הרפתקה דוט קום

30 ביוני 2018 דפנה ואלי חפץ עושים את האלפים 3

כשהחווייה גוברת על הקושי

11/06/2018
אנחנו מתעוררים לבוקר היום השלישי לרכיבה, ופוגשים את איריס ויוסי, שכמדי בוקר מקדימים לקום ונמצאים כבר במהלך ארוחת הבוקר. אנו מתפנים ממלון Sorenberg hotel שהיה אמנם בסיסי אך נקי ונעים (100 יורו לחדר זוגי – מחיר דומה לרוב המקומות בהם אנו שוהים).
יום חמישי לטיול, יום שלישי לרכיבה. שפעת שהתרגשה עלי החל מאתמול אחר הצהריים, הכתה היום בכל הכוח. כאבי שרירים, סתימות בצנרת העליונה וראש כבד… אבל – לפנינו עליה למעבר גרימזל Grimsel pass, כיעד ראשי להיום, ועוד כמה מעברים "על הדרך". על מנת להשלים את החגיגה, יש לציין שכשלושה שבועות לפני צאתי מהארץ, קרעתי שריר בשוק רגל ימין, כך שהמצב הפיזי הכללי שלי לא מעורר קינאה. ו… עוד משהו קטן, אני חוגג יומולדת היום. החגיגות בעיצומן.

היציאה מ Sorenberg היא נסיעה אל תוך גלויה מתמשכת של נוף מהמם. הרים עטורי שלג בפסגות, נחלים, מפלים, יובלים, וזרזיפי מים מלווים את הכביש המתפתל, מימין ומשמאל. אגמים, מרכזים את כל המים האלו, ומשובצים כאבני אופל זוהרות בתחתיות הגאיות ונדירים כמותן. הכול טובל בירוק רענן ועמוק. הכבישים – חגיגה. מתפתלים כנחש עצום בין ההרים, סיבוב רודף סיבוב, ומאחורי כל סיבוב, עוד גלויה נפרשת מול העיניים ודרכנו מטפסת אל בין מעברי הרים.


אנו עוצרים, כמעט לא במודע, בכל פעם ששוויץ חושפת מולנו עוד טפח מיופייה, ואני יורד מהדוקאטי שוב ושוב לצלם. בכלל, אחרי זוגתי ומעבר לאופנועים, צילום הוא האהבה האחרת שלי. אני אוהב לצלם, ואתם יכולים לראות מדגם קטן של התוצאות שאני מרוצה מהן, מקווה שגם אתם. אני מצלם במצלמת Fujifilm X-T2 שהיא מצלמת Mirror-less עם עדשות מתחלפות. אני מאוד אוהב את המצלמה הזו, מאחר והיא מעניקה חווית צילום, מאוד ישירה ומאוד קרובה למצלמות ידניות של פעם (ביחד עם כל האופציות המתוחכמות של היום..). כל הפרמטרים יכולים להיקבע בעזרת פקדים פיזיים, וניתן לראות את התמונה כפי שתצא, עוד לפני הלחיצה על הקליק לצילום.


כבר עברנו שני מעברי הרים יפיפיים, אך המנה העיקרית עוד לפנינו. הרכיבה, לא פשוטה. הגשם מלווה אותנו לאורך רוב היום, ומתעצם ומתחזק ככל שאנחנו מטפסים גבוה יותר אל תוך המעברים. אני לא במיטבי, וההתמודדות עם עשרות הפיתולים, הצפופים וההדוקים, במעלה ההרים, לא באה לי בקלות. אני עדיין לא מרגיש 'טבעי' על האופנוע. ובכל זאת אני נהנה מהדרך והרכיבה.
לקראת ההגעה לשיא המעבר בגרימזל, ממש כמה דקות לפני השיא, נפתחת תצפית יפהפייה ואנו לא מתאפקים ועוצרים שוב לצפות בנוף ולצילומים. אבל "עליה" וקוץ בה, או שמה ירידה (זו לא טעות). אנחנו יורדים מהאופנוע, ואני מעמיד אותו על הרגלית. הכביש החלק, ושיפוע המשטח תלול וחזק. ביחד עם בחירת זווית אומללה מצידי, אני מרגיש איך הדוקאטי מתחיל להחליק. אני מנסה לייצב אותו, אך אני חלש מכדי להצליח ולעצור את הנפילה. אני קופץ הצידה בזמן, על מנת להתחמק מפגיעה, והאופנוע – צונח בגאון לרצפה, לא בלי תיעוד וידאו וצווחה של זוגתי. בקרת נזקים: מגן היד השמאלי (פלסטיק כולו) וידית הקלאצ' נשברים שניהם. יוסי שכבר צופה אל הנוף, מגיע ונחלץ לעזרתי, ויחד אנו מרימים את האופנוע. כוסית השמן ההידראולי, יושבת על מגן היד הפלסטי, ויש צורך לייצב את כל המכלול, על מנת להמשיך בדרך. אנו מאלתרים קשירה לידית בזווית שמאפשרת זרימה של שמן, ובמקביל פנס האיתות (וינקר) היושב גם הוא על מכלול הפלסטיק שנשבר, עדיין פונה לכיוון הנכון. כאן המקום לציין שציוד למצבים כאלה חשוב: ליוסי יש רצועת קשירה. דאקטייפ היה עובד אפילו טוב יותר ולפעם הבאה הוא ברשימת הציוד. הרכיבה הפכה עוד פחות נוחה מקודם, כאשר יד שמאל לא מוגנת כלל מהקור בגבהים (אלא על ידי הכפפה) ומכלול הפלסטיק השבור ממוקם בצורה שמחייבת את היד לעבוד בזווית מוזרה. מרגיז?? כן, אבל הנוף פראי, גרימזל לפנינו וכמובן שלא ניתן לשום דבר לקלקל לנו את החגיגה. היום יומולדת, והיום חלומות מתגשמים.
ממשיכים בדרך, והנוף מסביב מפצה על כל אי הנוחות. ההרים כאן כבר חשופים לגמרי, כתמי קרח ושלג הופכים דומיננטיים יותר ככל שעולים בגובה. סכר עצום מתגלה לעינינו, יוצר אגם שצבעיו לא הגיוניים. ירקרק יפהפה. ביציאה מן הכביש המתפתל יש שביל גישה אל רחבה גדולה ובה תצפית על הסכר, בית מלון, רכבל ומבנה נוסף. הגשם ממשיך לרדת ללא הרף ואנו פונים אל שביל הגישה אל נקודת התצפית, בין המלון לסכר. השביל עשוי כולו אבנים מסותתות. הגשם והרטיבות לא תורמים לאחיזה, והמעלה תלול ביותר. אנחנו לא מוותרים, ועולים בכל זאת, בזהירות מרבית. המראה מלמעלה, הוא לא פחות ממדהים. ובטח ששווה את הטיפוס!! במבנה הריק אך הפתוח שבו הרכבל בקומה תחתונה, יש שירותים נוחים, ומעין "גלריה" ובה צילומים מרהיבים של האזור בעונות השנה השונות. זוגתי לא מוותרת ועוברת בין כל החדרים להתפעל ויש הרבה ממה. (מקבץ תמונות 3)
באחת העצירות, אני מספר לכולם, שעל אף כל ענייני הגוף, הבריאות, ושאר הנזקים, אין דבר בעולם אחר שהייתי מעדיף לעשות, וכי אני פשוט מאושר. כנראה שכולם מרגישים כמוני, כי כולם מתרגשים ומאושרים.
יורדים בזהירות חזרה לכביש, הירידה מפחידה יותר מהעלייה. משלבים לראשון ונותנים למנוע לבלום אותנו בדרך למטה. עולים חזרה לכביש, עוד כשלושה ק"מ ואנחנו על המעבר הנחשק. והגענו לרחבת החניה. יורדים מהאופנועים. השעה שתים וחצי.
המקום מהמם, אבל מכוסה כולו בעננים ובערפל סמיך. לנו זה לא מפריע כהוא זה. הכביש אליו יש להמשיך כדי לרדת אחר כך מההר – לוטה בערפל כבד אף הוא וזוגתי טוענת באדישות שלא נוכל להמשיך כך בדרך. המעבר ריק לגמרי מאנשים (אנו מניחים שזה כנראה בגלל מזג האוויר), והתחושה היא של הגעה לקצה העולם, לנוף ואוירה עוצרי נשימה. קשה לתאר את ההתרגשות וההנאה. יוסי הכריז מבעוד מועד שהוא בגרימזל רוצה לשהות שעה שלמה. נשארנו הרבה יותר. בראש המעבר ניצב מלון/מסעדה, Alpenrosli grimselpass hotel restaurant, , במבנה מסורתי יפהפה ומולו רחבת חנייה ריקה ממכוניות ואדם.

דבר ראשון שאנחנו עושים הוא להיכנס פנימה למרק גולש (מ ע ו ל ה !!) עליו בנינו מראש. המקום מחומם, המארחים מקסימים ואנחנו מתחממים, מייבשים ומחממים את הפריטים הרטובים (מבחוץ) ונחים שם צופים להרים המושלגים ולאגמונים הטורקיזיים. מדי פעם חולפים כמה אופנוענים בודדים וממשיכם בדרכם.


אגב, החליפות, הקסדות, הנעליים והכפפות מתפקדים למופת. אף טיפת גשם לא חודרת. יחד עם זאת נדרשות שכבות חימום (פליז, לבנים טרמיים וכיו"ב) על מנת לשמור על חום הגוף. הטמפרטורות נמוכות מאוד (ירדנו עד 2 מעלות צלזיוס) ולמרות שהחליפות אטומות, נדרשות כאן עוד שכבות לשמירה על החום. הערפל מתפזר וחוזר חליפות, ואנחנו מנצלים רגעי בהירות נדירים, לצילומים ולצפייה. המקום פשוט יפה ומיוחד מעבר למילים. מקווה שהתמונות הבאות מצליחות להעביר חלק מהיופי וההרגשה של המקום:
בשלב ההירגעות על כוס תה חם, לפתע שני אוטובוסים אדומים, נעצרים מול המסעדה. מדריכת תיירים יפנית, נכנסת בסערה למסעדה, באה בדברים עם המארח, ומבקשת להכניס את התיירים לעצירת שירותים בלבד. בזמן שהם מסכימים על המחיר, אנחנו שומעים, קולטים את המסה, ומזדרזים, בהיסטריה רבתי להיכנס לשירותים לפני הפשיטה. כעבור כשתי דקות, נכנסים עשרות יפנים ויפניות, מחויכים מאוזן לאוזן (וחלקם לחוצים) ועומדים בתור מופתי להיכנס לשני תאי השירותים במסעדה. כעבור כרבע שעה, הם נעלמים באותה פתאומיות שהגיעו. המארח מספר שזה ריטואל קבוע במקום. בהחלט חוויה משעשעת מבחינתנו.
אחרי מנוחה, מרק, תה חם וקצת צילומים אנחנו נינוחים ורגועים עולים על האופנועים כדי להתחיל בירידה מטה. אנחנו מרוצים כי הערפל התפזר לחלוטין ולא נפסיד נוף. ואכן, בתוך חמישים מטרים ושתי שניות, נפרשת לעינינו הדרך: הכביש שייקח אותנו בדרכו המפותלת והמדהימה, במורדות גרימזל. איך לא, ירדנו שוב מהאופנועים לסדרת צילומים. אי אפשר שלא. עכשיו אפשר להמשיך. בנופים הפראיים, הרים סלעיים מזדקרים, עצים ירוקים, חלקים מושלגים, יכולנו לדמיין את פרודו וגולום הלא הוא סמיגול נלחמים על 'my preciuos' בין הסלעים השחורים של מורדור.


אנחנו נוסעים על הכביש ונראה שרואים הכול, הנהר בצבע טורקיז חלבי של הפשרת שלגים, מלווה אותנו עד למורד מהמעבר, והכביש ממשיך משם להתפתל, ומצדדיו נופים משגעים. ובכל עצירה תמימה לכאורה, עוד כמה צעדים פנימה אל תוך השבילים, או אל פינות החמד – מתגלות עוד זוויות חדשות. כי נכון שהרכיבה, בניגוד לנהיגה, כמו שכתבו רבים וטובים לפני, היא הימצאות בתוך הטבע ולא ראיה שלו דרך החלון. זרימה עם הדרך, תוך נשימה של הריחות, הרוח בפנים והרגשה של הימצאות בתוך החוויה ולא צפייה בה. אבל הכביש, הוא הכביש, והמון פינות חמד, ומקומות מדהימים שוכנים מעבר לכביש, לידו ואינם ניתנים לזיהוי בעודך על הכביש. אנו מופתעים לגלות מפלים עצומים בינות לסלעים מעבר לסלע תמים, עוד נחלים, ומראות לעמקים שאותם לא ניתן לראות מהכביש, אפילו לא על האופנוע. אז טיפ – אנו ממליצים בחום (גם אם מאוד קר) לעצור, לשוטט, ולהלך לאן שאפשר ומותר לעצור, ולא להסתפק במראות מהכביש. כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

ודווקא מהכביש בקטע מסוים לפתע אגם Oberalpsee מתגלה לעינינו, אבל כמעט מיד נכנס הכביש למנהרה, שמסתיימת לקראת סוף האגם. אני נותר עם מעט הרגשה של פספוס, אבל, אין מקום בטוח לעצירה. לכן אני גונב עוד מבט חטוף אחרון אל האגם, וממשיכים בדרך.
עיירות סקי משובצות בנוף הפסטוראלי, ואנחנו עוצרים באחת מהן – יפהפייה ונראית מתאימה לתיירים במיוחד (לא זוכר את השם). אנחנו נוסעים לאט ברחובותיה הציוריים, ומזהים….כן כן, חנות למוצרי קמפינג. זוכרים שאנחנו אוהבים הפסקות תה-קפה? אז יוסי לא מוותר ונחוש להשיג את חווית התה בטבע, האהובה על כולנו. הוא נכנס לחנות ו… "המחייה" !! יש להם מיכל גז מתברג כמו שאנחנו צריכים. סוף סוף. יוסי מעוניין ומתלהב לרכוש את המיכל, אבל, ההברגה אחרת ויש שוני, בין התקן הישראלי (שמבוסס על האמריקאי ולא על האירופי) לאירופי, המיכל מתרוקן בניסיון שלו לחברו לראש הכירה לעיניה של המוכרת הצעירה והמודאגת. יוסי מחליט שאסור לוותר, לוקח ראש אירופאי, מיכל חדש בידינו ומסורת עצירות התה מקבלת חיים מחודשים.
עוד מסלולי סקי מוריקים בדרכנו (השלג כבר לא שם), ועוד כמה מורדות ואנחנו באים בשערי העיירה Sedrun. העיירה, שקטה ציורית ויפה. כמו זו שלפניה ,גם היא שוקקת חיים בעונת הסקי, וכנראה גם בחופשת הקיץ, אז מתקיימות בה פעילויות קיט ונופש, טיולי אופני הרים, טיפוסים רגליים ועוד. אבל הימים הם ימי ראשית הקיץ והעיירה מתכוננת לחופשת הקיץ, נרגעת מעונת הסקי, ובעיקר רדומה.
החלטנו להעביר את הלילה כאן. העייפות, הרעב והשעה הכתיבו זאת. ברוב הימים אנחנו עוצרים את הרכיבה סביב השעה שבע בערב ויותר ולא מגיעים לחדר לפני תשע. אור היום 'מבלבל' והדרכים מפתות וקוראות לנו. אנחנו זורמים עם המצב בכל יום ויום.
ברחובה הראשי של Sedrun חיפשנו ומצאנו בית קפה-קונדיטוריה. יום הולדת היום – זוכרים? ואיריס מתעקשת שאקבל את העוגה האהובה עליי כאן. אך המקום לקראת סגירה וצריך אוכל לפני כן. עברנו הלאה ומצאנו את מסעדת Kruezli – המסעדה היחידה שפתוחה בשעה זו ושהומלצה לנו במלון בו מיקמנו את האופנועים. להפתעתנו מצאנו שמדובר במסעדת שף של בית מלון נוסף, אחד מיני רבים ברחוב. המנות מוגשות בצורה יפיפייה, מעוצבות ואפילו טעימות ביותר. המחירים לא נוראים, כפי שהוזהרנו משוויץ. ארבעה אנשים רעבים, מנות ראשונות, עיקריות ואפילו קינוח לכבוד יום ההולדת שלי עולים לנו 108 יורו בלבד לכולנו.


אנו מטיילים חזרה את דרכנו אל מלון postigliun החביב (והכמעט נטוש) באחזקה של משפחה מזדמנת לזמן ה –off season (בעלות של 100 יורו לחדר יפהפה לזוג). ואנחנו נערכים לפרוש לשנת לילה, אחרי יום מתיש אך מדהים במיוחד. הרגל שלי נפוחה וכואבת, השפעת מציקה ומשפיעה על כל מערכות הגוף, אבל הנפש שמחה ולא מאפשרת להשפעות ולשפעות החיצוניות להפריע. מצב הרוח מצוין, ואנחנו מצפים ליום המחרת בכיליון עניים. התכנון למחר הוא להגיע למעבר סטאלוויו האגדי (ומעבר לו). עוד יעד "לעלייה לרגל" לאופנוענים. אני מעלה חשש ליכולת שלי להתמודד עם עוד יום מאתגר בדומה לזה שעבר עלינו, אבל יוסי בדרך ההתמודדות האופיינית, אופטימית ומחויכת שלו, מודיע לי (ולא בפעם הראשונה) שהוא "חולק עלי" והוא מאמין שאני ארגיש מצוין. במרפסות הצמודות שלנו, למול הכנסייה על פעמוניה המצלצלים בתדירות קבועה, מתבשל תה על הכירה החדשה, והחושך יורד עלינו תוך לגימת תה על המרפסת (הפעם עם ואפלים וניל… איריס לא מצאה את טעם הלימון שהפך למסורת בטיולינו) וכל זה – מול נוף שוויצרי טיפוסי, פסטוראלי ומוריק.

מסלול היום השלישי

לילה טוב, להתראות מחר.
דפנה ואלי

————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

—————————————————————

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

29 ביוני 2018 דפנה ואלי חפץ עושים את האלפים 2

הצטיידות ונגיעה ראשונה בהנאות הדרך

את היום הראשון למסענו סיימנו לאחר שמתוך הכביש המתפתל בין עצים, גבעות וואדיות ,התגלתה עיירה קטנה וחמודה בשם Alpirsbacher Klosterbräu Glauner. שם מצאנו מלון נעים בשם Kaiser בו עצרנו ללילה.
כאשר קמנו לבוקר חדש של המסע, המראות שראינו אתמול מהמרפסת, קיבלו צבעים חדשים של בוקר, לעומת הדמדומים שקידמו את פנינו אמש והיו לא פחות יפים. התחלנו בהתארגנות לקראת היציאה ועטינו את חליפות הרכיבה ושאר הציוד החדש, ואולי כאן זה המקום לומר כמה מילים על הציוד שקנינו: למה דווקא זה ומעט נקודות למחשבה בבחירת ציוד.


אחת המטרות בנסיעה הייתה להצטייד בציוד רכיבה איכותי. הנקודות שעלו תהליך:
1. לתת מענה לארבע עונות בצורה אופטימאלית.
2. לאפשר רכיבה נעימה ונוחה.
3. לתת מענה בטיחותי מקסימאלי.
4. כן…. גם למחיר טוב יש חשיבות.
חליפות:
לאחר בדיקות אינסופיות, קריאה בפורומים כמו ADVRider.com , Revzilla ואחרים, החלטנו על חליפות עשויות GoreTex, אריג פלא, המאפשר איטום מלא מפגעי מזג האוויר, אבל בו זמנית מאפשר אידוי ונידוף, כלומר מאפשר נשימה של הגוף גם בזמן שהוא אוטם כניסת משקעים.
אבל, כמו תמיד, תכנונים לחוד ומציאות לחוד. בסופו של דבר בחנו גם את המוצרים של חברת " BMW" (לה יש לנו נאמנות מסוימת כרוכבי GS) שמייצרת חליפה, העשויה אריג בעל תכונות דומות ל GoreTex. אם כי, בתצורה מעט שונה. האריג מאפשר את האטימה מהחוץ פנימה ואת הנידוף מהפנים החוצה. בנוסף, האריג מתאים את רמת הנידוף המאופשר דרכו, בהתאם לטמפרטורת הגוף. לחליפה רוכסנים במיקומים רבים שפתיחתם מאפשרת זרימת אויר טובה במזג אויר חם. כמוכן, החליפה מצוידת במיגון (כתפיים, גב, בירכיים, מרפקים, וירכיים) בתקן הגבוהה של CE Level 2. תכונות אלו, ביחד עם מחיר נוח (יחסית, לשאר המוצרים), הפילו את הפור על חליפות ה EnduroGuard של BMW.
טיפ – אם בכוונתכם לרכוש ציוד, תאמו מראש עם החנויות המיועדות, על מנת לוודא מלאי של מידות, דגמים וצבעים אותם אתם מחפשים. BMW הזמינו עבורנו מלאי במיוחד (ללא התחייבות לקניה) כולל לטווח מידות על מנת לוודא התאמה רצויה. לעומת זאת בחנות אחרת האתר הראה מלאי אך בפועל חליפת ה קלים ארטמיס הנשית במידה הרצויה חסרה להם ונחלנו אכזבה.


אז חלק מהחליפות כן הוזמנו מראש, על מנת לוודא מלאי ובמידות הנכונות. טוני, בחור צעיר אחראי ומסור, מ BMW פרנקפורט, הכין את כל הציוד כפי שנדברנו מראש. הגעה, מדידות, התאמות… ואני מצאתי את אשר חיפשתי, חליפה כולל כפפות תואמות. כך גם יוסי ואיריס זוג החברים למסע. דפנה, זוגתי, לעומת זאת, חשה שהחליפה לא נוחה לה, כבדה וקשיחה מדי. תכניות המגירה הוצאו עד מהרה אל הפועל, ושמנו פעמינו לחנות לואיס הקרובה בפרנקפורט רבתי. טיפ נוסף – עדיף לחפש את חנויות לואיס המכונות מגה שופ, או באם נמצא באזור (אפילו אם נדרש לנסוע) גיגה שופ. בשטוטגרט מצאנו אחת כזו, כאשר נדרשנו להשלמה קטנה, והחנות עצומה ויש שם מכל טוב!! עדות לכך היא שזוגתי הפתיעה אותי בהתלהבות מיוחדת לנוכח שפע היצע הדגמים והעיצובים בחנות.
בשורה התחתונה מצאנו בלואיס –פרנקפורט חליפה מיצור מקומי, BUESE – OPEN ROAD בתצורת שכבות. כלומר, מעיל ומכנסיים מאווררים המכילים את כל ההגנות הנדרשות בתקן הגבוהה של CE Level 2, עם שכבת הגנה מגשם ורוח, פריקה, הניתנת ללבישה מעל או מתחת לחליפה. השלמנו את החליפה לזוגתי עם כפפות של Held (זוג חורפי, וזוג קיצי).
נעלים:
דפנה בחרה נעליים מעוצבות יותר, אך בעלות הגנות נאותות, וממוגנות מים. של TCX מדגם Lady blend WP .
אני בחרתי במגפי רכיבה של Alpinestar מדגם WEB. הנעליים עשויות עור ומרובדות ב GoreTex לאטימה מלאה למים, תוך שמירה על נידוף הזיעה. המגף ממוגן בנקודות הרגישות, אך נוח ביותר, להליכה, ולתפקוד הן בזמן הרכיבה, והן בהתנהלות מחוץ לאופנוע.
קסדות – כאן ההתלבטות הייתה מינימאלית. נוחות, בטיחות ושקט, עמדו בראש מעינינו.
דפנה בחרה קסדת שוברט C3 pro מדגם woman המותאם למבנה הנשי בצורה מושלמת, שנרכשה בלואיס במחיר מצוין, יחד עם יתר הפריטים.
אני בחרתי בשוברט E1 שמתאימה גם לרכיבת אדוונצ'ר, וחסרה בלואיס, אך נרכשה ב zubehor shop Frankfurt במחיר שהושווה כמעט למחיר של לואיס.
כמו כן, אנחנו רוכבים כבר מספר שנים עם מערכת קשר מסוג packtalk של קרדו, ולא היה בכוונתנו להחליפה. מערכת הקשר הזו מאפשרת לנו לדבר בינינו, לשמוע מוזיקה, ביחד או לחוד, לשמוע הוראות מ ה GPS, ואף לנהל שיחות טלפון במקרה הצורך. המערכת מעולה, ונוחה לתפעול. לכן קנינו ערכות חיבור לקסדות החדשות (זה האביזר החסר, בגללו נסענו עד שטוטגרט…).
תובנות וסיכומים על יעילות הציוד, אכתוב בפוסט המסכם של הטיול.
נחזור לרכיבה.
המסלול להיום כולל רכיבה דרך היער השחור, בואכה שוויץ עד אזור Fluhli (ראו מפה). מאחר והרכיבה המנהלתית הסתיימה כבר, נמנענו ככל האפשר מדרכים ראשיות, מהירות, או עמוסות, ונהנינו מנוף כפרי, יערות ירוקים ומענגים, נחלים, נהרות ואגמים הפזורים לאורך כל המסלול ובכללי מנוף מדהים.


לאורך המסלול, ניתן להבחין באתרי סקי פזורים. כמובן, שבעונה זו "הלבן הלבן הזה" אינו בנמצא, אבל, חלק מהאתרים פועלים כאתרי רכיבת אופנים, מסלולי הליכה, ואפילו חלק מהרכבלים פועלים על מנת להגיע לנקודות הגבוהות לתצפיות ולטיולים.
היום יום ראשון בשבוע, והאירופאים מוציאים את ״הצעצועים״ שלהם לטיול. מכוניות אקזוטיות ללא סוף. בכמה שעות בבוקר שזפו עניינו מבחר אדיר של למבורגיני, פרארי, לוטוס, קרטהיים, קוברה, יגואר, מורגן, שלא לדבר על מרצדס, BMW ועוד מיני ממתקים מוטוריים מעוררי קינאה ומזיליי ריר, ״חדשים מהניילונים״, ועתיקים כמוני אך שמורים כדבעי ונוסעים כחדשים. כמובן גם אופנועים מדהימים, ממש חגיגה מוטורית לעיניים ולאוזניים. אכן מעורר קינאה.
אנחנו בחרנו לשבת למנוחת תה, והירגעות למרגלות אחד האתרים שמצאנו בדרך. הדרכים המשניות העוברות באזור הרי והמיוער הזה, סלולות ברמה טובה מאוד, בדרך כלל, ומעניקות שפע של פניות ועיקולים, מענגים לרכיבה. פילוסופיית הרכיבה שלנו כוללת, רכיבה במהירות עד המהירות המותרת בכל דרך, מה שמאפשר זמן ואפשרות ליהנות מהנוף סביב, ומאפשר לנוע ללא מתח ולמצות את היופי שנגלה לעניינו.
עוד עניין שבמסורת הרכיבה שלנו הוא עצירה בנקודות מבודדות ויפות, לתה בהכנה עצמית עם פינוק בקטנה (ואפל לימון, עוגיות, או כריך שהוכן מראש). אבל, מאחר ואין אפשרות להטיס איתנו את מיכלי הגז, חיפשנו מיכל המתאים לראש כירת הבישול שהובא איתנו בערכת הקפה (תה) הנאמנה שלנו. אלא, שבכל מקום שמצאנו, היו רק המיכלים מהסוג שאינו מתאים לנו (היו בנמצא רק מיכלי ניקוב חד פעמיים, ולא מיכלי הברגה). אז בינתיים התאזרנו בסבלנות, לא וויתרנו, בהמשך, אולי נמצא…


הרכיבה דרומה והמעבר לשוויץ, מביאה איתה מזג אוויר קר ורטוב יותר. אבל הנוף דרמטי ומחפה על כל אי נוחות באשר היא. הציוד מתפקד להפליא, ואנחנו מרגישים נעים ויבש. הרכיבה עוברת דרך כפרים פסטורליים וציוריים, כמו גזורים מסרטים כמו "היידי בת ההרים" ו"צלילי המוזיקה". הבתים הפזורים סביב, נטועים בין כרי דשא עצומים, עצים, והרים מכניסים לאווירה של שקט ושלווה עולמית. אהוד בנאי דיבר על פרדס-חנה כרכור, ואני תוהה איזה פיוט נפלא מפרי עטו היה מופק על הנוף הנשקף לעניינו. אני קטונתי.
בשעות אחר הצהריים, נכנסנו לעיירה בשם שוץ – Schotz, שם מצאנו מסעדה איטלקית מצוינת, עם תנור פיתה על גחלים, אכלנו ארוחת צהרים/ערב והמשכנו לעיירה Sorenberg הנמצאת באזור שמורת Fluhli ונושקת לאתר סקי גדול. העיירה, שוכנת למרגלות רכס הרים מרהיב, אליו ניתן להעפיל בעזרת מספר רכבלים (רובם פתוחים רק בעונת הסקי), כך שמחוץ לעונה העיירה, שקטה ונעימה מאוד.
נכנסנו למלון Sorenberg hotel הצמוד למסעדה קטנה (המסעדה נסגרת מוקדם ולכן הספקנו רק לשתות קפה…). המלון בסיסי ביותר אך נקי ונעים, ומציע ארוחת בוקר כלולה במחיר (100 יורו לחדר). אל מולנו – גבעות ירוקות ומעליהן מתנשאים הרים עוטים לבן – הבטחה ליום המחר.
מנהלת המלון, אוסטרית מקסימה, שמחה לבואם של אורחים ידידותיים למקום השקט כל כך.
בטיול לילי לפני שינה, מצאנו גם מעין פאב מאולתר ויפהפה במקום הקטן ״והנידח" יחסית. הפאב בנוי בתוך אוהל אינדיאני משולש גדול ומיוחד, המפעילים ידידותיים ונעימים, והעיצוב מקסים. וגם פגשנו על הדרך שני אורחים חמודים שזכו לתמונה בטלפון (ראו התמונות)
מחר כבר נתחיל לטפס על ההרים ולחוות את מעברי ההרים המופלאים אליהם כיוונו במסע הנוכחי.
הולכים לישון.

מפת מסלול היום השני

להתראות בפוסט הבא

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

———————————-.

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

27 ביוני 2018 דפנה ואלי חפץ עושים ת'אלפים 1

 

רכיבת כיף באירופה

את הרומן שלנו עם אופנועים, התחלנו אשתי ואני עוד ב 1995, כאשר החלטנו "לדהור" על סוזוקי GN250 בייצור מקומי, מקנצאנבורי למפלי אראוון במזרח תאילנד.
מאז הספקנו להתחתן, נולדו ילדים ואף בגרו וגם אנחנו קצת… אבל רק בגיל, לא בראש 
בדרך עוד היו כמה אופנועים, אבל רק לפני שלוש שנים חזרנו לרכב ולטייל בזוג בצורה יותר רצינית.
החלום לטייל בחו"ל על אופנוע, או נכון יותר, לייצר מסעות על גבי הכלי המופלא הזה, דוגר ומקנן בנו כבר שנים רבות. הרפתקאות (דוט קום) של טיילים כמו יוני בן שלום, לירן מרקוס, אדם שני, ועוד רבים וטובים, היוו השראה ותדלקו את החלום למסע ארוך והרפתקני, שאותו עדיין אנו מתכננים.
אבל, לפני שיוצאים למסע של חודשים ארוכים, בקצוות עולם לא ידועות, חשבנו שכדאי להתחיל במסע צנוע יותר, אבל לא פחות חשוב ומרתק. לאחר מספר לא מבוטל של טיולים בכל קצוות פיסת האדמה שניתן לקרוא לה שלנו, כולל מסעות של מספר ימים, למען למידה של שגרת התנהלות רציפה על הפלטפורמה הייחודית והמאתגרת, העמסה פריקה ושימוש בציוד קמפינג – החלטנו שאנחנו מוכנים לצעד הבא – טיול בחו"ל.
תרבות האופנוענות המפותחת, הכבישים המופלאים, והנופים המהממים של הרי האלפים קסמו לנו כנקודת זינוק לעולם הטיולים הרכובים בחו"ל. וכך היה. חברנו לזוג חברים יקרים, איתם אנו מטיילים בארץ וסימנו את פרנקפורט כנקודת התחלה.
הנחיתה בפרנקפורט ביום חם, לח ודחוס של ראשית יוני, הייתה ההפתעה הראשונה. בדרך כלל הנחיתה באירופה, מקדמת את פנינו, באוויר קר וצונן עם ניחוח ייחודי של אירופה, סגרירית, קרירה ועוטפת בהרגשה מסתורית. הנחיתה למזג אוויר תל אביבי, הפתיעה כאמור, אבל, הרגשנו בבית…
8/06/2018 יום ראשון לטיול, הטיסה מבן גוריון יצאה ב 06:00, כלומר עברנו לילה ללא שינה כי הגענו לשד"ת כבר ב 03:00 לפנות בוקר. טיסה של כ 4 שעות והופ, אנחנו בפרנקפורט. היום הוקדש להצטיידות מכף רגל עד ראש שתוכננה מראש: מובטחים הסברים וביקורת על הציוד שרכשנו – שיגיעו בהמשך. לאחר התרוצצות בין חנויות לציוד אופנועים ברכב שכור ליום אחד (טיפ חשוב: שכירת רכב בשדה התעופה גוררת קנס והחזרה במקום אחר גם היא) ועצירה לארוחת ערב מעולה במסעדה איטלקית שכונתית, קטנה אך מיוחדת בשם מדיטרנו. למותר לציין, כי, ביקשנו המלצה על מסעדה אסייתית מהבחור בחנות הציוד. הבחור שמח לעזור, ונתן לנו כתובת של מסעדה בלב שכונת מגורים שקטה. הגענו למסעדה עם השם אותו ציין הבחור… אבל כנראה שאיטליה עברה לאסיה, והכול בא על מקומו בשלום… הולכים לישון לפני התחלת הטיול עצמו למחרת בבוקר, עייפים אך מאושרים ומתרגשים.

2018 9/6 יום שני לטיול, מתפנים ממלון RELAXA המצויין, (מלון מעולה, צוות מקסים ומחיר מצוין) משאירים את התיקים והמזוודות (ריקות כמובן) בשמירת החפצים למשך שבוע, ונוסעים ל – HM Motors לקבל את האופנועים שהזמנו מראש (חודשים מראש…. אחרת אין סיכוי למצוא אופנוע בעונה זו!!). דנילו, בחור צעיר ואנרגטי, מקדם את פנינו, עם זוג אופנועים מתוחזקים להפליא ונקיים. יוסי מעמיס את ה BMW R1200GS ADV השחור, אופנוע כמעט זהה לזה שהוא רוכב עליו בארץ. ואני מתחיל להתוודע אל ה Ducati Multistrada הלבן

(גם אני רוכב על BMW R1200GS בארץ). אנחנו מנווטים את דרכינו בעזרת GPS.
ציוד הרכיבה חדש לי: קסדה, חליפה, כפפות , מגפי הרכיבה. האופנוע חדש לי ואני זקוק לזמן התרגלות לתמהיל החדש והמורכב הזה. למזלי, דפנה ואיריס, נסעו להחזיר את הרכב ששכרנו ליום הסידורים הראשון, והיו לי כמה קילומטרים לבדי על האופנוע כדי להתרגל. אספנו את בנות הזוג שלנו ממרכז פרנקפורט, והתחלנו להתגלגל אל מחוץ לעיר.
החום מעיק, אבל הנפש מתרוננת, יורדים דרומה לכיוון היער השחור כשבסופו של דבר המטרה היא מעברי ההרים באלפים. כרגע הרכיבה מנהלתית, הכבישים מהירים, והנוף ברובו אורבאני. אומנם אורבאני, אבל ירוק, הכבישים מעולים, והנהגים אדיבים, אבל לא לשם כך הגענו עד כאן. לאחר כשעתיים רכיבה, בתוך כמה דקות, אנו מרגישים שינוי דרמטי במזג האוויר. האוויר מתקרר, טיפות גשם גדולות מטפטפות, והופכות באחת למבול של ממש. עוצרים עצירה מנהלתית מהירה, להתאמת הציוד למצב החדש, ותוך דקות אנחנו רוכבים בגשם שוטף ובוחנים את איכותו של הציוד החדש. הכול עובד למופת ואנחנו נשארים יבשים ומחויכים מתחת לציוד. גם הרכיבה מרגישה בטוחה לנוכח התנאים.


לצהרים עצרנו בשטוטגרט (להשלמה של פריט חסר שלא מצאנו בפרנקפורט, אבל היה חיוני דיו, לאלץ כניסה לעיר ואף עיכוב קל) אבל באנו על סיפוקינו הקולינארי מאתמול, ונכנסנו למסעדה וייטנאמית מקומית ואוטנטית (viet wok ) שהייתה מעולה (וזולה). במסעדה התוודענו לבחור מקומי חמוד, אופנוען בעצמו, שנתן כמה עצות טובות להמשך הדרך.
יצאנו משטוטגרט (עיר ענקית ומתועשת) והמשכנו על פי עצתו, לכיוון Donaueschingen (מי שיודע לקרוא את זה מקבל סוף שבוע זוגי בקבול עם אירוח מסורתי בסגנון הטאליבן חאלק). עד מהרה ירדנו מהכבישים המהירים, והתחלנו ליהנות מנוף כפרי קסום. בתים טבולים בירוק, נחלים ונהרות.

עצי היער השחור החלו ללוות אותנו בדרכינו. לקראת ערב, ואנחנו במגמת חיפוש למקום לינה ראשון לטיול הנודד. מתוך הכביש המתפתל בין עצים, גבעות וואדיות ,התגלתה עיירה קטנה וחמודה בשם Alpirsbacher Klosterbräu Glauner. מצאנו מלון נעים בשם Kaiser בו עצרנו ללילה.

השעה כבר אחרי שמונה בערב, אבל החושך מתחיל לרדת רק בסביבות עשר, כך שעדיין היינו רחוקים מהחשיכה. וכך יכולנו עדיין להתמוגג על כוס תה מהנוף המקסים שנשקף ממרפסת החדר. כלל ברזל הוא למצוא מקום לינה באור יום. כך לא מפסידים את הנופים, והרכיבה בחשיכה ממילא לא בטוחה, במיוחד באזורים כפריים ולא מוארים התמקמנו, ופרשנו לשינה טובה אחרי יום ארוך, מהנה אך לא פשוט. הרכיבה בדרכים לא מוכרות, במזג אוויר משתנה ומאתגר, עם אופנועים לא מוכרים ובתנועה צפופה, בחלק לא קטן מהדרך, מעייפת יותר מהמצופה.
מה שכן קורה כמצופה, הוא שאנחנו לומדים לאט לאט, איך נראה מסע על אופנוע.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

——————————————————————

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

18 ביוני 2018 אירה ויואב מסכמים מסע של 14 חודשים

רכיבה זוגית באמריקות- סיכום וטיפים חשובים

סיכום הרכיבה מבואנוס איירס לדאלאס
5 חודשים על אופנוע, 20,000 ק"מ, 14 מדינות, 110 מלונות שונים, דורשים סיכום (וסליחה שהוא יצא כה ארוך). הטיול כולו ארך 14 חודשים מפלורידה לקליפורניה דרך אלסקה בקרוואן ומבואנוס איירס לדאלאס באופנוע, יותר מ- 40,000 ק"מ, 15 מדינות, שני אופנועים וקרוואן אחד. אלו הפוסטים הקודמים שפורסמו: ברזיל ואורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה, פרו, פרו2 אקוודור וקולומביה, פנמה קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס וגואטמלה, ומקסיקו.
מילן קונדרה כותב ב"ההנאה שבאיטיות", "האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו… הוא תלוש מרצף הזמן… הוא במצב של אקסטזה… ולכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד ומי שמשוחרר מהעתיד אין לו ממה שיחשוש". ואכן הרכיבה על האופנוע היא מרכז הטיול, יותר מהנוף שאתה עובר בתוכו, האנשים שסביבך, ואפילו אתה עצמך.

התחלה בקראוון

האופנוע – חלק מכל טיול שלנו הוא לנסות אופנוע חדש, בכל טיול אנחנו רוכשים אופנוע ומוכרים אותו בסוף הטיול (זה התחיל מסיבות כלכליות אך הפך לאידאולוגיה), כבר רכבנו על ימהה R6 YZF, שלושה חודשים מרומניה לגרמניה וחזרה, קווסאקי VN 800, בישראל וכן לאורך הים האדריאטי, רוייאל הנפילד, חודשיים בהודו, ממומבאי לקרלה וחזרה, סוזוקי ויסטרום 650, שלושה חודשים מסן פרנסיסקו למיין וחזרה לניו יורק. והפעם BMW GS1200, דואל ספורט, 1200 סמ"ק, 110 כ"ס.

ללא ספק האופנוע הטוב ביותר עליו רכבנו. כל עוד אתה על כביש הוא מספק את הסחורה, קצת פחות בדרכים לא סלולות שכן גובהו ומשקלו (400 ק"ג כולל ציוד ורוכבים) עומד בעוכריו והוא ממש לא סלחני. כמו כן האופנוע אלקטרוני ונשלט על ידי מחשב מה שמקשה על תיקון עצמי של תקלות (ולצערנו היו כאלו), היו שני מקרים שרק מוסך מורשה יכול היה לטפל בבעיה שהתעוררה וכאלו לא ממש מצויים לאורך המסלול בדרום אמריקה (למשל תקלה אחת השביתה אותנו למשך שבוע – ראו כאן).

אנשים

– קשה להכליל 700 מיליון אנשים שחיים ב-20 מדינות (מהם ביקרנו ב- 14), שמגיעים ממוצא כה שונה (מגרמנים ועד אינדיאנים) ובכל אופן יש משהו מאוד דומה באמריקה הלטינית, קודם כל כולם מדברים ספרדית (פרט לברזיל) וכולם לא מדברים אף שפה אחרת (כולל ברזיל). כל האנשים שנתקלנו בהם היו חברותיים ורצו לעזור, למרות קשיי השפה,

בכל פעם שנזקקנו לעזרה מכל סוג שהוא תמיד הרגשנו שאנחנו לא לבד, ללא קשר אם מדובר בפקידי ממשל, עובדי מלון או סתם אדם מהרחוב. למרות השמועות על סכנות ואלימות לא נתקלנו אפילו פעם אחת בתופעות מפחידות או אפילו לא הוגנות. אך ראוי לציין את פרו שכן שם יש תחושה אוטנטית של דרום אמריקה (לא רק עבור תיירים), הלבוש, הערבוב בן מודרנה לשוק הומה, והנאיביות של התושבים, קסם של מקום.

מלונות –

ליתר ביטחון לא לקחנו אתנו אוהל או שקי שינה שלא יעלה אפילו הרעיון בראש מי מאתנו לישון בחוץ. לא היינו בטוחים שיהיו לנו מלונות לאורך כל הדרך אבל בוקינג (Booking.com) לא אכזב. מאחר וסגנון הטיול היה דילוגי הרי כמעט בכל לילה ישנו

במלון אחר וכאמור עברנו מעל ל- 100 מלונות שונים בחמישה חודשים. היו לנו שני תנאים:

1) חדר עם מקלחת, 2) ציון 8.5 ומעלה (על ידי עשרות מדרגים לפחות). כמעט לכל אורך הדרך מצאנו מלונות כאלו מתחת ל- 50 דולר ללילה לזוג (עד שהגענו לארה"ב כאן המקבילה היא 100 דולר פלוס מיסים). גילינו מספר עובדות מעניינות:
• המלונות שהכי אהבנו (ציון 10 שלנו) היו בבעלות זרה (אטלקי, שווצרי, רומני…)
• דווקא בערים הגדולות עם הרבה מלונות תקבל יותר באותו מחיר (תחרות?)
• ניתן לסמוך על הציונים של בוקינג, אנחנו ממש ידענו מראש כמה נאהב את המלון
• מוטל (Motel) איננו מה שאנחנו רגילים אלא מלון אוהבים עם מראות על התקרה, ערוצי סקס בטלוויזיה וחניה סגורה
• הוסטל גם אם עונה על הדרישה שלנו (חדר נפרד, ציון גבוה), בדרך כלל לא יהיה מה שאנחנו מצפים (כנראה המדרגים רגילים לסטנדרט אחר)

כבישים

– לאחר מספר ניסיונות לא פשוטים בדרכי עפר החלטנו לנסוע רק על כבישים סלולים, צהובים ככול האפשר או לבנים אם אין ברירה (בגוגל מפות), מאידך השתדלנו להימנע מאוטוסטרדות ועלינו עליהם רק כשלא הייתה ברירה. בגדול ניתן לומר שהכבישים היו סבירים כמעט בכל המדינות. זה לא מונע את הצורך בערנות, אתה נוסע בכביש ראשי סלול טוב במהירות בין עירונית וחושב שהרוח

שנושבת דרך הקסדה שלך זה טעם החיים, suddenly אתה מוצא את עצמך מרחף חצי מטר באוויר, אף אחד לא נתן לך רמז שיש כאן באמפר בגובה הר תבור באמצע הדרך המהירה, בכל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור, ורוב מדינות מרכז אמריקה (בעיקר גוואטמלה ומקסיקו), אם יש מחלה שחובה לעקור מהשורש היא הבאמפרים. או כביש חדש שסיימו לסלול רק לפני כמה חודשים, הסימונים בצהוב על הכביש עדיין בוהקים ואתה כמו התרנגולת שלא ניחשה מתי היא תהפוך למרק בטוח שהחיים נמשכים לנצח מוצא את עצמך בתוך בור שרק מכונה מתוצרת גרמניה יכולה לצאת ממנו בחתיכה אחת, לכן לאחר מקרה או שניים כאלו (והם ממש לא חריגים כאן) אתה לא מוריד ערנות אפילו לא לשנייה (קריאות הקרב "באמפר", ו-"Hair-pin" נשמעו בקשר לעיתים קרובות) .
לאורך הטיול פגשנו מעט מאוד רוכבים כמונו, מי שפגשנו היו בעיקר ברזילאים (רוכבים בקבוצות) ממהרים לכיוון אלסקה, או קנדים, ואוסטרלים בכיוון ההפוך לארגנטינה. ככל שהמדינה מבוססת יותר פגשנו יותר רוכבים מקומיים (ארגנטינה, ברזיל, קוסטה ריקה…). אנחנו רכבנו בשלווה, יום רכיבה רגיל שלנו נע בין 200 ל- 300 ק"מ עם הפסקות של ימים מלאים לטיולים ופינוקים, אך פגשנו מספר רוכבים שגומעים גם 1000 ק"מ ביום, יום אחרי יום.
ולסיום נושא התחבורה, חידה. מה הדבר הכי שימושי על כבישי אמריקה הלטינית. לא באמפר, גם לא כלי רכב, לא תמרור או רמזור… האביזר השימושי ביותר הוא קונוס אדום לבן שמצביע על כך שיש בור בכביש/ תיקונים בדרך/ רכב מקולקל/ מחסום משטרתי או סתם מונח באמצע הכביש כדי שתאטו וינסו למכור לכם משהו.

אוכל –

אחרי שלושת רבעי שנה בארה"ב וקנדה חיכינו כבר להגיע לטאקוס, בוריטוס, טוסטדוס וטמאלס, גואקמולה ומנגו, סביצ'ה ומריסקוס. בין אחת צמחונית אך אוהבת חריף (הן אוכל והן שתיה) לבין אחד קרבונר מובהק שדומע רק מהריח של חריף אנחנו מכסים את כל מגוון האוכל האפשרי ולכן עוד לפני שאנחנו חוקרים את הנופים והאתרים במדינה אנחנו עושים רשימה של מאכלים שחייבים לטעום. אין בספרדית מילה לצמחוני ואם אתה רוצה מנה צמחונית יש לפרט מה לא לשים במנה דהיינו – ללא עוף, ללא בשר, ללא חמון… אחרת תקבל מנה אמנם ללא עוף אבל עם חתיכות פסטרמה מפוזרות כיד המלך.
בכל המדינות שעברנו בכל קרן רחוב יש דוכן שמתמחה במוצר אחד, תירס עם מיונז וחמאה, עוף מצופה נוטף שמן,

ביצי שלו, נקניקיה בסגנון מקסיקני, טאקו ממולא בדג מעושן, אננס פרוס טרי, מנגו סחוט במקום וכן הלאה וכן הלאה, ואנחנו שאוהבים אוכל עממי חוגגים, היו ימים שהארוחות שלנו היו "ארוחת טעימות", דהיינו מעבר מדוכן לדוכן וטעימה של מה שיש לו להציע (כל אחד "רק בלירה"). אמנם עברנו מלא מדינות אבל בדיעבד מסתבר שאולי השמות מתחלפים אבל הגלובליזציה עובדת גם כאן והמאכלים מאד דומים עם מעט חריגים למשל בפרו שרקן (Guinea pig) הוא מעדן, ובמקסיקו צרעות מטוגנות הן אחלה אבל בדרך כלל המאכל השולט הוא עוף על כל צורותיו.
בסוד נגלה לכם שלאחר ההתלהבות הראשונית (שנמשכה כשלושה חודשים), מצאנו את עצמנו לפחות פעם בשבוע, מחפשים סאבווי כדי לקבל סנדוויץ' כמו שאנחנו רוצים, ועברנו לדיאטת הכל-חוץ-מעוף…

מזג אויר ונוף

– כאשר אתה על האופנוע, הגשם מרטיב אותך, השמש מחממת אותך, והרוח מצננת, ואתה מרגיש את הכביש על כל בליטותיו, עיקוליו והנוסעים עליו. ולכן מזג אויר נוח ממש משמעותי (למפונקים שביננו). הטיול שלנו שהתחיל בדרום בינואר והסתיים בצפון ביוני קלע בדיוק למזג אויר נוח לאופנוע. למעט פעם אחת של גשם סוחף שתפס אותנו בקיטו אקוודור (כולל ברד בגודל מפחיד) ולמעט חום מעיק שהיכה בנו ביוני בטקסס (41 מעלות בשעה שש בערב). סך הכל מזג האוויר היטיב עמנו. אז אין תלונות.


חלק גדול מהטיול נסענו בגובה ככל שיכולנו, הן מאחר ומזג האוויר בגובה בקיץ ממוזג אך גם מאחר ואנחנו אוהבים נוף הררי. ללא ספק אהבנו ביותר את הנוף בפרו ואקוואדור ועוד נחזור לשם (ראה כאן), הן מבחינת הנהיגה בדרכים המפותלות והן בזכות הנוף המגוון (והמצטלם נהדר).

ולסיכום

קהילת האופנוענים הם עם מיוחד, תמיד ינופפו לך לשלום, יחפשו מסעדות אופנוענים לספר חוויות ויעצרו לך בלי לשאול כאשר אתה תקוע. וכמובן קבוצות הרכיבה (ווטסאפ) שתמיד שם לעזור לך בעצה, אירוח או עזרה פיזית במקרה הצורך (אנחנו חברים בקבוצה ישראלית- קבוצת "הרפתקה" הקשורה לאתר זה (תוספת של יוני העורך) (בעברית), דרום אמריקאית (בספרדית) וכלל עולמית (באנגלית). רבים אמרו לנו על המסע שזאת "חוויה לכל החיים" או "חוויה חד פעמית", ואכן היא כזאת עד הפעם הבאה שאנחנו כבר שוקדים על הכנתה.

מחר תל אביב

——————————————————————


כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————-

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

12 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 10

ראלי שעושה רק טוב לי

ראלי אופנועים – אוסטין
מסתבר שיש התכנסות רוכבים באוסטין בדיוק כשאנחנו שם והחלטנו להצטרף. אחד הירידים הגדולים בארה"ב ואנחנו שם בתפקיד אנתרופולוגים.

הרעיון הבסיסי בהתכנסות כזאת הוא להיות שונה, ואכן מצאנו את עצמנו שונים בלי שהתכוונו. הרוב המוחלט של המשתתפים הם בעלי הארלי דווידסון ואנחנו עם הב.מ.וו שלנו חריגים אבל לא חריגים "טוב". חריג "טוב" הולך עם נוצות כמו אינדיאני, צובע את האופנוע שלו בכתום שטרם נראה או מרכיב לו מפלט באורך מטר וחצי. אנחנו סתם שונים גיקים.

אז למרות רוח החופש ולמרות שאתה באמת יכול ללבוש מה שאתה רוצה, יש כאן דה פקטו מדים. גברים ג'ינס, מגפיים ומעיל עור בלי שרוולים (אנחנו בקיץ בטקסס) מלא בגולגולות ובניטים ומטפחת ראש. נשים לעומת זאת שורטס שאינם משאירים מקום לדמיון, חזייה של בגד ים ומעליה מעיל תואם לבן זוגה ובנדנה וכמובן מגפיי בוקרים.

בעיקרון יש שני תנאי יסוד ובשניהם לא עמדנו:
1) משקל מינימום של המשתתפים, 100 קילו, 150 עדיף.

2) קעקועים על כל הגוף. החוק הוא שככל שאתה מקועקע יותר אתה לבוש פחות

הגיל ההתחלתי כאן הוא 50 (אנחנו ממש מרגישים ילדים). יתכן שרוכבי הארלי זה דור שהולך ונעלם ויתכן שהאירוע הזה שהוא די יקר מסנן את הצעירים. היתרון הוא שמפאת גיל המשתתפים האירוע די רגוע ואין ביטויי אלימות מכל סוג שהוא (האמת הפתיע אותנו).
אז מה עושים ארבעה ימים בחברה אלפי אנשים שהם לא ממש במילייה החברתי שלנו. קודם כל צריך להבין שכולם מגיעים לאירוע עם האופנוע . ולכן המונים פשוט רוכבים במעגלים ברחבי היריד במטרה להיראות. וכאמור זאת טקסס בקיץ (40 מעלות הוא עניין שבשגרה) כך שרכיבה בשמש לא ממש כייף. חלק אחר בעיקר בעלי האופנועים המושקעים מחנים במקום אסטרטגי ועומדים ליד בבת עינם כדי לענות על שאלות העוברים ושבים…

ובנוסף… בירה מהבוקר עד מאוחר בלילה… מוזיקה – בכל רגע נתון יש באיזה שהוא מקום להקה שמנגנת קאונטרי על כל סוגיו, בערב יש הופעות ענק של להקות ידועות (לא לנו אבל יש להם מיליוני צפיות ביוטיוב, בדקנו)…

וגם האבקות גמדים… תחרות סקטים של נשים… ומה שהכי התמכרנו אליו תחרויות אופנועים מכל סוג ומין מחובבים ועד מקצוענים מאופנועי מיני ועד ענקים ומפחידים…

והכי חשוב כל ערב בשקיעה מתארגן באופן ספונטני מצעד ברחבי היריד ואז יש לך שתי אפשרויות:
1) את/ה רוכב וחושף את נפלאות הכלי שלך (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרות צבעוניות שאותם תציג בגאווה על החזה החשוף)
2) את/ה יושב על המסלול וזורק שרשראות (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרת…)

מחר דאלאס והביתה.

————————————

כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————

תגים: , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »