הרפתקה דוט קום

23 ביולי 2017 אבי פלדמן סביב העולם ויותר

קם לו איש

ויוצא להקיף את העולם על אופנוע

אבי פלדמן הוא רוכב מזן מיוחד. קילומטראז' החלומות שלו טרם היציאה לדרך – יכול להקיף הרבה עולמות. הלימוד, הידיעות על ההכנות וההערכות למסע של אבי ליוו אותי מעת לעת. התשוקה שבו לא הרפתה לרגע. והנה הוא בדרך. אני מחובר למשואה הלוויינית שהוא נושא בכליו, ועוקב אחר המסלול המרתק. בהצלחה אמיגו!

המסע
חישול עד הסוף .!! משפט שקשה להתכחש למשמעות הכבדה של מה שמסתתר בתוך ומעבר למילים.
המסע הזה הוא חלק גדול של דרך חיים שהייתי צריך למלא בדרך למשאלות לבי, סיפור שמכיל תחושות "עכשיו או לעולם לא".
מקפל בתוכו דרך חיים, משמעות של יצירה שלהרגיש אותה, אתה צריך להיות שם, עם הכתוב דרך המרקע או דרך תחושות.
לא תמיד הצבעים שאנחנו רואים דרך המרקע יכולים לבוא לידי ביטוי, כן, רק שאנחנו שם ויכולים לחוש את האוויר הקר, קצת רטוב.
לחות, מתיקות בושם פרחים, אז באמת אנחנו יכולים לחוש את האמת שלך של הטבע, יצירה אמיתית שנערמת מול העיניים.
לכן הרגשתי את הצורך הזה שנים לפני – לקיים וליצור על פי דרכי, דרך המחשבות – היצירה שאני עוסק בה לאורך חיי ודרך מחשבות
יש למלא את הקומפוזיציה בצורה נכונה ללא קיצורי דרך, שיהיה לחתך הזהב האמתי, לתת לתחושת פעימות הלב, להרגיש באמת מה זהה להיות מאוהב בחלום. כן, פרפרים כמו אהבה ראשונה.
כאשר נגשתי לפרויקט המסע מסביב לעולם, ליוו אותי תחושות כאלה ואחרות: גדול מידי, קצת יומרני… או כן גדול ללא הסבר.!
אבל משהוא לא נתן לי מנוח או אפשרות לחשוב אחרת. כן, דרך חיים, חלום, סקרנות, הרפתקה, זה אני …ויצאתי לדרך עם הרבה שאלות.
קשות ככל שיהיו. פחד מרגע לא נכון לאבד את הכיוון. או ללכת עם רחשי הלב נשמה = נשימה .
תכנון היציאה למסע קורם עור וגידים. יש דרך, יש נתיב. התחושות טובות. כן נכון לקיים חלום או שיפור של משהו שנעשה בדרך לא נכונה.
דורש תיקון וזה הזמן בו הרכבת לא תעצור לרגע בתחנה אחת לא נכונה. לנסות לקפל את המיזם הזה לתוך מגרה.!!!!! .
את דרך המשי 2006 תכננתי וכתבתי כמסלול שנתן דרור לחלק ארץ והיסטוריה שאותה מאוד רציתי לראות פיזית. היכן עברו ואת ההרפתקה שיצרו.

דרך המשי ליוני - 6.jpg

למעלה, בגיאורגיה 2007

הדרך לא באה לסיומה, לכן הרגשתי שעכשיו אחת עשרה שנים אחרי, אני צריך לחזור לראות ולהבין את התחושות האמתיות ויותר מכל להרגיש.!!
שנתיים ישבתי לפני מועד היציאה העכשווית, המסלול ישב טוב וראיתי אותו מבוקר השכם ועד רדת הערב: תמונה וריטואל קבוע .
שני גלגלים עמוסים בניירות עם ציורים של מסביב לעולם מידע עמוק היסטוריה צבעים ויאללה לדרך המסע מתחיל.
מדבקות בחסות האדמו'ר יוני גרפיקה לוהטת על פי האיורים שלי …!!
טוב, יצאנו לדרך אחרי הכנות שלוש מאות שישים מעלות של אופנוע ניירת ויזות ועוד כהנה מסמכים אפילו משונים.
תאריך 12באפריל מגיע.
עולה לחיפה, אוניה ליוון נמל לאווריו, נמל קטן בצד המזרחי של יוון, מוכר מימים עברו.

נחיתה ביוון

קבלת פנים של אחד ויחיד אדון טאקי ….אה שוב את המסמכים. חותמת ויוצאים כן. המסע מתחיל הכיוון בולגריה לתפוס מעבורת. הדרך מיוון לכיוון עיירת הגבול פרמאכונס בולגריה .
בבולגריה מזג אוויר סוער בדרך ל motocamp קר בחוץ – אבל מדהים. בהוסטל הידוע של פולי ואיבו – אנשים נהדרים שמחפשים לי אינפורמציה על האוניה לגאורגיה על הים השחור. מקווה שמזג האוויר יטיב איתי

מבורגס אל עבר הים השחור בואכה נמל באטומי גאורגיה, החלטתי לא לעבור בטורקיה לנסות קצת את מראות הים השחור.
כמעט שלושה ימים באוניה חצי קומוניסטית….קבינה, אוכל טוב ותייר וחצי שחוצים את הים לכיוון ארץ חלקת אלוהים קטנה ויפה ,חבל מסטיה.
הרים, מנזרים, אנשים טובים מסבירי פנים, שלא לדבר על אוכל טוב מאפים עם גבינה חצאפורי ועוד מטוב המקום.
הכיוון המנזרים של אושגולי. גשם חזק משנה את הכיוון. בוץ ואין אפשרות לעלות לכיוון צפון עם אופנוע כבד .
הדרך  לטביליסי נראית הדרך הנכונה .


גאורגיה היא נוף רצוף שושנים. אין מילים.

נהדר, מרומם רוח וחושים. הדרך אצא לי ואני מחייך בקסדה לצלילי אריק איינשטיין מאושר.
גאורגיה היא בהחלט חלקת אלוהים. עיקר הנוף לטעמי הוא החלק של הקווקז. זאת הדרך הצבאית לכיוון קזבגי המעבר לגבול רוסיה.
מנזרים עוטים שלג צח. אנדרטאות של חבר העמים – אירוניה לשמה מעל עמק יפיפה.


כן הדרך הצבאית היא מורשת של חיבור בין טוב נעים והיסטוריה קצת קשה , עיין ערך הקווקז ויקיפדיה .

דף הפייס של אבי

הבא המשך: רוסיה מעללי חדר המעצר גבול קזבגי לאסטארחן דרך צצניה ודגסטאן.

——————————————————————–

כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות לאבי פלדמן

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

21 ביוני 2012 יוטרן הבלקן -7 הדיווח האחרון

יון מחכה עם חום ומצברוח רע

חברת ספנות ששמה קצוץ ומדינה במצור. אבל עוד נשוב!



הצג את הוראות נסיעה ל-אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יוטרן הבלקן – חזרה ביון

את יון למעשה עברנו מצד לצד וחקרנו מעט את ההרים בצפון ועכשיו עם חזרתנו, יש לנו נווט שהוא גם מורה דרך מקצועי וגם מכיר ואוהב את יון ולמרות סוג של התחלת עיפות – יוסי מלהיב אותנו לשיטוט בהרים של קנדליקי וירידה לחופים מקסימים ועיירות ציוריות שיושבות על מפרצים מקסימים. ביון כבר ביקרתי  7 פעמים וברשימה היא נמצאת כמעט בראש – אחת המדינות המופלאות, היפות, הרב גוניות והנחמדות שיש לגלובוס שלנו להציע. לצערנו, המעבר ליורו עשה אותה מעט יקרה ואחרי כמה שבועות של התנהלות רומנובולגרית, אנחנו די מזועזעים והכסף שנשאר לכל אחד מאיתנו נספר שוב ושוב.

מזג האוויר הוא כבר של תחילת הקיץ, כל בגדי החורף והמגפיים נדחפו עמוק בתיקים ומדי פעם גם רוכבים קילומטרים רבים עם חולצה קצרה. על קסדה לא וויתרנו, למרות שהחוק היוני כנראה מתיר זאת.

ביון - מחנה האלים 2.jpg

חלקת אלוהים שמצאנו

יון נמצאת כרגע על פרשת דרכים והיא כנראה קרובה לקריסה כלכלית. ביום ראשון עשו שם מעין סבב בחירות והמפלגה שמבקשת להמשיך את השותפות האירופאית, ניצחה אבל להערכתי, והיא מאוד צנועה ולא מסתמכת על מומחיות משום סוג – אין ליונים ברירה, התיירות העולמית שהיא המנוע הכלכלי של המדינה לא תבוא כשהמחירים הם כל כך גבוהים. החזרה למטבע מקומי, היא בלתי נמנעת – זה יכול להימשך מספר שנים אבל זה יקרה.

בשיטוט שלנו, אנחנו כמובן לא חשים את הדופק המקומי ולא מרגישים שיש איזו מועקה באוויר, אנחנו לא במרכזי התיירות, לא באיים ולא בחופי הזהב וגם העונה עוד לא ממש התחילה. כך שמבחינתנו; ימי חול רגילים. לא נערכים לכבודנו ואף אחד לא מתחנף אלינו. סתם עוד חבורה של אופנוענים חצי צוענים שכשפורסים להם את הנייר על השולחן ליד הים זה מלווה בחיוך סלחני.

הכיוון, לחצי האי פילון ובדרך ניצבת לה גאה ומזמינה עיר הנמל הענקית סלוניקי. אפשר לעקוף אותה על כבישים טבעתיים כמו שיש לכל עיר או להיכנס, להגיע לאזור העתיק ליד הנמל. לטייל קצת בערב ובסך הכל להוריד את הקסדה ולחבוש כובע מצחיה קל של תיירים.

נסיון העבר מלמד שלשיירה שלנו אין מקדמי סבלנות רבים להתנהלות עירונית ולאחר זחילה מתישה בפקקי התנועה, מגיעים לטיילת שלאורך הים ושם נחווית התמוטטות מוחלטת. האופנועים כבר רותחים מחום. יותר מדי גרויים ואנשים נקיים מתרוצצים לנו מול העניים. אין פיתרון לחניה ואם רוצים לחפש, צריך להמשיך את השיטוט המהביל הזה וזה לא זה. אין סבלנות ואין טיפה של חשק להתמודד עם העיר הזו ויוסי מקיש כמה מהלכים על הג'י.פי.אס שלו ומוביל אותנו החוצה. לאחר זמן, נמצא הכפר הקטן ליד הים ובו מלון שקט וחמוד שמחזיר לנו את החיוך.

למחרת, מחליטים על מציאת מקום שיהיה "הכי יפה שיש" המקום בו פיתתה הרה את אפולו ושעל העשב שלו התרוצצה ארטמיס כשרדפה אחרי אילות..

לאחר כמה עשרות ק"מ של רכיבה איטית, לאורך צוקים שנושקים לים וכניסות של דרכי עפר לקו המים, יוסי מגלה את מפרץ האלים: משטחים של דשא ועצי קטלב בני מאות שנים. חוף ים חצצי במרחק של 100 מ' ונחל קטן, שמאפשר מקלחת מתוקה אחרי הים. את הדשא צריך לחלוק עם עדר פרות שמגיע לארוחה מדי כמה שעות, ובמרחקים נכונים עוד מספר מטיילים שהקימו את המחנה שלהם סמוך לים.

במקום מחליטים לראשונה מאז עזבנו את האניה, על יום של חופש. לא נוסעים לשום מקום. היה לנו עוד יום שבת כזה כשהגשם סגר אותנו ליום שלם, אבל אז זה היה מחוסר ברירה ועכשיו אין מאושרים מאיתנו. יוסי ורוני מקבלים רשימת קניות של מכולת וקופצים לכפר הסמוך להביא אספקה. יומיים של בטלה מוחלטת. רביצה בים וקצת הליכה לאורך החוף. שוב כמו במקרים רבים – זה מקום ששוה לחזור אליו ורצוי עם כל המשפחה..

יוסי תופס תנומה

זמן יון הולך ומסתיים ולאחר כחמישה ימים של שיטוט לאורך חופים קסומים וחציה של הרים קטנים ומוריקים, מגיע יום החזרה ופה כבר לא מתפתח דיון כ-400 ק"מ על כבישי האגרה המהירים ונוחתים קרוב לעיר הנמל. עוד מהדרך ביום הקודם, הודיעו לנו שלא בטוח שנוכל לעלות לאניה. אותו דפוס התנהלות תמוה שליווה את יציאתנו מהארץ וליתר ביטחון, מחליטים להיות הראשונים בתור וכבר בשמונה וחצי בבוקר של יום ב', אנחנו מול הבותקה של חברת סלמיס הקפריסאית, שמפעילה את המעבורת. מתוחים וכעוסים וגם מאוד נחושים. זה מתקדם בסדר, האופנועים כבר קשורים בסיפון העליון, כל אחד מקבל חדר ואז מודיע לנו הקצין הראשון ששניים מאיתנו יצטרכו לפנות את החדר ולחזור בטיסה. זה מערער אותנו לחלוטין ובמקום מחליטים שלא מוותרים. יש לנו כרטיס. ההזמנה שלנו מלפני חודש ואם הם רוצים. שיורידו אותנו בכח. שיביאו משטרה. אנחנו לא יורדים. בסוף זה מסתדר ולאחר רביצה מרירה שנמשכת כל היום מניחים לנו והאניה הענקית יוצאת סמוך לחצות. עצירה בקפריסין והגעה לחיפה ביום חמישי בבוקר.

יאסו עם מסעדן מקומי.jpg

יאסו. ולהתראון יון

ישראל במובן מסויים היא אי – אין לה קשר יבשתי עם העולם. מי שרוצה לצאת ממנה עם רכב חייב להשתמש באניה או בהטסה. הדרך ההגיונית, היא הדרך בה בחרנו. זה מקובל בכל העולם. משום מה אצלנו זה מבצע כל כך יקר וכל כך מטורף שמתי מעט בכלל מוכנים לנסות אותו. המחיר שנדרשנו לשלם, זיבולי השכל וההבטחות שאי אפשר לסמוך עליהן, היחס המשפיל מחברת הספנות והמיצגים שלהם בארץ – כל החבילה הזו היא חוויה איומה.

לפני כשנתיים, ניסתה בחורה ששכחתי את שמה לארגן עצומה שתקרא למי שצריך לטפל בענין הזה, לעשות קצת סדר ולפתוח קווי תעבורה ימיים הגיוניים ומסודרים – לא יצא מזה כלום – את מי זה מענין ומה זה כבר 100 אלף איש שחיים בישראל ויש להם פחד טיסה ושכל מה שהם רוצים זה את האפשרות לצאת מדי פעם ולא לעלות למטוס מסוממים לחלוטין. הפיסקה הנרגנת הזו היא אמיתית ומי שחושב על טיול כזה או אחר שיקח את הענין בחשבון ויכין את עצמו עם טיפול פסיכולגי לניטרול כעסים.

אנחנו נתגבר, יהיה בסדר ואם לא יכה הברק – כמו שאיחלנו לרוזנפלד וסלמיס – אז יש סיכוי שעוד נחזור ונשתמש בשרותייהם – רוני שטיינברג ויוסי שדה כבר החליטו שהם הולכים לכבוש את מונגוליה ולהשתלט על הרכבת הטרנסיבירית בעוד שנתיים..

ביון - דרכי הים האין סופיות.jpg

להתראות בדרכים!

יוסי שדה, רוני שטיינברג, אבי פלדמן וערן שפיצר.

——————————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, אבי, ערן ורוני.

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

14 ביוני 2012 יוטרן לאירופה, דיווח 6 . הדרך חזרה.

מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…


הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

בדרכי היער.jpg

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

שילוט ביערות.jpg

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה .jpg

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני בסביבה הטבעית שלו.jpg

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

8 ביוני 2012 ארבעה בדרך ל: U טֶרְן – פרק 5

התנצלות עורך קלה: נעדרתי שבוע מהמערכת והרבה דיווחים מהשטח נערמו 🙂

רומניה לא נותנת את עצמה בקלות. זה מתחיל בכיעור, נמשך בחוסר הגיון… אבל ממשיך בצרחה ויופי.


הצג את הוראות נסיעה ל-Făgăraș, Brașov, România במפה גדולה יותר

ללא מילים.jpg

היציאה מוולקו טרנובו נמרחת על חצי בוקר, לבסוף מצליחים להתארגן על עצמנו וכשהיעד של היום הוא כיבוש רומניה.

ושוב תמונת הנוף של בולגריה כפי שנתקלנו בה בכניסה, אזור מישורי, את ההרים הקסומים השארנו מאחור ולפנינו חקלאות פשוטה, כבישים סבירים ורצף של כפרים ועיירות, קטע שצריך פשוט לעבור. בשעות הצהריים המאוחרות מגיעים למעבר הגבול, שוב בדיקת דרכונים קלה ומהירה ואנחנו עכשיו ברומניה. הכיוון הכללי להרי הקרפטים. זהו יום של התקדמות, ללא ציוני דרך מיוחדים. אז מתקדמים. אבל פה זה כבר לא כל כך פשוט, התרגלנו לקצת בורות בכבישי ביון, לאספלט מחורץ משובץ בבורות בבולגריה אבל כבישים במצב כלכך מזעזע – זה כבר חדש, לא יאומן, בורות בגודל של אמבטיות בכביש שאין לו שוליים ובקושי סימון של קו אמצע. רצף בניה בלתי נפסק של בתים דלים ולאורך עשרות ק"מ. כמגלי ארצות נרגשים אנחנו כמובן לא מפעילים את שרירי הביקורת ואיכשהו לקראת ערב, לאחר רכיבה מזגזגת של כ-150 ק"מ מגיעים לאלכסנדריה ולמרות שהיום היה בסך הכל מופז ואביבי, מתחיל לרדת גשם. בכל מקרה, שטח ראוי להקמת המחנה לא היינו מוצאים כאן. במרכז העיר, נמצא מלון של שני כוכבים שהסכים לתת לנו שני חדרים וחניה סגורה לאופנועים. המלון נראה כמו שריד ארכיטקטוני של תכנון והפקה רוסית, מונומנט מכוער שכמותו יש עוד רבים. רוני ממש חטף דכאון, כשראה את החדר שצריך היה לחלוק איתי, אבל דיווח בבוקר על שינה מעולה ואת המבחן הזה צלח המלון בניקוד גבוה.

למחרת, שוב פרק מישורי של כמה מאות ק"מ. אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך על כבישים מהירים ונתקלים שוב בכפרים שאין להם התחלה ובטח שלא סוף והכל כל כך מכוער.

המתכונת הארכיטקטונית של המרחב הכפרי היא כזו: כביש צר משובץ בפיזור מקרי של בורות, כל נתיב ברוחב של משאית ולא ס"מ אחד יותר, שוליים חדים וגבוהים ומעבר להם דשא ותעלת ניקוז עמוקה. שבילים להולכי רגל ואז הגדר של הבית שלפניה ספסל ומאחור הבית. כל בית ממוקם בחזיתה של חלקה ארוכה בה גינת ירקות ומבני משק לכל מיני חיות טעימות, ערמות גדולות של עצים להסקה וכל מה שנחוץ כדי לשרוד. הבתים תמיד בחזית, בקדמת הרעש של הכביש ואי אפשר להגיד שהם כולם אותו הדבר, הם פחות או יותר אחידים בגודלם אבל שונים בכיעורם. הבניה הזו והתפיסה החברתית שעומדת מאחוריה לא ברורים לי; זה כפר, יש כאן קהילה, איפה המרכז שלהם? הרי כפר כזה יכול להימרח על כמעט 8 ק"מ…

אז איך מקיימים כאן קשר בין אנשים?:

"אני קופץ לבקר את אבא שלי, הוא לא הרגיש טוב ביומיים האחרונים"

"למה אתה, שיוג'י יסע"

"יוג'י לא יכול הוא התחיל עבודה חדשה"

"טוב תיקח את הסוסה עם העגלה הקטנה ואל תשכח להביא תפוחי אדמה, לפת ושמן מהחנות של צ'רנה"

"טוב, אז אני זז, נתראה מחר"

כפר אחד נגמר ושני מתחיל, הכל אותו דבר והכל כל כך מכוער, זה כיעור ממש פואטי. זה כל כך מכוער, שזה כבר מיוחד. זה כמעט מרחיב את הדעת הכיעור הזה, זו שירה לשמה.

ואנחנו מתחילים לשיר בקסדה שירים מכוערים ואני מחליט שהיום אולי לא נתגלח…

לכל בית יש ספסל מקורות של עץ שממוקם בכניסה, צמוד לגדר ופונה אל הכביש, מאחר ועברנו מאות ספסלים כאלה, מתגבשת ההבנה שזהו הפריט החשוב בבית כמו כורסת הטלוויזיה רק שכאן מסתכלים על הכביש ועל התנועה שחוצה את הכפר וזו שיש לה מול הבית את הבור שכמעט השמיד אותנו, נהנית מההצגה הכי טובה ומדרמות השרדות בלתי נגמרות.

אנחנו, כאמור, מתחילים את גילוי רומניה ללא דעות קדומות ובלי ביקורת ואנחנו באמת רוצים לאהוב אותם. אבל, מאחר שרוב שעות היום אנחנו על הכבישים, מנסים איכשהו לקלוע לרצועות האספלט שנותרו בין הבורות. נהגי המכוניות המקומיות – כולם בלי יוצא מן הכלל, מתיחסים אלינו כאל מפגע, שאפשר לחסל ואם לא, אז לפחות לעקוף אותו, במהירויות מטורפות בלי לאותת ותוך כדי ביצוע סללומים מבעיתים, כי גם הם לא מתים על הבורות.

בדירוג האישי שלי; באקו באזרביג'אן. הוא המקום המוטרף והמסוכן ביותר לנהיגה והנה רומניה ונהגיה לוקחים אותה בסיבוב.

היעד הבא שהותווה עוד בהכנות למסע שלנו, הוא המעבר של הקרפטים. רכס הרים אדיר בגודלו. ממזרח למערב וחוצה את המדינה. בדרך לשם, לקראת סוף היום, תופס אותנו גשם רומני שלהפתעתנו לא שונה בהרבה מהגשם הבולגרי ולא משאיר לנו הרבה ברירות.

כשמזהים לאחר כמה עשרות ק"מ גשומים פנסיון, נכנסים לרחבת הכניסה ומחרידים את בעלת הבית שיוצאת אלינו. אני מבחין במבטה המבוהל, כשרואה את ארבעת האופנועים המלוכלכים והעמוסים שלנו ומיד יורד, מוריד את הקסדה ומגייס מהתחתית, חיוך קסום ומסביר לה בתנועות ידיים מה אנחנו צריכים. זה בדרך כלל מסתדר והבית הענקי שלה מועבר לידינו, כולל הגינה בה אפשר לבשל וחדר ענקי לארבעתנו והכל במחיר של שווה ערך ל-20 ש. לאדם.

תמונת הנוף החלה להשתנות עוד בתחילת היום ורומניה היפה החלה להתגלות לנו, למחרת, כשהתחלנו את הטיפוס בהרים, זו כבר הייתה מדינה אחרת, מופלאה, נהרות אדירים חוצים אותה ואגמים שבלוליים מכסים עמקים לאורך  קילומטרים ולהשלמת התמונה, יערות עבותים של עצי אשוח וסוגים שונים של אורנים. הכבישים כבר במצב יותר טוב ובעליה העקלתונית, אנחנו מברכים על האספלט המשובח ולוקחים את עשרות הסיבובים המובילים לפסגות באקרובטיות אופנוענית, כאילו על אופנועי ספורט מונח עכוזונו השחוק ולא משהו שנראה ומתנהג כמו משאית.

את מעבר ההרים הראשון בגובה של כ-2,200 מ', עוברים בהצלחה ומשם על קו הרכס עד אגם ווידרה. כל הדרך, תמונת נוף של יערות עד ורכסי בזלת. לקראת ערב באזור נמוך יותר, אנחנו מחליטים לסמוך על תפילותינו שלא ירד גשם ומקימים את מחנה הלילה על משטחים של עשב סמוך לנחל קטן.

יוסי כל הזמן עם המפות, פשוט לא יאומן כמה עניין הוא מוצא בשרטוטים האלה, עם כל הקווים הדקים השמות שאין כל דרך להגות אותם, הוא נחוש להוביל אותנו על פי המסלול שהכין כבר לפני חודשים ומדי פעם מנסה להסביר לנו מה הולך לקרות מחר למה היום צריך לכסות יותר ק"מ ואיזה מוקדים רבי עניין צפויים לנו בדרך. העבודה הזו שלקח על עצמו והתוצאות שאליהן מגיע – מבחינתי, פליאה גמורה והערכה ענקית.

האופנוע שלו הוא החדש והמתקדם ביותר בשיירה שלנו ובנוסף לכל השעונים שמעבירים לו אינפורמציה בסיסית כמו לחץ שמן, חום מנוע, מצב הטעינה, לחץ אוויר בצמיגים, צריכת דלק, טמפרטורה ומתי צריך לעצור לפיפי. הג'.פי.אס המשוכלל שלו אומר לו מתי לפנות, באיזה גובה אנחנו נמצאים, ואיפה הצפון.

יוסי שדה.jpg

יוסי

היעד הבא, הוא חציה של מעבר הרים שנקרא פגראש, שלמעשה מאפשר מעבר מצד אחד של המדינה לצד השני, יש עוד מעברים אבל הם על כבישים מהירים ופחות מעניינים.

ימים של שמש וממש חום של תחילת קיץ ועם המחשבה שאולי כבר נפטרנו מהגשם מתחילים את הטיפוס, ושוב סללומים של כביש מפותל, וכשקו העצים נגמר בגבהים של כ-1700 מ' מתחיל הכביש לקבל שיבוצים של שלג, בהרים השלג כבר כמעט נמס אבל פילוס הכבישים השאיר פה ושם תזכורות בסיבובים. לבסוף לאחר טיפוס שנמשך בוקר שלם, בעיקר בגלל עצירות בלתי פוסקות להתבוננות, מגיעים לפסגה ולהפתעתנו חסימה, ערמה קטנה וזניחה באורך של כ-50 מטר לא מפונת והשער המוביל למנהרה, שהיא המעבר, סגור.

כמונו, לנקודת השיא הזו מגיעים עוד רכבים וכולם עוצרים ויורדים לבדוק מה קורה כאן.

בתוך המנהרה

פלדמן מנסה לגייס אותי להליכה רגלית לצד השני ולהפתעתי אני מסכים. בשער הסגור יש פתח קטן וכשעוברים אותו נגלית המנהרה, אורכה כחצי ק"מ, חשוכה לחלוטין ובקצה אור קטן של הפתח בצד שני, הקלישאה "האור שבקצה המנהרה" מעולם לא הייתה מוחשית יותר. צועדים בהיסוס ובזהירות, לא לקחנו פנסים ומדי פעם כששומעים אנשים קרבים אני מדליק את הטלפון הנייד ומאיר לפנים או מבזיק עם הפלאש של המצלמה – 40 צילומים של מנהרה חשוכה נכנסו לכרטיס המצלמה. לאחר צעידה שמימד הזמן אבד בה בגלל החושך, מגיעים לצד שני ולהפתעתנו, גם שם ערימה זניחה של שלג ושער ברזל סגור.

אנחנו, כאמור רוצים להיות חברים של הרומנים ולא למתוח עליהם ביקורת, אבל פה נפלנו. לא יכול להיות, מה אנחנו מפספסים בהבנה שלנו? – שתי ערמות של שלג שמפעיל טרקטור פיסח, עם יד אחת קשורה, יצליח להזיז ולהעיף לצדדים בתוך חצי יום, נגיד עם הפסקות – יום שלם, אז למה המעבר הזה לא נפתח? למה הם אומרים לנו שיפתח רק בעוד שבוע?

מה קורה פה? למה אין שלט גדול בתחילת העליות שמתריע על כך? כל כך הרבה אנשים באים לכאן ליהנות מהכבישים והנוף. זה מוקד תיירותי ממדרגה ראשונה – לא הצלחנו להבין ולאחר טחינת הנושא, כשאנחנו יושבים על השפיץ של הקודקד של הרי הקרפטים, קיפלנו את זנבנו וירדנו למטה, כדי לבצע את העקיפה הארוכה שתוביל אותנו לצד השני.

ושוב רכיבה ארוכה ומאתגרת ולקראת ערב כהתנהלות שבשגרה, מנסים למצוא את חניון הלילה – זה חייב להיות מקסים, רצוי ליד נחל, מוסתרים מהכביש, על משטח עשב ובין עצים.

לאחר מספר נסיונות בהן אני מעמיד את האופנוע שלי באתגרי שטח לא פשוטים, יוסי מוצא את השער לגן עדן ושוב פירוק כל הציוד והקמת האוהלים השולחן והמטבח.

מה שישאר לנו מהמחנה הלילי הזה, זו צרחה מקפיאת דם. ממש בשטח שלנו, שלאחר מספר שניות, נשמעה שוב וכבר מעט מרוחקת ואחר כך שוב ושוב ושוב וכל הזמן מתרחקת במהירות עצומה. כל כך נבהלנו, שכבר היה קשה לחזור לישון ובבוקר ניתחנו את העניין והגענו למסקנה שזה היה או דב או חזיר בר והוא כנראה יצא לחפש בלילה את מה שחיות מחפשות ופתאום ראה את האופנוע של יוסי ורוני, חיבר אחד לאחד והגיע למסקנה שחייזרים נחתו בחלקה שלו..

אנחנו כבר עמוק בתוך המדינה והיעד של יום המחרת הוא התקדמות צפונה ומכסים באותו יום כ-450 ק"מ, שוב גשום וחניה בפנסיון סתמי. היעד עכשיו הוא בית קברות מיוחד שמוגדר כבית קברות שמח, מקושט ועליז ושם אנחנו מתכוונים לעשות את היוטרן שלנו ולהתחיל את הדרך הארוכה ליוון.

מימין לשמאל: ערן, אבי, רוני ויוסי

יאללה להתראות בהמשך

ערן שפיצר

———————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילמים שמורות ליוסי, אבי, רוני וערן.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

31 במאי 2012 מסע יוּטֶרְן- דיווח 4

בולגריה מכשפת ביופיה

ויוסי שדה מגיע בדהירה… שבוע אחרי.


הצג את הוראות נסיעה ל-Veliko Tarnovo, Bulgaria במפה גדולה יותר

אגם קטן על הדרך.jpg

בולגריה 28.6. – 31.6

לא חשבנו שזה אמיתי ולא האמנו שזה יקרה, אבל יוסי שדה החליט שהוא מצטרף למיזם שלנו, לא וויתר ועלה על המעבורת של יום חמישי וביום ראשון בשעות המאוחרות של הבוקר, ירד לחוף והחל את דהירתו בעקבותינו. לא לגמרי ברור לנו פרץ המוטיבציה הקוסמית הזו, אבל הבטחנו לו שיתקבל בברכה ועל הסתר הפנים שעשה לנו ביום היציאה סולחים ומוחלים.

הוא כאמור יצא מנמל לווריו ליד פיראוס וללא עצירות גמא את המרחק של כ-700 ק"מ עד הגבול לבולגריה. בהמלצתנו העביר את הלילה באיזה מלון ולמחרת בבוקר חצה את הגבול ושוב הוכיח את יכולותיו כנווט או יותר נכון כמפעיל מוכשר של ג'י.פי.אס ומצא את המלון המקסים שלנו שממוקם בלב אזור נידח של כפרים ויערות. וכך בסביבות עשר בבוקר, הופיע בעיקול הדרך והחיוך שלו ממש פורע סדקים בקסדה. פלדמן ורוני יצאו לקראתו ומאז שסטנלי פגש את לווינגסטון לא נרשמה התרגשות כזו. לאחר מכן כשישבנו איתו לארוחת הבוקר, נשאל על הנסיעה המטורפת הזו וענה שזה לא הוא – זה האופנוע שלו שעבד ושמבצע כזה קטן עליו – נו, מה נגיד; 1200 אדוונצ'ר כמעט חדש.

לאחר ההתרגשות הראשונית והשלב של הקפה, נשאל על השתלשלות העניינים שמנעה ממנו להפליג איתנו. הסבריו לא הניחו את דעתנו ואת הביקורת קיבל גם קיבל ולאחר זמן, עזבנו את הענין וההתמקדנו במשימה של היום – התקדמות, כנראה גשומה למרות שהבוקר החל עם שמש גיבורה שנלחמה עבורנו בעננים שחורים ולעת עתה ידה על העליונה.

לאחר רכיבה של כמה שעות, הגענו לאיזה כפר עגמומי הצופה לאגם והגשם שהתגבר, שילח אותנו לתפוס מחסה במסעדה שקיבלנו עליה המלצה. העברת הזמן שם עד שהגשם יפסק, מוליכה אותנו לדיון ארוך ומיאש על המשך דרכנו, נדונה גם האפשרות  לוותר, לחזור ליון, לעבור במעבורת לאיטליה ולחקור את סיצליה, כי שם בטח השמש זורחת..

הדרך קוראת לנו ולקראת אחר הצהריים, הגשם פוסק ודרך ההרים שעכשיו יוסי מנווט אליה, היא כל כך מקסימה ונופי היער הבולגרי פשוט משאירים אותנו עם לסת שמוטה, הארץ הזו פשוט מדהימה, איפה שלא ננחת ולאיזה כיוון שלא ניסע ילווה אותנו נהר שוצף וגועש, עצי אשוח ענקיים ועצי אורן זקופים וארוכים להפליא, צומחים במדרונות ומסביב צמחיה ירוקה של עשב סמיך. לקראת ערב מגיעים לעיירה מקסימה, מעין כפר נופש לתירות הסקי של החורף וכנראה תיירות מכל העולם, כי הסטנדרט הארכיטקטוני פשוט מושלם. שילוב של עתיק עם ישן ומתוחזק בצורה מופלאה. המקום מזמין עצירה ועם כוסות האספרסו שמוגשים לנו, מחליטים שממשיכים ולא סוטים מהתוכנית המקורית, נתון נוסף שמובא בחשבון – רמת המחירים של הארץ הזו – נראה שבולגריה מתנהלת על כלכלה חוץ פלנטרית, מה שקורה בעולם לא מעניין אותם, הכל, חוץ מדלק, כל כך זול שזה לפעמים ממש מביך – כוס קפוצ'ינו במסעדה עולה כאן במונחים שלנו כ-90 אג'. קנייה של מזון לארבעה אנשים ליום עלתה כ-60 ש', כולל שני קילו חזה עוף, ירקות, גבינות, עוגיות משלושה סוגים ועוד מיני שטויות שמילאו שתי שקיות. באותה קניה גם התוודענו למאכל היחידי שהכרנו כמאפיין למדינה וזה כמובן הבורקס וכמו שלא הצלחנו במסע אחר, למצוא קפה טורקי בטורקיה, גם כאן היינו צריכים להרחיק לכפר הררי נידח כדי למצוא ארבעה כאלה ארוזים בניילון. המילה לבורקס היא "בניצ'קה" ויכול להיות שמהביקור הקצר שלנו בבולגריה זו המילה שתשאר איתנו.

שירוקה לוקה.jpg

בתי המלון, או יותר נכון הצימרים שאנחנו פוקדים, משכירים במחיר של 35 עד 50 ש' ללילה. ועוד ועוד דוגמאות. חוץ מהדלק שיותר זול מיוון אבל עדיין מהווה הוצאה עיקרית למי שמכסים כ300- עד 400 ק"מ ביום.

לאחר לילה שקט בצימר עם חדר ענקי בו הסתדרנו – עכשיו ארבעה וזה כבר לא כל כך פשוט – המשכנו כשהכיוון הכללי למעבר הגבול לרומניה. כל הדרך בכבישי הרים מפותלים, חלקם טובים. חלקם מלאים בורות ובכל מקרה עניין אמיתי לרוכבי אופנועים, גם עם האופנוע שלהם עמוס ומגיע למשקל של כ-350 ק"ג.

יום של חסד וללא גשם ומכאן שאולי אפשר להקים את מחנה הלילה על אחד ממשטחי העשב, בין העצים וכאלה הרי יש כאן בשפע. זה מה שחשבתי ולאחר יציאה מכפר סתמי, אני מוליך את השיירה לירידה בוצית לעבר הנהר, שם נראה מהכביש אתר נכון לחניה כזו. הם באים אחרי ולא נראה להם… יש עשב אבל הכל רטוב, העליה בוצית אין מספיק עצים.

יֶרד גשם בלילה, לא יֶרד, יֶרד, לא – בסוף; גשם כל הלילה…

באותו כפר שעברנו, פלדמן ורוני מזהים איזה מקבץ של צימרים סגורים בחומה ולאחר כשלון חלקת היער, חוזרים לשם ומופתעים לגלות את אחד ממתחמי הארוח היפים ביותר שנתקלנו בהם. גם בסטנדרטים של הגליל – בית גדול עם דשא בחזיתו. בפנים חלוקה לחדרים ומטבח מצויד היטב. הכל עשוי מעץ אורן ועל פי סטנדרטים של בקתות ציידים ויזמות חסכונית.

האישה שמנהלת את העסק, גרה ממול ולא רואים ולא שומעים אותה.

האופנועים חונים על הדשא ומאחר ויש לנו את כל מה שצריך להאכלה של 4 אנשים. גוררים פנימה את כל השקיות ויוסי מתנדב להכין אורז. לאחר שהעמיד עת הסיר אני מכין לפלדמן שעועית אדומה וחזה עוף בלימון ושמן זית. עניין השעועית חשוב מעין כמוהו – אם רוצים לגרום לפלדמן לשיר ולרקוד צריך להכין לו שעועית ובדרך מזהים איזה דוכן ירקות כפרי אני קונה שקית אחת של ק"ג ומכניס כרבע מהכמות לבקבוק של מיים מינרליים, ממלא מים וסוגר, את הבקבוק הצמדתי לתיק העליון ובסוף היום הייתה השעועית הזו מוכנה לבישול כשהיא כמעט מפרקת את הבקבוק מרוב לחץ. נוסף עלינו, יש גם אורחים מהולנד שקצת הפרנו להם את השקט, אבל הם אדיבים ונחמדים וסופגים באצילות את המהומה שאנחנו מחוללים.

צימר מהאגדות.jpg

ווילקו טרנובו - המראה ממרפסת ה''מלון'' שלנו.jpg

ווילקו טרנובו

הצימר הזה, המחירים הנמוכים של המדינה הזו והגשם הטורדני משנים לנו את כיוון ההתנהלות ובאמת ללא כל חשש, מגיעים לקראת ערב לעיר שנקראית ווליקו טרנובו ומכוונים ישר לעיר העתיקה, המקום של התיירים ותוך דקות מוצאים את שני החדרים שצופים על כל העיר, בעל המקום משאיר לנו מפתח ונעלם. בערב ארוחה במסעדה מקומית ומחר כבר מתכננים להגיע לדנובה ולחצות לרומניה.

ערן

———————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור, שמורות לערן, אבי, רוני ויוסי.

———————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

פוסטים קודמים »