איש על אופנוע כחול במדבר צהוב

ברור שבסוף יגיע לירוק

יו נכנס למעמקי הלטינו. משייט בכבישי מקסיקו

הכניסה למקסיקו היתה חלקה ויחד עם זאת, נראה כי החוקים כאן משתנים תדירות. נכון לעכשיו יש לשלם 440$ באמצעות כרטיס אשראי. כאשר 400$ זה פיקדון, להבטיח שתזכור להחזיר את הרשיונות המקסיקנים שמציידים אותך בהם. וכמובן להוציא את האופנוע ממקסיקו. עם היציאה ממקסיקו מופקדים 400 דולרים בחשבון הבנק שלך ואישור ממוחשב נמסר לידך. כך שלמעשה הכניסה למקסיקו עולה 40$ לאפנוע ועוד 20$ עלות ויזת תייר. רכשתי בנוסף ביטוח צד ג'. המינמום הוא לתקופה של חצי שנה; ברחו לי עוד 110$. או.קי. זו הטפסולוגיה.
מטיחואנה אליה הגעתי מהצפון הארצותהבריתי השבע, אני יורד לאורך לשון היבשה המדברית: הבאחה קליפורניה. ומשם אמשיך במסע לאורכה של מקסיקו. נראה לי שלמעשה מקסיקו מחולקת גיאוגרפית לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק המדברי. הבאחה קליפורניה והחלק השני היא עיקר מקסיקו. מה שנקרא גוף המדינה. (לעומת הצהוב בבאחה, כל מה שאני חוויתי בה; חי, פורח וצבוע בירוק). התרשמתי כי הבאחה היא להרבה אמריקנים, מה שסינַי היא לישראלים. האיזור הפרוע, מוקד הסטאלבט הרחוק ובעיקר הזול. ובמקרה כאן פגשתי כמה אשר אינם יכולים פיננסית לצאת לגימלאות בארה"ב. הללו שוכרים בית ב 100$ לחודש ומקבלים קצבת הכנסה מארה"ב. כמובן שלרובם יש מקומית צעירה אשר מספקת להם את צרכיהם… כל צרכיהם. אולי מתוך מחשבה לגבי עתיד טוב יותר עם אזרחות אמריקאית כמובן .

אחד הדברים אשר חווים במהלך הרכיבה, מלבד המרחקים והשטח העצום של המדבר הזה שנמתח מצפון לדרום לאורך 2100 ק"מ, הוא שכמעט בכל עיקול, ישנה אנדרטה קטנה לזכרו של נהג כזה או אחר, אשר העיקול היה הדבר האחרון שראה (או בעצם, לא ראה ובגלל זה הלך).

הכבישים בבאחה, רובם ברמה סבירה, אולם מדי פעם הגעתי לכברת דרך בעת תיקון. כאן הם אינם מגרדים חלק מהכביש, אלא ממש בונים אותו מחדש. דבר אשר מעביר אותך לרכיבת שטח היכולה להמתח לקילומטרים רבים (באחד המקרים זה היה מעל 20 מייל !!!)
הנוף עצמו כמובן רווי קקטוסים מכל הסוגים הצבעים והגבהים, מרחבים עצומים של קקטוסים. גם כאשר יורדים לשטח הרי שאלה בד"כ שבילים כבושים היטב, כך שזה יחסית קל. כמובן החשש מתקר תמיד חולף, אבל הנוף חברים; פשוט נפלא! נכון שהחום לפעמים גורם לך לחוש את התבשלות המח בקסדה, אבל אין כמו עצירה לאחר 150 ק"מ למשקה קר שמפאת חוסר הרצון לייצר פרסום לא אציין את שמו …מתחיל ב"ק".

לאחר מחצית מהדרך בבאחה, הגעתי למעין אגם בלב במדבר, אגם מים קרירים ומתוקים, זה יפה ונחמד ומה שעוד יותר נחמד לסוף יום מפרך של רכיבה, הוא שכאשר נכנסתי למים, מאות דגיגים קפצו על גופי וניקו אותו …שמעתי על כל מיני מקומות ספא בארץ, שעושים זאת, אבל פה זה בהמונים וזה …בחינם. הקמתי האוהל בצמוד לאגם, לאחר שכנוע ואישור בעלי המקום (מן גסט האוס). אך השינה לא היתה משהוא. קולות עזים ובעלי גוון בס, עלו מכיוון המים והתקדמו לעבר בית הבד שלי שקירותיו בעובי מיקרון. הקולות הלכו וקרבו. לאחר דקות חיטוט בעלטה, מצאתי את פנס הראש שלי, משכתי עצמי החוצה ומה אני רואה? קרפדה ענקית. כזו שהמקומיים אומרים ששוקלות 4 ק"ג, רובצת להנאתה ומנעימה את שמי הלילה בסרנדה קקופונית. כל זה כ-3 מטרים ממני.

שמתי פני להמשך הדרך הבלתי נגמרת בחום המדברי של הבאחה, דרומה לכיוון העיר לה-פאז. איפה שהוא הגעתי למקום שבאמת מזכיר את מזרח סיני; חופים מדהימים עליהם מונחות מעין חושות. אבל כל המקומות ריקים. הסתבר, כי לאחרונה רוב המקומות הללו נסגרו לאור החששות של התיירים האמריקנים מהמצב ביטחוני באזור (פשיעה, חיסולים, חטיפות, הברחות סמים וכו' ) דבר הדומה להפליא למה שקורה בימים אלו עם הישראלים וסיני… אז איך אומרים: יחסית למה שמרגילים אותי בבית, אני חשתי בטוח.

עוד יום רכיבה ואני בלה-פאז. כמובן… איך שאני מגיע לשעריה, ממטרים עזים ניתכים עליי. לאחר עוד מחצית השעה, אני מגיע לאזור הנמל בכדי לרכוש את כרטיס המעבורת לי וכמובן לבן זוגי; אדון אופנוע כחול.

הכרטיס הזוגי עולה סביב 150$ מכאן לנמל מאזאטלן במקסיקו העיקרית. קשירה טובה של האופנוע בבטן האנייה וקדימה, התמקמתי באולם הישיבה של הנוסעים, כורסאות נוחות והלילה ירד …השייט היה נחמד, אך נמשך ונמשך, כ- 18 שעות. הגענו למאזטלאן בשעות הצהרים ומשם לאזור טופיק לכיוון דרום. את הלילה עשיתי בכפר ליד סאן-בלאס.

על החוף עצמו למחרת, המשכתי לכיוון פוארטו וואיירטה. לפני הכניסה אליה, פניתי לכיוון מזרח לעיר בשם אמקה AMECA. הכבישים מפותלים, הנוף מדהים והכי חשוב; כל החלק הזה של מקסיקו צבוע בירוק מרגיע לעומת הצהוב המלחיץ של הבאחה. למחרת המשכתי לכיוון מזרח, כאשר הכוונה היא להגיע הכי קרוב למקסיקו-סיטי מבלי להכנס אליה (רוכב אחר סיפר לי כי לקח לו יומיים לצאת ממקסיקו סיטי. עיר עצומה במימדיה, על 24 מליון תושביה).

עברתי דרך טיפן-אל-אלטו ומשם לאחר עוד יום, לאזור מורליה באזור טורוסה דה לרדו, התחלתי להדרים לכיוון דרום מזרח, לאיזוכר דה מטמורס שזה נראה קרוב על המפה אבל זו חתיכת 300 ק"מ, שלקח 8 שעות של רכיבה קשה לעבור. הכבישים טובים בד"כ, אבל כל מקסיקו רצופה באמפרים, אשר גרמו לי לאבד מיכל דלק חלופי של גלון אחד, שהחליט לקפוץ מהאופנוע כשנמאס לו מטלטלות הדרך וקפיצותיה. יש לציין כי את הבמפרים הללו מקימים תושבי המקומות עצמם ויש כאלו בגובה מדרכה. כלומר: "תעצור ממש לפני שתמשיך". בקיצור, העירנות חשובה עד מאוד בכבישים הללו. משם לכיוון אוקסיקיה ומשם לסאן-קריסטובול דה לאס קאסאס הנפלאה שהיא מעין נווה-צדק אחד ענק.

חשוב לציין שבשלב כל שהוא, חשתי דחייה קלה מעודף טאקוס. סך הכל, המקסיקאים הינם עם חביב ומסביר פנים. בעיקר לתייר שאינו ממש דובר את שפתם. הרבה מהם הרימו את ידם לאורך המסע להביע שלום ודרך-צלחה על המסע. האופנוע נראה עמוס ולא ממש מקסיקני ומשדר את אופי המסע עצמו.

העברת הפוסטים קצת איטית. בשלב מסויים נדפק לי המחשב, סביר להניח שאני כבר הרבה יותר דרומה בשלב הזה.

אמשיך לעדכן. להתראות בפוסט הבא. יואב.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

——————————————————————————————————————————————–

תגים: MEXICO, TIJUANA, YO, אוהל, אוכל, אופנוע, באחה קליפורניה, יו, יואב דולב, לא פאז, מאזטלן, מבול, מדבר, מעבורת, מעבר גבול, מקסיקו, מקסיקו סיטי, נופים, סן קריסטובל דה לס קאסס, פוארטו וייארטה, קקטוסים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי - כיוון כללי מערבה - חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי - מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר - לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

תגים: Adam Shani, BELIZE, BMW r1200gsAdv, COPAN, DARIEN GAP, DAVID, HOPKINS, Horizons Unlimited, Kuna, MEXICO, PAN AMERICANA, Puebla, San Blas Islands, Semuc Champei, Sixaola, Vespa PX200, אדם שני, אוהל, אוכל, אופנוע, אופנועים, אופניים, בוגוטה, בליז, ג'ונגל, גואטמאלה, גשר, דייויד, דלק, דריאן גאפ, הונדוראס, הים הקאריבי, טיפולים, טיקל, יאכטה, כביש, כביש אגרה, מוסך BMW, מחלה, מעבורת, מקסיקו, מקסיקו סיטי, נופים, ניקראגואה, סמוק שאמפיי, ספינה, ערן שביט, פנמה, קארטחנה, קונה, קוסטה ריקה, קופאן, קמפינג, רופא

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

דרור ותלי עינב שוב מצחצחים כרום ומשחיזים עדשות.

סיבוב אל סודות המסיון הלטינו אמריקאי של קליפורניה.

הצג את הוראות הגעה אל לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית במפה גדולה יותר

פארקפילד (PARKFIELD) שלא יירעד לכם הפופיק…

התקבלנו באמירת  "שמע ישראל…." מפי אב המסיון בסאן מיגל (SAN MIGUEL), לאחר שנודע לו שאנחנו מישראל, ארץ הקודש.
כן, רגע מרגש בתחילתו של היום השני לטיולנו לאזור פארקפילד (PARKFIELD) המכונה "בירת רעידות האדמה".

בשבת בבוקר, יצאנו 7 אופנועים מלוס אנג'לס, לטיול בין יומיים עמוסים וגדושים.
לשימון המוח ולבדיקת העירנות, נערך חידון קצר נושא פרסים.

התחנה הראשונה הייתה, איך לא, עצירה לארוחת בוקר על חוף הים בסנטה ברברה. מקום מבודד בקרבו של מפרץ קטן.

שבעים ומרוצים, יצאנו לביקור במסיון המפורסם של סנטה ברברה .
בניית המסיון הסתיימה בדצמבר 1786 והוא העשירי במניין שרשרת 21 המסיונים שהוקמו באותן שנים. מסיון סנטה ברברה, כונה "מלכת המסיונים" בשל גודלו המרשים. מאז ועד עצם היום הזה, דולק נר על יד המזבח באופן תמידי .
בקרבת המסיון, ממוקם ביתו של נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן, בית מרשים המוקף גן גדול.

בדרכנו לסאן מיגל, חלפנו על פני העיירה סנטה אינז (SANTA YNEZ), שם לקחנו פסק זמן בפאב המקומי, שתיקרתו עטורה שטרות כסף. שרידים של חזיות, תחתונים, כובעים ובקיצור, כל מה שאתם חושבים ואפילו לא חושבים…להשאיר למזכרת.
תוך שתיה מבוקרת של בירה, נפלה החלטה לסטות קצת מציר הנסיעה המקורי ולתת קפיצה קטנה לעיירה הדנית סולבנג (SOLVANG), שם התקיים פסטיבל מקומי כך, שזכינו גם לטעום מן הפולקלור הדני.

נסענו צפונה והגענו לעיירת החוף מורו-ביי (MORRO BAY) ללינת לילה. הגענו ממש לעת השקיעה. יצא לנו להתרשם מהסלע הענק הבוקע מתוך הים ומעצים את החוויה .
הסלע פרץ לפני כ- 21 מליון שנים, כתוצאה מפעילות וולקנית ומהווה בית קינון לעופות ים מסוגים שונים.
תוך כדי הסיור הקצר בעיירה, בדרכנו למלון, "נקלענו" לפאב המקומי ובאופן ספונטני, פצחנו בריקודים לצלילי להקת רוק מקומית - עוד חוויה לרשימת החוויות הלאו דווקא מתוכננות.
זהו, כמעט חצות. כמו בטיול של הצופים, לפני כיבוי אורות, אנחנו מתנחלים במגרש החנייה. שמוליק מארגן קפה שחור קטן ומהביל. הגרעינים השחורים נשלפים, מספרים בדיחות צוחקים – עד …שהעייפות הכריעה וכל אחד פרש לחדרו.

למחרת, ב-8:30 מתייצבים כולם – אפילו אלו שרטנו על השעה המוקדמת, לא האמינו על עצמם שעמדו במשימה!

תוך כדי תהליך הכנת הטיול התברר עוד, כי מסיון סאן מיגל חוגג 214 שנה להיווסדו. אם כבר אז כבר, חגיגה: בחצר המסיון המדהים הזה, התכונה רבה. נתחי הבשר הגדולים כבר ניצלים על האש הפתוחה. ב"סיר הסירים", כבר מבעבע תבשיל השעועית. לנו לא נותר אלא, ליהנות מהריח כיוון, שתחילתו של הפסטיבל מתוכננת לשעה 12:00 בצהרים ואנחנו, עוד לא אכלנו אפילו את ארוחת הבוקר.
בכניסה לבית התפילה של המסיון, עוברים המתפללים מין טקס טהרה באמצעות צרור מרווה יבשה המעלה עשן ריחני. את הטקס עורכים צאצאי המשפחות האינדיאניות שייסדו את המסיון.
מן העבר השני, אב המסיון, ששמע כי אנחנו ישראלים, הפליג באמירת "שמע ישראל…" והזמין אותנו להישאר למיסה, במהלכה יברך אותנו באופן מיוחד, כיוון שהגענו מארץ הקודש.
לצערנו, לוח הזמנים לא איפשר לנו להישאר למיסה.

המסיון הזה מיוחד בשל מבנה הפעמונים הבנוי במבנה מדורג. הציורים שעל קירותיו מבפנים, לא שופצו מעולם. המשמעות היא: זהו הצבע המקורי, בו השתמשו האינדיאנים כאשר ייסדו אותו.
פרט ייחודי נוסף הוא "חלון המשימה" – זוהי מסגרת עץ עליה נמתח עור פרה מעובד שעבר תהליך של גילוח ושימון – בכך הגדילו את שקיפותו.
ארוחת הבוקר שלאחר הביקור במסיון, היתה גם היא חוייה בפני עצמה. במרחק הליכה ממנו, כבשנו איזו מסעדונת קטנטונת, כל כך קטנה, עד שחזי אפילו הציע את עזרתו בהכנת האוכל. לאכזבתו ולשמחתנו, שתי הבנות שאיישו את המסעדה השתלטו מהר מאוד על העניינים - לא היה חסר שהם עוד ישלמו לנו…

