הרפתקה דוט קום

תוצאות חיפוש עבור "לירן מרכוס"

26 ביולי 2015 לירן באקוודור

לחצות את קו המשווה על אופנוע ועוד הרבה יותר

resized_20150106_143716.jpg

לאחר הפסקה קלה בדיווח, לירן חוזר במלוא עוצמת הריגושים וההתחברות לכל פסיק בדרך:

אקוודור-על קו המשווה.
29.12.14

עיירת הגבול איפיאלס שבקולומביה מוזנחת ונראה שמישהו בממשלה בקולומביה שכח אותה איי שם בדרום המדינה היפיפייה והענקית הזו.
הנסיעה למעבר הגבול קצרה מאוד משהו כמו 10 ק"מ אך נורית הדלק כבר מהבהבת מאתמול היות ואיננו יודעים כמה ק"מ לאחר מעבר הגבול נמצא תחנת דלק החלטנו לתדלק בעיר המוזנחת הזו.
למרות שהיה קשה למצוא באיפיאלס כמה טיפות של דלק הצלחנו לתדלק כל אחד מיכל מלא, ומשם נסענו לגבול.
ביקורת הדרכונים והמכס בצד הקולומביאני עובדים בצורה כל כך טובה וזריזה שעוד לא הספקתי לומר מילה וכבר נאמר לי "סע לשלום ובהצלחה בהמשך" כמובן שעניתי לפקיד ואמרתי לו "קולומביה המופלאה, איזו ארץ מדהימה יש לכם,תשמרו עליה ונפגש בעתיד" איזה חיוך עלה על פניו של הפקיד וגם שאר חבריו מסביב חייכו בהנאה, נראה שהם מאוד גאים מאוד במדינתם.

אחחח קולומביה אהבתי אותך כל כך והפרידה הייתה ממך הייתה עצובה, אך כמו בחיים צריך להמשיך קדימה ובצדו השני של הגבול נמצאת מדינה מדהימה לא פחות בשם אקוודור(ECUADOR).
בצד האקוודורי נראה שהבלגן חוגג.כבר בהגעה לחנייה נראה שתהליך הכניסה לאקוודור יקח לנו זמן הפעם.
משימה ראשונה חותמת כניסה לאקוודור בדרכון. נגשנו לאולם ביקורת הדרכונים ואכן מלא כאן עד אפס מקום. בזמן ההמתנה אני ממלא את הטופס אותו קיבלתי מהשומר בכניסה, וכעבור כ 40 דקות של המתנה הגיע תורי והדרכון האירופאי שלי הוחתם.כעת עליי לגשת למשימה השנייה שהיא משרד המכס.
מדוע אני פתאום כותב ביחיד?הסיבה היא שמישל רץ קדימה ואינו מחכה לי, התעצבנתי!! סיימת ראשון עצור שנייה וחכה לרוכב השני שרוכב איתך כבר כמעט חודש ואל תרוץ קדימה,מה זה ייתן לך אם תסיים את התהליך כמה דקות לפני?מה אתה תמשיך לנסוע או שתחכה? ברור שתחכה אז מה הבעיה לעשות זאת ביחד?כך גם אפשר לפטפט בזמן ההמתנה.
טוב לא חשוב נשים את העצבים בצד ונהנה מהרגע,ניגשתי למשרד המכס,ומישל לא היה שם.היות ויש לי כבר צילומים של רישיונות הרכב ושל הדרכון עמדתי מיד בתור.כעבור כמה דקות מישל חוזר ואומר "אה אתה פה?"עניתי לו "ברור זו המשימה השנייה" מישל ממשיך ואומר "יש לך צילומים של הניירת בצבע?" עניתי לו "לא, למה?" מישל עונה שוב בחיוך עוקצני "אני גם חיכיתי פה כמה דקות ואז נאמר לי שכאן הם מקבלים רק צילומים צבעוניים ולא שחור לבן אז שוב פעם אני לפניך" אמרתי "לא ידעתי שאנחנו בתחרות! טוב אני הולך לצלם וחוזר" כעבור כמה דקות חזרתי ומישל היה אי שם בקדמת התור,שאלתי אותו נו מה קורה?הוא אומר הפקידה יצאה לצלם את מספרי השלדה של כמה רכבים וכעת היא חזרה.כל פקידה לוקחת איתה כ 5 אנשים והולכת איתם לצלם את מספר הרישוי והשלדה.

resized_20141230_110420.jpg
בדיוק כשהגעתי נפתחה עוד עמדה והפקידה אמרה לי "רישיונות בבקשה", מיד מסרתי לה את הרישיונות ולאחר שהיא סיימה עם הניירת של 5 האנשים הראשונים היא יצאה לצלם.
סיבוב קצר יחד איתה ועם עוד 4 אנשים אחרים וחזרנו לאשנב הקבלה.כמה שאלות קצרות,קצת חיוכים והפקידה אומרת לי, "סע לשלום" אמרתי לה תודה ושאלתי שאלה נוספת "האם ביטוח שמכסה נזק צד ג' הוא חובה באקוודור?" היא ענתה "כן, אך את הביטוח צריך לעשות באחת מתחנות הדלק בהמשך היות ובמעבר הגבול אין סוכן ביטוח" נו טוב נקווה שלא יעצור אותי שוטר עד אז, אמרתי שוב תודה ויצאתי מהתור,מישל עדיין המתין אז שאלתי אותו "נו מה קורה?" מישל ענה "הפקידה עכשיו חזרה ועוד כמה דקות אני מסיים" אמרתי "סבבה אני כבר סיימתי אז אני מחכה לך! "מישל מופתע ואומר "מה כבר סיימת, איך זה שאני עדיין לא?"
פרסתי את ידיי לצדדים, עשיתי פרצוף של לא יודע, חייכתי והלכתי החוצה.
בזמן שהמתנתי למישל פגשתי עוד אופנוען רכוב על אופנוע מסוג KTM1190 , אני הכרתי אותו בקרטחנה בקולומביה בערב שהוא הגיע עם ספינת המפרש עליה היו גם כמה זוגות אופנוענים שפגשתי במרכז אמריקה.
דיברנו קצת על קולומביה ואח"כ אמרתי לו שילך לצלם את המסמכים בצבע ושרק אח"כ יחזור לפקידה שהייתי אצלה.
כעבור כמה דקות מישל חזר, אמרתי לו על נושא הביטוח שהוא חובה באקוודור ונעשה אותו בהמשך הדרך.
סה"כ היינו כשעתיים בגבול זמן טיפה ארוך מהממוצע אך סביר בהחלט.
אז קדימה ממשיכים יצאנו לדרך .יוהוו…אקוודור ארץ קו המשווה המדינה ה 12 שלי בטיול.
מיד לאחר שחצינו את הגבול הבחנתי מיד שהכבישים כאן קצת פחות טובים מקולומביה, רק שימשיך ככה ולא יהיה גרוע יותר. כעבור כמה דקות עצרנו בתחנת הדלק הראשונה שראינו, שאלתי את המתדלק היכן אפשר לעשות ביטוח היות ובגבול אמרו לנו שאפשר לעשות ביטוח בכל תחנת דלק, על פי מבט פניו הבנתי שכנראה המידע שאמרו לנו אינו נכון. שאלתי שוב היכן אפשר לעשות ביטוח והמתדלק אמר בעיר הקרובה שנקראת סן מיגל דה איברה (SAN MIGUEL DE IBARRA),אמרנו תודה והמשכנו.
המרחק הוא כ 120 ק"מ בהם נשתדל להימנע מהיתקלויות עם משטרה.
הנוף עדיין ירוק מסביב אך לא כמו בקולומביה.הכבישים מפותלים והתנועה סואנת,איכות האספלט פחות טובה ובחלק מהכבישים מדובר בכלל בבטון יצוק.כעבור כשעה הגענו לעיירה ועקב העבודות בכביש הופנינו לכביש עוקף שהאריך לנו את המרחק לנקודת היעד בכ 45 ק"מ,מיד לאחר שחצינו את הגבול שמתי לב שהGPS שלי שוב מזייף ובחלק מהערים והעיירות הוא אינו יודע לחשב נתיבים, איזה עצבים שוב צריך להתרגל ולנחש היכן אני. לעומת זאת מישל נוסע ללא GPS היות והוא קנה דרך האינטרנט GPS וה GPS הגיע לביתו לאחר שהוא כבר יצא לטיול. לכן הוא ביקש מאישתו להביא את הGPS יחד איתה כאשר היא באה לבקר אותו בקוסטה ריקה.
אממה היא שכחה להביא את ה GPS ולכן הוא מנווט עם תכנת ניווט בסמארטפון שלו.
אז כרגע נצטרך להסתמך עליו.

resized_20141230_155808.jpg
לאחר שסיימנו את העיקוף חזרנו אל הנתיב המתוכנן הנוף השתנה בחדות והפך למדברי ויבש כמו שאנחנו מכירים מאזור הדרום בארץ….

resized_20150709_123011.jpg

SATISFACTION GUARANTEED

כאן אני מפנה אתכם לדף הבלוג של לירן המכיל כמה טונות של חומר – שצריך לדעתי מערכת אינטרנט עצמאית. (כשתכנסו תבינו) כל נסיון לתמצת או לסכם מתוך החומר הזה יעשה לו רק עוול… 🙂 (יוני)

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 ביוני 2015 לירן רוכב את קולומביה-3

לירן חוצה את בוגוטה

ומדרים בדרך לאקוודור

resized_20141228_122812.jpg

לאחר הפסקה קלה.

לירן חוזר עם הפרק המשלים על המעבר בקולומביה, כרגיל ביסודיות. ויש הרבה גם באתר הדשן של לירן כאן.

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 3.
20.12.14

הערה:לפני שתקראו את הפוסט הנ"ל גשו למטבח והכינו קנקן של קפה משובח.פוסט זה מסכם את החלק הקולומביאני של הטיול ולכן הוא ארוך ומוצף בתמונות.

שבת בבוקר יום יפה,אנחנו יושבים בבית קפה צרפתי.העוגות והעוגיות בנוסח צרפתי אך הקפה שמוגש הוא קפה קולומביאני טהור,איזו ארומה ואיזה טעם שחבל על הזמן פשוט מעולה.
כן אנחנו  בבוגוטה (Bogota) בירת קולומביה, שמעתי וקראתי המון סיפורים על העיר הזו.
חברים טובים שלי איציק ונדב היו פה בשנת 1998 כשבוגוטה הייתה עוד מסוכנת. אנשים אחרים סיפרו לי שזו עיר משעממת וגם מסוכנת מאוד, מלחמות רחוב בין קרטלי הסמים והמשטרה ועוד עשרות סיפורים על תיירים שנשדדו.
אני רציתי להגיע לבוגוטה כדי לראות אותה בעצמי, מישל החליט להגיע לבוגוטה כדי לקנות צמיגים ולטפל באופנוע שלו, ולכן החלטנו ביחד שנשאר כאן כמה ימים.
האזור בו אנחנו ישנים הוא העיר העתיקה של בוגוטה, באזור הזה של בוגוטה הבתים והמבנים ישנים מאוד ובנויים בסגנון קולוניאלי עתיק וזה מה שיפה כאן.
לאחר שסיימנו לשתות את הקפה הנהדר הזה החלטנו לעלות לתצפית על העיר בוגוטה, אל התצפית אפשר להגיע ברכבל היוצא ממרגלות ההר שמשקיף על בוגוטה או לטפס על ההר ברגל, בחרנו באפשרות הראשונה. בוגוטה נמצאת בגובה של כ 2,640 מטרים מעל לפני הים, כן העיר הנ"ל גבוהה יותר בכ 400 מטרים מפסגת החרמון (בצד הישראלי) ולכן יש אנשים שסובלים מקשיי נשימה.
התחלנו ללכת אל תחנת הרכבל שנמצאת כ 40 דקות הליכה מהמלון בו אנחנו שוהים. רחובות העיר צרים וברובם חד סיטריים. הבניינים והבתים מסביב ישנים וחלקם גם מוזנחים.
כמעט בכל רחוב אנו נתקלים בקירות מקושטים בגרפיטי וציורי קיר יפים להפליא אפילו יפה יותר מהקירות שצילמתי בקרטחנה, הגרפיטי בבוגטה נראה ומרגיש הרבה יותר כואב וממורמר מהגרפיטי שראיתי בקרטחנה.
הגרפיטי הוא פשוט אומנות רחוב בו האמנים מראים את רגשותיהם האמיתיים, כל כמה צעדים אני נתקל בציור קיר אחר שגורם לי להתפעל ולומר ואוו ואיזה יופי, תותח הצייר הזה ועוד משפטים בסגנון.
בהמשך הדרך ראינו המון שוטרים וכאשר שאלנו אותם "כיצד מגיעים לרכבל?" הם הסבירו לנו כיצד להגיע ובנוסף אמרו לנו ללכת אך ורק ברחובות הראשיים היות והשכונות באזור מסוכנות לתייר המצוי, כמו כן השוטרים אמרו לנו להכניס את המצלמות לתיקים בכדי לא למשוך את תשומת לבם של הגנבים. המשכנו ללכת וכעבור כ 20 דקות נוספות הגענו לתחנת הרכבל, כרטיס הלוך ושוב עולה כ 6$ כאשר ישנה אופציה לעלות בקרון רכבת חשמלית ולרדת ברכבל או הלוך וחזור ברכבל. אנחנו בחרנו באופציה הראשונה.

קרון הרכבת מוזר במקצת ומחולק לתאים משופעים ומדורגים בהם אנשים עומדים בזוית לא נוחה ונזקקים להישען על דפנות הקרון. כאשר הקרון מתחיל לטפס העמידה הופכת לנוחה וזקופה היות ורצפת הקרון מתוכננת להיות מאוזנת בעת הטיפוס.
לאחר כ 15 דקות בהן הקרון טיפס כ 600 מטרים הגענו לפסגת ההר שנמצאת בגובה של 3,200 מטרים וכעת בוגוטה פרוסה לרגלינו במבט פנורמי יוצא מן הכלל, איזו עיר ענקית!!.
מזג האוויר הנפלא מאפשר לנו מבט על העיר שנפרסת כמעט עד לאופק, כמו כן בתצפית ישנה כנסיה עתיקה ויפה המוקפת בגינות נוי נהדרות, נשארנו בתצפית קצת יותר משעה, פשוט ישבנו ונהנינו מהנוף.
את הדרך מהתצפית מטה עשינו ברכבל לאחר כמה דקות הגענו למרגלות ההר.
מיד לאחר שיצאנו מהתחנה פגשתי את ולרי דיילת בחברת דלתא שהגיעה לבוגוטה לכמה ימים, ולרי שאלה אותי "כיצד מגיעים למרכז העיר?" הסברתי לה והוספתי "אנחנו גם הולכים לשם רוצה להצטרף אלינו?" ולרי ענתה בחיוב ואמרה "כן אני אשמח" אז קדימה נמשיך ביחד.
בעודנו הולכים ברחובות העיר התחלנו לדבר ולספר על הטיול שלנו וולרי סיפרה על עצמה. לאחר כשעה הגענו אל הכיכר המרכזית, התיישבנו על אחד הספסלים ואכלנו פירות טריים דיברנו, צחקנו והצטלמנו עם המבנים העתיקים והמרשימים שבנויים סביב הכיכר.
משם המשכנו לטייל ובאחד הרחובות ע"י הכיכר המרכזית הבחנו במחסום צבאי בו החיילים בודקים את כל מי שנכנס אל הרחוב. ע"פ השלטים הבנתי שכאן נמצא ארמונו של הנשיא, שיחה קצרה עם החיילים שחמושים ברובי "גליל" וכדי לשבור את הקרח אני אומר להם "זה רובה גליל מישראל!! הרובה הכי טוב בעולם" הם מיד שואלים איך אני יודע, ואני מסביר להם שאני מישראל. החיילים מיד מבקשים להצטלם איתי ופותחים לנו את השער, אנחנו לוחצים ידיים ואומרים המשך יום טוב אחד לשני. כמו כן אנחנו מורשים ללכת צמוד לגדר של ארמון הנשיא ולצלם את משמר הנשיא וארמונו, שאר האזרחים שמורשים לעבור שם עושים זאת מעברו השני של הכביש רחוק מהגדר ממש VIP אנחנו.

בעודנו ממשיכים להסתובב בעיר אני מתחיל להבחין בתושבים מקומיים שמסמנים לנו סימנים, נהג מונית אחד צופר ומסמן "לא"עם האצבע המורה שלו, בחור אחר עם אופניים זורק איזו מילה, אישה אחרת אומרת "גרינגו לא", בחור אחר מסמן בידיו על המצלמה שמישל נושא על חזהו. כמו כן אני מבחין שהמון שוטרים מתהלכים ברחובות, כנראה החשדות שלי אמתיים והגענו לאזור מסוכן ולכן הארתי את תשומת ליבם של מישל וולרי וגם היא אמרה שהיא שמה לב לכך ושזה קצת מוזר. אמרתי סבבה בוא ונשאל את השוטרים מה קורה כאן.
נגשנו לקבוצת שוטרים בצומת הרחובות ומישל שאל אותם "האם האזור בטוח לתיירים?" השוטרים השיבו בשלילה והוסיפו שגם להם כשוטרים האזור מסוכן וכדאי שנכניס את המצלמות לתיק ונעשה פרסה ושנחזור על עקבותינו. במקרים שכאלו צריך להקשיב לשוטרים ולקרוא את שפת הגוף של התושבים שמסביב.
חזרנו על עקבותינו והמשכנו להסתובב בשאר רחובות העיר כאשר אנחנו עוצרים מדי פעם בבתי קפה,ו גם מסעדה מקומית לארוחת צהריים לקראת ערב ישבנו לארוחה נוספת ומשם חזרנו למלון.
למחרת היום מישל שכנע אותי לבוא איתו לראות כמה מוזיאונים. אני שאינני חובב מוזיאונים הסכמתי לבוא, מה כבר יכול להיות אולי זה כן ימצא חן בעיניי. בימי ראשון בחלק מהמוזיאונים הכניסה חופשית ואינה כרוכה בתשלום. המוזיאון הראשון בו ביקרנו היה מוזיאון הזהב,מוזיאון זה מציג חפצי אומנות ופריטים ארכיאולוגיים מזהב שנמצאו בקולומביה. כמו כן מתואר תהליך מציאת הזהב עיבודו והאזורים בו נמצאו הממצאים, סה"כ נחמד במוזיאון הזה דווקא מצאתי עניין.משם המשכנו לעוד כמה מוזיאונים שברובם באמת שהשתעממתי.
לקראת צהריים ביקרנו במוזיאון לאומנות מודרנית. אני עובר בזריזות ומסתכל על המוצגים ומישל לעומת זאת מקפיד להסתכל על המוצגים ולהתעכב על כל תמונה שהוא רואה ואני חושב לעצמי כמה זמן אפשר להסתכל על אותה התמונה?
השקט במוזיאונים פשוט הורג אותי, במוזיאון האחרון היה כל כך מעניין שנרדמתי לחצי שעה על אחד הספסלים שנמצא בגינת המוזיאון, כאשר מישל מצא אותי ישן על הספסל הוא התחיל לצחוק ואמר "אני רואה שאתה נהנה מהמוזיאון" עניתי לו "כמובן מה יותר טוב מנמנום קל על הספסל לצד קולות מזרקת המים והציפורים?"
בנוסף אמרתי למישל "אני מילאתי את מכסת המוזיאונים שלי לעשר שנים הבאות וכעת בוא נלך לאכול משהו", הלכנו למסעדת בשרים טובה ולאחר מכן המשכנו להסתובב עד שעות הערב.
בבוקר השלישי בבוגוטה מישל קם מוקדם העמיס את הצמיגים החדשים ונסע אל המוסך שגונזלו (יבואן הצמיגים) המליץ עליו. אני קמתי לי מאוחר ויצאתי לשתות קפה של בוקר, בימים האחרונים אמרתי למישל שאת הצמיג האחורי שלו לא יחליף היות והוא עדיין במצב טוב, אך מישל החליט להרכיב את הצמיג החדש בכל זאת, ולכן שכנעתי אותו לקחת את הצמיג הישן בחזרה ולהשתמש בו כצמיג ספייר למקרה חירום, וטוב שהוא עשה ככה בהמשך אנחנו נזדקק לו.

resized_IMG-20141222-WA0056.jpg

במוזיאון בוטרו -בוגוטה


בזמן שמישל היה במוסך אני הסתובבתי שוב ברחובות הסובבים את המלון, אכלתי חומוס בגסטהאוס "הבית של יפתח"עדכנתי את הבלוג ואפילו נחתי קצת, אחה"צ מישל חזר למלון עייף מיום המתנה ארוך במוסך.
לקראת 20:00 יצאנו לאכול ארוחת ערב ומשם למלון מחר אנחנו ממשיכים דרומה. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, המטרה שלנו היא העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) שם נפגוש את ניקולס איש הקשר שלנו אשר יקח אותנו לחוות הקפה שבבעלותו, מישל קיבל המלצה על המקום מג'יל הצרפתי (בעל המסעדה במדג'ין) כדי להגיע לצ'ינצ'ינה עלינו לבחור באחת מהדרכים הנ"ל: לחזור על אותו הכביש אליו הגענו לבוגוטה ולעבור שוב דרך העיר הונדה או לבחור בכביש אחר בו עדיין לא נסענו ולעבור דרך העיירה סלנטו (Salento).
בחרנו באפשרות השנייה היות ובכביש הזה עדיין לא נסענו, כך גם יצא לנו לראות עוד עיירה בה עדיין לא היינו.
בשעה 7:30 מישל ואני הלכנו אל החניון שנמצא ברחוב המקביל כדי להביא את האופנועים לפתח המלון.

"בוקר קרנף!! מה שלומך?כבר 4 ימים שאתה נח והגיע הזמן להמשיך הלאה אז קדימה תתעורר", לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה והקרנף התעורר מתרדמתו.
עדיין קר בחוץ אך ההליכה הלוך וחזור עם הציוד מהחדר לקרנף חיממה את גופי, קשרתי את תיק הציוד והצמיג החדש לאוכפו האחורי ונגשתי לחדר להביא את ציוד הרכיבה,היות ואנחנו רוכבים בזוג האופנועים לא נשארו לרגע לבד ברחוב,כאשר אני נכנס למלון מישל משגיח על האופנועים וכאשר הוא נכנס אני שם.
בשעה 8:00 יצאנו לדרכנו, מרחק הנסיעה לסלנטו הוא כ 300 ק"מ, אך קודם כל עלינו לצאת מהעיר העמוסה הזו.יום שני בבוקר והעיר מתעוררת מסוף השבוע, רק 8 בבוקר והכבישים כבר עמוסים, כדי לצאת מהעיר עלינו לעבור כ 20 ק"מ בהם אנו נאלצים לפלס דרכנו בתנועה הסואנת, למרות העומס הפעם זה עבר בקלות ובזריזות. כעבור כשעה הגענו אל כביש מספר 40 בו נמשיך עד לעיר סלנטו. מיד לאחר שיצאנו מהעיר הנוף הקולומביאני חזר לצבעו הירוק זוהר, הכביש רחב וסלול ברמה גבוהה, מזג האוויר שמשי ונעים פשוט מושלם. כמו בכל יום רכיבה בקולומביה גם היום הזה עמוס בעליות, ירידות, משאיות מעשנות, עשרות אופנועים קטני נפח, מכוניות, אוטובוסים ואיך לא פיתולים בלי סוף.
במהלך היום עצרנו מדי פעם למנוחה ורענון וכמובן שניצלתי זאת גם כדי לצלם קצת. כביש 40 ברובו הוא כביש רחב אך היו גם קטעים צרים בעלי נתיב אחד לכל כיוון,בהם מצאנו את עצמנו עוקפים בלי סוף את כל אותם הרכבים הכבדים שמטפסים את העליות בכבדות או שזוחלים בירידות.

לקראת צהריים עצרנו לנשנש איזה סטייק ולאחר ששבענו המשכנו להתפתל שוב במעלה אחד ההרים אך הפעם הרגשתי שהטיפוס ארוך מקודמיו, הפעם במהלך הטיפוס הטמפ' ירדה באופן כזה שאפילו התחיל להיות קריר, אני מביט במד הטמפ' ורואה 48F (מעלות פרנהייט) שהן כ 9 מעלות צלזיוס, אנחנו כבר בגובה העננים ועדיין ממשיכים לטפס, מדי פעם העננים מכסים את הכביש ואנחנו עוברים בתוך הערפל, כל הזמן אני מציץ אל ה GPS ורואה את מד הגובה ממשיך לטפס, כאשר בשיא הטיפוס מד הגובה מראה 3,283 מטרים הכי גבוה שרכבתי עד כה בטיול.
הנוף הירוק והאין סופי לא נגמר וכמה פעמים שאומר זאת לא אצליח לבטא ולהסביר כמה שהכל כל כך ירוק וכל כך יפה.

לקראת אחה"צ הגענו לעיירה סלנטו הרחובות בנויים בזווית כל כך חזקה שמקשה על העצירה בצידי הרחובות, כאשר מישל ניסה לעצור באחד הפעמים ליד מלון הוא כמעט ונפל היות וקשה להחזיק בהמה ששוקלת כמעט 500 קילו בזוית שכזו. בכיכר המרכזית חיכו עשרות מאכרים או יחצ"נים של הוסטלים שאמרו בו אקח אותכם למלון טוב, אך העדפנו להסתדר בעצמנו וכעבור כמה דקות מצאנו מלון ברמה טובה מאוד+חניה+אינטרנט ומים חמים והכל ב 15$, מגניב בכל השאר רצו יותר ונתנו פחות אז לקחנו 2 חדרים ללילה אחד.
פרקנו את הציוד מקלחת וקדימה יצאנו לסיבוב בעיירה הרגועה הזו.

רחובות העיירה מרוצפים באבנים מסותתות, והמקום נראה כישוב מתויר. בשיחה עם אחד המקומיים שדיבר אנגלית אנחנו מבינים שדעות התושבים חלוקות בנושא פיתוח העיירה, חלקם תומך בפיתוח והגדלת העיירה וחלקם מתנגד נחרצות לכך. למרות זאת נראה שכל תושבי סלנטו מחייכים ושמחים במעט שיש להם, כמו כן אותו בחור המליץ לנו לטפס על ההר שמשקיף על העיירה, הוא הוסיף ואמר "עליכם לטפס רק 200 מדרגות ואתם בתצפית" מה??רק 200 מדרגות? אמרתי בקול ומישל החל לחייך, אמרתי למישל "עזוב אותך אין לי כוח לטפס לשם" אך הוא שכנע אותי וטיפסנו במעלה המדרגות הנוף היה יפה אך לא "וואו" כמו שהבחור אמר.
התיישבנו על הדשא והמתנו לשקיעה, כמה דקות לאחר שהשמש שקעה, התברר לנו שבצידה השני של הגבעה ישנה תצפית נוספת המשקיפה על עמק יפייפה שמוקף בחוות שמגדלות קפה. כמו כן שמתי לב שאל התצפית השנייה מגיעים רכבים, בדיקה קצרה ואכן יש כביש גישה מסודר. היות וכבר חשוך אמרתי למישל מחר בבוקר לפני שנצא לדרך נעלה לכאן עם האופנועים נצלם קצת ונשקיף על הנוף ואח"כ נצא לדרכינו.
חזרנו מטה אל העיירה דרך כביש הגישה, לפתע בעודנו הולכים בסמטאות הרחנו ריח חזק של קפה משובח, עקבנו אחרי הריח עד לבית הקפה. התיישבנו ונהנינו מכוס קפה משובח ונפלא, משם המשכנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שהייתה זוועה ומשם למלון.
7:30 בבוקר העיירה סלנטו שקטה כמעט לגמרי למעט ציוץ הציפורים, היום אנחנו מתכננים לנסוע אל העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) הנמצאת במרחק נסיעה קצר מאוד, רק 60 ק"מ ולכן היום אנחנו איננו ממהרים לצאת אל הדרך. כעבור כמה דקות מישל מגיע עם שני קרואסונים חמים ומציע שנלך לשתות קפה במקום בו הוא רכש את הקרואסונים. מובן שהסכמתי והלכנו לשתות קפה איכותי ומאפה טעים לפני היציאה.
לאחר ששתינו והתעוררנו יצאנו אל הדרך אך לפני שנעזוב את העיירה נעלה לתצפית, נסיעה קצרה ואנחנו שם כמו בכל יום מזג האוויר נפלא והנוף מהתצפית אל עבר עמק הקפה פשוט מדהים, שוב פגשנו מקומיים שהתלהבו מהאופנועים וביקשו להצטלם יחד איתנו. לאחר שסיימנו לדבר ולהצטלם יצאנו מהעיירה.

הדרך מסלנטו לכיוון צ'ינצ'ינה נפלאה והאספלט משובח כמה ק"מ לפני היעד הכביש הרחב הפך לכביש צר שעובר בין שדות ויערות לפרקים, מדי פעם אני מבחין בחוות קפה והמחזה פשוט נפלא.
לקראת השעה 12:00 הגענו לכיכר המרכזית בצ'ינצ'ינה, והמתנו שם כחצי שעה עד שניקולס הגיע לאסוף אותנו.
כאשר ניקולס הגיע הוא הסביר לנו שבחווה בה נישן אין מטבח ואין מה לאכול שם, מה?? היינו בשוק, מישל הסביר לו שאנחנו מתכננים לשהות שם כמה ימים ופשוט ליהנות מהשקט ומהנוף שמסביב ואיך לא גם מהקפה ולכן אנחנו רוצים למצוא פתרון לנושא האוכל, לאחר מחשבה קצרה ניקולס הציע שהוא יכין אוכל בבית העובדים שבחווה ושאנחנו נשלם לו על הארוחות, הסכמנו על מחיר ויצאנו לכיוון החווה.
"קדימה ניקולס סע ואנחנו בעקבותיך" ניקולס נוהג בג'יפ 4X4 ומוביל אותנו ברחובות העיר לכיוון החווה, מיד לאחר שיצאנו מהעיר הדרך הסלולה הפכה לדרך חתחתים שלפעמים הנתיב בו אנחנו נוסעים יצוק מרצועות בטון.
השיפוע כל כך חזק שפשוט אי אפשר לעצור, ניקולס נוסע לפני לאט ואני מסמן לו להתקדם, היות והוא גורם לי לנסוע במהירות אטית ולא נוחה לזווית הטיפוס בשביל הצר הזה, לאחר כמה דקות אני מבחין שמישל כבר לא מאחורי, בעזרת הצפצפה אני מסמן לניקולס לעצור בהזדמנות הראשונה בה אנחנו נמתין למישל.
לאחר כמה דקות אנחנו מבינים שמישל כנראה עצר או נתקע או חלילה נפל ולכן הוא לא מגיע, אני אומר לניקולס שחייבים לחזור ולראות מה קרה למישל ולכאני מסתובב וחוזר על עקבותיי וכך גם ניקולס.
לאחר כמה דקות של נסיעה אני מגיע למישל המיוזע ולאופנוע שלו ששוכב על הצד, מתברר שצדקנו ומישל באמת נפל, למזלנו לא קרה לו כלום למעט פגיעה באגו שלו.
מישל ועוד שני מקומיים ניסו להרים את האופנוע אך ללא הצלחה עקב השיפוע החזק, נסינו שוב כולם ביחד וכלום, פשוט בלתי אפשרי, מישל נכנס ללחץ והחל להפליא בקללות בצרפתית, אמרתי לכולם בואו נסובב את האופנוע לכיוון הירידה וננסה שוב וכך עשינו, ניסיון נוסף והאופנוע עמד על גלגליו.
resized_IMG-20141227-WA0056.jpg
מישל החליט שהספיק לו להיום והוא אינו מתכוון להמשיך אל החווה כשהוא רכוב על האופנוע, ולכן שאלנו את ניקולס היכן אנחנו יכולים להחנות את האופנועים לכמה ימים בביטחון מוחלט, ניקולס הציע שנחנה אצל חבר טוב שלו שהוא גם בעליו של חניון סגור ומאובטח. ניקולס הבטיח לנו שהמקום בטוח, סמכנו עליו שאכן המקום בטוח היות ואנחנו אורחים שלו אין מצב שהוא ידפוק אותנו.
נסענו חזרה העירה החנינו את האופנועים ולקחנו את הציוד שנצטרך בג'יפ של ניקולס, בדרך לחווה ניקולס עצר בסופרמרקט שנקנה לנו כמה דברים, בנוסף עצרנו לאכול צהריים באחת ממסעדות העוף בגריל שכל כך פופולריות בכל עיר בקולומביה, מישל הזמין חצי עוף ואילו אני הזמנתי לי עוף שלם שהיה טעים להפליא.
לאחר מכן נסענו בג'יפ אל החווה, בדיעבד שמחנו על ההחלטה לחזור העירה כדי להחנות את האופנועים שם, מתברר שמצב הדרך רק נעשה גרוע יותר ויותר ככל שמטפסים, סיבובים חדים באופן כזה שהג'יפ אינו יכול לקחת את הסיבוב ללא צורך בנסיעה אחורנית פעם אחת לפחות, שיפועים בזווית לא נורמלית בוץ ומה לא, הנסיעה בג'יפ הופכת להרפתקה בפני עצמה.
לאחר כשעה הגענו אל החווה, שוב ניקולס הפתיע אותנו ואמר שאין חדרים נפרדים, למרות שבהתכתבויות עם מישל הוא הבטיח שיש מקום לאכול בו ושיש חדרים נפרדים, נו מה לעשות אנחנו כבר פה וזה המצב אז לא נורא ניקח חדר משותף.
זה לא שאנחנו מתפנקים מדי אבל לא תמיד מישל ואני באותו הראש, אני אוהב ללכת לישון מאוחר ומישל מוקדם ואז יוצא מצב לא נעים שאני מפריע לו, ובבוקר המצב הפוך הוא מתעורר ב 4:30 ולא יכול לזוז ולהרגיש בנוח היות ואני עדיין ישן, כמו כן למישל היו עוד כמה דברים אישיים שאין זה המקום לפרטם שהפריעו לי ולכן העדפתי לישון לבד.
אני בטוח שגם לו היו סיבות שכאלו אך אינני יודע היות ולא דיברנו על זה.
בחוות הקפה פגשנו את קרלוס אביו של ניקולס ואת נטליה אישתו של ניקולס.

קרלוס הוא מרצה באוניברסיטה המקומית והיה גם יו"ר מגדלי הקפה תקופה ארוכה הוא פשוט אנציקלופדיה מהלכת ויודע הכל על צמח הקפה. במהלך 3 הימים בחווה קרלוס השתדל להסביר לנו כמה שיותר על תהליך גידול הקפה, כל כמה דקות שתינו קפה טרי שנקלה ונטחן במקום.
קרלוס לקח אותנו לסיור במטעי הקפה ונתן הסבר מפורט על סוגי הקפה שהוא מגדל, על כמה שהעבודה במטעי הקפה מפרכת וקשה בעיקר עקב התחזוקה שמסביב לעצי הקפה. עצי הקפה גדלים על מדרונות ההר וקשה מאוד ללכת לידם עקב השיפוע החזק. היות ומזג האוויר טרופי כאן עשבים טפילים גדלים ללא הרף ובמהירות ומאיימים על עצי הקפה ולכן יש להשמידם בהקדם האפשרי.
הקטיף נעשה 3 פעמים בשנה בצורה ידנית ורק מלחשוב על זה וכבר אני מתעייף.
קטפתי כמה פולי הקפה מן העץ, קילפתי את הקליפה וטעמתי את הפולים, הטעם הוא של קפה והמרקם של הפולים חלק, פשוט סוכרייה של קפה.
קרלוס מוסיף ואומר שלצערו ניקולס הבן אינו רוצה להמשיך את מסורת אבותיו וחלומו להקים במקום מלון בו הוא יארח תיירים.
כמו כן הוא עסוק בגידול עדר פרות המונה 17 פרות ולכל פרה יש שם כאשר לאחת מהן קוראים נטליה על שם אישתו, על פי ניקולס זו הפרה היפה מכולן ולכן היא קרויה על שם אישתו, לכו תבינו אותה זה דווקא מצחיק. אני רוצה לראות מה היה קורה בארץ אם בעל היה קורא לפרה על שם אישתו, לדעתי במקרה הטוב הוא היה ישן במרפסת לכל החיים.
באחד הימים אמרתי לקרלוס וניקולס שיש לי קפה טחון שהגיע מישראל והצעתי להכין פינג'אן כדי שיטעמו ממנו, הסברתי להם שהקפה לא גדל בישראל אלא רק נקלה ונטחן בארץ.
את שקית הקפה טורקי הנ"ל קיבלתי מיוני מבית חב"ד בניקרגואה ושמרתי אותה לאירועים מיוחדים, פתחתי את השקית ונתתי לקרלוס להריח את הארומה שבקעה מהשקית. קרלוס חייך ואמר שהריח מעולה, ניגשתי למטבחון ובישלתי את הקפה על האש. ריח קפה הטורקי נישא באוויר וקרלוס חייך ללא הפסקה, לאחר שמזגתי את הקפה ישבנו במרפסת לצד הנוף הירוק ולגמנו ממנו בהנאה, קרלוס האב ניקולס ומישל התלהבו מאוד מהטעם של הטורקי, קרלוס הוסיף ואמר שהקפה מעולה ושהוא התרשם ממנו לטובה, כיף לשמוע זאת מאנציקלופדיית הקפה המהלכת שכל חייו סבבו סביב הקפה אותו הוא מגדל.
באחד הימים קרלוס הציג בפניי את יומנו בו הוא נוהג להחתים את אורחיו והראה לי שהיו כמה ישראלים פה לפני כמה שנים וביקש שגם אני אכתוב ביומן וכך עשיתי.
לאחר 4 ימים בהם שתינו קפה, אכלנו, שתינו שוב קפה, נחנו קצת, שוב שתינו קפה, שוב אכלנו ושוב שתינו קפה החלטתו שאנחנו ממשיכים, נפרדנו מכולם ואמרנו תודה רבה היה ביקור מאלף ומענג ועזבנו את החווה. ניקולס ונטליה החזירו אותנו העירה. מצאנו את האופנועים בריאים ושלמים, העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. ניקולס ונטליה(אישתו) התעקשו ללוות אותנו עד ליציאה מהעיר צ'ינצ'ינה. נפרדנו שוב מניקולס ונטליה ויצאנו לדרכנו דרומה לכיוון העיר פופאיאן (Popayán).
מחוות הקפה אל העיר פופאיאן מרחק הנסיעה הוא כ 370 ק"מ.

האספלט איכותי ורחב ידיים, לאחר שהנמכנו בגובה מזג האוויר השתנה והפך ללוהט. הנוף מסביב השתנה גם הוא והפך מהרים ירוקים לשדות רחבים הנמתחים עד לאופק, מדי פעם היה אפשר לראות משאיות וטרקטורים גוררים עגלות אשר מועמסות בכמות בלתי נתפסת של קנה סוכר, בצידיי הכביש אפשר לראות מדי פעם מקומיים שיוצאים מהשדות ומתהלכים עם מצ'טות בידיהם, שמתי לב שבאזור הזה המקומיים נראים שונים ביחס לאחיהם בצפון כאן הם נראים כצאצאים של יוצאי אפריקה לא כולם כמובן אך הרבה ביחס לצפון קולומביה.
לקראת אחה"צ הגענו לפופאיאן ולאחר כמה סיבובים בעיר מצאנו מלון נחמד עם חנייה. הבעיה שהמחיר גבוה, בזמן שמישל הלך לחפש מלון אחר בקצה הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים יצאה אלי פקידת הקבלה ואמרה שהיא מוכנה לתת לנו הנחה, התמקחתי איתה כמה דקות היות והבנתי שאם היא יצאה אלינו לרחוב כנראה שהיא זקוקה ללקוחות, כעבור כמה דקות של התמקחות היא הסכימה שניקח 2 חדרים במחיר שרצינו, מישל בדיוק חזר וכאשר הוא שמע את המחיר החדש הוא הסכים ולקחנו מיד 2 חדרים.
חנינו בלובי המלון פרקנו את הציוד החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב ברחובות העיר.
פופאיאן היא עיר פשוטה ונעימה הבנויה בסגנון קולוניאלי יפייפה. העיר גם נקראת העיר הלבנה היות ורוב הבתים והמבנים בעיר צבועים בצבע לבן. לאורך השנים העיר פופאיאן הייתה ביתם של 17 מנשיאי קולומביה.
המשכנו להסתובב בעיר ומצאנו בית קפה איכותי שמגיש קפה בכל צורה, מישל הזמין קפה הפוך ואני הזמנתי אייס קפה על בסיס אספרסו, עוד לפני שטועמים מהקפה אפשר להבחין בצורת ההגשה הנפלאה שעל הקצפת שמעטרת את האייס קפה מפוזרים פירורים מוזהבים, הארומה נפלאה והטעם משגעעע.
לקראת ערב חזרנו למלון והחלטנו שלא שבענו מהעיר ולכן נשאר כאן עוד יום אחד לפחות.
למחרת בבוקר נתבקשנו להזיז את האופנועים היות והמקום הופך למסעדה לקראת הצהריים, פקידת הקבלה אמרה לנו שיש להם הסכם עם המלון הסמוך ואנחנו יכולים לחנות שם ללא תשלום, אמרנו אין בעיה והעברנו את האופנועים למלון הסמוך. משם המשכנו לבית הקפה מאתמול ולאחר מכן המשכנו להסתובב בעיר הלבנה, הלכנו לראות גשר עתיק, ולאחר מכן ביקרנו באוניברסיטה ובביתו של ראש העיר שהיה גם אחד מנשיאיה של קולומביה.
שוב הזמן טס ומצאנו את עצמנו שוב במלון רק לאחר שהחשיך.

בבוקר שלמחרת ב 8:00 העמסנו את הציוד על האופנועים אמרנו שלום ותודה רבה לאנשי המלון הידידותיים להפליא ויצאנו לדרכנו לעבר עיירת הגבול איפיאלס (Ipiales) שנמצאת במרחק של כ 340 ק"מ מפופאין. לאחר כשעה מאז שעזבנו את "העיר הלבנה" שוב הנוף החל להשתנות, שוב טיפסנו בהרים לגובה של 1,700 מטר והסתנוורנו מהירוק זוהר של הצמחייה הטרופית, ומזג אוויר נעים מאוד.
בהמשך הדרך ירדנו בגובה לכ 500 מטר הנוף השתנה שוב, ממש מדבר בו גדלים קקטוסים ומזג האוויר הפך לחם ויבש, אך עדיין קצת ירוק פה, באזור הזה אני מבחין פתאום באנשים שיושבים בצידי הדרכים ומושיטים יד לתרומה, העוני נראה מסביב ונראה שהאזור מוזנח עד מאוד, אפילו הכבישים כאן סדוקים ופשוט זה נראה כמו מדינה אחרת, למרות זאת כאשר אנחנו עוברים בכפרים המקומיים משפריצים עלינו מים בעזרת דליים או שקיות, בהמשך נבין שיש היום חג וזו המסורת ולכן זו הסיבה שחלק מהרוכבים המקומיים לבושים בשכמיות גשם באזור חם ויבש שכזה.
אני התעצבנתי מהקטע הזה של זריקת המים לעברנו וכך גם מישל, לא נעים לקבל כמות גדולה של מים תוך כדי נסיעה פשוט המסה הזאת שפוגעת בך מורגשת כמכה רצינית, ותוך כדי בלימה או סיבוב זה מסוכן עד מאוד.
מהר מאוד הבנתי את הקטע ולכן בכל פעם שמישהו המתין בצד הכביש או שראיתי סימני מים על הכביש האטתי עד כדי עצירה וסימנתי ואמרתי למקומיים "לא!!!" ולרב הם כבדו את בקשתי, מישל ראה שהשיטה עובדת וגם הוא עשה כך.
בהמשך הדרך החלנו לטפס שוב, הפעם הטיפוס היה ארוך ומזג האוויר השתנה שוב והפך לנעים ואפילו קר הנוף שוב ירוק שנראה עד האופק, האספלט השתפר מעט אך עדיין במצב פחות טוב ממה שראינו בשאר הכבישים בקולומביה, אפילו מחסומי הדרכים של הצבא נראו מאוימים יותר ולכן החיילים כאן עומדים עם קסדות ושכפצ"ים לגופם, באחד המחסומים אחד החיילם סיפר לנו שהאזור הנ"ל מותקף על ידי המורדים ולכן יש יותר מחסומי דרכים, אנחנו לא הרגשנו מאויימים אפילו לא לאלפית השנייה.
באחד הקטעים הגבוהים והערפליים ראיתי ב GPS במד הגובה 3,180 מטרים,הטמפ' ירדה ל 10 מעלות ואנחנו כבר קרובים לאיפיאלס העייפות מראה את אותותיה ולמרות שרכבנו רק כ 300 ק"מ אנחנו נמצאים בדרך המקסימה הזו כבר למעלה משש שעות. בהמשך הדרך נחסמה עקב תאונה, הפקק היה עצום אך למרות זאת השתחלנו בין המכוניות וכעבור כמה דקות הגעתי לראש הטור, בדיוק שהגעתי לראש הטור השוטר סימן שאפשר לנסוע, מישל היה מאחורי אז התחלתי בנסיעה. לאחר כמה מטרים ראיתי אוטובוס הפוך ומרוסק על דופן ההר, היות והכביש צר אין היכן לעצור ולכן לא הספקתי לצלם תמונה מאזור התאונה, כעבור כמה דקות אני מבחין שמישל אינו מאחורי ואני עוצר וממתין לו, היות ובנתיב הנגדי עומדות עשרות מכוניות, משאיות ואוטובוסים איני יכול לחזור על עקבותיי ולראות היכן הצרפתי נעלם, כעבור כמה דקות מישל מגיע אני מסמן לו להמשיך ומיד דולק בעקבותיו, מכאן והילך התנועה זרמה ללא עיכובים נוספים.
לקראת חשיכה הגענו לאיפיאלס העיר נראית זוועה ונראה שהביטחון אליו היינו מורגלים בקולומביה אינו שורר כאן, לאחר כחצי שעה מצאנו מלון מעופש בו נשהה את הלילה.
איפיאלס זה מקום שאינו מזמין ונראה כעיר רפאים, כל התושבים בהם נתקלנו בעודנו מחפשים מלון נראים מוזרים ומחשידים ולכן היום אנחנו לא מסתובבים בעיר. חנינו בחנייה של המלון קרוב לכלב מאיים ועצבני כבר קר כאן והיום נישן בגובה של 2,980 מטרים, כן גבוה בכ 800 מטרים מהחרמון הישראלי.
לקראת ערב נעשה קר ואפילו בלובי המלון ישבנו עם מעילים. את ארוחת הערב אכלנו במלון כאשר הטבחית ובתה שמעו שאני מישראל הן התלהבו נורא, אמרתי לה "אני גר 45 ק"מ מחרוסלם (ירושלים) המשפט הזה הוציא את האמא משלוותה והיא ביקשה שאבוא איתה לכנסייה כדי שנתפלל ביחד. אך אני סירבתי בעדינות ואמרתי לה שאני עייף, הן אף ביקשו להצטלם איתי וכל הערב האם ובתה לא הפסיקו להוציא קולות התפעלות מוזרים כגון: אההה, יוווו, אייי דבר שהפך עם הזמן לבדיחה ביני לבין מישל.

ללא ספק אחד המקומות המוזרים ביותר בהם עברתי עד כה.
לאחר יום ארוך ומתיש התקפלתי לחדר המעופש לסיכום, התחלנו את היום ב-29 מעלות בגובה 1700 מטר אח"כ המשיך להתחמם ל 43 מעלות כאשר היינו בגובה 500 מטר ובהמשך התקרר ל 6 מעלות כשההינו בגובה 3,180 ובלילה באיפיאלס הטמפ' ירדה ל 3 מעלות בגובה 2,980 מטרים.
החלטנו לעצור באיפיאלס משתי סיבות: הראשונה היא כשעוד התכוננתי לצאת למסע ראיתי שיש כנסייה יפיפייה כאן שחייבת ביקור ולאחר שהראיתי למישל תמונות בגוגל הוא הסכים שזו נקודה שחייב לבקר בה,  והסיבה השנייה היא שזו עיר גבול בה נישן לפני החצייה לאקוודור.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, עדיין קר בחוץ, אפילו הכלב האימתני שקשור ליד האופנועים ונבח ללא הפסקה אתמול אינו מעז להוציא את אפו מהמלונה.
העמסנו את הציוד על האופנועים, אך לפני שניסע לראות את הכנסייה שנמצאת כ 15 ק"מ מהמלון עלינו לתדלק, נורית הדלק החלה להבהב כבר אתמול בכניסה אל העיר אז ניגשנו לתחנת הדלק ליד המלון, מיד המתדלק קפץ ואמר לנו שאין בנזין במשאבה ושעלינו לנסוע לתחנה אחרת בצד שני של העיר, נו טוב זה בדרך לכנסייה אז קדימה לדרך, כעבור כמה דקות הגענו לתחנת הדלק וגם כאן נאמר לנו שאין בנזין ושיש מחסור בכל העיר, החלטנו להמשיך אל עבר הכנסייה ואם לא נמצא דלק נתדלק בחזרה איפשהו בדרך למעבר הגבול.
היות והכנסייה בנויה על צלע ההר בתחתית העמק אפשר לראות אותה מרחוק כבר מכמה ק"מ. כעבור כמה דקות הגענו למתחם הענק של הכנסייה, אחד השוטרים כיוון אותנו לעבר החנייה שנמצאת כחצי ק"מ מהכנסייה עצמה, השומרת בכניסה לחניון דרשה שנשלם חנייה, ראיתי שיש כביש המשך המוביל אל הכנסייה ובצחוק אמרתי לשומרת "אין לנו כסף ושרק באנו לראות את הכנסייה", לא הספקתי למצמץ או לקרוץ ולומר לה שזו בדיחה והיא מיד ענתה "אין בעיה סעו בהמשך הכביש המוביל מטה שם יש חנייה בחינם" לא התווכחנו ומיד נסענו מטה, מתברר שהכביש הנ"ל מגיע עד לכנסייה שם יש חניון אחר בחינם, יפה יצא לנו טוב.
בעודנו צועדים אל הכנסייה ניתן היה להבחין בנהר שזורם תחת הגשר שמוביל אל הכנסייה, בתחתית ההר ישנה תחנה הידרואלקטרית שמייצרת חשמל.

בכנסייה מרשימה ביופייה ונראה שהושקעה כאן המון מחשבה וירידה לפרטים, מאוד שמחתי שלא ויתרתי על האתר הנ"ל היות והכנסייה מרשימה מאוד.
לאחר שסיימנו לבקר בכנסייה חזרנו על עקבותינו והמשכנו בחיפוש אחר תחנת דלק, לכל תחנה שהגענו נאמר לנו שאין דלק, ונאמר לנו "סעו לתחנה אחרת", בסופו של דבר איכשהו חזרנו לתחנה הראשונה בה היינו בבוקר כן זו שצמודה למלון, כאשר אני נכנס לתחנה אני מבחין במתדלק מוציא את הצינור מפתח המילוי של מכונית ואומר לנהג סע לשלום, אני אומר לו "שלום גאזולינה פורפאבור" והוא אומר לי "אין דלק" אני אומר לו "עכשיו תדלקת את המכונית הזאת וגם אני צריך דלק", הוא עונה לי "זה היה דיזל פה זה לא אמריקה" פה כבר נשרף לי הפיוז, הורדתי קסדה ונגשתי אליו ואמרתי לו "תגיד לי אתה חושב שאני מטומטם? אני מכונאי אז אל תספר לי סיפורים זו הייתה מכונית עם מנוע בנזין,ככה אתה מקבל פני תיירים? ודרך אגב אני ישראלי ולא אמריקאי", מנהלת התחנה שמעה אותי ויצאה החוצה אמרה לי "אדוני,כבר חודש לא שלחו לנו אספקת דלק והדלק במכלים נועד לרכבי ממשלה, אבל רק בגלל שאתה תייר ועוד מארץ הקודש אנחנו נתדלק לך את האופנוע, אנחנו מכבדים ואוהבים תיירים".

resized_20150625_123953.jpg
לאחר שתדלקנו אמרנו תודה ונסענו למעבר הגבול עם אקוודור.

 

קולומביה לסיכום: רכבתי בקולומביה כמעט 3,000 ק"מ ב-28 ימים , קולומביה ארץ מדהימה בעלת תרבות עשירה. האנשים בקולומביה מופלאים וחמים עד מאוד, למרות שכולם אמרו לי על קולומביה "השתגעת מה אתה נוסע לשם ועוד עם אופנוע?" קראתי כמה שהיא מסוכנת ולא מסבירה פנים, מלחמות הקרטלים סביב הסחר בסמים ומה לא? אני לעומת זאת לא הרגשתי ולו לרגע אחד מאוים או במצב סכנה, הנוף ההררי בקולומביה עוצר נשימה והירוק זה מכל עבר עושה נפלאות לנפש האדם, הקפה המהולל בעל טעם חזק וארומה איכותית-פשוט תענוג.
כבישי קולומביה מרשימים באיכותם ויותר מפעם אחת הרגשתי כמו במסלול מירוצים.
תרבות הנהיגה והכבוד לאופנוען נראים כל רגע רכיבה נתון.
אשמח עד מאוד לבקר במדינה המופלאה והמקסימה הזאת בעתיד ולכל מי ששואל קולומביה היא מדינה חובה בטיול שכזה.

עוד מידע:

הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן

בפוסט הבא-אקוודור ארץ קו המשווה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 ביוני 2015 לירן בקולומביה 2

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 2.

resized_20141217_131856.jpg
17.12.14

לירן מרכוס ממשיך להפליא בדרכי קולומביה הירוקות והמפותלות. הנה עוד פרק.

לעיון מעמיק בבלוג השקדני של לירן כנסו בבקשה לכאן

מדג'ין היא עיר גדולה בכל מובן המילה,אינני חובב ערים גדולות אך את מדג'ין אהבתי ולכן שהיתי בה 3 לילות.
בבוקר הרביעי במדג'ין לאחר שהכנו לעצמנו חביתה ושתינו קפה עם סיגריה של בוקר לבשנו את חליפות הרכיבה,(במקרה של מישל זה ג'ינס ומעיל רכיבה) והעמסנו את הציוד על האופנועים.התכנון להיום הוא לנסוע אל עיירה מיוחדת ביופייה עליה שמעתי וקראתי עוד לפני צאתי למסע.שמה של העיירה הוא גואטפה(Guatape),
הנסיעה ממדג'ין לגואטפה קצרה מאוד רק 90 ק"מ ואמורה להימשך לכל היותר שעתיים,מישל לא שמע על המקום אך לאחר שהראיתי לו תמונות בגוגל הוא השתכנע והחליט שהוא גם רוצה לראות את המקום הזה. אמרנו יפה תודה לבעל הגסטהאוס ואישתו ויצאנו לדרכנו,היות ויצאנו מוקדם היציאה מהעיר הייתה קלה ומהירה.הכביש בו בחרנו לנסוע מטפס בפיתולים אין סופיים אל התצפית שמשקיפה על העיר,האוויר הקריר והנקי עם ריחות הצמחייה מסביב,מעצים את החוויה. וכמו בכל סופה של עליה מגיעה ירידה ארוכה ומהנה.
הנוף הירוק זוהר של קולומביה פשוט משגע וסוחט המון קריאות וואוו בתוך הקסדה.

כעבור כשעה וקצת אני מתחיל מדי פעם לראות את המטרה אליה רציתי להגיע,מדובר בסלע ענק שנמצא באמצע עמק עם נוף מרהיב ביופיו ונקרא לה פדרה-האבן של אל-פנול (La Piedra Del Penol)הסלע הענק הזה בגובה של כ 200 מטר נראה מרחוק מאוד,הסלע הנ"ל בולט בשטח ונראה כאילו הוא נפל מהשמיים,בכל האזור מסביב אין עוד אחד כמותו או קטן ממנו.
על הסלע הנ"ל אפשר לטפס באמצעות מאות מדרגות שנבנו עליו ומראש הסלע אפשר לראות נוף עוצר נשימה.היות ואנחנו לבושים (לפחות אני),בחליפת רכיבה ומגפיים כבדים וגם האופנועים עמוסים בציוד נמשיך קודם כל אל העיירה ונמצא מקום לינה.כמו כן נפרוק את הציוד ואחליף את ציוד הרכיבה הכבד והחם במשהו יותר קליל ומאוורר.
הכביש המפותל עובר למרגלות הסלע ובעודנו חולפים ליד הסלע אני מנסה שלא להביט לכיוונו ולשמור את החוויה לכשנגיע אליו.המשכנו אל העיירה גואטפה שנמצאת כ 5 ק"מ מהסלע.כעבור כמה דקות מצאנו מלון זול וחנייה ברחוב ממש מתחת לחלון,גואטפה מתוירת מאוד ולכן בטוחה מאוד,השוטרים מסתובבים ברחובות העיירה ורמת הפשיעה נמוכה.עקב כך אני מרגיש בטוח לחנות את הקרנף ברחוב,למרות זאת כיסיתי ונעלתי בשני מנעולים,מישל אינו סוחב איתו מנעול ולכן קשרתי את הגלגלים שלנו יחד.

במהלך הטיול מצאתי סימן היכר שקל לזהות וכך אני יודע האם הגעתי למקום בטוח או למקום שרמת הפשיעה בו גבוהה,הסימן שלי הוא סורגים.בערים שהפשע חוגג בהן יש סורגים על כל שער וחלון,לא משנה אם זו מסעדה,בית מלון,פיצוציה או כל מבנה אחר וכאשר אני מגיע למקום בו אין סורגים בכלל אני יודע שהגעתי למקום בטוח.
טוב ממשיכים,החלפנו בגדים בזריזות ונסענו כ 5 ק"מ חזרה אל הסלע,ההתרגשות בעיצומה,הפעם אני מביט אל הסלע מרחוק,ככל שאנחנו מתקרבים אליו הוא נראה יותר ויותר מרשים,לסלע קוראים "לה פדרה" שבתרגום חופשי הוא האבן ובעצם מדובר בסלע גרניט עצום המתנשא לגובה של כ 200 מטר וניצב במרכזו של עמק ציורי ירוק שמוקף באין ספור אגמים וישובים קטנים.
האגמים שמסביב נוצרו בעקבות בנייתו של סכר ענק באזור שגרם להצפת שטחים גדולים מסביב לגואטפה.
כאשר הגענו אל החניה למרגלות הסלע העצום הזה החיוך נמתח על פניי,באותה השנייה אחזה אותי שמחה אדירה,כל כך רציתי לראות את הקסם הזה,כבר בחנייה הנוף מסביב מהמם ביופיו ומספיק מבט חטוף כדי להוציא קריאת וואוו ואיזה יופי.אך אני השתדלתי שלא להביט ולשמור את הבום שאקבל שאראה את הנוף מראש הסלע.שילמנו כניסה ועכשיו כל מה שנותר הוא לטפס את גרם המדרגות האדיר הזה.מתחילים לטפס, המדרגות ממוספרות בצבע צהוב בקפיצות של 25,זווית הטיפוס לא קשה במיוחד והמספרים מעודדים ומקלים פסיכולוגית על המטפסים,

יאלה קדימה 100 מדרגות,ממשיכים לטפס,250 מדרגות וממשיכים לטפס,הנוף מסביב כבר מראה את אותותיו,400 מדרגות והסוף לא נראה באופק,אני עוצר למנוחה והסדרת נשימה,בסיס הסלע וגואטפה נמצאים בגובה של 2,135 מטרים מעל גובה פני הים,כמעט כמו פסגתו של הר החרמון ולכן צריך לנוח ולהשלים את המחסור בחמצן אז סיגריה וממשיכים,500 מדרגות,אני מביט מטה והקרנף נראה כנקודה קטנה בחנייה,600 מדרגות,675 מדרגות,700 והסוף נראה קרב ובא עוד קצת ואני בפסגה,725 מדרגות,כן רק עוד 15 בלבד ואני רואה את המספר המיוחל,כעבור 10 שניות הגעתי למדרגה האחרונה 740 מדרגות,ישששש סיימתי אני בראש הסלע,החיוך שנמרח על פניי שוב והפעם לא בגלל שסיימתי את הטיפוס אלא בגלל הנוף האדיר ועוצר הנשימה מסביב, "לה פדרה" איזה יופי,כל כך רציתי להגיע לכאן ועשיתי זאת,אני פשוט מאושר וגאה בעצמי.
היינו בתצפית קצת יותר משעה,צילמתי ללא הפסקה ומכל זווית אפשרית,לאחר שסיימתי לצלם פשוט התיישבתי ונהניתי מעצמתו של הטבע שבמקרה הזה גם יד אדם גרמה לו להראות ככה,ללא ספק המקום הזה הוא דובדבן אדום ומתוק בנוף המהמם של קולומביה.
עכשיו הדרך למטה מתחילה,מה שיפה בקולומביה זה בכל מקום שיש בו מדרגות או הרבה אנשים יש נתיב לכל כיוון וכך גם פה,יש גרם מדרגות לאנשים שעולים ואחד כזה לאלו שיורדים,כאן המדרגות אינן מסומנות ולכן אינני יודע כמה מדרגות היו בירידה מן הסלע,אך הירידה עברה בקלות ובמהירות.
לאחר כעשרים דקות הגענו לחנייה.אמרתי למישל שאני חייב תמונה יחד עם הקרנף והסלע.
ע"י הקרנף חיכה לי בחור שביקש לצלם את בנו עם הקרנף,הוא שאל אותי את סדרת השאלות הרגילה והתעניין במסלול הטיול,לאחר שהוא צילם את בנו לא נשארתי חייב והצטלמתי איתו גם.מיד לאחר מכן הנעתי את הקרנף שמנועו כבר התקרר לגמרי ונסעתי לקצהו של חניון הכורכר,מישל החליט לבוא לשם ברגל ואת האמת נראה לי שהוא הצטער על כך היות והוא ביקש להצטלם כאשר הוא יושב על הקרנף(האופנוע שלו נשאר בכניסה אל החניון),תיירים מקומיים ביקשו גם הם להצטלם עם הקרנף ונראה שהוא היה אטרקציה גדולה יותר מאשר הסלע הענק שמאחור.
לאחר שסיימנו את הביקור בסלע המדהים הזה חזרנו אל העיירה גואטפה,חנינו ליד החדר במלון ויצאנו להסתובב בעיירה המיוחדת הזו.
מה שמיוחד בגואטפה הוא המנהג שלהם לקשט כל דבר מסביב ובמיוחד את הבתים,כל בית מעוטר בקישוט יצוק בקיר הבית או העסק ע"פ הזמנה אישית,יש חברה מיוחדת שזו עיסוקה והעיטורים פשוט מדהימים,יש מי שיעטר את ביתו בפרחים,אחר בחיות,אחר במשאיות וכו'.

באזור הכיכר המרכזית בעיירה כל בית צבוע בצבע אחר.חלקם צבועים בכמה צבעים
אי אפשר להאמין כל דבר בעיירה הזו מקושט וצבוע בשלל צבעים,מכוניות,ריקשות(תלת אופן), משאיות,חנויות,המוצרים בחנויות,כל רגע המבט נמשך לכיוון אחר,האנשים ברחוב מחייכים והאווירה נינוחה ומהנה.
מעולם לא ראיתי עיירה כל כך צבעונית וכל כך מקושטת,והכוונה לקישוטים קבועים ולא כאלו של יום העצמאות. במילה אחת-מדהים ובשתי מילים פשוט מדהים.
לקראת ערב ישבנו ואכלנו במסעדה שצמודה למלון ולאחר מכן חזרנו אל המלון למנוחה,המיטות בחדרים היו כל כך קשות שברגע שהתיישבתי על המיטה חשבתי שזזה לי חוליה,גם מישל אמר לי שהוא היה בשוק ובעל המלון אמר שככה הם אוהבים את המיטות שלהם,ההרגשה שלי הייתה כאילו שישבתי על ספסל מבטון,בדקתי מתחת למצעים ואכן זהו מזרן.

למרות המזרן הקשה ישנתי טוב ובבוקר בשעה 8:00 נפגשנו לארוחת בוקר ומשם נסענו אל עבר בירתה של קולומביה עיר בוגוטה(Bogota),כשתכננו את הנתיב לבוגוטה עוד כשהיינו במדג'ין אמרתי למישל שיש עוד מקום שאני רוצה לראות בדרך לשם,המקום אותו אני רוצה לראות נקרא הסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)שהוא מבצרו של פאבלו אסקובר.המרחק מגואטפה לנאפולס הוא כ 100 ק"מ.החלטנו לצאת מוקדם היות ולאחר שנבקר בנאפולס עלינו להמשיך לכיוון בוגוטה המרחק המשוער מגואטפה לבוגוטה הוא כ 550 ק"מ,מישל אמר "סבבה נצא מוקדם,נבקר בנאפולס ומשם נמשיך לבוגוטה",עניתי לו "לפי דעתי לא נספיק הכל ביום אחד,550 ק"מ בכבישים מפותלים כולל עצירות לתמונות והפסקות רענון+ביקור בביתו של פאבלו אסקובר,זה קצת לחוץ ולכן עלינו למצוא נקודת עצירה חלופית ללילה" מישל אמר "אל תדאג אנחנו נספיק הכל" ,אמרתי לו "כשמתכננים נתיב נסיעה,עלינו לחשוב ולחשב גם דברים נוספים כגון:פקקים,עבודות בכביש,תקלות,משאיות איטיות וכו' ולא לחשב ולתכנן על יבש" כן כבר אמרתי לו את זה כמה פעמים אך הוא נשאר בשלו,אז סבבה אני אבדוק אופציה חלופית ואשמור אותה במגירת ההפתעות שלי,יצאנו לדרכנו מהמקום הציורי והנפלא הזה שנקרא גואטפה,ב 30 הק"מ הראשונים עברנו באותו הכביש בו נסענו אתמול בצהריים,כמו שכבר אמרתי בעבר גם הפעם הדרך בכיוון ההפוך נראתה כמו דרך חדשה והנוף שהיה במראה אתמול הפעם הופיע בחזית,הרים וגבעות מכוסים בעשבים בצבע ירוק זוהר,מאות עצים פזורים מסביב
ריח הצמחייה נשאב לאפי,פשוט התענוג.
בדרך אנחנו נתקלים בכמה מחסומי דרכים,חלק מהמחסומים הוקמו עקב שיפוץ ועבודות בכביש וחלקם הם נקודות בדיקה של הצבא או המשטרה הקולומביאנית.
באחד המחסומים עצרתי בצד והתחלתי לפטפט עם החיילים,כל החיילים נושאים רובי גליל וכאשר הם שומעים שאני מישראל החיילים מתלהבים ואומרים שישראל הכי חזקה בעולם ומתחילים לשאול שאלות.
סיפרתי לחיילים על הטיול של מישל ושלי והם כל כך התלהבו מזוג התיירים המוזרים שרוכבים על מפלצות עמוסות בציוד.החיילים אינם דוברים צרפתית ולכן שאלתי את מישל בצרפתית, "רוצה להצטלם על הטנק?" הוא ענה לי שהוא מעולם לא טיפס על טנק,ניצלתי את הרגע החברותי עם החיילים ושאלתי  אותם "אפשר לטפס על הטנק שלכם?"הם לא יכלו לענות בשלילה ואמרו "בטח שכן",לא חיכינו יותר מדי ומיד מישל ואני טיפסנו כל אחד בתורו על הטנק.הקלקנו כמה תמונות עם הטנק ועם החיילים אמרנו תודה רבה והמשכנו בדרכנו.

בהמשך נתקלנו בעוד מחסומי דרכים הפעם לרגל עבודות בכביש בכל אחד שכזה עצרנו לכמה דקות,זמן ההמתנה הארוך ביותר היה כחצי שעה.בכל מחסום שכזה האופנוענים מחכים בראש התור וכאשר זמן ההמתנה ארוך נוצרת קבוצה ענקית של אופנועים ברובם אופנועים קטני נפח.מישל ואני מנצלים את ההזדמנות למנוחה ולפטפוט עם המקומיים.בכל מפגש שכזה אנחנו אנחנו עונים על השאלות הרגילות שבדרך כלל נשאלות ע"פ אותו הסדר כאילו שכל מקומי קיבל דף "שאלון לתייר המזדמן",מאיפה באתם?,לאן אתם הולכים?,איזה נפח המנוע?,וכמה הוא עולה?.
הנושא הזה של השאלות הנ"ל הפך לבדיחה בינינו(מישל ואני)מישל אוהב להתבדח וכך גם אני ולכן אנחנו צוחקים הרבה כמעט על כל דבר.
כעבור כמה דקות עובד המחסום מקבל הוראה במכשיר הקשר לפתוח את הדרך ולאפשר לנו להמשיך בדרכינו,בכל פעם שכזו כל האופנועים יוצאים מהמחסום כמו בזינוק למירוץ,אנחנו נותנים להם לזנק לפנינו שירגישו טוב עם עצמם וכעבור כמה פניות בהמשך הם כבר ינופפו לנו לשלום כאשר נחלוף על פניהם ונביט בהם במראה שלנו.לקראת 11:00 הגענו אל הכניסה להסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)אחוזתו של פאבלו אסקובר.
פאבלו אסקובר ברון הסמים קולומביאני מהמפורסמים בהיסטורית הפשע המאורגן.פאבלו החל כגנב פשוט והפך עם השנים למבוקש מספר 1 ע"י ארה"ב,יש הטוענים כי בשנות השבעים והשמונים הוא שלט ב 80% משוק הסחר בקוקאין ועמד בראש ארגון אכזרי ביותר,שלא בחל ברציחת שוטרים,שופטים,אזרחים,פושעים או כל אחד אחר שעמד בדרכו,אפילו מועמדים לנשיאות חוסלו ע"י אסקובר,בנוסף כחלק מהלחימה ברשויות ארגונו אפילו הפיל מטוס ופיצץ בניינים,למרות זאת בעיניי העניים הוא נחשב כ"רובין הוד" הקולומביאני

היות והוא הרבה בתרומות לקהילה הענייה בעיקר בעיר מדג'ין בה הוא גדל,הוא בנה בעיר כנסיות,בתי חולים, מגרשי כדורגל,רשת בתי מרקחת ועוד,בזכות הקרטל שלו הוא הפך לדמות מוערצת עד מאוד שהטילה אימה על כולם.בשיא ההצלחה שלו הוא דורג ע"י מגזין "פורבס" במקום שביעי בעולם כאשר הכנסתו השנתית עמדה על כ 30 מיליארד דולר בשנה.
פאבלו היה חובב מכוניות וגם השתתף במירוצים שהתקיימו במדינה,הוא ניצח בהמון מירוצים וכנראה לא מהסיבה שהוא היה נהג כל כך טוב לעומת מתחריו,אלא מהסיבה שמתחריו פחדו לעקוף אותו.עד היום בקולומביה אנשים מפחדים כאשר הם שומעים את שמו ומפחדים לדבר עליו לטוב ולרע,פאבלו השתמש במשפט השכנוע שלו שאמר פלטה או פלומו (plata o plomo)והכוונה לכסף או עופרת,או שתקבל את השוחד או שתקבל כדור.בדצמבר 1993 לאחר שנים מרובות בהן המשטרה הקולומביאנית בסיוע ארה"ב ניסו לתפוס אותו הוא אותר במדג'ין ולאחר קרב יריות מול המשטרה הוא נהרג.יש הטוענים שהוא שהוא הוצא להורג ע"י השוטרים אך אין הוכחה לכך.
את הכניסה לאחוזה הסיאנדה נאפולס מעטר שער ועליו דגם של מטוס ישן שאיתו ביצע אסקובר את הברחת הסמים הראשונה לארה"ב,בתוך האחוזה הענקית הזו יש גן חיות בו אפשר לראות,פילים,היפופוטמים,אריות, נמרים ועוד.החיות הנ"ל הוברחו מאפריקה לקולומביה ע"י אדון אסקובר.כחלק מהמלחמה נגדו הממשלה הלאימה את כל נכסיו ומסרה אותו לידי האנשים העניים שגרים באזור הנכס,כך גם האחוזה הזו שכיום משמשת כגן חיות ציבורי ומוזיאון המציג את אורח חייו המפואר.שילמנו כניסה ונסענו בדרך עפר לסרוק את האחוזה,כמו בכל קולומביה גם פה הכל מסודר,השבילים מסומנים.
כמו כן יש הסבר על המפה המצוירת אותה קיבלנו בכניסה אשר מראה ומספרת בקצרה על כל נקודה בשטח העצום  הזה, סה"כ 20 ק"מ מרובע שכולל: אגמים, עצים,חיות,מסלול המראה,מכוניות מפוארות(כיום גרוטאות),אופנועים,מסלול מירוץ,בית עם בריכה ובקיצור כל מה שכסף יכול לקנות הבן אדם חי כמו מלך.

כיום הבית שנהרס ברובו מעוטר בפוסטרים ותמונות שפורסמו בעיתונים והחדשות בה הוא מוצג כרוצח נבזה שרצח מאות אזרחים,אז כנראה ש"רובין הוד" הוא לא היה.
קראת 14:30 סיימנו את הביקור באחוזה המפוארת וחזרנו אל הכביש הראשי,סוף סוף קצת אוויר זורם בפתחי האוורור של חליפת הרכיבה והקסדה.החום הכבד ששורר באזור הנ"ל מכביד מאוד בעיקר כשרוכבים לאט.לאחר כחצי שעה עצרנו לרענון בצד הדרך,המרחק לעיר הבירה בוגוטה הוא כ 270 ק"מ כבר 15:00 וע"פ חישוב מהיר אנחנו זקוקים לקצת יותר מ 5 שעות כדי לגמוע את המרחק הנ"ל.כן למרות שרב הכבישים סלולים ברמה טובה פלוס המהירות הממוצעת בכבישי קולומביה נעה סביב ה 50-60 קמ"ש.היום כנראה כבר לא נגיע לבוגוטה,זה הזמן לשלוף את אופציה ב' מהמגירה,היעד החדש תהיה העיר הונדה(Honda)כן בדיוק מה שקראתם,יש עיר בשם הונדה,התבדחתי עם מישל שאולי לא יכניסו אותנו העירה היות ואנחנו מגיעים עם ימאהה ו BMW.

המשכנו בנסיעה וקצת לפני חשיכה הגענו העירה ועצרנו ליד המלון הראשון שמופיע ב GPS.בנוהל הרגיל מישל נכנס לבדוק ואני נשארתי להשגיח על האופנועים.משום מה כל מי שעובר ברחוב מסתכל עלי בחשש כאילו שאני רוצה לאכול אותו,אולי בגלל שאני גדול?אולי בגלל שאני קרניבור?או אולי בגלל הזקן שגדל על פניי בחודשים האחרונים.בכל מקרה זו האסטרטגיה שלי במרכז ודרום אמריקה,כאן מכבדים אנשים מזוקנים.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמלון יקר(ִִִִ20$ לאדם) ויש רק חדרים משותפים,אמרתי למישל "לא!! גם יקר וגם חדרים משותפים,בוא נמשיך למלון הבא,יש לי עוד אחד ב GPS סע אחרי",המשכנו למקום הבא וכעבור כדקה הגענו להוסטל נחמד,מישל נכנס לבדוק ולשאול את השאלות הרגילות,"יש חנייה?,יש אינטרנט?יש מקלחות?"וכו' כן אנחנו כבר מתורגלים ועלינו לשאול הכל מראש כדי שלא נופתע לאחר קבלת החדר.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמקום לא כל כך נראה לו וגם אין אינטרנט,נכנסתי לראות ואמרתי למישל "לא כל כך נורא,אבל אם לא מתאים לך בוא נמשיך לבא בתור" בעל ההוסטל המליץ לנו על מקום אחר בהמשך הרחוב,מישל הלך ברגל לבדוק וחזר מחויך,שאלתי אותו נו איך?מישל אמר"קדימה בוא ניסע לשם,המקום נראה מעולה הכל חדש רק 12$ לחדר פרטי ויש חנייה ענקית!!",אמרתי לו "סבבה,נשמע טוב,אם זה מתאים לך אז מתאים גם לי" נסענו לסוף הרחוב,חנינו בחנייה,פרקנו את הציוד,מקלחת וקדימה לאכול הבטן שלי כבר נדבקה לגב.
יצאנו לחפש מקום לאכול,העיר הונדה אינה מעניינת במיוחד ונראה שהתושבים פשוטים למדי,העיר הזו נמצאת במקום נמוך בין ההרים ולכן חם פה.כמו שכבר הבנתם אינני אוהב את מזג האוויר הזה אך אין ברירה זה חלק מההרפתקה ואני לוקח זאת בקלות.כאשר הגענו להוסטל שמנו לב שלא רחוק משם יש גשר תלוי גבוה ויפה שחוצה נהר רחב ידיים ולכן לפני שיחשיך הלכנו לצלם קצת,בעודנו צועדים על המדרכה שבנויה על הגשר שמתי לב שברגע שמשאית כבדה חוצה את הגשר הוא מתנדנד קלות,וואו הרגשה מוזרה בהחלט, צילמנו קצת והמשכנו בחיפוש אחר מקום שימלא את קיבותינו,האנשים ברחוב מביטים בנו כאילו שנפלנו מהירח,כנראה שאין הרבה תיירים שעוצרים כאן,לאחר כמה דקות האף שלי תפס שובל של ריח שהוביל אותנו למסעדה שצולה עופות על הגריל,הזמנו עוף שלם כל אחד והיה ממש טעים.

resized_20141218_185557.jpg

משם חזרנו ישר להוסטל ולקראת חצות הלכנו לישון,מחר נגיע לעיר הבירה הענקית בוגוטה.מחרת בבוקר לאחר ששתינו קפה יצאנו לדרכנו עוד כ 170 ק"מ אנחנו נגיע לבוגוטה,לאחר שיצאנו מהונדה הנמוכה והחמה התחלנו שוב לטפס בכבישים המפותלים של קולומביה,שוב עולים ויורדים בין ההרים.הטמפ' שוב קרירה וצוננת והנוף ירוק כמו שאני אוהב,גם כאן אנחנו נתקלים במחסומי דרכים עקב עבודות בכביש וגם כאלו של הצבא,לקראת הצהריים הגענו לכניסה לבוגוטה,היעד הראשון שלנו בעיר הזו הוא יבואן צמיגי היידנאו בקולומביה.מישל יצר קשר והתכתב עם היבואן וקבע איתו שנגיע לקנות צמיגים,הצמיגים של מישל כמעט וגמורים במיוחד הקדמי שלו,אצלי המצב טוב יותר-אחורי חדש(כמה מאות ק"מ)והקדמי הורכב באלסקה אך עדיין תקין,ע"פ מה שנאמר לי בדרום אמריקה קשה למצוא צמיגים במידות שאנחנו צריכים ולכן כדאי לקנות כאן.
הכניסה לעיר הפקוקה והסואנת הזו אינה נעימה כלל,במיוחד כאשר רוכבים על מפלצות במשקל 450 ק"ג ברוחב של חצי מכונית.היות ואנחנו רוכבים ביחד הסיפור הופך למסובך יותר,כמו בכל כניסה לאזור עמוס שכזה עברתי למוד ריכוז מקסימלי,המוזיקה בקסדה הופסקה,ועכשיו כל מה שנותר הוא:

להיזהר מכל הנהגים שמסביבי,קטנועים,אוטובוסים,משאיות,מוניות,הולכי רגל וכו',לשים לב לחוקי התנועה,לשמור על קשר עין עם מישל שגם מנסה לשרוד את התנועה הכבדה הזו ולשים לב להכוונות הGPS.
סתם לדוגמה כל כך צפוף כאן והנהגים חסרי סבלנות כמו בכל עיר גדולה,פעם אחת בעודי עומד בין המכוניות בפקק אני מרגיש נדנוד קל,אני מסתכל שמאלה ואני רואה פגוש של מרצדס יוקרתית נצמד ונוגע בצידו של ארגז המתכת של הקרנף,סימנתי לנהג בתנועת יד ים תיכונית "מה אתה דפוק איפה העיניים שלך?"נראה לי שהוא נבהל מהאיש המגודל שצועק עליו.הסתכלתי שהוא לא גרם לי לנזק וכעבור שניה התנועה התחילה לזוז,נתתי גז ובמבט חטוף הספקתי לראות שלמרצדס נשארה שריטה מכוערת על הפגוש,למזלי זה לא קרה באשמתי אז שיתמודד עם התוצאות בעצמו .
לאחר כשעה בה נסענו כ 10 ק"מ בלבד הגענו ליבואן הצמיגים,מישל צלצל בפעמון וכעבור דקה נפתחה הדלת ואיש נחמד ניגש לעברנו לחץ את ידינו ואמר "שלום שמי גונזלו,בואו תכניסו את האופנועים פנימה".
מתברר שגונזלו רוכב בעצמו על אופנוע מסוג BMW מדגם GS1200R Adventure בצבע אדום בדיוק כמו ששקלתי לקנות בעודי מפנטז על המסע הזה.בזמן שאנחנו יושבים ושותים קפה במשרדו של גונזלו הוא סיפר לנו שהוא מתעסק ביבוא חלקי חילוף למשאיות ובעל חברה ענקית בתחום.הנושא של יבוא הצמיגים הוא עסק צדדי ופחות למטרת רווח ובעקרון הוא נועד לעזרה למועדון האופנועים בו הוא חבר.ע"פ דבריו קשה מאוד למצוא את הצמיגים הנ"ל כאן והוא היחיד בדרום אמריקה שמייבא את הדגם הנ"ל.לכן הוא החליט לקחת זאת על עצמו ולייבא אותם בעצמו עבורו ועבור חבריו ומדי פעם גם תיירים שכמונו עוצרים אצלו להתחדש בצמיגים.

גונזלו מוכר את הצמיגים אך לא מתקין אותם,כדי להתקין את הצמיגים יש לגשת למוסך אופנועים שנמצא לא רחוק משם,מישל קנה זוג צמיגים ואני החלטתי לקנות צמיג קדמי בלבד אותו ארכיב בהמשך הדרך,מישל היה מופתע הוא לא תיאר לעצמו שגונזלו אינו מתקין את הצמיגים,אמרתי לו גם ככה אתה מתכנן להכניס את האופנוע לטיפול אז קח איתך את הצמיגים ומחר או מחרתיים ירכיבו לך אותם במוסך.שילמנו לגונזלו על הצמיגים ואת האמת המחיר היה טוב מאוד,שילמתי בדיוק את אותו המחיר כמו באלסקה.מישל אמר "אין בעיה נעשה ככה אני אקשור את הצמיגים מאחור ואתקין אותם במוסך".גונזלו אמר "מה פתאום תגיד לי איפה אתה מטפל והצמיגים ישלחו לשם מיד על חשבוני,בנוסף עכשיו כבר 2 בצהריים אז בואו נלך לאכול משהו", אמרנו לו "מתאים לא אכלנו כלום היום קדימה אחריך" ויצאנו יחד עם גונזלו לקניון שנמצא כ 3 רחובות ממשרדו.גונזלו שאל אותנו מה אנחנו רוצים לאכול ואמרנו לו "מה שמתאים לך מתאים גם לנו" הוא אמר "יאלה בואו תנסו משהו מקומי".הזמנו ארוחת צהריים טיפוסית ע"פ המלצתו של גונזלו.
גונזלו לא הסכים שנשלם היות ואנחנו אורחים וככה זה בקולומביה.
ניגשנו אל השולחן ולאחר כמה דקות הזמזם אותו קיבלנו זמזם וסימן לנו שצריך לגשת אל הדלפק כדי לקבל את מה שהזמנו.ניגשנו לדלפק וכל אחד קיבל מגש עם אבוקדו,אורז,צלפים,כמה רטבים מרק ירקות עם חתיכות עוף ותירס ואפילו סוכריה,

resized_20141219_145323.jpg

resized_20141219_153429.jpg

המשכנו לדבר ולספר חוויות.לאחר שסיימנו לאכול המשכנו לסניף של רשת בתי קפה קולומביאנית מפורסמת בשם חואן ולדז (Juan Valdez) אחחח איזה ניחוח נישא באוויר והקפה פשוט מעולה,גם כאן גונזלו לא נתן לנו לשלם היות ואנחנו אורחים שלו.בזמן ששתינו את הקפה ארובות השמיים נפתחו ומבול שטף את הרחובות,חיכינו כשעה עד יעבור זעם וחזרנו לקחת את האופנועים והצמיגים החדשים.פרדנו לשלום מגונזלו הסופר נחמד אמרנו תודה רבה ונסענו לדרכנו.מישל אמר שהוא קרא על הוסטל מומלץ בו אנחנו יכולים לישון ולאחר כרבע שעה הגענו לשם,מישל נכנס לברר וחזר עם תשובה שלילית,"אין מקום וגם אין חנייה"אמר מישל,למזלי קראתי על מקום מומלץ בשם הוטל פלאזה ששייך ליהודי באזור העיר העתיקה,נסענו לשם וכאשר הגענו גם שם לא הייתה חנייה.לא רחוק משם נמצא מקום מפורסם בקרב התרמילאים הישראלים בשם "הבית של יפתח",כאשר צלצלתי בפעמון נשאלתי דרך האינטרקום "מי זה איתך?" עניתי "זה מישל הוא צרפתי ואנחנו מטיילים ביחד" נאמר לי שהמקום הוא לישראלים בלבד,לא צריך נישן במקום אחר,חזרנו להולטל פלאזה,לקחנו חדרים ונאמר לנו שברחוב ליד ישנו חניון מאובטח בו נוכל לחנות את האופנועים תמורת תשלום,ניגשנו לחניון וסגרנו על מחיר טוב עבור 4 ימים מלאים.
לאחר שהחנינו את האופנועים קשרתי אותם אחד לשני עם מנעול שקניתי בארה"ב(למישל אין מנעולים) חזרנו למלון וקבענו להיפגש  בלובי בעוד כעשרים דקות.
קפצתי להתקלח,בעודי פותח את המים השטוצר(הצינור שיוצא מהקיר)ניתק ונופל על הראש שלי,ניגשתי מיד לקבלה ודרשתי להחליף חדר,פקיד הקבלה שאל אותי "מי ישלם על הנזק?" אמרתי לו בחצי חיוך "עוד רגע וגם לך יהיה נזק,תן לי מפתח לחדר אחר" נראה לי שהוא נבהל ממני ומיד ללא היסוס הוא שלף מפתח אחר ונתן לי אותו. חזרתי אל החדר התקלחתי ופגשתי את מישל בלובי,יצאנו להסתובב קצת באזור המלון.אכלנו שתינו,צחקנו ודיברנו,אני לא מאמין,כן אנחנו בבוגוטה בירת קולומביה.חזרנו למלון אמרנו לילה טוב מחר נצא לחרוש את העיר.בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.

—————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

25 במאי 2015 לירן בקולומביה 1

המעבר מפנמה לקולומביה

המאירה פנים לרוכבי אופנוע

IMG-20141214-WA0043.jpg

הנה זה חוזר- לירן ממשיך להפליא בצילומים וסיפור דרך נהדר – הקטע לקוח מהבלוג השוקק מידע שלו – כאן – תיהנו!

הערה:הפוסט על קולומביה יחולק לשני פרקים לפחות,היות וצילמתי וחוויתי כל כך הרבה וברצוני לשתפכם במקסימום מהחוויה ולכן פשוט קשה להכניס הכל בפרק אחד אז סליחה מראש.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.
הלכתי אל החדר יחד עם מיגל(ספרדי)החדר כל כך קטנטן שאפילו אי אפשר להסתובב,הלכת למקלחת- תחזור ברוורס,ההפלגה ארוכה ותימשך כ 20 שעות ולכן החלטתי לשטוף את המגפיים בעיקר בחלק הפנימי שלהם כך שעד מחר שנגיע לקולומביה הן תתייבשנה,המעבורת שייכת לחברה איטלקית ולכן הצוות על המעבורת מאיטליה וכך גם המסעדה ושמעתי עליה דברים טובים אז הגיע הזמן להעמיד במבחן הטעימות את הפיצה האיטלקית מול הפיצה מבליז,כן אותה הפיצה שנתנה לי סטירה והחזירה אותי אחורה בזמן לפחות ב 25 שנה אל עבר ילדותי,הלכתי למסעדה עם מיגל ובמסעדה פגשתי שוב את מישל(צרפתי) ישבנו ופטפטנו והזמנו כל אחד פיצה,הביס הראשון שהוא הביס המשמעותי בעיניי והוא זה שקובע האם הפיצה מנצחת או לא היות והנגיסה הראשונה בפיצה בבליז היא זו שנתנה לי את הסטירה,לאחר כרבע שעה הגיעה הפיצה הריח שעולה ממנה נהדר וגם צורתה מראה שהכינו אותה באופן ידני,חתכתי חתיכה והתכוננתי למבחן הטעימה,נגסתי נגיסה ממשולש הפיצה שהחזקתי בידי וואוו פשוט טעים,חיכיתי לסטירה שתחזיר אותי אחורה בזמן וגם אם לא 25 שנה אז לפחות כמה חודשים אל אותה הפיצה בבליז,אך משום מה לא חזרתי בזמן לשום מקום אלא נשארתי כאן בהווה במסעדה איטלקית על "מעבורת הרפאים",אחזור ואומר שהפיצה הייתה טעימה אך לא נפלתי מהכיסא,לאחר שסיימנו לאכול מישל שאל אותי עם מי אני רוכב אמרתי לו שעד עכשיו הייתי לבד כל הדרך ושלשום רכבתי עם מיגל כל היום(אמנם רק בפנמה סיטי) ואפילו לקחנו חדר ביחד אז אולי אמשיך עם מיגל דרומה עדיין לא דיברנו על זה,ישבתי עוד קצת במסעדה ופגשתי עוד ועוד תיירים, אחד מהם תייר מהולנד עם פנס בעין,שאלתי אותו מה קרה לפנים שלך?והוא סיפר לי שהוא הותקף ונשדד בעיירת החוף סן חואן דל סור שבניקרגואה,לאחר שחזר ממסיבה בה הוא שתה קצת הוא החליט ללכת אל הכספומט ושלושה שודדים כנראה עקבו אחריו ותקפו אותו,הם הכריחו אותו להוציא סכום גדול ממה שהוא התכוון למשוך מהכספומט,בדיעבד הוא מודה בטעות ואמר "נהגתי בטיפשות ולכן זה מגיע לי",אמרתי לו ששמעתי על עוד המון מקרים שכאלו ספציפית בעיר הנ"ל ושלא אהבתי את המקומיים בניקרגואה,לאחר כשעתיים חזרתי אל החדר עייף מיום ארוך של ביורוקרטיה,מיגל כבר הלך לישון ולכן השתדלתי לשמור על שקט,התקלחתי והלכתי לישון.

בבוקר לאחר שהתעוררתי חזרתי למסעדה ושתיתי קפה,לאחר מכן לקחתי איתי את המגפיים שעדיין לא התייבשו ויצאתי לסיפון ליהנות מהשמש והרוח,במהלך היום שאלתי את מיגל מה התכניות שלו להמשך הדרך?האם יש לו המלצה על מלון בקרטחנה אליה אנחנו נגיע בערב? וכו' על כל השאלות הוא ענה "נראה" או "לא יודע" או "אני מעדיף לצאת כל יום ב 5 לפנות בוקר ולנסוע עד הצהריים" וכו' ולכן הבנתי ממנו שהוא לא כל כך מעוניין לרכב ביחד,לא רוצה לא צריך,אחה"צ הגענו לקרטחנה שבקולומביה נאמר לנו להמתין במסעדה עד שנקבל אישור מהרשויות,כעבור כ 40 דקות דלת המעבורת נפתחה ומיד נכנס בחור מרשויות ההגירה ואמר לכולם לצאת ולחנות לצד המעבורת,יצאנו מהמעבורת וגלגלי הקרנף נגעו לראשונה באדמת יבשת דרום אמריקה האושר נראה על פני כולם וכך גם אני כל כך שמחתי שסוף סוף הגעתי לדרום אמריקה עליה שמעתי כל כך הרבה סיפורים,לאחר שכל האופנועים עזבו את המעבורת אותו הבחור מרשויות ההגירה ליווה את כולנו בתהליך החתמת הדרכונים ותהליך הכנסת האופנועים במכס,לא נדרשנו להציג צילומים של הרישיונות והדרכונים היות והבחור צילם בעצמו,לאחר שכולם סיימו את התהליך חזרנו אל האופנועים,פקידת מכס הגיעה ואימתה את הנתונים שברשותה,מספרי שילדה ומספרי רישוי וחתמה על הטופס,כמו כן כאשר הגענו תעודת ביטוח צד ג' שהיא חובה בקולומביה הייתה מוכנה עם כל פרטי האופנועים,נדרשנו לשלם 19 דולר עבור התעודה ושוחררנו לדרכינו,סה"כ כל התהליך לקח קצת יותר משעה,מיד הרגשתי את ההבדל בין פנמה לקולומביה הכל מסודר הכל מתוקתק פשוט חוויה,אני כבר אוהב את קולומביה,היות והבנתי שמיגל הספרדי אינו מעוניין להמשיך יחד שאלתי את מישל הצרפתי שהראה נכונות להמשיך יחד האם הוא רוצה שנרכב ביחד והוא אמר כמובן,הנענו את האופנועים ויצאנו מהנמל אל עבר העיר קרטחנה,כעבור כ 20 דקות מצאנו מלון נחמד במחיר סביר וחנינו בלובי של המלון,החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב בעיר.

קרטחנה(Cartagena) או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס היא עיר עתיקה ומיוחדת ביופייה שידעה מלחמות רבות עקב מיקומה האסטרטגי,אהבתי במיוחד את העיר העתיקה ורחובותיה הצרים,מבנים קולוניאליים צבועים במבחר צבעים,הרחובות די נקיים והאנשים פשוט יפים ונחמדים,כל רחובות העיר מקושטים בנורות צבעוניות היות וחג המולד מתקרב ובא,מישל ואני התיישבנו במסעדה מקומית והיינו התיירים היחידים במקום,לאחר שסיימנו לאכול המשכנו להסתובב בעיר ופתאום אני שומע שוב "לירן!!"אני מסתובב ואת מי אני רואה מולי?כן,מי אם לא את כריס ולורי,תוך כדי שאנחנו מתחבקים אני אומר להם "ראיתם מה זה?אמרתי לכם שניפגש שוב" הכרתי להם את מישל דיברנו כחצי שעה בה הם סיפרו לנו על הפלגתם באוניית המפרש שהגיע לקרטחנה באותו היום והאופנועים עדיין על האוניה ורק מחר ישוחררו מהמכס,נפרדנו במשפט הרגיל הם אמרו "אנחנו ממהרים דרומה ולכן אולי לא נפגש שוב" ואני אמרתי להם"נפגש בהמשך הדרך",מישל ואני המשכנו להסתובב בעיר ושוב אני שומע "לירן!!"נו מי זה הפעם?אה סילביאנה ופיליפה הזוג הצ'יליאני שחי בארה"ב ופגשתי בתחנת הדלק בבוקטה שבפנמה,"מנשמע חברים?"ישר פיליפה אמר לי ולמישל "בואו שבו ותשתו איתנו בירה", אמרתי "יאלה סבבה" סביב השולחן הענק ישבו כ 10 רוכבים מתוכם 3 זוגות ושתו בירה כולם הגיעו היום באוניית המפרש,על האוניה היו 17 אופנועים כולם בדרך דרומה,הם סיפרו לי על ההפלגה,5 ימים בים כאשר הם עצרו וביקרו בכמה איים בים הקריבי בצד הפנמי,הם אכלו ושתו כיד המלך על האוניה,"וואוו נשמע מגניב נשמע שעשיתם חיים משוגעים"אני אומר ואז התחילו הסיפורים על מחלות הים בהם הם הקיאו את נשמתם,הצריבה מהשמש היות והם שהו רב הזמן על הסיפון וכו'.
מצד אחד קינאתי בהם קצת היות והם ביקרו באיים מצד שני ראיתי קצת יותר מהם במרכז אמריקה במיוחד בחלקה הדרומי,היות והם מיהרו להגיע לאוניה בזמן כי הם קנו כרטיסים 6 חודשים מראש,התנחמתי בכך שזמן ההפלגה לקח להם פי 5 מאשר לי וגם עלתה פי 3 ואת האופנועים הם העמיסו בעזרת חבלים ומנוף, כאשר לחלק מהם נגרם נזק מינורי בעת ההרמה,אז כמו בכל דבר יש פלוסים ויש מינוסים,לאחר שסיימנו לשתות כמה בירות חזרנו למלון,ישבנו במרפסת ובעל המלון אמר "הקפה על חשבון הבית,תרגישו חופשי לשתות כמה שאתם רוצים" אז שתינו כמה כוסות של קפה קולומביאני משובח ולאחר כשעה קבענו לשעה 8:30 בבוקר והלכנו לישון.
בבוקר בשעה שקבענו מישל ואני יצאנו לאכול ארוחת בוקר,משם המשכנו לראות את אחד מהאתרים ההיסטוריים בעיר שהוא מבצר סן פיליפה,המבצר הוקם בשנת 1639 ובנייתו הושלמה לאחר 150 שנה בשנת 1789 כצורך הגנה על תושבי העיר ונתיבי התחבורה וכמו כל מבצר אחר הוא מוקם בנקודה אסטרטגית גבוהה שחולשת על העיר והכניסות אליה,שילמנו כניסה והסתובבנו כשעתיים במבצר המרשים הזה,בתוך המבצר יכולנו לראות רשת מעברים נסתרים העוברים בעומקו של המבצר,כמו כן עשרות תותחים עתיקים שנפרשו בראש המבצר,פשוט נפלא.

בהמשך כל אותו היום המשכנו להסתובב בעיר היפה הזאת,בחלק מהרחובות ראינו קירות שמעוטרים בגרפיטי מקצועי ממש אומנות רחוב עם ציורים מרשימים באיכות מעולה ולא הגרפיטי המכוער שאנחנו מכירים,לקראת ערב חזרנו אל המלון עייפים ותשושים אך עם מקבץ ענק של תמונות נפלאות,שתינו שוב קפה במרפסת והלכנו לישון מחר אנחנו ממשיכים דרומה.למחרת בבוקר בשעה 8:30 בדיוק לאחר שאכלנו כל אחד 2 אמפנדות ושתינו קפה יצאנו לדרך,הכביש עבר בין הרים וכפרים קטנים לפעמים כל כך קטנים שפשוט אי אפשר לקרוא לזה כפר,הנוף הירוק המשיך להרהיב ביופיו הטרופי,טיפסנו בהרים,ירדנו אל הגיאיות,לאחר מכן טיפסנו שוב הפעם העליה הייתה ארוכה ונמשכה לאורך זמן המשאיות נעות לאט מאוד ובקושי מצליחות לעלות את העליות האלו,כל משאית שכזו מוציאה עננים של פיח שנראים מרחוק,המשכנו לטפס עד לגובה 2,827 מטרים כן קצת יותר מגובהו של הר החרמון,הדרך מפותלת עם קצת ערפל ואפילו קריר,נחמד אני מת על זה,הכבישים בקולומביה בנויים ככה שרב הזמן אתה מוצא את עצמך עולה עליות בהרים או יורד בירידות ולאורך רב היום הכבישים מפותלים וסלולים ברובם ברמה טובה פלוס,לקראת צהריים עצרנו לאכול במסעדת דרכים,שוב הרבצתי מנת בשרית ואפילו גבינות מקומיות שמכינים במחלבה שליד המסעדה,בעל הבית הציע לנו לטעום מהן ואח"כ גם חייב אותנו בחשבון על הטעימות,נו לכו תבינו את זה,את האמת הפעם לא היה לי כוח להתווכח וגם ככה הארוחה הייתה זולה אז שילמנו והמשכנו דרומה,שוב בדרך נראים מכל עבר מפלי מים לכל כיוון שאפנה את ראשי אראה מפל מים כלשהו לפעמים מפלים קטנים ולפעמים מפלים גבוהים ושוצפים,המקומיים מנצלים את המים הרבים כדי לשטוף את רכבם,לאורך הכביש נראו זרנוקי מים המתיזים את מימיהם גבוה לשמים,המקומיים פשוט ניתבו את זרם הנחלים אל תוך צינורות השקיה והמים ניתזים באוויר ללא צורך במשאבה כלשהי,ממשיכים בדרך וריחות מגוונים נישאים אל עבר אפי,ריח הצמחיה הרטובה מגשם או לחות,ריח הפרות,ריח העצים,ריח הסוסים,ריח הקפה וריח המסעדות פשוט נפלא,היו גם ריחות כמו משאיות מעשנות עשן דיזל שחור,קטנועים מעשנים עשן של דלק מעורבב בשמן(ריח אותו דווקא אני אוהב),חשוב לציין שבכבישי האגרה בקולומביה אופנועים פטורים מתשלום ובכל נקודת תשלום שכזו יש נתיב מיוחד לאופנועים בו אנו עוברים חופשי,ויוה קולומביה,מדי פעם אנחנו מגיעים לקטעי כביש שבשיפוץ והתנועה נעצרת,לפעמים לזמן ארוך של כ 45 דקות,

לקראת ערב הגענו למדג'ין(Medellín) ומצאנו במקרה גסטהאוס שבעליו יהודי גאה והוא אפילו יודע כמה מילים בעברית,החדר היחיד שפנוי הוא חדר בעל 3 מיטות ולכן מישל ואני החלטנו לקחת את החדר ביחד,אנחנו נשאר כאן כמה ימים אז ככה שזה יקל קצת על ההוצאות,החלפנו בגדים ויצאנו לחפש משהו לאכול,לאחר שאכלנו חזרנו למלון והתיישבנו לתכנן את הנתיב למחר,כאשר אנחנו יושבים לתכנן את הנתיב ליום שלמחרת אני שב וחוזר ואומר למישל,"צריך לקחת בחשבון הפתעות שכאלו כגון,מזג אוויר,תקלות, שיפוצים בכביש וכו' ולא לחשב על יבש" לעומת זאת מישל כל הזמן אומר לדוגמה "יש לנו 600 ק"מ ואנחנו רוכבים במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש אז זה יקח לנו 7 שעות" בתור אחד שלא אוהב להתווכח אומר "סבבה נחיה ונראה בכל מקרה נכין תכנית מגירה" ומניסיון תכנית המגירה בדר"כ הופכת לתכנית היומית.

אתחיל ואומר שלמדג'ין אפשר לקרוא גם מדיין,מדג'ין היא עיר ענקית שנמצאת בגובה 1,500 מטר מעל פני הים,עיר זו נחשבת לעיר השנייה בגודלה בקולומביה ומתגוררים בה למעלה מ 2.5 מיליון תושבים,העיר הזאת מפותחת כל כך שאפילו יש בה מטרו(רכבת קלה)חשמלית שמגיעה לרוב אזורי העיר ואפשר למצוא בעיר הזו כל מה שתרצו,מדג'ין הייתה העיר בה גדל פבלו אסקובר אחד מסוחרי הסמים העשירים והאכזריים בהיסטוריה ובתחילת דרכו כינו אותו כ"רובין הוד" של קולומביה,הוא היה כל כך אכזר שעד היום אנשים מקבלים עור של ברווז כאשר הם שומעים את שמו למרות שהוא נהרג ע"י המשטרה לפני למעלה מ20 שנה,בעבר העיר נחשבה לאחת מהמסוכנות בעולם,אך כיום היא די בטוחה ואני הרגשתי בה בטוח מאוד.
טוב נמשיך בבוקר הלכתי למוסך ימאהה שנמצא כ 50 מטרים מהגסטהאוס ושאלתי האם אני יכול לבצע את הטיפול בעצמי במידה וארכוש את החלקים אצלם,נציג המכירות אמר לי כמובן אין בעיה צעדתי חזרה לגסטהאוס להביא את הקרנף,קניתי את כל החלקים הנחוצים לטיפול,היות והחלקים בקולומביה זולים ביחסית לשאר המדינות קניתי עוד כמה חלקים להמשך הדרך,לאחר מכן ביצעתי את הטיפול בחניית המוסך,כשסיימתי אמרתי תודה רבה,כמה תמונות עם החברה הנחמדים ,החזרתי את הקרנף אל החנייה בגסטהאוס,התקלחתי זריז ויצאנו להסתובב בעיר.
מישל חולם לראות את פסליו וציוריו של אמן קולומביאני מפורסם בשם פרננדו בוטרו שאוהב לצייר ולפסל את דמויותיו שמנות,לכן היעד הראשון שהלכנו לראות בעיר הוא כיכר בוטרו,כדי להגיע לשם נסענו במטרו,קנינו כרטיס כיוון אחד כי פה לא מוכרים כרטיסיות בעלות של קצת פחות מדולר,עם כרטיס אחד אפשר לנסוע הלוך וחזור בכל רחבי העיר בתנאי שנשארים בתחנה ולא יוצאים ממנה החוצה,הרכבת הגיעה בדיוק בזמן ונסענו בה כ 10 דקות עד שהגענו לתחנה שקרובה לכיכר,הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה במישל,למרות השפם הענקי שלו אפשר היה לראות את חיוכו הזורח,דרך אגב מישל מקבל המון מחמאות על השפם שלו במיוחד בדרום אמריקה,הסתובבנו וצילמנו,מישל התמקד בפסלים המרובים שפזורים בכיכר וצילם כל פסל מכל זווית אפשרית,אני בינתיים צילמתי חוץ מאת הפסלים כמובן צילמתי גם את האנשים המסתובבים ברחוב,הקולומביאנים מסביב פשוט נחמדים כולם מחייכים והאווירה כל כך שלווה ורגועה ברחובות,לא שמעתי אפילו צעקה אחת במהלך כל היום,אפילו השוטרים שמסתובבים ברחובות נהנים בחיוב לשאלה "אתה יכול לצלם אותי" כן ראיתי יותר מפעם אחת שמישהו או אפילו משפחה שרצתה להצטלם כולם ביחד ופשוט ביקשו מהשוטר שיצלם אותם,התבדחתי ואמרתי "אולי מהסיבה שהוא היחיד שלא יברח עם המצלמה",

הסתובבנו ברחובות העיר כל אותו היום,אכלנו שתינו ולקראת ערב הלכנו לפגוש בחור צרפתי שאחותו עבדה עם מישל במקום עבודתו בצרפת,ישבנו לאכול והזמנתי לי ספגטי בולונז שהיה נחמד ולא יותר מזה,שוב רכבת מטרו עמוסה ואחרי יום ארוך שכזה כל מה שנותר הוא מקלחת,פיפי ולישון,לילה טוב.
למחרת בבוקר לאחר שאכלנו את "ארוחת הבוקר" שכלולה במחיר ואני אסביר מדוע שמתי מרכאות,אתמול בבוקר שאלנו את הבחור שיושב בקבלה של הגסטהאוס איפה מקבלים את ארוחת הבוקר שכלולה במחיר?הוא ענה גשו לחנות שצמודה לכניסה ושייכת לבעל הגסטהאוס והוא יתן לכם את ארוחת הבוקר" אמרתי למישל "סבבה בוא נלך לחנות ונראה מי מה מו" לאחר כעשרים שניות הגענו לדלפק החנות שאלנו "איפה ארוחת הבוקר" והבחורה שהייתה במקום שמה בידינו ואמרה "בבקשה 2 ביצים ו 2 פרוסות לחם לכל אחד,המטבח ליד החדר שלכם והקפה פה בפינה תרגישו חופשי" אני מסתכל על מישל והוא עלי והתחלנו לצחוק, אמרנו "מה אלו ביצים טריות בוא נלך לטגן אותן"לאחר שטיגנו את הביצים ישבנו לאכול,זמן הטיגון היה ארוך יותר מהארוחה עצמה,לאחר מכן החלטנו שגם היום נצא להסתובב במדג'ין,היות וחלק מהשכונות בנויות על מדרונות ההרים שמסביב המטרו לא יכולה להגיע לשם ולכן כחלק מהתחבורה הציבורית יש רכבלים,החלטנו לקחת אחד מהם כדי לראות את נוף העיר מהגובה,מתברר שאין צורך בתשלום נוסף והכרטיס שרכשנו עבור המטרו תקף גם לרכבל(כל עוד לא יוצאים מהתחנה לרחוב),הנוף הנשקף מעל יפה מאוד ובמדג'ין רב הבניינים והבתים צבועים בצבע חום אדמה מה שמתאים על פי דעתי לצבע הטבעי(ירוק וחום)ומשתלב יפה בנוף,שוב עלינו למטרו רק שהפעם היה כל כך עמוס שנאלצנו להידחס כמו סרדינים בקופסת שימורים,יד אחת בכיס עם הארנק והיד השנייה אוחזת ברצועת אחיזה שתלויה מהתקרה,לא שאפשר ליפול לאנשהו אבל בכל זאת,לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת בשווקים ובמדרחוב ולקראת ערב הלכנו לפסטיבל האורות שמתקיים בדצמבר ונמצא לאורך הנהר,בפסטיבל הנ"ל כל דבר אפשרי מקושט בנורות לד,אפילו מעל הנהר פרוסה רשת עם נורות לד שמשנות את צבעם כל רגע,בובות ענקיות,במות מקושטות בדמויות של חיות ואנשים וכו' וכמובן מוזיקה ואנשים שמחים הולכים לאורך הנהר ופשוט שרים ונהנים,פשוט נהדר.

כעבור כמה שעות חזרנו לאזור של הגסטהאוס וחיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב,היות וכל המקומות שנמצאים בסמוך לגסטהאוס מגישים אוכל מהיר ישבנו לאכול פיצה באחת המסעדות,כל אחד הזמין "משולש" פיצה ענק בגודל של מגש אוכל צבאי,כשסיימנו לאכול חזרנו לחדר ומחר נרכב לעיר סנטה פה דה אנטיוקויה לביקור לכמה שעות ולקראת ערב נחזור למדג'ין.העיר סנטה פה דה אנטיוקויה(Santa Fe de Antioquia) נמצאת כ 60 ק"מ מהעיר מדג'ין,לאחר ששוב כל אחד טיגן לעצמו את "ארוחת הבוקר" שהוא קיבל בגסטהאוס ישבנו ואכלנו ושתינו קפה קולומביאני משובח הנענו ויצאנו אל הדרך,הכבישים במדג'ין ומחוצה לה משובחים והנהגים מכבדים את חוקי הנהיגה,כעבור כ 20 דקות יצאנו מהעיר,שוב נופים ירוקים בהרים שמסביב והכבישים מפותלים,היות והעיר סנטה פה נמצאת נמוך ביחס למדג'ין רב הדרך הייתה בירידה ארוכה והטמפ' הנוחה התחילה לעלות,לפתע אני רואה שלט מוזר ולפני שאני מבין מהו הגענו למנהרה ארוכה שחוצה את ההר ואורכה כ 4 ק"מ,מצידה השני של המנהרה הנוף המשיך להדהים הרים גבוהים,מטעי בננות,נחלים,ואדיות,גשרים,פשוט נפלא,לאחר כ 40 דקות מאז שיצאנו את ממדג'ין הגענו אל היעד,סנטה פה היא עיר קולוניאלית עתיקה שנמצאת גאוגרפית נמוך יותר ממדג'ן ולכן גם חם מאוד כ 40 מעלות בצל והירוק הזוהר מסביב הפך ירוק כהה וחום,קשרתי את המעיל והקסדה ויצאנו להסתובב ולאכול משהו על הדרך,מרבית ממבני העיר נשתמרו בצורה טובה,רחובות העיר מסותתים והאווירה שקטה ופסטורלית,באחד מהרחובות יש מוזיאון המציג מוצגים שנמצאו באזור והכניסה אליו חופשית אז נכנסנו להעיף מבט קצרצר,לאחר שהסתובבנו כשעתיים בעיר הקטנה הזו ישבנו לאכול במסעדה מקומית ביכר המרכזית ומשם חזרנו אל האופנועים נסענו אל הגשר התלוי שהוא בעצם הסיבה שרציתי לבוא אל העיר הזאת,שמו של הגשר הוא  פונטה דה אוקסידנטה(Puente de Occidente)בתרגום חופשי גשר המערב, הגשר עתיק ועבר לאחרונה שיפוץ,בנייתו החלה בשנת 1887 והוא היה נחשב לאחד מהגשרים התלויים הארוכים בזמנו,כמובן שהיום יש כבר גשרים ארוכים ממנו,הגשר צר ומאפשר נסיעה בכיוון אחד כל פעם,על הגשר יש שלושה נתיבים המרכזי לרכבים קטנים ובצדדים להולכי הרגל,הגשר עשוי מעץ ועשרות כבלי מתכת השזורים מאלפי גידים,פשוט גשר מרשים ביופיו,חצינו את הגשר פעמיים צילמנו,שתינו משהו קר ומשם קדימה חזרה למדג'ין,

החום המעיק גרם לנו לרצות לחזור אל העיר הגבוהה שם היה קריר ונעים,חזרנו באותה הדרך בה הגענו,שוב ירוק,שוב מנהרה,שוב נעים ואנחנו במדג'ין.

resized_20150415_161641.jpg

ואוטוטו יעלה כאן פרק 2 על הרכיבה בקולומביה.

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

2 במרץ 2015 לירן חוצה את הונדורס וניקרגואה – כתבה 15

המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

resized_20141109_114511.jpg

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

resized_20141109_101725.jpg

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

20150217_222404.jpg

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »