הרפתקה דוט קום

תוצאות חיפוש עבור "CAIN"

24 ביוני 2012 אדם ֹשָני באוסטרליה – 1

אוסטרליה מרככת בירוק את הנחיתה של אדם

ואז הוא מגיע אל לב היבשת, עם החום והחמימות האנושית.


IMG_6473.JPG

הייתה שעת לילה מאוחרת כשהמטוס שהביא אותי מניו-זילנד נחת בשדה התעופה של בריסביין Brisbane ולאחר נוהל דרכונים מקוצר, שוחררתי לחופשי לתוך מרחבי אוסטרליה.
האופנוע הועמס על מטוס מטען באוקלנד ממנה באתי – באותו בוקר והובטח לי כי יגיע לבריסביין ביום שלמחרת.

Brisbane airport.JPG

שדה התעופה בבריסביין

כך שהתוכנית שלי היתה פשוטה למדי: לישון על ספסל בשדה התעופה. להשכים מוקדם בבוקר. לצעוד למסוף המטענים. לקחת את האופנוע מהמכס ולרכוב אל השקיעה.
למחרת נאמר לי במחלקת המטענים של קוואנטאס, כי האופנוע לא הגיע ולאחר מספר בירורים הבנתי, כי המְּשָלֶח לא רשם את המשלוח בזמן כפי שהבטיח – בקיצור – עלי להמתין 5 ימים עד שהאופנוע יגיע. זה הזמן לתוכנית B.
הוסטל ”Yellow Submarine hostel”  הפך לבית ומפקדה זמניים ומשם הבנתי מתי האופנוע אמור להגיע. רכשתי ביטוח צד שלישי לאוסטרליה והכנתי את כל הניירת. ההוסטל היה פקוק במטיילים צעירים שחיפשו עבודה כמו זאבים מורעבים וזו הייתה החשיפה הראשונה שלי לכלכלה האוסטרלית המשגשגת.
ניצלתי את הזמן עד שהאופנוע יגיע, להעמיק היכרות עם בריסביין והופתעתי מקצב ועומס התנועה של עיר הומה ותוססת. מאד שונה מקצב החיים הכפרי לו הורגלתי עד לאחרונה בניו-זילנד.
לבסוף, האופנוע הגיע וחילצתי אותו מהמכס, תוך מעבר חלק במחלקת הביקורת הידועה לשמצה של רשויות הפיקוח. הודות לכמה חברים אוסטרלים שפגשתי בדרכים, שיעצו לי "לנקות את האופנוע עם מברשת שיניים" לפני שאני שולח אותו לאוז. כי אוסטרליה מאד מקפידה במניעת כניסה של מחלות ומזיקים ממדינות אחרות. הוגן למדי.
וכשהאופנוע וכל הציוד שלי איתי. יצאתי לדרך.

IMG_6226.JPG

רכבתי לאורך החוף המזרחי דרומה דרך ביירון ביי Byron Bay ועצרתי בביתו הכפרי של חברי הטוב קיין אינגליש Cain English. פגשתי את קיין ורכבתי איתו במרכז אסיה ב-2010 וזה היה נהדר לפגוש את הבחור החיובי והמוכשר הזה בביתו, יחד עם אשתו ובנם התינוק. "מייט, תישאר כמה שתרצה" קיין אמר ובילינו שבועיים יחד בשוטטות רכובה באיזור.
החוף המערבי של אוסטרליה מאד ירוק ושופע יחסית לחלק הפנימי של היבשת. הנוף ומזג האויר היו מושלמים.

Cain&Yevonn.JPG

איבון, קיין וקיין הקטן

מקופס הארבור Coffs harbor המשכתי לאורך החוף המזרחי, כל הדרך עד לסידני Sydney וחציתי את גשר הנמל Harbor Bridge הידוע לתוך העיר. החניתי את האופנוע ויצאתי רגלית לכיוון בית האופרה Opera House – רק אז לפתע קלטתי…שהנה אני כאן, עם האופנוע כל הדרך, בצד ההפוך של העולם. באוסטרליה הרחוקה. עומד כמו מול "השער של הודו" Gate of India במומבי…הרגשתי כאילו אני בעצם ב..הודו.
חברים של חברים אירחו אותי בסידני, כך שהחניתי את האופנוע בחצר האחורית שלהם ובמשך כמה ימים יצאתי לטייל בעיר הרב תרבותית הזו.

ברוב המדינות בהן אני מבקר, אני מנסה לראות את עיר הבירה. כך שבמהרה, מצאתי עצמי שוב רוכב ימים שלמים וישן באוהל שלי בצד הדרך בלילות, בדרך לקאנברה Canberra עיר הבירה של אוסטרליה. קאנברה מצטיינת בתכנון טוב ונראה כי כל דבר יעיל ונמצא בדיוק במקום. אך כמו ברזיליה בברזיל ולאגוס בניגריה, אין לה נשמה ולבטח אינה מעניית ומלהיבה כמו סידני ומלבורן.
חודש וחצי עבר. ביקרתי חברים וראיתי את הערים הנוצצות. באדלייד התמזל מזלי ופגשתי את הוריו של קיין והתארחתי בביתם. הם היו מאושרים לזכות בעוד "בן" שוב תחת קורתם והשקיעו הרבה להראות ולהתגאות בעיר הידידותית שלהם.

לילה אחד, שמעתי את "הקול" קורא: "אדם, הגיעה העת לאואוטבק – חבר…"
לא ניתן ללמוד על מדינה מבלי לבקר בערים הראשיות שלה ופגישה עם הדברים המרגשים שבה. אבל האואוטבק היה הסיבה העיקרית שהניעה אותי להגיע לאוסטרליה וכבר הייתי חסר סבלנות להגיע לשם.
מוקדם בבוקר עזבתי את אדלייד ופניתי צפונה לכיוון פורט אוגוסטה Port Augusta ואז צפון מזרחה לכיוון ברוקן היל Broken Hill . בתוך 100 ק"מ, הנוף השתנה ובמקום הגבעות השופעות ירק, פגשתי שיחים יבשים. אדמה צחיחה למחצה ושטוחה ככל שהעין יכולה לראות. "בסופו של דבר, עזבתי את הגשם מאחורי .." חשבתי לעצמי.

בדרך פגשתי שני רוכבים מקומיים; אחד על דאקר 650 והשני על הונדה XR650R. התחברנו ליומיים רכיבה משותפת עד לברוקן היל, שם נפרדנו. הם פנו מזרחה לכיוון ניו-סאוט'-ווילס NSW ואני פניתי לסופרמרקט גדול וקניתי אספקה לשבוע: טונה, פאסטה, תה, סוכר, חלב יבש, פירות יבשים, שיבולת שועל וקצת לחם.
זו היתה עיירה קטנה וקשה להאמין כי זו עיר הולדתה של BHP mining company חברת הכרייה הגדולה בעולם! אגב, החברה עדיין מחזיקה את המטה הראשי שלה בברוקן היל, היכן שהיא החלה לפעול ולי יש הרבה הערכה להם על כך שלא שכחו מאיפה הם באו ומכבדים את מורשתם.
הדרך הסלולה נסתיימה. הוצאתי מעט אויר מהצמיגים ונתתי בגז לכיוון ווייט קליפס  White Cliffs . סיימון, חבר של קיין (שגם בו פגשתי במרכז אסיה, בה הוא רכב יחד עם רעייתו מוניקה) עובד בווייט קליפס כאח והזמין אותי לבקר אותו.
עשרת הימים הבאים היו נפלאים; פגשתי הרבה אנשים מעניינים ביקרתי במכרות האוֹפָּל Opal (לשם) המקומיים ופגשתי ב"רופאים המעופפים" “Flying Doctors”.  זה אירגון שלא למטרות רווח, המטיס רופאים וצוותים רפואיים למחוזות וקהילות בעומק האאוטבק Outback (ואנחנו מדברים על מרחקים של אלפי ק"מ ממרכזים רפואיים).

סיימון וצוות המרפאה של ווייט קליפס

בבוקר העזיבה שלי את וויט קליפס, ארזתי את האופנוע ונפרדתי בברכת שלום מוקדמת מכל מי שהכרתי כאן; סיימון שארח אותי במרפאה. טוני צייד הקנגורו שלקח אותי יום אחד ל"צייד רוּ". “Roo Shootin’” סמילי וברט Smiley and Bert, שני הכורים הזקנים שעזרתי להם לתקן את המחפר שלהם ועוד כמה. הם התאספו כולם, ערכו שולחן נאה בחוץ וכולנו ישבנו ושתינו יחד ספל אחרון של קפה. רגע לפני שדילגתי לאוכף האופנוע, הם נתנו לי מעטפה. "זה בשבילך אדם. בשביל מי שאתה!" אם אמרו לי.
לכולנו עמדו דמעות בעיניים. ובעודי מתרחק, ידעתי כי הייתי בר מזל לפגוש אנשים יוצאי דופן שם. איזו זכות גדולה.
באותו לילה, באוהל, פתחתי את המעטפה שניתנה לי בבוקר ומצאתי כרטיס ברכה שהם כולם הכינו לי וסכום כסף שהם הוסיפו "בשביל הדלק". באמת אנשים טובים לצידי הדרך.
הרכיבה הייתה טובה מאד – רוב הימים השכמתי עם שחר (תאמינו או לא), בישלתי ארוחת בוקר (שיבולת שועל, פירות יבשים וקפה) וארזתי את המחנה. האאוטבק האוסטרלי הוא מקסים- מרחבי אין סוף לא מיושבים – רובם מאד יבשים עם תחנות דרך קטנות בכל 300 -400 ק"מ עם מספר בתים, חנות, תחנת דלק ובר. זהו. כל הדרכים הן דרכי עפר. חלקן מלאות מהמורות, חלקן טובות יותר ומהודקות.
בכל ערב פונקתי באתר חניה פראי ואישי משלי – רכיבה קצרה של ק"מ לצד הדרך והקמתי שם את אוהלי. המדבר שקט בלילות. היה לי זמן לקרוא וליהנות מהבדידות וההתייחדות עם הטבע.

לאחר שבוע רכיבה, הגעתי לעיירה קטנה בשם אודנדאטה Oodnadatta (אגב, בה נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה באוסטרליה מעולם: 50,7 צלזיוס. בשנת 1960. העורך) עצרתי לתדלק בתחנת הדרכים המקומית “Roadhouse”  הכוללת משאבות דלק, מוסך, מסעדה ומוטל. תדלקתי והתיישבתי לאכול את הארוחה החמה הראשונה מזה ימים כשתפס את עיני המוסך הסמוך… היו שם הרבה ג'יפים מקולקלים, משאיות ובולדוזרים. לפתע עלה בי רעיון. נכנסתי למוסך ושאלתי את הבחור שעבד על אחד הרכבים, אם הוא זקוק למכונאי. "מכונאי! אני זקוק לעשרה מכונאים, למה? אתה מכיר מישהו כזה?"… "אדם שני לשירותך!" אמרתי לו.
גוייסתי למשרה בו במקום ונערך לי סיור מסביב. אני כאן כבר חודש. מתקן כל מה שזז וגם מתדלק מסוקים שנוחתים במקום. אודנדאטה היא עיירה זעירה שרוב תושביה הם אבוריג'ינים. עבודה כאן, מעניקה לי לא רק אפשרות לראות את אורח החיים האבוריג'יני מקרוב, אלא גם לחסוך $ נחוץ למדי, למימון יתרת המסע.
יש קבוצה מעניינת של טיפוסים כאן בעיירה ובחוות הבקר "תחנות" הסמוכות (יש בהן שגודלן עולה על שטחה של ישראל!), סוג הבוקרים שאתה צפוי לפגוש במקומות נידחים שכאלה – אנשים החיים בפשטות ורואים הכל באופן ברור. אני אוהב את המקום!

זהו בינתיים.
תשמרו.
עד לפעם הבאה.
אדם.

—————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה, יוני. כל הזכויו C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

11 בספטמבר 2010 אדם שָני. מרכז אסיה. הסְטָנים ודרך המשי מערבה

Tajikistan 015.jpg

המשך המסע של אדם.

(תרגום המייל שקיבלתי אמש)

לאחר שבוע של הכנות ומנוחה באלמאטי (Alamaty) בירת קאזחסטאן חציתי ברכיבה את הגבול לתוך קירגיסטן, יחד עם קאין, רוכב אופנוע אוסטרלי אותו פגשתי באולאנבאטאר, הרוכב על אופנוע KTM 990 Adventure שלו ברחבי מרכז אסיה. פקיד המכס במעבר הגבול התנהג בגסות ויהירות. התבקשנו לשלם שוחד כדי להמשיך ברכיבה. מאחר וכל הניירת שלנו הייתה תקינה.

map_central_asia.jpg

הודעתי לו "שיקפוץ לי". הבחור קלט את המסר וחתם על הדרכונים. אגב, משום מה, לא נדרשנו להציג כלל את ה"קארנה דה פאסאג'" שלנו. לא ממש היה אכפת לנו, כל עוד אנחנו בפנים. (קארנה דה פאסאג', הוא מסמך המכונה גם ה"דרכון" של האופנוע. שבדרך כלל מחוייב בכניסה ויציאה ממדינות עולם שלישי. הוא מבטיח שמי שנכנס עם כלי רכב למדינה גם יוציא אותו, היה והוא אינו מוציא אותו – כלומר הוא מוכר אותו במדינה. הוא ידרש לשלם טרם עזיבתו, או בשובו לארצו, את דמי המכס עבור הרכב שהשאיר באותה מדינה).


בישקאק (Bishkak) בירת קירגיסטן, היא עיר קטנה ונעימה. ניכרה בה השפעת העימותים על בסיס אתני, שהתלקחו בקירגיטסן לאחרונה. הרחובות היו גדושים בנוכחות משטרתית. מצאנו לנו הוסטל נחמד וזול ולמחרת קיבלנו את הויזות שביקשנו כדי להכנס לטאג'יקיסטן והמשכנו דרומה.

קירגיסטאן היא מדינה המשמרת את אורח החיים הנוודי באופן המובהק ביותר, בין שאר מדינות ה"סטאן", כך שקאין ואני שמחנו מאד לצאת שוב למרחבים ולדרכים הפתוחות. טיפסנו לכיוון ההרים ובילינו לילה לחופו של אגם מדהים בגובה 3000 מטרים מעל פני הים.

הימים הבאים היו רטובים למדי, גשמים ניתכו כל היום. לאט אך בבטחה החלו מים לחדור לתוך האוהלים, שקי השינה וציוד הרכיבה שלנו. למזלנו כמה משפחות מקומיות הזמינו אותנו להתארח אצלהן. וסיפקו לנו מקלט ומזון.

מעבר הגבול הנידח בסארי-טאש (Saray Tash), שבדרום מזרח קירגיסטאן היה ריק. לאחר זמן מה הגיע איש משמר קירגיזי, ישב איתנו ושאל שאלות על המסע שלנו. אנשים רבים מאד מופתעים כשהם נוכחים לדעת שאני ישראלי. יש להם הרבה שאלות הנוגעות למזרח התיכון. איסלאם היא הדת העיקרית במרכז אסיה, אך מצאתי כי סובלנות כלפי דתות ואמונות אחרות, היא ערך מרכזי ברוב חבלי ארץ אלה. כך שלא היתה שום בעיה עם היותי יהודי וישראלי. בעצם המצב היה הפוך.

קיבלנו אישור לעזוב את קירגיסטאן ולהכנס לטאג'קיסטן והתחלנו לטפס למעבר קיזיל (Kyzyl Pass) בגובה 4336 מ'. האויר נעשה קר ולמזלנו מערכות ההזרקה באופנועים לא חשו בדלילות האויר בגובה הזה.

במרומי המעבר הצטלמנו וגילגלנו עצמנו הלאה לנקודת המעבר בצד הטאג'יקי של הגבול.

Kirgizstan 093.jpg

השינוי היה מיידי; במקום מאפייני הפנים המונגולים/אסיאתיים, התקבלנו על ידי אנשים בעלי מראה פרסי. נסיעה קרקעית איטית, מעניקה זויות ראיה ותובנות בלתי אמצעיים. מרגישים מייד בשינויים. בהשוואה להגעה למקומות בטיסות מסחריות למשל.

השומרים בצד הטאג'קי ברכו אותנו בחמימות והזמניו אותנו לסעוד איתם כבש בר שזה עתה צדו. אכלנו מעט, כשלפתע השומרים קלטו שאני ישראלי. ובו במקום התבקשתי להפגין את כישורי בירי ברובה צלפים מסוג דרוגאנוב תוצרת רומניה. בסופו של דבר הסכמתי ונתתי להם הצגת ירי של כמה כדורים בכלי המדהים הזה. שירגעו.

השמש החלה לשקוע, והיינו חייבים לתת בגז. את הלילה בילינו עם קבוצה של רוכבי אופניים הולנדים וגרמנים, לחופו של אגם קאראקול (Karakul) . החבר'ה האלה מכירים את רועי סדן, רוכב האופניים הישראלי, המקיף לבד את העולם כרגע. והצטערתי לגלות כי רועי כבר המשיך הלאה מזרחה וכנראה פיספסנו אחד את השני. חבל.

Tajikistan 014.jpg

מסלול דרך הפמיר (Pamir Highway) היה סגור ומסוגר בפני זרים עד לפני כעשר שנים. ההרים סביב, הנוף, אפילו האנשים שפגשנו היו מדהימים. המשכנו ברכיבה דרומה עברנו את מורגב (Murgab), שם הצלחנו למצוא קצת דלק וירדנו לכיוון עמק וואקהאן (Vakhan Valley). עכשיו, מצאתי עצמי באחת מנקודות השיא של המסע. עמק וואקהאן גובל באפגניסטאן. לאורכו רכבנו. כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול רכס הרי הינדו כוש (Hindu Kush) האדירים. איזה מראה מהמם! לא האמנתי שממש הגעתי למקום המופלא הזה. בכל לילה הקמנו את אוהלינו איפה שהוא מול הגבול האפגני, שליווה אותנו מערבה, בצד שמאל של הדרך מעבר לנהר זורם. במשך היום חלפנו על פני כפרים ידידותיים למדי. בהם ניכר שהזמן עמד מלכת, והחיים מתנהלים בקצב וסגנון שכבר עברו מן העולם שאנו מכירים במערב.

אחר צהרים אחד הגענו לקטע דרך שנשטף על ידי שיטפון פתאומי. מעבר לדרך החסומה, ראינו שני אופנועים. כך פגשנו את את אכים מבאוואריה וסאקי מניו-זילנד. חבר'ה נהדרים שנדפק להם המזל והאופנועים שלהם טבעו במים עמוקים של אחד הנהרות. כיבינו את מנועי האופנועים שלנו ודחפנו יחד את האופנועים מעבר לקטע שנסחף. הזרם במרכז הקטע היה כל כך חזק שחשבנו באחד המקרים שהאופנוע שהעברנו, עומד להסחף ולהזרק מעבר לצוק מעליו עברה הדרך. באותו לילה הקמנו את מחנה האוהלים שלנו יחד ובילנו לילה של רטיבות וקור מקפיא עצמות, אך יחד עם זאת, נהנינו מחום של ידידות וקצת אוכל שבישלנו בעזרת ערכת הפרימוס שלי.

After one of the river crossings .jpg

למחרת בבוקר השכמתי מוקדם לעבודת יומי – מאחר ואני מכונאי בהכשרתי, הצעתי לסאקי ואכים את עזרתי. פירקתי את שני אופנועי ה- BMW F650 Dakar . הוצאתי את המצתים. בדקתי את מערכת ההצתה ומערכת החשמל. גם שמן המנוע היה מזוהם במים שחדרו בטביעה בנהר. כך שאספנו את כל כמות שמן המנוע שנשאנו כולנו, כדי למלא את הכמות הנדרשת להחזיר את המנועים לפעילות תקינה.

קאיין, בהיותו רופא בהכשרתו, התגייס לטפל ברגלו של אכים שנפגעה באחת הנפילות וסבלה מזיהום. כך שעד הצהריים העמדנו את החבורה חזרה על הרגליים והצמיגים. הצוות החדש שהתלהק היה מושלם. ורכיבה משותפת עם אנשים טובים באיזור הזה של העולם, היא חתיכת חוויה שאין שני לה.

דוּשָאנבֶּה (Dushanbe) היא עיר בירה נעימה. אחרי יומיים נפרדתי מחברי ויצאתי צפונה לכיוון טשקנט (Tashkent) שבאוזבקיסטאן.

מעבר הגבול ארך יום שלם ושוב מצאתי עצמי מול נציגי חוק יהירים. השיטה שלי במצבים כאלה היא זהה. "תפגין ביטחון ונימוס" הסבלנות משתלמת. לבסוף שוחררתי לתוך המדינה ויצאתי לכיוון הבירה. לא הצלחתי להבין מדוע אין דלק למכירה בתחנות הדלק בהן עצרתי – בידיעה כי אוזבקיסטאן רווייה ברזרבות עצומות של גז טבעי ונפט – הניחוש שלי הוא… כן. שחיתות.

Uzbekistan 036.jpg

טאשקנט היא עיר בירה צפופה ומרשימה בגודלה ולי היה הרבה להספיק. להשיג קצת דולרים ממכשיר כספומט (ואז להמיר אותם בשוק השחור, בשער משופר של 25%) לקנות 43 ליטרים של דלק. להשיג הארכה של אשרת הכניסה שלי לאוזבקיסטאן. לקבל אשרת מעבר לאזרבייג'אן ועם כל זה לגשת לשגרירות טורקמניסטאן ולהגיש בקשה לעוד אשרת מעבר אחת. נשמע מסובך? לא ממש. אחרי 18 חודשי מסע, סוג כזה של עניינים כבר הפך לטבע שני שלי.

הכל הלך כשורה, עד שהגעתי למחלקת הארכת האשרות של אוזבקיסטאן בשטחה אני כבר מצוי. בקיצור, לא הצלחתי להשיג אותה. לא משנה שאירגנתי מכתב ובו הזמנה מטעם גוף אוזבקי מקומי, אפילו קניתי כרטיס טיסה (הניתן לביטול), המוכיח כי בכוונתי לצאת את המדינה לכיוון אלמאטי (קאזחסטאן). פקידי ההגירה הקרינו חביבות של דג מת ולא ממש התרשמו מתוכניות המסע שלי.

אוזבקיסטאן נחשבת בעיני מטיילים רבים, כמדינת משטרה הנשלטת על ידי דיקטטורה. כך שבאופן מתבקש אינם מעוניינים בתיירים עצמאיים, המסתובבים באופן חופשי משוחחים עם אזרחים ומצלמים בחופשיות רבה מדי לטעמם.

"או קיי." אמרתי לעצמי, "זה הזמן לתוכנית ב'!"

תוכנית ב' היתה לרכוב דרומה לכיוון נאות המדבר סמרקנד (Samarkand) ובוכארה (Bukhara) שעל דרך המשי, ואז לעלות צפון מערבה מבעד למדבר קיזיקול (Kyzykul desert), חזרה לתוך קאזאחסטאן ומשם לאקטאו (Actau) שעל חוף הים הכספי. משם תכננתי לקחת את המעבורת לבאקו (Baku) באזרבייג'אן שממערב ליָמה הכסופה.

——————————————

"מסענו לא רק סָחָר הוא,

כי אם למען רוחות חמות הרבה יותר

שאת ליבנו מלבּוֹת.

מתשוקת הסקרנות לדברים שאין לדעת,

פנינו לדרך הזהובה לסמרקאנד".


James Elroy Flecker / The Golden Journey to Samarkand -1913

משורר בריטי בן המאה התשע עשרה (נפטר בגיל 30) הוא גדל כבן לדיפלומט בריטי במערב אסיה. והושפע מהשירה הפרסית והכמיהה למרחקים.

קטע מאחד משיריו מעטר את השעון הניצב במרכז מחנה האימונים המרכזי

של יחידת ה-SAS) Special Air Service) בהרפורד אנגליה (סיירת מטכ"ל הבריטית)

וגם במחנה היחידה המקבילה, בצבא ניו-זילנד:

We are the Pilgrims, master;

we shall go Always a little further;

it may be Beyond that last blue mountain

barred with snow Across that angry

or that glimmering sea

——————————————

היה זה אחר צהרים לוהט, עת הגעתי למרכזה של בירת דרך המשי; סמרקנד המיתולוגית. אלכסנדר מוקדון אמר בהקשר לעיר הזו: "כל מה ששמעתי אודות סמרקאנד נכון הוא. פרט ליופיה שכביר הוא מהסיפורים עצמם". פשוט עצרתי ליד הרג'יסטאן במרכז סמרקאנד העתיקה (הרג'יסטאן של סמרקנד היא כיכר "יום ראשון" של העיר. בה היה נהוג להוציא להורג בימי קדם את הנידונים למוות.) הבטתי בהשתאות על המבנים המדהימים סביבי ולחשתי בשקט "ואוו, סמרקאנד!"…

זה אכן מקום מרשים לבקר בו. ויכולתי ממש לחוש ולראות בעיני את שיירות הגמלים חוצות את המדבר ועוצרות בצומת החשוב הזה. "דרך המשי הגדולה" היתה למעשה רשת רחבה של דרכים הנפרשת מנארה (Nara) ביפן ועד לקונסטנטינופול (Constantinopole), היא איסטנבול, במערב טורקיה. היא דרך המסחר הארוכה ביותר שהייתה קיימת אי פעם. מעבר לתיפקודה כנתיב למסחר במשי, היא חיברה בין מערב למזרח. חשיבותה של הדרך דעכה במאה החמש עשרה, כאשר אניות מאירופה החלו להעביר משי ישירות בנתיבי הים. ואט לאט, ערים עשירות כדוגמת סמרקאנד, שניקדו את נתיבי דרך המשי, איבדו מכוחן וחשיבותן.

בבוכארה, ביקרתי ברובע היהודי העתיק ובבית הקברות. בתקופה הסובייטית, 7% מאוכלוסיית בוכארה הייתה יהודית. עכשיו, רובם כבר עלו לישראל.

לאחר בוכארה, מלאתי את התיקים בפאסטה ושקדים. ויצאתי אל המדבר הגדול. לקח לי חמישה ימים לרכוב עד לגבול עם קאזאחסטאן, עברתי במדבר קייזיקול ובפאתי ימת אראל (Aral). אשר בעקבות ניצול יתר חסר אחריות של מימיה, להשקיית שטחים חקלאיים בתקופה הסובייטית, כמעט ונעלמה. מאחר והנתיב בו רכבתי אינו בשימוש תכוף, לא יכולתי למצוא מידע עדכני על תנאי הדרך, דלק, זמינות מים וכו'. המדבר הרחב, או בעצם סוג של ערבה, הוא פשוט עצום. 360 מעלות של נוף מרחבים אינסופיים, עם גמלים כפולי דבשת ואין סוף מקומות להקים בהם מאהל לילי. בקטע הזה הורדתי הילוך ונהנתי מהבדידות.

סייר משטרה מצא אותי תקוע בצד הדרך יבש מדלק וללא מים ונתן לי מים ודלק שאיפשר לי להגיע לנמל אקטו (Actau) על חוף הים הכספי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך לפגוש שוטר במרכז אסיה. אך הנה לכם, ניצלתי בזכות אחד.

Another night in the Central Asian Steppe.jpg

באקטו, ניגשתי ישר לנמל, שם נאמר לי כי המעבורת לבאקו בצד האזרבייג'אני של הים, מפליגה למחרת. וואוו! פגשתי אנשים שמחכים במקום למעבורת כבר 10 ימים (!!!). כך שאפשר להעריך את המזל הטוב שלי.

חציית הים ארכה 20 שעות ובנוסף, המעבורת חיכתה עוד 20 שעות, עד לקבלת היתר כניסה לנמל באקו. קיבלתי אישור כניסה לאזרבייג'אן ולמפגש עם מה שהיא הכינה לי.

כשהגעתי, החלה אחת משיני לכאוב באופן איום ונורא, אך מאחר והיתה ברשותי אשרת מעבר מאזרבייג'אן לגיאורגיה, שתוקפה שלושה ימים בלבד, לא יכולתי לעצור. הקנס על אי יציאה בזמן הוא 1500$… וכדי להפוך את המצב לעוד יותר מאתגר, החל גל ההינע להשמיע קולות גריסה כמו שיצאתי מבאקו מערבה. "קדימה אחי" אמרתי לאופנוע, "תוציא  אותנו מכאן"… אחרי 3 ימים, הגעתי לגבול הגיאורגי והתקבלתי על ידי בחורה יפה ואדיבה ותהליך מעבר הגבול ארך חמש דקות מהירות. למעשה לא הייתי צריך לרדת כלל מהאופנוע. "זהו זה?" שאלתי את הגברת. "כן, ברוך הבא לגיאורגיה". היא חייכה לעומתי.

הבוקר הגעתי לרופא שיניים שהעביר את השן הכואבת טיפול שורש (לא, לא, לא סידרו לי שן זהב) ומחר אני מתכוון להחליף את הצלב במוט ההינע (דריי-שאפט) באופנוע.

גיאורגיה היא מקום יפה והאנשים כאן נעימים. היסטוריה מעניינת ואוכל מעולה. כך שבשבילי זה מקום אידאלי לעצור בו. מקווה לצאת להמשך הדרך מערבה, שוב בעוד יומיים.

תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה