יש לי חבר. קוראים לו גידי פרדר. גידי הפך למושג. מושג בהדרכת רוכבי דו גלגליים. אומר די בבטחון, כי יש בארץ הרבה רוכבים חיים בזכות פעילותו המבורכת. גידי הקים לפני מספר שנים את "אופנוען מאומן" בית הספר להדרכת רכיבה נכונה.

במציאות בה לכולם ברור, כי הוצאת רשיון רכיבה הוא ברוב המקרים קטע של לצאת ידי חובה ובעצם הרבה רוכבים עולים על הכביש, בלי שום מושג מה עליהם לעשות במצבים גבוליים ומסוכנים. בא גידי ויחד עם עדה נאוה שלו - במקום לקטר כמו כולנו על המצב - עשה מעשה. בבית הספר של גידי עוברים הדרכה אישית איך לרכוב, ואיך לחיות עם דו גלגלי. הקורס הוא כל כך חשוב שאני מציע להורים או בני זוג, שלא ישנים בלילות מעצם רכיבת יקיר ליבם על דו גלגלי. לקנות לו/ה קורס אצל גידי. יש כמה קורסים לרמות שונות כמובן. זה המעט או ההכרח, שאתם צריכים למען עצמכם או יקיריכם. זה מעלה את סיכויי ההשרדות של כל רוכב בכמה עשרות אחוזים משמעותיים. קריאה של הקטע הזה, יתן לכם מושג על אופי ועומק הדברים.

בשנתיים האחרונות, החל גידי ללוות טיולי אופנועים למֵכה של הרוכבים; כבישי הרי האלפים בתחום שבין שוויץ, איטליה וצרפת. גידי יוצא עם קבוצה לרכיבה של שבוע, בו הם משלבים הנאה צרופה, עם הדרכה. - או ליתר דיוק ליווי והנחייה אישית. גם כדי למצות את ההנאה שברכיבה, וגם כדי לחזור משם עם תובנות רכיבה ונסיון, שהופך את המשך חיי הרוכב על הכביש למהנים ובטוחים יותר.

הטיול הקרוב יתקיים בספטמבר. וימשך כשבוע. ההרשמה בעיצומה.

כדי ללמוד על הנושא יותר לעומק וגם כדי לבדוק אפשרות רישום לקורס או לטיולי האלפים, אפשר להכנס לאתר של גידי.

חוזר לארח חברים בבלוג וגאה להמשיך בסיפור המסע של אדם שָני. שיצא לפני כשנה מדרום אפריקה, חצה את אפריקה צפון מזרחה. המשיך לדרום מזרח אסיה. ליפן ומשם כרגע ממשיך מערבה לכיוון אירופה. ניסיתי כמיטב יכולת הדיוק שלי, לתרגם את המייל של אדם. ולהלן הדברים בגוף ראשון (שלו).

כרגע אני באלמאטי (Alamaty) בירת קזחסטאן, אחר 14 ימי רכיבה קשים ומדהימים מאולאנבאטאר (Ulaanbaatar), בירת מונגוליה לכיוון רוסיה ומשם לקזחסטן.

הנה מה שעברתי:

יחד עם קאז היפני בכניסה לבירוביג'אן- (הוקמה בין שני נהרות: בירה וביג'אן. זו בירתו של מחוז האוטונומיה היהודית שהוקמה ב- 1915 על ידי הסובייטים).

מיפן לקחתי מעבורת לאי סאחלין שמצפון. הכניסה לרוסיה תאמה את ההערכה המוקדמת שלי ואכן מצאתי מקום קר, אפור ומתפרק.

מעבר הגבול היה אתגר כשלעצמו, משום שהכל שם מתנהל ברוסית. אך לבסוף הצלחנו אני וקָאז (רוכב יפני שפגשתי במעבורת), להשתחרר ולהכנס לארץ הענק הזו.

רכבנו רק כקילומטר כשפגשנו רוכב אופנוע רוסי. הוא הזמין אותנו להתארח בקרב מועדון האופנועים המקומי. שם פגשנו את אנדריי, יורי, דימה ועוד הרבה רוכבים נוספים. לרוסים יש לב ענק. ותושבי סיביר האלה הצדיקו את מוניטין הכנסת האורחים שלהם. על אונייה רוסית מיושנת, חצינו את המיצר מזרחה ליבשת אסיה ולרוסיה העיקרית, אל העיר ואנינו (Vanino) הנמצאת בקצה מסילת הרכבת הטראנס סיבירית שחוצה את כל רוסיה. המשכנו לרכוב לאורך המסילה. דרך שהתחילה כאתגרית לכל דבר ולבסוף הגענו עד לעיר חאבארובסק (Khabarovsk), את פנינו קיבלה תופעה שעשתה לה שם בקרב רוכבים שחוצים את רוסיה: הרוסים פשוט משוגעים על אופנועים. וכמעט בכל עיר מצאנו מועדון אופנועים בו שמחו לתת לנו קורת גג, חברה וה ר ב ה וודקה.

לאחר 20 ימים, נפרדתי מקאז, ורכבתי מימת בייקַל דרומה לתוך מונגוליה. השינוי היה מיידי. מונגוליה, בה חיים כשלושה מליון תושבים על שטח בגודל כמליון ושש מאות אלף קילומטרים רבועים, נחשבת למדינה דלילת התושבים בעולם. ויותר מכך נחשבת למדינה היחידה, שטרם אימצה את המהפיכות הטכנולוגיות ששטפו את העולם בעשרות השנים האחרונות והדבר ניכר מאד. שטחים פתוחים ענקיים. רוב האוכלוסיה שמחוץ לעיר הבירה, חיה בתנאי נוודות ומתגוררת באוהל האסייתי/מונגולי הקלאסי ה"גֶר" (Ger). בתום יום רכיבה תובעני, עצרתי ליד אחד מהאוהלים האלה והתקבלתי מיד בחום וסבר פנים מחייך. כאן שפר עלי גורלי, כשמצאתי כי ממש ביום למחרת מתחיל במונגוליה פסטיבל נאדאם (Nadam) והוזמנתי לחגיגות של רכיבת סוסים, ירי קשתות והאבקות. שהם כולם ענפי ספורט מונגולים מסורתיים ויחודיים. אני חייב לציין שהחבר'ה האלה הם לוחמים שלוקחים את העסק ברצינות. הוזמנתי כמובן לקרב האבקות. מאחר ולא ממש ידעתי את הכללים, די נזהרתי לא לפגוע ביריבי. מה שלא ממש העניק לי הנחה או ויתור… הושלכתי לארץ תוך נקיעת האגודל. כמובן שקמתי על רגלי…הבנתי מה הולך והפלתי אותו לקרקע. כך שהשתווינו. בתום ההתגוששות, ניגש אלי איש זקן מתוך הקהל, אחז בידי ובמשיכה אחת רצינית, החזיר את פרקי האגודל למקומם תוך השמעת "קלאק" עז. נדמה לי שזה עזר. במשהו.

הדרך מאולאנבאטאר מערבה, לגבול רוסיה הייתה נפלאה. ידעתי כי מונגוליה היא פראית, הטבע בה לא נרמס בפיתוח יתר האופייני לאיזורים כאלה בעולם. ונכבשתי בקסם המקום. נופים, עמקים, ומראות המעתיקים נשימה. כנווד, הרגשתי בה ממש בבית. משוטט על "סוסי" ומתערה לעומק בקרב האוכלוסיה המקומית, שתרבות הנדודים חיברה בינינו גם ללא מילים מיותרות. הרגשתי חולף באתר קמפינג אחד ענק.

בתחילה, קשה להאמין כי אבותיהם של אנשים נעימים ומפוזרים אלה, כבשו את דרכם לתוך אירופה וכמעט פלשו ליפן. אולם במבט ובמפגשים ענייניים יותר, מצאתי אנשים קשוחים המוכנים לכל אתגר. כשחלפתי בעיירות המציאות האנושית היתה שונה. כאן נתקלתי לא אחת בגישה פחות חברית. שיכורים והולכי בטל שהתגרו בי והכניסו אותי לסוג של כוננות. כנראה אוכלוסיה ששימרה מורשת בעייתית מהתקופה הסובייטית.

כך המשכתי ימים של רכיבה וקמפינג בשטח. קפה של בוקר מוקדם. קיפול הציוד ונסיון להבין כמה משאיות ובעלי חיים חלפו על פני המחנה שלי בלילה. לילה אחד בעודי שוכב באוהל, שמעתי מעבר ליריעת הבד הדק, שאגה אדירה של דוב. הבנתי שאין לי הרבה מה לעשות במצב הזה והבנתי שכנראה העסק גמור. הזמן שלי הגיע… במקום להכנס לפאניקה חשתי רוגע. כאילו אמא טבע לקחה אותי בזרועותיה. חיכיתי… לאחר זמן. הדוב הכועס התרחק.

מרחבי מונגוליה הגבעיים הם משהו ענק. עצום. בלתי נתפש כמעט ואפשר לבחור בכל כיוון ולהפנות אליו את החרטום. הרבה מטיילים מוצאים את העובדה הזו מבלבלת ומסוכנת. אבל אני, מודע היטב למגבלותי, בידי מפות טובות ותחושת החופש המוחלט שאני מצוייד בה, הם הדבר שאני כמהה לו. זו החווייה שבאתי אליה וזה הזכרון שלקחתי משם לעוד הרבה שנים. לאחר עוד 1500 קילומטרים, הבחנתי בסימני צמיג לפני, על דרך העפר בה רכבתי. סימני חריצי הצמיג היו זהים לאלה של האופנוע שלי. "מעניין… רוכב אירופאי עבר כאן לפני לא מזמן?!" מאחר והכיוון היה אותו כיוון, המשכתי בעקבות הסימנים. יומיים אחר כך פגשתי את כריס, רוכב אנגלי נחמד מאד. הגעתי מעבר לפניה והנה ראיתי אותו רוכן מעל אופנועו שהתהפך בנתיב החולי אליו סטה. הוא היה עסוק בנסיונות להרים את האופנוע הכבד. כך שמיד קפצתי מהאוכף וביחד הרמנו את האופנוע.

מה שנקרא: תזמון מושלם. כמובן שהמשכנו ביחד ולאורך שלושה הימים הלאה משם והפכנו לחברים טובים. המפגש עם כריס העיר בי שוב את חוויית הרכיבה עם עוד אדם. שמשמעותו בקטעים שעברנו ביחד היה עזרה הדדית בחציית מכשולים. בעיקר מכשולי מים. גשמים שירדו הציפו חלק מהדרכים והפכו במהרה לנהרות ונחלים שחצו את הנתיב. לעיתים היינו צריכים לחכות שעות, עד שמפלס המים ירד, או לחפש נתיב רדוד. והיו פעמים בהן נסענו לאורך נתיב זרימת המים, בחיפוש אחרי נקודת מעבר בטוחה וכמובן היו מקרים רבים, שפשוט חצינו את המים השוצפים "דוּך" באמצע. לבסוף הגענו לגבול הרוסי בפינה המערבית של מונגוליה ובתוך כמה שעות של ניירת, עברנו לצד הרוסי. בגבול פגשתי חבורה נחמדה של תרמילאים ישראלים, באמצע שנות העשרים שלהם, שהיו בתוך מסע ברחבי אסיה. חבר'ה על הכיפק ואתם מתארים לעצמכם איזו הפתעה היתה להם, כשהבינו שהאופנוען שהגיע ממזרח, הוא בן ארצם.

הצד הרוסי של הגבול גם הוא איזור יפהפה. רכס הרי אלטאי (Altay) נחשב לאחד מהאיזורים היותר יפים של רוסיה. כריס, כמו כל רוכב אנגלי טיפוסי מיהר לאנשהו… ומסיבותיו שלו, היה חייב לעבור לקצב מהיר יותר כדי להקדים ולשוב הביתה. כך שנפרדנו תוך החלטה להפגש בבריטניה כשאגיע לשם. בספטמבר.

המשכתי בדרכי לתוך קזאחסטאן. בעזרת צוות מוכסים רוסיים נחמד (לשם שינוי), מעבר הגבול היה מהיר וענייני. הרושם הראשון שלי מקזאחסטאן היה של "כלכלת נפט". אותה תחושה של כסף קל, נהגים מטורפים, רכבי שטח ענקיים ויקרים… ודרכים מחוררות בבורות, תעלות וקטעים חסרים, שהזכירו יותר מכל את ניגריה ואנגולה באפריקה.

אך כאן הרגשתי שאני זקוק למעט מנוחה. אחר שבועיים של 3000 ק"מ רכיבה בקטעי דרך קשים. ואפשר לומר ששמתי את אלאמאטי הבירה על הטייס האטוטומטי שלי… רק להגיע. כשהגעתי לעיר, מצאתי הוסטל סביר בו נתתי מנוחה לעצמותי ולאופנוע הסחוט שלי. נראה לי גם כי חטפתי איזו שפעת קלה, או שמא זו רק עייפות קיצונית. אני מניח כי הרבה מנוחה ומים יחוללו פלאים.

חצר היקב וחדר הטעימו בו נערך הערב (כל הצילומים: דניאל פפר  -  תודה!)

ביום חמישי הראשון ביולי, אירחנו משפחתי ואני, כשמונים חברים לאירוע מסכם מסע, ביקב עמק האלה. לאירוע התקבצו אנשים שליוו אותי לפני, תוך כדי ואחרי המסע. חברים שתמכו והשקיעו בחלום שלי ימים ללא סוף ולילות לבנים. ידידים שרכשתי במהלך המסע, שלא ידעתי עליהם כלום והנה התייצבו יאיר, דני, ונחום. שכמה שניסיתי לחבר למילים ששיגרו ועודדו אותי בדרך - פנים. לא הצלחתי לקלוע. הם נראו הרבה יותר טוב. אנשים יקרים. ובנוסף פגשתי אנשים שלא ראיתי עשרות שנים, שחשיפת סיפור המסע שלי חיברה אותנו שוב.

האויר קריר בשעות הערב בעונה הזו בלב העמק הקסום בואכה הרי יהודה - . התאים בדיוק לסופו של יום חם, מהביל ודחוס. לגמנו את יין השרדונה הצונן. ורוקנו את גביעי הקברנה, המרלו והפרנק בקצב שמח. מיטב הדיפים שהכין משה אש ידידי כתרומה. ומיטב תנובת דוכני שוק התקווה, שכללה לחמים תימניים מקוריים, בשילוב חטיפי תירס בטעם מסורתי דרום אמריקני. העניקו עוד פן שחיבר את כולנו לחוויית המסע וטעמים שחוויתי במהלכו.

תוצאת עבודתה של וועדת קישוט - האופנוע הנוכחי מתהדר באוסף מדבקות מהדרך.

הצגתי לפני אורחינו את סיפור המסע שכלל קצת פילוסופיה, הרבה תמונות, כמה אירועים שלא דיווחתי עליהם בבלוג או בווי-נט. שלל תובנות. וקינחתי בסרטון בן שמונה דקות אותו ערך שחר (תודה יקירי). לידי עמד אופנועי הנוכחי, הזהה לחלוטין לדגם עליו רכבתי שם. הוא נתן קצת פרופורציות למי שהיו סקרנים לנושאים הטכניים. האופנוע קושט ונראה כמו מכונית בחודש של בחירות, מרוב מדבקות מסע שמרחתי עליו.

זה המקום להודות לבנותי הנהדרות טל אילאיל ותמר. לגלי שלי. לרוי. למשה. לחברי, דני ולרו ואודי קפלן מיקבי עמק האלה שתרמו את המקום והיין. להצטער על מי שהחמיצו ולבשר כי אני נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות עם המצגת שלי ברחבי הארץ (מותאמת כמובן לסוג הקהל הספציפי בכל פעם) . ונכון לקבל הפניות ממי שמכיר גופים או גורמים שהדבר עשוי לעניין אותם (בתשלום מן הסתם).

ועוד משהו לחברַי שבחו"ל: גם שהיה ברור לי כי אין מה לצפות כי תקחו חלק באירוע, הצטערתי לא לראות את כל מי שארחו אותי לאורך המסלול/ הזכרתי אתכם בדברי. הייתם ונשארתם ידידי אמת. או כמו שכיניתי זאת בערב: "מלאכים שהוכחיו כי האדם הוא נדיב".

וכמו שבישרתי בסיום המצגת, כי ישבני עוד נטוי מעל מושב האופנוע. פצחתי לא מכבר בהכנות למסע לדרך המשי. מאיסטנבול (או אתונה) ועד לבייג'ינג. דרך טיבט ומרגלות האברסט. אליו בכוונתי לצאת בקיץ הבא. והפעם בשיתוף רוכבים נוספים.

שוב אני מעלה לבלוג, סיפור מסע של חברים.

בשנת 1995 ערכו יקיס קדרון ואילן מולכו סיבוב בן 4000 ק"מ ועשרה ימים, מפתח בתיהם בגוש דן, לתוך מצרים. ירדו רכובים לאורך נהר הנילוס, עד לחלקו הדורמי עם שכיות הארכיאולוגיים. אלה היו ימים אחרים. המצלמה הדיגיטלית היתה חפץ לבעלי קשרים עם העתיד.

אילן מולכו

רכיבות מהסוג הזה לא היו נפוצות בשנים ההן. ואפשר לומר שהם היו בין הראשונים שהראו כיוון. אז, לפני חמש עשרה שנים, הם הגיעו אל כל האוצרות העתיקים רכובים על גבי אופנועים, וכמו דגיגים קטנים חמקו מכל אותם גינונים השמורים למי שמגיע בכלי רכב ענקיים כמו אוטובוסים. שם בדרך כלל כל עצירה היא סיפור ואי אפשר להתעלם מנוכחות התייר הזר. עם כלי רכב צנוע ממש, איש לא עצר אותם, פרט לילדים סקרנים, מוכרי משקאות וסוחרי מזכרות.

לפני כחודשיים הפליגו אילן ודליה מולכו – בספינה, לאורך הנילוס ועמק המלכים במצרים. אילן התרשם מאד מהשינוי שחל בנגישות אל קברי המלכים ואל המקדשים ההיסטוריים. לדברי אילן, הכל שם כיום מחושמל, ממוחשב ומאובטח ולכל אתר יש לרכוש כרטיסים ולעמוד בתור בתוך אולמות מפוארים וממוזגים, בהם מפשיטים אותך ובודקים כל חמוק בגופך.

עם אילן ויקיס חלקתי כעבור חמש שנים בשנת 2000, מסע רכוב למצרים המערבית לתוך הסהרה. יקיס- צלם מקצועי שממשיך ביצירה הייחודית שלו ואילן מעצב גרפי מוערך, נגועים עדיין בחיידק ההרפתקה ומדי פעם אני מקבל טעימות מעלילותיהם.

מכאן אוסף תמונות שחלקן נסרק מתוך פרינטים. אלה הכוללים בפינה צריבת תאריך, צולמו על ידי אילן ואלה שלא צויין  בשוליהם תאריך, צולמו על ידי יקיס. תיהנו.

כבר עברו הרבה קילומטרים מתחת לאופנוע של אדם שָני מאז הדיווח האחרון. אני עומד בקשר מיילים עם אדם ומדי  פעם מעדכן כמיטב יכולתי לתוך הבלוג:

מקמבודיה אדם חזר לתאילנד, ונכנס לבורמה/מיאנמאר, לסיבוב שבסיומו שב לתאילנד משם, טס עם האופנוע ליפן. סין אינה בתכנית. כידוע, סין מערימה קשיים, לרוצים להכנס לתחומה עם כלי רכב. עליהם לעבור טסט נהיגה/רכיבה, על פי אמות המידה הסיניות, הליך שנועד רק כדי לגבות עוד אגרה ולקבל רשיון רכב מיוחד, שגם הוא תקף ברוב המקרים רק לקנטון ספציפי. בנוסף, על המגיעים עם רכבם, לצרף מדריך/מלווה ברכב מיוחד ונהג כמובן. לשאת בכל מחסורם. לינה, אוכל ודלק לאורך המסלול כולו. אפשר לכן לומר, כי סין פתוחה לביקור רכוב, רק במסגרת מאורגנת המחוברת למגננונים הנכונים ועל המבקרים להכין הרבה כסף. וורנר באוזנהארט, שחצה את סין ממזרח למערב שילם כ-3000 דולר רק למינהלות מהסוג הנ"ל.

כמי שהגיע מהשטח פשוטו כמשמעו, לאחר אלפי קילומטרים באיזורים פרועים, בהם התשתית בסיסית ורמת החיים נמוכה במיוחד, הנחיתה בנמל התעופה נָרינָה בטוקיו, היתה הלם גדול מהצפוי. הכל עובד, בזמן ובתזמון נכון. כולם סביב נראו נקיים, מסודרים, עצורים ומקפידים לא ליצור קשר עין. מדגישים עד כמה תקועות המדינות בהן ביקר עד עתה - במצב מתפתח ומאחֵר. יפן באמת היא משהו מוזר ואחר.

לאחר כמה ימים, כבר החל אדם להתחבר להגיון היפני ולנוחות שבשימוש בו. הוא פשוט התאהב בארץ הזו ובאנשיה. בנחמדות ורוחב הלב, אותו זרם לא רשמי המנהל את המציאות היפנית היום. הוא הבין את השונות שלו בנוף ואת רחשי הכבוד שלהם כלפיו. כאיש טכני, הוא התחבר ליכולות המופלאות שלהם ולכך שכל דבר נעשה בתכנון, הקפדה ודאגה לפרטים הכי קטנים. הכבישים מושלמים ובטוחים. לא אחת עמד האופנוע עמוס בכל הציוד גלוי לעין כל באמצע הרחוב ואיש לא נגע או הטריד. זאת בהשוואה לאותן מדינות מתפתחות, בהן עב"מ ענק, משונה, מסקרן וזר כלכך, הנעצר לרגע רק כדי לגרד ברגל, גורם לפקק תנועה של סקרנים ובמקרה ואתה נוטש אותו כדי להשתין הוא הופך יעד לאספני מזכרות.

אדם שָני חבר במשפחת "הורייזן אנ-לימיטד" , שהוא פורום אופנועני האתגר הגדול והמוביל בעולם. ככזה הוא הצטרף למפגש השנתי שהפורום מקיים אחת לשנה, בכל אחד מעשרה איזורים נבחרים בעולם. והפעם נבחרה טוקיו לארח את המפגש של איזור צפון אסיה. למפגשים כאלה, המאורגנים על פי הרלבנטיות לעונה בה רוכבים נמצאים באיזור, מגיעים חברים בפורום, הנמצאים באיזור. זה מפגש הזוי ממש, בו רוכב אתגר, מסתכל לראשונה איך הוא באמת נראה מהצד. הוא מבין פתאום שהוא נורמאלי, שייך לתת מין מוגדר. לסוג של דת או תסמונת. והעיקר, שהוא אינו לבד בכך. במפגשים, אנשים מספרים על המיוחד במסע שלהם ומחליפים מידע חיוני הקשור לצירי רכיבה, חוכמת רכיבה וטיפים. היפנים הוכיחו במפגש כי הם מהליבה הכי מחוייבת לנושא טיולים ומסעות. מעבר לכך, שהם כבר הפכו לשם נרדף לתייר המאובזר והמתוכנת בעולם. גם בתוך יפן קיימת פעילות רבה בנושא. באירוע נכחו הרבה רוכבים יפנים שהקיפו את העולם על אופנוע, רובם על אופנועים שנפח המנוע שלהם אינו עולה על 250 סמ"ק.

שלא כמו ברחבי העולם, בו עולה כל הזמן אחוז אופנועי האינדורו - הרב תכליתיים. כאלה המיועדים לרכיבה בכביש וגם בשטח. במצבת הדו גלגליים, אשר רובם תוצרת יפן.  פגש אדם בתרבות מינוע מפתיעה. ביפן אחוז האופנועים הדו תכליתיים זעום. כל אותם דגמי ענק, כמו הונדה וָארָאדֶרוֹ, ימאהה טֶנֶרֶה או סוזוקי ויסְטרוֹם. עם מנועים עצומי נפח, ככלל אינם נמכרים ביפן. הם מכונים "דגמי ייצוא" וניתנים לרכישה ביפן רק בהזמנה מיוחדת.

מאותם רוכבים יפנים שפגש באירוע הוא קיבל "רשימות סיוע". כלומר, כתובות וקשרים של אנשים בכל רחבי יפן, המוכנים לסייע בפתרון בעיות טכניות או המוכנים לארח רוכב שחולף בקרבתם. אגב, רשימה שכזו היתה מונחת בין חפצי, במסע שלי באמריקות, וכללה מאות כתובות וטלפונים של חברי מועדון ב.מ.וו. האמריקני. אף שלא השתמשתי בה, יכולתי באמצעותה למצוא עזרה וקורת גג כמעט בכל מדינה בה עברתי.

לאחר מיצוי פינוקי התייר הרוכב ביפן, הגיע הזמן, להתכונן למעבר לסיביר ולאסיה המרכזית. המצמד באופנוע של אדם כבר אותת לו כי ינהג בתבונה אם יחליף אותו. המצמד החל להחליק ולזייף בהעברת הכוח. תופעה אופיינית לשימוש מאומץ ולא שגרתי. הגיע הזמן להחליף צמיגים ורפידות לבלמים, בקיצור; אחרי 45 אלף קילומטרים, הסוס הכחול צריך טיפול יסודי. כדי להגיע למצמד יש צורך לפרק ולבתר את האופנוע ממש ובאותה הזדמנות להחליף אטמי גיר. כבלים. לזרוק מבט על עוד מערכות לפני שהן תתחלנה לאותת.

מיפן ועד לטורקיה אין סוכנויות איכותיות של אופנועי ב.מ.וו ורצוי לצאת מוכן ובמצב מושלם לדרך הזו. אולי זה עוד לקח מהמפגש עם התרבות היפנית ויחד עם זאת יש לזכור, כי אדם הוא מכונאי ואיש טכני, שחי את התחום ולא צריך שידרבנו אותו כשהדברים מגיעים לידי כך. עם נסיון רב ופילוסופית השרדות, המעדיפה להיות מוכן כדי לא להיות מופתע. אדם מטפל ומתחזק את האופנוע לבד. מנהל ב.מ.וו. טוקיו, הקצה לאדם פינה במוסך והעמיד לרשותו כלים. וקורת גג לישון בה. כמו שנאמר; אנשים טובים.

להלן הצצה לרשימת הציוד של אדם:

תכנון טיפולים קפדני והשענות על מרכזי שירות בדרך, חוסכים לאדם לשאת חלפים וכלי עבודה מיותרים. יחד עם זאת יש דברים שלא יוצאים בלעדיהם:

נורות. "שפיצים" רזרביים לגלגלים. ממסר משאבת דלק. מצתים. רפידות בלמים אחוריים. קופסה קטנה עם דבקים שונים. כמה ברגים.  כבל חשמלי. צינור לחץ 20 ס"מ. כמה מגעי חשמל, כמה נתיכים וכמובן האביזר שבלעדיו שום רוכב אתגר אינו זז מטר: סליל סרט הדבקה איכותי,Ducktape  רחב, שאיתו ניתן לחבר כמעט הכל. מציוד ועד שלדה או כידון מתפרקים - לפחות לקטע רכיבה קצר.

ציוד תיקון תקרים הכולל דבק, כפות, טלק, וונטיל נוסף. גם אבוב פנימי בגודל 19 אינץ', הניתן להתאמה לשני הגלגלים. אף שהצמיגים הם "טיובלס" האבוב הפנימי, הוא גיבוי למקרה והצמיג מחורר או החישוק מתעקם עד כדי אי יכולתו "להחזיק" אויר. בנוסף, הוא נושא עוד כמה כלים, גם כדי להושיט עזרה לאחרים במידה ויתקל בהם. סה"כ משקל ציוד העזרה הראשונה המכאנית: כ- 4 קילוגרם.

וכמה תובנות דרך:

משקל: רכוֹב הכי קל שאתה יכול. חשוֹב על כל גרם משקל. קצץ. קצץ. קצץ. בגדים: שתי חולצות טי. שני זוגות מכנסים. סט של מכנס וחולצת פליס. שלושה זוגות תחתונים. סנדלים. גרבי ומגפי רכיבה.  מעיל ומכנסי רכיבה. קסדה. כפפות. זהו!  ציוד: צא עם מעט אבל עם הטוב ביותר שמתאים לך. החיים שלך כרוכב תלויים בכך. כאן לא חוסכים כסף. המנע ממוצרים במבצע. פיתוי המחיר הזול יעלה ביוקר. רוצה לחסוך? דלג על לילה במלון יוקרתי. כסף: אין צורך לשאת הרבה מזומן לקטע בין מזרח רוסיה למערב טורקיה למשל. אדם מתכוון לשאת 500 דולרים במזומן, ועוד 300 בהמחאות נוסעים. עיקר ההוצאות יהיו תוך שימוש בכספומטים לאורך הדרך ושימוש ישיר בכסף מקומי. מסמכים: יש להכין צילומים של כל המסמכים. בהעתקים תשתמש בכל דרישה להצגת תעודות. את המסמכים המקוריים, יש להסתיר איפהשהו במקום יבש בעומק הציוד. סרוק את כל שאולי תיזקק לו: החל בתעודת לידה, אישור מקצוע, וכמובן מסמכים הקשורים לנסיעה עצמה. דרכון. ויזות. רשיון נהיגה. ביטוח. קבלות של המחאות נוסעים ושלח אותם לעצמך בדואר אלקטרוני, כך תוכל לגשת בכל רגע ל"מחסן" שלך ולשלוף אותם לפי צורך. כללי: קרא בעיון ספר על הארץ בה אתה מבקר. נסה ליצור כמה שיותר מגע עם מקומיים. בכך תוכל ליהנות מהכנסת אורחים והתחברות למה שמאפיין את הארץ. מלבד הנוף והדרך.

מכאן המסלול המתוכנן הוא: ולדיווסטוק- במזרח סיביר/רוסיה. אגם בייקל. מונגוליה. רוסיה. קזחסטאן. קירגיסטאן. טאג'יקיסטאן. אוזבקיסטאן. טורקמניסטאן (תלוי ביכולת לקבל ויזת מעבר) אזרבייג'אן, גיאורגיה. טורקיה - לקראת סוף אוגוסט 2010 .

———————————————————————————

הפוסט תורגם מאנגלית, נכתב ונערך על ידי יוני. המחכה כמוכם לעידכונים.