הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מהקטגורייה 'הרפתקאות'

27 באפריל 2010 שוטף פלוס

החגים מאחור והקיץ לפנים. אוטוטו עונת טיולי השטח הרגועים הופכים לחתירה בתוך לבה לוהטת. בקרוב יערך אירוע מועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו, איפה שהוא בדרום, במקום שאליו יוכלו להגיע גם מי שאינם חובבי רכיבת שטח, כדי להכיר את הפעילות שלנו ואם ירצו לשמוע את סיפור המסע שלי.

בינתיים כמה מידידי החדשים והותיקים, ממשיכים ללא לאות, לצאת להרפתקאות על אופנועיהם. ולכמה מהם אני נותן כאן במה. מתן בללי שהכרתי דרך הרשת, נמצא כבר במסע שלו בלאוס וויאטנאם. ליאור כהן, סוגר מינהלות, לקראת צאתו למסע מצפון לדרום אמריקה, פחות או יותר במסלול שאני עשיתי. ומעוז קוטאי, חברי למועדון אופנועי השטח של ב.מ.ו. חזר זה עתה מכמה ימים של מסע קבוצתי במדבר המערבי, ( הסהרה המצרית שממערב לנילוס) - לצערי, עם כתף שבורה. רפי בן שחר וגידי פרדר יצאו היום עם עוד 12 רוכבים, לחרוש את קורסיקה וסרדיניה. ואני כמו שתבינו ודאי, עדיין ללא אופנוע. מחפש 1200 ג'י.אס. שיתאים לצרכי. הפוסט הזה מספר על הנ"ל ובקרוב מקוה להקליד פנימה את שאר הסיפורים.

אז בבקשה. בינתיים.

27762_386367608345_663738345_3818190_952217_n.jpg

מתן בללי בדרום מזרח אסיה

(צילומים מתן בללי)

"חזרתי היום לואנג-ויאנג, בכך השלמתי את מסע האפנוע שלי בחלק הצפוני של לאוס. רכבתי כ-1600 קילומטר בשמונה הימים האחרונים.
במהלך הדרך הזו, פגשתי הרבה אנשים וחוויתי חוויות רבות. קשה לתאר את כולן, אנסה לספר על חלק מהן.

עליתי עם האופנוע, בדרך ללואנג-פראבאנג (300 קילוטר), בירתה ההיסטורית של לאוס, המלאה במקדשים בודהיסטים ומפלי נהרות ונחלים. לא ניתן לתאר את הדרך לשם מלבד במילה - מרגשת.

ההרגשה היתה שאני חי את החלום שלי, רוכב על אופנוע, הרים ירוקים צצים זה אחר זה משום מקום, ללא חיבור בין אחד לשני, כאילו צמחו מהאדמה. הדרך רצופה בפניות ואני מתעקל איתן. עוצר במסעדה באמצע שום מקום, שותה קפה, משקיף על הנוף, מחבר את נגן המוזיקה למערכת התקשורת - שני רמקולים בתוך הקסדה. שומע את בוב דילן, מוזיקה מצויינת לרכיבה. מקשיב לשיר "הוריקן". ממש כמו שעשיתי לפני שמונה שנים בהודו. אז הייתי על אנפילד וללא שום מיגון. היום, אני רוכב על הונדה XR. לראשי קסדה, חליפת מיגון מהמותניים ומעלה (חזה, גב, כתפיים, מפרקים ) וכפפות. ההחלטה "להיסחב" עם כל הציוד מהארץ, היתה טובה.

26531_386369403345_663738345_3818270_4344700_n.jpg

הציוד מקנה ביטחון, והוא מספיק מהאוורר כדי לא להקשות על הרכיבה בחום של לאוס.

לפעמים, התדהמה מהנוף כל כך גדולה, שאני משחרר את ההתרגשות בצרחות לתוך הקסדה.

איכות הדרך אינה מאפשרת לעבור את ה 60-70 קמ"ש.

ההחלטתי להישאר יומיים בלואנג-פרבנג, כדי לחקור קצת את הסביבה. נסעתי למפלים. בדרך, ראיתי שביל שפיתה אותי להיכנס אליו. בקצהו, הגעתי לכפר שממרכזו בקעה מוזיקה. עצרתי את האופנוע והלכתי לכיוון הצלילים. זו היתה חתונה. כמו בכל מקום אחר. שוב הזמינו אותי הלאוסים להצטרף. שתיתי בירה. טעמתי מהחטיפים שלהם. צילמתי את החתן והכלה. דחפו אותי למעגל הריקודים ולמדתי קצת לרקוד בסגנון הלאוסי (לא בהצלחה מרובה….). העצמאות שברכיבה על אופנוע - להיות על כלי תחבורה משלך, להחליט מתי להתקדם ולאיזה כיוון לפנות - מביאה איתה הרפתקאות רבות ומאפשרת לראות דברים מזוית אחרת.

לבסוף הגעתי לשמורת המפלים, חבָרתי לזוג אנגלים, לזוג צרפתים ולשוויצרית. ביחד טילנו למקורות אחד המפלים. השמורה מדהימה ביופיה. בכניסה רובצים דובים אסיאתים, המתכרבלים בשמש החמה ומתנדנדים בערסלים.

השמורה שופעת סבך צמחייה טרופית, עצים גבוהים. ופרפרים מרקדים בכל. (בכלל, לאוס מלאה בפרפרים, בהרבה מהרכיבות שלי, להקות גדולות של פרפרים, חולפות מעלי ובצדדי).

לאחר עוד 3 דקות, הגענו למפל המים הראשון ולבריכת המים שלצידו. יש משהו מרענן ומרגיע במים זורמים. המשכנו בהליכה של כ- 30 דקות במעלה ההר, למקורות. כשהגענו למעלה, הנוף היה מרהיב. ממול הרים ירוקים וכשהבטנו למטה, לנקודה ממנה יצאנו לטיפוס, נדהמנו ממספר המפלים, שלא ניתן לראותם מתוך סבך הג'ונגל. הצטערתי לחשוב, שהתמונות לא יוכלו לעולם לתפוס את היופי הזה. ראינו מפל נסתר כ -30 מטר מתחתינו ונזירים צעירים, בגילאי 11-17 לערך, לבושים בבגד הכתום המסורתי של הנזירים, שוחים במים וקופצים באתלטיות מהסלעים ומהעצים אל תוך מי הבריכה שליד המפל. ירדנו למטה והצטרפנו אליהם. התישבתי על סלע והתבוננתי בהם.

26571_386372103345_663738345_3818387_7020414_n.jpg

הרגשה קסומה.

אחר הצהריים, חזרתי ללואנג-פרבנג, לצפות בשקיעה. עליתי 200 מדרגות למקדש בודהיסטי היושב במעלה הגבעה ומשקיף על כל העמק, נהר המקונג והעיר. שם פגשתי הולנדית ובלגי והצטרפתי אליהם לארוחת ערב.

ביום הבא המשכתי לנונג-קיאו( 220 קילומטר). איכות הדרך איפשרה לרכב במהירות ממוצעת גבוהה יותר. נונג-קיאו הוא כפר קטן ופסטורלי בצפון לאוס. נכנסתי לגסט האוס שיושב אל מול נהר המקונג. זה היה ערב יום העצמאות של ישראל, חגגתי עם 4 אנגלים, שכמובן לא סירבו לחגיגה ולשתיית אלכוהול. מבחינתם, יום העצמאות היתה סיבה טובה למסיבה. יתכן ושניים מהם, יצטרפו אלי לרכיבת אופנועים בויאטנם.

26531_386369393345_663738345_3818268_3222305_n.jpg

ביום המחרת, יצאתי לטיול עם פורטוגלי, לאחת המערות שבסביבה. לאוס מלאה במערות שבתקופת ההפצצות האמריקאיות (500,000 פצצות!) שימשו כמחסות ומקלטי ענק. זו בהחלט חוויה, ללכת 200 מטר בתוך מערה, שבכניסה אליה יש שלט שמודיע שזה בנק (או לפחות היה).

מאוחר יותר, לקחתי את האופנוע לנסיעת שטח (בשביל מה שכרתי מוטוקרוס?!?). לאחר כשעה של רכיבה, הגעתי לכפר נידח, שכלל אינו מצויין במפה. זה היה כפר של שבט קמו (מיעוט אתני). כמובן שהיתה שם איזו שהיא חגיגה. מיד קיבלתי צ'ייסר של לאו-לאו (ערק מקומי- 60 אחוז). צ'ייסר אחד לא הספיק ומיד קיבלתי אחד נוסף, שדי חיסל אותי. ההסבר היה: זה המנהג – "יש לך שתי רגליים, שתה שתי כוסות!".

ישנן עוד הרבה חוויות; כמו הגעה לכפר נידח אחר, בו הייתי התייר היחיד. או יום, בו רכבתי 70 קילומטר בשטח (לא רציתי לרכב על הכביש הראשי), בדרך ליעד הבא. הגעתי למחסום משטרה בו הורו לי לפנות לאחור ולחזור את כל הדרך, כי בהמשך, הדרך חסומה. הצעת בקשיש לא עזרה. את דמי השוחד אשמור כנראה להזדמנות אחרת. אני יכול רק לציין באפן כללי, שהרכיבות מעוררות השראה. שומע הרבה מוזיקה ונהנה מהדרך.

במקומות בהם אני עוצר, אני פוגש הרבה אנשים טובים. לצערי איני נתקל ברוכבים נוספים. מקווה שבויאטנם המצב ישתנה. לרוב, אנשים מופתעים שאני רוכב על אופנוע ומתכנן לעבור כך את דרום מזרח אסיה. יחד עם זאת, תמיד אחרי כמה דקות שיחה, הם מפרגנים ואומרים שזה נשמע כמו הרפתקאה טובה.

הזמנתי כרטיס טיסה לויאטנם ליום ראשון. בינתיים אני אשאר בויאנג-ויטאנג יומיים, אעשה אבובים בנהר ואלכוהול בפאבים. בראשון בבוקר, אעלה על האופנוע ואסע לויאן-טיאן, להחזיר את האופנוע ולעלות על הטיסה.

(ותודה לסולי. הערה במקום. יוני)

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

5 באפריל 2010 חברים

הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון - צלם

עצים רוקדים.jpg

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס.jpg

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

IMG_4027.JPG

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית - שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון - מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

IMG_8379.JPG

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

IMG_8388.JPG

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

IMGP0938.JPG

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש - בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

8 במרץ 2010 אני לא לבד

אדם שני באפריקה

לאלירן ולאחרים ששלחו אלי מייל אישי. אני לא לבד. ממש לא. למותר לציין את חבורת ה"קָמוּקוֹת", שהיו הראשונים בארץ, שלקחו את רכיבת האתגר על אופנועים באופן מעורר השראה, למחוזות נדירים של יופי והרפתקה. את ידידָי ערן שפיצר ועומר כנעני, שרכבו על אופנועיהם לקצות עולם בתנאים יותר קיצוניים משלי. או שני רוכבים שגם כתבו ספרים על מסעותיהם; סיגל גבע (סוף העולם שמאלה) שהקיפה על אופנוע את אוסטרליה וגבי בבלי (המסע הגדול), שחלף על אופנועו גם באירן, בימים מסוכנים. ולא שכחתי את קבוצות רוכבי האופנועים שעוד לפני הקמת המדינה יצאו לאירופה דרך סוריה והיו בהם שהגיעו על אופנועים גם לדרום-אמריקה. וידוע על עוד עשרות רוכבים ורוכבות ישראלים, שאיני מכיר אישית. שקפצו מהמציאות היומיומית לתוך הגשמת חלום רכוב, אי שם באפריקה באמריקות, באוסטרליה, במזרח ובאסיה. לבד, בזוג או בקבוצה. בלי בלוג או מנגנון דיווח שוטף. אם אצליח, אנסה לתת להם במה גם כאן.

אדם שָנִי

עושה את זה ממש בגדול!!!

לפני כשש שנים בעיצומן של ההכנות למסע שלי, מצאתי באחד הפורומים בנושא רכיבות אתגר סביב העולם, תגובה לאחת ההתייחסויות שלי. התגובה הגיעה מניגריה והכותב היה ישראלי בשם אדם שַני שעבד שם כנציג של חברה אמריקאית בתחום הטכנולוגיה. אדם סיפר לי שהוא מנצל עד תום את שהותו באפריקה וכבר חרש אותה, לפחות במדינות ובאיזורים הקרובים לניגריה. נשארנו בקשר פה ושם דרך הפורום. לפני כמה שבועות, אדם חידש את הקשר. מסתבר כי הבנאדם כבר מעל עשרה חודשים, בתוך הגשמת החלום שלו. רוכב על אופנוע סביב העולם! הוא יצא מדרום אפריקה שם רכש אופנוע ב.מ.ו. מדגם HP2 למבינים שבנו. מדובר בדגם אינדורו שהוא בעצם BMW r1200gs עם אוריינטציית שטח קיצונית. הנחשב באמת למלך המוחלט של רכיבת האתגר בעולם. נקודה. נועד למי שמתכוונים לבלות את רוב המסע בדרכים לא סלולות, או ליתר דיוק להמציא דרכים חדשות. אדם איבזר אותו בארגזים ותוספות כמו מגן גחון. בולמי אוהלינס מגינים ועוד. התקין מיכל דלק מוגדל ויצא לדרך מדרא"פ לנמיביה. אנגולה, זמביה (שהיוותה אתגר של ממש). טנזניה. בורונדי. רואנדה. אוגנדה. קניה. אתיופיה. ומשם לקח טיסה להודו. רכב לנפאל. הטיס לתאילנד. רכב ללאוס ועכשיו הוא בקמבודיה. מתכונן להטיס האופנוע ליפן ובחודש מאי לקחת מעבורת מיפן לרוסיה לעיר ולאדיווסטוק,העיר המזרחית ביותר ברוסיה ולצאת משם מערבה למונגוליה ולמרכז אסיה בכיוון טורקיה. משם למערב אירופה. ממערב אירופה, יטוס לדרום אמריקה ויתחיל לטפס צפונה. מצפון אמריקה יעבור לאוסטרליה וזהו…!!!

ביקשתי מאדם רשות לספר על המסע שלו כאן בקיצור. לא ידוע לי על בלוג שהוא כותב. אך ברגע שיהיה, אדאג לשים קישור. בינתיים הנה אחד הפורומים בו אדם מופיע עם קטעים וצילומים מההרפתקה שלו.

להלן כמה תמונות מהמסע של אדם:

בלאוס

P1040289.JPG

——————————————————————————-

מסע לדרך-המשי

4דרך המשיcb7ff8_o.jpg

הצילום למעלה, העיר בוכרה (היפה) באוזבקיסטאן (ותודה למשה כ"ץ:)) - לקוח מתוך דיווח מסע של רוכב אנגלי בשם קולבאץ' וניתן להתרשם מהמסלול שלו בכתובת הזו.

בימים אלה אני מכין יחד עם החברה הגיאוגראפית, מסלול למסע רכוב לדרך המשי הצפון-מערבית. הכוונה לארגן בקיץ הקרוב, קבוצה של מקסימום 12 רוכבים ומינימום 8, למסלול בן 21 יום. הנתיב יעבור בצד המערבי של דרך-המשי. ויכלול ליווי של שני מדריכים רכובים. רכב ליווי ובו רופא ומכונאי ומקום לציוד, ומושבים למורכבים/ות שלא ירצו לרכב כל הדרך. אנחנו עושים עכשיו את החישובים ומניח שהדיווח המדוייק יגיע בקרוב ולא רק בבלוג הזה. אם זה מעניין מישהו, כבר ניתן ליצור קשר.

——————————————————————————-

(כמעט) הכל, זה כסף!

אם תקלידו "יהונתן בן שלום" בגוגל, תגיעו למונח בתחום המיסוי, שסביר להניח כי רואה חשבון המכבד את עצמו כבר למד אותו ולקוחותיו הרוויחו הרבה כסף מהתקנה הנקראת על שמי. לא. לא. זו אינה הלצה או היתלות היתולית בצירוף מילים מקרי בגוגל. זה ממש אני. כלומר חשבון הבנק של גלי ושלי סידר לקהילת העסקים העברית, הרבה מאד שקלים. ולאוצר המדינה את ההיפך. לא איני איזה רובין הוד, או דון קישוט, היוצא מול כל העולם בדהרה ובידי מסמך שכותרתו "תביעה ייצוגית". בסך הכל עמדתי על שלי בבית המשפט ובית המשפט העליון הסכים עמי. לא אחת השתעשעתי ברעיון שאם על כל הצלחה של רו"ח בעזרת התקנה הנ"ל, היה מעביר לי עשרה שקלים. היום הייתי מכסה לפחות את אותם 136 אלף ש"ח שהמשפט ההוא עלה לי נטו מכיסי. אבל נעזוב, חשבון זה מדעים מדוייקים לא פנטזיות.

נזכרתי בכך ובתרבות ה"תרומה לקהילה", כשבאתי לחפש ספונסרים למסע שלי, הבנתי עד כמה אני חלוד כשמדובר בגיוס כסף. יצא והמסע עמד בפני מימוש, בדיוק בזמן בו פרץ המשבר הכלכלי העולמי. הצונאמי של המשבר הכלכלי האמריקאי, הגיע לכאן במהירות מטורפת ובעודי מסתובב עם רשימה של תורמים-שותפים פוטנציאלים, שלדעתי תמיכה במסע שכזה יכולה לסייע להם במהלך שיווקי, או חיזוק מעמדם בתודעה. הבנתי אחרי חמישה טלפונים לאנשי קשר, כי הדבר משול לדיבור על חבל בבית התלוי.  וכי בזכות העובדה כי לחלקם הגעתי עקב קשרים, טריקת הטלפון היתה נינוחה ולא אגרסיבית ממש. בקיצור זה היה איום ונורא. חישבתי על פי הערכה מוקדמת, כי אצליח לגייס לפחות 20 אלף דולר מתוך תקציב מסע מוערך של 50 אלף דולר. לשם כך הכנתי מצגת דעתנית ומפורטת, על פי מיטב הידע והכשרון העיצובי שלי. עם המון מידע על איך, ומתי ואיפה. על יכולותי התקשורתיות וכו' ושלחתי לאנשים שונים בדואר רגיל ואלקטרוני.

יצאתי מתוך הנחה, כי יש איפה שהוא מישהוא, שיודע להשתמש בכלי שנקרא "חסות" אבל גיליתי שהשוק הישראלי רחוק מאד מהסטנדרט העולמי בתחום. וכאן "חסות" זה מימון הצגות "ריאליטי" בהן הכל נמצא בשליטה ולכן אין סכנה מפאשלות ובעיקר, החשיפה הדרמטית מובטחת. נפלתי על התעשיה הזו כמו איזה אסטרונאוט תרתי משמע. התגובות היו פשוט. אפס. שיחת נימוס במקרה הטוב. הבנתי כי למסע הזה אצא על חשבוני קומפלט. אבל היה בסדום צדיק אחד קוראים לו רמי יגרמן, ורמי היה בתקופה ההיא בעלים ומנהל "קרט", המייבאים בין השאר את מצלמות Canon לישראל. רמי קיבל אותי במשרדו במאור פנים והתעניינות אמיתית, ונכון היה לתת הרבה יותר ממה שדרשתי. הוא חיבר אותי שוב למשהו ערכי ומקצועי. הוא החזיר בי סוג של אמונה במי שיכולים וגם עושים. לא כנדבה. אלא כסוג של סחר חליפין.

יום אחד בהיותי בערוץ נחל יבש, בתחנת דלק דפוקה במדבר צחיח ליד מישורי הנאסקה בדרום פרו, פתחתי את דואר הג'י-מייל שלי ומצאתי שגם "קמור" יבואני אופנועי  BMW לארץ, בצעד מעורר התרגשות והערכה, החליטו לתרום למסע שלי כספונסרים. הם חיזקו בי שוב את התחושה, שיש עוד אנשים המסוגלים לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה ולתת לתחושות להוביל החלטות עסקיות. אני מרגיש כי בשני המקרים "סיפקתי את הסחורה" והיד שלי על מצערת האיזכור והתיגמול, עוד נטויה.

כספים

המסע כולו עלה בסוף כמאה ושלושים אלף ש"ח. למשך שבעה חודשים בדיוק נמרץ, מחוץ לגבולות המדינה. כולל הכל. (הממוצעים מתייחסים לשילוב ההוצאות בצפון, מרכז ודרום אמריקה. עלויות ציוד חדש כוללות הוצאות בתחום גם בארץ). ההוצאות כאן כוללות גם את עלויות הצטרפותה של גלי לקטע בן 5 שבועות.

להלן פירוט כללי מקורב:

טיסות והובלות - כ- 16,000 ש"ח

אופנוע יד שניה - נקנה ב- 11,200$ נמכר ב- 9000$ = 2,200$ - שהם כ- 9,000 ש"ח

איבזור ייעודי אופנוע - כ-7,000 ש"ח

טיפולים וחלפים - כ-12,000 ש"ח

ציוד ולבוש רכיבה חדש- כ-  9,000 ש"ח

ציוד שוטף חדש (קמפינג, לבוש רגיל, כלי בישול וכו') 6,000 ש"ח

תקשורת, כולל כל הציוד - 10,000 ש"ח

דלק ואגרות-  180 ש"ח ממוצע ליום = 32,500 ש"ח (180 ימי רכיבה)

מזון - 70 ש"ח ממוצע ליום = 10,500 ש"ח

לינה - 40 ש"ח ממוצע ליום = 8,400 ש"ח

כל מיני (מתנות, אירוח, תרופות, פאשלות, פינוקים, טיפים וכו') - 11,000 ש"ח

כמובן, שהעלות הזו אינה כוללת מחירי ציוד (כולל ציוד רכיבה של גלי) שנקנה לאורך שנים ונלקח למסע. הוצאות ממוקדות מסע, לאורך שמונה שנים של הכנות. מה שמוסיף עוד כמה עשרות אלפי שקלים לנזכר למעלה.

כך שאם ניתן לנקוב בסכום כולל ממש. עלות ההרפתקה נעה סביב ה- 45,000$

(הנ"ל אינו כולל ירידה דראסטית בהתפרנסות)

המשך יבוא

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

16 בפברואר 2010 Adventherapy

כבר מראש, סליחה על האורך ואולי הכובד של הדברים בפוסט הפעם, אבל לפחות התמונות מעניינות (:

IMG_2286.JPG

אל תחפשו בגוגל את המילה שבכותרת. זו המצאה שלי. כך חיברתי שתי מילים. את המילה Adventure עם המילה Therapy שהן צירוף שגור כבר כמה עשרות שנים. חיפשתי מילה חדשה, צפופה יותר. Adventherapy ומשמעה "טיפול בהרפתקה". (אם תרצו "הָרְפָּטִיפּוּל"). יש למילה שהמצאתי צליל מאד "מדעי". אבל היא אינה כזו. לא ממש תכננתי ובניתי מערך כולל, או פתרון למשבר כלשהו. אף שישבתי לא אחת, מהרהר איפה לעזאזל משבר גיל ה-30 ה-40 ה-50 ה-60 , כדי לצאת מולם במחול פגיונות או לרבוץ במרה שחורה. אני משום מה, כל הזמן מלא ועסוק מעל לראש, בלבחון, לנסות ולהגדיר, מה תהיה ההגשמה הבאה. החלום הבא שאחתור לגעת בו.  רגע - משברים היו גם היו, אבל לא על הציר הכרונולוגי השגור, לא כאלה שמתוארים בטקסטים של טלנובלות. גם אם בסוף, שינויים קרו מעצמם או בהפתעה. הרגשתי כי הם מעולם לא הפתיעו ממש וגם לא באו משום מקום.

כשאומרים לי "טיפול בהרפתקה", אני מבין שיש "סל" של טיפולים ב"בעיות", רק תבחר לך נוסחה: טיפול בשתיקה. טיפול בריצה, טיפול בהלם, טיפול בליטוף, טיפול בהגשמה וכו'. נראה כי סביב כל עיסוק, אפשר לבנות תיאוריית "טראפי". אני חושב - לעומת המקובל - כי בתוך מעשה ההרפתקה, גלום כבר הדחף הטיפולי האינטואיטיבי העצמי, המצוי בכל אחד מאיתנו, כתיכנות הישרדותי מובנה בנו. מנגנון של שסתומי איזון, שנועד לאתגר ולמקסם את היכולות שלנו. לכן "טיפול בהרפתקה" הוא כמעט כמו לחשוב שאנחנו מחדשים באמירה; "אדם נושם, כדי להכניס חמצן לריאותיו". Adventherapy היא הדרך שלי להדגיש את נוכחות הטיפול, בתוך המושג הרפתקה.

IMG_2224.JPG

קולד-פוט אלסקה

בהפוכה:

כשאני בוחן לאחור הישגים שיש לי; חומריים, בין-אישיים, אמנותיים וכו', גם שברור לי כי הם נבנו בשקידה וכוונה. אני מבין אותם ממש בסוג של הנדסה הפוכה, משרטט אחורה את תהליך הקמת הבניין ומגיע בסוף, לשולחן העבודה של הארכיטקט, לפנקס הסקיצות שלו ולמילה שהוא רשם יום אחד, על איזו מפית בבית קפה מקרי כשהחליט לבנות משהו משלו, ללא הזמנה של לקוח וגמר אומר, ללכת עם עצמו ועם הרעיון - עד הסוף. נראה כי ניתן להבין את נקודת המוצא רק בסוף הדרך. אז למילה הקטנה ששירבטתי פעם על חתיכת נייר, או אולי סתם בראשי, לא נתתי מעולם שם. היום אני קורא לה Adventherapy. כמו שהזכרתי כבר, יש גם יש היום תיאוריות, הבונות מוצר טיפולי, סביב תכנון ויציאה להרפתקה. יש הבונים הרפתקה שאינה ספונטנית בעליל, סביב צורך מוגדר ליציאה ממצב בעייתי, בעיני המטופל או המטפל. סוג של תרגולי מימוש. או אם תרצו עמידה בתכניות והגשמה. זו תעשייה חיה. ביזנס שמגלגל הרבה כסף. בכתיבתי כאן, לא ממש התכוונתי להיות מדריך רוחני או מתרגל אישי. אני רוצה לספר על תובנות שלי, אשר אם רציתי או לו, היו הנתיב שלימדתי את עצמי להלך בו, בדרך למימוש חלום. או יותר נכון, מימוש מי ומה שאני באמת.

קראטרה אוסטראל. צ'ילה

המסע שעשיתי מאלסקה לאושואייה, מסתכל על מימוש, מהקומה השניה של נסיון החיים. איני נער צעיר שבוחן מנסה ותוהה. אני מחזיק בתאריך לידה, אשר שם לי ברקורד, הרבה נסיון ובעיקר, הרבה מאד נסיונות. אם אפשר לקצר בהגדרות, הייתי נוהג סוג של בוטות ואומר: נואשתי לא אחת. התאכזבתי רבות ואכלתי הרבה חרה מעצמי. וכמו הרבה נואשים סביבי, ניסיתי הסוואות ותרגלתי הסתרות. שלפתי לא אחת, את צפורני הציניות ההגנתית, השנינה והחידוד. כאילו יודע כל אני. כאילו כבר אי אפשר לחדש לי, להפתיע אותי. ועל הדרך, יש לי תשובה, משפט מחץ ופתרון מושלם לכל דבר. גיליתי כי יש תיאוריה הפוכה המובילה לאותה מסקנה ממש. כלי נשק לשני המחנות. שאמנם פולט את אותה מסקנה, אבל נשען על תובנות הפוכות.

רק פעם אחת:

יש האומרים: "עזוב אותך, כבר ראית הכל. עשית (או ניסת) הכל, עצור. תהנה ממה שיש או מהיתרה שנשארה לך. אל תסכן את מעט (או מירב) ההישגים שלך. הכלכליים, האישיים, הנפשיים וכו'. שב, תתבצר. בנה סביבך חומה. שמור על הכסא, המעמד, אל תהיה אידיוט, הרי.. 'חיים רק פעם אחת' ". ומן העבר השני, יש את חסרי המנוח, העומדים על קצות אצבעותיהם, בראש ערימת ההישגים שלהם וקוראים. "הי! יש שם עוד משהו מעבר לחומה. יש עוד אופק, יש עוד חלום". הם מוכנים להסתכן ולדלג הלאה. לא רק בהסתכנות של ויתור על הישגים. כי אם הקרבה אמיתית של בריאותם הפיסית והנפשית והם עושים זאת תוך אמירת אותה קריאה טרוויאלית "כי חיים רק פעם אחת". לדעתי שתי הקבוצות טועות. כי בתקופת חיים אחת, אפשר לחיות הרבה פעמים. במיוחד כשאדם מוצא עצמו עמוס בהישגים, אבל עדיין חסר מימוש עצמי.

הגשמת חלום, היא נסיון יזום להתקרב כמה שיותר למימוש עצמי.

הרפתקה היא בעצם "עשיית מעשה שיש בו סיכון". התרפיה שבכך, היא ההתמודדות, לדעת לנהל את הסיכון. (אין שום הרפתקה בלהכנס עם הראש דרך קיר. ניהול נכון של סיכון. הוא לעבור את הקיר מעל או מתחת או בדרך חכמה אחרת וגם ליהנות מהתגליות שבדרך) התועלת שבכך אם תרצו, הוא אימון עצמי לחיים ממוקדי מטרה או לפחות, מספקים ומאושרים יותר. הרפתקה מלמדת אותנו התבוננות וענוה וגבולות.

אז מה עלי לעשות עם חיי הביולוגיים החד פעמיים? בין כך וכך הם רק שלי. ובלי להתנגח בשום אמונה דתית. אומר כי, גם אם יש עולם נוסף, שני, הבא, אחר, גלגול וכו', מה שבטוח שהעולם שקורה עכשיו, הוא ממשי. הוא מוחשי, הוא קיים. וגם אם החלום שלך, הוא לשבת בבית מדרש ולהתכונן לעולם הבא בלמידה אובססיבית. יצאת לדרך, כבר בעולם הנוכחי. והיה ויצאת לדרך "בעולם הקודם", עכשיו אתה מודע לכך.

ניקראגואה

החיים הם הרפתקה:

גם אם הכנות להרפתקה. כל הרפתקה. הן מרכיב מרכזי בהצלחתה. בסופו של תהליך, יש רגע (או רגעים) של אמת. החיים הרגילים שלנו הם המשל והנמשל גם יחד. שגם אם עברנו שנים של למידה והכלת דעת. ההרפתקה מתחילה בדלת היציאה מבית הספר, מהבית. מהמחסה. הנה, אנחנו מצויידים בדי תובנות וידע, כדי לצאת לדרך ולהתמודד עם סיכוניה. נכון יותר - חותרים להישגים שהיא תוביל אותנו אליהם. ואם ממש לדייק:  החקירה, הלימוד, ההתלהבות, העניין - אם כך, הם השלב הראשון של הטיפול העצמי. הדרך להגשמת החלום האישי שבנו והיצאה לחיים האמיתיים. זו ההרפתקה.

IMG_5697.JPG

סן קריסטובל דה לס קאסס. מקסיקו

IMG_2065.JPG

צינור הנפט של אלסקה

IMG_2003.JPG

צפונה מפיירבנקס אלסקה

תחילת יוני, אביב בפיירבנקס, העיר השניה בגודלה באלסקה, בוקר תכול עלה על חלקת הקמפינג ששכרתי מג'ייק, פנסיונר חביב המשמש כאחראי/אב-בית עונתי, של אתר הקמפינג המדינתי, הסמוך לאוניברסיטת פיירבנקס. ג'ייק שמע על תכניתי למחר וביקש לדבר איתי, סיכמתי איתו שאני בא בבוקר לקרוואן שלו להיפרד ומאחסן אצלו את עודף הציוד שלא יהיה לי בו צורך בקטע הדרך בן 1600 הק"מ (הלוך וחזור), למחנה הקודחים בדד-הורס. כשהגעתי בבוקר לפגוש את ג'ייק קיבלתי ממנו תזכורת של הרגע האחרון על "כמה הרעיון שלי מטורף". כלומר, שוב אני בקטע של 'טיפול בהתנגדויות'. אנשים נחמדים ממש שמתוך צורך אמיתי לעזור, מנסים למנוע ממך לצאת להרפתקה שלך. סיפרתי לו עד כמה אני מוכן והרגעתי את המצב. מאז היציאה מביתה של שירלי בסן-פרנסיסקו, רכבתי כבר 4500 ק"מ שהיו שזורים פה ושם, קטעי דרך משובשים קצרים. מזג אויר הפכפך וכמה תחנות דלק שהיו ריקות מנוזלים. בשני מקרים החלקתי על דרך רטובה וחצצית, שהפתיעה אותי בחוסר האחיזה המוחלט שחוו צמיגי הכביש בהם היה נעול האופנוע. וגם אם נאלצתי לקצר ימי רכיבה, עקב תנאי מזג אויר או ירידת חשיכה מהירה משתכננתי, מצאתי לאורך צירי רכיבה ארוכים וריקים, מקום בטוח להצטייד בו ולמתוח את אוהלי. אך קטע הדרך שחיכה לי בין פיירבנקס, למפרץ פרודו, בו שוכן מחנה קודחי הנפט "דד-הורס", היה בעיני האתגרי ביותר עד עתה. זו הנתיב בו ניתן להגיע לנקודה הצפונית ביותר בעולם בדרך קרקעית. זה מסלול שלמדתי אותו כמו ציר ניווט לילה מבצעי. כלומר, אין לי אפשרות לעשות סיור מקדים או אימון יבש. מה שהוצאתי ממקורות מידע רבים, כולל שיחות והחלפת מיילים עם מי שעשו זאת בעבר. חקירה יסודית של בלוגים, ספרים, אתרי מסעות, אתרי מפות וכמובן גוגל ארט'. זה מה יש. לפָנָי רגע של אמת. אחד מבין רבים שעוד נכונו לי.

IMG_2594.JPG

IMG_0668.JPG

יציאה ממדבר האטקאמה. צ'ילה

כאשר תכננתי את הקטעים הייחודיים של המסע, בניתי טבלה של עוצמות סיכון. עם שלל סיבות וערכים, חלקם רגשיים וחלקם סטטיסטיים יבשים. נתתי לכל קטע מספר מ 1 עד 5, מעין מדד אישי לרמת קושי, או אם לדייק, - מורכבות האתגר. לא, לא ממש מדדתי או הזנתי נתונים לאיזה מערבל שסיכם עבורי ערך תמאטי או מתמאטי. אלא מעין סולם צבעים, מתכלת ועד לאדום כהה, מעין מדד סומק, צפיפות עור ברווז או עוצמת רעד. החל בהיות היעד סוג של מימוש פנטזיית מפגש עם מקום שבעיני נחשב "מיתולוגי" וכלה בידע ממשי, על רמת הסיכונים הפיזיים הקשורים בו. סולם כזה היה נקודת ההתייחסות שלי בשלבים האחרונים לקראת מימוש. אותו שלב שכבר אין מה להתכונן. זהו. מחר אני נכנס.

בעבר, חוויתי כמה פעמים את הריגוש הזה. אותו גדיל דק הנפרם מתוך חבל השִׁידְרה. אותה השתעלות המסתירה רעד בקול. אותו סחרור שראשי סבב בו, רגע לפני שפתחתי דלת לפרקים חדשים בחיי. אני יכול להשוות מצב כזה ללידת בנותי. למקום עבודה חדש. לכניסה ראשונה לבית חדש. לפתיחת תערוכה. לעמידה בבית משפט, להיכרות ראשונה עם מישהו/י. לפרידה בדרך למלחמה. רגע אשר כמה שאנסה להגדיר את שיאו, לא אצליח להצביע על השניה החמקמקה הזו. וכמו בחיי השוטפים, עכשיו בקטעי מסע, בו כל שניה היא גורלית. מכוננת וחד פעמית.  בכל רגע עלי להגיב למצב חדש. אך ביתר ריכוז ובהירות. ולכן ההכנה היתה חשובה. היא מפנה אותי להתעסק עם הבלתי צפוי האמיתי. הייחודי ממש לקטע דרך שלפני. במקום להתעסק בהתמצאות, אני פנוי ליהנות מהנוף הנשקף מקצה סלע על פי תהום. במקום לחרוד מחוסר דלק או אוכל, אני פנוי לקטע רגלי במרדף אחרי עופר קאריבו, או לעצירה בנקיק צדדי שנפער בשטפון טרי אותו אני מגלה פתאום. ובמקום לשאול שאלות על איך רוכבים על דרך חצצית רטובה, עם רוח צד ושלג. אני עסוק בהתמקדות  סבלנית במעבר נהר בוץ מפתיע. אני מגיע מוכן להתנסות בהפתעות האמיתיות ומשקיע את כולי בהתגברות על סיכון. בדרך מיוחדת משלי.

IMG_2019.JPG

הייחוד בדרך הדאלטון, שנקראת כך על שם ג'יימס דאלטון המהנדס שפיקח על סלילתה (לא מצביא. לא נשיא. לא פוליטיקאי - מהנדס!). הוא שהדרך נסללה, רק כדי לאפשר קשר יבשתי עם שדות הנפט שנתגלו בראשית המאה העשרים, (אך הוחל בפיתוחם, בשליש השני של המאה ההיא), במדף היבשתי הצפוני מערבי של אמריקה על שפתו הדרומית של האוקיינוס הארקטי, כאלף מייל מהקוטב הצפוני. הדרך נסללה רק למטרת תחזוקת אתר הקידוח הענק והשגחה על צינור הנפט הגולמי הזורם משם ועד לעיר ואלדז. 1300 ק"מ של קרקע פראית, קפואת עד ומבותרת. הדאלטון היא דרך שירות שלא נועדה לתיירים. ברובה אינה סלולה ואם דרכי קק"ל סטנדרטיות בארץ הם ברמת קושי 2 (מתוך 10) לנהג הממוצע, צפיתי כי איכות סלילת ותחזוקת הדאלטון, תנוע בין קטעי כביש סלול איכותי, לדרכי עפר בדרגת קושי בין 2 ל- 8. מה שמוסיף קושי הוא נטישותה. יצאת לדרך? הפסקה ראשונה להצטיידות תמצא רק אחרי 400 ק"מ (אם לא מחשיבים את הגשר מעל נהר היוקון), בתחנה בשם קולד-פוט. שם יש משאבת דלק אחת, עם אוקטן נמוך. בית קפה/בר/מינימרקט, משטח לקמפינג וצריפי שינה המיועדים לנהגי משאיות של חברות ההובלה. ולאחרונה גם למטיילים שמגיעים לשם באופן מאורגן. יש שם גם נציג של משטרת המדינה. אגף שימור איזה שהוא. ובטח, לפחות איזה משוגע אחד, שהחליט לחזור לטבע וחי בשדה סמוך, בצריף ללא חשמל או מים זורמים, לבוש וחמוש כמו דייווי קרוקט. בדרך יש קטעים בהם אם נפלת, האופנוע כשל, או אם עפת לשולי הדרך התלולים ונעלמת לתחתית נקיק או אגם קפוא, תגיד שלום. מקולד-פוט צפונה, עוד 400 ק"מ של שום כלום, (פרט לתחנות שאיבה התומכות בצינור הנפט, הנראות כבסיס צבאי על הירח) והדרך אף קשה יותר.

אתר הגייזרים אל-טטיו. מדבר אטקמה בגובה 4300 מ'. צ'ילה

חווייה:

כמה עשרות אלפי קילומטרים לבד על אופנוע, הם סביבת היתוך עצמי, ששלחה אותי בין השאר, להרהר בשאלה: איך ניתן להגדיר את המושג ; "חוויה". אותה תחושה פנימית המתרחשת, תוך כדי ולאחר התקלות, היכרות או מפגש, עם משהו או מישהו מרגש. מעשיר. נצרב. מטלטל. מחתים. מה היא בעצם אותה תחושה? והאם יש סיכוי כלשהו להעביר הלאה את העיקצוץ הרגשי הזה למישהו אחר? באיזה אמצעי עלי להשתמש, כדי שהחוויה האישית שלי תובן - אם בכלל? הגעתי למסקנה בעייתית משהו; לעולם לא אצליח. לעולם. כי הדבר הקטן הזה שמצלצל בתוכי כמו דנדון ענבל, לאחר נדנוד פעמון. הצלילים שלו, הם פנימיים וצלולים רק לי. וכל דרך שאשתמש בה כדי להעביר את הצליל ממני והלאה. תהיה מסננת שתזייף את ייחודו. ויותר מכך, חווייה לא נועדה לחלוקה ולשיתוף. לכל היותר ניתן לחוש בהד התרחשותה. "חווייה" קיימת כל עוד לא הצלחנו להעביר או לחלוק אותה. כך שעד סוף ימינו, באריכות או בחטף, אנו אוצרים בתוכנו חווייה שהיא רק שלנו, היא נגיעה בחלום שמובן רק לנו והיא בעצם מהות חיינו.

סיפור:

יש הטוענים כי בין שלל ההבדלים בין אדם לבין שאר בעלי החיים, קיימת היכולת שלנו להבין או לספר סיפור לתת לו מאפיינים רגשיים כמו הומור או עצב. כלומר, יש בתוכנו מנגנון המסוגל לעורר בנו גרוי והתרגשות, כתוצאה ממפגש עם אמירה שאינה שלנו, זרה לנו. לתהליך ההכרתי הזה אני קורא דמיון. ואף שדמיון רחוק לעיתים מרחק רב מהמציאות. אין אדם שאין בו דמיון. ודמיון הוא תנאי ראשון, או בעצם הגדרה אחרת ליכולתנו לחלום. המנגנון המחשבתי המוביל לתגובה רגשית, עובר מבעד לדמיון, הדמיון שלנו משתמש במסד הגדרות וערכים המתעוררים מְהֵלֶך מחשבה, מדמיון מכוון, הרהור או הזיה מקריים, או בלתי מודעים. הצורך שלנו לפענח חלום שחלמנו, הוא מנגנון הנובע מחרדה הגלומה בנו, מעצם החיטוט חסר האחריות שעשינו בזמן שחלמנו, במחשבות הנסתרות ולעיתים ה"מביישות" שעוברות בנו. משל "מה עבר עלי לעזאזל? מה פשר החלום?" וסביב הצורך הזה שלנו יש גם כן "תעשייה" אדירה. החל בפרשנות מדעית והמשך בשימושים אסטרולוגיים, בדיוניים, תנכיים, ספרותיים, פוליטיים ועוד. אך בדבר אחד אין לי ספק, הצפת תוכן החלום, הוא תנאי לטפל באותן הדחקות שמונעות אותנו מלממש את ייעודנו.

IMG_5544.JPG

מקסיקו. סמוך לחוף מזונטה

מה בדיוק ההישג, או המימוש העצמי מכך שבנאדם עולה על אופנוע - אשר גם כך, יש ברכיבה עליו די סיכון. ונוסע ב"דאלטון" או ב"קראטרה-אוסטראל" דרך מס' 7 בדרום צ'ילה? מה בדיוק הרעיון להסתובב בצפון מקסיקו בעיצומה של מלחמת סמים. ושפעת חזירים? מה רע בג'יפ? במסע לנגב? או קיי, אז הגעת לאלסקה. למה צריך לצאת ל 800 ק"מ רכיבה לכל כיוון לבד? מה לא טוב במאה ק"מ?

כן. זה בדיוק הדבר. אף שאני יודע שיש היום יותר ישראלים שעלו על האברסט, מאשר כאלה שעשו את המסע שלי. שם נמצאת התשובה. חוויית האתגר. אני אוהב טבע, אבק ופרא, נמשך לדברים ראשוניים. מלהיבים. מכוננים. זה ארגז הכלים היצירתי שלי. זו מהותי, החלום שלי. רציתי את המקסימום. רציתי לנצח את הפשרה. את השיעמום המנוון והרוטינה המרדימה חושים. ההישג שלי בעיני עצמי הוא למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במפגש עם מסלול ומקום חדשים ומסקרנים. ולעבור את כולו בלי הנחות - על פי אמות המידה שלי. להביט על חיי שם בארץ מהצד ועל חלומי הקם לתחיה בכל רגע כאן במסע.

האומץ לחלום בעיניים פקוחות. אני מניח, כי עוד אנסה להסביר מה דעתי על המושג "אומץ". כבר בשלב מוקדם הבנתי כי עלי לדבר בגלוי על חלומות, גם במחיר שישימו אותי ללעג מאחורי גבי, או יאמרו לי בפני, שאני אידיוט. זה היה אחד התנאים הראשונים שהיו לי בדרך להגשמתם, הליך הוצאתם מהנסתר לגלוי. בתחילה מוגדר וגלוי לעצמי ואחר כך גלוי גם לסביבתי. למדתי שאין מה להתלהם או להבטיח. יש לנקוט ענוה שהיא תנאי ראשון לדבקות. איך עושים זאת נכון? איך מסתערים על כל כך הרבה יעדי ביניים התלויים זה בזה? איך מתמרנים מהלכים, מבלי לשבור את הכלים, אלא תוך שימוש בהם? איך מגייסים תובנות והישגים שכבר צברתי, למען אותה מטרה? איך נערכתי נפשית להתמודד עם תהליך שכזה בכוחות עצמי?  איך נערכים לידיעה שזה עומד להסתיים? מה עושים כמה דקות לאחר שנוגעים בקצה? איך מסכמים מסע כזה, אם בכלל? איך מנהלים חיים רגילים לאחר החזרה? סימני השאלה האלה גם הם, חלק מההרפתקה.

IMG_6093.JPG

חברים לחלום בקצה הדרומי של הדרך. עומדים: מימין ג'ון ואנט. יושבים: מימין, דונאלד, עבדכם ואנטון.


בפעם הבאה אחזור לקרקע: כי יש לי רשימת עלויות המסע וחישובי הוצאות שיעניינו כמה מכם. וכמה רמזים על המסע הבא. ועל מה שקורה עכשיו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

6 בפברואר 2010 קטעים

לחברי שצלצלו לפרגן על המשך כתיבת הבלוג ושירבבו כמה מילות דאגה, אני מבקש להודיע: אפשר להרגע, אני על הקרקע. כלומר על אופנוע. לפני כשבוע, כמה שעות אחרי שהעלתי את הפוסט האחרון, קיבלתי טלפון מחברי הקרוב יורם שהודיע לי בחגיגיות כי האופנוע שלו נמק משיעמום בחנייה, אחרי שהוא שם את עצמו על קטנוע/יאכטה חדש תוצרת ימהה בנפח 400 סמ"ק. כך שאני יכול להתכבד ולרכב על האופנוע הצהוב, לכמה שבועות עד שאמצא את הצפון. כך ששוב ידי שלוחות לפנים וברווח שבין ברכי מתנדנד לו מיכל דלק ולוגו של חברת ב.מ.ו. שוב החניה שלי זוכה לנחת מברשתו של המטאטא.

IMG_7773.JPG

שוב הוצאתי את השַלט של שער החניה החשמלי מהמגירה וגיליתי, שהרמזורים הקבועים בדרך מהבית למשרד בתל-אביב זוכרים אותי היטב ועדיין פועלים בדיוק על פי אותו תזמון, זה המוכר לי עוד טרם יצאתי למסע שלי. ואף שכרגיל יציאה לכביש היא סוג של יציאה הישרדותית לקרב, התחושה נפלאה. תודה יורם. בשבוע הבא אני עולה ברכיבה בדרכים צדדיות לצפון הארץ לפגישת עבודה. עם הדרך שמחכה לי, באמת מעניינת אותי הפגישה…

תעתועי הגעגוע

IMG_5226.JPG

כשהייתי אי שם באמצע הקארטרה-אוסטראל בדרום צ'ילה, שכבתי בוקר אחד ער, בקובה הקטנה ששכרתי בעיירה פוארטו פיוהואפי, מנסה לנסח בראשי ביטוי שיביע את געגועי לנמל הבית. עוד רגע והייתי מנכס לעצמי מילים מתוך שיר ספנים דביק. על צריף עץ וחלון עם נר. ניסיתי להזכר איפה בדיוק מונח הספר שהשארתי פתוח בבית שם בארץ. מצאתי עצמי עובר על תוי פניהן של בנותי, על הדרך היומית בין רחוב סוקולוב לקרליבך, אותה עברתי שנים מביתי למקום העבודה. חישבתי איפה בדיוק הייתי אמור להיות באותו רגע אם הייתי בארץ. וכשהתרכזתי ממש שמעתי מרחוק צלילים וקולות שהשארתי בבית. חשבתי על אנשים ומה הייתה תגובתם כשסיפרתי להם שאני יוצא למסע הזה. צחקתי לעצמי כשנזכרתי בתגובתו של יוסי ואחר כך בתגובתה של פקידת הבנק ושל אודי ומשה. איך כל אחד, הביע בעצם נגיעה בגעגוע שיש לו, בו הוא עירב מילים על מרחק וזכרון, כמיהה וחלום. הבנתי שחומר הגלם העיקרי שלי הוא הגעגוע. כי בראש וראשונה מתגעגעים גם לדברים שלא חווינו ולמקומות שלא היינו בהם מעולם. ממה בנוי הגעגוע שלנו? ואיך הוא קופץ פתאום לתוך מחשבה או שיחה? האם צריך להיות במוד מלאנכולי כדי לעורר את הרצון להתחבר לגעגוע? אולי אנחנו תמיד נמצאים ברמה כזו  או אחרת של געגוע. לחברים, לילדים, לתקופה בחיינו, למעשים שעשינו או לתחושות שהיו לנו. בעיני געגוע אינו רק דיבור על זמן עבר, כי אם דרך הבעת מחשבות על כמיהה. כל ההתפלספות הזה נוחתת לתוך הבלוג שלי, כי אני כנראה בסוג של געגוע גם עכשיו. מהצד השני של הקארטרה-אוסטראל, נזכר באנקדוטות. במראות. בפנים, נופים. ואני ממש לא במוד מלאנכולי. אני די שמח. למרבה הפלא, אני מוצא עצמי מהרהר בגעגוע בקטעים שמחים אך גם בקטעי סבל שעברתי, בנפילות קשות, באיבוד דרך, במפגש עם אנשים לא נעימים  וכן, אני מתגעגע לגעגוע שהיה לי שם. לציפיות שהיו לי מהחזרה לארץ.

IMG_3116.JPG

עמוס נחום

לפני מספר שבועות, התמזל מזלי וידידי עמוס נחום, איתו חלקתי תקופה סוערת בשירות הצבאי, הגיע לביקור בארץ, הלכתי לפגוש בו ולשמוע את הרצאתו המאלפת על חייו כצלם טבע מהמקצועיים בתחומו בעולם. מתמחה בעבודה מקצועית במקומות הכי נידחים, מסוכנים ומאתגרים, בהם שוכנים ענקי הטבע. לוייתנים, כרישים, דגי חרב, דובי קוטב ועוד. הוא איש שהבי.בי.סי. או נשיונאל ג'יאוגראפיק פונים אליו כשהם מכינים כתבה שזוכה אחר כך בפרסים. הכנסו לאתר שלו, מבטיח לכם שכבר תרצו להכיר אותו מקרוב. איש נהדר ויקר.

להלן אחד מהצילומים של עמוס נחום:

Lucie&PilotfishEscort.jpg

ספרים

קצת ארס-פואטיקה (למי שאינו מצוי, ארס(ars) פואטיקה היא כתיבה העוסקת במלאכת הכתיבה), מקדיש כמה שעות בשבוע לכתיבה. אני כותב בלי להרים את הראש ובטוח שבסוף אכניס עריכה, קיצוץ ושכל בשטף הדברים שאני משרבט במסמכי וורד באופן הכי לא מסודר. כך אני משחרר את עצמי מאינוס סיפור החוויות לעלילה. אני אוסף את המרכיבים, הכלים, התיבולים, הזכרונות. אחר כך זה יהיה ספר. ואני יודע שעם כל הכבוד למלאכת הכתיבה. עיקר העבודה תהיה אחרי השלמת הספר.

בשנת 1976 כשהייתי בשנה השניה ללימודי ב"בצלאל" בירושלים, הגעתי לתל-אביב עם תיק עבודות, עברתי בין הוצאות הספרים שאת כתובותיהן הוצאתי מ"דפי-זהב" וללא תיאום מוקדם דפקתי על דלתות של מנהלי הוצאה מופתעים והצעתי לאייר להם ספרים או לעצב עבורם עטיפות. "אני אילוסטרטור" אמרתי. "מה?? מה אתה???" "אילוסטרטור, צייר, מאייר." במקומות שהסכימו להקשיב למשפט שאמרתי עד סופו, קיבלו אותי בסבר פנים פושר, חייכני וסלחני משהו. משל, מה קפץ עלינו הנער הזה, לזעזע את מערך התרבות המודפסת בא"י. הרי הם שומרי הסף של אריה נבון, נחום גוטמן, אבנר כץ ודני קרמן הנפלאים, שכשרונם המדהים ואיוריהם, שלטו בשוק ללא עוררין. רק במקום אחד קיבלו אותי בחום. זו היתה רחלי אידלמן, בעלת ומנהלת הוצאת "שוקן". היא הביטה בתיק העבודות הסטודנטיאלי שלי והחליטה שאין מה להפסיד, "הנה, תכין לי סקיצה לעטיפה ל'ספר הישויות הדמיוניות' של בורחס, שנמצא כרגע בדפוס".

IMG_7794.JPG

כל הלילה שלאחר הפגישה לא עצמתי עין, ישבתי בחדרי הקטן, ברחוב אהוד 3 בשכונת בקעה והכנתי לא פחות מעשרים ושש סקיצות, שעיקרן איור בצבעי מים, של קבוצות וסדרות הזויות לעטיפות שאולי יצאו יום אחד לדפוס. בבוקר, ירדתי בעיניים נפוחות שוב לשפלה והתייצבתי במשרדי "שוקן", שהיו אז בקצה המערבי של שדרות רוטשילד. מאז כבר עיצבתי ואיירתי כמה מאות עטיפות להוצאת "שוקן", ועיצבתי כמה ספרים. אחד מהם, ספרו של פנחס שדה "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפילה" זיכה אותי בפרס גוטמן לאיור בשנת 1994.

IMG_7798.JPG

בינתיים, ענף ההוצאה לאור גדל למימדים ענקיים. גם בזכות מיחשוב תעשיית התקשורת, התפתחות מערך ההפקה, בתי דפוס זולים, התמקצעות מערך ההפצה ושכלול דרישות השוק, שהיה בשל לכשרונות חדשים. ואף שחזו כי כניסת מתחרים ממכרים כמו טלויזיה רב ערוצית ואינטרנט למשבצת הפנאי שלנו - ענף הספרים, רק תפח וגדל. עכשיו אני עסוק בהכנות לקראת הוצאת הספר. שוק שהשתנה משמעותית בשנה האחרונה.

אמנות

IMG_3871.JPG

tree-cloude-1

מחר תתקיים התערוכה השנתית של האמנים התורמים לוועד למלחמה באיידס והמאורגנת באדיבות בנק-הפועלים. התערוכה הפכה להיות מעין זירת חובה, למי שרוצה לחשוף את יצירתו הפלסטית בפני עשרות אלפי מבקרים אנינים וגם לזכות פעמיים: להערכה, שמשמעה שליפת הארנק. ותרומה, למטרה נעלה. (החל בשנה הבאה יתוגמלו גם האמנים בחלק מהתמורה שתתקבל). בפינת הסטודיו יש לי ערימת ענק של ציורי שמן, שמשום מה לא הצלחתי למכור לאיש. ניסיתי כמה פעמים. תערוכות. לובי של תיאטרון, פואייה של מלון. תערוכה בבית. בקיצור, יצאתי למסע שלי ונשארתי עם ערימה. לשמחתי אני פותח את השנה באירוע המכובד הזה, מתכבד לתרום ולהציג עבודה משלי, כבר שנה שמינית ברציפות. מתוך אתר הקטלוג של התערוכה.

כמה שאריות ופתיתי ביקורת ציוד

תיק מיכל

IMG_6539.JPG

המוצר: תיק מיכל (תוצרת סין), הוא תיק פלסטי המונח על מיכל הדלק בין בטן הרוכב לכידון. הוא מאפשר איחסון של דברים הדורשים נגישות מהירה. כמו מצלמה, מפות, ציוד שמע. יש תיקי מיכל גדולים המעניקים גם אפשרות להשען קדימה ולהקל מעט על המשקל המוטל על הזרועות בעת הרכיבה.
ביקורת ציוד: התיק נקנה במבצע בחנות של אופנועני "הל איינג'לס" בפרוור נידח של סן-דייגו, לשם הביא אותי דן טופ, קצין צוללות אמריקאי בדימוס, שממלא את זמנו הפנוי באיתור ועזרה לעורכי מסעות שכמוני שנתקעים עם שאלות בדרום קליפורניה. (הוא גם הנחה אותי איך להתכונן לכניסה למקסיקו בכל הקשור לפחדים המלווים כל תייר המתקרב לאיזור בו מתנהלת מלחמת סמים קטלנית) הדגם שקניתי הוא בגודל ביניים מתחבר לאופנוע ברצועות ושלושה אבזמי שחרור מהיר.
יתרונות: בנוי חומרי פלסטיק קשוחים, הרבה כיסים. בעיות: חדיר למים כל טפטוף קל גורם לתכולתו להרטב. תופסני רוכסנים קטנים מקשים על שימוש עם כפפות (הפתרון, לקשור שרוך ארוך לתפס הרוכסן).
לסיכום: תיק בסיסי שנראה כי מתכנניו לא ממש השתמשו במודל שלו. חדירותו למים מזעזעת. רוכסנים שאינם מאסיביים לעבודה קשה. כיסוי מיוחד שנועד לכסות אותו בעת גשם, אינו שקוף ולכן מנטרל את שימושו גם כנושא מפה. שיפוע הכיס העליון, שבחלקו התחתון פתח. גרם כמה פעמים לחפצים ליפול תוך כדי רכיבה.
משהו אישי: הזהירו אותי בלי סוף כי בדרום אמריקה ישדדו אותי על כל מטר. בתחנת הדלק הראשונה בכניסה לרוטה קווארנטה (דרך 40) בארגנטינה. שכחתי את תיק המיכל במגרש החניה ליד התחנה. חזרתי אחרי שעה לערך ומצאתי שהתיק מונח באותו מקום. למרות שעברו שם עשרות כלי רכב והרבה אנשים. איש לא נגע בתיק. (כאן בארץ, ביום הראשון כשיצאתי לעבודה, שכחתי את הכפפות על מושב האופנוע של יורם. כשחזרתי אחרי שלוש דקות, הן כבר נגנבו.)

מגן פרספקס לפנסי הדרך

perspecs.jpg

המוצר: פיסת פרספקס בעובי כשני מילימטר גזורה בגודל המכסה את משטח הזכוכית של הפנסים, מטרתה להגן על הפנסים מפני פגיעה של אבני חצץ הניתזות מהדרך.
ביקורת ציוד: יתרונות: השקעה קטנה שחוסכת כאב לב. מחיר יחידת תאורה באופנוע כזה עולה ה ר ב ה כסף. חסרונות: אסור להשתמש ברכיב הזה בכבישי חלק מהמדינות, כי הוא מעוות את אלומת האור וגורם לה לסנוור.
לסיכום: חתיכת הפלסטיק הזו חטפה הרבה חצץ ממשאיות שבאו מולי בדלטון היי-ויי, בין פיירבנקס לפרודו-ביי בצפון אלסקה וגם בקרטרה-אוסטראל ורוטה-קווארנטה בדרום אמריקה. מגן פשוט שאפשר לייצר לבד. נצמד למקומו בארבעה תופסני וולקרו. חשוב שישאר רווח של כמה מ"מ, בין הפרספקס לבין זכוכית הפנס.
משהו אישי: בחוף מאזונטה במקסיקו כשהייתי צריך לחפור בחול כדי לחלץ את הצמיג האחורי שנתקע, פיסת הפרספקס שימשה לי כאת חפירה.

דגל ישראל

תיאור המוצר: (תוצרת סין), פיסת בד סינטטי בגודל 20 על 30 סנטימטר, עליה שני פסים בצבע תכלת. ביניהם שני משולשי תכלת שווי צלעות מונחים זה מעל זה ויוצרים מגן דוד. אספתי אותה (ועוד עשרות כמוה) בשולי הכביש בו אני מתאמן בריצות ארוכות ליד ביתי.
ביקורת מוצר: יתרונות: נו באמת. חסרונות: נו באמת.
לסיכום: אביזר חשוב ביותר ליצירת קשר מיידי עם מקומיים. לטובה וגם לשלילה. אי אפשר לטעות. אין אחד שלא הביע עמדה. מחולל תשומת לב מספר אחד במסע. ונכון, היו מקומות רבים שהעדפתי לא לחשוף אותו.
משהו אישי: קודם כל, דגל הוא הדבר הכי אישי שחשפתי לפני זרים בהרבה מקומות. באחת הבאסטות של בשלניות הדרכים במקסיקו, קיבלתי הנחה משמעותית מאישה נחמדה, שזיהתה את הסמל על הדגל, בתור סמל של נוצרים מכת איזושהי. כשהסברתי לה כי זה דגל מדינת-ישראל. היא לא הבינה על מה אני מדבר, אבל אהבה את העובדה שאני גר ליד בית-לחם.

——————————————————————————————————————–

וממש בקצה.

לסיכום וכתשובה ללא פירוט יתר כרגע, לשאלה השניה שאני נשאל בהרבה מקרים: זה נכון! אני כבר מבשל את המסע הבא, שישא אופי קצת פחות מתבודד ועם זאת יהיה גם הוא ראשוני ומכונן.  פרטים נרחבים עוד יגיעו. כבר ראיתם שאיני מסתיר דבר.

אני בשלבים האחרונים של עריכת הרצאה מסודרת בת כשעה וחצי, על המסע. הרצאה שאיתה אני מתכוון לצאת לסיבוב בפני מי שרק יחפוץ. בתשלום כמובן. אפשר ליצור איתי קשר בעניין.

עומר כנעני ידידי, העלה שני קטעים ביוטיוב, על המסע שעשה באמריקה הלטינית על אופנוע כשנה לפני. קטע ראשון. וקטע שני הכנסו ותהנו!

בפוסט הבא: ערימת תובנות וכמה טיפים שאני מציע למי שחושב להגשים חלום. ולאו דוקא ברכיבה על אופנוע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »