הרפתקה דוט קום

תוצאות חיפוש עבור "לירן מרכוס"

24 בינואר 2016 לירן ממשיך לרכוב בבוליביה

עם שותף לדרך בבוליביה השבעה

resized_DSC_0179.jpg

סיכום נדיר של רוכב המתחבר לכל פרט בדרכים קסומות, בתשוקה אותה ניתן לחוות רק על אופנוע – הבלוג של לירן – כאן. 
08.02.15

"לאחר שסיימנו להחתים את הדרכונים ניגשנו לצד הבוליביאני שמשום מה היה ריק,כמה דקות וכמה טפסים וסיימנו את תהליך הכניסה בחזרה לבוליביה,סה"כ כ 3 שעות היינו שם,ללא ספק אחד ממעברי הגבול הארוכים והמעצבנים עד כה.ויוה בוליביה."
מיד לאחר שחצינו את הגבול בחזרה לבוליביה ראינו תחנת דלק בצד ימין.עצרנו "בשביל הספורט" לברר כמה עולה ליטר דלק ומיד המתדלק אמר לנו "אני מתדלק אך ורק רכבים עם לוחיות רישוי בוליביאניות".צחקנו לו בפנים ואמרנו לו "לא צריך המיכלים שלנו מלאים היות ותדלקנו בצד השני של הגבול,אז לא צריך טובות" וטסנו משם.

מזג האוויר קריר ונעים כמו שאני אוהב,השמים כחולים והנוף מדהים.בצד הזה של בוליביה הכביש יצוק מבטון מחוספס שהופך את הנסיעה למחוספסת ופחות חלקה ונעימה מאשר רכיבה על אספלט.
כמו שהתרגלנו עד כה בבוליביה המרחבים עצומים ופראיים וחלק מפסגות ההרים שמסביב מכוסים בשלג, פשוט יפה.
לפתע מצד ימין אנחנו מבחינים במשהו עצום בצבע לבן ואנחנו מבינים שזה חלק ממדבר המלח של בוליביה.התייעצות קלה ואנחנו מחליטים לרדת מהכביש ולנסוע לכיוון הלבן הבוהק הזה כדי לבדוק במה מדובר.נראה שבשבילי העפר בהם אנחנו נוסעים כעת חלפו מספר מכוניות בודדות בחודשים האחרונים ולכן הם אינם מתוחזקים כמו שצריך.כעבור כמה ק"מ בשבילים הנ"ל החול הפך לעמוק בחלק מהקטעים.לפתע בשבריר של שנייה רולנד מאבד אחיזה בצמיג הקדמי שהתחפר בחול העמוק,איבוד האחיזה הרגעי גרם לרולנד לאבד שליטה וליפול בעצמה אל הקרקע ואם זה לא מספיק האופנוע הכבד נחת על קרסולו השמאלי.

resized_20150208_140242.jpg
עצרתי מיד וניגשתי לעזור לרולנד שהיה לכוד מתחת למפלץ הכבד.החול העמוק ומשקלו הכבד של המפלץ הקשו על הרמתו ובכוחות משותפים הצלחנו להעמידו על גלגליו.האופנוע לא ניזוק אך לעומת זאת רולנד התקשה לעמוד על רגלו השמאלית שכבר חטפה מכה בהתרסקותו הקודמת של רולנד בפרו.רולנד נשכב בחזרה על החול מתפתל מכאבים.התיישבתי לצידו וניסיתי לעודד אותו עם בקבוק מים וכמה בדיחות שטותיות.רולנד שבדר"כ לא מעשן ביקש סיגריה כדי להירגע ולהעביר את הכאב.כ 20 דקות לאחר מכן החלטנו לוותר על הרעיון להמשיך אל אגם המלח שנראה באופק ולחזור על עקבותינו אל הכביש הראשי.גם ככה לא בטוח שהיינו מצליחים להגיע לשם היות ואנחנו די קרובים אל הגבול.
חזרנו אל הכביש בנסיעה איטית והמשכנו ע"פ התכנון המקורי אל עבר העיר אורורו(ORURO).גם בהמשך הדרך ברובה ישרה ולא הכי מעניינת.כל הזמן אני חוזר ואומר "המרחבים העצומים" כדי להמחיש לכם כמה הם עצומים,פשוט קשה להבין זאת,פשוט בכל רגע לאן שלא נסתכל המרחבים יהיו פרוסים עד האופק.למרות הנוף העצום והפראי שמסביב תשומת הלב מופנת אל הכביש כדי לאתר עדרי גואנקו ולמות שאוהבות להפתיע ולחצות את הכביש בדיוק כשמתקרבים אליהן.כמו כן מדי פעם אפשר להבחין באגמים יפים בצידי הדרך ואט אט הנוף החום משתנה לירקרק(עקב העשבים שצמחו לאחר הגשמים שירדו לאחרונה)כמו כן באזור הנ"ל יש מלא קקטוסים גדולים ואני די מופתע שהם גדלים כאן בגובה של מעל 3500 מטרים ובמזג האוויר הקריר שכאן.
בהמשך הכביש הסלול נגמר והפך לשביל עפר מלא בבורות שנמשך לאורך של כ 40 ק

לקראת השעה 17:00 הגענו לעיר אורורו ולאחר כמה דקות של התברברות מצאנו מלון עם חנייה.הסיבה להתברברות נבעה מכך שחצי מרחובות העיר סגורים לתנועה עקב ההכנות לחגיגת הקרנבל.

מתברר שדווקא היום נערכת חזרה גנרלית למצעד הקרנבל שיתקיים בעוד כמה ימים.נו יופי זכינו לערב מעניין ביותר.רולנד ואני מסתדרים מעולה ולכן לקחנו שוב חדר משותף,פרקנו את הציוד ועלינו לחדר לנוח קצת לפני שנצא להסתובב בעיר.כשהתחברתי לרשת האינטרנט במלון שיחות הוואצאפ לא הפסיקו לצפצף.כאשר אני רואה מעל ל 30 הודעות מאחי חגי שנמצא בארץ.אני מתחיל לקרוא את ההודעות "מה קורה?" ו"איפה אתה" ו"נו תתקשר אלי עכשיו"מיד הבנתי במה מדובר.בגדול אספר ששנה לפני שיצאתי לטיול אמרתי לאחי ולזוגתו "תשמעו עוד חצי שנה פלוס אני יוצא למסע שחלמתי עליו ואם אתם מתחתנים אחרי חודש מאי הבא אני אשלח לכם מתנה בדואר אוויר".היות ולא הגיוני שאני אפספס את החתונה הראשונה לבית מרכוס אחי וזוגתו החליטו להתחתן כמה חודשים לפני שאצא למסע.טוב מגניב,חגגנו ושמחנו בחתונתם הנהדרת של אחי ואישתו אוריאן וכבר עברו כמה חודשים מאז החתונה ותאריך היציאה למסע התקרב.כשפתחתי את שיחות הוואצאפ חזרתי בזמן אל ארוחת ערב שישי האחרונה לפני צאתי למסע.ישבנו סביב שולחן השבת ולאחר הקידוש אחי ואישתו אוריאן הודיעו לי ולהוריי "אנחנו בהריון".וואו איזו הפתעה מזל טוב!!! הוספתי ואמרתי בצחוק "אם זה בן זכר אראה את הברית בסקייפ" כמובן שלאחר כמה שבועות כשכבר הייתי בעיצומו של המסע הם הודיעו לי שזה בן.בעוד המחשבות רצות התקשרתי לאחי מיד לשאול "מה קורה והאם כבר הפכתי לדוד?"אחי ענה לי מיד ואמר "אנחנו בבית חולים וכרגע אנחנו ממתינים,זה יכול לקחת עוד כמה שעות אם בכלל" וואוו איזה יופי,דיברנו כחצי שעה.היות ובארץ כבר מאוחר בלילה אחי ביקש שלא אספר להוריי ואחיותיי כדי לא להדאיג אותם וסכמנו שהוא יתקשר אליהם אם יהיו התפתחויות.למרות שאני נמצא בצד השני של העולם אני יודע ומעודכן ראשון,איזה כבוד!!!,לקראת סיום השיחה אמרתי לאחי שאנחנו יוצאים לאכול משהו ואנחנו נדבר בעוד כמה שעות.

 

resized_IMG-20150209-WA0019.jpg

חגי אחי והמרכוס הצעיר (מזל טוב)

סיפרתי לרולנד את החדשות המשמחות וההתרגשות בעיצומה,אולי היום אהפוך לדוד.
יצאנו לאכול משהו ולאחר מכן המשכנו ללכת בעקבות המוזיקה.הרחובות עמוסים באנשים שרוקדים ושרים.הקבוצות שחולפות על פנינו לבושות ומקושטות בשלל צבעים המורל בעננים והאלכוהול זורם כמו מים.
כמו כן גם הקהל שעומד או יושב בטריבונות משולהב ומתודלק בכמויות אדירות של בירות ומשקאות אלכוהוליים אחרים.
המשכנו לפלס את דרכנו בין ההמון עד שהגענו לטריבונה שהיה בה מקום פנוי ונעמדנו שם להסתכל על המצעד.החברה שמסביב התלהבו למראה הגרינגואים וכל רגע דחפו לידינו כוסות מלאות במשקאות משכרים.

כאן באורורו מזג האוויר קריר יותר ובגלל שאני לבוש בבגדי קיץ כולם שולחים מבטים מוזרים לעברי,בטח המקומיים חושבים "איזה משוגע הגרינגו הגדול והמזוקן הזה".
בגדול האווירה נהדרת ואני מנסה להנות כמה שאפשר אך ראשי עסוק והמחשבות על "האם הפכתי כבר לדוד?"רצות בראשי ללא הפסקה.
לאחר כשעה וחצי החלטתי שאני רוצה לחזור למלון ולראות מה קורה.אמרתי לרולנד שאם מתחשק לו להישאר הוא יכול ושאני חוזר למלון,רולנד אמר שהוא מעדיף לא להשאר לבד וחוזר איתי למלון.

כשהגענו למלון התחברתי שוב לוואצאפ.ומיד התבשרתי לדעת שההורים שלי כבר הגיעו לבית החולים ושהלידה אמורה להתרחש בכל רגע.יופי בדיוק בזמן,אני מתקשר ומדבר עם אחי ונראה שהוא מתרגש אך לא לחוץ יותר מדי עד לרגע שאמא שלי קוראת לו ואומרת לו "זרוק את הסיגריה ותכנס פנימה הלידה מתחילה עוד רגע",באותם הרגעים הוואצאפ של המשפחה רועש ורוגש עד לבשורה המיוחלת שהגיעה בשעה 1:50 לפנות בוקר(שעון בוליביה) "מזל טוב נולד בן חדש ונכד ראשון למשפחת מרכוס"איזה יופי הפכתי לדוד.הקטנטן נולד בריא וגם גיסתי אוריאן מרגישה טוב.הלכתי לישון ברגשות מעורבים,מצד אחד אני באושר עילאי מצד שני עצוב לי שאני רחוק ולא נמצא קרוב למשפחתי בזמן אירוע מרגש שכזה.
לילה טוב עפתי לישון.

למחרת בבוקר קמנו יחסית מאוחר והתארגנו ליציאה.רולנד ואני רוכבים כבר שבוע ביחד ונראה שמצאתי שותף למסע.בהרבה דברים אנחנו דומים ולכן העברנו את הימים האחרונים בכיף ובהנאה מרובה.במהלך הימים האחרונים המון פעמים מצאנו את עצמנו צוחקים מכל שטות ולוקחים הכל בקלות,בדיוק כמו שאני אוהב.
כמו כן סגנון הרכיבה של רולנד מתאים לי בול ולכן החלטנו להמשיך הלאה ביחד לתקופה הקרובה.לפני כמה ימים רולנד אמר לי שהוא חייב להגיע לסוכנות טריומף היחידה בבוליביה שנמצאת בעיר סנטה קרוז(SANTA CRUZ)כדי לטפל באופנוע וגם לתקן כמה נזקים שנגרמו לו בנפילה הרצינית שקרתה לו בקניון דל פאטו בפרו.אני מצידי לא ממהר לשום מקום ומוצא שהרעיון די מתאים לי.בנוסף שמעתי שסנטה קרוז נמצאת באזור נמוך וחם ולכן הקרנבל נחגג בצורה שדומה לריו דה ז'נרו.אם זה לא מספיק סנטה קרוז נמצאת באזור הג'ונגלים הטרופים של בוליביה ולכן יהיה נחמד לראות קצת ירוק בעיניים.
החלטנו שהיום אנחנו רוכבים עד לעיר קוצ'אבמבה(COCHABAMBA)שנחשבת לעיר השלישית בגודלה אחרי לה פאז וסנטה קרוז.
המרחק לקוצ'אבמבה הוא כ 220 ק"מ והדרך ההררית די יפה,האספלט ברובו סלול טוב והמרחבים מסביב עצומים.

מדי פעם מתחיל טפטוף קל שלא מטריד את מנוחתנו,המרחק הכולל די קצר ולכן איננו לחוצים בזמן היום ובגלל זה אנחנו עוצרים לנוח ולצלם עשרות פעמים במהלך הדרך.
לקראת 14:00 בצהריים אנחנו מגיעים אל העיר ולאחר כמה דקות אנחנו מוצאים מלון נחמד במחיר סביר וארוחת בוקר שכלולה במחיר.בגלל שאין חניה מסודרת במלון בעל המלון מאפשר לנו להחנות את האופנועים בלובי המלון.
מגניב,לקחנו חדר משותף ופרקנו את הציוד.לאחר מכן החלפנו לתלבושת תיירים ויצאנו להסתובב בעיר.
קוצ'אבמבה היא עיר מאוד מתוירת ויפה.העיר נמצאת בגובה של 2,574 מ' ואוכלוסייתה מונה מעל ל 600,000 תושבים.המבנים הקולוניאליים יפים ורחובות העיר נקיים ומסודרים.

הסתובבנו ברחובות העיר שסמוכים למלון ואכלנו ארוחת צהערב ולאחר מכן קינחנו בבית קפה מקומי.משם הלכנו לראות מה קורה בשוק הנחמד שנמצא לא רחוק מבית המלון שלנו,ובסביבות השעה 21:30 חזרנו לחדר ולקראת חצות הלכנו לישון.
באמצע הלילה התעוררתי לקול זמזום היתושים שנמשך כמה דקות טובות בהן אני מקפץ עם מגבת ומנסה לקטול את החרקים העוקצים האלו,רולנד גם התעורר ולא בגללי ואמר "כל הכבוד לירן,אולי עכשיו נוכל לישון כמו שצריך" הוספתי קללה ואמרתי "סססאמק למה בראו את החרקים האלו שנקראים יתושים"רולנד צחק ונראה לי שהוא למד קללה חדשה בערבית היות ובהמשך הדרך הוא ישתמש במילה הזו הרבה פעמים.
לסיכום קוצ'אבמבה עיר מגניבה ושלווה ויכולנו להעביר בה עוד יום או יומיים לפחות אך היות והקרנבל מתקיים בעוד כמה ימים החלטנו להגיע לסנטה קרוז כבר מחר כך שהאופנוע יהיה מוכן לפני הקרנבל שאורך כמה ימים.

resized_20150210_073622.jpg
בשעה 7:20 בבוקר התעוררתי לאחר לילה מועט בשינה כאמור בו מצאתי את עצמי קופץ עם מגבת וצד יתושים כאשר רולנד מעודד ונותן הכוונות מהצד.ארזנו את הציוד וירדנו לאכול ארוחת בוקר שלא הצדיקה את השם ארוחת בוקר.לאחר מכן העמסנו את הציוד אמרנו תודה ויצאנו לדרך אל עבר העיר סנטה קרוז(Santa cruz)שנמצאת כ 500 ק"מ מקוצ'אבמבה,אל סנטה קרוז אפשר להגיע בשתי דרכים מקוצ'אבמבה. הראשונה דרך כביש מס' 7 והשנייה דרך כביש מס' 4.החלטנו לנסוע בהלוך דרך כביש 4 שעובר בג'ונגלים וכשנעזוב את סנטה קרוז ניסע דרך כביש 7.
לפני היציאה עצרנו לתדלק ושוב הסיפור שמוכר לנו בנושא מחירי הדלק לגרינגואים.אנחנו כבר די מתורגלים בנושא ואפילו מצאנו שיטה להורדת המחיר שנקראת "התמקחות אגרסיבית תוך כדי שיחה על הא ודא עם המתדלק" ,כאשר אנחנו חוסמים את הגישה למשאבה עם האופנועים ואם אנחנו לא מתדלקים אף אחד לא מתדלק כאן.עד אשר נתדלק במחיר שפוי,אמנם קצת יותר יקר מאדם מקומי אך עדיין בתור גרינגו המחיר זול להפליא.אמרתי לכם שתוך כמה ימים רולנד יספוג קצת מהתרבות הישראלית לא?
לאחר שתדלקנו יצאנו מהעיר והכביש הפך למפותל וסלול ברמה בינונית מינוס.לאחר כשעה של נסיעה הנוף הפך לירוק וטרופי.הג'ונגל השתלט על הנוף ומזג האוויר השתנה גם כן והגשם התחיל לרדת.

עצרנו בצד כדי שרולנד ילבש את חליפת הסערה שלו(חליפת הרכיבה שלו אינה ממוגנת ממים)ואני לעומת זאת רק סגרתי את רוכסני האוורור.המשכנו קדימה והתאמנו את מהירות הרכיבה לתנאי הדרך,באזור הטרופי הזה הלחות גבוהה ולמרות שיורד גשם די חם ואני מזיע כמו סוס היות ורוכסני האוורור סגורים.
בהמשך הדרך היו קטעים בכביש שספגו בעבר מפולות סלעים עצומות ונראה היה שנמאס לרשויות לסלול את אותם הקטעים שוב ושוב ולכן במקום לסלול הם בנו את הכביש מסלעים וחלוקי נחל,בגדול אין בעיה לעבור את הקטעים האלו,הבעיה מתחילה ברגע שיש גשם והסלעים והאבנים הופכים לחלקים.מה גם שהקטעים האלו מופיעים בפתאומיות וכמעט תמיד לאחר סיבוב.בגדול קצת מסוכן ולא נעים להיכנס לקטע שכזה ב 80-90 קמ"ש אך לשמחתנו אנחנו עוברים את הקטעים האלו ללא בעיה.
לאחר כ 200 ק"מ יצאנו מהג'ונגל והכביש הפך למישור.מסביב הכל ירוק טרופי כמו שאני אוהב.כמה עשרות ק"מ לאחר מכן עצרנו לתדלק שוב.אמנם היה לנו עדיין דלק במיכל אך לא ידענו מתי נוכל שוב לתדלק,ומה שבטוח הדלק לא יספיק עד סנטה קרוז כי המרחק שנשאר לנו הוא קצת פחות מ 300 ק"מ.
החלטנו שזו הזדמנות וסיבה טובה לתדלק כאן.המתדלק ניגש אלינו בזריזות(בגלל שזו השעה בה הוא אמור לצאת להפסקה),רולנד שאל אותו "שלום,כמה עולה ליטר דלק?" והמתדלק הצביע על המשאבה וענה "3.74" ואוו מחיר רגיל כמו כולם מבלי לשאול שאלה נוספת תדלקנו כל אחד מיכל מלא,שילמנו אמרנו תודה והמשכנו בדרכנו,אולי זו השיטה לתדלק במחיר רגיל בבוליביה,פשוט להגיע דקה לפני הפסקת הצהריים של המתדלק.
כעבור כמה ק"מ הרגשנו שהמנועים שלנו מצלצלים ומשתנקים ברמה לא סבירה ואז הבנו מה הסיבה למחיר ה"רגיל" שקיבלנו.
כדי להימנע מצלצולי שכאלו נאלצנו לנסוע בהילוך נמוך יותר מהרגיל בעת האצה כאשר אנחנו כבר בתזוזה ורוצים רק להגביר מהירות לצורך עקיפה או משהו שכזה.בכל מקרה גם בתחילת נסיעה הופיעו הצלצולים ונאלצנו להאיץ פחות מהר מהרגיל,ולהתנהג בעדינות עם ידית המצערת.מה שבטוח שהדלק שמכרו לנו היה מהול או שעמד הרבה זמן בצוברים של התחנה ואיבד מתכונותיו.
לקראת 17:30 הגענו לסנטה קרוז ואת האמת די התקשינו למצוא מלון.באחד לא הייתה חניה,באחר רצו מחיר מופרז (300$ ללילה ברור שזה לא בשבילנו)ולאחר כשעה נוספת מצאנו מלון במחיר סביר ועם חניה,אמנם קצת רחוק מהמרכז(10 דקות הליכה)אך עם חניה וחדרים זולים ואפילו ארוחת בוקר שכלולה במחיר.
אנחנו נשאר 3-4 ימים ולאחר הקרנבל נמשיך הלאה,כך שיש לנו זמן להסתובב בעיר וגם לנוח,יצאנו לאכול משהו לארוחת ערב ולאחר מכן התקפלנו למלון לנוח לאחר יום ארוך בו רכבנו 490 ק"מ.

למחרת בבוקר קמנו מאוחר יחסית וירדנו לאכול ארוחת בוקר בפינת האוכל של המלון.אתחיל ואספר כמה מילים על העיר סנטה קרוז(Santa cruz) שנראית כמו ארץ אחרת.ואני אומר לעצמי ולרולנד יותר מפעם אחת שכנראה אנחנו כבר לא בבוליביה אלה בארץ מערבית כלשהי.פשוט זה לא הבוליביה שהכרנו עד כה.סנטה קרוז היא העיר הגדולה ביותר בבוליביה והעיר הזו נמצאת במקום ה 14 ברשימת הערים בעלות אחוזי הצמיחה הגדולים בעולם.בסנטה קרוז מתגוררים כ 1.7 מיליון תושבים,ויש שטוענים(בעיקר התושבים המקומיים)שזו הבירה האמתית של בוליביה היות ורוב העסקים וההשקעות שמגיעות מעבר לים מתרחשות דווקא כאן.היות והעיר נמצאת בגובה של 416 מטר בלבד בדר"כ חם,לח ודביק ולפעמים אף יורד גשם,רצינו להיות באזור טרופי לא?אז זהו למזלנו כרגע די נעים כאן.
לאחר שסיימנו לאכול נסענו לסוכנות טריומף והסקווארנה.לפני כשבועיים רולנד יצר קשר עם בעל הסוכנות בשם אדוארדו פארה והודיע לו שאנחנו בדרך.כשהגענו לסוכנות אדוארדו המתין לנו שם וקיבל אותנו בצורה חמימה שאין כמותה.לאחר שהסתיים טקס "השלום והנעים מאוד ובואו תראו את המוסך והסוכנות שלי"נגשנו לאופנוע של רולנד.אדוארדו קיבל תדריך קצר מרולנד מה ברצונו לתקן ולהחליף שכלל חלקי פלסטיק ומחזירי שמן נוזלים במזלג הקדמי כמו שנהוג אצלנו אדוארדו פתח כרטיס ורשם הכל והאופנוע נכנס למוסך.בנוסף אדוארדו הבטיח שהאופנוע יהיה מוכן עד לקרנבל שמתקיים בעוד כיומיים,כך שביום למחרת הקרנבל נוכל להמשיך הלאה.
נשארנו בסוכנות של אדוארדו עוד כשעתיים וסיפרנו על הטיולים שלנו.לאחר מכן אדוארדו המליץ שנבקר בקניון שסמוך לסוכנות ונתרשם מהחנויות והמסעדות שבו.בנוסף מחר בערב הוא יבוא ויאסוף אותנו מהמלון וניסע אל המתחם בו הוא נפגש עם החברים שלו בכל סופה"ש.
אמרנו לאדוארדו "תודה רבה,נפגש מחר בערב" ונסענו לקניון.

יצאנו מסוכנות טריומף/הסקווארנה ועלינו על הקרנף וההרגשה הייתה מוזרה.שני ענקיים שכמונו רוכבים על הקרנף שמתליו מרגישים רכים מתמיד.נראה שהבולם האחורי של הקרנף אינו בנוי לסחוב משקל שכזה.
לאחר כמה דקות הגענו לקניון ונכנסנו להסתובב בקניון עברנו בין החניות שמוכרות את מבחר המותגים ולאחר מכן חיפשנו משהו לאכול.
עלינו לקומה השלישית בה נמצאות כל המסעדות וראיתי מסעדה לבנונית שמציאה חומוס ושווארמה.יששש איזה יופי,אני אומר לרולנד בוא נאכל כאן התגעגעתי לאוכל שכזה.רולנד מיד מסכים ולכן הזמנו כל אחד מנה וישבנו לאכול.ביס ראשון ונפלתי,גועל נפש,זוועה,פשוט התעללות בלקוחות.הרגשתי בושה שהמלצתי לרולנד לאכול גם,אם זה לא הספיק שלא היה טעים אז גם לא שבענו.אני מסתכל על רולנד בעיניים רעבות ואומר "טוב רולנד מה עושים?"המבט של רולנד דמה לשלי ולכן הוספתי "שנבדוק את מסעדת הבשר הסמוכה?" רולנד הגיב בחיוך ואמר "כמובןןןן",נכון שאמרתי כבר שרולנד ואני מסתדרים נפלא וגם הוא אוהב לאכול?.

resized_20150211_140156.jpg
אז קדימה נגשנו למסעדת הבשר.הזמנתי נתח צלעות על האש ורולנד הזמין סטייק.בינתיים התיישבנו בשולחן והמתנו בכליון עיניים שהמספר שנתנו לנו יופיע על המסך.כעבור כמה דקות הגיע תורנו והמראה היה נפלא.וואוו איזה בשר,מזל שיש לי אוזניים שיגבילו את גודל החיוך,כבר מזמן לא נשנשתי משהו שכזה.חשבתי שעד ארגנטינה לא אמצא בשר איכותי.רולנד כבר הבין שיש לו עסק עם קרניבור וצפה את הבאות מה שיהיה בארגנטינה.
הוספתי ואמרתי בהצהרה "בארגנטינה אני אוכל סטייק לארוחת בוקר עוד אחד בצהריים ואחד לקינוח בערב."
לאחר שסיימנו הסתובבנו עוד קצת בחנויות ואח"כ נסענו לשנת צהריים במלון,נראה לי שבדרך חזרה הקרנף הרגיש שאכלנו שתי ארוחות צהריים כל אחד.
לקראת ערב יצאנו שוב וכמובן שאכלנו ארוחת ערב נחמדה כי כנראה לא הספיקו לנו 2 ארוחות צהריים,משם חזרנו שוב למלון כי כבר מזמן לא ישנו,אז שיהיה לילה טוב.

בבוקר שלמחרת שוב התעוררנו מאוחר ולאחר שאכלנו ברוגע ארוחת בוקר במלון יצאנו להסתובב בשוק המקומי שנמצא ברחובות הסמוכים למלון.בסנטה קרוז אפשר להרגיש את הגבול החד בין עושר ועוני,או שאתה מליין או שאין לך כלום.למרות שאלו שהם לא עשירים נראים ממש מאושרים וחווית הטיול בשוק מתעצמת מהסיבה שכמעט כל אחד מחייך או מתחיל לדבר עם הגרינגואים המגודלים שהחליטו להסתובב בשוק.
לרולנד יש הרגל משונה והוא להעיר אנשים שנרדמו ברחוב,בבסטה שלהם או סתם על ספסל.כאשר הוא מבחין באחד שכזה הוא מעיר אותו בברכת אולה ובואנוס דיאס(שלום ויום טוב).את האמת זה גורם לי לחייך וגם לחלק מה"מתעוררים" זה מעלה חיוך על הפנים.
כמו כן באזור סנטה קרוז יש הרבה אנשים שנראים ומזכירים את ה"אמישים" שהם קהילה נוצרית פרוטסטנטית שרובם מתגוררים בצפון אמריקה.ע"פ מה שאדוארדו סיפר לנו הם היגרו לבוליביה ומתעסקים בעיקר בחקלאות.השפה בה הם מדברים מזכירה גרמנית אך כשרולנד ניסה לדבר עם אחד מהם הוא אמר לי אחר כך שהוא בקושי הבין מה הם אומרים.

השוק הזה נפרס על פני כמה רחובות והוא הומה באנשים ואפשר למצוא כמעט הכל כאן,בגדים,מוצרי חשמל,כלי עבודה,חומרי ניקוי והיגיינה,מוצרי קוסמטיקה,ירקות,פירות,בשר,דגים ואפילו חיות.לקראת 14:00 בצהריים ישבנו לאכול במסעדה מקומית שמנוהלת ע"י סיני עצבני שצועק על עובדי המקום ללא הפסקה,כנראה שהשיטה הזו עובדת היות והמסעדה הייתה מפוצצת בלקוחות והאוכל הוגש בזריזות.
ע"פ טעמה של המנה שהזמנתי נראה היה שעל הטבחים הוא צועק פחות.

לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל המלון לשנת צהריים נחמדה ובערב אדוארדו הגיע ואסף אותנו בג'יפ שלו.
לאחר שאדוארדו עשה לנו סיור קצרצר בעיר שבמהלכו גם עברנו במוסך וראינו את האופנוע של רולנד מפורק לחתיכות נסענו אל המתחם שהוא וחבריו רכשו ושיפצו אך ורק עבור מועדון החברים שלהם.רב החברים רוכבים או רכבו בעבר על אופנועים.

resized_20150212_195844.jpg
כאשר הגענו למתחם התקבלנו בברכה ע"י כל החברה של אדוארדו.לאחר הכרות זריזה עם החברה עשינו סיור במתחם,תשמעו החברה האלו רציניים ובדר"כ בכל יום חמישי הם נפגשים לערב גברים שכזה.במתחם יש להם שולחן סנוקר,גינה ענקית,בריכה,בר משקאות,מערכת סאונד איכותית ואפילו טבח שמגיע לבשל להם ארוחות גורמה.
ישבנו,דיברנו,שיחקנו סנוקר,ואכלנו ארוחת ערב טעימה.

החברים של אדוארדו התעניינו במסעות של רולנד ושלי וסיפרו לנו על טיולים וחוויות שגם הם עשו ועברו בתור אופנוענים.אחד מהחברים של אדוארדו הוא חוזה גאמון אלוף בוליביה לשעבר ברכיבת מוטוקרוס. גאמון החליט לפרוש לאחר קרירה ארוכה בגלל גילו המתקדם ואין ספור פציעות שהגבילו את תנועתו,כעת הבן שלו הוא האלוף הנוכחי,למרות פרישתו חוזה סיפר לי שהוא מתכוון להתחרות במירוץ פריז דאקר 2016.
המשכנו לפטפט ולשתות ולקראת חצות אדוארדו החזיר אותנו למלון לא לפני שנפרדנו מהחברה של אדוארדו שהפכו בין רגע לחברים שלנו.

למחרת בבוקר לאחר שאכלנו ארוחת בוקר יצאנו להסתובב בעיר.היום התכנית העיקרית היא למצוא לרולנד חליפת סערה חדשה,היות והחליפה השנייה עשתה כבר את שלה וכולה מכוסה בנייר דבק לאחר שרולנד התרסק בפרו(בזמן שהוא לבש אותה).עברנו בכמה חנויות לציוד אופנועים ולאחר אין ספור מדידות בהן רולנד לא מצא משהו מתאים החלטנו להמשיך הלאה וללכת לחנויות לחומרי בניין וכלי עבודה כדי לקנות שם חלפ"ס פשוטה כמו שעובדי מע"צ משתמשים.

לאחר שמצאנו את מבוקשנו חזרנו אל הכיכר המרכזית ונהנינו מהשלווה ששוררת במקום.

בצהריים נשנשנו כמה כנפיים ברוטב חמוץ מתוק ואח"כ המשכנו להסתובב ברחובות העיר,כאשר ירד הערב קינחנו בסטייק טוב כי מזמן כבר לא אכלנו וחזרנו למלון עייפים אך שבעים.
מחר בבוקר נלך לראות מה קורה עם האופנוע של רולנד.

בבוקר שלמחרת התעוררנו לעוד יום בסנטה קרוז.אכלנו ארוחת בוקר במלון,כן שוב אכלנו!! ונסענו לסוכנות טריומף כדי לראות מה קורה עם האופנוע של רולנד שאמור להיות מוכן היום.כשהגענו אל המוסך הבנו שזה לא המצב,האופנוע מפורק כולו.אמנם הרדיאטור חזר כבר מתיקון והותקן בחזרה למקומו אך הנזילה בטלסקופים של הבולמים הקדמיים עדיין לא תוקנה.חיכינו לאדוארדו שיחזור מסידורים ובינתיים דיברנו עם המכונאי הראשי שלו שכבר הפך לחבר היות ופגשנו אותו כמה פעמים במהלך הימים האחרונים וגם במפגש במתחם של החברה.המכונאי הסביר לנו מה שנעשה עד כה:הרדיאטור תוקן והורכב למקומו,תושבות הארגזים הולחמו ויושרו(נשברו והתעקמו בתאונה)הגלגלים נשלחו לאיזון,והאופנוע עבר שטיפה יסודית.
כשאדוארדו הגיע הוא רמז לנו שהאופנוע לא יהיה מוכן היום.את זה כבר הבנו היות ונראה שאף אחד לא עובד היום וכולם מתכוננים לקרנבל בערב.
אמרתי לרולנד שכנראה לא הגיעו החלקים שדרושים לתיקון הנזילה מהמזלג(מחזירי שמן)ולכן אדוארדו מרגיש לא נעים ונראה שהוא מתחמק מהתשובה מדוע האופנוע לא מוכן.
אתחיל ואומר ש"הבעיה"(שהיא לא בעיה עבורי) היא שחגיגות הקרנבל אורכות כשלושה ימים.מה שאומר שאם האופנוע לא יהיה מוכן היום אנחנו נאלץ להישאר כאן עוד 4 ימים לפחות.
רולנד גם מיד הבין זאת ולכן הוא אמר לי "אני לא רוצה שתתעכב עוד בסנטה קרוז,אם אתה רוצה אתה יכול להמשיך הלאה מחר בבוקר".עניתי לרולנד "אני לא ממהר לשום מקום וגם אף אחד לא רודף אחריי,לא יזיק לי לנוח עוד כמה ימים",כמו כן הוספתי ואמרתי ש"אני לא משאיר חבר מאחור ואתה צריך להבין שאני החלטתי בלב שלם להישאר איתך כאן".

כמה דקות לאחר מכן אדוארדו הציע לנו לבוא איתם למסלול המוטוקרוס הפרטי שלו.איזה באסה אם הייתי יודע הייתי מגיע עם מגפיים וציוד רכיבה,טוב לא נורא נסתכל קצת ונהנה מהאלוף של בוליביה(הבן של חוזה גאמון) עם האופנוע החדש שאדוארדו נתן לו בתור ספונסר.

לאחר שהעגלה הועמסה נסענו למסלול של אדוארדו,האופנוע החדש הורד מהעגלה והונע לראשונה בנוכחותו של האלוף.
כעבור כמה דקות הוא החל להקיף את המסלול ולהתרגל לאופנוע החדש שלו.שאר החברה של המוסך רכבו על האופנועים שלהם ושל אדוארדו.גם רולנד ואני עשינו סיבוב קצר מסביב למסלול על האופנוע הפרטי של אדוארדו היות והיינו ללא מיגון וקסדות,לא נכנסנו למסלול.
רולנד התלהב מהקלילות של האופנוע וזו הייתה הפעם הראשונה בה הוא רכב על סוס שטח גזעי.
לצד המסלול של המוטוקרוס יש עוד מסלול קטן שמיועד למכוניות עם שלט וכמה חברה באו והפגינו את כישוריהם.כמו כן מאוחר יותר החתן של אדוארדו הגיע עם טנדר ועליו שני אופנועים ננסים,אחד עבור הבן של אדוארדו והשני עבור נכד אחר.לאחר שהקטנטנים לבשו את ציוד הרכיבה והמיגון שלהם,הם יצאו לרכב במסלול הקטן.פשוט תענוג לראות כאלו חמודים מתחילים את דרכם בצורה שכזו,מתי זה יתאפשר בארץ הקודש?

אוסיף ואספר שאדוארדו מגיע ממשפחה אמידה מאוד החולשת על מספר רב של עסקים ושטחים בסנטה קרוז.לכן סוכנות האופנועים שלו היא רק בתור תחביב ולא משמשת כמקור פרנסתו העיקרי,ואכן זה גם מרגיש ככה שאדוארדו עושה הכל מהלב שלו,אך ורק כדי לספק הנאה לו ולאחרים ולפתוח את השוק ליצרן שנחשב כאן בבוליביה כמוצר בוטיק.
אם לא מספיק כל היחס החם שאדוארדו הרעיף עלינו עד כה נוספה לרשימה הזמנה לחגיגות הקרנבל בערב על חשבונו בטריבונת מועדון החברים שלו ולכן לקראת אחה"צ חזרנו למלון אך לא לפני שנעצור לנשנש איזו פיצה משפחתית כי מזמן כבר לא אכלנו.משם נמשיך כדי לנוח כמה שעות לפני שנצא לקרנבל.

לקראת 21:00 התעוררנו מהתרדמת וב 22:00 תפסנו מונית עד לסוכנות של אדוארדו ומשם נסענו כולם למתחם הקרנבל.
נסיעה קצרה והגענו לרחוב בו נערך המצעד המרשים הזה.בזמן שאדוארדו הלך להביא לנו כרטיסי כניסה למתחם הטריבונות.בינתיים בזמן שאנחנו ממתינים הצטיידנו בספריי קצף כדי שיהיה לנו אמצעי תגובה והרתעה מפני החוגגים שמסביב שמתיזים קצף לכל עבר במיוחד על אלו שאינם מוכנים וערוכים לתגובה מהירה.כעבור כמה דקות אדוארדו חזר עם כרטיסים עבורנו וצעדנו אל הטריבונה הפרטית של מועדון החברים אליו הוא שייך.הרחוב הראשי בו עובר המצעד מוקף משני צדדיו בטריבונות שאליהן מורשים להיכנס אך ורק חברי מועדונים אשר שילמו המון כסף כדי לרכוש את הזכות לחגוג בטריבונה פרטית שכזו.


ואילו "פשוטי העם"יש מקום נפרד שאינו מואר או מוגבה מעל הכביש בו הצועדים עוברים.
אם לא מספיק שאנחנו חוגגים בטריבונה פרטית הרי גם שהחברה של אדוארדו הצטיידו היטב בצידניות מלאות בקרח ושתייה וכמות האלכוהול זרמה ללא הפסקה.אני עוד לא מספיק לשתות את כל הכוס שהוגשה לי וכבר בא חבר ודוחף לי ליד עוד כוס מלאה.
מסביבי כולם רוקדים ושמחים והמוזיקה שמתנגנת מקפיצה את כולם ללא הפסקה.מלחמות הקצף בין החברים תורמות למורל ומשום מה החברה של אדוארדו לא מנסים להיכנס איתי למלחמת קצף שכזו.מספיק שאני מראה להם שיש לי מיכל קצף ביד שלפעמים בכלל הוא היה ריק והם נרתעים ומחפשים קורבן אחר,אולי מתוך כבוד או אולי בגלל שאני גדול ומזוקן.
קדימה המצעד התחיל.הקהל שגם ככה כבר שמח ובחלקו גם שיכור מריע בקול ובמחיאות כפיים.בתחילה עוברות קבוצות של צועדים ששייכים למועדונים בהם הם חברים ולכן גם תלבושות שלהם צבעוניות ומעוטרות בשלל קישוטים הקשורים למועדון.לאחר הצועדים הגיעו ה"תותחים הגדולים" בצורת עגלות ענק שנראה היה שהושקעו בהן המון שעות של עבודה ועיצוב.
זו פעם ראשונה בה אני נוכח בקרנבל מושקע שכזה ואני נהנה מכל שנייה.הצועדים ממשיכים לחלוף על פניי והמוזיקה מתנגנת ללא הפסקה וכך גם זרימת המשקאות בטריבונות.

לקראת השעה 1:00 אחרי חצות קבוצת הצועדים האחרונה שחתמה את המצעד הייתה לא אחרת מאשר המשטרה הצבאית.צילמתי גם אותם ולאחר מכן עייפים ושמחים הלכנו לחפש מונית שתיקח אותנו חזרה למלון.בדרך אנחנו נתקלים בעשרות רוכלים שממתינים מחוץ לטריבונות ומנסים למכור אוכל,שתייה,מזכרות וכו' לקהל החוגגים שמתחיל להתפזר מאזור המצעד,כעבור כחצי שעה בה התמקחנו עם כמה נהגי מוניות מצאנו מונית שנהגה היה לא שיכור ונסענו למלון.
חסל דיבורים נעבור לתמונות שימחישו קצת יותר טוב את מה שראינו וחווינו.

למחרת בשעות הבוקר סנטה קרוז עדיין שלווה ונראה שכולם עדיין ישנים לאחר לילה מרובה בשתייה.
קבענו להיפגש עם אדוארדו וחבריו באחד הרחובות הסמוכים בשעה 13:00 ומשם נלך אל החגיגות "היום שאחרי הקרנבל".על פי מה שאדוארדו סיפר לנו כמה ימים לפני הבנו שבסנטה קרוז נערכות מלחמות צבע בין תושבי המקום ולכן הוא ביקש שנגיע עם בגדים שלא אכפת לנו מהם.
בתחילה נראה שהרחובות ריקים ונראה היה שכולם מתכוננים לקראת מלחמות הצבע שיותזו לכל עבר.כמעט כל המכוניות שעברנו לידם כוסו ונמרחו בבוץ או בשמן כדי להקל על שטיפתן לאחר סיום המלחמות.

פגשנו את החבורה של אדוארדו ולאחר כמה רחובות נראה שהגענו למרכז ההמולה.כבר מרחוק אפשר להבחין בהצטופפות ענקית של קהל משולהב סביב במות שמוקפות ברמקולים ענקיים.נראה שהגענו למקום הנכון.עשן המנגלים שמסביב גורם לי להזיל ריר ואני מחפש מקום בו אוכל להשביע את תאבוני,אך לדאבוני המנגלים הענקיים צולים בשר אך ורק לקבוצות החוגגים והם אינם מוכרים בשר לעוברים ושבים.
טוב נמצא לאכול משהו מאוחר יותר ועכשיו נתרכז במלחמות הצבע.אדוארדו וחבריו הגיעו מצוידים ברובי צבע ובבקבוקי קצף וכמובן גם אלכוהול.ע"פ אדוארדו רב החברה ברחוב זורקים צבעים על בסיס מים ויש כאלו שזורקים גם צבעי שמן מלכלכים.אני משתדל לא להיכנס למלחמות שכאלו פשוט כי אין לי רצון להיות מכוסה בצבעי שמן בשבוע הקרוב,למרות זאת אין מצב שלא להתלכלך ביום שכזה,

הצבעים ניתזים מכל עבר ובלונים מלאים במים וצבע נזרקים לכל כיוון וללא הבחנה.לקראת אחה"צ נפרדנו מהקבוצה של אדוארדו שהלכה לחגוג במתחם פרטי משלהם שמחיר הכניסה למתחם הוא 200 דולר לאדם,ללא ספק יקר בכל קנה מידה ואפילו עכשיו בחג אפשר להרגיש את הבדל המעמדות בחברה הבוליביאנית.בסנטה קרוז הבדל המעמדות פשוט עצום או שאתה מפוצץ בכסף,חוגג,לבוש בקפידה,שר,קופץ וטוחן כמויות אדירות של בשר או שאתה עני לבוש בבגדים ישנים ומרוטים,ואוסף פחיות ובקבוקי פלסטיק וזכוכית שהעוברים ושבים השליכו לאחר שלגמו עד תום את הבירה שהייתה שם רק לפני רגע.
רולנד ואני חזרנו למלון,נכנסתי מיד למקלחת,מים חמים וסבון והצבע בקושי יורד מחלקי גופי,נראה שכתמי הצבע ישארו על גופי עוד כמה ימים.לסיכום היה יום שמח ונהניתי מההמולה שהתחוללה בסנטה קרוז.

את היומיים הבאים העברנו בעיקר במלון היות ואלו הימים בהם המקומיים חוגגים בקרב משפחותיהם.
ניצלנו את הימים הנ"ל להשלמת פערים בכתיבת הבלוג ותכנון נתיב ההמשך מסנטה קרוז למדבר המלח הבוליביאני ומשם לצ'ילה.כמובן שמדי פעם יצאנו לגיחות קצרות,כדי לנקות את הראש וגם להסתובב בשוק שעובד כמעט כרגיל.לי זה ברור שלפשוטי העם קשה ובלתי אפשרי לסגור את העסקים ולחגוג 3 ימים,כמו כן ניצלנו את הגיחות הנ"ל כדי לאכול משהו.
באחד הימים קיבלנו הודעה בוואצאפ מפיליפה(רכבנו בכביש המוות ביחד)בה היה כתוב "נסענו לכיוון כביש הלגונות שמוביל לצ'ילה וגשם זלעפות ירד באזור,מה שגרם לשבילי העפר להפוך למלכודות בוץ חלקלקות לאחר כ 25 ק"מ של נסיעה איטית צמיגי האופנוע שהיו מלאים בבוץ איבדו את האחיזה והתרסקנו אל הקרקע.סילביאנה ריסקה את הרגל וכעת אנחנו ממתינים לניתוח בבית החולים בעיר סוקרה(Sucre)" הלם היכה אותנו איזה חדשות עצובות,נראה שהמסע שלהם מקליפורניה יסתיים כאן בבוליביה.
רולנד ואני גם מתכננים לנסוע בכביש הנ"ל ולכן עלינו להיות קשובים לתחזיות מזג האוויר שאינן כל כך מדויקות כאן.
הודענו לפיליפה שאנחנו נעבור דרך סוקרה ונבדוק לשלומם.

ביום השלישי(מהקרנבל)אדוארדו הודיע לרולנד שהאופנוע מוכן ושאנחנו יכולים לבוא אחה"צ ולקחת אותו.
יופי אנחנו כבר 9 לילות בסנטה קרוז והגיע הזמן להמשיך קדימה.כאשר הגענו לסוכנות של אדוארדו לא האמנו למראה עינינו,וואוו האופנוע של רולנד נראה כאילו יצא מהקופסה רק עכשיו,מתברר שאדוארדו הביא בחור שמתמחה בניקוי אופנועים ונראה היה שהוא עבר במברשת שיניים על כל מ"מ באופנוע של רולנד.
המחיר גם הוא היה די זול כ 400 דולר סה"כ לאחר שהוחלפו מחזירי השמן בבולמים,הרדיאטור נוקה ותוקן,הגלגלים אוזנו,תושבות הארגזים יושרו ורותכו חזרה למקומם,ידיות האחיזה הוחלפו,רפידות הבלמים הוחלפו ועוד אין ספור רכיבי פלסטיק הוחלפו והורכבו בחזרה וכמובן השטיפה הקפדנית שהאופנוע עבר.
אדוארדו ללא ספק עמד בהתחייבותו(למעט העיכוב עקב הקרנבל)כמו שהוא אמר ביום שהגענו "האופנוע יצא מכאן כמו חדש" ואכן כך היה,חוץ מזה שאדוארדו עשה מעל ומעבר כדי לארח אותנו וללמד אותנו עוד משהו על הכנסת האורחים שלו.

אמרנו עשרות פעמים תודה על הכל,הצטלמנו ביחד ונפרדנו בחיבוק.ללא ספק בן אדם נדיר שהתייחס אלינו כאל V.I.P מהרגע שהגענו ועד לרגע שנפרדנו,למרות שהיינו רק לקוחות שעברו כאן במקרה ואני שבכלל רק הצטרפתי לרולנד קיבלתי יחס שווה כאילו שאני לקוח שלו,אז שוב בהזדמנות זאת תודה רבה אדוארדו נהניתי מכל רגע ואני מקווה לפגוש עוד אנשים מופלאים שכמותך בהמשך הדרך.
עלינו על האופנועים ונסענו אל הקניון לחגוג בארוחה בשרית במסעדה שהיינו בה רק לפני כמה ימים.
אם כבר חוגגים אז נעשה זאת כמו שצריך.לכן הזמנתי לי סטייק אדיר(800 גרם)וניגשתי לשולחן.כעבור כמה דקות המספר שלי הגיע ונגשתי לקבל את הסטייק,החיוך לא ירד לי מהפנים עוד כמה שעות לאחר מכן פשוט סטייק נהדר מעניין מה יקרה לי בארגנטינה.

ללא ספק סיום נהדר ולאחר 9 לילות בסנטה קרוז,מחר אנחנו נצא מוקדם וניסע אל העיר סוקרה שנמצאת כ 500 ק"מ מסנטה קרוז.

בבוקר לאחר שארזנו את הציוד והעמסנו אותו על האופנועים יצאנו מסנטה קרוז.
ביציאה מסנטה קרוז הגשם התחיל לטפטף וכחצי שעה לאחר מכן הגשם התחזק והפך למבול,האטנו את מהירות הנסיעה ונסענו במשנה זהירות.מזמן כבר לא רכבתי בגשם שכזה.האדים שמצטברים בקסדה יחד עם הטיפות שנערמות על המשקף מקשים על הראיה ובחלק מהזמן אני מעדיף לנסוע עם משקף 3/4 פתוח כדי לראות את הדרך.כמו כן מדי פעם יש בורות עמוקים שמוצפים במים ולכן קשה לאתרם,הזמן עובר והמרחק המצטבר גדל והמבול אוי המבול ממשיך לרדת ללא הפסקה.מדי פעם אני מרגיש שחלק מטיפות הגשם חודרות את שכבת הגורטקס של חליפת הרכיבה שלי ונראה שהיצרן לא כיוון לכמות גשם שכזו.פעם ראשונה שאני רוכב במבול שכזה שנמשך כ 3 שעות בהן רכבנו ללא הפסקה כי פשוט לא היה היכן להסתתר מפני הגשם.

לאחר שהמבול פסק עצרנו למנוחה.סה"כ נשארתי די יבש מתחת לחליפת הרכיבה אממה הכיסים החיצונים של החליפה שאמורים להיות מוגנים ממים לא עמדו בכמות הגשם ומים חדרו אליהם,הארנק שלי נרטב כולו,אך חמור מכל גם הטלפון שלי מסוג גלקסי S5 שאמור להיות חסין למים קיבל גם זאפטה מים ופעולתו השתבשה,איזה עצבים.
הנוף שמסביב ירוק להפליא והאספלט סלול ברמה בינונית מינוס,נראה שהגשם מאחורינו ומכאן והלאה נשאר יבשים.המשכנו בדרך על פי הוראות ה GPS ולאחר כ 300 ק"מ האספלט נגמר והכביש הפך לשביל עפר.המשכנו עוד כמה שעות טובות ונראה היה ששביל העפר שמוגדר ככביש ראשי ימשיך ללא סוף.

כבר אחה"צ והעיר סוקרה עדיין רחוקה רכבנו כבר למעלה מ 100 ק"מ בשטח חולי ומאובק ולפעמים גם בוצי והאופנוע של רולנד כבר לא נקי כמו שהיה רק לפני כמה שעות.לעומת זאת הקרנף נראה די נקי היות והמבול שטף את רב הלכלוך שהצטבר עליו בשבועות האחרונים.כל הזמן אני מתבדח עם רולנד ואומר "איך שאני אוהב גשם,באותה ההזדמנות אני גם שוטף את האופנוע וגם עושה כביסה".מדי פעם אנחנו מגיעים לקטע אספלט קצר והשמחה מופגנת בקולות צעקת שמחה ושימוש מוגזם בצופר.כמה עשרות מטרים לאחר מכן מתברר שמישהו החליט לעבוד עלינו ומשום מה החליט לסלול כאן באמצע שום מקום קטע קצר של אספלט(כמה מאות מטרים).כעבור זמן מה השמש מראה סימני עייפות ונראה שבקרוב מאוד היא "תלך לישון" ואנחנו ממשיכים לרכוב כמעט ללא הפסקה עוד כ 80 ק"מ ושביל העפר הפך בחזרה לאספלט.מסביב כבר חושך מצרים ואנחנו מקווים שהאספלט ימשיך עד לעיר סוקרה שנמצאת כ 20 ק"מ מכאן.
אינני נוהג לרכוב בחושך במהלך המסע אך לפעמים אין ברירה וחייבים להגיע אל היעד עקב כך אנחנו רוכבים בזהירות ולקראת השעה 22:30 אנחנו מגיעים אל המלון שפיליפה המליץ לנו בעיר סוקרה.

לאחר שקיבלנו את החדר יצאנו בזריזות למצוא משהו לאכול,כמעט כל העסקים בעיר כבר סגורים ולכן המקום היחיד שפתוח הוא פאב שעורך ערב קריוקי רעשני.ישבנו בשולחן צדדי והזמנו כל אחד משהו לאכול ועד שהאוכל הגיע סבלנו מאותם האנשים שבתוך תוכם הם בטוחים שהם זמרי על למרות שגם אם הם היו שרים במקלחת המים היו מפסיקים לזרום.מה שבטוח שהאנשים שמסביבם מבינים די מהר שהם רחוקים שנות אור מלהיות זמרים.

resized_20150220_000814.jpg
לאחר שסיימנו לאכול חזרנו למלון ולאחר מקלחת התקפלנו לישון,ללא ספק יום ארוך ומאתגר בו רכבנו
כ 500 ק"מ מתוכם כ 180 ק"מ בשטח ובסה"כ 13 שעות של רכיבה מאתגרת.
מחר נלך לבקר את פיליפה וסילביאנה,לילה טוב.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם ושמתי את הסמארטפון בשמש שיתאדה קצת.בגדול הטלפון עובד אך נראה שנגרם נזק לתפקוד מסך המגע שאינו מגיב כמו שצריך.נקווה שלאחר שהוא יתייבש הוא יחזור לתפקד כמו שצריך היות והוא משמש אותי ליצירת קשר עם המשפחה,גלישה באינטרנט וצילום זריז(קטן ונגיש).כעבור כשעה יצאנו להסתובב בעיר סוקרה(Sucre) שנחשבת לעיר הבירה החוקתית של בוליביה ובית המשפט העליון שוכן כאן.בעיר יש למעלה מ 300,000 תושבים והעיר נוסדה ע"י הספרדים בשנת 1538,כשתשאלו את תושביה האם לה פאז היא עיר הבירה הם יענו לכם בבוז "לא,סוקרה היא הבירה" ולהיפך שתשאלו את תושבי לה פאז.
העיר מתוירת עד מאוד היות והמבנים הקולוניאליים שבה השתמרו בצורה יוצאת מהכלל.רחובות העיר די נקיים ונראה שהסדר תופס כאן מקום עיקרי.המשכנו להסתובב בעיר ובהמשך רולנד נכנס להסתפר אצל ספר מקומי ואני חיפשתי לי מגן מסך לסמארטפון שלי,אולי הגלקסי שלי יראה שאני משקיע בו ומצב רוחו יתעודד ויאדה את המים במהירות.

resized_20150220_161526.jpg

לקראת אחה"צ הלכנו למלון בו שוהים פיליפה וסילביאנה.היות והוריה של סילביאנה הגיעו לבקר את ביתם פיליפה וסילביאנה עברו למלון קצת יותר יוקרתי ממה שהם היו רגילים עד כה.כמו כן סילביאנה צריכה מקום נוח ומרווח כדי לנוח ולחזור לעצמה,בכל זאת היא ריסקה את 2 העצמות ברגלה השמאלית.
ישבנו ודיברנו ובעיקר שמענו על סיפור התאונה והמשך הימים שלאחר מכן,פיליפה איכסן את האופנוע אצל אחד הכפריים ויומיים לאחר מכן הוא חזר כדי להחזיר את האופנוע לסוקרה.איזה באסה נראה שהמסע שלהם נעצר כאן,סילביאנה תזדקק לפחות ל 30 ימי מנוחה בטרם תעלה בחזרה על האופנוע,וגם אם היא תצליח לעלות אני בספק אם היא תשרוד את הכאבים העזים שהיא תחווה בזמן הרכיבה.ע"פ מיטב הבנתי הדרכים שמובילות מכאן לצ'ילה אינן סלולות,והרעידות והקפיצות יקשו על המשך הדרך.

resized_20150220_175545.jpg
נשארנו עם הזוג הנחמד ועם הוריה של סילביאנה כשעתיים ולאחר מכן שכבר החל להחשיך נפרדנו בחיבוקים ואמרנו להתראות ואיחלנו לה איחולי החלמה מהירה למרות שהבנתי שלא נפגש יותר במהלך הדרך דרומה הוספתי ואמרתי להם "נפגש בהמשך הדרך" בדיוק כמו שכבר אמרתי להם בפנמה ובפעם השנייה לאחר שסיימנו לרכוב בכביש המוות.משם רולד ואני חזרנו לכיוון המלון אך כמובן שלא נלך לישון רעבים,אז החלטנו ללכת למסעדת בשרים שבדיוק סגרה אתמול בלילה כשהגענו לסוקרה וחיפשנו מה לאכול.ישבנו והזמנו מנת סטייק מלווה בסלט וצ'יפס,ביקשנו ישר מהמנגליסט שהוא גם בעל המסעדה והיה מטר מאיתנו לשים לנו נתח בשר ולא לשרוף אותו.כעבור כמה דקות הבשר הגיע וכעבור כמה דקות נוספות הצלחות כבר היו ריקות ומבריקות.ביקשנו מנה נוספת ובמקומה המלצרית הביאה לנו חשבון.כנראה שהמנגליסט חשב שאנחנו טועים בספרדית כאשר אמרנו לו "דוס מאס"(עוד 2).

resized_20150220_204720.jpg

כשהעמדנו אותה על טעותה היא התנצלה ובעל המסעדה חייך ושם עוד 2 נתחים על המנגל,הפעם שבענו אך בכל זאת רק בשביל הבדיחה זרקנו לו שוב "דוס מאס", בתחילה הוא חשב שאנחנו רציניים אך לאחר שהוא הבין שאנחנו צוחקים הוא הגיב בצחוק מתגלגל.
חזרנו למלון ומחר נמשיך אל עבר עיר המדבר אויוני.

resized_20150221_073836.jpg

resized_20150221_081151.jpg

מצב הצמיג האחורי שלי

בבוקר שלמחרת יצאנו אל עבר העיר אויוני(Uyuni)שנמצאת במרחק של כ 360 ק"מ מהעיר סוקרה, הסמארטפון שלי חזר לתפקד כמעט כרגיל ואני חזרתי לחייך.אני אומר כמעט מהסיבה שהמצלמה מתפקדת כמו שצריך אך לאחר זמן מה בו מסך הטלפון דולק מופיעה שכבה של אדים על גבי העדשה האחורית.תופעת האדים אינה מופיעה כל הזמן מה שהקשה על זיהוי התקלה בזמן ולצערי אני מבחין בתופעה הזו רק כמה ימים לאחר מכן ולכן המון תמונות מדהימות יצאו מעורפלות.מסוקרה לאויוני הדרך סלולה ובחלקה יצוקה מבטון,הנוף מסביב בתחילה ירוק ואח"כ הופך למדברי וחום,והמרחבים אוי המרחבים העצומים כמו שרק בוליביה הפראית יודעת לספק.לקראת צהריים אנחנו מגיעים לעיר פוטוסי שנמצאת בגובה של 4,100 מטר ועוצרים לתדלק בתחנה הראשונה,המתדלק ניגש אלינו ואומר "אני לא מתדלק גרינגואים" נמאס לנו להתווכח אז רולנד מקבל ממנו הסבר היכן אפשר לתדלק ואנחנו נוסעים לתחנה הבאה.בתחנה הבאה המתדלק שוב מפריז במחיר ואנחנו פוצחים בהתמקחות רצינית כאשר אנחנו חוסמים 2 משאבות והתור שמאחורינו גדל ומתארך,פשוט כבר הבנו שזו השיטה ו"אם לא תוריד במחיר אנחנו ניצור לך פה פקק תנועה עצום".
לחץ הצפצופים של הרכבים מאחור עושה את שלו והמתדלק שמאס להתווכח מוריד את מחיר הבנזין לכמעט מחיר רגיל ואנחנו מתדלקים כל אחד מיכל מלא ולאחר מכן ממשיכים הלאה.

החלטנו לדלג על העיר הזו כי היא פשוט לא עניינה אותנו במיוחד,מה גם שנראה היה שהמשטרה פורסת מחסומים בעיר ולכן המשכנו קדימה.ביציאה מהעיר החלטנו לעצור לאכול ארוחת צהריים במסעדה בצד הדרך.לאחר בדיקה קצרה נראה היה שהם מגישים דגים ענקיים על האש,"יאלה רולנד מתאים לי זה נראה טוב בו נשב" ביקשנו מהמלצר שיוציא לנו שולחן החוצה לשמש לצד האופנועים והזמנו כל אחד חצי דג על האש.
בעל המסעדה הוציא שולחן וגם סט של רמקולים עצמתים והמוזיקה החלה לנגן בקולי קולות,סססאמק ביקשנו לשבת בחוץ בשמש היות ובתוך המסעדה היה קריר ורועש להזכירכם אנחנו בגובה 4,000 מטר. כעבור כ 15 דקות הגיע הדג מלווה בגרעיני תירס ענקיים.זללנו בתאווה את המנות שלנו ולאחר ששילמנו המשכנו בדרכנו.
בהמשך באחת העצירות בדרך אני מבחין במן נזילה קלה מאזור גל ההינע של הקרנף,אני מנקה את הסימנים ומחליט להמשיך ולבדוק מאוחר יותר האם זה חוזר על עצמו.

מכאן היה נראה שסערה מתקרבת ולכן האצנו את מהירות הרכיבה.הכביש מפותל וחלקו סלול ברמה טובה ולכן אנחנו מצליחים לשמור את העננים בעורפנו ובכך אנחנו נמנעים מהגשם.

resized_DSC_0262.jpg
לקראת אחה"צ אנחנו מגיעים לעיר המדבר אויוני שמשמשת כמקום יציאה לטיולים במדבר המלח הגדול בעולם הידוע בשמו סאלאר דה אויוני(Salar de Uyuni).

בשיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם אנשים שהיו שם הבנו שעקב הגשמים שירדו באזור בעונה זו חלקו הגדול של הסאלאר מוצף במים כולל שביל הגישה בכניסה למדבר המלח.המים אינם עמוקים אך יכולים להסב נזק עצום למכלולי האופנוע,כגון:מיסבים,בולמים,בלמים ובעיקר למערכת החשמל,כאשר המלח יבש הוא נדבק לאופנוע ואח"כ מוסר בשטיפה אך כאשר המדבר מוצף במי מלח הסכנה גודלת היות ומי המלח מגיעים לכל מקום ויכולים לחדור למקומות שהמלח בצורתו היבשה אינו יכול להגיע.אפילו אדוארדו אמר לנו שבשנה שעברה במירוץ פריז דאקר המפורסם האופנוענים וחלק מהרכבים סבלו מתקלות חשמל חמורות ולכן המסלול לא יעבור יותר דרך מדבר המלח.היות והדרך עוד ארוכה לפנינו אנחנו מחליטים לוותר על ההרפתקה.כל כך רציתי לרכוב עם האופנוע במדבר המלח הזה אך כדי להימנע מתקלות אני מעדיף לנשוך את הלשון ולצאת לסיור בג'יפ שאינו בבעלותי.לכן לאחר שהתמקמנו במלון הלכנו לחפש לעצמנו סיור ליום המחר.
יצאנו לרחוב הראשי ועברנו בין כמה סוכנויות טיולים שכולן מציעות את אותו הדבר,קנינו לנו כרטיסים והלכנו להסתובב קצת בעיר ואיך לא גם לאכול שוב משהו.
כמו בכל עיר עד כה גם פה נתקלנו במצעד מלווה בתזמורת נגנים ונראה שזה מה שעושים בכל עיר בבוליביה לאחר שמסיימים לעבוד,מתלבשים יפה ויוצאים לצעוד ולנגן ברחוב.
לאחר שסיימנו לאכול חזרנו למלון,מחר אגשים עוד חלום ואבקר במדבר המלח הגדול בעולם.

בבוקר הגענו בדיוק בזמן לסוכנות בה קנינו את הכרטיסים והמתנו לרכב שיאסוף אותנו.ההמתנה נמשכה זמן רב ונראה שכאן המילה דיוק עדיין לא הגיעה.בשעה 10:30 לאחר שאנחנו ממתינים כבר שעה וחצי סבלנותנו החלה להתפוגג ולכן התחלנו "להציק" לסוכנת שהבטיחה לנו שנצא בשעה 9:00 בבוקר.האישה חזרה ואמרה "עוד רגע והרכב פה",וגם "אנחנו ממתינים לארוחת הצהריים שתגיע"ועוד שלל תירוצים שכאלו.

בשעה 11:00 הרכב הגיע ולאחר שעלינו לרכב התברר שסה"כ יש 7 נוסעים וחוץ ממני ורולנד יש עוד זוג ישראליות ו 3 צ'יליאנים.אמרנו שלום ונהג הרכב התניע ונסע לתחנת הדלק,שם המתנו עוד כ 15 דקות עד שהמתדלק קיבל טלפון מהסוכנת שאישרה לו לתדלק כמה ליטרים בודדים במיכל הדלק של הג'יפ.לאחר התדלוק נהג הרכב החל לנסוע אל עבר האטרקציה הראשונה בסיור והיא "בית קברות לרכבות" שנמצא בצידה הדרום מזרחי של העיר.
ראיתי כבר המון תמונות מהמקום אך תמיד רציתי להגיע לשם ולראות זאת בשידור חי.

בסוף המאה ה 19 העיר הקטנטונת הזו שימשה כמרכז להפצת מינרלים שנכרו במכרות שנמצאים מסביב לעיר ובשנת 1888 הבריטים החלו לבנות מסילות רכבת אל עבר הנמלים באוקיינוס הפסיפי. בשנות ה 40 תעשיית המכרות קרסה ותנועת הרכבות פסקה,ולכן קטרי הקיטור פסקו מלנסוע ובעצם עמדו במקומם עד עצם היום הזה.למעלה מ 70 שנים הם כבר עומדים ללא תנועה ועקב מזג האוויר היבש ששורר באזור גרם לכך שהם נשתמרו די טוב יחסית לגילם המופלג.עשרות קטרים וגם קרונות זוכים לביקורם של תיירים מדי יום והאתר הזה הפך לנקודת חובה ממש כמו מדבר המלח שנמצא בצידה השני של העיר.צילמתי כמה תמונות אך כמות התיירים שמסביב גרמה ליופי שבדבר להיפגע במקצת.פשוט השקט האופייני במקום שכזה הפך לקולות של צילומים ואנשים שמדברים בקולי קולות ומפריעים לצלם כמו שצריך את המקום שעמד מלכת עשרות שנים לפני שהם נולדו.

בפוסט הבא- ממשיכים בבוליביה-מדבר המלח,דרך האגמים והחצייה לצ'ילה.

——————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 בנובמבר 2015 לירן מגיע לבוליביה

לרכוב בארץ עניה עם עושר נופי מדהים

resized_DSC_0108.jpg

אל הבלוג הדשן של לירן, בו לא תחמיצו ולו תמונה אחת- כאן

בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק א'.
הערה:כדאי שתתכוננו בהתאם כי גם הפעם יש תמונות עוצרות נשימה ואפילו קפצתי לגיחה קצרה לצ'ילה אז מקווה שתהנו.

02.02.15

לאחר שסיימתי להיפרד מפרו עליתי על הקרנף.שוטר פרואני הוריד את השרשרת שמפרידה בין פרו ובוליביה,שלום נוסף ונכנסתי לשטחה של בוליביה,כמה מטרים לאחר מכן אני מגיע לביקורת הגבולות.
בעמדת הדרכונים אני פוגש קבוצת ישראלים שהגיעו לבוליביה בטיול מאורגן.שיחה קצרה עם אחד המטיילים ואני מבין שלמרות שיש להם ויזה מוכנה מראש רשות ההגירה מערימה קשיים על כניסתם למדינה.
קראתי על כך מבעוד מועד שמאז מבצע "צוק איתן" ממשלת בוליביה מערימה קשיים על קבלת אשרות כניסה(ויזה)למטיילים ישראלים ולכן החלטתי להמשיך ולהשתמש בדרכון האירופאי שלי.
בהמשך עוד אשמע תלונות של בעלי עסקים מקומיים שאוהבים ישראלים ושהמהלך הזה של ממשלת בוליביה פגע בהם קשות היות והמון ישראלים פשוט ויתרו על הבירוקרטיה וכיום הם נמנעים מלהגיע לכאן.
אפשר להתנחם בכך שאנחנו לא לבד בעולם הזה וגם למטיילים עם דרכון אמריקאי או קנדי עושים צרות.
נכנסתי לתור של בעלי אזרחות אירופאית,מלאתי שאלון קצר והשוטר חתם לי מיד על הדרכון ואמר "ברוך הבא".

כמו בכל מעבר גבול עלי לעבור גם במכס ולקבל אישור כניסה גם לקרנף,הפקיד שאל אותי כמה אתם?עניתי ואמרתי לו שאני לבד,הפקיד שלח חיוך לבבי אמר "יופי בוא נסיים כי בדיוק אני יוצא להפסקה בת שעתיים".איזה יופי הגעתי בדיוק בזמן,שוב כמה שאלות,לך תצלם את המסמכים ותחזור אלי,אני ניגש לעמדת צילום המסמכים,מצלם ומשלם על כך וחוזר לפקיד.
הבחור די נחמד ותהליך הכניסה במכס עובר במהירות.
בבוליביה אין צורך לבטח את האופנוע בצד ג' ולכן כל מה שנשאר הוא לעלות על הקרנף ולהתחיל לנסוע במדינה ה- 14 במסע המופלא.
כמו בכל מדינה חדשה גם כאן צפות חששות ותהיות איך תהיה המדינה הזו שנחשבת למדינה המפגרת ביותר מכל שכנותיה בדרום אמריקה.
אני מתחיל בנסיעה וכעבור כמה עשרות מטרים מתחיל גשם חזק מלווה בברד שהפסיק באותה המהירות בה הוא התחיל.הנסיעה אל העיירה הראשונה בה אשן בבוליביה קצרה עד מאוד סה"כ כ 10 ק"מ ממעבר הגבול ובסה"כ כ 145 ק"מ מהעיר פונו(פרו)בה ישנתי בלילה האחרון.
תוך כמה דקות אני מגיע לעיירה קופקבנה(Copacabana).ע"פ מאמר שקראתי השם "קופקבנה" נובע מהשפה האינדיאנית והפירוש ככל הנראה,הוא עיוות של הביטוי "kota kahuana" בשפת האיימרה שפירושו "נוף האגם".
השם ניתן במקור לעיר הזו שעל שפת אגם טיטיקקה בצד הבוליביאני של הגבול,בה התגלתה,על פי אגדה מקומית, מרים הבתולה בפני דייג,שפיסל את דמותה.ולכן דמות הבתולה מקופקבנה אומצה על ידי מלחי בוליביה,ואלה הפיצו אותה למקומות שונים בעולם.
ממש בכניסה אל העיר מצאתי מלון נחמד ודי זול,החדרים גדולים ומרווחים והנוף נפלא.פרקתי את הציוד והלכתי להתקלח במים חמים ונעימים.
מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת אני שומע קול נהמת מנוע של אופנוע גדול,אני ניגש לחלון מיד ורואה בקצה הרחוב אופנוע שנכנס לעיר,נראה שהוא שייך לעוד רוכב זר שהגיע העירה.
על פי צלילו של המנוע אני מבין שמדובר באופנוע מסוג טריומף היות וזהו אופנוע האדוונצ'ר היחיד שמנועו מתהדר ב 3 צילינדרים ולכן הסאונד של המנוע מזכיר את הקול שבוקע מאגזוז של אופנוע ספורט פשוט אי אפשר לטעות בנושא.נראה אולי אפגוש אותו בהמשך הדרך.
כעבור כמה דקות נוספות אני שומע מוזיקה ומיד אני מבין  שמדובר במצעד דרום אמריקאי טיפוסי.
בשבוע האחרון בכל מקום אליו אני מגיע נערך מצעד שכזה.האם הפעם המצעד לכבודי?
צילמתי קצת מחלון החדר ולאחר מכן לבשתי את בגדי התייר ויצאתי לחפש משהו לאכול.

—————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

16 בנובמבר 2015 לירן נפרד מפרו – חלק שלישי

לחוות את פרו ברכיבה – הגרסה המפורטת

resized_20150125_134839.jpg

לירן מסכם את החלק השלישי של מסעו בפרו. כרגיל מושקע ונוגע כמעט בכל רגע

הבלוג הנפלא של לירן כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ג'.

21.01.15

בבוקר השלישי בקארז התעוררנו מוקדם היות והיום אנחנו ממשיכים בדרך דרומה ובתכנית להדרים כמה שיותר כאשר המטרה הסופית תהיה לימה(LIMA)עיר הבירה של פרו.
לפני שנצא לדרך ישבנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המלון,כרגיל שוב עלתה השיחה בינינו לגבי המסלול והיעד הסופי אליו אנחנו מתכננים להגיע.מישל שוב טען שנספיק להגיע ללימה ביום אחד.
המרחק מקארז ללימה הוא כ 500 ק"מ,אני מצידי אמרתי שע"פ הניסיון שצברנו בפרו יהיה קשה וכנראה בלתי אפשרי לרכוב את המרחק הנ"ל ביום אחד,במיוחד כאשר אנחנו רוכבים בהרי האנדים ולא בכביש החוף שהוא הכביש המהיר ורחב.מישל בשלו שלל בזלזול את כל מה שאמרתי.ואני לתומי חשבתי שהוא למד לקח מהמפנצ'ר שתקע אותנו רק שלשום באמצע שום מקום וגרם לנו לנסוע בשטח כ 40 ק"מ בחושך מצרים על שפת תהום.
את האמת קצת נמאס לי כבר מהשיחות עם מישל בנושא תכנון נתיב הנסיעה.
השעה 8:30 הגיע הזמן להיפרד מבעל המלון הסופר נחמד ומשפחתו ומיד לאחר מכן אנחנו מניעים ונוסעים לתחנת הדלק. הנוף נהדר היות ומזג האוויר נפלא ומרחוק אפשר להבחין בהרים הגבוהים בהם טיילנו אתמול.תדלקנו כל אחד מיכל מלא אמרנו שלום לקארז וקדימה לדרך,את ה 50 ק"מ הראשונים אני רוכב במשנה זהירות היות והצמיג הקדמי חדש והוא זקוק לתקופת הרצה כדי להוריד ממנו את שכבת חומר השימור שנמרחה על הצמיג בעת יצורו,חומר השימור חלק אך נועד לשמור על הצמיג בעת אחסנתו.

בנוסף הצמיג האחורי שתוקן ע"י הפאצ'ר מאכר המקומי ואינני יודע כמה התיקון טוב והאם הוא יחזיק לאורך זמן.
שוב אומר הנוף שמסביב מרהיב ביופיו השדות הירוקים עם הכפרים הפסטורליים כאשר מדי פעם מופיעים באופק הרים מושלגים יפיפים.באחת הנקודות אני רוצה לעצור ולצלם ולכן אני מסמן למישל שאני עוצר אך משום מה הוא חולף על פניי וממשיך הלאה,אני ממשיך אחריו וכעבור כק"מ הוא נעצר לצלם במקום שאין מה לצלם,אני אומר למישל "מה נסגר איתך?למה לא עצרת איפה שהאטתי וסימנתי לך לעצור?" מישל עונה לי ואומר "לא שמתי לב שאתה מסמן לי" נו בחיית מישל קרנף כזה גדול מפעיל וינקר (מה שבדרך כלל אני לא עושה למעט אם אני מתכנן להעיר את תשומת ליבך),ובנוסף אני מסמן לך עם היד איך אתה לא שם לב לזה?
טוב בוא נחזור ק"מ אחורה אל המקום שראיתי".עשינו פרסה וחזרנו אל עבר הנקודה בה נראים ההרים המושלגים בזווית הכי מתאימה לצילום.
ולאחר מכן המשכנו הלאה בכביש הצר והפתלתל שרכס ההרים המושלג שנקרא קורדילרה בלאנקה (Cordillera blanca) מלווה אותנו לכל אורך הדרך וסוחט ממני קולות התפעלות בתוך הקסדה,פשוט נהדרררר.
כל כך נהדר ויפה הנוף שמסביב שאני מוצא את עצמי עוצר לצילום כל כמה מאות מטרים,או לחילופים נותן למישל להתקדם קדימה,מאט טיפה ומצלם תוך כדי נסיעה.

המשכנו קדימה וחצינו את העיר חוארז,כעבור כמה דקות של נסיעה בכביש הראשי שסלול די טוב ולכן אנחנו מתקדמים במהירות סבירה + אני נכנס לפנייה חדה וכאשר אני יוצא מהפנייה אני מבחין בניידת משטרה וגזע עץ שקרס ותלוי מעל הכביש,מיד אני בולם ומעט ומסתכל במראה לראות שמישל שם לב שהאטתי בחוזקה,מישל הבחין במכשול בזמן והאט גם.לאחר שצילמתי את המפגע המשכנו בנסיעה.
כעבור כמה דקות נוספות אנחנו מגיעים לכניסה לאחד הכפרים ואז אנחנו מבינים שהעץ לא קרס סתם כי הוא התעייף לעמוד כמה שנים אלא נכרת כדי לחסום את הכביש,מתברר שהכפרים באזור החליטו לחסום את העורק התנועה המרכזי הזה שמספרו 3N.
בכניסה לאותו הכפר אנחנו שמים לב שיש כאן מחאה כלשהי והמקומיים חסמו את הכביש בסלעים,בולי עץ וצמיגים בוערים,אנחנו עוצרים ובוחנים את השטח מרחוק.כעבור כמה דקות אנחנו מחליטים לעבור את המחסום מהצד לאחר שאחד המקומיים מסמן לנו שנמשיך.
עברנו את המחסום והמשכנו קדימה.כמה דקות לאחר מכן עוד מחסום וגם אותו אנחנו עוברים,בצד הדרך נראו שוטרים רבים שמתארגנים לפיזור ההפגנה.

עלינו לעבור את הקטע הזה במהירות לפני שיתחילו המהומות.
בהמשך כל הדרך זרוקות אבנים ולכן תשומת הלב מופנת אליהם.בהמשך עוד ועוד מחסומים ובאחד מהם אנחנו נאלצים לעבור דרך גינה של אחד הבתים כדי לחצות את החסימה.
לאחר מכן נראה שהכביש פנוי ואנחנו ממשיכים הלאה,עד שבכניסה לכפר הבא נראה שבלתי ניתן להמשיך ושהגענו למרכז ההפגנה,כאן כנראה שלא יתנו לנו לעבור,הכביש חסום ועשרות תושבים עומדים כאשר בידיהם אבנים וסלעים,אנחנו עוצרים קרוב למחסום ואחת התושבות חוסמת בגופה את המעבר.
למרות זאת מישל מתקרב עד לרגליה ומנסה בכוח להזיזה תוך כדי שימוש בצופר,האישה מרימה אבן ומאיימת על מישל,אני כבר מוכן לזנק עליה ולחלץ את מישל משם,אמרתי למישל אגרסיביות לא תעזור כאן.
הורדנו את הקסדות ואמרתי בנימוס לה ולחבריה,"אנחנו גרינגואים ולא באנו לפזר את ההפגנה שלכם ברצוננו אך ורק להמשיך הלאה,תנו לנו לעבור בבקשה" כעבור כמה דקות הם הסכימו ונתנו לנו לעבור לא לפני שאמרו לנו שבהמשך הכביש סגור ושם הרבה יותר מסוכן מכאן.
אמרנו תודה והמשכנו.כעבור כמה דקות של רכיבה הגענו למחסום שאותו כנראה באמת לא נצליח לעבור,שיט הם חסמו את הגשר שעובר מעל נהר גועש.הגשר צר וחסום בעזרת סלעים ענקיים ונראה שאכלנו אותה הפעם.
אנחנו עוצרים על הגשר ומחפשים פתרון ונתיב למעבר עם האופנועים.בפינה של הגשר אני מבחין במעבר צר אך מסוכן היות ובצדו הימני אין מעקה והנפילה מטה תהיה כואבת.

בינתיים עשרות מקומיים מגיעים אל הגשר ומתחילים לדבר איתנו ולומר "כאן אין מעבר סעו בחזרה!!!".
כדי להגיע אל הדרך הראשית בה אנחנו מתכננים לנסוע עלינו לחזור על עקבותינו ולבצע עיקוף של כ 250-300 ק"מ לא נראה הגיוני בכלל.
אני אומר למישל שוב בלי עצבים בוא נדבר איתם בגובה העיניים ונראה מה קורה.אנחנו מתחילים לדבר עם המקומיים ולצחוק איתם.למרות הספרדית השבורה שלי אני שואל "מה קרה שיש פה בלגן שכזה?"המקומיים מתחילים לצעוק ולספר שהממשלה החליטה להתנקש בהם, אני אומר להם "להתנקש??"הם עונים "כן להתנקש!!הממשלה החליטה לסגור את מכרות הפחם והזהב באזור ועקב כך מאות משפחות שמתפרנסות מהעבודה במכרות יישארו ללא הכנסה,ולכן אנחנו מפגינים".
למרות שאני לא דובר ספרדית שוטפת אני מכיר כמה קללות בספרדית ולכן אני זורק כמה קללות לאוויר בצירוף המילה ממשלה ומאותו הרגע כבשנו את ליבם של המפגינים.
מתברר שעקב ההפגנה הכביש סגור כבר שבועיים וכנראה ייקח עוד זמן עד שהוא יפתח שוב לתנועה.נראה שהמשטרה מפחדת לפזר את ההפגנה או שפשוט הם קיבלו הוראה לשבת בשקט ולא לעשות כלום.
כבר בהתחלה שמתי לב שאחד המקומיים שנראה היה שהוא ממארגני ההפגנה דומה להוגו שאבז ולכן התחלתי לקרוא לו "הוגו שאבז" או "סניור הוגו" "פרזידנטה שאבז"וכו',בכל פעם שקראתי לו ככה כולם מחאו כפיים וצחקו עד השמיים ונראה היה שזה מה שסדק ואח"כ המיס את הקרח שקפא בינינו.
כעבור כמה דקות של דין ודברים ספוגים בצחקוקים הם מחליטים לאפשר לנו לעבור ואפילו עוזרים לנו לעבור את המכשול,אנחנו מעבירים את הקרנף ראשון בזהירות מרובה,המעבר כל כך צר ולא מאפשר להוריד רגל. בצד אחד ערימת סלעים ואבנית מכוסה בחול ובצד השני השוליים גבוהים מעל הנהר.
באמת שלא מתאים עכשיו ליפול מגובה של כמה מטרים אל הנהר,אני מבקש ממישל שיניח את המצלמה ויבוא לתמוך את הקרנף ויעזור לי לעבור-זה לא זמן לצלם עכשיו!!!,המקומיים נרתמו לעזור וכעבור 2 דקות שנראו כמו נצח עברתי לצד השני.עם יד על הלב היה מאתגר וקצת מפחיד לעבור שם עם הקרנף שעמוס בציוד ושוקל בסביבות ה 400 ק"ג אולי קצת יותר.עכשיו תורו של מישל וגם את האופנוע שלו אנחנו מעבירים תוך כמה דקות.
לפני שממשיכים הפסקת סיגריה להורדת המתח כמה תמונות וצחוקים עם המקומיים ונמשיך קדימה.
בדיוק כאשר רצינו לצאת אל הדרך הגיעו זוג אופנוענים קנדים,בשיחה קצרה איתם התברר שהם הגיעו מפטגוניה שנמצאת בקצה היבשת והם מתכננים לנסוע הביתה עד קנדה,אני אומר להם שמשם הגענו וצפויה להם המשך נסיעה מדהימה.שאלנו אותם האם יש עוד מחסומים בדרך דרומה והם ענו שלא,אמרתי להם שבהמשך יש עוד כמה מחסומים שאפשר לעבור בקלות,רק צריך להיות נחמד מול המקומיים.
הצעתי להם שנעזור להם לחצות את המכשול שעל הגשר ולעומת זאת מישל שוב התעסק במצלמה שלו ולא עזר,לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהמחסום המדובר.קראתי לחבר שלי "סניור שאבז" תארגן כמה חברים ובו נעזור לקנדים הנחמדים.
תוך חצי שנייה הגיעו כמה אנשים ולאחר כ 5 דקות הקנדים כבר היו בצד השני.
אמרנו תודה רבה לכולם ואיחלנו המשך דרך צלחה לקנדים והמשכנו דרומה.
אמרתי למישל "נראה שלא נוכל להדביק את הפער בזמנים שנוצר בגלל העיכוב במחסומים,היות והעיכובים  גזלו לנו קצת יותר משעתיים של רכיבה.וכמו שכבר אמרתי בבוקר יש הפתעות בדרך וצריך לקחת אותן בחשבון",כמובן שהפעם מישל לא הגיב בזלזול הנהן עם הראש במעין הסכמה שאומרת "לירן שוב צדקת".
מיד לאחר שעברנו את המחסום וחצינו את העיר נתקלנו בשיירה אין סופית של משאיות,אוטובוסים ומכוניות שהגיעו מצדו השני של הכפר.היות והם נמצאים כאן כבר כמה ימים הם חנו בכל מקום אפשרי ולכן נאלצנו לזגזג בין כלי הרכב ולפעמים אף לנסוע בשולי הדרך הבוציים.

באותו הרגע בו אנו חולפים על פניהם עברה בראשי מחשבה ושאלתי את עצמי "מעניין כמה ימים הם עומדים כאן?הרי ברור שהמשאיות הכבדות אינן יכולות להסתובב בכביש הצר הזה".
בהמשך הדרך אפילו סימנו לנהגים אחרים להסתובב ושהכביש סגור.המשכנו קדימה לכיוון דרום מערב,הכביש המתפתל בין ההרים פשוט יפה וסלול ברמה טובה.מדי פעם מתחיל גשם קל ודי קריר היות ואנחנו רוכבים כמעט שעתיים בגובה של 4,000 מטרים.מה שמוזר היום הוא שלכל אורך הדרך כמעט ואין רכבים בנתיב הנגדי.כנראה שדווח באמצעי התקשורת על כך שהכביש סגור.לקראת 14:00 עצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית באחד הישובים,המסעדה בסגנון כפרי ופשוט ומציעה אוכל מקומי ובתפריט אפשר לראות שהם מציעים מכרסם מסוג שרקן(קביה) מטוגן,אני אוהב בשר אך מכרסמים לא נמצאים בשרשרת המזון שלי ולכן אסתפק בבשר קונבנציונלי.הזמנו 2 מנות שכוללות מרק לחימום הגוף ומנה עיקרית שכללה מעין תבשיל שמזכיר גולש מלווה בספגטי ואורז.בזמן שהמתנו לארוחה זוג שוטרים מקומיים התיישב לצידנו.אמרנו שלום והתחלנו לדבר איתם.כמובן שהם שאלו מהיכן באנו ולאן אנחנו ממשיכים ומצד שני עניין אותי לדעת כמה זמן הכביש "סגור",השוטר הנחמד אמר שהכביש סגור כבר שבועיים ושהעסקים בעיירה שלהם נפגעו מכך,אך הם (השוטרים)והתושבים מבינים לליבם של המפגינים ורק ככה הממשלה תשנה את החלטתה לסגור את המכרות.

כנראה שבגלל זה המשטרה יושבת בצד ואינה מנסה לפנות את המפגינים.
לאחר שסיימנו לאכול אמרנו שלום לשוטרים ולבעלת המסעדה והמשכנו בדרכנו.

מהמסעדה והלאה נראה שאנחנו בירידה אחת ארוכה אל עבר גובה פני הים.להזכירכם אנחנו בגובה של כ 4,000 מטרים מעל פני הים,ובשבועיים האחרונים היינו בגובה שנע בין 2,000 ל 4,200 כאשר לרגע אחד ירדנו ל 500 מטרים ומיד טיפסנו בחזרה לגובה הנ"ל.
מד הגובה שעל הGPS לא נח לרגע.הספירה לאחור המשיכה ללא הפסקה וכשירדנו מקו ה 2,000 מטרים הנוף החל להשתנות במהירות ושינה את צבעו מירוק לחום וכך גם הטמפרטורה שעלתה ללא הפסקה.הכביש עדיין פתלתל ועובר בין הרים לצד משהו שנראה כמו נהר עתיק שהתייבש וכעת זורמים בו מעט מאוד מים. כעבור כשעה כבר הגענו למישור.אנחנו כרגע בגובה של כ 500 מטרים,והכביש המפותל נעלם גם הוא והפך לכביש ישר ומשעמם.בכניסה לאחד הכפרים אני מבחין בשוטר שמסמן לנו לעצור ואנחנו עוצרים,אני מוריד קסדה ומדליק סיגריה,לא עשינו כלום ולכן כנראה הוא עצר אותנו לבדיקת רישיונות.
מתברר שהשוטר היה מופתע לראות אותנו מגיעים מהכיוון הזה ולכן הוא עצר אותנו רק כדי לשאול איך הגענו לפה היות והכביש סגור בשבועיים האחרונים וכמעט שלא הגיעו רכבים מהכיוון בו אנחנו הגענו.
כעבור כמה דקות נפרדנו מהשוטר והמשכנו קדימה.לקראת ערב הגענו לעיר בארנקה(Barranca)שנמצאת בגובה פני הים(0-20 מטרים) ולאחר התברברות קלה בעיר מצאנו מלון עם חנייה סגורה.

בשעה האחרונה של הנסיעה הרגשתי את ידית הקלאץ' הופכת לרכה מתמיד.הקלאץ' של הקרנף הוא קלאץ' הידרולי.אסביר בקצרה שבחלק מהאופנועים ידית הקלאץ' מפעילה את הקלאץ' בעזרת כבל ובחלק מהאופנועים בעזרת נוזל הידרולי.היתרונות למערכת שכזו היא רכות התפעול,ויש שטוענים שגם האמינות גבוהה יותר.אני מעדיף את המערכת הרגילה והפשוטה(בעזרת כבל)שקלה יותר לתיקון אך דורשת יותר תחזוקה ותשומת לב.במקרה של תקלה במערכת ההידרולית באמצע שום מקום יכולה להוות בעיה חמורה,לעומת הכבל שאם הוא נקרע אפשר להחליפו במידה שיש אחד שכזה באחד הארגזים או לחילופין להשתמש כפתרון זמני בכבל של אופניים לדוגמה שאפשר להשיג בכל מקום.
החלטתי שמשום מה כנראה שיש אוויר במערכת ולכן קניתי נוזל בלמים(ע"פ הוראות היצרן).לאחר שפרקנו את הציוד ביצעתי ניקוז למערכת ההידרולית וכעת הידית חזרה לתפקד כמו קודם.מוזר אין נזילה ולא ברור מהיכן נכנס האוויר,אני אעקוב אחרי זה.לאחר שסיימתי הלכנו אל קו החוף כדי לראות את השקיעה שהייתה לא משהו בכלל ובערב לקחנו טוק-טוק שהוא מעין ריקשה הודית קטנה ונסענו אל מרכז העיר כדי להסתובב קצת וגם לנשנש משהו לארוחת ערב.
כשסיימנו לאכול חזרנו אל המלון למנוחה לאחר יום ארוך ומעניין בו התחלנו את הרכיבה בגובה של 2,600 מטרים טיפסנו לקצת יותר מ 4,000 מטר וירדנו לגובה פני הים נתקלנו בעשרות תושבים מקומיים שחסמו את הכביש,עברנו מהרים מושלגים לאזור מדברי וחם סה"כ 300 ק"מ מעניינים ומהנים.
מחר נסיעה קצרה ואנחנו נהיה בלימה עיר הבירה.

בשעה 8:00 בבוקר יצאנו מבארנקה המאובקת לכיוון דרום אל לימה הבירה(Lima).המרחק המתוכנן הוא כ 200 ק"מ על קו החוף בכביש מהיר כך שכנראה נגיע לפני הצהריים אל בירת פרו.
הכביש דו מסלולי,סלול היטב וברובו ישר ומשעמם,הנוף מסביב גם הוא משעמם עד מאוד.מדי פעם אנחנו עוצרים לשתות ולחלץ את העצמות,מימיננו אפשר לראות את האוקיינוס הפסיפי שנקרא גם האוקיינוס השקט. לאורך כל הדרך פרוסים לולים ענקיים שמספקים תרנגולות לשוק המקומי וליצוא.עכשיו אני מבין היכן הכמויות האדירות של התרנגולות גדלות.היות ותרנגולות צלויות בגריל הן המאכל הפופולרי ביותר בפרו,בכל עיר או כפר יש חנויות שמוכרות כמויות של עופות בגריל בכל יום.דרך אגב נראה לי שעד כה בדרום אמריקה אכלתי לפחות חצי לול שכזה.

בהמשך עצרנו לאכול משהו בצד הדרך ולאחר מכן המשכנו בנסיעה ונכנסנו ללימה.סיפרתי למישל שחברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה היה כאן בשנת 2009 והיות והוא עוקב אחריי התקדמותי יום יום בלייב בעזרת מכשיר הספוט שברשותי,ולכן כאשר יוני ראה שאני מתקרב ללימה הוא שלח לי הודעה עם שם של הוסטל מומלץ בו הוא שהה בלימה.
בכניסה אל העיר הענקית הזו עומסי התנועה התחילו להפגין את עצמתם,עשרות אוטובוסים,מוניות,משאיות ,אופנועים,ריקשות ומה לא נמצאים על הכביש.ולכן הריכוז מתחלק ל 2 הראשון הוא לשרוד את התנועה שמסביב והשני לנווט אל עבר נקודת היעד.
אני מכניס את שם המלון ל GPS ומוביל אל נקודת היעד.כאשר אנחנו מגיעים מתברר שה GPS הוליך אותנו שולל והגענו למקום אחר.החלטנו לחפש מלון בשכונה אליה הגענו,מסתובבים ומסתובבים ולא מוצאים פתאום אני מחליט לחפש שוב ב GPS.הפעם ברשימת המלונות שנמצאת במפות ה GPS אנחנו מוצאים מלון אך הוא יקר מאוד.טוב עוברים אל השם הבא וגם כאן יקר,וכך הלאה עד שלפתע בתחתית הרשימה מופיע ההוסטל "פליינג דוג"הכלב המעופף

resized_20150124_080737.jpg

resized_20150124_080820.jpg

שיוני המליץ לי עליו,המחירים גם פה בשמיים בכל זאת ההוסטל נמצא במרכז שכונה יוקרתית בעיר הבירה ולכן שוב לקחנו חדר משותף.כמו כן בעל ההוסטל מאפשר להחנות אופנועים בגינת ההוסטל שכדי להגיע אליה עלינו לחצות את הלובי,אח"כ את הסלון והמטבח ורק אז מגיעים אל הגינה.
פרקנו את הציוד,מקלחת ויצאנו להסתובב מעט ואיך לא גם לאכול משהו.

בלימה אנחנו מתכננים להישאר כמה ימים,כאשר בתכנון לבצע טיפולים לשני האופנועים,לטייל בעיר וגם קצת לנוח.
ביום הראשון החלטנו לטפל באופנועים ולאחר מכן להסתובב בעיר.לכן למחרת מוקדם בבוקר לאחר שחצינו שוב את כל הכניסה הצרה להוסטל נסענו למוסך ימאהה,קניתי שמן מנוע,מסנן שמן ורפידות בלם אחורי אותן אשמור בארגז עד שיגיע מועד החלפתן.
המוסך המרכזי גדול ומנהל שירות הלקוחות מסרב לאפשר לנו לבצע טיפולים בעצמינו.לכן אניו שואל אותו היכן ניתן לבצע את החלפת השמנים לאופנועים בעצמינו והוא מפנה אותנו למוסך מורשה ימאהה כמה רחובות משם.
לאחר שמישל רכש גם שמן נסענו למוסך השני ובעל המקום קיבל אותנו ללא בעיה.בעל המקום הסופר נחמד התלהב עד מאוד כאשר הוא שמע מאיפה הגענו ולאן אנחנו נוסעים.נראה לי שלא הרבה תיירים רכובים על מפלצות הגיעו לטפל אצלו ומיד הוא הורה לעובד שלו לאפשר לנו לטפל באופנועים.המנהל אפילו פינה לנו מקום בתוך המוסך ואפשר לנו להשתמש בכלים שלו(לי יש כלים ולכן רק מישל הזדקק לכלים נוספים שלי אין),כעבור כשעה לאחר שסיימנו להחליף את השמנים שאלתי את בעל המוסך כמה אנחנו חייבים לו? והוא ענה "כלום סעו לשלום" נתתי לו מדבקה עם הלוגו שלי וגם הוא נתן לנו מדבקות עם הלוגו שלו,אמרתי למישל שנדיר למצוא אנשים טובים שכאלו,לא קנינו ממנו כלום והבן אדם הכניס אותנו בידיים פתוחות ונתן לנו לטפל באופנועים מבלי לדרוש כלום.ולכן סיכמנו בינינו לתת לו טיפ של 20 דולר בשבילנו זה קצת אך בשבילו זה המון,במיוחד כאשר הוא לא ציפה לכך.אמרנו תודה כמה פעמים,צילמתי כמה תמונות ונסענו בחזרה להוסטל.

לאחר שהחזרנו את האופנועים אל גינת ההוסטל יצאנו להסתובב ברחובות העיר הנהדרת הזו,המון מטיילים אינם מקדישים זמן להסתובב ברחובותיה של לימה הבירה אלא רק עוצרים בה כנקודת מעבר בין הערים.
העיר יפיפייה והאווירה נפלאה.אהבתי במיוחד את אזור העיר העתיקה,מבנים ישנים צבועים בצבעים שונים בכל כיוון שאליו אסתכל.
התחבורה הציבורית(מטרו)משתמשת באוטובוסים שנוסעים ברחבי העיר בנתיבים מיוחדים ולכן היא יעילה ומהירה.
משום מה פרוסים ברחבי העיר שוטרים שמצוידים באמצעי לפיזור הפגנות בעיקר בקרבת משכנו של הנשיא אך הם אינם מורגשים והשקט מסביב משתלט ויוצר אווירה נפלאה.

בעודנו מסתובבים בכיכר נגשה אלינו בחורה והציעה לנו לקחת סיור באוטובוס תיירים.הסיור עובר ברחובות העיר ועולה גם לתצפית גבוהה מעל העיר,המחיר כ 2.5 דולר לאדם ולכן ללא היסוס אנחנו מסכימים והולכים אחריה אל עבר האוטובוס.
לאחר המתנה קצרה הגיע האוטובוס ולאחר שעשה כמה סיבובים בעיר נסענו לעבר התצפית,כל אותה העת אנחנו מקבלים הסבר מפורט בספרדית בלבד ולכן אני מבין כ 70% ממה שהוסבר לנו.לא נורא אני מנחש ש 30% הנותרים הם סתם מילים כדי להעביר את הנסיעה.

הטיפוס לתצפית די רציני ונשמע שמנוע האוטובוס עובר התעללות רצינית לאחר כ 20 דקות הגענו אל התצפית הגבוהה ולימה הבירה נפרסה לרגלינו.וואו איזו עיר ענקית לא פלא שחיים בה כ 10 מיליון תושבים,כ 2 מיליון תושבים יותר מכל ישראל.

למרות מזג האוויר האביך די נהניתי בתצפית.התרשמתי מגודלה של העיר שאילולי עלינו הנה לא יכולתי לתאר לעצמי כמה שהעיר הזו עצומה.
כעבור כשעה מצאנו עצמינו שוב בעיר ולאחר שאמרנו תודה למדריכת הטיול והנהג המשכנו להסתובב עוד בעיר.באחד מהגנים הציבוריים שכמותם יש רבים בעיר היפה הזו נתקלנו בקבוצה של אנשים שכל אחד עולה בתורו ונואם את נאומו כנגד הנשיא,מתברר שכאן האופוזיציה יוצאת לנאום בפארקים הציבוריים,מאוחר יותר מצאנו משהו לאכול ולקראת חשיכה חזרנו עייפים אך מרוצים להוסטל.
בכניסה להוסטל שמענו מוזיקה ושירה מתנגנים ולכן הלכנו לראות במה מדובר.במרכז הגן הציבורי ראינו קבוצה ענקית של אנשים מבוגרים בחלקם שקמים כל אחד בתורו ושרים שירים מקומיים כשהקהל מצטרף אליהם ושר יחד איתם,משהו שנראה כמו שירה בציבור,לאחר ששאלנו מה פשר הדבר הסבירו לנו שהאנשים הנ"ל חברים במועדון קשישים ומגיעים לערבי שירה כאן בפארק פעם בשבוע.

resized_20150123_211218.jpg

לסיכום:  שהיתי בפרו חודש ימים בהם רכבתי כ 4,000 ק"מ.כמה מילים נאמרו על פרו ואני יכול לכתוב עליה ללא בעיה עוד כמה פוסטים.פרו היא ארץ מופלאה ויפיפיה מעין כמותה מהמדבר היבש בצפון ועד לדרום ההררי והירוק.הנוף משתנה בכל יום בו אני רוכב וכך גם מזג האוויר,ללא ספק אומר שהתאהבתי בפרו הארץ וגם בפרו המדינה,תושבי פרו נחמדים ומסבירי פנים.הערים הגדולות נפלאות ביופיין העתיק והחדש,הכבישים בפרו סה"כ טובים כשיש כביש וכשאין דרכי העפר ברובם מתוחזקים ברמה טובה.כמו כן הנהגים מכבדים אופנועים והרגשתי די בטוח לנהוג בכבישי המדינה. אשמח לחזור לכאן שוב בעתיד ולכם אני ממליץ לנסוע ולבקר בה.
אז אסטה לואגו פרו נעמת לי מאוד ונתראה בעתיד.

בפוסט הבא- בוליביה בליבה של דרום אמריקה.

תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

—————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

16 בספטמבר 2015 לירן מגיע לפרו – חלק שני

לרכוב באנדים הפרואנים. קניון דל פאטו וחוארז

resized_20150118_173117.jpg

לבלוג המדליק של לירן, כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ב'.
לכבוד השנה החדשה ברצוני לאחל למשפחתי,לחבריי,לקוראי הבלוג ובעצם לכל עם ישראל חג שמח ושנה טובה, שנה של בריאות, אושר, הצלחה, שגשוג והגשמה עצמית.
שנה מתוקה לכולם.

17.01.15

לאחר 3 לילות בקאחמרקה החלטנו להמשיך דרומה, הרגל והיד של מישל עדיין כואבים מהמפגש עם המדרכה אך למרות זאת מישל מחליט שהוא יכול לרכוב ככה.
בשעה 8:00 אנחנו כבר מוכנים לצאת לדרך, אמרנו לבעל המלון תודה רבה הנענו את המנועים ויצאנו לדרך.
מיד בתחילת הנסיעה אני מרגיש שהקרנף מגיב יותר טוב לכל פתיחת מצערת, אך אני מזכיר לעצמי שיכול להיות שהכל רק בראש, לפעמים האפקט הפסיכולוגי לאחר החלפת חלק מסוים בכלי הרכב גורם לנו להרגיש טיפה שונה. עצרנו לתדלק ולאחר מכן המשכנו בנסיעה, את השפעת החלפת המצתים ומסנן האוויר אני אראה בהמשך ע"פ צריכת הדלק וכך אדע האם באמת אני מרגיש שינוי או האפקט הפסיכולוגי פעל הפעם.
התכנון להגיע אל העיירה סנטיאגו דה צ'וקו (SANTIAGO DE CHUCO) והמרחק המשוער הוא כ 280 ק"מ כך שהיום הזה הולך להיות ארוך, כן, לנסוע בפרו 280 ק"מ יכולים לקחת יום שלם ולפעמים גם יותר מיום אחד. פשוט אי אפשר לדעת מה צופה לנו הדרך בהמשך. שמתי לב שבפרו גם כאשר הכביש שמופיע במפה ככביש ראשי/ציר מרכזי, במציאות מדובר בשביל עפר צר ומפותל. אני חוזר ומסביר זאת למישל כאשר הוא מציג מסלול בו הוא מעוניין לנסוע לדוגמה: מישל אומר "תראה הכביש הזה נראה ישר וטוב אפשר לתכנן יותר מרחק היום" אני אומר "סבבה" ואז נכנס למפה בגוגל מפות או ב GPS ונכנס בזום ומוכיח למישל שהכביש מפותל עד מאוד, כמו כן בפרו כמעט כל הכבישים צולמו ע"י גוגל ואפשר לראותם בגוגל "מבט רחוב" (STREET VIEW) כך שאפשר לראות האם הכביש הוא כביש או בעצם שביל עפר. מישל קצת עקשן וגם אני כזה ולכן לפעמים אני מוצא את עצמי חוזר על משפטים קבועים איתו כגון: "כאשר מתכננים עדיף לתכנן אופציות נוספות למקרים ותגובות ולא לתכנן על יבש ללא מחשבה" או "עדיף להתכונן לגרוע מכל והכי הרבה להיות מופתעים לטובה". יכול להיות שהחינוך שאנחנו הישראלים מקבלים במהלך שנותינו ובעיקר בצבא גורמים לנו להתנהג כך, אך אני מעדיף זאת ומישל מקבל את דעתי יותר מפעם אחת, מישל חוזר ואומר שמבחינת הגיל אני יכול להיות הבן שלו אך מבחינת הניסיון בחיים הוא יכול ללמוד ממני הרבה. המון פעמים מישל גם אומר שאני סתם מגזים ואני עונה "סבבה, נראה בסוף היום מי צודק", ועד כה בכל הפעמים שאמרתי לו זאת הוא אמר לי בסוף "צדקת לירן".
כמו בכל ימי הרכיבה האחרונים, גם היום הזה מתחיל נהדר מזג האוויר נפלא הנוף עוצר נשימה והדרך ברובה טובה.
בהמשך הדרך אנחנו חוצים עשרות גשרים שרובם בנויים ממסגרת ברזל וקורות עץ, מדי פעם הכביש הופך לשביל עפר ומדי פעם האספלט חדש ואיכותי.

כעבור כשעה אנחנו נמצאים כבר מעל ל 3,500 מטר הכבישים המפותלים יפיפיים , עולים ויורדים בהרים, הנוף משתנה ומזג האוויר משתנה גם הוא. לפעמים השמש מציצה מבעד לעננים ונראה שאנחנו רודפים אחרי הגשם ולא הוא אחרינו הכבישים רטובים ונראה שירד פה מבול רק לפני כמה דקות, ולכן מהירות הנסיעה יורדת בהתאם. מסביב אפשר להבחין באגמים אין ספור.
היות ואנחנו נוסעים בגובה שכזה (מעל ל 3,500 מ') האוויר הופך לצלול וקריר, יש שיגידו שאפילו קר אך אני אינני דוגמה לאדם הסובל מקור ולכן אומר קריר, מדי פעם משבי רוח מנדנדים אותנו קלות אך סה"כ לא נורא בכלל.
כמעט כל היום אנחנו נוסעים בגובה שנע בין 3,500 ל 4,200 מטרים מה שאומר המון עליות וכמובן גם המון ירידות, זו הפעם הראשונה בטיול שאני וכך גם מישל רוכבים כל היום מעל לגובה 3,500 מ' עד כה בטיול טיפסנו לגובה הנ"ל וכעבור כמה דקות ירדנו לגובה סביר של כ 2,000 מ', ולכן אנחנו נהנים ומזכירים זאת בכל עצירה בהמשך הדרך.
השיא היה בהמשך בו נסענו מעל לשעתיים במעין מישור בגובה שעובר את ה 4,000 מ', כן בדיוק מה שקראתם מעל לשעתיים נסיעה ללא עליות/ירידות חדות מעל ל 4,000 מ'. רק להזכירכם במונחים ישראלים הגובה הוא כמעט כפול מגובהו של הר החרמון האימתני.וואוו פשוט מרשים.

בהמשך אנחנו חוצים ישובים קטנים בהם נראה שהתושבים בהם נראים פשוטים עד מאוד. נראה שרוב תושבי האזור עוסקים בחקלאות ובמכרות הפחם והזהב. אחד הישובים אותו חצינו בדרך נראה ממש עיר מרחוק, עד אשר אנחנו מתקרבים ונכנסים אליו. רוב הבתים עשויים מבוץ וגגות המבנים מכוסים ביריעות פח. מזג האוויר האפרורי והגובה הרב בו אנחנו נמצאים גורם לתחושה שהעיירה הזו ממש אבל ממש ענייה, רחובות העיר מלאים בבוץ ובלכלוך וכנראה שזו בעצם עיירת כורים שעובדים במכרה הפחם שנמצא ביציאה מן העיר. ולכן אנחנו רק חוצים את העיר ואפילו לא חושבים לעצור בה אפילו לא שנייה אחת. בהמשך הדרך היות וירדנו קצת בגובה הנוף משתנה בחדות שוב ונראה ירוק יותר.
לקראת 17:00 הגענו לסטיאגו דה צ'וקו. העיירה נראית פשוטה עד מאוד. עצרנו בכיכר המרכזית וחיפשנו מלון. יש רק 2 אפשרויות ולכן נתתי למישל לבחור היות והוא יותר בעייתי בנושא, לי לא אכפת כל כך זה רק ללילה ואחרי יום רכיבה ארוך שכזה בו נסענו קצת יותר מ 280 ק"מ כל מה שמעניין אותי כעת הוא לנשנש איזה ארוחת צוערב ואח"כ ללכת וליישר את הגב במצב מאוזן. בזמן שמישל בדק את החדרים עשרות תושבים בהו בי, נראה שהם לא רואים פה הרבה תיירים, את האמת גם אני לא רואה תיירים ולא רק פה מהרגע שנכנסנו לפרו לא ראיתי אפילו לא תייר אחד, גם בקאחמרקה שנחשבת למתוירת לא נתקלתי בתייר כלשהו כנראה שהסיבה היא מכיוון שעונת התיירות הסתיימה לפני למעלה מחודש. לי זה לא אכפת ואפילו טוב, בכל המקומות יש מקום והמחירים זולים יותר. מישל חזר ואמר שהחדרים לטעמו אך החנייה נמצאת באחד מהרחובות הסמוכים, אמרתי לו אין בעיה, פרקנו את הציוד ולאחר מכן בעל המלון רץ לפנינו אל צידה השני של הכיכר והראה לנו את החנייה שהיא בעצם מחסן קטן ומוזר בו הוא מייבש פיסות של בשר. כדי להיכנס אל המחסן צריך לטפס 2 מדרגות כאשר הראשונה היא המדרכה והיא די גבוהה. מישל לוקח זאת קשה ומתחיל להתעצבן ולדבר לא יפה "מה זה זה? זו החנייה?" הוא שואל ובעל המלון אומר לו "כן וכדאי לכם לחנות כאן בחוץ מסוכן להשאיר את האופנועים" מישל ממשיך לקטר ואומר "איך נכניס את האופנועים? אין לך קרשים מה אתה רוצה שניפול פה?" את האמת מישל סתם נלחץ אמרתי לו "מישל תרגע, אין בעיה להכניס את האופנועים, זוז הצידה ואני אכנס ראשון" ואכן כך קצת גז והקרנף מטפס בזלזול את המדרגה הראשונה (35 ס"מ) עוד קצת גז ואני מזגזג בין פיסות הבשר שתלויות על "חבל הכביסה", אני אומר "עכשיו תורך" , מישל שקצת מפחד ולחוץ מהסיטואציה מביא כמה קרשים מהמחסן, אני אומר לו מישל "הקרשים האלו לא שווים כלום אין צורך בהם עלה ותן גז אני אתמוך אותך מאחורה ", מישל מתעקש ושם את הקרשים, הגלגל הקדמי מטפס בקלות, לא לפני שהוא שובר את הקרשים לחתיכות, כן האופנועים האלו כבדים עד מאוד וכולל הרוכב המשקל עובר בקלות את ה 400 ק"ג.עכשיו בעיה חדשה, הקרשים שנשברו נתקעו בין מגן הגחון של האופנוע לבין המדרכה מה שגרם לגלגל האחורי להיות באוויר, מישל בלחץ וכולו אדום מתחיל להתעצבן ולקלל בצרפתית, הרחוב נמצא בשיפוע ולכן הוא מגיע רק עם רגל אחת לקרקע, למזלו אני תומך אותו ולכן הוא לא נפל,

אני משכנע את מישל לדרדר אחורה ובפעם השניה ללא קרשים הוא מצליח להיכנס לחנייה. משם הלכנו לאכול משהו, המסעדה היחידה בעיר שמגישה ארוחת ערב נפתחת ב 19:00 ולכן עלינו להמתין כשעה אז ישבנו לנו בכניסה למסעדה והפכנו להיות אטרקציה לילדי המקום, נראה שהם היו סקרנים מאוד לגבי הגרינגואים המאובקים שהגיעו העירה, בהתחלה הם קצת חששו ואולי אף פחדו להתקרב אך בסופו של דבר לאחר כמה חיוכים הם התקרבו אלינו, כעבור כשעה המסעדה נפתחה והזמנתי לי עוף שלם, מישל הסתפק בחצי עוף, המסעדה משפחתית והעוף בגריל פשוט רך וטעים בזמן שהאמא מבשלת הבת בת ה 9 אחראית לכל השאר מסביב,

resized_20150117_173554.jpg

סידור השולחנות, לקיחת הזמנות, הגשת האוכל וקבלת התשלום עבורו, בארץ ילד בן 9 אפילו לבית ספר הוא לא הולך לבד, פה עקב המצב הקשה והעוני הילדים מתנהגים ועובדים כמו בוגרים. לאחר שסיימנו לאכול שילמנו ולקראת חשיכה חזרנו למלון וכל אחד הלך לחדרו.
מוקדם בבוקר התעוררתי לצד צעקות של אחת הנשים שמוכרת שתייה חמה ברחוב, ארזתי בזריזות את הציוד וירדתי ללובי פגשתי את מישל וישבנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר של החדר, משם הבאנו את האופנועים לפתח המלון והעמסנו את הציוד עליהם.
היום אנחנו מתכננים לנסוע לקאראז (CARAZ) המרחק הוא כ 300 ק"מ,ע"פ מה שראיתי בגוגל הכבישים אל קאראז אינם טובים וברובם אינם סלולים וגם מנהל המלון אישר זאת.אמרתי למישל "נראה לי שהיום לא נספיק לנסוע את המרחק העצום הזה לקאראז, הכבישים אינם טובים ואם הכל יהיה בסדר אנחנו נגיע כשיחשיך", מישל אמר "אתה כל הזמן דואג, זה מה שתכננתי ואנחנו נעשה את זה, יש לנו 300 ק"מ ויקח לנו 6 שעות נסיעה", עניתי לו "שוב מישל אתה חושב שאתה לבד? אתה לא לבד פה ואתה יודע את זה נכון, אתה צריך להקשיב גם מה לי יש לומר ולא לזלזל במה שאני אומר,6  שעות נטו הן לפחות 9 שעות ברוטו, אולי יהיו מחסומים, אולי גשם כבד, כבישים סגורים, תקלות או משהו שכזה" מישל  ענה לי "מצטער לא הבנת אותי נכון ומה שאתה אומר נכון" אמרתי לו "סבבה אז בוא נצא לדרך ונראה מה יהיה היום."
מיד לאחר שיצאנו מסנטיאגו דה צ'וקו הכביש הפך לשביל עפר צר מאוד עם פניות עיוורות, הכנסנו את המנהג שלמדתי בהודו וכך אני עושה מאז שהגעתי לפרו, בכל כביש הררי צר שכזה אני צופר לפני הסיבוב, כך שאם מישהו הולך ברגל או מגיע מהכיוון הנגדי ישים לב וידע שאני מתקרב, שמתי לב שגם חלק מהמקומיים נוהגים לצפצף אז אני לא ארגיש כאן עוף מוזר, אני זוכר שבתחילה ובקולומביה בפרט מישל היה מתעצבן מצפצופים בעיקר בערים הגדולות והיום הוא כבר צפצפן ראשי ומצפצף בהנאה.

לאחר שהרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו כאשר אני מאיר את הגלגל והחלקים בעזרת פנס ראש וכעבור כמה דקות המשכנו קדימה. סה"כ בחישוב גס הייתי תקוע שם כ 3 שעות לצערי חצי מהדרך בקניון דל פאטו המפורסם אנחנו נאלץ לרכוב בלילה  חושך מצרים מסביב השביל בו אנחנו נוסעים צר מאוד. לשמאלנו אפשר רק לשמוע את הנהר הגועש. אנחנו יודעים שהתהום עמוקה אך אין לנו שמץ של מושג כמה היא עמוקה. מדי פעם אנחנו חוצים גשרים מעץ ומנהרות ארוכות שנחצבו בסלע.
קניון דל פאטו המפורסם במיוחד לרוכבי אופניים ורוכבי אתגר והרפתקה (אדוונצ'ר). אין לנו ברירה אלא להמשיך קדימה עד לעיירה הבאה בה נמצא מקום ללון בו.
הדרך בקניון עוברת בצמוד לנהר הרוחש הזה והקניון הטבעי מפריד בין 2 רכסי הרים הקורדילרה בלאנקה והנגרה (CORDILLERA BLANCA & CORDILLERA NEGRA)בעונה הגשומה הדרך הופכת לקשה יותר מאשר בעונה היבשה, שלוליות ש"מחביאות" בורות עמוקים ובוץ חלקלק שיכול לשלוח אותך לעשות רפטינג בנהר.
בקטעים היבשים האבק עולה ויוצר מיסוך ולכן בכל פעם שמגיע רכב ממולי אני מאט עד כדי עצירה.
הפנס של הקרנף מפתיע לטובה ויחסית הוא מאיר את השביל בצורה טובה. מישל נוסע מאחור ולכן עלי לשמור על קשר עין. כל הדרך אני חושב על מה שהיה ואיך לעזאזל לא הצלחתי לתקן את הפנצ'ר בעצמי. גם בנושא של מישל רצות לי מחשבות מצד אחד הוא סירב בתוקף לעזור לחבר בעת צרה איך אוכל לסמוך עליו מהיום ומצד שני לאחר אין ספור ניסיונות שכנוע הוא הסכים ועזר ובזכותו אנחנו עכשיו מתקדמים. כנראה שהוא הבין שזו הדרך הנכונה לנהוג בה ושאין מצב שבמצב שכזה הוא אומר לא! ומסרב לעזור.
כעבור כשעה אנחנו מגיעים לישוב קטן בשם יונגאי פמפה(YUNGAY PAMPA)בכניסה לישוב ממש על ה"כביש הראשי" יש קצת אורות ואיזו מסעדונת דרכים וקיוסק קטן על ידו אנחנו עוצרים ומבררים לגבי מקום ללון בו. הבחור מפנה אותנו לבית שמעליו ואומר שם יש מלון. מה שמתברר כאכסנייה כנראה היחידה בעיר, מברור קל נראה שהמקום די מעופש. אך בשעה 22:00 לאחר 260 ק"מ מתוכם 200 ק"מ בשבילים מאובקים, בבוץ ובבורות אנחנו לא מתפנקים, המחיר לחדר הוא המחיר הכי זול עד כה בטיול 2.5 דולר ללילה, ולכן אנחנו שואלים שוב היות והמחיר נשמע לנו תמוהה. כאשר הבחורה חוזרת ואומרת שאכן המחיר הוא 2.5$ אנחנו לוקחים 2 חדרים, פורקים את הציוד מהאופנועים וניגשים לאכול במסעדה שממול.

לפני שאנחנו יוצאים למסעדה מישל מבקש מבעלת האכסנייה מגבת ונייר טואלט היות ולא היה בחדר. התשובה לה הוא זוכה הייתה כך "מגבת אין לנו ונייר טואלט אתה יכול לקנות בקיוסק שלמטה", מה אני אומר לכם חשבתי שראיתי כבר הכל אז הנה הפתעההה פשוט נפלנו מצחוק והלכנו למסעדה.
במסעדה המחירים היו גם נמוכים וב 2 דולר קיבלנו ארוחה חמה שכללה מנת מרק כמנה ראשונה ובשר ותפו"א כמנה עיקרית, לקינוח קנינו 1 ק"ג מנגו בחצי דולר.
במסעדה הזכרתי למישל את נושא השיחה הכמעט יומית שלנו על למה לא מתכננים מסלול על "יבש" היות והיום הייתה לנו דוגמה נהדרת למה שאני טוען כבר המון זמן.מישל אמר "אתה צודק היום סוף סוף הבנתי את זה", תוך כדי חיוך מישל מוסיף "ואני עוד חשבתי לעצמי שנעשה 300 ק"מ ב 6 שעות".
אמרתי למישל עוד כמה וכמה פעמים תודה על זה שבסופו של דבר הוא עזר לי ובזכותו הלילה הזה אנחנו ישנים במיטה ולא על השביל הצר. לילה טוב.

למחרת בבוקר לאחר שארזנו את הציוד נגשנו לאכול ארוחת בוקר במסעדונת שממול וישבנו ודיברנו וכעבור כשעה יצאנו אל הדרך הנסיעה לקאראז קצרה ולפנינו רק 50 ק"מ של שבילי עפר, קטן עלינו אתמול רכבנו 200 ק"מ בשטח דומה ולכן היום יש לנו זמן לעצור ולצלם ולעבור את היום בנסיעה רגועה.
ע"פ הגשם שירד כל הלילה והבוץ שנשטף ברחוב הראשי נראה שמצפה לנו דרך לא פשוטה.
אז קדימה יצאנו לדרך, מיד לאחר שנגמר הקטע היצוק מבטון ברחוב הראשי ממשיכה דרך העפר בה רכבנו אתמול, למרבה הפתעתי שבילי העפר טובים יותר מהשבילים בהם הגענו עד הלום, קטעי הבוץ שמופיעים לפעמים אינם קשים במיוחד ואנחנו עוברים אותם בקלות, הצמיג האחורי (הישן של מישל) שמורכב כעת על הקרנף מספק אחיזה די טובה, הצמיג הנ"ל מסוג מצלר קארו 3(METZELER KAROO 3) הצמיג אמנם ישן אך יכול בשקט לעשות עוד כמה אלפי ק"מ, למרות זאת מישל החליט להרכיב צמיג חדש ולשמור את הישן כרזרבי.
לאחר כ 25 ק"מ אנחנו מגיעים לעיירה קטנה המשמשת את תושבי המפעל ההידרואלקטרי שמייצר חשמל ע"י הזרמת מי הנהר דרך טורבינות. כאן בעצם אנחנו מבינים ומופתעים מכך ששביל העפר מסתיים והאספלט שנסלל פה לפני כשנה וקצת ממשיך עד ליעד שלנו העיר קאראז.

בכל מקרה הדרך מופלאה ועד כה עברנו 4 מנהרות ארוכות ומכאן והלאה ממתינות לנו עוד כ 35 מנהרות.
לאחר הפסקה של כמה דקות אנחנו ממשיכים, סוף סוף קצת אספלט. לא ראינו אספלט כבר מאתמול בצהריים וכעת אנחנו ממשיכים עד ליעד על האספלט, הכביש החדש סלול די טוב אך עדיין צר ושופע בסיבובים, לפני המנהרה הראשונה אנחנו מבחינים בשלט המורה על שימוש בצופר כדי להתריע לרכבי המגיעים ממול, כך גם יהיה לפני כל מנהרה. מנהרה ראשונה וארוכה ואחריה עוד כמה מנהרות קצרות, בתוך חלק מהמנהרות הכביש עדיין לא סלול ובחלקן יש גם מים, להזכירכם יש כ 35 מנהרות אשר נחצבו דרך ההר. חלק מהמנהרות ארוכות ובחלקן יש גם סיבובים עיוורים שלא מאפשרים לראות האם מישהו מגיע ממולנו ולכן בתוך המנהרות אנחנו מאיטים. עקב מפולות החול והסלעים גם כאן הצטברה לה שכבה של חול ושברי סלעים במרכז הנתיב ולכן צריך לבחור מסלול או צמוד לשפת הצוק או קרוב לצלע ההר.מדי פעם אנחנו מבחינים במפלים שוצפים ומדי פעם אנחנו עוברים ממש קרוב לנהר השוצף.
כעבור כרבע שעה אנחנו מבחינים במפל ענק שיוצא מהסכר ההדרואלקטרי, כמובן שאני עוצר וכך גם מישל.מצלמים כמה תמונות וממשיכים הלאה. לקראת צהריים אנחנו מגיעים אל העיר קאראז ומוצאים מלון טוב וזול צמוד לכיכר המרכזית.בעל המלון מרשה לנו לחנות בלובי המלון שמשמש גם כמסעדה.
סה"כ יום נפלא 35 מנהרות מדהימות ומזג האוויר נהדר.

לאחר שהתמקמנו במלון יצאנו לחפש פנצ'רמאכר לקחתי איתי את הצמיג עם החור וגם את הצמיג הקדמי החדש. בימים האחרונים הצמיג הקדמי מספק אחיזה גרועה במיוחד בתנאי בוץ וחול עמוק. הצמיג הקדמי הנ"ל הורכב באלסקה, כן בדיוק מה שקראתם ורכבתי איתו כבר 32,500 ק"מ מרחק מרשים ומכובד לכל הדעות עבור צמיג של אופנוע.כמו כן בזמן האחרון הצמיג התחיל להכניס רעידות לכידון במהירויות נמוכות 40-60 קמ"ש דבר שהציק לי בכל פעם שרציתי לעזוב ידיים לרגע. הצמיג יכול לנסוע עוד כ 1,000 עד 2,000 ק"מ אך היות והכבישים בפרו לא משהו החלטתי להרכיב צמיג חדש.
סיבוב קצר בעיירה ואני מוצא מוסך של הונדה, מנהל המקום שמח ונרגש לראות אופנועים גדולים שהגיעו מצידה השני של אמריקה אך לצערו הוא לא מתעסק עם צמיגים ולכן הוא עולה על אחד האופנועים ואמר "סעו אחריי ואראה לכם היכן אפשר להחליף". כעבור כדקה הגענו לפנצ'ריה ובעל המקום אמר שהוא לא מפרק גלגלים של אופנועים ובטח לא של קרנף שכזה. אמרתי לו "אל דאגה גם ככה אינני רוצה שתפרק את הגלגלים אני אפרק אותם ואתה תחליף את הצמיגים", הוספתי והסברתי לאדון "את האחורי אני רוצה שתתקן ותרכיב בחזרה לגלגל שלי ואת הקדמי תפרק את הישן ותרכיב חדש". הפנצ'רמאכר עונה ואומר "אין בעיה הכל יעלה ביחד 8 דולר", אני לא מתמקח על המחיר המצחיק הזה למרות שאני יודע שזה מחיר מיוחד לגרינגואים וניגש לפרק את הגלגל האחורי. בזמן שאני מפרק עת הגלגל האדון מתקן את הפנצ'ר ולאחר מכן מפרק את הצמיג (של מישל)ומרכיב את הצמיג המתוקן בחזרה למקומו, אני שואל האם התיקון הזה יחזיק מעמד והאדון עונה "כן, יש לך אחריות לכל החיים" טוב נו נקווה שאתה צודק אני עונה, הצמיג הזה יכול לעשות עוד 10,000-15,000 ק"מ ופשוט חבל לי לזרוק אותו, כמו כן איפה לעזאזל אני אמצא היידנאו בפרו.

בדיעבד אני אגלה שאפשר לקנות צמיגי היידנאו בקוסקו אבל אני אבין זאת רק כאשר אהיה בבוליביה.
לאחר שהרכבתי את הגלגל האחורי בחזרה למקומו פירקתי את הגלגל הקדמי ונתתי אותו לאדון, תוך כמה דקות הוא סיים להרכיב את הצמיג והרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו לא לפני שבדקתי את מצב רפידות הבלם הקדמיות. נתתי לאדון 10 דולר (8תשלום +2 טיפ על השירות המהיר) אמרנו תודה רבה ויצאנו לחפש מקום לשטוף בו את האופנועים.
כעבור כמה דקות מצאנו שלט שכתוב עליו "שטיפת מכוניות ואופנועים", בעל המקום איננו שם אך הבנות שלו שם ואומרות שנחזור מחר, כאשר אני אומר להם אנחנו צריכים רק מים וסבון ואת השטיפה נבצע בעצמנו הן מסכימות ומראות לנו כיצד לפתוח את המים.
מה שמצחיק כאן הוא שצינור המים מחובר למשאבה חשמלית ושואבת מים מהנחל הסמוך וכל שעלינו לעשות הוא להרים את המפסק.
שטיפת האופנועים חשובה ביותר היות ונצברו כמויות של בוץ על האופנועים בעיקר על המנוע ובאזור הגלגלים והמתלים, שטיפה שכזו תמנע תקלות עתידיות בכל מה שקשור למיסבים ולמתלי האופנועים, כמו כן קירור המנוע ע"י האוויר שזורם סביבו תהיה טובה יותר ללא כמות הבוץ שמודבקת עליו.

לאחר מכן חזרנו אל המלון, יצרתי קשר עם המשפחה לומר שהכל בסדר וכמובן שסיפרתי את מאורעות האתמול.
באזור קאראז יש מספר אגמים יפיפיים שאליהם תכננתי להגיע, אשר נמצאים בפארק לאומי חוארסקארן(PARQUE NACINAL HUASCARAN) מישל שמע עליהם רק ממני והחליט שגם הוא רוצה לראותם ולכן החלפנו בגדים ויצאנו לחפש חנות מידע לתייר.
המידע שקיבלנו אמר שיש אגם אחד נפלא שתיירים ממעטים להגיע אליו היות והוא מרוחק ורב התיירים נוסעים לטייל באגמים שקרובים לעיר חוארז(HUARAZ)שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית אלינו.בנוסף נאמר לנו שהדרך אל האגם במצב גרוע עקב הגשמים המרובים באזור ואפשר להשכיר רכב 4X4 כולל נהג במחיר של 30 דולר ליום.שמו של האגם אותו אנחנו רוצים לראות נקרא לגונה פארון(LAGUNA PARON)מישל אמר שהוא לא רוצה להסתכן ולנסות להגיע לשם עם האופנוע ואת האמת המחיר טוב ולכן גם אני אמרתי שאם הדרך אכן הרוסה כדי שניסע ברכב, הנפילה הכי קטנה תעלה לנו יותר כך שהסיכון אינו משתלם.

בעל המלון אמר לנו שכדאי שנדבר עם מוניות פירטיות שחונות בכיכר שגם מוציאות טיולים שכאלו, סימן ההיכר למונית פירטית בפרו היא טויוטה סטיישן לבנה את זה אנחנו כבר יודעים היות ונתקלנו בעשרות רכבים שכאלו.
ניסיתי את מזלי ודיברתי עם כמה נהגים וכולם הציעו לי "מחיר גרינגו" (גבוה ממחיר למקומי)ולכן אמרתי לא תודה וסגרנו סיור למחרת בבוקר.
לפתע מרחוק שמענו מוזיקה חזקה ולכן הלכנו לראות במה מדובר, מתברר שחוגגים כאן איזשהו חג לאחד הקדושים ולכן נערך מצעד בעיר. לאחר שהמצעד חלף הלכנו לאכול משהו במלון ולנוח קצת.
לקראת ערב יצאנו שוב לארוחת ערב במסעדה סינית מקומית שצמודה למלון ולאחר מכן התקפלנו לישון.
למחרת בבוקר הנהג שקבענו איתו (מסוכנות הטיולים) הגיע למלון בדיוק בזמן ויצאנו אל הדרך.

תוך כמה דקות כבר היינו מחוץ לקאראז בשביל המוביל במעלה ההר, מזג האוויר נראה סגרירי ומעונן ואנחנו מקווים שהוא ישתפר מאוחר יותר.
כעבור כחצי שעה השמש יצאה מבין העננים והנוף הירוק שוב נראה מכל עבר והמעבר דרך כפרים ציוריים יפייפים מעלה את המורל, הנסיעה אורכת כשעתיים וסה"כ השביל בו אנחנו נוסעים די טוב ביחסית למה שסיפרו לנו, פה ושם היו קטעים שנהג הטויוטה שפשף את גחון המכונית וחצה כמה שלוליות אך בסה"כ יכולנו בקלות לעשות את הדרך הזו עם האופנועים אני מתנחם בכך שלא הייתי צריך ללבוש את מכנסי הרכיבה והמגפיים, מישל גם ככה נוסע בג'ינס ונעליים למרות שבימים האחרונים הוא התחיל לנעול גם את המגפיים שלו ובכפפות הוא משתשמש כמעט תמיד, לפחות את זה הצלחתי לשנות במישל.
כל התושבים המקומיים שאנחנו חולפים לידם מחייכים ומנופפים לשלום, השמורה נמצאת בגובה 3,400 מטרים ולכן העליה מתמשכת וארוכה, לרגע אני מבחין שמד הטמ"פ של הרכב נמצא בטווח האדום ואני מעיר את תשומת הלב של הנהג שמיד עוצר. אני מבקש מהנהג שידומם את המנוע וכמו כן שיפתח את מכסה המנוע. מבט זריז ואני רואה שלא חסרים מים והבעיה כנראה ממאוורר הקירור של הרדיאטור שלא נכנס לפעולה בזמן, בדיקה זריזה ואני מוצא שפיוז (נתיך) המאוורר שרוף. אני שואל את הנהג האם יש לו פיוז חליפי שכזה אך מצפה לתשובה שלילית היות וזה אינו פיוז רגיל, כמובן שהתשובה שלילית ולכן בעזרת חתיכת מתכת שאני מכין (מנעל כבל ישנה) אני מקצר את מחבר החשמל של יונית המאוורר שמפעילה מיד את המאוורר שמעכשיו יעבוד קבוע עד שהנהג יחליף את הפיוז השרוף בחדש.

כעבור כמה דקות אנחנו ממשיכים בדרך לא לפני שמישל והנהג אומרים כמה פעמים "איזה מזל שיש מכונאי בדרך", אני מתבדח ואומר "אל דאגה החשבונית בדרך איך אתם רוצים לשלם?"
קדימה ממשיכים-ההרים מסביב גבוהים ומרשימים ביופיים, עשרות מפלי מים חלקם גדולים וחלקם דקיקים נשפכים מראש ההרים אל התהום שלרגליהם, הנוף עוצר נשימה ומדי פעם אפשר לראות את העמק בו שוכנת קאראז, עשרות מילות וואו, מדהים, איזה יופי, פשוט מושלם ועוד כמה הגיגים יוצאים מפיותינו.
פשוט מקסים הנוף הזה שמסביב.

זהירות: המשך הצפייה בתמונות הבאות יכול לגרום להתקפי קנאה חריפים או רצון עז לנסוע למקומות הללו. לכן שימו לב:סימני הזיהוי הם אמירה מרובה של מילות וואוו,מקסים,פשוט מושלם ואיזה יופי.ראו הוזהרתם.

בכניסה אל הפארק הלאומי חואסקארן יש שער עם שומר שכעבור כמה צפירות הוא כנראה מתעורר ויוצא מהבוטקה שלו. אפשר להבין אותו בעונה הזו של השנה אין הרבה מטיילים ובאגם הזה בפרט. נהג הטויוטה משלם את הכניסה (כלול במחיר ההסעה) ואנחנו נכנסים אל הפארק בדרכנו אל האגם שעונה לשם לגונה פארון. אנחנו ממשיכים כרבע שעה בנוף עוצר נשימה כאשר הצוקים היפייפים נמתחים משני צדי הרכב. קצת קשה לצלם אותם (צוקים) היות ובשעה הזו של היום השמש נמצאת מאחורי הצוקים אך למרות זאת הם יפים כל כך והשמש גורמת להם להראות קצת אחרת עם הברק של הסלעים הרטובים מיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לחנייה.

אנחנו יוצאים בזריזות מהרכב כאשר פיותינו פעורים לרווחה ולא בגלל האוויר הנקי אלה מהנוף שמסביב לאגם פארון (Paron) הכחול טורקיז שניצב ממולנו, ההרים שמסביב מכוסים בחלקם בשלג והעננים מסתירים בתוכם את היופי הזה.
אנחנו מתחילים לצעוד לצד האגם והשקט פשוט מדהים, נתתי למישל להתקדם קדימה וכל מה שרציתי הוא אך ורק להנות מהרגע, כל כך יפה כאן שפשוט מתחשק להישאר כאן, לפרוס שמיכה ולהנות מהיופי השליו שמסביב.
המשכנו להסתובב מסביב לאגם כשעתיים ולאחר מכן חזרנו לנקודת ההתחלה וניגשנו לשפת האגם, הקפצתי לי כמה אבנים על המים השקטים, ולאחר מכן הלכתי לשבת בספסל שממוקם ליד ביתו של פקח השמורה.
לאט לאט העננים החלו להתפזר וברגע קטן נראה שההר המושלג יהיה נקי מעננים לגמרי, חווית המתח האם נראה את ההר המושלג לפני שיגמר זמננו ונצטרך לחזור לקאראז העצימה את החוויה.
אלפי מילים לא יכולות לתאר את עוצמת החוויה ודבר אחד אני יכול להבטיח לכם, המקום הזה נכנס בקלות לרשימת עשרת הגדולים שגדלה כבר ל  20(בחיוך שחצני) ברשימת המקומות היפים ביותר עד כה בטיול.
אז מספיק דיבורים וקדימה לתמונות.

כבר אחה"צ והגיע הזמן לחזור לקאראז, הנסיעה חזרה אורכת כמעט שעתיים וההבדל הוא שכעת השמש נמצאת בצדו השני של העמק ולכן הנוף נראה שונה ביופיו היות והשמש כרגע מאירה את הצוקים האדירים מהכיוון ההפוך. השמיים נקיים יחסית לבוקר ולכן צבעים שונים מיתגלים לעיננו.

פתאום הנחלים נראים כחולים, ההרים חומים ומבריקים, הצמחייה ירוקה-פשוט נפלא.לאחר שהגענו בחזרה לקארז ישבנו לאכול שוב במסעדה של המלון שמציעה כמו בכל פרו "מנת היום" שכוללת בדרך כלל מרק כמנה ראשונה, ומנת עיקרית שכוללת עוף או בשר.לאחר מכן הלכתי לחדר לנוח קצת ותוך כדי גם עדכנתי את המשפחה והחברים שבקבוצת המנשמע שלי במאורעות היום. לקראת השעה 22:00 בערב אנחנו יוצאים לאכול פיצה בכיכר המרכזית ומשם חוזרים למלון לשנת לילה ערבה כאשר יש לנו מספיק צבעים בראש שנוכל לחלום עליהם.נגשתי לקרנף ואמרתי לו "מחר צפוי לנו יום ארוך בהמשך הדרך דרומה אז לילה טוב ונפגש מחר".

resized_20150121_075504.jpg
בפוסט הבא- פרו ממשיכה להפציץ בנוף יפה ומגוון-ביקור במאצ'ו פיצ'ו ובאגם טיטיקקה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 באוגוסט 2015 לירן מגיע לפרו – חלק ראשון

פרו מפציצה את לירן בנופים ואנשים של פעם בחיים

resized_20150112_133757.jpg

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק א'.

לבלוג הסופר מפורט וכייפי של לירן נא הכנסו כאן
11.01.15

בוקר אחרון באקוודור, אני מתעורר כחצי שעה לפני השעון המעורר ויוצא למרפסת החדר ומעשן סיגריה,מולי באופק פרוסים הרים גבוהים שנמצאים מעבר לגבול אקוודור עם פרו.
כעבור כמה דקות אני אורז את הציוד והולך לארגן את הקרנף לקראת יציאה אל ארץ חדשה.
בחנייה אני פוגש את מישל שגם קושר את הציוד שלו,הוא שואל אותי "מה קרה?אני רואה שהתעוררת מוקדם היום? "אני עונה למישל "כן,אני מת כבר להגיע לפרו וכנראה שזו הסיבה".
לאחר שסיימנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר ואח"כ אמרנו תודה לבעל המלון ויצאנו לדרך מוקדם מהתכנון המקורי.
הדרך למעבר הגבול קצרה ביותר ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ומתחילים את נוהל המעבר בין משרדי ההגירה והמכס, מעבר הגבול הזה קטן מאוד ומשני צדדיו יושבים פקידי ההגירה והמכס במכולות שעברו הסבה למשרדים.
בצד האקוודורי תהליך היציאה קצר ביותר 2 דקות מקסימום,חתימה בדרכון והחזרת הדף אותו קיבלנו בכניסה לפקידי המכס ואנחנו מורשים לחצות את הגבול.
מישל כהרגלו רץ קדימה ולא מחכה,אני מוציא את המצלמה ומצלם תמונות אחרונות במעבר הגבול בצד של אקוודור.
אמרתי לשוטרים "תודה רבה יש לכם ארץ מדהימה" וחציתי את הגבול לפרו.

כעבור כ 50 מטרים נמצאים רשויות ההגירה והמכס של פרו,גם כאן אנחנו ראשונים ותהליך הכניסה לפרו די קצר,חתימה בדרכון ואח"כ ניגשים למכס,פקיד המכס אומר לנו "ללא ביטוח(צד ג')אני לא נותן לכם אישור כניסה,גשו למסעדה שנמצאת כ 30 מטרים מכאן עשו ביטוח ותחזרו לכאן" עניתי לו "אין בעיה" ונגשנו למסעדה,כשהגענו למסעדה בעל המקום שהמתין בחוץ אמר לנו "באתם לעשות ביטוח?" ענינו לו בחיוב והוא הוביל אותנו לחלקה האחורי של המסעדה,בעל המקום הדליק מנורה קטנה מעל דלפק חברת הביטוח החשוך ומילא ידנית את פוליסות הביטוח שלנו,שלמנו כל אחד 15$ אמרנו תודה וחזרנו אל המכס.
הצגנו לפקיד המכס את תעודות הביטוח חתמנו בטביעת אצבע על הטפסים,אמרנו תודה ויצאנו לדרכינו.

מתחילים לנסוע אני לא מאמין אני בפרו המדינה ה 13 במסע המופלא הזה,הנוף משתנה בחדות והופך למדבר צחיח היות וירדנו בגובה וכעת אנחנו בגובה של 80 מטרים בלבד מעל גובה פני הים ולכן חם בטירוף הכבישים ברמה סבירה,הכביש די שומם וישר ברובו.
כעבור שעה אנחנו מגיעים לעיירה טאמבוגרנדה (TAMBOGRANDE) ומחליטים לחפש כספומט(ATM)כדי להוציא כסף מקומי,אני מעדיף לשמור את הדולרים שבכיסי לארגנטינה שם אקבל שער חליפין גבוה עבור הדולרים.
הכבישים מוצפים בנהגים חוצפנים שנוהגים ביצור מוזר שקרוי "מוטו טקסי",היצור הזה נראה מקדימה כאופנוע ומאחור נראה כמו ריקשה,מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של מוטו טקסי ואפילו נראה לי שגם בהודו ראיתי פחות ריקשות ממה שראיתי שם פשוט הזוי הקטע הזה,התברברנו קצת בעיירה ולבסוף מצאנו את מבוקשנו ומשכנו כסף מקומי שנקרא "סול".
החום מעיק והאזור כולו יבש ומאובק,מד הטמפ' מראה 42 מעלות ואני אומר לעצמי שוב "איך שאני שונא חום שכזה" אפילו שיר אפשר לכתוב על זה "כשחם לי אני פחות נחמד,כשחם לי עדיף שאהיה לבד,כשחם לי אני עצבני,כשחם לי אני פחות סבלני,אז אנא ממכם תבינו אותי ותנו קצת ספייס כי אותכם איני רוצה לבאס" ובקיצור תפסו מרחק לרגע עד שמזג האוויר יתקרר.
הכבישים סה"כ טובים אך צריך לשים לב היות וכל כמה דקות אנחנו מופתעים ממעברי מים שיצוקים בכביש,איך אתאר זאת?מעבר המים הוא מעין מעבר מבטון נמוך ממפלס הכביש,פתאום באמצע כביש ישר מופיעה ירידה חדה לאחר מכן קטע ישר ואז שוב עליה,לפעמים ישנו שלט המציין על התקרבות למעבר שכזה ולפעמים הם מופיעים לפתע ואז יש לבלום בחוזקה,ביציאה מהם אני משתדל להאיץ בעליה ולצאת ממנו בווילי על הגלגל האחורי כשהקדמי מכוון גבוה לשמיים,משום מה כל פעם זה גורם לי לתת איזה חיוך דבילי בקסדה.
בנוסף למעברי המים אנחנו נתקלים בכמות עצומה של פסי האטה,הפעם האחרונה שנתקלתי בכל כך הרבה פסי האטה הייתה במקסיקו פשוט מעצבן.
כעבור כשעתיים עצרנו לאכול צהריים פשטנו את המעילים והזמנו מנה בשרית,כשהאוכל הגיע נשארתי בהלם,מה זה?מה עשיתם לבשר?מנסה לאכול אולי זה יהיה טעים אך לא הבשר יבש יותר מהנגב ואני אומר למישל "מה זה יש לבשר טעם של שטיח!" אני מוסיף ואומר "הרגו את הבשר פעמיים,פעם אחת שהרגו את הפרה ובפעם השנייה שיבשו אותו",מתברר שהבשר שהגישו לנו הוא בשר מיובש מה שלא תרם למצב רוחי.ללא ספק הארוחה הגרועה ביותר עד כה בטיול נקווה שקבלת הפנים לפרו תשתנה במהרה.

לקראת 13:30 בצהריים הגענו למרגלות ההרים ואט אט התחלנו לטפס בגובה,ההרים שינו את צבעם והפכו מחומים ויבשים לירקרקים.הכביש הפך פתלתל והאספלט הפך לבטון ובהמשך הפך לשביל עפר,כל אותה העת אנחנו ממשיכים לטפס בגובה הטמפ' צנחה ל 12 מעלות,לאחר שחצינו את הגובה 2000 מטרים מעל פני הים נכנסנו לערפל כבד,השביל עליו אנחנו נוסעים צר מאוד ובוצי והתהום שברב הדרך נמצאת לשמאלינו עמוקה להחריד.באחת העצירות לצילום הבחנתי שפנס אחד בחזיתו של הקרנף הפסיק לעבוד ומישל אמר לי שגם הוא שם לב שאחד הפנסים של הקרנף הפסיק לדלוק אך הוא לא יחס חשיבות לכך..לכן גם ביקשתי ממישל שיוביל היות ויש לו פנסי ערפל ובמידה ויגיע רכב  ממול הוא יראה טוב יותר את הפנסים שלו מישל אמר "לא אינני רוצה להפעיל את פנסי הערפל מהסיבה שהם יגמרו לי את המצבר".אמרתי למישל "מה? נראה לך הגיוני מה שאתה אומר?אז למה מותקנים לך פנסי ערפל אם אתה לא משתמש בהם?" לקחתי שאיפה מלאה באויר קריר ורטוב מהערפל ושוב הסברתי למישל "אתה הביטחון שלי ואני הבטחון שלך,אם אתה רואה משהו לא תקין באופנוע שלי אתה צריך לומר לי ולהיפך.כמו כן האופנוע שלך אמור לספק מספיק מתח להפעלת הפנסים וטעינת המצבר כך שלא אמורה להיות בעיה כלשהי".הוספתי ואמרתי למישל "הביטחון שלך מעל לכל!!מה אתה מעדיף שרכב שבא ממול בערפל כבד שכזה ובסיבובים החדים האלו לא יראה אותך?,גם ככה תנאי הדרך בוציים וגרועים אז לפחות תקטין את הסיכון ותשתמש בפנסי הערפל והמאותתים"? מישל אמר לי שאני צודק ושהוא לא חשב על זה.
טוב לאחר דין ודברים המשכנו בדרכנו ולאחר כשעה כשאנחנו כבר בגובה 3000 מטרים יצאנו מהערפל ויכולנו להנות מהנוף הירוק שמסביב שהחל להפציץ ביופיו,שבילי העפר התייבשו אך לא לגמרי והפכו למהנים יותר היות והעפר היה מהודק יותר ופחות חלק ודביק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »