הרפתקה דוט קום

מציג פוסטים מחודש ינואר, 2020

9 בינואר 2020 אדם שני עולה לצפון אמריקה -3

מאלסקה לטריטוריה הצפון מערבית ומשם לפלורידה

הדרך מדד הורס דרומה היתה קרה ומושלגת ונהג משאית מקומי אמר לג'סטין ולי שהחורף מגיע, וכל יום הטמפרטורות יורדות. "צאו מפה כמה שיותר מהר" הוא יעץ לנו. רכבנו דרומה כמה ימים ביחד, עד שהגיע הרגע להפרד. גסטין באמת אדם מהמעלה הראשונה והיה תענוג לחלוק את הדרך איתו. למדתי מג'סטין לא מעט, והודתי לו על כך. שטפתי את האופנוע טוב טוב בפיירבאנקס, במקום כזה שמופעל על מטבעות. האופנוע צבר כל כך הרבה בוץ מהדרך לפרודו ביי, מין אבק מחצבה שנכנס לכול סדק. שטפתי ושטפתי את האופנוע, את התיק, את עצמי, והרגשתי מוכן לקראת הבאות. תוך כמה ימי רכיבה חציית את הגבול חזרה לתוך קנדה, הפעם, עברתי דרך צ'יקן, שזה כפר כורי זהב קטן וסוג של מוקד משיכה תיירותית.

במקום ציוד כרייה וחפירה ישנים, דומה לחלק מהציוד שעליו אני בד"כ עובד, ככה שהיה ממש מעניין לראות מה חדש, או יותר נכון ישן. המשכתי לדוסון סיטי דרך טופ אוף דה וולד הי ואי, דרך יפה שרצה על קו הגובה של רכס ארוך, וחוצה לתוך קנדה. החזרה לטריטוריית יוקון היתה מבורכת, מזג האוויר התחמם קצת, ועלה מ 7 מעלות במשך היום, ל 14 שזה האמת הבדל גדול. דוסון סיטי חמודה, אבל בנויה לתיירים. הדלקתי, שתיתי בירה (או שלוש) המשכתי הלאה. מזג האוויר החזיק, והחלטתי ללכת על זה ולעלות שוב צפונה אל מעבר למעגל הארקטי, והפעם, בצד הקנדי. יש דרך עפר שרצה צפונה לכיוון אינוויק,

ומשם אפשר אפילו להמשיך עד לטוקטוקיאק– כפר "אסקימואי" על חוף האוקיינוס הארקטי.

לרגע הזכרתי לעצמי את הקור באלסקה, ושאני חוזר לאותו המצב בלי הרבה בגדים חמים, אבל המחשבה על האסקימואים ואזור כזה פשוט לא השאירה ברירה . פניתי צפונה בצומת ועליתי צפונה . הדרך לטוק לוקחת בערך 1000 קילומטר, הכל דרך עפר. במקום ככ צפוני, מזג האוויר הוא קריטי, ועושה את ההבדל בין רכיבה מדהימה לסיוט. בלילה הראשון ישנתי בטונדרה, ערבה ארקטית קפואה, ובבוקר כל המים שלי קפאו. הפשרתי קצת קרח עם הבנזיניה, בישלתי קפה ודייסה, והחלטתי להמשיך. מזג האוויר התחמם קצת והדרך התייבשה וממש השתפרה ! נתתי גז… 100 קמש ואני עף צפונה על דרך נהדרת. לצד הדרך ראיתי 3 אופנועים מרוסקים ומלאי בוץ… נטושים. בתחנת הדלק אמרו לי שהחבר'ה נתקעו בבוץ, בקור, ופשוט תפסו טרמפ עם רכב שעבר במקום. מזג האוויר מכתיב פה את הקצב… הגעתי לאינוויק, ומשם עוד 200 קמ בוציים לטוק… הרגשה נהדרת – לשבת על חוף האוקיינוס הארקטי, ולספוג את האווירה. בדרך חזרה התחיל לרדת גשם ובשום מקום 2 מקומיים נפנפו ועצרו אותי, "בוא כנס אלינו". אינדיאנים או אסקימואים, הכול שמות שהאדם הלבן הדביק לאוכלוסייה שחיה כבר 10,000 שנה שם, מסוף עידן הקרח האחרון פחות או יותר. זוג ממש נחמד שהאכיל אותי בבשר קריבו שמטוגן בשומן לויתנים. הם חיים ביער, בנו בקתה בעצמם, וחיים מבשר חיות ומכירת פרוות של חיות שהם צדים. פתאום הבנתי שהקנדים בעצם מפחדים לאבד את הזכות על האדמות הללו, כי הם בעצם תופעה חדשה בעולם עתיק מאוד, של אנשים שיודעים להסתדר מצויין עם הסביבה. מעניין. כול סיפור הגבולות בין מדינות, פתאום נראה קצת מצחיק, כשאתה, או אני, פתאום מכריזים שמקום מסויים שייך לנו, וכו. אין חדש תחת השלג, זה בטוח. ביליתי כמה ימים באזור הזה, קצת לומד על התרבות המקומית. "זקני השבט" סיפורו איך ההתחממות הגלובלית מתרחשת ממש לנגד עיניהם, איך חיות חדשות כמו חזיר הבר נודדות צפונה ככל שהאקלים מתחמם, איך הקרחונים במעברי ההרים נמסים, ואיך הדגים נעלמו מאגם כזה והופיעו באחר. מרתק. מארחיי גם הסבירו שהשם "אסקימואי", הוא השם שהאמריקאים נתנו לבני האינואיט שגרים באלסקה הארקטית, ושהם בעצם מורכבים מהרבה קבוצות אתניות שונות, עם היריבות והסיפורים האנושיים הרגילים. רכבתי דרומה לתוך קנדה, אל אלברטה ושדות הנפט שלה ודרך הפארקים הנהדרים של באנף וג׳אספר. מעבר הגבול לתוך מונטנה עבר חלק, ומשם ירדתי ישר לקולורדו. הגלגלים התחילו לרעוד, ובדיקה פשוטה על הסטנד של האופנוע הראתה שהם קצת עושים שמניות. סאגה שלמה בפורומים השונים התחילה, עם סיפורים על חבר'ה שממש איבדו את האופנוע שלהם בגלל בעיות בגלגלים. למזלי אחד מבכירי יצרני הגלגלים וחישוקים אופנועים בעולם נמצא בקולורדו, אז פשוט התקשרתי וביקשתי עזרה. ככה פגשתי את וודי, בן 77 ואגדה של בחור. יוצא המרינס ואלוף מירוצים לשעבר, וודי לא רק תיקן לי את הגלגלים, אלא גם אירח אותי אצלו בחצר והפגיש אותי עם הצוות המדהים שלו. אפשר לכתוב על וודי פוסט שלם, אבל אסתפק בחיבוק ותודה. איש יקר. סתיו הגיע, והקייץ נגמר. קיבלתי החלטה – לחצות שוב את דרום אמריקה. וכיון שיצאתי ממרכז אמריקה לטיול הנוכחי ובגלל עונות השנה,

קי ווסט פלורידה

דרום אמריקה הבאה בתור.רכבתי דרומה לטקסס ועברתי אצל חברים מ״סולל בונה״ שעסוקים בסלילת כביש שם. חבר'ה נהדרים. בסוף הגעתי למיאמי, העיר הדרום מזרחית, לטינית והכנתי את הטסת האופנוע לדרום אמריקה. קפצתי לארץ, לבקר את אמא, משפחה וחברים, וכעבור 3 שבועות, בעזרת כמה אנשים זרים לחלוטין, ארזנו את האופנוע בקופסא, לקחנו לשדה התעופה, ושלחנו לצילה.

————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

—————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

4 בינואר 2020 שמולה מקיף את כדור הארץ ברכיבה

 דרום אמריקה על אופנוע (1)

קולומביה

לפני שממשיך, שני אירועים מפנמה שלא סיפרתי. משום מה פרחו מזיכרוני. נעצרתי ע"י שוטר על מהירות באחת מהדרכים הראשיות. השוטר הראה לי במצלמה 100 קמ"ש במקום 80 התחיל להסביר לי כל מיני דברים שלא ממש הבנתי, התחיל לכתוב בפלאפון "בגוגל תרגום" והראה לי שהדוח הוא 400 דולר ושלא אוכל לצאת את המדינה עד שאשלם, בלי להוציא מילה מהפה הוצאתי את הארנק ומיד שמתי לב שהוא מסתכל לצדדים לראות עם אין אף אחד, שטר של 10 דולר לא הספיק לו אז הוצאתי עוד שטר והכל בסדר, יש לציין שלפני שעזבתי אותו, הוא כתב שוב בפלאפון שאסע כחוק, כי יש הרבה שוטרים בדרך – ואכן היו. שלטי המהירות לעיתים מראים 100 ולעיתים 80 אך עם הבדלים של כמה עשרות ק"מ בודדים והם מחכים בצד הדרך מיד שמופיע 80 או שלא הספקת להגיב או שלא שמת לב. לא ממש נורא אבל כנראה שזה השפיע עלי באיזו שהוא אופן בכל זאת, עוד באותו היום בערב במוטל בו שהיתי, בזמן הירידה מהאופנוע הנחתי לדקה את הקסדה על טנדר שחנה לידי, להתארגנות… ורק למחרת בבוקר שמתי לב שהקסדה חסרה במצלמות האבטחה ראו אותי מניח את הקסדה על הטנדר ולמחרת בבוקר הטנדר נוסע עם הקסדה עליו. (לא היתה דרך לתקשר עם האדם) באסה נוראית, אבל מזל שמצאתי בקרבת מקום קסדה ממוצעת ובעיקר בגודל המתאים, חלק מחוויות המסע… היום אני מרגיש כבר כאילו זה לא קרה.

לאחר הגעתי לוקלומביה, בסך הכל שהייתי בבוגוטה הבירה 4 ימים. טיילתי בעיר העתיקה, כמובן בכיכר בוליבאר המפורסמת וסתם ברחובות העיר, לא עליתי לרכבל כי הראות היתה לקוייה לגמרי. עיר סואנת מאוד הנהגים פה זה משהו איום ונורא. צופרים ללא הפסקה משלל סיבות. חותכים אחד את השני כמה פעמים על כמה עשרות מטרים, שלא לדבר על הולכי הרגל – סכנת נפשות לחצות כביש, ואני חשבתי לעצמי וואווו איך אני יוצא מהעיר הזו. בסה"כ עיר דרום אמריקאית אופיינית, הבתים מסורגים בצורה מסיבית: חלונות, דלתות וחצרות הבתים וגם פה, האנשים שפגשתי מאוד נחמדים. בדיעבד 4 ימים אחרי שעזבתי את העיר, היו בה הפגנות ענק ומהומות חסרות תקדים נגד השלטונות (עיקר ההפגנה היתה בכיכר בוליבאר שם טיילתי לפני מספר ימים), עד כדי שהוכרז עוצר בעיר משעות הערב (בר מזל). היציאה מהעיר לקחה יותר משעה של רכיבה בפקקים, אך ככל שיצאתי החוצה הרגשתי את החופש  – כאילו מעבדות לחרות. הרגשה נהדרת. אחרי יומיים רכיבה בתוך טבע ירוק כבישים מפותלים שעולים ויורדים,

כפרים קטנים לצדי הדרך, הגעתי לקאלי, אחת הערים הגדולות בקולומביה מודרנית ומערבית אך יותר רגועה מבוגוטה. בערב פינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. עוד לפני קאלי שהיתי ליד העיר ארמניה אצל משפחה שמארחת בחדרים בחצרה הפרטית אני הייתי האורח היחידי, התנהגו אליי כאילו שאני בנם.

עד כדי שלא היה לי נעים כמובן שארוחת הערב אכלנו כולם ביחד והשתדלנו לפתח שיחה למרות השפה. איזה כיף! וחיכו לי גם לארוחת הבוקר. (הגעתי לפה מהמלצה שקיבלתי מהבחור מבוגוטה שעזר לי), מזג האויר די מוריד לי את מצב הרוח, שמיים מעוננים כמעט לחלוטין וגשם יורד מדי פעם. בתקווה שכמה שאדרים, מזג האויר ישתפר. מקאלי הדרמתי ל- Popayan ולמחרת בבוקר, כל הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר היו חסומים ע"י מפגינים (אותה הפגנת מחאה בכל המדינה) השוטרים במקום אמרו שזה יקח שעתיים…

די מוטל בספק, לאור כמות האנשים שהיו שם. לאחר שעה ארוכה מאוד של המתנה כבר התחלתי לחשוב על לחזור חזרה העירה ליום נוסף, אך לאחר כמה דקות ניגש אליי סתם בחור ואמר לי משהו במספר משפטים, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, אך כן הבנתי שהוא רוצה לעזור לי, עוד כמה משפטים חצי אנגלית/ עברית/ספרדית ושפת ידיים, הבנתי שהוא מציע לקחת אותי בדרכים צדדיות לעקוף את ההפגנה, וכך היה. רכבתי אחריו כשהוא רוכב על טוסטוס. כשהגענו לצד השני, כמובן שעצרנו – לחיצות ידיים הרבה תודות ונפרדנו. כמו שאני תמיד אומר רוב האנשים בעולם טובים. מזג האויר אינו משתפר משעותית. אני רוכב בגובה 2000/3000 מטר, די קריר וכשיורד גשם אנ משתדל לעצור תחת מחסה. אפילו באחד הימים הרגשתי התקררות קלה. בערב, צלחת מרק חמה ו-10 שעות שינה וקמתי חדש.

לפי מה שאני מבין, הרכיבה הזו בגובה תהייה עד איפה שהוא באמצע אקוודור כשאגיע קרוב לקו החוף. אוי מחכה כבר למישורים האין סופיים של דרום ארגנטינה, יש עוד זמן על דאגה, גם זה יגיע. עוד כמה ימי רכיבה עברתי דרך העיר Pasto והגעתי ל- Ipiales עיירה קטנה ממש ליד הגבול עם אקוודור שאותו אני אחצה מחר. מקווה ללא בעיות מיוחדות.

אקוודור

מעבר הגבול לאקוודור, היציאה מקולומביה נמשכה 5 דקות, ולולא טעות של פקיד מכס ברישום מס. הרישוי של האופנוע על טופס המעבר לאקוודור, גם בצד האקוודורי היה לוקח מספר קטן של דקות. וכן, שוב יש את אותה ההתרגשות של מעבר ממדינה אחת לשנייה. העיירה הראשונה בה עברתי היתה Ibarra. קטנה, חמודה, שקטה כמו שאני אוהב.

למחרת יצאתי לכיוון Quito עיר הבירה, בדרך עברתי דרך Laguna Cuicocha לגונה יפיפייה הנמצאת בגובה 2800 מטר,

וב- Quitsato Sundial אתר המציין שפה עובר בדיוק קו המשווה, אפילו קיבלתי הסבר קצר (באנגלית) על מערכות השמיים.

ושוב הכניסה לעיר Quito לקחה זמן רב עם כל הפקקים של עיר בירה, במוטל בו שכנתי, הסבירו לי שראש העיר רוצה לשפר את מצב הכבישים מהר, אז עובדים ב-15 מוקדים באותו זמן. שוהה פה יומיים קצת לטייל בעיר ובעיקר לנוח, מציין שמזג האויר משתפר טו טו טו.. לא עפתי על העיר. מ- Quito בחרתי את הדרכים לפי עד כמה הם מפותלים ועד כמה שהם לכיוון דרום. הרכיבה מאוד מהנה. נוף הדרכים שונה מזה שבקולומביה לדעתי גם יפה יותר,

לצערי מזג האויר אחרי יומיים יפים ב- Quito חזר להיות אפרורי וגשם קל ירד מדי פעם. אך אני אופטימי לימים יפים יותר ככל שאדרים. עברתי דרך הערים/עיירות San Miguel – Ambato– – MilagroMachala – Zapotillo השוכן ממש ליד הגבול עם פרו. 10 ימים סה"כ באקוודור, מאוד נהנתי מהדרכים ומהגבהים שהגעתי עד 4020 מטר זה היה השיא. מאוד זול פה בפרו לאנשים שבאים מבחוץ, המקומיים עושה רושם אנשים מאוד שמחים ונראה שעושים מאמץ לשמור על ארצם, הרבה אנשים פנו אליי כשעצרתי במיני מקומות לשאול מי אני, מאיפה באתי וכל הסיפור ואני מצדי סיפרתי כמה שרצו. ביום האחרון של הרכיבה לפני המעבר לפרו, רואים איך שהנוף משתנה ויש פחות ירוק, העיירות שעוברים בדרך נראות יותר דלות וקטנות ונראה שהאנשים ממש קשיי יום. די להפתעתי לא פגשתי רוכב אופנוע המטייל כמוני מאז מקסיקו, אולי דרומה יותר אפגוש. זהו מחר עובר לפרו מדינה חדשה, יש למה לצפות.

פרו

מעבר הגבול לפרו לקח ממש מספר דקות מכל צד, לא פלא, אני הייתי היחידי שם. המליצו לי לעשות ביטוח לאופנוע. החוק בפרו מחייב כך הבנתי ניגשתי לבוטקה 22 דולר ויש ביטוח לחודש. Piura העיירה הראשונה בפרו ובדרך לשם כבר מרגישים את שינוי מזג האויר ואת הנוף מסביב שהולך והופך להיות יותר מדברי,

הכפרים הקטנים שבדרך נראים יותר מוזנחים ודלים מכל המקומות שראיתי עד עכשיו. המטבע פה נקרא ״סול״ שווה ערך לשקל פחות או יותר, כך שקל מאוד לחשב את ההוצאות, בכללי מאוד זול פה בפרו. למחרת עליתי על כביש מס. 1 Panamericana שארכב בו עד ל-Pisco ושם אפנה מזרחה ל- Cusco הרכיבה בו מהנה כשרואים מדי פעם את האוקיינוס הפסיפי מצד אחד והנוף המדברי מצד שני, איכות הכביש מאוד טובה ומזג האויר עד עכשיו נוח מאוד.

לאט לאט הנוף המדברי המישורי, הופך להררי יותר ויותר והמראות יפים יותר, אני מאוד נהנה פה מהרכיבה. מרחבים פתוחים אין סופיים עם הרבה עוצמה. למעט הרוח המערבית שלעיתים די חזקה, כיף. עד עכשיו עברתי דרך ChiclayoTrujiloChimbote – Casma District – Barranca בדרך נכנסתי לעיירת דייגים קטנה בשם Playa Tortuga השוכנת על גדות מפרץ קטן יפה וציורית במיוחד.

האנשים פה מאוד נחמדים ומאוד שלווים ביחס לקולומביה למשל. נ.ב שאתמול פגשתי ב-5 רוכבים מקולומביה שיעדם Mendoza שבארגנטינה ומשם חוזרים לקולומביה, כולם על GS שלהם, נפגשנו בתחנת דלק דיברנו ארוכות ואפילו רכבתי איתם עד סוף היום היה כיף. אני מרגיש שכל מי ששומע על המסע שלי, נותן כבוד ומתפעל מאוד לא יודע כל כך על מה ולמה, אולי כן !!!!

לא רוכב הרבה ביום ולא יותר מ-400 ק"מ לערך, אלא עם יש ממש צורך. עוצר הרבה ומנסה לספוג כמה שיותר מהווי החיים בארצות בהם עובר. זהו, מחר ממשיך ל-Lima הבירה שם אכנס למוסך BMW לבצע טיפול קטן ובדיקה שגרתית אולי אחליף צמיג אחורי, כנראה שאשהה שם יומיים. כבר מתחיל לחשוב על העלייה ל- Cusco והוצאת ויזה לבוליבה. אגב מ-1.1.2020 אין צורך יותר לישראלים לויזה לבוליביה, לפחות על פי הפרסומים במדיה. אני אהיה שם הרבה לפני. מקווה שהכל יסתדר. עוד לפני לימה נכנסתי בדרך לאתר המשמר את המורשת של פרו Eco Truly Park"" די יפה שם הייתי אומר.

ושוב הכניסה ללימה לקחה שעה ארוכה כיאה לעיר בירה עם כל התנועה והפקקים, השתכנתי במוטל קרוב למוסך ולמחרת בבוקר התייצבתי במוסך. קבלת פנים ראוייה. ביצעו בדיקה כללית, החליפו חיישן לחץ אויר בגלגל הקדמי (הפריע לי מאוד נורת אזהרה בצג) והחלטנו יחד אני ומנהל המוסך שהצמיג האחורי מספיק טוב עד לסנטיאגו שבצ'ילה 4500 ק"מ בערך, שם אכנס לטיפול גדול. מקווה שהחלטנו נכון. בזמן הטיפול, הסתובבתי קצת בעיר בקרבת המוסך והרושם שלי, העיר לא מרשימה במיוחד אפילו בחלק היותר מערבי שלה ששם ישנתי לילה נוסף לפני שהמשכתי דרומה. Pisco זו העיר האחרונה על קו החוף בפרו. מחר פונה מזרחה לעולה לכיוון קוסקו הבירה העתיקה של פרו,

והכוונה משם להדרים לפונו ולעבור לבוליביה ודרך לה-פז, אורורו, אויוני לעבור לצ'ילה לקאלאמה. ב ה צ ל ח ה. עד עכשיו בפרו עצרו אותי שוטרים 5 פעמים לביקורת. יש לציין, אדיבים מאוד וכשיש את כל הניירת כמו שצריך אפילו מקבלים מהם את ברכת הדרך, שימשיך כך.

היציאה מ- Pisco היתה מרגשת, לקראת העלייה ל- Cusco הגובה מעל פני הים, הכבישים המפותלים ובטח הנוף המדהים שמלווה את הדרכים. ואכן אחרי כמה מאות ק"מ הכביש מתחיל להתפתל, הנוף משתנה לירוק ומתחילים לעלות. (לוקח כדורים נגד מחלת גבהים מה שבטוח) הנוף בדרכים משגע ונהנה מהרכיבה, עד שהגעתי ל-Ayacucho מצאתי מקום ממש במרכז העיר העתיקה ועם דמדומים, יצאתי למתוח את הרגליים בעיר. מפה המשכתי ל-Andahuaylas עיירה קטנה על אם הדרך. למחרת המשכתי ל-Abancay ובדרך עבר מולי רוכב על BMW ADV. עצרתי מיד בצד הדרך בתקווה שיבחין ונוכל לדבר הבחור שם לב הסתובב והגיע אליי (האמת ששכחתי את שמו) הבחור מפרו גר ב- Ayacucho הייתי שם לפני יומיים, והוא חוזר הביתה מהסאלר בבוליביה, יופי אמרתי לעצמי ושאלתי אותו את כל השאלות הנדרשות לגבי ההתנהלות בבוליביה. הכל טוב אין שום חשש למעט התנועה ב- La Paz ומחיר הדלק שגובים מתייר, קצת יותר מפי 2 ממחיר לבולבייני, עם זה אוכל להסתדר. דיברנו על המסע שלי, הבחור התפעל השאיר לי מספר טל. שלו למקרה שאצטרך ונפרדנו לשלום. (דיבר אנגלית טובה) הנוף בדרכים – אין לתאר הכפרים הקטנים בדרך ממש כמו בתמונות, הנשים בלבוש המסורתי פה ושם רואים גם את הגברים בלבוש מסורתי. כיף לעיניים ולנשמה. עוצר די הרבה בקיוסקים/מסעדות בצדיי הדרך. גם למנוחה וגם כדי לספוג את האוירה המקומית. ב- Abancay הייתי יומיים. קצת מנוחה והסתגלות לגובה. זהו, עוד יום נסיעה בנופים מדהימים והגעתי ל-Cusco לדעתי אחת הערים היפות בפרו, אם לא היפה ביותר. ידעתי מראש היכן אשתכן (עם חנייה בטוחה לאופנוע) בידיעה שאשהה פה מספר ימים.

Cusco מקום מאוד מתוייר. מפה יוצאים לכל האתרים בסביבה, אף שהעונה לא בשיאה כרע, יש הרבה תיירים. היעד המרכזי Machu Picchu החלטתי לא לרכב לשם עם האופנוע ולהשתמש בתחבורה המקומית כדי להגיע לשם. עוד לפני זה הגשתי בקשה לויזה לבוליביה 3 ימי המתנה עד לקבלתה. בינתיים ארגנתי את כל סידורי ההסעה הלוך וחזור ל- Machu Picchu. ב-4 לפנות בוקר כבר הייתי על המיניבוס שלקח אותנו ל- Ollantaytambo ומשם ברכבת הכחולה

ל-Aguas Calientes שני הכפרים העתיקים האלה מדהימים (התעכבתי בהם בדרך חזרה) הנוף שרואים בנסיעה מהרכבת שנוסעת לאורכו של נהר האורובמבה מרהיב ביותר. Machu Picchu אין פלא שזה אחד משבעת פלאי עולם. עוצמתי ומרהיב. מרגישים התרוממות רוח כשנמצאים פה וגם למזלי, מזג האויר היה נפלא. גם המדריך היה מקצועי והאתר לא היה עמוס בתיירים.

4 שעות ביליתי פה ועשיתי את דרכי חזרה, הגעתי למוטל בקוסקו ב-22:00 מרוצה עד השמיים. את יתר הימים ביליתי בביקור באטרקציות של העיר, פגשתי חברה ישראליים במסעדה שמגשים אוכל ישראלי היה נחמד מאוד. קיבלתי ויזה לבוליביה ללא בעיה כלל, סך הכל שהייתי ב- Cusco חמישה ימים. שמח ומלא אנרגיה להמשך הדרך. מפה המשכתי ל-Puno עם עצירה ב-Sicuani Puno נפלאה נוף מרהיב מלמעלה כשרואים גם את ימת טיטיקאקה בגובה 4300 מטר מעל לפני הים, אגם טיטיקאקה נחשב לאגם המים המתוקים הגבוה בדרום אמריקה. רואים את היופי של הערים האלו מרחוק כשנמצאים על איזו פסגת הר המשקיף על העיר,

והרכיבה על האופנוע בכל הערים עד עכשיו דורשת מיומנות עם כל העליות והירידות החדות. זהו, מחר עובר שוב למדינה חדשה בוליביה לעיירה Copacabana ההתרגשות ניכרת והכל טוב. פרו היא המדינה היפה ביותר שרכבתי עד כה בדרום אמריקה ויש אומרים שהיא אחת המדינות היפות בעולם. אפשר לטייל פה חודשים ארוכים ולא להספיק לראות הכל, אני מאוד שמח על המקומות שראיתי וביקרתי. קדימה לבוליביה.

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!