משם נסענו כ- 30 מייל והגענו אל פארקפילד (PARKFIELD) "בירת רעידות האדמה".
העיירה המונה 18 תושבים, כן ממש ח"י תושבים, זכתה לכינוי ב"זכות" רעידות אדמה בעוצמה של לפחות של 6 דרגות בסולם ריכטר, הפוקדות את האיזור במחזוריות של כל 22 שנה לערך.
העיירה ממוקמת בדיוק בתפר של שבר "סאן אנדריאס", הידוע כאחד הפעילים בארה"ב. מזרחית לשבר - פלטת צפון אמריקה ומערבית לו פלטת הפסיפיק.
להמחשת תהליך תזוזת הקרקע, מצויות שם שתי יציקות בטון המרוחקות אחת מהשניה ובכך, מדמות את תזוזת הפלטות בקצב של 2.33 אינץ' בשנה. המשמעות היא, שבתוך 21 מיליון שנה, לוס אנג'לס תישק לסן פרנסיסקו - נתון מדהים! נחכה ונראה…..
רעידת האדמה האחרונה שפקדה את המקום התרחשה ב- 28 ספטמבר 2004. נתון זה סיקרן מאוד את המדענים ובאיזור נקדח חור בעומק של 2 ק"מ. הוטמנו בו חיישנים למיניהם, על-מנת להבין ולפענח את הסימנים שלפני הרעידה הבאה ואולי בכך יצליחו "ללכוד" אותה.
היינו צריכים להפנים את כל המידע, לכן ניצלנו את חצר המסעדה המקומית, המארחת בדרך כלל את באי פסטיבלי הרודיאו ופסטיבלי מוסיקה, את הצידיים ורוכבי האופנועים המשוטטים בסביבה למשחק תחרותי של קליעה למטרה והזוכים הם: חזי- נציג המין הגברי ואיריס נציגת המין היפה. מסתבר שהזוגיות מוכיחה עצמה גם בתחום הזה.

את הטיול חתמנו בעיירה  CHOLAME ליד האנדרטה לזכרו של ג'יימס דין. ג'יימס דין נהרג בתאונה בקרבת מקום ב - 30 בספטמבר 1955, בהיותו בן 24 בלבד!

מכאן המשכנו בדרכי נוף יפהפיות. הרכיבה באחד הכבישים הרגישה כמו ברכבת הרים, עקב הירידות הפתאומיות והעליות שלאחריהן. הבטן גם היא עושה דרכה למעלה ולמטה חליפות.

השמש כבר כמעט נושקת לים – אנחנו עולים על הכביש המהיר בדרכנו הביתה.

במהלך הטיול גמאנו (ליתר דיוק, האופנועים ומיכלי הדלק גמעו) כ-487 מייל.

וזה הזמן להודות לכל אלו שתרמו להצלחת הטיול: שמוליק ורנדי, זאב ומירי, רוני וסיגל, חזי ואיריס, אדם ורונית, גדעון (המכונה גיד'לה) וכמובן לעתליה אשתי, יד ימיני הן בהכנות והן בצילומים .

להתראות בטיול הבא.

רכיבה זהירה!
שלכם
דרור עינב

———————————————————————————————————————————————

ערך (בקטנה) - יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לתלי ודרור עינב

———————————————————————————————————————————————

תגים: CHOLAME, MORRO BAY, PARKFIELD, SAN MIGUEL, SANTA YNEZ, SOLVANG, ג'יימס דין, דרור עינב, לוס אנג'לס, מסיון, סאן מיגל, סנטה ברברה, צילום, צילום רכיבה, קליפורניה, תלי עינב

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

יואב ודניאל יצאו לחבק שני אופנועים וחתיכת נוף.

כשרוצים חיבור קרוב, נוסעים רחוק. טיסה קצרה לארץ האיים והמפרצים, בה המרחק הקצר בין שתי נקודות הוא קו מפותל: שני אופנועי ויסטרום 650. שתי מצלמות קנון (יואב הוא צלם מקצועי), אוכל טוב וחווייה מעוררת והצילומים… מענגים! כל מילה נוספת, מיותרת.

הצג את הוראות הגעה אל אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יואב ודניאל. תודה.

—————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב אלון

—————————————————————————————————————

תגים: אב ובן, אופנועים, דניאל אלון, ויסטרום 650, יואב אלון, יוון, נופים, פלופונס, צילום, קאנון

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום - חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה - זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

לאחר עוד כמה מאות ק"מ - מי סופר - אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי - שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני - בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים - לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד - יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

תגים: KLR 650 2009, MEXICO, YO, אוכל, אופנוע, אופנועים, אורגון, אכסניה, ארה"ב, גולד ביץ', החלפת צמיג, החלפת שמנים, וושינגטון, טיפולים, יואב דולב, כביש, כביש 1, כביש 101, מעבר גבול, נופים, סיאטל, סן דייגו, סן פרנסיסקו, סנטה מוניקה, קוואסקי, קליפורניה, קמפינג

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה