הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מהקטגורייה 'כללי'

18 ביוני 2018 אירה ויואב מסכמים מסע של 14 חודשים

רכיבה זוגית באמריקות- סיכום וטיפים חשובים

סיכום הרכיבה מבואנוס איירס לדאלאס
5 חודשים על אופנוע, 20,000 ק"מ, 14 מדינות, 110 מלונות שונים, דורשים סיכום (וסליחה שהוא יצא כה ארוך). הטיול כולו ארך 14 חודשים מפלורידה לקליפורניה דרך אלסקה בקרוואן ומבואנוס איירס לדאלאס באופנוע, יותר מ- 40,000 ק"מ, 15 מדינות, שני אופנועים וקרוואן אחד. אלו הפוסטים הקודמים שפורסמו: ברזיל ואורוגוואי, ארגנטינה וצ'ילה, פרו, פרו2 אקוודור וקולומביה, פנמה קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס וגואטמלה, ומקסיקו.
מילן קונדרה כותב ב"ההנאה שבאיטיות", "האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשנייה העכשווית של מעופו… הוא תלוש מרצף הזמן… הוא במצב של אקסטזה… ולכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד ומי שמשוחרר מהעתיד אין לו ממה שיחשוש". ואכן הרכיבה על האופנוע היא מרכז הטיול, יותר מהנוף שאתה עובר בתוכו, האנשים שסביבך, ואפילו אתה עצמך.

התחלה בקראוון

האופנוע – חלק מכל טיול שלנו הוא לנסות אופנוע חדש, בכל טיול אנחנו רוכשים אופנוע ומוכרים אותו בסוף הטיול (זה התחיל מסיבות כלכליות אך הפך לאידאולוגיה), כבר רכבנו על ימהה R6 YZF, שלושה חודשים מרומניה לגרמניה וחזרה, קווסאקי VN 800, בישראל וכן לאורך הים האדריאטי, רוייאל הנפילד, חודשיים בהודו, ממומבאי לקרלה וחזרה, סוזוקי ויסטרום 650, שלושה חודשים מסן פרנסיסקו למיין וחזרה לניו יורק. והפעם BMW GS1200, דואל ספורט, 1200 סמ"ק, 110 כ"ס.

ללא ספק האופנוע הטוב ביותר עליו רכבנו. כל עוד אתה על כביש הוא מספק את הסחורה, קצת פחות בדרכים לא סלולות שכן גובהו ומשקלו (400 ק"ג כולל ציוד ורוכבים) עומד בעוכריו והוא ממש לא סלחני. כמו כן האופנוע אלקטרוני ונשלט על ידי מחשב מה שמקשה על תיקון עצמי של תקלות (ולצערנו היו כאלו), היו שני מקרים שרק מוסך מורשה יכול היה לטפל בבעיה שהתעוררה וכאלו לא ממש מצויים לאורך המסלול בדרום אמריקה (למשל תקלה אחת השביתה אותנו למשך שבוע – ראו כאן).

אנשים

– קשה להכליל 700 מיליון אנשים שחיים ב-20 מדינות (מהם ביקרנו ב- 14), שמגיעים ממוצא כה שונה (מגרמנים ועד אינדיאנים) ובכל אופן יש משהו מאוד דומה באמריקה הלטינית, קודם כל כולם מדברים ספרדית (פרט לברזיל) וכולם לא מדברים אף שפה אחרת (כולל ברזיל). כל האנשים שנתקלנו בהם היו חברותיים ורצו לעזור, למרות קשיי השפה,

בכל פעם שנזקקנו לעזרה מכל סוג שהוא תמיד הרגשנו שאנחנו לא לבד, ללא קשר אם מדובר בפקידי ממשל, עובדי מלון או סתם אדם מהרחוב. למרות השמועות על סכנות ואלימות לא נתקלנו אפילו פעם אחת בתופעות מפחידות או אפילו לא הוגנות. אך ראוי לציין את פרו שכן שם יש תחושה אוטנטית של דרום אמריקה (לא רק עבור תיירים), הלבוש, הערבוב בן מודרנה לשוק הומה, והנאיביות של התושבים, קסם של מקום.

מלונות –

ליתר ביטחון לא לקחנו אתנו אוהל או שקי שינה שלא יעלה אפילו הרעיון בראש מי מאתנו לישון בחוץ. לא היינו בטוחים שיהיו לנו מלונות לאורך כל הדרך אבל בוקינג (Booking.com) לא אכזב. מאחר וסגנון הטיול היה דילוגי הרי כמעט בכל לילה ישנו

במלון אחר וכאמור עברנו מעל ל- 100 מלונות שונים בחמישה חודשים. היו לנו שני תנאים:

1) חדר עם מקלחת, 2) ציון 8.5 ומעלה (על ידי עשרות מדרגים לפחות). כמעט לכל אורך הדרך מצאנו מלונות כאלו מתחת ל- 50 דולר ללילה לזוג (עד שהגענו לארה"ב כאן המקבילה היא 100 דולר פלוס מיסים). גילינו מספר עובדות מעניינות:
• המלונות שהכי אהבנו (ציון 10 שלנו) היו בבעלות זרה (אטלקי, שווצרי, רומני…)
• דווקא בערים הגדולות עם הרבה מלונות תקבל יותר באותו מחיר (תחרות?)
• ניתן לסמוך על הציונים של בוקינג, אנחנו ממש ידענו מראש כמה נאהב את המלון
• מוטל (Motel) איננו מה שאנחנו רגילים אלא מלון אוהבים עם מראות על התקרה, ערוצי סקס בטלוויזיה וחניה סגורה
• הוסטל גם אם עונה על הדרישה שלנו (חדר נפרד, ציון גבוה), בדרך כלל לא יהיה מה שאנחנו מצפים (כנראה המדרגים רגילים לסטנדרט אחר)

כבישים

– לאחר מספר ניסיונות לא פשוטים בדרכי עפר החלטנו לנסוע רק על כבישים סלולים, צהובים ככול האפשר או לבנים אם אין ברירה (בגוגל מפות), מאידך השתדלנו להימנע מאוטוסטרדות ועלינו עליהם רק כשלא הייתה ברירה. בגדול ניתן לומר שהכבישים היו סבירים כמעט בכל המדינות. זה לא מונע את הצורך בערנות, אתה נוסע בכביש ראשי סלול טוב במהירות בין עירונית וחושב שהרוח

שנושבת דרך הקסדה שלך זה טעם החיים, suddenly אתה מוצא את עצמך מרחף חצי מטר באוויר, אף אחד לא נתן לך רמז שיש כאן באמפר בגובה הר תבור באמצע הדרך המהירה, בכל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור, ורוב מדינות מרכז אמריקה (בעיקר גוואטמלה ומקסיקו), אם יש מחלה שחובה לעקור מהשורש היא הבאמפרים. או כביש חדש שסיימו לסלול רק לפני כמה חודשים, הסימונים בצהוב על הכביש עדיין בוהקים ואתה כמו התרנגולת שלא ניחשה מתי היא תהפוך למרק בטוח שהחיים נמשכים לנצח מוצא את עצמך בתוך בור שרק מכונה מתוצרת גרמניה יכולה לצאת ממנו בחתיכה אחת, לכן לאחר מקרה או שניים כאלו (והם ממש לא חריגים כאן) אתה לא מוריד ערנות אפילו לא לשנייה (קריאות הקרב "באמפר", ו-"Hair-pin" נשמעו בקשר לעיתים קרובות) .
לאורך הטיול פגשנו מעט מאוד רוכבים כמונו, מי שפגשנו היו בעיקר ברזילאים (רוכבים בקבוצות) ממהרים לכיוון אלסקה, או קנדים, ואוסטרלים בכיוון ההפוך לארגנטינה. ככל שהמדינה מבוססת יותר פגשנו יותר רוכבים מקומיים (ארגנטינה, ברזיל, קוסטה ריקה…). אנחנו רכבנו בשלווה, יום רכיבה רגיל שלנו נע בין 200 ל- 300 ק"מ עם הפסקות של ימים מלאים לטיולים ופינוקים, אך פגשנו מספר רוכבים שגומעים גם 1000 ק"מ ביום, יום אחרי יום.
ולסיום נושא התחבורה, חידה. מה הדבר הכי שימושי על כבישי אמריקה הלטינית. לא באמפר, גם לא כלי רכב, לא תמרור או רמזור… האביזר השימושי ביותר הוא קונוס אדום לבן שמצביע על כך שיש בור בכביש/ תיקונים בדרך/ רכב מקולקל/ מחסום משטרתי או סתם מונח באמצע הכביש כדי שתאטו וינסו למכור לכם משהו.

אוכל –

אחרי שלושת רבעי שנה בארה"ב וקנדה חיכינו כבר להגיע לטאקוס, בוריטוס, טוסטדוס וטמאלס, גואקמולה ומנגו, סביצ'ה ומריסקוס. בין אחת צמחונית אך אוהבת חריף (הן אוכל והן שתיה) לבין אחד קרבונר מובהק שדומע רק מהריח של חריף אנחנו מכסים את כל מגוון האוכל האפשרי ולכן עוד לפני שאנחנו חוקרים את הנופים והאתרים במדינה אנחנו עושים רשימה של מאכלים שחייבים לטעום. אין בספרדית מילה לצמחוני ואם אתה רוצה מנה צמחונית יש לפרט מה לא לשים במנה דהיינו – ללא עוף, ללא בשר, ללא חמון… אחרת תקבל מנה אמנם ללא עוף אבל עם חתיכות פסטרמה מפוזרות כיד המלך.
בכל המדינות שעברנו בכל קרן רחוב יש דוכן שמתמחה במוצר אחד, תירס עם מיונז וחמאה, עוף מצופה נוטף שמן,

ביצי שלו, נקניקיה בסגנון מקסיקני, טאקו ממולא בדג מעושן, אננס פרוס טרי, מנגו סחוט במקום וכן הלאה וכן הלאה, ואנחנו שאוהבים אוכל עממי חוגגים, היו ימים שהארוחות שלנו היו "ארוחת טעימות", דהיינו מעבר מדוכן לדוכן וטעימה של מה שיש לו להציע (כל אחד "רק בלירה"). אמנם עברנו מלא מדינות אבל בדיעבד מסתבר שאולי השמות מתחלפים אבל הגלובליזציה עובדת גם כאן והמאכלים מאד דומים עם מעט חריגים למשל בפרו שרקן (Guinea pig) הוא מעדן, ובמקסיקו צרעות מטוגנות הן אחלה אבל בדרך כלל המאכל השולט הוא עוף על כל צורותיו.
בסוד נגלה לכם שלאחר ההתלהבות הראשונית (שנמשכה כשלושה חודשים), מצאנו את עצמנו לפחות פעם בשבוע, מחפשים סאבווי כדי לקבל סנדוויץ' כמו שאנחנו רוצים, ועברנו לדיאטת הכל-חוץ-מעוף…

מזג אויר ונוף

– כאשר אתה על האופנוע, הגשם מרטיב אותך, השמש מחממת אותך, והרוח מצננת, ואתה מרגיש את הכביש על כל בליטותיו, עיקוליו והנוסעים עליו. ולכן מזג אויר נוח ממש משמעותי (למפונקים שביננו). הטיול שלנו שהתחיל בדרום בינואר והסתיים בצפון ביוני קלע בדיוק למזג אויר נוח לאופנוע. למעט פעם אחת של גשם סוחף שתפס אותנו בקיטו אקוודור (כולל ברד בגודל מפחיד) ולמעט חום מעיק שהיכה בנו ביוני בטקסס (41 מעלות בשעה שש בערב). סך הכל מזג האוויר היטיב עמנו. אז אין תלונות.


חלק גדול מהטיול נסענו בגובה ככל שיכולנו, הן מאחר ומזג האוויר בגובה בקיץ ממוזג אך גם מאחר ואנחנו אוהבים נוף הררי. ללא ספק אהבנו ביותר את הנוף בפרו ואקוואדור ועוד נחזור לשם (ראה כאן), הן מבחינת הנהיגה בדרכים המפותלות והן בזכות הנוף המגוון (והמצטלם נהדר).

ולסיכום

קהילת האופנוענים הם עם מיוחד, תמיד ינופפו לך לשלום, יחפשו מסעדות אופנוענים לספר חוויות ויעצרו לך בלי לשאול כאשר אתה תקוע. וכמובן קבוצות הרכיבה (ווטסאפ) שתמיד שם לעזור לך בעצה, אירוח או עזרה פיזית במקרה הצורך (אנחנו חברים בקבוצה ישראלית- קבוצת "הרפתקה" הקשורה לאתר זה (תוספת של יוני העורך) (בעברית), דרום אמריקאית (בספרדית) וכלל עולמית (באנגלית). רבים אמרו לנו על המסע שזאת "חוויה לכל החיים" או "חוויה חד פעמית", ואכן היא כזאת עד הפעם הבאה שאנחנו כבר שוקדים על הכנתה.

מחר תל אביב

——————————————————————


כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

12 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 10

ראלי שעושה רק טוב לי

ראלי אופנועים – אוסטין
מסתבר שיש התכנסות רוכבים באוסטין בדיוק כשאנחנו שם והחלטנו להצטרף. אחד הירידים הגדולים בארה"ב ואנחנו שם בתפקיד אנתרופולוגים.

הרעיון הבסיסי בהתכנסות כזאת הוא להיות שונה, ואכן מצאנו את עצמנו שונים בלי שהתכוונו. הרוב המוחלט של המשתתפים הם בעלי הארלי דווידסון ואנחנו עם הב.מ.וו שלנו חריגים אבל לא חריגים "טוב". חריג "טוב" הולך עם נוצות כמו אינדיאני, צובע את האופנוע שלו בכתום שטרם נראה או מרכיב לו מפלט באורך מטר וחצי. אנחנו סתם שונים גיקים.

אז למרות רוח החופש ולמרות שאתה באמת יכול ללבוש מה שאתה רוצה, יש כאן דה פקטו מדים. גברים ג'ינס, מגפיים ומעיל עור בלי שרוולים (אנחנו בקיץ בטקסס) מלא בגולגולות ובניטים ומטפחת ראש. נשים לעומת זאת שורטס שאינם משאירים מקום לדמיון, חזייה של בגד ים ומעליה מעיל תואם לבן זוגה ובנדנה וכמובן מגפיי בוקרים.

בעיקרון יש שני תנאי יסוד ובשניהם לא עמדנו:
1) משקל מינימום של המשתתפים, 100 קילו, 150 עדיף.

2) קעקועים על כל הגוף. החוק הוא שככל שאתה מקועקע יותר אתה לבוש פחות

הגיל ההתחלתי כאן הוא 50 (אנחנו ממש מרגישים ילדים). יתכן שרוכבי הארלי זה דור שהולך ונעלם ויתכן שהאירוע הזה שהוא די יקר מסנן את הצעירים. היתרון הוא שמפאת גיל המשתתפים האירוע די רגוע ואין ביטויי אלימות מכל סוג שהוא (האמת הפתיע אותנו).
אז מה עושים ארבעה ימים בחברה אלפי אנשים שהם לא ממש במילייה החברתי שלנו. קודם כל צריך להבין שכולם מגיעים לאירוע עם האופנוע . ולכן המונים פשוט רוכבים במעגלים ברחבי היריד במטרה להיראות. וכאמור זאת טקסס בקיץ (40 מעלות הוא עניין שבשגרה) כך שרכיבה בשמש לא ממש כייף. חלק אחר בעיקר בעלי האופנועים המושקעים מחנים במקום אסטרטגי ועומדים ליד בבת עינם כדי לענות על שאלות העוברים ושבים…

ובנוסף… בירה מהבוקר עד מאוחר בלילה… מוזיקה – בכל רגע נתון יש באיזה שהוא מקום להקה שמנגנת קאונטרי על כל סוגיו, בערב יש הופעות ענק של להקות ידועות (לא לנו אבל יש להם מיליוני צפיות ביוטיוב, בדקנו)…

וגם האבקות גמדים… תחרות סקטים של נשים… ומה שהכי התמכרנו אליו תחרויות אופנועים מכל סוג ומין מחובבים ועד מקצוענים מאופנועי מיני ועד ענקים ומפחידים…

והכי חשוב כל ערב בשקיעה מתארגן באופן ספונטני מצעד ברחבי היריד ואז יש לך שתי אפשרויות:
1) את/ה רוכב וחושף את נפלאות הכלי שלך (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרות צבעוניות שאותם תציג בגאווה על החזה החשוף)
2) את/ה יושב על המסלול וזורק שרשראות (אם את/ה חשוף חזה יזרקו לך שרשרת…)

מחר דאלאס והביתה.

————————————

כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

6 ביוני 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה – 9

מקסיקו, לרכוב עם קצת ביורוקרטיה

והרבה צבע

 

מקסיקו – ערים קולוניאליות
המקסיקנים לא רצו לתת לנו להכנס למדינה שלהם, וסיפור שהיה כך היה, האופנוע שלנו מקליפורניה ולא רשום על שמנו. מאחר וקנינו אותו בארגנטינה לא יכולנו לעשות שם העברת בעלות. אך יש לנו אישור נוטריוני (בספרדית) שמותר לנו לנהוג באופנוע, עד מקסיקו הכל היה בסדר (13 מעברי גבול סה"כ). מסתבר שהחוק במקסיקו מאפשר להכנס עם רכב רק אם הוא רשום על שמך, מכאן החלו דיונים מה ניתן לעשות בהתחלה מול פקידים שלא יודעים מילה באנגלית (תתפלאו כמה ספרדית צברנו בדרך). לאחר זמן נמצא פקיד דובר אנגלית שהזמין עוד 3 פקידים ויחד עשינו קונסורציום איך בכל אופן להכניס אותנו למקסיקו.
בסופו של דבר נמצא הפתרון, שאושר על ידי כל הדרגים: אנחנו נמלא טופס מכירה של האופנוע מליאור ממנו קנינו את הרכב, ליאור יחתום עליו (אתם זוכרים שליאור בישראל), ובא לציון גואל. הם שלחו אותנו חזרה לגואטמאלה כדי למצוא שם את ליאור 😊, והסבירו לנו איך להכין את המסמך. כולם היו לכל אורך הדרך סופר נחמדים, לדעתנו לא ציפו לשוחד (וגם לא הצענו או שילמנו). ולאחר יום די מפרך אנחנו במקסיקו התחנה האחרונה לפני ארה"ב.

פואבלה

מקסיקו חשבנו, עוד מדינה מרכז אמריקה שכל תושביה רוצים לעבור לגור בארה"ב. ואכן רוב המדינה כזאת, אמנם הכבישים טובים יותר (למרות שכדאי מאד להיות ערניים – במפרים וחורים בכביש ללא כל התראה), אמנם יש פחות שוטרים (למרות שאלו שישנם רוכבים על רכבים עם מקלעים מוכנים לירי), אמנם יש תחושת ביטחון כמעט כמו במערב (למרות שיש ערים לאורך החוף שממליצים לא לנסוע לשם כי יורים באנשים ברחובות)… אבל בכל אופן מדינה מרכז אמריקה קלסית. וכל זה עד שהבנו שאנחנו ממש אוהבים ערים קולוניאליות.
עיר קולוניאלית היא עיר ששימרו בה כמות גדולה מהרחובות מהתקופה הקולוניאלית (המאה ה- 15-16). ויש בהם קתדרלות מרשימות ומבני ציבור מפוארים ממש תאווה לעיניים.

העירייה מבינה שתיירות זה טוב שומרת על הניקיון ועל החזות החיצונית של המבנים (יש לא מעט בתים שיש רק חזית ומאחור מבנה מעץ שמחזיק אותה כדי שלא תיפול). יזמים מרימים עסקים ומלונות בוטיק בתוך מבנים עתיקים, תוסיפו על כך את הצבעוניות המקסיקנית (כתום שולט) ומזג אויר אחלה (רמת מקסיקו בגובה 2000 מטר כך שרוב היום והערב ממש נעים) ויש לך מתכון לפינוק אמיתי.
ערים קולוניאליות במצב טוב יש בכל דרום ומרכז אמריקה,

סן מיגל

כגון אריקפה וקוסקו בפרו, קיטו באקוודור, גרנדה וליאון בניקרגואה אבל ריכוז כמו שגילינו במקסיקו לא ראינו. ביקרנו למשל בפואבלה, סן לואיס דל פטוסי, סן מיגל דה איינדה וזאקאטאקאס (את שני האחרונים ממש אהבנו). בכל עיר כזאת השתכנו במלון בוטיק במרכז העיר העתיקה (לא חייב להיות יקר) ויאללה לצאת להסתובב שעות ברחובות.

זאקאטקס

בנוסף גילינו שחיי הלילה בערים הללו ממש לא דומים לשאר הערים שבדרך כלל נסגרים בשעה שש, כאן יש פעילות תוססת עד השעות הקטנות מוזיקה מכל פתח או מכונית חולפת, הרבה מוזיקה חיה במסעדות ובפאבים, אוכל טוב ומגוון והמון להקות שינגנו לך אישית תמורת חצי דולר.
ולהלן דוגמא – בזאקאטאקאס, אם אתה רוצה לחגוג חתונה, בת מצווה, סיום לימודים או משהו, אתה שוכר חמור (מקושט), להקה של כליזמרים, שניים שלושה מלצרים שמסתובבים עם בקבוקי משקה חריף, ומזמין את החברה, לכל אחד מהמוזמנים תלויה כוס קטנה על הצוואר ומידי פעם ממלאים אותה ודופקים שוט. ויוצאים להסתובב בסמטאות העיר. החמור מוביל, אחריו הלהקה ולאחריהם צועדים כל המוזמנים. בכל כיכר או רחבה (ויש הרבה כאלו) נעצרים, רוקדים קצת, שותים קצת וממשיכים הלאה. הצטרפנו לקבוצה שכזאת ולא היה נראה שמישהו מתעייף או שהמשקה נגמר. ואפילו הציעו לנו משקה (למרות שאנחנו לא שייכים לבעל השמחה – שלא ממש הבנו מה חגגנו).
מחר ארצות הברית

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

13 במאי 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 8

רכיבה נינוחה במרכז אמריקה

בניקאראגואה חונים בתוך המלון

מרכז אמריקה – חם ורטוב
לאחר שלושה חודשים על האנדים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה מחוויר קלות, בניגוד לדרום אמריקה שבה כל מדינה שונה מרעותה, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה. מגיעים למרכז אמריקה והכל דומה, האנשים דומים, הנופים דומים האוכל דומה (ואולי זאת תסמונת-סוף-הטיול), אז ניסינו למצוא את השונה ולציין אותו.
פנמה הייתה תחת השפעה אמריקאית במשך קרוב למאה שנה ואכן פנמה סיטי נראית כמו down town של עיר אמריקאית טיפוסית על גורדי השחקים

פנמה סיטי

הכבישים הרחבים ורשתות המזון המהיר בכל פינה. שני דברים מצאנו שלא תואמים את האמריקניזציה: 1) להפתעתנו הפנאמים כמעט ולא מדברי אנגלית, 2) בורות הביוב הפתוחים על המדרכות. אתה הולך על המדרכה ופתאום לפניך בור ביוב סטנדרטי רק בלי המכסה, אתה חושב אוקי שכחו לסגור, אבל עוד 100 מטר עוד אחד ואחריו עוד אחד ואתה מבין שזאת השיטה, לא סוגרים בורות ביוב (למה? ככה!).
אנחנו בתחילת עונת הגשמים כך שמזג אויר לא ממש צפוי, בבוקר ממש חם ואז ללא התראה נפתחים ארובות השמים ויורד מבול מהגהינום למשך חצי שעה וחוזר להיות חם. הזמן בין אין גשם ליש מבול הוא עשר שניות. וכבר נקלענו למבול כזה שהרטיב אותנו עד למתחת לעור.
קוסטה ריקה החליטה באמצע המאה שעברה על פירוק הצבא והיא המדינה היחידה בעולם שהחוקה שלה אוסרת על קיום צבא.

בקוסטה ריקה

למה אני מספר את זה כי בכל הטיול שלנו אנחנו מופתעים מכמות השוטרים, ממכווני תנועה ועד שוטרי מכס. קולומביה אף הגדילה לעשות והוסיפה צבא למשוואה, ובכל נקודה אסטרטגית עומדים חיילים שמסמנים לנהגים שהכל בסדר (יש שם מורדים מכל מיני סוגים).

אל תצלם… בקוסטה ריקה

כל זה נכון עד שאתה מגיע לקוסטה ריקה, לא רק שאתה לא רואה צבא (כי אין) אלא גם שוטרים אתה כמעט ולא רואה, זאת המדינה היחידה שלא עוצרים אותך כל שני מטר לבדוק ניירות, וזאת גם המדינה היחידה שלא מסבירים לך כל הזמן כמה בטוח כאן. מעניין מה היה קורה אם ישראל הייתה מחליטה לפרק את הצבא שלה 😊.
ניקרגואה היא מדינה למודת קרבות,

גראנדה קוסטה ריקה

עד לפני כמה שנים הם טבחו אחד בשני ואז הם נרגעו ומנסים לשדר ביטחון, כל ניקרגוואי שתדבר איתו יספר לך שזאת המדינה הכי בטוחה במרכז אמריקה, ואולי זה היה נכון עד לפני כמה שבועות, כאשר פרצו כאן מהומות נגד השליט המקומי (אורטגה – שבבורותנו חשבנו שהוא כבר לא בשלטון מלא זמן) ובשבוע האחרון נהרגו 40 אזרחים במהומות. מהסיבה הזאת החלטנו לחצות את המדינה במהירות (3 ימים), אך להפתעתנו מה שראינו תוך המסע היה בהחלט נחמד (בעיקר אהבנו את גרנדה וליאון – ערים קולוניאליות תוססות).
נראה לנו שיש בניקרגואה בעיית שמיעה כלל מדינתית, בכל מסעדה/בר/בית קפה, המוזיקה מושמעת בדצבילים לא נעימים לאוזן ואי אפשר לדבר, או לשמוע את עצמך. מסעדה מקומית אחת אף הגדילה לעשות, לאחר שהתיישבנו והזמנו לאכול נכנסו למסעדה, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן, עוצמת הנגינה ממש החרישה, ברמה מציקה, בהתחלה ישבנו וסתמנו את האוזניים (ממש עם שתי אצבעות) ולאחר חמש דקות לא יכולנו לסבול יותר ופשוט קמנו שילמנו ויצאנו. בנוסף עובר מידי פעם ברחוב טנדר ועליו רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה וצעקות לא מובנות שכנראה מנסות למכור משהו, עוצמת הרמקולים כה חזקה שהכל מושבת עד שהטנדר עובר. בעקבות כל הנ"ל החלטנו שיש כאן בעיה גנטית ברמה לאומית או שכמו שציינו חלק מילדנו אנחנו פשוט מזדקנים.
הונדורס – לאורך כל הטיול בחרנו לנסוע בכבישים צהובים (בגוגל מפס) – בניגוד לכבישים לבנים שאתה לא יודע מה אתה מקבל (לפעמים מזכירים רכיבת שטח), כבישים צהובים בדרך כלל במצב סביר. בעיקרון ניתן לומר שמרכז אמריקה הכבישים טובים יותר מדרום אמריקה,

עדיין שומרים אותך ערני אבל סבירים, לפעמים עם חורים שמגיעים לאנטיפוד, לפעמים עם מפולות מהצד, ולעיתים עם באמפר בגובה ההימלאיה ללא שום התראה… כאמור שומרים אותך ערני… כל זה נכון עד הונדורס. בגבול יש שער מתחת לשער (דהיינו פחות ממטר אחד בתוך המדינה), יש בור בכביש שדורש מיומנות לעבור אותו, האם זה מבשר לגבי כל הכבישים במדינה? ואכן החמישים קילומטרים הראשונים הם יותר בור מאספלט. אלא שאז הכביש הופך לדו מסלולי במצב מעולה תאווה לגב. כל זה נכון עד חמישים ק"מ לפני הגבול עם גואטמאלה שבו הכביש הופך עוד פעם לצר ומחורר. סיכמנו אם כך שהמדינה הזאת בלויה בקצוות.
גואטמאלה – בהיררכיה הכלכלית גואטמלה די גבוה בסולם המרכז אמריקאי, היא במצב טוב יותר ממדינות כגון ניקראגווה, הונדורס ואל סלבדור (יתכן מאחר והם הפסיקו להרוג אחד את השני מוקדם יותר), אלא שאתה לא רואה את זה כאשר אתה מסתובב באזור, קודם כל חזרו הבאמפרים ולא סתם אלא שהגואטמאלים לא חושבים שיש צורך להתריע על קיום באמפר (כמו אומרים לעצמם, הרי הבאמפר נועד להאט מהירות, אז תיסע לאט, מה אתה מתלונן…), הלבוש של האנשים (בעיקר נשים) מזכיר סבתות משנות החמישים, הבתים בלויים ולא מטופחים והכבישים אללה יסתור. מעניין לאן הולך הכסף. יתכן שהסיבה היא שלא עברנו דרך מרכז המדינה כך שאנחנו מקבלים רושם לא נכון (מירי רגב בטח חוגגת כעת ואומרת הנה עוד הוכחה שהפריפריה מוזנחת).
טיקל נחשב לאחד מאתרי המאיה המעניינים בעולם.

ואכן המקדשים בני אלפיים שנה ששרדו בג'ונגלים מרשימים ומעלים תהיה לאן הם נעלמו (המאיות), מאחר והאתר די לא בנתיב התיירים (ואנחנו גם מחוץ לעונה), המקום למרות תפארתו ממש נטוש וגם לא ממש מטופח (היינו כאן לפני 20 שנה וכמעט כלום לא השתנה). העיר הקרובה לטיקל היא פלורס, אי שכולו בתי מלון ומסעדות

פלורס ליד מקדשי הטיקאל גואטמאלה

אלא שהזמן לא הפך אותו למקום תיירותי מידי אלא השאיר אותו מקום קסום ומומלץ ובזכות זה נשארנו כאן עוד קצת.


מחר מקסיקו.

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב ואירה ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

24 באפריל 2018 אירה ויואב עולים את האמריקות צפונה 7

רכיבת הסיכום של דרום אמריקה

 

אקוודור וקולומביה – כתבו עליו בעיתון הרבה דברים…

בהכנה לטיול קראנו (ולא במקום אחד) שאקוודור מזכירה את פרו, פרות הולכות ברחוב וענני אבק בכל מקום… ולכן כבוגרי פרו חשבנו שאנחנו רק חולפים על פניה וממשיכים הלאה. לעומתה קולומביה, היה כתוב באותם עיתונים, היא המדינה הכי הכי בדרום אמריקה ולכן חשבנו להתמקד בה. המציאות טפחה על פנינו, באקוודור התאהבנו, לעומתה קולומביה ממש אכזבה ורק רצינו לסיים אותה.

אקוודור היא מדינה קטנה (בממדים דרום אמריקאים כמובן – שטחה גדול פי 10 ממדינת ישראל), הכלכלה שלה על הפנים, והייתה אמורה להישאר מדינת עולם שלישי, אבל איכשהו היא הצליחה לשמר את הטוב מדרום אמריקה ולהיפטר מהלא כל כך טוב.

אנחנו חצינו את המדינה לאורכה מדרום לצפון במרכזה, דהיינו לאורך הרי האנדים. לא ירדנו לחופים שלאורכה (היה כתוב בעיתון שהם מדהימים) וגם לא הפלגנו לגלפאגוס (צריך להשאיר משהו לטיול הבא). היה אפשר לחשוב שלאחר חודש על האנדים נמאס בהם אבל כביש 35 שלקח אותנו מפרו עד קולומביה הוא אחד הכבישים היפים שיש.

איך אפשר לדעת אם מדינה מתקדמת או שהיא מדינת עולם שלישי – ובכן יש המון סימנים, למשל אם הרכבים הם מסוג ריקשה, המדרכות לא קיימות והאבק שולט בכל, חוטי הטלפון והחשמל נראים כמו תיק הסריגה של הסבתא, כל רחוב הוא שוק בפוטנציה, הנהגים מתעלמים מכל החוקים, כמות השוטרים והאזרחים דומה, הבירוקרטיה חוגגת… פרו לדוגמא עונה על כל הסימנים הללו,

בקו המשווה- אקוודור

אקוודור לעומת זאת איננה כזאת (למרות מה שכתוב בעיתונים), יש עדיין אווירה דרום אמריקאית, בתוך נופי האנדים, הערים הקולוניאליות מטופחות, האנשים נחמדים, עם מודעות שירות (עדיין לא מדברים אנגלית) והנהיגה… אולי נתעכב שניה על נהיגה בדרום אמריקה, הנהיגה כאן כמו בטבע מניחה שיש לתת עדיפות לגדולים, משאית ואוטובוס הם מלכי הכביש ועושים מה שהם רוצים, ובתחתית הרשימה הולכי הרגל. אנחנו כאופנוענים די בתחתית שרשרת המזון כאילו לא קיימים על הכביש. כל זה נעלם באקוודור, הנהיגה אדיבה, ונסיעה כאן דומה למדינה מערבית ואפילו בקיטו (עיר הבירה) יפנו לך דרך ולא תשמע קקפוניית צפירות ברקע כל הזמן.

לסיכום אקוודור, הפתיעה בגדול, מאד אהבנו ועוד נחזור לכאן.

ואז מגיעים לגבול עם קולומביה, המצב הכלכלי בוונצואלה, דוחף תושבים רבים לחפש עבודה ברחבי היבשת (קולומביה היא השער של וונצואלה לשאר היבשת), התור בגבול של וונצואליאנים, הוא של מספר רב של שעות (להערכתנו מאות רבות של מחפשיי עבודה עמדו לפנינו בתור). באקוודור ניגשנו לשוטרת בראש התור הראנו את הדרכונים שלנו והוכנסנו למשרדי ההגירה ללא תור, נחמד! בקולומביה לעומת זאת אותו תור, אותם אנשים, הפעם ניגש אלינו אדם והציע שתמורת סכום כסף סמלי ידאג להכניס אותנו (שוחד לשוטר למי שלא הבין).

קוואנקה- אקוודור

המקום היחיד בדרום אמריקה שלא הרגשנו בטוחים הוא קולומביה ולא בגלל שקראנו אזהרות בעיתון (זה כתוב על כל מדינה באזור), אלא שביום הראשון במסעדה בארוחת הערב הציעו לנו שנזדרז ללכת למלון כי החשכה יורדת ולא בטוח להסתובב ברחוב, ביום השני עצר לידנו רכב שאמר אל תסתובבו כאן באזור רק במרכז העיר, ביום השלישי שרטטה לנו בעלת המלון על המפה אזורים שלא כדאי שנסתובב בהם וכן הלאה.

וזה לא שלקולומביה אין את האנדים עם נופים המדהימים, ואנשים נחמדים שרק רוצים לדבר לעזור, אבל…

ולסיום סיפורו של כביש. בוגוטה עיר הבירה של קולומביה היא כרך עצום שגרים בו שמונה מיליון תושבים. קולומביה היא מדינה יחסית מתקדמת ומערכת הכבישים שלה סבירה פלוס, כך ששום דבר לא הכין אותנו לדרך הראשית שמובילה מדרום לכיוון בוגוטה. כביש דו מסלולי (אחד בכל כיוון) שמתפתל בהרים בנוף האנדים היפיפה, נסיעה שהייתה אמורה להיות מהנה לכל אורכה. אלא שבכביש הזה שהוא עורק תחבורה ראשי עוברות אלפי משאיות ביום ולא סתם משאיות, סמיטריילרים ענקיים שלעיתים בעליות הפסיכיות מאיטות עד כדי 5 קמ"ש (וכנ"ל בירידות). עד כאן לא נורא, אלא שיש סיבובים כה חדים שמשאיות לא יכולות לקחת בנתיב שלהם ועוברות לנתיב ממול כדי להסתובב, מה שיוצר פקקים בסיבובים הללו. גם עם זה עוד היינו מסתדרים.

אלא שהמשאיות הללו שכנראה לא תוכננו לכביש הספציפי הנ"ל נוטות להתקלקל, לאורך הדרך היו עשרות משאיות תקועות (תמיד באמצע העלייה או הירידה הכי קשה) ומאחר והכביש צר וללא שוליים, הן עומדות באמצע הכביש החד מסלולי ויוצרות פקקי ענק. גם עם זה עוד היינו משלימים אלא שפרנסי הכביש החליטו שצריך לתקן/ לנקות/ לגזום את הכביש דווקא ביום הזה (ובטח בכל יום מימות השנה) כך שכל כמה קילומטרים יש מחסום שחוסם נתיב אחד (מתוך האחד שקיים) ומפנה את התנועה לנתיב ממול לסירוגין. בתוך הכאוס הזה אנחנו מתנהלים על אופנוע שנסיעה בחמישה קמ"ש אינו הנקודה החזקה שלו אך למזלנו חזק מספיק כדי לעקוף משאית ענק בעליה בזמן של מיצמוץ עין כך שלקח לנו רק ארבע שעות לעבור מרחק של מאה ק"מ.

האופנוע ארוז למשלוח לפנמה

בעוד אנחנו מדברים אופנוענו עושה את דרכו באוויר לכיוון פנמה סיטי (אין כביש שמחבר את דרום אמריקה עם מרכזה) ואנחנו נצטרף אליו באוויר מחר, לקח יום שלם במכס כדי לשלוח אותו (בעיקר מאחר ופרקו כל חלק ממנו כדי לוודא שאנחנו לא מעבירים סמים) ולא ברור מה מחכה לנו בצד הפנאמי.

מחר פנמה.

——————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

——————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פוסטים קודמים »