדרת. הגשם שירד בכניסה לפארק, הפסיק והשמש חזרה לחמם את האויר הצח של השמורה והדבר הנעים את הזמן של הביקור. חזרתי להוסטל למקלחת חמה.

יום שלישי 22.1.2013
התכנית שלי להיום היתה לישון ולנוח כמה שיותר. בפועל זה לא קרה. די מוקדם התעוררתי ויצאתי לאכול את ארוחת הבוקר שמקבלים במקום הנחמד שאני נמצא בו, השם שלו Rio ona והוא נוח ונעים. לאחר מכן החלטתי לנסות למצוא משהוא מהחסר לי למרות שהעיר לא גדולה ואין בה הרבה אפשרויות. לקראת הצהרים, גיליתי שיש כאן סוכנות אופנועים יפניים אבל עד שהגעתי הם כבר יצאו להפסקה עד השעה  15:00. לכן שוב נהנתי מההליכה ברחובות וחזרתי מאוחר יותר, לבדוק האם יש משהוא בסוכנות האופנועים אבל כלום. הבעלים שלח אותי למקום אחר, שם בעל הבית הסכים לקדוח חורים מתאימים לאחד ממגני הרוח שהתאימו לאופנוע וכך לקראת סוף היום, פתרתי את אחת הבעיות שלי – הסטת הרוח שהתרגלתי אליה מאז יצאתי לדרך ועד למעבורת בקארטרה אוסטראל – שם נשבר המגן. לאחר מכן החלטתי לנסות למצוא אילתור למגן תחתון, להגנה מפני האבנים שקופצות וחובטות בחלקים העדינים הממוקמים בחזית גחון האופנוע (בעיה ידועה של דגמי V STROM – העורך) בדרכי העפר ואכן לקראת שעת סגירה, תפסתי נפח שהסכים לאלתר לי מגן כזה ומיקמנו אותו (ראיתי את האילתור הזה, אצל הבחור עם אופנוע הג'אווה שעזר לי לפני כמה ימים) ועכשיו נשאר לי לראות האם זה אכן עוזר למנוע נזקים מאבנים. חזרתי מאוחר ותשוש לחדר בהוסטל לקראת היציאה לדרך של מחר.

יום רביעי 23.1.2013
במקור התכנית שלי היתה לרכוב היום ל – Rio Grande ולנסות למצוא פיתרון לבעיות שהיו לי, אך מכוון שפתרתי אותם אתמול, החלטתי ולהעז ולחזור ישר ל –  Rio Gallegos למרות שאני לבד. השכמתי מוקדם והתארגנתי למרות הטיפטוף שירד והטמפרטורה הקרה של 10 מעלות שעמדה באויר. בשעה 7:30 יצאתי על כביש רטוב בנסיעה איטית ואחר כחצי שנה של נסיעה דרומה… יצאתי לכוון צפון – לראשונה מאז הרכיבה לאלסקה וזו בעצם תחילת הרכיבה חזרה הביתה. הגשם המשיך לרדת והקור הלך וגבר ככל שהתרחקתי מאוסוויה המוגנת במיקרו אקלים נוח יחסית ועם היציאה מהעיר ותחילת הטיפוס לרכס ההרים שמקיף אותה מצפון מזרח הטמפרטורה כבר צנחה ל 7 מעלות. בהחלט קר. לאחר קצת יותר מ- 100 ק"מ הגעתי לאזור החוף המזרחי ואז החלה להכות מימין רוח נוראית שנמשכה כל היום שבמהרה הפך להיות היום הכי קשה שהיה לי בכל תשעת החודשים בהם אני רוכב במסע הזה. לאחר כ-280 ק"מ, הגעתי למעבר הגבול לצ'ילה –אותו חציתי בכיוון ההפוך אך לפני ארבעה ימים – ושם שוב פגשתי את הדרך הלא סלולה לאורך 120 ק"מ צפונה לכיוון מעבר תעלת מאגאלאן וחזרה לשטח ארגנטיני – והקושי הפך להיות כמעט לא אנושי בשבילי. המאמץ היה ענק! לא רק שחלקים של הדרך מלאה באבנים, הרוח פשוט היקשתה מאד על השליטה באופנוע. רכבתי לאט יותר מהרכיבה עם שרי בהלוך. דבר שהאריך את משך המעבר של הדרך הלא סלולה לשעתיים וחצי. מדי פעם, הייתי שומע את האבנים מכות ברעש על המגן המאולתר וכך עד לסיום המתיש של הדרך. לקראת 18:00 הגעתי ל-  Rio    Gallegos ולמזלי המקום שבו שהייתי לפני ארבעה ימים כשרכבתי בכיוון ההפוך, היה פנוי והתמקמתי בו לא לפני שהלכתי להחליף דולרים לכסף מקומי. השער הרשמי הוא 4.8 פזו לדולר, אבל בפועל, אפשר לקבל עד 7 פזו לדולר בהתמקחות ב – Casa de cambio. אני קיבלתי 6.5 פזו. זה מוזיל את ההוצאות בארגנטינה עד 30%. פינקתי את עצמי בארוחה טובה, לפני שחזרתי למלון לכתוב.

יום חמישי 24.1.2013

הבוקר החלטתי סופית "לקפוץ" ל- El Calafate. שזו סטיה מערבה מהמסלול הישיר לאורך האוקיינוס האטלנטי – על כביש מס' 3 צפונה לכיוון בואנוס איירס. מזג האויר ממשיך להיות קר, לכן שלפתי את כל השכבות שיש ברשותי לטובת הרכיבה היום. זה לא עזר הרבה ויחד עם הרוח שנחלשה מעט לעומת אתמול היה פשוט קר. רכבתי כ- 160 ק"מ עד המקום הראשון שבו היה אפשר לעצור ופשוט התיישבתי ליד התנור שהיה שם ישבתי כחצי שעה עד שהפשרתי. ההמשך היה כבר יותר קל ובצהריים המוקדמים הגעתי לאל קלפטה, מצאתי ממש בכניסה לרחוב הראשי הוסטל יפה והשארתי את הדברים ויצאתי לכוון Parque Nacional Los Glaciares שקרחון Perito Moreno הוא הדבר המרשים והבולט ביותר בפארק. בתצפית לפני הפארק, כאשר סיימתי לצלם – הגיע אוטובוס וראיתי על החולצה של ראש הקבוצה כיתוב בעברית ואכן הסתבר שזהו אוטובוס של ישראלים דתיים שמטיילים כחודש בדרום אמריקה בטיול מאורגן. לאחר מכן, כמו שאני אוהב, התמקמתי מול הקרחון וחיכיתי לנפילות פלחים מהקרחון ששוליו מפוצלים ומתמוססים באיטיות לתוך האגם – נפילות אכן היו ובמספר די יפה וזה מדהים, למרות שלא הצלחתי לתפוס לצילום אף נפילה. בשעה 18:00 יצאתי חזרה לכיוון אל קלפטה הנמצאת במרחק של 80 ק:מ, הרכיבה היתה נעימה מכוון שהרוח נרגעה – למרות שהטמפרטורה עדיין נמוכה. הכבישים באיזור זה חלקים וחדשים והנוף לפארק וממנו יפה כך שסיימתי יום נהדר בפארק מרשים.

נתראה בהמשך הדרך. ד"ש! גבי

————————————————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————–


מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »