הרפתקה דוט קום

28 בינואר 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ

דרום אמריקה על אופנוע (2)

בוליביה – צ׳ילה – ארגנטינה

 

בוליביה

 מעבר הגבול מפרו לבוליביה לקח כחצי שעה ללא שום בעיה. החלפתי מטבע במקום ויצאתי לדרך ל- Copacabana עיירה קטנה ומיוחדת לחופה של ימת טיטיקקה המראה מגובה ההר לפני שמגיעים לעיירה – ממש מרהיב. כשטיילתי קצת בעיירה – ולמרות שעכשיו זו לא עונת שיא  – רואים שזה מקום תיירותי סואן על פי המסעדות, המוטלים, חנויות המזכרות ומשרדי הנסיעות. עיירה קטנה שקטה ואותנטית. למחרת המשכתי מזרחה כדי לעלות על מעבורת שחוצה את מייצר Tiquina.

והדרך לשם היתה פשוט מרהיבה עולים לגובה של כמעט 4000 מטר ורואים את ימת טיטיקקה מכל זוית אפשרית יפה יפה..

אחרי החציה הדרמתי ל-La Paz , בירת בוליביה, פה כבר הכל שונה לגמרי; רעש של עיר גדולה, תנועה בכבישים הפקוקים מאוד והגרוע מכל צפירות הבלתי פוסקות של הנהגים כאילו מדברים אחד עם השני. לקח לי כשעה וחצי עד שהגעתי למוטל שבחרתי מראש במרכז העיר (בדיעבד אולי טעות) קרוב מאוד לשוק המכשפות. גם פה, רעש עד אמצע הלילה. בכלל, נראה לי שכל העיר שוק אחד גדול. גם כשנכנסתי העירה וגם שיצאתי ממנה, כל רחוב שני זה שוק. לא ממש נהנתי פה למעט המראה היפה של העיר מלמעלה כשהייתי כבר בדרכי החוצה

. גם ויתרתי על "דרך המוות" המפורסמת, אולי אם הייתי פה לפני 20 שנה היה סיכוי. בדרך לסאלר עצרתי עוד בעיירה Oruro.

בבוליביה מחיר הדלק לתיירים כפול מהמחיר למקומיים. כל רכב שנכנס לתדלק מכנסים את מספר הרישוי שלו למחשב שמפעיל את המשאבה, מספר רישוי זר מאפס את המונה לפי שניים 8.6 במקום 4.2 במטבע המקומי. בסה"כ לא נורא. הדרך מ- Oruro לסאלר היתה מדברית עם רוחות חזקות אך ככל שהדרמתי הרוחות נרגעו וגם אני. הסאלר מקום מרהיב ביופיו, ממש אין מילים לתאר את המרחב העצום שרואים רכבתי קצת לעומק לתוך המדבר, אך לא יותר מדי, רוכבים שפגשתי בדרך הסבו את תשומת לבי שהמלח מזיק למערכת האלקטרונית סנסורים וכדומה שלא חסר באופנוע הזה. כמובן צילומים עם כל הסמלים ואטרקציות נשארתי עוד קצת להתבוננות

והמשכתי ל-Uyuni עיירה ממש קטנה לא מפותחת במיוחד אבל יש את כל מה שתייר צריך. פה שהיתי יומיים למנוחה, התארגנות וחישוב המשך המסלול. הכוונה שלי היתה לרכב ל-San Cristobal ול-Alota Canton ומשם דרומה לדרך הלגונות אך לאחר שהתייעצתי עם מדריך טיולים מקומי (בידיעה שהדרך לא קלה) החלטתי לוותר. אז מ- San Cristobal תדלוק אחרון והמשכתי לגבול עם צ'ילה. דרך לא סלולה אך לא קשה במיוחד. באחת הפעמים שעצרתי לצלם, ראיתי מולי אופנוע שבא לקראתי חיכיתי שיגיע בתקווה שיעצור ושנוכל להחליף מספר מילים, אכן הבחור עצר היה עם בת זוגתו כמורכבת.

התחיל לדבר בספרדית וכשהבין שאני לא דובר את השפה עבר לאנגלית. החלפנו כמה משפטים ואז באה השאלה מאיפה אני כששמעו את התשובה מישראל, שניהם הורידו את הקסדות מראשיהם והתחילו לדבר בעברית, מסתבר שהם ישראלים מחיפה שגרים כרגע בארה"ב ומדי פעם יוצאים להרפתקה קצרה, דקות ארוכות החלפנו רשמים וסיפורים ונפרדנו לדרכנו. איזה עולם קטן אה. זהו, מעבר הגבול לצ'ילה לא לקח זמן רב, היתה שם רוח חזקה וקרה בגובה 3500 מטר לערך. ישנתי ממש שם בגבול בצד הצ'ילאני בעיירה Ollague במוטל קטן וחמוד עם ארוחת ערב חמה וארוחת בוקר אחלה מקום. זהו, מחר לצ'ילה.

צ׳ילה

הבוקר היה קר כמה שכבות ביגוד עליי יצאתי לדרך לא לפני שנכנסתי למכולת היחידה בעיירה שהיא גם מרכז הפעילות המקומית, החלפת כספים, חיבור ל-Wi Fi, כרטיסים לאוטובוס וכל מידע שצריך, אני החלפתי את המטבע הבוליביני שנשאר לי למטבע המקומי והגברת אפילו כיבדה אותי בכוס תה חם ויצאתי לדרך עם הרבה ציפיות מצ'ילה. ככל שהדרמתי מזג האויר השתפר משמעותית כי גם יורדים בגובה, אחרי שעה של רכיבה, הייתי צריך לעצור ולהוריד מעליי את הלבוש החם שלבשתי בבוקר, עד ל-Calama הדרך היתה יפה ותיכף מרגישים שזו מדינה אחרת במיוחד בעיר עצמה, הכל נקי ומסודר ומפותח יותר תשתיות הכבישים, תרבות הנהיגה והאנשים עצמם ניראים יותר מבסוטים מהחיים. מפה הדרמתי ל-Antofagasta בדרך ביקור ב-La Portada צוקים מרהיבים על חוף האוקינוס

. Antofagasta עיר יפיפייה מערבית לכל דבר והאנשים פה חיים טוב. בדרך כבר וכמעט לא רואים את הכפריים הקטנים והדלים שראיתי בכל דרום אמריקה עד כה, ניראה שצ'ילה מדינה יותר עשירה ומתפתחת. זהו אני כבר בגובה פני הים ודבר מורגש היטב אחרי שהייתי יותר מחודש בגובה 3000/4000 מטר מעל פני הים שם הייתי מתעייף די מהר מחוסר החמצן, פה מרגיש הרבה יותר טוב מבחינה גופנית וזה מעודד. עוד בדרך דרומה עצרתי ב-Hand of the Desert

המיתולוגי, מרשים.

עוד לא הצלחתי ליצור קשר עם המוסך ב-Santiago שם מתכנן לבצע טיפול לאופנוע אבל יש עוד כמה ימים. בינתיים המשכתי דרומה על כביש מס. 5 דרך Chanaral ו- Copiapo La Serena עד ל- Santiago. הרבה ק"מ של רכיבה ואיתם מגיעות גם המחשבות בעיקר המחשבות על המשך המסע ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה (קשה) לוותר על האופציה של להגיע לדרום אפריקה. מרגיש שבע, העייפות ניכרת, ולגעגועים הביתה ולמשפחה ולארץ שלנו יש השפעה מרובה, לא עניין של זמן או תקציב פשוט מרגיש שאסיים פה את דרום אמריקה מיציתי את עצמי במסע הזה. הדרך ל- Santiago לאורך החוף יפה מאוד, כפרי דייגים קטנים בכל מפרץ והריח של הים הופך את הרכיבה להנאה רבה. Santiago עיר מדהימה הגעתי אליה ב-1.1.2020 וחשבתי לעצמי שעקב כך הכל רגוע ושקט ואין פקקי תנועה אבל מסתבר שכך העיר, מפותחת להפליא שבילי אופניים בכל מקום כבישים ראשיים מחוץ לאזורי מגורים אנשים אדיבים הרגשתי כמו בקנדה. התאכסנתי פה ב- Hostal Casa Matte מקום מפגש לאופנוענים עם חצר גדולה לחניה ובעל בית שיעזור ככל שידרש. היו פה 5 רוכבים שהמסקרנים היו זוג מאנגליה שהגיעו לבואנוס ארייס עם האופנוע שלהם ירדו לאושואיה ובדרכם לפרודו ביי אלסקה,

דיברנו המון הרי אני עושה עשיתי את הדרך ההפוכה… היה כיף. פה גם ביצעתי טיפול לאופנוע החלפת שמנים, פילטרים וצמיג אחורי. השירות היה טוב והמחיר סביר. אחרי יומיים המשכתי דרומה דרך Talca , Temuco פה שוב שהיתי יומיים להתארגנות ומנוחה. הנוף בדרכים משתנה רואים יותר ירוק , יותר שטחי חקלאות בעיקר כרמים וגם מזג האויר מתקרר.

ארגנטינה (וצ׳ילה)

ממשיך בדרכי דרומה והדרך עדיין ארוכה עד לאושואיה. ב-Osorno החלטתי לפנות מזרחה לארגנטינה ולא להגיע ל-Puerto Montt ומשם להתחיל את דרך 7 "קארטרה אאוסטרל" ולהשתמש בשרותי המעבורות עד ל-Ohiggins זאת היתה התוכנית. זהו חציתי את הגבול לארגנטינה בפעם הראשונה מעבר חלק ללא בעיה. מזג האויר לא מבשר טובות גשם רוחות וקור בשלושה הימים הקרובים, בסופו של יום הגעתי ל-Bariloche ולא נהנתי מנוף של האגמים הנמצאים צפונית לעיר. Bariloche עיר מקסימה וזאת תודות לנוף המקיף אותה, נאלצתי לשהות פה יומיים עקב מזג האויר הסוער, וממש אי אפשר היה לטייל באטרקציות בסביבה הקרובה לעיר או אפילו לצאת מהמוטל, די למזלי היו במוטל 3 חברה ישראלים, תרמילאים שמטיילים כל אחד בנפרד ובמקרה נפגשנו פה, כמובן שדיברנו הרבה ואפילו בערב התארגנו לעשות על האש, ובאמת הבשר פה משהו מיוחד. איך-שהו עברו יומיים ולמרות שמזג האויר לא השתפר משמעותית, החלטתי להמשיך דרומה, אחרי כשעתיים נסיעה הגשם פסק אך רוחות חזקות מאוד לא פסקו עד שהגעתי ל-Esquel ,פה פגשתי את אדם שני שטייל כבר בכל העולם

וממשיך לטייל בכל פעם שמזדמן לו (רכוב על אופנוע כמובן) אומנם פגישה קצרה אך ההרגשה שהספקנו המון, דיברנו עד אמצע הלילה על תה חם, ארוחת בוקר מפנקת וגם רכבנו כ-50 ק"מ יחד ונפרדנו לשלום כל אחד לדרכו היה כיף גדול וכבוד גדול לשנינו.

זהו נכנסתי בפעם השנייה לצ׳ילה, מעבר הגבול ללא בעיה או עיכוב, ועליתי על ה-"קארטרה אאוסטרל" שלא כולה סלולה, ממש לא קשה לרכיבה, אך גם דורשת יותר תשומת לב לרכיבה ופחות תשומת לב לנופים המהממים

ובכל זאת ההרגשה נפלאה. יש אומרים אחד המקומות היפים בעולם פטאגוניה רק חבל שמזג האויר לא משהו. התחזית מספרת שצריך להיות שיפור לטובה, נקווה. צ׳ילה, אין ספק המדינה המפותחת ביותר בדרום אמריקה מכל הבחינות, מאוד אהבתי. התוכנית להגיע ל-Chile Chico משם לחזור לארגנטינה ומשם להדרים לאושואיה. כמובן לנסות ולראות כמה שיותר מקומות. את ההחלטות אקבל בדרך והרבה תלוי במזג האויר. כבר יצרתי קשר עם חבייאר מדאקר מוטורס בבואנוס איירס (יהודי נחמד שעשה עלייה פעם לארץ ולא הצליח לו, אז חזר לארגנטינה…) שמחזיק מוסך אופנועים ומשמש נקודת מפגש להרבה אופנוענים מהעולם המגיעים למסע רכוב בדרום אמריקה – לצורך התחלה של סידורים להטסת האופנוע ארצה (שירות בו מטפלת- בתשלום כמובן – סנדרה אשתו של חבייאר), וככל שעובר הזמן, אני מרגיש את סופו של המסע, אבל עדיין לא תם ולא נישלם. המחשבות בעיקר בזמן הרכיבה שהכל יסתדר ללא בעיות או סתם עיכובים, חושב תמיד טוב….. הגעתי ל-Puerto Rio Tranquilo בשעות הצהריים המוקדמות, עיירה קטנה וציורית שמאפיינת מאוד את העיירות בצילה, פה הצטרפתי לשיט למערות השיש היה מרהיב…

בחלק הזה של היבשת פוגשים המון אופנוענים מכל רחבי העולם ובכל הזדמנות יוצרים מגע ומחליפים חוויות כל אחד וסיפוריו, פגשתי 4 רוכבים משוייץ שיורדים גם לאושואיה פחות או יותר אותו מסלול כמו שלי. לא רכבנו יחד אך נפגשנו שוב כמה פעמים על הדרך.

רואים גם המון רוכבי אופניים שרוכבים את ה -"קארטרה אאוסטרל" ממש מוריד את הכובע בפניהם. זהו, עוד קצת רכיבה דרומה ונפרדתי מ-"קארטרה אאוסטרל" ולמרות הידיעה שזה קטע ששווה לראות, לא יורד ל-Ohiggins בעיקר עקב מזג האויר הלא נוח, ומה גם שצריך לחזור את כל הדרך חזרה. דרך Chile Chico חציתי שוב לארגנטינה ומשם ל- Perito Moreno (העיירה) ואיזה שינוי במזג האויר… בסך הכל שעה ומשהו רכיבה מזרחה והשמיים די בהירים הטמפרטורה עולה אך כבר מרגישים את הרוח המדברית. מ- Perito Moreno התחלתי לרדת דרומה על כביש מס. 40 שידוע שמלווה ברוחות חזקות ואכן הציפיות לא אכזבו הרכיבה היתה קשה ואיטית, בתחנת הדלק המיתולוגית ב-bajo Caracoles אזל הדלק (יגיע מתי שהוא בשעות הצהריים המאוחרות) היו שם עוד 2 רוכבים; גרמני וארגנטיני (שמסתבר שבנו משרת בצה"ל)

 

החלטנו לרכב יחד ל-Gobernador Gregores לתדלק, סטייה של כ-70 ק"מ מכביש מס. 40, בדרך שבר ענן עבר מעלינו ולמשך 20 דקות ברד כבד שכיסה הכל בלבן ועם רוח חזקה, הרכיבה היתה ממש מסוכנת, שלא לדבר לעצור לצלם ולתעד את הרגע. באמת אחד הרגעים במסע כולו שהרגשתי נתון לחסדיהם של איתני הטבע, אך נסיעה איטית וריכוז יתר ועברנו גם את זה בשלום. טפחנו אחד לשני על השכם כשהגענו לתחנת הדלק נכנסנו לקפה ולהתאוששות קלה, החבר׳ה היו נחושים להגיע ל-El Calafate היום. אני ויתרתי והמשכתי עד Tres Lagos כ-70 ק"מ על דרך לא סלולה ועוד כ-100 ק"מ על כביש סלול והגעתי. בערב כשמצאתי מקום לאכול (גברת שמכינה בביתה אוכל לאורחים בתשלום) פגשתי שם שוב 2 רוכבים מארגנטינה שפניהם לאושואיה כמובן שדיברנו, התפעלו מהמסע שלי. הזמנו את אותה המנה ישבנו באותו שולחן אכלנו והחלפנו דברים. נפרדנו ואמרנו שבטח ניפגש שוב בדרך ואכן זה קרה כמה פעמים. כל האנשים שעד עכשיו פגשתי כולם אחלה.

לאחר בדיקה של תחזית מזג האויר שלא בישר טובות, גשם שמלווה ברוחות חזקות החלטתי לוותר על אל-צ'לטן וביקור בפיץ רוי והמשכתי דרומה לעיירה -El Calafate הרכיבה היתה די קשוחה המשכתי עד הקרחון פריטו מורנו היה שם קפוא ורוח שחודרת לעצמות אבל אין מה להגיד מקום יפייפה,

וגם הדרך לשם. באזורים האלה פוגש הרבה תרמילאים ישראליים בטיול אחרי צבא ובדרך כלל יוצא להחליף איתם כמה משפטים, מחמם את הלב לראות אותם כך מטיילים.

למחרת בבוקר החלטתי שאני חותך מזרחה לריו גאייגוס על כביש מס.5 ולא חוזר לצ׳ילה דרומה שזאת היתה התוכנית המקורית, מזג האויר שם יותר סביר, ואכן שעה של נסיעה מזרחה כשהרוח בגב הרגשתי את השינוי לטובה. למחרת המשכתי דרומה לריו-גראנדה ואחרי שעברתי פעמיים את הגבול ארגנטינה/צילה ובאמצע מעבורת על תעלת מגלאן בין פאטגוניה לארץ האש – והגעתי לריו גראנדה ואז הרגשתי את ההתרגשות לקראת אושואיה.

בבוקר קמתי בהרגשה שזהו יום מיוחד וכבר בדקות הראשונות של הרכיבה מרגיש פרפרים בבטן ההתרגשות בעיצומה. מהעיירה Tolhuin הדרך מקסימה ומזג האויר נוח למדי, בדרך רואים אופנוענים שחוזרים צפונה שמניפים יד לשלום כאילו אומרים לי עוד קצת וגם אתה מגיע. הגעתי לכניסה לאושואיה כמובן צילום לתעד את הרגע והיישר

לשמורת לה פאטייה בחלק הדרום מערבי של העיר אושואייה לסיים את כביש מס. 3, הרכיבה בשמורה היתה איטית ומרגשת עד שהגיע הרגע בו ראיתי את השלט המודיע שזהו!

הסתיים הכביש הגעתי לסוף העולם!! לאחר כמה דקות מרגישים את עוצמת המקום שנותנת לך סיפוק רב ומחשבות על כל הדרך שעברתי בכל המסע עד שהגעתי הלום. הסתובבתי קצת רגלית בשמורה ועוד קצת ועוד קצת… כאילו לא רציתי לעזוב.

באושואיה מצאתי הוסטל נחמד לשהות בו והיומיים ששהיתי פה נתנו לי להרגיש באמת באיזה מקום מרוחק אני נמצא. אפילו אמרתי לעצמי ״כל הכבוד״. בבוקר כשפני צפונה, עוד עצרתי לרגע ברכס מעל העיר להתבוננות אחרונה ותיעוד של הרגע,

הרי לא כל יום מגיעים לפה. זהו, רכיבה צפונה בארץ האש לריו גראנדה ומשם לריו-גאייגוס במזרח פטאגוניה מצפון לתעלת מגלאן. כשנכנסתי לארגנטינה בפעם האחרונה, הרגשתי שבאמת המסע עומד להסתיים. אני כבר בקשר עם חבייאר ויש כבר תאריך שנפגש. מתארגן גם על כרטיס טיסה בהתאם ומקווה שהכל יסתדר כמו עד עכשיו. חילקתי לי את הדרך ל-10 ימים כך שלא אגיע בסוף שבוע ומשתדל בדרך לראות כמה שיותר. הרכיבה בכביש מס. 3 לא פשוטה, יש רוחות חזקות. אך למזלי, חלק מהזמן הרוחות היו בגב – כך שזה מקל. משתדל בדרך לשהות בעיירות קטנות ולא בערים גדולות, איפה שמרגשים יותר את המדינה ובפרט את האנשים.

עוד כמה ימים וזה נגמר, האמת שאני רוצה כבר הביתה. בטח אכתוב פרק סיכום כשאגיע ארצה.

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמולה -שמואל שוקר

——————————————-

תגים: , , , , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

9 בינואר 2020 אדם שני עולה לצפון אמריקה -3

מאלסקה לטריטוריה הצפון מערבית ומשם לפלורידה

הדרך מדד הורס דרומה היתה קרה ומושלגת ונהג משאית מקומי אמר לג'סטין ולי שהחורף מגיע, וכל יום הטמפרטורות יורדות. "צאו מפה כמה שיותר מהר" הוא יעץ לנו. רכבנו דרומה כמה ימים ביחד, עד שהגיע הרגע להפרד. גסטין באמת אדם מהמעלה הראשונה והיה תענוג לחלוק את הדרך איתו. למדתי מג'סטין לא מעט, והודתי לו על כך. שטפתי את האופנוע טוב טוב בפיירבאנקס, במקום כזה שמופעל על מטבעות. האופנוע צבר כל כך הרבה בוץ מהדרך לפרודו ביי, מין אבק מחצבה שנכנס לכול סדק. שטפתי ושטפתי את האופנוע, את התיק, את עצמי, והרגשתי מוכן לקראת הבאות. תוך כמה ימי רכיבה חציית את הגבול חזרה לתוך קנדה, הפעם, עברתי דרך צ'יקן, שזה כפר כורי זהב קטן וסוג של מוקד משיכה תיירותית.

במקום ציוד כרייה וחפירה ישנים, דומה לחלק מהציוד שעליו אני בד"כ עובד, ככה שהיה ממש מעניין לראות מה חדש, או יותר נכון ישן. המשכתי לדוסון סיטי דרך טופ אוף דה וולד הי ואי, דרך יפה שרצה על קו הגובה של רכס ארוך, וחוצה לתוך קנדה. החזרה לטריטוריית יוקון היתה מבורכת, מזג האוויר התחמם קצת, ועלה מ 7 מעלות במשך היום, ל 14 שזה האמת הבדל גדול. דוסון סיטי חמודה, אבל בנויה לתיירים. הדלקתי, שתיתי בירה (או שלוש) המשכתי הלאה. מזג האוויר החזיק, והחלטתי ללכת על זה ולעלות שוב צפונה אל מעבר למעגל הארקטי, והפעם, בצד הקנדי. יש דרך עפר שרצה צפונה לכיוון אינוויק,

ומשם אפשר אפילו להמשיך עד לטוקטוקיאק– כפר "אסקימואי" על חוף האוקיינוס הארקטי.

לרגע הזכרתי לעצמי את הקור באלסקה, ושאני חוזר לאותו המצב בלי הרבה בגדים חמים, אבל המחשבה על האסקימואים ואזור כזה פשוט לא השאירה ברירה . פניתי צפונה בצומת ועליתי צפונה . הדרך לטוק לוקחת בערך 1000 קילומטר, הכל דרך עפר. במקום ככ צפוני, מזג האוויר הוא קריטי, ועושה את ההבדל בין רכיבה מדהימה לסיוט. בלילה הראשון ישנתי בטונדרה, ערבה ארקטית קפואה, ובבוקר כל המים שלי קפאו. הפשרתי קצת קרח עם הבנזיניה, בישלתי קפה ודייסה, והחלטתי להמשיך. מזג האוויר התחמם קצת והדרך התייבשה וממש השתפרה ! נתתי גז… 100 קמש ואני עף צפונה על דרך נהדרת. לצד הדרך ראיתי 3 אופנועים מרוסקים ומלאי בוץ… נטושים. בתחנת הדלק אמרו לי שהחבר'ה נתקעו בבוץ, בקור, ופשוט תפסו טרמפ עם רכב שעבר במקום. מזג האוויר מכתיב פה את הקצב… הגעתי לאינוויק, ומשם עוד 200 קמ בוציים לטוק… הרגשה נהדרת – לשבת על חוף האוקיינוס הארקטי, ולספוג את האווירה. בדרך חזרה התחיל לרדת גשם ובשום מקום 2 מקומיים נפנפו ועצרו אותי, "בוא כנס אלינו". אינדיאנים או אסקימואים, הכול שמות שהאדם הלבן הדביק לאוכלוסייה שחיה כבר 10,000 שנה שם, מסוף עידן הקרח האחרון פחות או יותר. זוג ממש נחמד שהאכיל אותי בבשר קריבו שמטוגן בשומן לויתנים. הם חיים ביער, בנו בקתה בעצמם, וחיים מבשר חיות ומכירת פרוות של חיות שהם צדים. פתאום הבנתי שהקנדים בעצם מפחדים לאבד את הזכות על האדמות הללו, כי הם בעצם תופעה חדשה בעולם עתיק מאוד, של אנשים שיודעים להסתדר מצויין עם הסביבה. מעניין. כול סיפור הגבולות בין מדינות, פתאום נראה קצת מצחיק, כשאתה, או אני, פתאום מכריזים שמקום מסויים שייך לנו, וכו. אין חדש תחת השלג, זה בטוח. ביליתי כמה ימים באזור הזה, קצת לומד על התרבות המקומית. "זקני השבט" סיפורו איך ההתחממות הגלובלית מתרחשת ממש לנגד עיניהם, איך חיות חדשות כמו חזיר הבר נודדות צפונה ככל שהאקלים מתחמם, איך הקרחונים במעברי ההרים נמסים, ואיך הדגים נעלמו מאגם כזה והופיעו באחר. מרתק. מארחיי גם הסבירו שהשם "אסקימואי", הוא השם שהאמריקאים נתנו לבני האינואיט שגרים באלסקה הארקטית, ושהם בעצם מורכבים מהרבה קבוצות אתניות שונות, עם היריבות והסיפורים האנושיים הרגילים. רכבתי דרומה לתוך קנדה, אל אלברטה ושדות הנפט שלה ודרך הפארקים הנהדרים של באנף וג׳אספר. מעבר הגבול לתוך מונטנה עבר חלק, ומשם ירדתי ישר לקולורדו. הגלגלים התחילו לרעוד, ובדיקה פשוטה על הסטנד של האופנוע הראתה שהם קצת עושים שמניות. סאגה שלמה בפורומים השונים התחילה, עם סיפורים על חבר'ה שממש איבדו את האופנוע שלהם בגלל בעיות בגלגלים. למזלי אחד מבכירי יצרני הגלגלים וחישוקים אופנועים בעולם נמצא בקולורדו, אז פשוט התקשרתי וביקשתי עזרה. ככה פגשתי את וודי, בן 77 ואגדה של בחור. יוצא המרינס ואלוף מירוצים לשעבר, וודי לא רק תיקן לי את הגלגלים, אלא גם אירח אותי אצלו בחצר והפגיש אותי עם הצוות המדהים שלו. אפשר לכתוב על וודי פוסט שלם, אבל אסתפק בחיבוק ותודה. איש יקר. סתיו הגיע, והקייץ נגמר. קיבלתי החלטה – לחצות שוב את דרום אמריקה. וכיון שיצאתי ממרכז אמריקה לטיול הנוכחי ובגלל עונות השנה,

קי ווסט פלורידה

דרום אמריקה הבאה בתור.רכבתי דרומה לטקסס ועברתי אצל חברים מ״סולל בונה״ שעסוקים בסלילת כביש שם. חבר'ה נהדרים. בסוף הגעתי למיאמי, העיר הדרום מזרחית, לטינית והכנתי את הטסת האופנוע לדרום אמריקה. קפצתי לארץ, לבקר את אמא, משפחה וחברים, וכעבור 3 שבועות, בעזרת כמה אנשים זרים לחלוטין, ארזנו את האופנוע בקופסא, לקחנו לשדה התעופה, ושלחנו לצילה.

————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

—————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

4 בינואר 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

 דרום אמריקה על אופנוע (1)

קולומביה

לפני שממשיך, שני אירועים מפנמה שלא סיפרתי. משום מה פרחו מזיכרוני. נעצרתי ע"י שוטר על מהירות באחת מהדרכים הראשיות. השוטר הראה לי במצלמה 100 קמ"ש במקום 80 התחיל להסביר לי כל מיני דברים שלא ממש הבנתי, התחיל לכתוב בפלאפון "בגוגל תרגום" והראה לי שהדוח הוא 400 דולר ושלא אוכל לצאת את המדינה עד שאשלם, בלי להוציא מילה מהפה הוצאתי את הארנק ומיד שמתי לב שהוא מסתכל לצדדים לראות עם אין אף אחד, שטר של 10 דולר לא הספיק לו אז הוצאתי עוד שטר והכל בסדר, יש לציין שלפני שעזבתי אותו, הוא כתב שוב בפלאפון שאסע כחוק, כי יש הרבה שוטרים בדרך – ואכן היו. שלטי המהירות לעיתים מראים 100 ולעיתים 80 אך עם הבדלים של כמה עשרות ק"מ בודדים והם מחכים בצד הדרך מיד שמופיע 80 או שלא הספקת להגיב או שלא שמת לב. לא ממש נורא אבל כנראה שזה השפיע עלי באיזו שהוא אופן בכל זאת, עוד באותו היום בערב במוטל בו שהיתי, בזמן הירידה מהאופנוע הנחתי לדקה את הקסדה על טנדר שחנה לידי, להתארגנות… ורק למחרת בבוקר שמתי לב שהקסדה חסרה במצלמות האבטחה ראו אותי מניח את הקסדה על הטנדר ולמחרת בבוקר הטנדר נוסע עם הקסדה עליו. (לא היתה דרך לתקשר עם האדם) באסה נוראית, אבל מזל שמצאתי בקרבת מקום קסדה ממוצעת ובעיקר בגודל המתאים, חלק מחוויות המסע… היום אני מרגיש כבר כאילו זה לא קרה.

לאחר הגעתי לוקלומביה, בסך הכל שהייתי בבוגוטה הבירה 4 ימים. טיילתי בעיר העתיקה, כמובן בכיכר בוליבאר המפורסמת וסתם ברחובות העיר, לא עליתי לרכבל כי הראות היתה לקוייה לגמרי. עיר סואנת מאוד הנהגים פה זה משהו איום ונורא. צופרים ללא הפסקה משלל סיבות. חותכים אחד את השני כמה פעמים על כמה עשרות מטרים, שלא לדבר על הולכי הרגל – סכנת נפשות לחצות כביש, ואני חשבתי לעצמי וואווו איך אני יוצא מהעיר הזו. בסה"כ עיר דרום אמריקאית אופיינית, הבתים מסורגים בצורה מסיבית: חלונות, דלתות וחצרות הבתים וגם פה, האנשים שפגשתי מאוד נחמדים. בדיעבד 4 ימים אחרי שעזבתי את העיר, היו בה הפגנות ענק ומהומות חסרות תקדים נגד השלטונות (עיקר ההפגנה היתה בכיכר בוליבאר שם טיילתי לפני מספר ימים), עד כדי שהוכרז עוצר בעיר משעות הערב (בר מזל). היציאה מהעיר לקחה יותר משעה של רכיבה בפקקים, אך ככל שיצאתי החוצה הרגשתי את החופש  – כאילו מעבדות לחרות. הרגשה נהדרת. אחרי יומיים רכיבה בתוך טבע ירוק כבישים מפותלים שעולים ויורדים,

כפרים קטנים לצדי הדרך, הגעתי לקאלי, אחת הערים הגדולות בקולומביה מודרנית ומערבית אך יותר רגועה מבוגוטה. בערב פינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. עוד לפני קאלי שהיתי ליד העיר ארמניה אצל משפחה שמארחת בחדרים בחצרה הפרטית אני הייתי האורח היחידי, התנהגו אליי כאילו שאני בנם.

עד כדי שלא היה לי נעים כמובן שארוחת הערב אכלנו כולם ביחד והשתדלנו לפתח שיחה למרות השפה. איזה כיף! וחיכו לי גם לארוחת הבוקר. (הגעתי לפה מהמלצה שקיבלתי מהבחור מבוגוטה שעזר לי), מזג האויר די מוריד לי את מצב הרוח, שמיים מעוננים כמעט לחלוטין וגשם יורד מדי פעם. בתקווה שכמה שאדרים, מזג האויר ישתפר. מקאלי הדרמתי ל- Popayan ולמחרת בבוקר, כל הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר היו חסומים ע"י מפגינים (אותה הפגנת מחאה בכל המדינה) השוטרים במקום אמרו שזה יקח שעתיים…

די מוטל בספק, לאור כמות האנשים שהיו שם. לאחר שעה ארוכה מאוד של המתנה כבר התחלתי לחשוב על לחזור חזרה העירה ליום נוסף, אך לאחר כמה דקות ניגש אליי סתם בחור ואמר לי משהו במספר משפטים, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, אך כן הבנתי שהוא רוצה לעזור לי, עוד כמה משפטים חצי אנגלית/ עברית/ספרדית ושפת ידיים, הבנתי שהוא מציע לקחת אותי בדרכים צדדיות לעקוף את ההפגנה, וכך היה. רכבתי אחריו כשהוא רוכב על טוסטוס. כשהגענו לצד השני, כמובן שעצרנו – לחיצות ידיים הרבה תודות ונפרדנו. כמו שאני תמיד אומר רוב האנשים בעולם טובים. מזג האויר אינו משתפר משעותית. אני רוכב בגובה 2000/3000 מטר, די קריר וכשיורד גשם אנ משתדל לעצור תחת מחסה. אפילו באחד הימים הרגשתי התקררות קלה. בערב, צלחת מרק חמה ו-10 שעות שינה וקמתי חדש.

לפי מה שאני מבין, הרכיבה הזו בגובה תהייה עד איפה שהוא באמצע אקוודור כשאגיע קרוב לקו החוף. אוי מחכה כבר למישורים האין סופיים של דרום ארגנטינה, יש עוד זמן על דאגה, גם זה יגיע. עוד כמה ימי רכיבה עברתי דרך העיר Pasto והגעתי ל- Ipiales עיירה קטנה ממש ליד הגבול עם אקוודור שאותו אני אחצה מחר. מקווה ללא בעיות מיוחדות.

אקוודור

מעבר הגבול לאקוודור, היציאה מקולומביה נמשכה 5 דקות, ולולא טעות של פקיד מכס ברישום מס. הרישוי של האופנוע על טופס המעבר לאקוודור, גם בצד האקוודורי היה לוקח מספר קטן של דקות. וכן, שוב יש את אותה ההתרגשות של מעבר ממדינה אחת לשנייה. העיירה הראשונה בה עברתי היתה Ibarra. קטנה, חמודה, שקטה כמו שאני אוהב.

למחרת יצאתי לכיוון Quito עיר הבירה, בדרך עברתי דרך Laguna Cuicocha לגונה יפיפייה הנמצאת בגובה 2800 מטר,

וב- Quitsato Sundial אתר המציין שפה עובר בדיוק קו המשווה, אפילו קיבלתי הסבר קצר (באנגלית) על מערכות השמיים.

ושוב הכניסה לעיר Quito לקחה זמן רב עם כל הפקקים של עיר בירה, במוטל בו שכנתי, הסבירו לי שראש העיר רוצה לשפר את מצב הכבישים מהר, אז עובדים ב-15 מוקדים באותו זמן. שוהה פה יומיים קצת לטייל בעיר ובעיקר לנוח, מציין שמזג האויר משתפר טו טו טו.. לא עפתי על העיר. מ- Quito בחרתי את הדרכים לפי עד כמה הם מפותלים ועד כמה שהם לכיוון דרום. הרכיבה מאוד מהנה. נוף הדרכים שונה מזה שבקולומביה לדעתי גם יפה יותר,

לצערי מזג האויר אחרי יומיים יפים ב- Quito חזר להיות אפרורי וגשם קל ירד מדי פעם. אך אני אופטימי לימים יפים יותר ככל שאדרים. עברתי דרך הערים/עיירות San Miguel – Ambato– – MilagroMachala – Zapotillo השוכן ממש ליד הגבול עם פרו. 10 ימים סה"כ באקוודור, מאוד נהנתי מהדרכים ומהגבהים שהגעתי עד 4020 מטר זה היה השיא. מאוד זול פה בפרו לאנשים שבאים מבחוץ, המקומיים עושה רושם אנשים מאוד שמחים ונראה שעושים מאמץ לשמור על ארצם, הרבה אנשים פנו אליי כשעצרתי במיני מקומות לשאול מי אני, מאיפה באתי וכל הסיפור ואני מצדי סיפרתי כמה שרצו. ביום האחרון של הרכיבה לפני המעבר לפרו, רואים איך שהנוף משתנה ויש פחות ירוק, העיירות שעוברים בדרך נראות יותר דלות וקטנות ונראה שהאנשים ממש קשיי יום. די להפתעתי לא פגשתי רוכב אופנוע המטייל כמוני מאז מקסיקו, אולי דרומה יותר אפגוש. זהו מחר עובר לפרו מדינה חדשה, יש למה לצפות.

פרו

מעבר הגבול לפרו לקח ממש מספר דקות מכל צד, לא פלא, אני הייתי היחידי שם. המליצו לי לעשות ביטוח לאופנוע. החוק בפרו מחייב כך הבנתי ניגשתי לבוטקה 22 דולר ויש ביטוח לחודש. Piura העיירה הראשונה בפרו ובדרך לשם כבר מרגישים את שינוי מזג האויר ואת הנוף מסביב שהולך והופך להיות יותר מדברי,

הכפרים הקטנים שבדרך נראים יותר מוזנחים ודלים מכל המקומות שראיתי עד עכשיו. המטבע פה נקרא ״סול״ שווה ערך לשקל פחות או יותר, כך שקל מאוד לחשב את ההוצאות, בכללי מאוד זול פה בפרו. למחרת עליתי על כביש מס. 1 Panamericana שארכב בו עד ל-Pisco ושם אפנה מזרחה ל- Cusco הרכיבה בו מהנה כשרואים מדי פעם את האוקיינוס הפסיפי מצד אחד והנוף המדברי מצד שני, איכות הכביש מאוד טובה ומזג האויר עד עכשיו נוח מאוד.

לאט לאט הנוף המדברי המישורי, הופך להררי יותר ויותר והמראות יפים יותר, אני מאוד נהנה פה מהרכיבה. מרחבים פתוחים אין סופיים עם הרבה עוצמה. למעט הרוח המערבית שלעיתים די חזקה, כיף. עד עכשיו עברתי דרך ChiclayoTrujiloChimbote – Casma District – Barranca בדרך נכנסתי לעיירת דייגים קטנה בשם Playa Tortuga השוכנת על גדות מפרץ קטן יפה וציורית במיוחד.

האנשים פה מאוד נחמדים ומאוד שלווים ביחס לקולומביה למשל. נ.ב שאתמול פגשתי ב-5 רוכבים מקולומביה שיעדם Mendoza שבארגנטינה ומשם חוזרים לקולומביה, כולם על GS שלהם, נפגשנו בתחנת דלק דיברנו ארוכות ואפילו רכבתי איתם עד סוף היום היה כיף. אני מרגיש שכל מי ששומע על המסע שלי, נותן כבוד ומתפעל מאוד לא יודע כל כך על מה ולמה, אולי כן !!!!

לא רוכב הרבה ביום ולא יותר מ-400 ק"מ לערך, אלא עם יש ממש צורך. עוצר הרבה ומנסה לספוג כמה שיותר מהווי החיים בארצות בהם עובר. זהו, מחר ממשיך ל-Lima הבירה שם אכנס למוסך BMW לבצע טיפול קטן ובדיקה שגרתית אולי אחליף צמיג אחורי, כנראה שאשהה שם יומיים. כבר מתחיל לחשוב על העלייה ל- Cusco והוצאת ויזה לבוליבה. אגב מ-1.1.2020 אין צורך יותר לישראלים לויזה לבוליביה, לפחות על פי הפרסומים במדיה. אני אהיה שם הרבה לפני. מקווה שהכל יסתדר. עוד לפני לימה נכנסתי בדרך לאתר המשמר את המורשת של פרו Eco Truly Park"" די יפה שם הייתי אומר.

ושוב הכניסה ללימה לקחה שעה ארוכה כיאה לעיר בירה עם כל התנועה והפקקים, השתכנתי במוטל קרוב למוסך ולמחרת בבוקר התייצבתי במוסך. קבלת פנים ראוייה. ביצעו בדיקה כללית, החליפו חיישן לחץ אויר בגלגל הקדמי (הפריע לי מאוד נורת אזהרה בצג) והחלטנו יחד אני ומנהל המוסך שהצמיג האחורי מספיק טוב עד לסנטיאגו שבצ'ילה 4500 ק"מ בערך, שם אכנס לטיפול גדול. מקווה שהחלטנו נכון. בזמן הטיפול, הסתובבתי קצת בעיר בקרבת המוסך והרושם שלי, העיר לא מרשימה במיוחד אפילו בחלק היותר מערבי שלה ששם ישנתי לילה נוסף לפני שהמשכתי דרומה. Pisco זו העיר האחרונה על קו החוף בפרו. מחר פונה מזרחה לעולה לכיוון קוסקו הבירה העתיקה של פרו,

והכוונה משם להדרים לפונו ולעבור לבוליביה ודרך לה-פז, אורורו, אויוני לעבור לצ'ילה לקאלאמה. ב ה צ ל ח ה. עד עכשיו בפרו עצרו אותי שוטרים 5 פעמים לביקורת. יש לציין, אדיבים מאוד וכשיש את כל הניירת כמו שצריך אפילו מקבלים מהם את ברכת הדרך, שימשיך כך.

היציאה מ- Pisco היתה מרגשת, לקראת העלייה ל- Cusco הגובה מעל פני הים, הכבישים המפותלים ובטח הנוף המדהים שמלווה את הדרכים. ואכן אחרי כמה מאות ק"מ הכביש מתחיל להתפתל, הנוף משתנה לירוק ומתחילים לעלות. (לוקח כדורים נגד מחלת גבהים מה שבטוח) הנוף בדרכים משגע ונהנה מהרכיבה, עד שהגעתי ל-Ayacucho מצאתי מקום ממש במרכז העיר העתיקה ועם דמדומים, יצאתי למתוח את הרגליים בעיר. מפה המשכתי ל-Andahuaylas עיירה קטנה על אם הדרך. למחרת המשכתי ל-Abancay ובדרך עבר מולי רוכב על BMW ADV. עצרתי מיד בצד הדרך בתקווה שיבחין ונוכל לדבר הבחור שם לב הסתובב והגיע אליי (האמת ששכחתי את שמו) הבחור מפרו גר ב- Ayacucho הייתי שם לפני יומיים, והוא חוזר הביתה מהסאלר בבוליביה, יופי אמרתי לעצמי ושאלתי אותו את כל השאלות הנדרשות לגבי ההתנהלות בבוליביה. הכל טוב אין שום חשש למעט התנועה ב- La Paz ומחיר הדלק שגובים מתייר, קצת יותר מפי 2 ממחיר לבולבייני, עם זה אוכל להסתדר. דיברנו על המסע שלי, הבחור התפעל השאיר לי מספר טל. שלו למקרה שאצטרך ונפרדנו לשלום. (דיבר אנגלית טובה) הנוף בדרכים – אין לתאר הכפרים הקטנים בדרך ממש כמו בתמונות, הנשים בלבוש המסורתי פה ושם רואים גם את הגברים בלבוש מסורתי. כיף לעיניים ולנשמה. עוצר די הרבה בקיוסקים/מסעדות בצדיי הדרך. גם למנוחה וגם כדי לספוג את האוירה המקומית. ב- Abancay הייתי יומיים. קצת מנוחה והסתגלות לגובה. זהו, עוד יום נסיעה בנופים מדהימים והגעתי ל-Cusco לדעתי אחת הערים היפות בפרו, אם לא היפה ביותר. ידעתי מראש היכן אשתכן (עם חנייה בטוחה לאופנוע) בידיעה שאשהה פה מספר ימים.

Cusco מקום מאוד מתוייר. מפה יוצאים לכל האתרים בסביבה, אף שהעונה לא בשיאה כרע, יש הרבה תיירים. היעד המרכזי Machu Picchu החלטתי לא לרכב לשם עם האופנוע ולהשתמש בתחבורה המקומית כדי להגיע לשם. עוד לפני זה הגשתי בקשה לויזה לבוליביה 3 ימי המתנה עד לקבלתה. בינתיים ארגנתי את כל סידורי ההסעה הלוך וחזור ל- Machu Picchu. ב-4 לפנות בוקר כבר הייתי על המיניבוס שלקח אותנו ל- Ollantaytambo ומשם ברכבת הכחולה

ל-Aguas Calientes שני הכפרים העתיקים האלה מדהימים (התעכבתי בהם בדרך חזרה) הנוף שרואים בנסיעה מהרכבת שנוסעת לאורכו של נהר האורובמבה מרהיב ביותר. Machu Picchu אין פלא שזה אחד משבעת פלאי עולם. עוצמתי ומרהיב. מרגישים התרוממות רוח כשנמצאים פה וגם למזלי, מזג האויר היה נפלא. גם המדריך היה מקצועי והאתר לא היה עמוס בתיירים.

4 שעות ביליתי פה ועשיתי את דרכי חזרה, הגעתי למוטל בקוסקו ב-22:00 מרוצה עד השמיים. את יתר הימים ביליתי בביקור באטרקציות של העיר, פגשתי חברה ישראליים במסעדה שמגשים אוכל ישראלי היה נחמד מאוד. קיבלתי ויזה לבוליביה ללא בעיה כלל, סך הכל שהייתי ב- Cusco חמישה ימים. שמח ומלא אנרגיה להמשך הדרך. מפה המשכתי ל-Puno עם עצירה ב-Sicuani Puno נפלאה נוף מרהיב מלמעלה כשרואים גם את ימת טיטיקאקה בגובה 4300 מטר מעל לפני הים, אגם טיטיקאקה נחשב לאגם המים המתוקים הגבוה בדרום אמריקה. רואים את היופי של הערים האלו מרחוק כשנמצאים על איזו פסגת הר המשקיף על העיר,

והרכיבה על האופנוע בכל הערים עד עכשיו דורשת מיומנות עם כל העליות והירידות החדות. זהו, מחר עובר שוב למדינה חדשה בוליביה לעיירה Copacabana ההתרגשות ניכרת והכל טוב. פרו היא המדינה היפה ביותר שרכבתי עד כה בדרום אמריקה ויש אומרים שהיא אחת המדינות היפות בעולם. אפשר לטייל פה חודשים ארוכים ולא להספיק לראות הכל, אני מאוד שמח על המקומות שראיתי וביקרתי. קדימה לבוליביה.

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

—————————————————————

תגים: , , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!     הדפס פוסט

28 בנובמבר 2019 אדם שני עולה לצפון אמריק -2

רכיבה‭ ‬לטופ‭ ‬של‭ ‬הקצה‭ ‬של‭ ‬הצ'ופצ'יק

קלייר‭ ‬וביאוון‭ ‬הם‭ ‬זוג‭ ‬אוסטרלי‭ ‬שגר‭ ‬כבר‭ ‬20‭ ‬שנה‭ ‬בארצות‭ ‬הברית‭ – ‬חברים‭ ‬של‭ ‬חברים‭, ‬של‭ ‬חברים‭, ‬ששלחו‭ ‬אותי‭ ‬אל‭ ‬הזוג‭ ‬הזה‭ ‬שהפך‭ ‬אותי‭ ‬לבן‭ ‬משפחה‭ ‬לכול‭ ‬דבר‭.‬

רכבתי‭ ‬עד‭ ‬לפיניקס‭ ‬אריזונה‭, ‬ופגשתי‭ ‬את‭ ‬הזוג‭ ‬הנחמד‭ ‬הזה‭ ‬בכניסה‭ ‬לבית‭ ‬שלהם‭ ‬עסוק‭ ‬בבניית‭ ‬משאית‭ ‬טיולים‭ ‬שהם‭ ‬מכינים‭ ‬לטיול‭ ‬של‭ ‬הפנסיה. ‬ביאוון‭ ‬מהנדס‭ ‬במקצועו וגדל‭ ‬בחווה‭ ‬גדולה‭ ‬במזרח‭ ‬אוסטרליה‭, ‬כך‭ ‬שיצירתיות‭, ‬עבודה‭ ‬עצמית‭, ‬וחדשנות‭ ‬הם‭ ‬תכונות‭ ‬חזקות‭ ‬אצלו‭.‬

“החדר‭ ‬שלך‭ ‬מוכן‭  ‬הם‭ ‬אמרו‭ ‬לי‭ ‬בחיוך וישר‭ ‬החנתי‭ ‬את‭ ‬האופנוע‭ ‬והרבצתי‭ ‬מקלחת‭. ‬הרגשה‭ ‬של‭ ‬בית‭.‬

קלייר וביאוון

נשארתי‭ ‬שבוע‭ ‬אצל‭ ‬האנשים‭ ‬החמודים‭ ‬האלו‭, ‬עשיתי‭ ‬טיפול‭ ‬לאופנוע‭, ‬קצת‭ ‬מנהלות ויצאתי‭ ‬צפונה‭. ‬חם‭ ‬מאוד‭, ‬שיא‭ ‬הקיץ‭. ‬ימים‭ ‬של‭ ‬45‭ ‬מעלות‭.‬

רכבתי‭ ‬צפונה‭ ‬מהר‭ ‬מהרגיל, ‬כדי‭ ‬לברוח‭ ‬מהחום ותוך‭ ‬4‭ ‬ימים‭ ‬הגעתי‭ ‬לגבול‭ ‬קנדה ועומס‭ ‬החום‭ ‬קצת‭ ‬הוקל‭.‬

קנדה‭ ‬שונה‭ ‬מארצות‭ ‬הברית ומרגישה‭ ‬יותר‭ ‬אירופאית‭ ‬ועשירה‭.‬

אחרי‭ ‬ואנקובר‭ ‬הדרך‭ ‬פונה‭ ‬צפונה‭ ‬לתוך‭ ‬בריטיש‭ ‬קולומביה‭, ‬הערים‭ ‬נעלמות‭ ‬לאט‭ ‬לאט והטבע‭ ‬הירוק וחיות‭ ‬הבר‭ ‬חוזרות‭ ‬לנוף‭.‬

התחלתי‭ ‬לראות‭ ‬דובים‭ ‬שחורים‭, ‬איילים ושאר‭ ‬חיות‭ ‬בר‭ ‬פה‭ ‬ושם‭ ‬לצד‭ ‬הדרך‭.‬

הדרך‭ ‬להיידר‭ ‬אלסקה‭ ‬מדהימה‭ – ‬זו‭ ‬מין‭ ‬שלוחה‭ ‬דרומית‭ ‬של‭ ‬מדינת‭ ‬אלסקה‭ ‬בתוך‭ ‬קנדה והטבע‭ ‬משגע‭. ‬יש‭ ‬נחל‭ ‬שדובים‭ ‬תופסים‭ ‬דגי‭ ‬סלמון‭ ‬תמימים‭ ‬שבאו‭ ‬למפגש‭ ‬חברתי וסופם‭ ‬ידוע‭ ‬מראש‭. ‬שאלתי‭ ‬את‭ ‬מוכרת‭ ‬הכרטיסים‭ ‬בכניסה‭ ‬לפארק‭ ‬אם‭ ‬יש‭ ‬דובים‭ ‬היום‭. "‬לא‭ ‬יודעת‭". ‬טוב‭, ‬הבנתי‭ ‬שאין‭, ‬אבל‭ ‬ניגשתי‭ ‬לסייר‭ ‬במקום‭ ‬בכול‭ ‬מקרה‭.‬

מקום‭ ‬ממש‭ ‬חמוד‭.‬

כעבור‭ ‬שבוע‭, ‬בו‭ ‬אני‭ ‬ישן‭ ‬בשטח‭ ‬ומתקלח‭ ‬בנהרות‭ (‬שהלכו‭ ‬והתקררו‭ ‬ככל‭ ‬שעולים‭ ‬צפונה‭) ‬ישבתי‭ ‬בבית‭ ‬קפה‭ ‬מול‭ ‬כוס‭ ‬גדולה‭, ‬וטענתי‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬ואת‭ ‬הסוללות‭ ‬השונות‭. ‬בדיוק‭ ‬עברתי‭ ‬לתוך‭ ‬היוקון‭, ‬הטריטוריה‭ ‬האגדית‭ ‬שעליה‭ ‬ג'ק‭ ‬לונדון‭ ‬כתב‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬הרבה‭. ‬אדם‭ ‬מבוגר‭ ‬גבה‭ ‬קומה‭ ‬ניגש‭ ‬אלי‭ ‬ושאל‭ ‬אם‭ ‬אני‭ ‬מחפש‭ ‬עבודה‭. ‬הוא‭ ‬סיפר‭ ‬לי‭ ‬שיש‭ ‬למשפחתו‭ ‬מנסרה‭ ‬לעצים‭ ‬והם‭ ‬מחפשים‭ ‬חבר‭'‬ה‭ ‬רציניים‭. ‬שאלתי‭ ‬איך‭ ‬הוא‭ ‬יודע‭ ‬שאני‭ ‬מתאים‭ ‬לו‭, ‬הוא‭ ‬חייך ואמר‭ ‬שמי‭ ‬שמטייל‭ ‬על‭ ‬אופנוע‭ ‬וישן‭ ‬בשטח‭ ‬עם‭ ‬הדובים‭, ‬מוזמן‭ ‬לעבוד‭ ‬אצלו‭ ‬בכל‭ ‬יום‭. ‬אהבתי‭ ‬את‭ ‬היוקון‭ ‬מהרגע‭ ‬הראשון‭ – ‬מקום‭ ‬באמת גדול‭ ‬מהחיים‭.‬

הדובים‭ ‬קצת‭ ‬הדאיגו‭ ‬אותי‭, ‬פה‭ ‬ושם‭ ‬סיפורים‭ ‬על‭ ‬דובים‭ ‬טורפים וכו‭. ‬שאלתי‭ ‬בחור‭ ‬מקומי‭ ‬בכפר‭ ‬קטן‭ ‬איך‭ ‬ישנים‭ ‬בשטח‭ ‬כשיש‭ ‬דובים‭. "‬תתעלם‭ ‬מהם‭", ‬הוא‭ ‬חייך‭.‬

‮"‬כל‭ ‬מחנה‭ ‬שאתה‭ ‬מקים‭, ‬תשתין‭ ‬מסביב‭ ‬בכמה‭ ‬מקומות‭ ‬שונים ותדליק‭ ‬מדורה‭. ‬הריח‭ ‬יבריח‭ ‬את‭ ‬הדובים‭". ‬לקחתי‭ ‬את‭ ‬העצה‭ ‬בשתי‭ ‬ידיים‭, ‬והמשכתי‭ ‬צפונה‭.‬

הימים‭ ‬מתארכים‭… ‬הסתכלתי‭ ‬בג'י‭ ‬פי‭ ‬אס‭ ‬‮–‬‭ ‬60‭ ‬מעלות‭ ‬צפונה‭ ‬מקו‭ ‬המשווה‭. ‬הטמפרטורות‭ ‬יורדות ובלילה‭ ‬כבר‭ ‬ממש‭ ‬קר‭ ‬עם‭ ‬9‭ ‬מעלות‭. ‬ימים‭ ‬יפים‭ ‬וארוכים וקצת‭ ‬גשם‭.‬

הגעתי‭ ‬לגבול‭ ‬של‭ ‬היוקון‭ ‬קנדה‭ ‬עם‭ ‬ארצות‭ ‬הברית‭. ‬מחסום‭/‬מעבר‭ ‬גבול‭, ‬בלב‭ ‬היער ופקיד‭ ‬חביב‭ ‬ומנומנם‭ ‬הכניס‭ ‬אותי‭ ‬חזרה‭ ‬לתוך‭ ‬ארצות‭ ‬הברית‭ ‬בחיוך‭. ‬אין‭ ‬אף‭ ‬ישוב‭ ‬קרוב‭ ‬לתחנות‭ ‬הגבול‭ ‬הללו‭, ‬ואין‭ ‬לי‭ ‬מושג‭ ‬איפה‭ ‬החבר‭'‬ה‭ ‬האלו‭ ‬ישנים‭.‬

אלסקה‭!!! ‬סוף‭ ‬סוף‭ ‬אני‭ ‬פה‭. ‬הדרך‭ ‬משובשת‭ ‬מאוד‭ ‬בשעות‭ ‬הראשונות‭, ‬אולי‭ ‬בכוונה‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬פלישה‭ ‬אפשרית‭. ‬לקראת‭ ‬פיירבאנקס‭ ‬הדרך‭ ‬משתפרת ויש‭ ‬קצת‭ ‬סימנים‭ ‬של‭ ‬אוכלוסיה‭ ‬אנושית‭. ‬הרבה‭ ‬בסיסי‭ ‬צבא‭.‬

עצרתי‭ ‬בפיירבאנקס‭ ‬לכמה‭ ‬ימים‭ ‬כדי‭ ‬להתכונן‭ ‬לרכיבה‭ ‬לדד‭-‬הורס‭, ‬שזה‭ ‬הכי‭ ‬צפונה‭ ‬שאפשר‭ ‬לרכב‭ ‬ביבשת‭ ‬אמריקה‭. ‬דרך‭ ‬עפר‭ ‬של‭ ‬בערך‭ ‬800‭ ‬קמ‮'‬‭ ‬לכל‭ ‬כיוון‮ ‬ומזג‭ ‬אוויר‭ ‬שאסור‭ ‬לזלזל‭ ‬בו‭.‬

החלפתי‭ ‬צמיגים‭, ‬שמן ועברתי‭ ‬על‭ ‬הכל‭. ‬האופנוע‭ ‬עובד‭ ‬נהדר‭, ‬ואני‭ ‬פשוט‭ ‬נהנה‭ ‬ממנו‭.‬

גשם‭ ‬ירד‭ ‬5‭ ‬ימים‭ ‬רצוף והכל‭ ‬יקר‭ ‬בטירוף‭. ‬מצאתי‭ ‬מחסה‭ ‬בגראג‮'‬‭ ‬של‭ ‬משפחה‭ ‬שחברה‭ ‬ב‭ ‬ADV RIDER‭,  ‬פורום‭ ‬אופנוענים‭ ‬אמריקאי‭. ‬אנשים‭ ‬ממש‭ ‬חמודים‭.‬

המארחים‭ ‬שלי‭ ‬הזמינו‭ ‬אותי‭ ‬לפגישה‭ ‬של‭ ‬איגוד‭ ‬נושאי‭ ‬הנשק‭ ‬האמריקאי‭ ‬שהתקיימה‭ ‬בעיר‭, ‬על‭ ‬הפרק‭ ‬היה‭ ‬הנושא‭ ‬הטעון‭ ‬של‭ ‬תחזוקת‭ ‬מטווח‭ ‬מקומי‭ ‬לירי‭.‬

הטיפוסים‭ ‬במפגש‭ ‬היו‭ ‬מרתקים‭, ‬כאילו‭ ‬שיצאו‭ ‬מאיזה‭ ‬ספר‭, ‬בערך‭ ‬40‭ ‬במספר ונציג‭ ‬הממשל‭ ‬ענה‭ ‬בקור‭ ‬רוח‭ ‬תשובות‭ ‬שהעידו‭ ‬שמדובר‭ ‬באדם‭ ‬חושב‭. ‬לרגע‭ ‬הדיון‭ ‬התלהט‭ ‬סביב‭ ‬נושא‭ ‬תקצוב‭ ‬אחזקת‭ ‬המטוחים‭ ‬באלסקה‭, ‬ומישהו‭ ‬הציע‭ ‬להתקשר‭ ‬למושל‭ ‬אלסקה‭ ‬כדי‭ ‬לקבל‭ ‬תשובות‭. ‬לתדהמתי‭, ‬פלאפון‭ ‬נשלף ואחד‭ ‬החברים‭ ‬חייג‭ ‬למושל‭.‬

“‭ ‬אדוני‭ ‬המושל‭, ‬אתה‭ ‬על‭ ‬הרמקול‭ ‬בישיבת‭ ‬בעלי‭ ‬הנשק‭ ‬של‭ ‬אזור‭ ‬פיירבאנקס‭,". ‬המושל‭ ‬לא‭ ‬התבלבל‭, ‬צחק ואמר‭ "‬חברים‭, ‬נעשה‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬קצר‭, ‬אבל‭ ‬במה‭ ‬אני‭ ‬יכול‭ ‬לעזור‭ ‬לכם‭?"‬

בצורה‭ ‬מסודרת‭ ‬העניין‭ ‬נשטח‭ ‬בפני‭ ‬המושל ולהפתעתי‭ ‬הוא‭ ‬גם‭ ‬גילה‭ ‬בקיאות‭ ‬בעניין והציע‭ ‬מספר‭ ‬שיפורים‭. ‬בנוסף‭, ‬הוא‭ ‬רשם‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬ההערות‭ ‬והבטיח‭ ‬לחזור‭ ‬בכתב‭ ‬תוך‭ ‬14‭ ‬יום‭ ‬לפורום‭ ‬הזה‭.‬

הדיון‭ ‬דעך ואני‭ ‬ישבתי‭ ‬בצד‭ ‬עמוק‭ ‬במחשבה‭ – ‬איזה‭ ‬דמוקרטיה‭ ‬ומערכת‭ ‬יצרו‭ ‬חברינו‭ ‬האמריקאים‭ ‬בנו‭ ‬במו‭ ‬ידיהם‭ ‬‮–‬‭ ‬פשוט‭ ‬מעורר‭ ‬הערצה‭. ‬מושל‭ ‬מדינה‭ ‬מבין‭ ‬צורך‭ ‬של‭ ‬מיעוט‭, ‬עוצר‭ ‬יום‭ ‬עבודה‭ ‬לרבע‭ ‬שעה והכול‭ ‬בכבוד‭ ‬ותוך‭ ‬רצון‭ ‬למצוע‭ ‬פתרון‭ ‬צודק‭ ‬לאזרחים‭ ‬שאותם‭ ‬הוא‭ ‬נבחר‭ ‬לשרת‭. ‬אמריקה‭.‬

יצאנו‭ ‬מחדר‭ ‬הישיבות‭ ‬ונסענו‭ ‬למטווח‭. ‬ירינו‭ ‬לתוך‭ ‬הערב‭, ‬סוגי‭ ‬נשק‭ ‬ותחמושת‭ ‬שונים ואנשים‭ ‬פטריוטיים‭ ‬שנכונים‭ ‬לעשות‭ ‬הרבה‭ ‬עבור‭ ‬המקום‭ ‬שבו‭ ‬הם‭ ‬חיים‭.‬

הדרך‭ ‬לדד‭-‬הורס‭ ‬מדהימה‭!! ‬הכביש‭ ‬הופך‭ ‬לדרך‭ ‬עפר‭ ‬טובה‭, ‬השמש‭ ‬זורחת והחיים‭ ‬יפים‭.‬

היה‭ ‬לי‭ ‬ברור‭ ‬שגשם‭ ‬יכול‭ ‬להפוך‭ ‬את‭ ‬המצב‭ ‬ב‭ ‬180‭ ‬מעלות‭ – ‬הדרך‭ ‬תהפוך‭ ‬לבוצית‭, ‬קר ורטוב‭. ‬הטבע‭ ‬שולט‭ ‬ונותן‭ ‬את‭ ‬הטון‭, ‬אני‭ ‬מרגיש‭ ‬בבית‭.‬

רק‭ ‬פה‭, ‬עכשיו‭, ‬הרגשתי‭ ‬שהגעתי‭. ‬שאני‭ ‬שוב‭ ‬רוכב‭ ‬לתוך‭ ‬מקום‭ ‬חדש‭, ‬פראי ולא‭ ‬ידוע‭, ‬על‭ ‬אופנוע‭ ‬נהדר‭, ‬ועם‭ ‬מינימום‭ ‬ציוד‭ ‬ורשת‭ ‬בטחון‭. ‬מי‭ ‬שזה‭ ‬לא‭ ‬מלהיב‭ ‬אותו‭, ‬פשוט‭ ‬לא‭ ‬חי‭!‬

חניתי‭ ‬ליד‭ ‬נהר‭ ‬יפה ודפקתי‭ ‬מקלחת‭ ‬שכמעט‭ ‬עצרה‭ ‬לי‭ ‬את‭ ‬הלב‭ ‬מרוב‭ ‬קור‭!! ‬תענוג‭.‬

בבוקר‭ ‬למחרת‭ ‬עצרתי‭ ‬ליד‭ ‬2‭ ‬אופנוענים‭ ‬שנתקעו‭ ‬לצד‭ ‬הדרך‭. ‬בחור‭ ‬אוסטרלי‭ ‬ואמריקאי‭. ‬ביחד‭ ‬מצאנו‭ ‬את‭ ‬נזילת‭ ‬השמן‭ ‬שבגללה‭ ‬הם‭ ‬עצרו‭, ‬תיקנו‭ ‬את‭ ‬העניין‭ ‬ורכבנו‭ ‬צפונה‭ ‬לקולד‭ ‬פוט‭.‬

הגענו‭ ‬למגרש‭ ‬חנייה‭ ‬גדול‭, ‬והתברר‭ ‬שזה‭ ‬הכפר‭ ‬עצמו‭.‬

 

דד‭-‬הורס‭ ‬נמצאת‭ ‬מעבר‭ ‬לרכס‭ ‬הרי‭ ‬הברוקס‭, ‬הרץ‭ ‬ממזרח‭ ‬למערב‭. ‬מעבר‭ ‬לרכס‭ ‬הזה‭, ‬מתחיל‭ ‬איזור‭ ‬שנקרא‭ ‬המישור‭ ‬הארקטי והנוף‭ ‬והאקלים‭ ‬משתנים‭ ‬מייד‭. ‬במקום‭ ‬יער‭ ‬ירוק‭ ‬ועבות‭, ‬העצים‭ ‬נעלמים‭, ‬והקרקע‭ ‬מכוסה‭ ‬בשיחים‭ ‬נמוכים‭ ‬וסלעים ורוח‭ ‬קפואה‭ ‬מהקוטב‭ ‬הצפוני‭ ‬מצליפה‭ ‬ללא‭ ‬רחמים‭. ‬מרכס‭ ‬ההרים‭ ‬ועד‭ ‬לאוקיינוס‭ ‬הארקטי‭ ‬יש‭ ‬בערך‭ ‬400‭ ‬ק"מ‭ ‬של‭ ‬דרך‭ ‬עפר ובסופה‭, ‬הגביע‭ ‬הקדוש‭ ‬והנקודה‭ ‬שמושכת‭ ‬אותנו‭ ‬אליה‭ ‬כמו‭ ‬מגנט‭, ‬ובגלל‭ ‬שהיא‭ ‬שם‭, ‬חייבים‭ ‬להגיע‭.‬

לשמחתי‭ ‬פגשתי‭ ‬את‭ ‬ג'סטין‭, ‬בחור‭ ‬בן‭ ‬ארבעים‭ ‬מאלסקה‭ ‬שרוכב‭ ‬על‭ ‬אנפילד‭ ‬הימאליין‭. ‬התחברנו‭ ‬מייד‭, ‬והחלטנו‭ ‬לרכב‭ ‬לדד‭ ‬הורס‭ ‬ביחד‭.‬

ג‭'‬סטין‭, ‬כמו‭ ‬אמריקאי‭ ‬טוב‭, ‬רוכב‭ ‬עם‭ ‬אקדח‭, ‬דבר‭ ‬שהשרה‭ ‬הרבה‭ ‬בטחון‭ ‬עקב‭ ‬העדכון‭ ‬שקיבלנו‭ ‬שלפני‭ ‬שבוע‭ ‬דוב‭ ‬ארקטי‭ ‬לבן‭ ‬שחה‭ ‬מאחד‭ ‬הקרחונים‭ ‬300‭ ‬מייל‭ ‬לפרודו‭ ‬ביי ומרוב‭ ‬רעב‭ ‬טרף‭ ‬את‭ ‬אחד‭ ‬מעובדי‭ ‬חברת‭ ‬הנפט‭, ‬למעט‭ ‬מגפיו‭. ‬כנראה‭ ‬שהמגפיים‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬טעימות‭.‬

נתנו‭ ‬בגז‭ ‬והידידות‭ ‬הזו‭ ‬שלצד‭ ‬הדרך‭, ‬נתנה‭ ‬לשנינו‭ ‬אנרגיה‭ ‬מחודשת‭.‬

עצרנו‭ ‬באמצא‭ ‬הפס‭ ‬בהרי‭ ‬הברוקס‭ ‬להכין‭ ‬תה והרוח‭ ‬צלפה‭ ‬בנו‭. ‬תפסנו‭ ‬מחסה‭ ‬מתחת‭ ‬לצינור‭ ‬ישן‭, ‬שתינו‭ ‬תה‭, ‬וקשקשנו‭.‬

הפאס ברכס הברוקס

הפאס‭ ‬היה‭ ‬קר‭, ‬בערך‭ ‬0‭ ‬מעלות‭ , ‬וכבר‭ ‬בתחילת הירידה‭ ‬הבנתי‭ ‬שאנחנו‭ ‬נכנסים‭ ‬לתא‭ ‬שטח‭ ‬אחר‭ ‬לגמרי‭…‬

נוף‭ ‬עוצר‭ ‬נשימה‭. ‬רכבנו‭ ‬לתוך‭ ‬הערב‭, ‬בשעה‭ ‬10‭ ‬בלילה‭ ‬עדיין‭ ‬יש‭ ‬אור‭ ‬יום‭ ‬בגלל‭ ‬המיקום‭ ‬הצפוני ושנינו‭ ‬מאוד‭ ‬התרגשנו‭ ‬מפשוט‭ ‬להיות‭ ‬פה‭ ‬ועכשיו‭, ‬בכזה‭ ‬מקום‭ ‬מדהים‭.‬

בלילה‭ ‬חנינו‭ ‬לצד‭ ‬הדרך‭, ‬הקמנו‭ ‬אוהלים‭ ‬במינוס‭ ‬3‭ ‬מעלות‭, ‬ובישלנו‭ ‬על‭ ‬הבנזיניות‭ ‬ארוחת‭ ‬כמו‭ ‬שצריך‭- ‬פסטה‭, ‬טונה‭, ‬עגבניות‭, ‬תה ושלוק‭ ‬ויסקי‭ ‬בסוף‭. ‬קר‭. ‬לפני‭ ‬שהלכנו‭ ‬לישון‭ ‬אכלנו‭ ‬חופן‭ ‬של‭ ‬פירות‭ ‬יבשים‭- ‬טריק‭ ‬ישן‭ ‬שמחמם‭ ‬קצת‭, ‬כי‭ ‬מערכת‭ ‬העיכול‭ ‬מזרימה‭ ‬את‭ ‬הדם‭ ‬וזה‭ ‬מעלה‭ ‬טיפה‭ ‬את‭ ‬החום‭.‬

לבשתי‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הבגדים‭ ‬שהיו‭ ‬לי‭: ‬3‭ ‬חולצות‭, ‬2‭ ‬תחתונים‭, ‬חולצת‭ ‬כפתורים‭, ‬שכבה‭ ‬ראשונה‭, ‬שכבה‭ ‬שניה‭, ‬מכנסיים‭ ‬ארוכים‭, ‬וכובע‭ ‬צמר‭.‬

שק‭ ‬השינה‭ ‬שלי‭ ‬הוא‭ ‬3‭ ‬עונות‭, ‬ככה‭ ‬שמינוס‭ ‬8‭ ‬כבר‭ ‬קצת‭ ‬קר‭ ‬לו‭. ‬הלילה‭ ‬עבר‭ ‬בשלום‭, ‬אבל‭ ‬היה‭ ‬קר‭.‬

בבוקר‭ ‬כל‭ ‬המים‭ ‬היו‭ ‬קפואים‭, ‬וגשם‭ ‬קל‭ ‬ירד‭. ‬ידענו‭ ‬שהולך‭ ‬להיות‭ ‬יום‭ ‬קשוח‭.‬

בישלנו‭ ‬קפה‭ ‬ודייסה‭, ‬חשוב‭ ‬לאכול‭ ‬ולשתות‭ ‬חם‭ ‬לפני‭ ‬נסיעות‭ ‬כאלה‭ ‬כי‭ ‬מי‭ ‬יידע‭ ‬מתי‭ ‬הפעם‭ ‬הבאה‭ ‬שנאכל‭ ‬משהו‭.‬

דרך‭ ‬בוצית‭ ‬של‭ ‬מאות‭ ‬קילומטרים‭ ‬קיבלה‭ ‬את‭ ‬פנינו‭. ‬רכבנו‭ ‬על‭ ‬50‭ ‬קמש‭ ‬בערך‭, ‬לא‭ ‬רוצים‭ ‬להחליק‭ ‬בבוץ‭ ‬וליפול‭ ‬לשוליים‭ ‬הרחק‭ ‬למטה‭. ‬הדרך‭ ‬היא‭ ‬למעשה‭ ‬סוללת‭ ‬עפר‭ ‬גבוהה‭ ‬שיושבת‭ ‬מעל‭ ‬דבר‭ ‬שנקרא‭ ‬פרמאפרוסט‭ – ‬אדמה‭ ‬שהיא‭ ‬קפואה‭, ‬עוד‭ ‬מתקופת‭ ‬עידן‭ ‬הקרח‭ ‬הקדום‭.‬

השעות‭ ‬עברו‭ ‬ולקראת‭ ‬הערב‭ ‬הדרך‭ ‬נעשתה‭ ‬מישורית ובאופק‭ ‬ראינו‭ ‬את‭ ‬שדות‭ ‬הנפט‭ ‬של‭ ‬פרודו‭ ‬ביי‭.‬

דד‭ ‬הורס‭ ‬הוא‭ ‬בסיס‭ ‬אספקה‭ ‬לקידוחיי‭ ‬הנפט‭ ‬באזור‭, ‬אותו‭ ‬הנפט‭ ‬שמובל‭ ‬בצינור‭ ‬הנפט‭ ‬של‭ ‬אלסקה‭. ‬האמריקאים‭ ‬פיתחו‭ ‬את‭ ‬האזור‭ ‬כדי‭ ‬להקטין‭ ‬תלות‭ ‬בנפט‭ ‬הערבי‭ ‬הלא‭ ‬יציב ונחשב‭ ‬לפלא‭ ‬הנדסי‭ ‬בהתחשב‭ ‬בסביבה‭ ‬הקשה ובלוח‭ ‬זמנים‭ ‬צפוף‭ ‬שבו‭ ‬הפרוייקט‭ ‬הזה‭ ‬נבנה‭.‬

הגשם‭ ‬הפך‭ ‬לשלג‭, ‬ואחרי‭ ‬הכול‭ ‬אנחנו‭ ‬בסוף‭ ‬אוגוסט‭, ‬בקו‭ ‬רוחב‭ ‬72‭ ‬מעלות‭ ‬צפונית‭ ‬מקו‭ ‬המשווה‭.‬

הסיפור‭ ‬על‭ ‬הדוב‭ ‬שלא‭ ‬אוהב‭ ‬מגפיים‭ ‬והקור‭ ‬העז‭ ‬שכנעו‭ ‬אותנו‭ ‬לחפש‭ ‬חדר‭ ‬באכסניות‭ ‬הרבות‭ ‬שיש‭ ‬לעובדי‭ ‬חברות‭ ‬הנפט‭ ‬במקום‭.‬

מין‭ ‬מלון‭ ‬מכולות‭ ‬של‭ ‬עשרות‭ ‬חדרונים‭, ‬והרבה‭ ‬אוכל‭.‬

מצאנו‭ ‬חדר‭ ‬משותף‭ ‬בעלות‭ ‬של‭ ‬85‭ ‬דולר‭.‬לאדם‭…‬ו‭…‬אוכל‭ ‬ללא‭ ‬הגבלה‭!!‬

המסעדה‭ ‬פתוחה‭ ‬24‭ ‬שעות‭, ‬עם‭ ‬כל‭ ‬סוגי‭ ‬האוכל‭, ‬מכונות‭ ‬שתיה‭, ‬גלידה ומה‭ ‬לא‭. ‬ישבנו‭ ‬ואכלנו‭ ‬שעות‭, ‬לא‭ ‬זוכר‭ ‬שבחיים‭ ‬אכלתי‭ ‬ככה‭.‬

בבוקר‭ ‬נסענו‭ ‬למכולת‭ ‬המקומית‭ ‬המפורסמת‭ ‬שעליה‭ ‬יש‭ ‬את‭ ‬השלט‭ ‬האייקוני‭ ‬של‭ ‬המקום‭. ‬כמה‭ ‬תמונות‭, ‬תדלוק ויצאנו‭ ‬חזרה‭ ‬דרומה‭.‬

——————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————–

תגים: , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה     הדפס פוסט

17 בנובמבר 2019 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

שלום מרכז אמריקה

למעלה, מסעדה קפה אל אוויון בקוסטה ריקה

מקסיקו

מעבר הגבול בין ארה"ב ב duglas למקסיקו בAgua Prieta עבר חלק. שוטרי המכס בצד המקסיקני קצת חיטטו אבל היו מאוד נחמדים וגם דוברי אנגלית במקצת. גם ביקורת הדרכונים עברה בסדר, רק לקח יותר זמן למילוי כל הפרטים במחשב ובנוסף שילמתי 400 דולר ערבון שמבטיח שאוציא את האופנוע ממקסיקו ושאקבל אותם חזרה כשאצא את המדינה. במעבר הגבול פגשתי  רוכב גרמני על 1200GS אבל יותר מכמה שאלות; מאיפה אני ואיך הגעתי לפה, הבחור לא הראה יותר מדי נכונות לפתח שיחהלא רוצה לא צריך. נפרדתי לשלום משוטרי המכס הנחמדים וממש ביציאה החלפתי כסף ופניתי לישוב (יותר נכון כפר) הראשון: Esqueda . הרכיבה היתה מלאה ברגשות ומחשבות על איך יהיה לי במקסיקו , צריך לשים לב יותר על כל דבר ולהתכונן לכל תרחיש, תשומת לב כפולה ומכופלת כל הזמן. נחמד היה לי בכפר הראשון אליו הגעתי, אישה מאוד נחמדה קיבלה את פניי במוטל היחידי שכלל אפילו  wi fi, בערב אכלתי בדוכן רחוב אוכל מקומי, עם בירה מקומית חמה – לא רע.

אני מתכנן את כיוון הנסיעה דרוםמזרח ובוחר בכבישים לא ראשיים מדי. מתכנן בכל יום את המסלול שלמחרת מקסימום ליומיים. הכבישים די נוחים לנסיעה והכפרים בדרך מפתחים בי סקרנות, על איך האנשים חיים כאן ,שמחים ממה שיש להם. עצרתי הרבה בכפרים כאלה כדי לנוח בדוכני דרך למיניהם, כדי לשתות משהו קר ולספוג קצת את האוירה המקומית. בדיקה של תחזית מזג האויר מראה שיש סופה טרופית בחוף המערבי שעלולה להשפיע ביומיים הקרובים על האזור שבו אני נמצא. לקחתי בחשבון ואכן הסופה השפיעה במקצת, עם קצת גשם ורוחות – ממש לא נורא כשאתה לבוש כראוי.

אחד הכבישים שבחרתי כביש מס׳ 16 (האמת שלא היתה אפשרות אחרת) עובר בתוך שמורת טבע ונוף נהדר. כביש מפותל עולה ויורד כיף של רכיבה. כ-200 ק"מ לפני צ'יוואווה פגשתי באמצע הדרך ב-4 רוכבים אמריקאים שרוכבים לצ'יוואווה לכנס של רוכבי BMW. פה כבר התחילה שיחה ארוכה על המסע שלי, היו מאוד סקרנים ורצו לשמוע כמה שיותר ואני סיפרתי להם בשמחה כל מה שרצו לדעת. לנוכח הצעתם להצטרף אמרתי שאני לא אצטרף לכנס. הסברתי להם שזה המוני מדי בשבילי… יותר מ-600 רוכבים אמורים להגיע לשם כך אומרים. אחרי לחיצות יד וברכות לדרך צלחה המשכנו לדריכנו. ואכן באותו יום פגשתי בהמון אופנועי BMW שחלפנו על פניי (עקפו אותי) עם הנפת היד המוכרת.

הרכיבה נעימה מזג האויר טוב, רואים יותר כפרים קטנים בדרך שדות של גידולי תירס בעיקר והמון שטחי מרעה בקר.

באחת מהדרכים ממש לפי העיירה Saltillo עצר אותי שוטר (בדיעבד רק לבדיקת מסמכים) כל הספורים על שוטרים מושחתים עלו לראשי. עצרתי, הורדתי את הקסדה מהראש והוא פנה אליי בצורה מאוד מנומסת וביקש רישיונות ואישורים (בספרדית הוא לא דובר אנגלית), הסבתי את תשומת ליבו למדבקת ההולוגרמה שמודבקת על מגן הרוח (אותה מקבלים במעבר הגבול וממליצים לך להדביק אותה בחזית) בדק שהכל תקין, שאל עוד כמה שאלות שלא הבנתי כל כך – אך עניתי תשובות על מה שחשבתי לנכון. ממש לפני שאני מתארגן להמשך הנסיעה, עצר רכב שממנו ירדו זוג מקסיקנים

שכנראה מכירים את השוטר. החליפו ביניהם כמה משפטים ואז פנה אליי הבחור באנגלית שוטפת ושאל שאלות מאיפה אני ולאן אני נוסע – ושוב התפעלות רבה כששמעו את התשובות וגם השוטר התפעל לאחר שתורגמו לו התשובות שלי. קיבלתי מהבחור המלצה על איזה דרכים כדאי לרכב ובאילו ערים כדאי לעצור – מבחינת ביטחון מפני חמדנים (אני קורא להם). ובאמת שיניתי את המסלול (אני התכוונתי לרכב לאורך החוף המזרחי דרומה – לא מומלץ) הצטלמנו, התחבקנו אפילו לא עם השוטר 🙂 ונפרדנו לשלום. המסקנה שלי: רוב האנשים בעולם טובים הם. ככל שמדרימים, הכבישים יותר רחבים עם תנועה צפופה יותר וצריך להשקיע יותר תשומת לב. תחנות הדלק יותר גדולות עם חנויות שרות שרואים בהם יותר ויותר רשתות אמריקאיות. היום בפעם הראשונה נכנסתי לכביש אגרה. יקר אך לא נורא. הכיוון הכללי אזור צ'יאפס/קמפצ'ה/יוקטן שם אפגוש את שחף בני עוד 4/5 ימים. כנראה שלא אפגוש את "אלה" הבחורה שרכבה איתי את כל אלסקה – היא טסה לאיטליה לביקור מולדת.

אחרי כמה שיחות עם שחף על איפה נפגשים ומה עושים ולכמה זמן, הוחלט שניפגש ב– Cancun בשפיץ המזרחי של מקסיקו ומשם נטוס יחד לקובה (שעה טיסה) ל-5 ימים אאכסן את האופנוע ואצא לפסק זמן איכותי עם שחף וניצן. על זה הוחלט עוד כשהייתי כבר בVillahermosa ומשם רכבתי לאורך חוף מפרץ מקסיקו צפונה. פה כבר הייתי צריך להשתמש בכבישי אגרה וזה ממש לא נורא (אגב, אופנוע משלם חצי מחיר ממכונית) האזור הזה של מקסיקו מקסים. תשתית הכבישים מצוינת, הנופים לאורך החוף נפלאים, מזג האויר טוב – למעט הלחות בשעות הצהריים, היה כיף אדיר. אני מגלה כי הערים שאני עובר בהן יותר ויותר שקטות, מטופחות יותר ופחות עמוסות בכלי רכב. האנשים גם נראים יותר תרבותיים ויש יותר דוברי אנגלית , כאילו מקסיקו אחרת.

הפגישה עם שחף וניצן היתה מרגשת עד מאוד, איך לא !!! את השעות הראשונות העברנו בעיקר בהחלפת חוויות כל אחד וסיפורי. בערב יצאנו לארוחת ערב חגיגית ולמחרת כבר איחסנו את האופנוע אצל בחור ישראלי בשם דרור שחי פה בקאנקון הרבה שנים. טיפלנו בסידורים אחרונים לקראת הטיסה לקובה.

קובה

זו מדינה מאוד ענייה וזה ניכר בסגננון החיים של האנשים שחיים פה, אך כפי שהתרשמתי מכל המקומות שהייתי בהם, ככל שיש עוני קשה יותר האנשים יותר שמחים ורחבי לב וזה הרושם שקיבלתי גם פה בקובה. ביקרנו בשלוש ערים; La Habana עיר הבירה,

מאוד סואנת וצפופה ולא נקייה בלשון המעטה, למעט אזורי התיירות שיש בהם מלונות מפוארים המוקפים מסעדות ובתי קפה. ביקרנו בכל האטרקציות והסתובבנו בסמטאות העיר, כדי לספוג את האוירה המיוחדת שיש פה. הוקסמתי מהמכוניות הענקיות והעתיקות (תוצרת ארה"ב) נראות בכל מקום והן בני 50/60 שנה מצוחצחות ומטופחות ועדיין נוסעות . Trinidad עיירה קטנה בת מאות שנים,

מאוד ציורית ושקטה. הרחובות מרוצפים באבן. בתים קטנים וצפופים- אך נקיים עם גינה קטנה ומטופחת. מסעדות קטנות ברחוב הראשי ומוסיקה קובנית נשמעת בכל מקום. יצאנו לטיול רכיבה על סוסים למפל נסתר, היה די מייגע – אך המפל וטבילה במים פיצו על הדרך. פה גם חגגתי יום הולדת 64… Vinales עיירה קצת יותר מודרנית מאוד שלווה ותחושה שהאנשים שגרים פה מאוד אוהבים את המקום, הצטרפנו לאוטובוס תיירים וביקרנו בכל האטרקציות בסביבה – היה קצר וקולע. ביקרנו עצמאית בחווה משפחתית לגידול טבק וקיבלנו הסבר על כל תהליך הייצור התכבדנ בסיגר לעישון ובקוקטייל מקומי בקוקוס טרי. בקובה לנו בבתים מארחים (בתשלום) היה כיף להרגיש כמה האנשים אירחו אותנו מכל הלב באמת.

זהו קובה. חזרנו למקסיקו היישר לביתו של דרור שם חיכה לי האופנוע, ישנו בקרבת מקום ולמחרת נפרדנו, שוב. ושוב ברגשות מעורבים, כיף על מה שהיה וכיף על מה שיהיה. 7 ימים קסומים שעברו כהרף עין.

בליז

רכבתי דרומה לכיוון מדינת בליז, בלי יעד מוגדר. ישנתי עדיין במקסיקו בעיירה סמוך לגבול ולמחרת חציתי את הגבול, המעבר היה חלק ומהיר משני צדדיו של הגבול. השפה המדוברת פה אנגלית קל יותר למטייל שלא דובר ספרדית, התושבים פה מזכירים קצת את ג'מייקה למרות שרואים פה ושם גם אסייתים והודים כמובן.

סביר להניח שאהיה פה 3-4 ימים ואמשיך לגואטמלה. בעלת המוטל שבו שהיתי היתה בשנות ה-70 לחייה היא נולדה פה, "סופי" שמה, היה לה מבטא חצי ג'מייקני מדליק והיא סיפרה אלי בקצרה על ההיסטוריה של בליז. דקות ארוכות שוחחנו ובכל הזדמנות אחרת, הקסימה אותי האישה הזאת. עקב יום גשום במיוחד התעכבתי ליום נוסף, בליז היא מדינה קטנה, לא מפותחת במיוחד. הכל כאן שקט ונינוח אנשים נחמדים ומקבלי פנים, נהנתי מהשהייה והרכיבה .

גואטמלה

הכניסה לגואטמלה לקחה יותר זמן, ביורוקרטיה מהסוג הישן: המתנה בתור לצילומי מסמכים וכו' אך לא נורא. פה פגשתי 2 רוכבים מקסיקנים שמטיילים בגואטמלה והתוכנית שלנו היו זהות ליומיים הקרובים. אז רכבנו יחד ל-מקדשי המאיה באתר היחיד מסוגו במרכז אמריקה ב- Tikal

שם תיירנו כמה שעות והמשכנו לעיירהFlores הסמוכה שם בילינו את הלילה.

את ארוחת הערב העברנו בסיפורי מסע שלהם ושלי בעיקר. (לשמחתי הם היו דוברי אנגלית) היה כיף לארח אחד לשני חברה. למחרת בבוקר הם המשיכו בדרכם לכיוון מקסיקו ואני נשארתי ליום נוסף ב-Flores לתייר את העיר ולנוח קצת. מכיוון שנכנסתי לגואטמלה מבליז, ידעתי מראש שאוותר על אגם אטיטלן הנמצ הרבה צפונה מהכיוון אליו התקדמתי (לא נורא ממש – יהיו אחרים) וגם ויתרתי על ביקור בעיר הבירה  Guatemala City שבה תכננתי לבצע טיפול לאופנוע, גם על זה איני מצטער, אבצע את הטיפול לאופנוע בסן-חוזה שבקוסטה ריקה. העיירה האחרונה בגואטמלה היתה Rio Dulce עיירה קטנה רועשת ותוססת. למחרת בבוקר על הדרך סטיתי קצת מהמסלול כדי לצפות בLake Izabal והמשכתי למעבר הגבול עם הונדורס. שהייתי בגואטמלה 5 ימים ואני יכול להגיד שבערים היותר גדולות, רואים התפתחות והשפעה מערבית. הרכיבה היתה כיפית, בתוך כל הנוף הטרופי הירוק מסביב. בתחילת החודש הבא חוגגים פה את "חג המתים" או בשם אחר "יום הנשמות" חג מאוד ססגוני ושמח למרות הנושא הרבה אוכל וצבעוניות, לא יכול להתעכב עד אז.

הונדורס

מעבר הגבול לקח זמן; כשעה וחצי. אך ללא בעיות, רכיבה של כמה שעות בתוך נוף ירוק, כל הזמן עולים ויורדים בדרכים מפותלות והנה הגעתי לעיירה Copan (משמעות השם "אבן פינה") עיירה עתיקה שהוקמה לפני מאות שנים ע"י שבטי המאיה ואכן על פי המבנים והרחובות רואים שזו עיירה עתיקה. נהניתי פה, מה גם שהאירוח במוטל היה יוצא מהכלל. את הונדורס עברתי ב-5 ימים לא רכבתי הרבה ביום והתעכבתי במקומות שעברתי כמו עיר הבירה טגוסיגאלפה כמו רוב הערים הלטיניות היא עיר מחולקתמרכז העיר מערבי לכל דבר ומסביבו על מורדות ההרים שכונות העוני הבתים הקטנים הצפופים והצבעונים. מדהים איך שזה ניראה. הרכיבה גם פה כיפית בכל הירוק שמסביב ומזג האויר מאוד נוח. מחר שוב מעבר גבול למדינה הבאה בשרשרת המרכז אמריקאית; לניקרגואה.

ניקרגואה

כמו בכל מעברי הגבול במרכז אמריקה, גם פה נצמדים אלייך כמה בחורים ״פיקסרים״ המתפרנסים מעזרה בהליכים הביורוקרטיים לאנשים שעוברים את הגבול עם כלי רכב – מהם אתה בוחר אחד שמלווה אותך לכל אורך תהליך מעבר הגבול, לאן ללכת? מה לצלם ואיפה? הפיקסר עם הקשרים שלו אפילו מביא את הקצין לבדיקת האופנוע. יש לציין כי זה עוזר, במיוחד לאלה שלא דוברי ספרדית והכל תמורת תשלום כמובן עניין של כמה עשרות ₪. כבר ביום הראשון בניקרגואה, הרגשתי שהאנשים פה מאוד נחמדים, יש יותר דוברי אנגלית ובכל הזדמנות אני מפתח שיחה עם המקומיים. מסתובב רגלית במקומות שאני נמצא ויש להגיד שעד כה כל ארצות מרכז אמריקה נראות די דומה; הערים, הנוף, סיגנון החיים וגם האוכל. בTipitapa לנתי במוטל משפחתי שקיים כבר 30 שנים ושם קבלתי אירוח VIP , אחד הבנים שמנהל את העסק, דיבר אנגלית שוטפת והיה סקרן לשמוע מימני סיפורים מן המסע. ישבנו ודיברו ארוכות. היה כיף גם לשמוע ממנו על חייו ועל ניקרגואה. למחרת עם הקפה של הבוקר, הוא שוב הצטרף אליי וכשסיפרתי לו שהיום אני רוכב לאי Ometepe שבימת ניקרגואה המליץ בחום (הוא היה שם בקיץ האחרון) על רכיבה ל– San Jorge (שם עולים למעבורת לאי) ואכן הרכיבה היתה נהדרת ורגועה, אין מה למהר. עברתי בין כפרים קטנים שממש נראים אותו דבר. המתנה של כמעט שעה ועליתי למעבורת.

משך ההפלגה היה כשעה. הים היה שקט ומולנו נגלה האי כשבמרכזו מתנשא הר געש Concecpcionמרשים ביותר. הכוונה היתה להישאר באי יומיים, אך הספקתי לתור בה ביום שהגעתי וקצת למחרת עד הצהריים, אז קיצרתי ועליתי למעבורת חזרה ליבשת. המשכתי לעיר תיירותית במיוחד San Juan del Sur ואכן עיר קטנה מלאה בתי מלון מכל הסוגים. חוף ים נהדר ולכל אורכה – בתי קפה ומסעדות מכל הרמות והטעמים. הרחובות היו גדושים תיירים מרחבי העולם. נהניתי מהשקיעה היפה. אחלה בירה וארוחה טובה.

אפילו ביקרתי ללא תכנון מוקדם בבית חב"ד המקומי שנתקלתי בו במקרה בזמן ששוטטתי בעיר. זהו מחר עובר לקוסטה ריקה.

קוסטה ריקה

מעבר הגבול לקוסטה ריקה, כמו בכל המדינות פה מתנהל בעצלתיים, לוקח זמן אך בעזרת הבחור שעוזר לך (פיקסר) זה יותר פשוט. Liberia היתה העיר הראשונה בקוסטה ריקה. הדרך לשם היתה נהדרת הנוף הירוק יופי של רכיבה. העיר עצמה מאוד מפותחת וכבר רואים שקוסטה ריקה יותר מתקדמת, נקייה ומסודרת מהמדינות שעברתי עד כה. אפילו בכפרים הקטנים בדרך רואים פחות עוני אם זה באיכות הבתים, החנויות הקטנות אפילו בלבוש של המקומיים, ויש גם יותר דוברי אנגלית. למחרת המשכתי לLa Fortuna, הדרך היתה מהממת, הכבישים המפותלים לצידו של Lake Arenal, העיירה קטנה ותיירותית במיוחד יש פה המון אטרקציות שני הרי געש: "ארנל" ו– "צ'אטו" שבראות טובה המראה פשוט מרגש. תכננתי על טיולים רגליים לכיוון המעיינות החמים, אך הגשם החזק שירד ללא הפסקה שינה לי את התוכניות. (למרות שאומרים שזה הכי כיף כשיורד גשם) קבעתי תור טיפול לאופנוע בבירה סן-חוזה לעוד יומיים ומקווה שהכל יסתדר.

עוד לילה אחד באלחואלה (פרבר קרוב לסן-חוזה) שכונה קטנה ושקטה ושוב, האנשים מאירי פנים בכל מקום. למחרת בבוקר יצאתי למוסך שם קיבלו אותי בכבוד. כולם דוברי אנגלית כך שהיה קל לתקשר, אנשי המוסך החליפו באופנוע מה שצריך וטיפלו גם בי וגם באופנוע באופן מעורר הערכה. למרות שידעתי מראש שבקוסטה ריקה יקר יותר… יצאתי מרוצה. הגעתי לפארקManuel Antonio הידוע אחה"צ ונשארתי בקרבתו יומיים. די זמן לטייל בפארק הלאומי הנפלא הזה ולספוג קצת מהייחוד של הטבע של קוסטה ריקה ומהאוירה המקומית. קוסטה ריקה היא מדינה בה התיירות היא משאב מרכזי, מלאה בתיירים מכל רחבי העולם. בשל כך המחירים פה גבוהים משאר המדינות במרכז אמריקה, עצרתי ליד אל אוויון מסעדת קפה בה יושב מטוס שהוחרם עי השלטונות בימי תור הזב של הברחות הסמים בסביבה והיושבת על המתלול אל מול האוקיינוס השקט. פגשתי פה ושם במסעדות ישראליות – עצרתי לקפה ולמעין דרישת שלום מהארץ וכיף היה לדבר קצת עברית. מחר עובר לפנמה וכבר כמה ימים חושב על המעבר לקולומביה… מקווה שהכל יסתדר.

מפנמה לקולוביה

מעבר הגבול לפנמה עבר בקלות יחסית, אך פנמה קיבלה אותי בגשם סוחף. נאלצתי להמתין במעבר הגבול שעה ארוכה עד שירגע. מזה כמה ימים איני רואה שמש. השמים אפורים ומדי פעם יורד גשם. התוכנית הייתה לשהות בפנמה כשבוע, אך מזג האויר הגשום וגם התחזית שלא בישרה שינוי לטובה, שלחה אותי לשנות את התוכנית ותוך 3 ימים ימים מההגעה לפנמה כבר הייתי בחברת השילוח האוירי (מפנמה לקולומביה אין דרך קרקעית וכדי לעבור לקולומביה אפשר לבחור בדרך הים או בדרך האויר – אני בחרתי בהובלה אווירית.) להטיס את האופנוע לקולומביה. פה קיבלה אותי פקידה מקצוענית נחמדה דוברת אנגלית טובה והסתבר שאוכל לבחור בטיסת מטען למחרת או לזו שתצא בעוד 4 ימים. החלטתי לבחור בקרובה יותר כך שלקראת המחר טיפלנו בכל הניירת ארגנתי את האופנוע.

ותוך 3 שעות הכל היה מוכן, זהו נפרדתי מהאופנוע ועכשיו צריך לדאוג לי לטיסה, בחור שעבד במשרד השינוע הציע לי לנסוע לטרמינל הנוסעים הסמוך בשדה תעופה של פנמה סיטי שם יוצאת טיסה לבוגוטה בירת קולומביה בתוך שעתיים, וכך עשיתי ותוך 3.5 שעות הייתי בבוגוטה. מחיר הטסת האופנוע עמד על 1100$ בחברת CIRAG ומחיר כרטיס הטיסה שלי לבוגוטה עמד על 210$.

התמקמתי במוטל קרוב לשדה (האופנוע צריך להגיע מחר אחה"צ) בעזרתו האדיבה של בעל המוטל שהסיע אותי למסוף המטענים ובא איתי לעזור לשחרר את האופנוע – כי ידע שאני לא דובר את השפה. לא הצלחנו לשחרר באותו יום, כי השעה היתה כבר מאוחרת – למחרת האיש הנחמד הזה בא איתי שוב ואחה"צ האופנוע שוחרר. משום מה קיבלתי ויזה לשהות של 15 יום בקולומביה, לא ידעו להסביר למה… ויחד עם זאת זה מספיק זמן עבורי.

 אני חש עייפות. החומרים מראים סימני שחיקה. הדבר בא לידי ביטוי למשל כשלאחר שעתיים רכיבה, אני מרגיש את הגב, מדי פעם גם את הברכיים והעייפות צונחת עלי מהר ממה שהתרגלתי בצאתי לדרך. למרות זאת, אני עדיין נהנה מאוד מהרכיבה לחוות את המסע לראות מקומות חדשים ואנשים נהדרים. גם הגעגועים לארץ ולמשפחה הולכים וגוברים. מזג האויר כאן עכשיו האפרורי כל הזמן והגשם דוחף אותי למהר ולהדרים בעקבות הקיץ העובר בחודשים האלה לחצי הכדור הדרומי. למזג אויר נוח יותר. עוד 15/20 אלף ק"מ קטן עלי.

————————————————

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

————————————————————–

תגים: , , , , , , , , , , , ,

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה     הדפס פוסט

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »